לפני הברכה – בדוק את הכשרות

 

- - - לא מוגה! - - - 

חכמינו אנשי הכנסת הגדולה תיקנו לנו לברך

ברכות הנהנים אבל רק על דבר המותר מה שמותר באכילה על זה אנחנו מודים אומרים תודה לברוע הלאה מברכים את הברכות המוציא לחם מן הארץ או ברכה אחרת

על דבר שאסור אפילו אם יהיה איסור דה רבנן על זה לא תקנו לנו חכמינו שום ברכה

כך למדו הפוסקים מדברי התוספתא במסכת דמאי פרק וכך

כתב לנו הרמב״ם מרן בסימן קצ״ו שלא רק שלא מברכים אלא גם אין על זה זימון שלושה שאכלו כאחד צריכים לזמן על דבר איסור לא מזמנים ולכן

אדם שאכל לחם של גוי אין על זה ברכה

יבוא אדם ויגיד לך מה אתה מקשקש מה אתה אומר הלכות נגד מרן

הרי בגמרא ובשולחן ערוך ירד היה סימן קי״ב

מרן שמה אומר לחם של גוי ניתר אז למה אתה אומר לי שזה אסור למה אתה אומר שאין על זה ברכה

תענה לו יש הבדל בין הלחם שהיה להם בזמנם לבין הלחם שיש היום בעולם

בזמנם איך היה עושים לחם קמח מים ושעור זה הכל

לא היינו מערבבים בלחם לא נבולות, לא טרפות, לא חזיר ולא דבר אחר

אבל היום כשאתה מתבונן בלחם שנעשה היום בעולם יש בו לצערנו גם תערובות אחרות

ולכן היום בזמן הזה סתם לחם של הגוי יש בו איסור אכילה מצד עדון

לא רק בגלל שלא ניפו את הקמח ויש בו בעיה של תולעים

אלא נוסף לזה גם בעיות חמורות יותר של שומן מן החי של נבילות וטרפות וכיוצא בזה.

סיפר לי אחד החברים שהוא היה בטורקיה ואמר לחברים, סיפר להם את מה שאמרנו.

ניגש אליו הרב הראשי אומר לו אבל כתוב בשולחן ארוך לחם של גוי מותר אז הוא אומר לו אבל יש לזה שומן חזיר או שומנים אחרים

אז הוא אומר לו כאן זה ארץ מוסלמית כאן אין חזיר.

הוא הוציא את הפרוספקט של המאפייה והראה לו הנה כתוב שחור על גבי לבן.

לפעמים הם בעצמם כותבים אולי הוא לא יכתוב את שם המפורש את המילה חזיר במילה הרגילה אולי יכתוב את זה בלטינית ויעשה לו שינוי השם אבל בלי ספק שהם עושים את הדברים האלה מסיבה אחת

כשאנחנו באים לאפות לחם או עוגה

האישה לוקחת מרגרינה שיש עליה הכשר הבדץ מורחת על המגש כדי שהעיסה לא תדבק.

הם לא ייקחו מרגרינה בהכשר הבדץ

הם לוקחים דבר שהוא זול מאוד השומן של הגמל או של החזיר הוא שווה רק עשירית מהמחיר של המרגרינה.

אז איזה רב אמנה לחשוב שהגוי הזה ילך יקנה לך מרגרינה בהכשר הבדץ? בוודאי שלא.

הם לוקחים את השומן של החמור והסוס או שומן של החזיר וכיוצא בזה ובזה הם נשים או מורחים על המגש כדי שהעיסה, כדי שהלחם לא ידבק עליהם.

ולכן אם יש בזה תערובת של איסור הפנים יהיה רק שני אחוז כבר אוסר את הכל טעם כעיקר אסור מן התורה כמו שכתב מרן ביראי דעה סיוון צדיח ח' סעיף ב'

ולכן היום בדור שלנו

אין אבה אמנה להתיר את הדברים האלה.

סיפר לי חבר שהוא היה בצרפת לא מזמן והלך שם ברחוב וראה שנד גדול על מאפייה שפה במאפייה אופים כמו שהיה פעם.

הם פוחדים מכל התערובות האלה,

יש חומרים מסרטנים או דברים אחרים ולכן הם עושים את הכל כמו שהיה.

אז הוא חשב אם הכל כמו שהיה פעם סך הכל קמח למים יכול להיות שאולי זה יהיה מותר אולי זה פתפלטר שאמרו חכמינו יהיה לו מהיכן לקנות.

הוא נכנס אבל היה לו סבלנות

לא קנה מיד לא שמח על זה אמר אני אבדוק.

הוא ידע לדבר צרפתית רהוטה דיבר עם האופה האופה הסביר לו פנים התחיל להסביר לו איך הם עושים

אין כאן תערובות לא סמים לא זה ולא זה אלא הכל רק קמח ומים וכולי.

טוב מגיעים לתחנה הסופית צריך להניח את הבצק על המגש.

אותו אופה מוציא מהכיס בקבוק ומתחיל לזלב

הספרי הזה מזלב על כל המגש. אמר לו מה זה?

הוא אמר כדי שהעיסה לא תדבק ממה זה עשוי? הוא אמר לו שומאל חזיר.

אז הוא אמר לו רק רק רק רק רק קמח ומים בסוף אתה מגיע לתחנה הסופית אתה רואה גם את החזיר גם הוא נלווה עימה.

לכן אין לנו אמון באותם המקומות כאן בירושלמר הקודש זכינו יש לנו ברוך השם הכשר של עבודה צידה חרדית.

אתה נכנס

למאפיית אנג'ל היום לא שמים קמח 99% כמו שהיה פעם

היום הקמח שיש במאפיות בממוצע הוא רק 80%. איך הם משלימים את ה-20% הנותרים?

יש תערופת של הרבה מיני מאכלים.

ראו לנו שם 120 סוגי מאכלים שאותם מערבבים עם הבצק, עם הלחם.

נראה לנו המשגיח שק שלם,

אלא מאי? שם יש את התעודה, את ההכשר של עבודת צידה חרדית,

אז הם לקחו כל דבר ודבר בפני עצמו, לקחו לבדוק במעבדה.

בדיקת מעבדה שווה 1,000 שקל,

אז הם שילמו 120,000 שקל על כל המוצרים האלה ממילא. מה שמותר, מה שכשר, למה לא?

תערבב.

שיהיה טעם יותר טוב בלחם,

שהלחם הזה לא יתייבש מהר, שהלחם הזה יטפח מהר.

כל הסגונות שאתה רוצה, תערב.

מה שמותר, אין לנו שום בעיה.

לחם כזה,

אתה לוקח ואוכל.

ברמן או חבא, יש לנו, ברוך השם, בארץ הרבה מאפיות שיש עליהן הכשר מעולה, הכשר של הבדצים.

שם אתה יכול לאכול, אין לך מה לפחד.

אבל כשאתה נמצא במקום נידח ושם המאפייה של גויים,

אפילו בארץ ישראל, קל וחומר בחוץ לארץ,

שם אתה כבר צריך להיות זהיר, כבדהו וחושדהו,

ואז האיסור הוא לא רק על הלחם,

אלא גם על הברכה לבטלה,

האיסור הוא כפול ומכופל. כך גם אדם שנמצא באולם שמחות.

לא פעם אדם מזדמן לאולם שמחות, סעודת מצווה,

או חתן וכלה, או בר מצווה וכיוצא בהם.

מזמין אותך האבא, בעל השמחה.

אם הכול אותו אולם שם בהכשר הבדץ,

למה לא תעשה נטילת ידיים?

זה נקרא סעודת מצווה.

אבל עם אותו אולם אתה רואה שההכשר שם צולע על ירחו, בלשון המעטה.

ואז, אם אתה בא לעשות נטילת ידיים,

אתה בא לאכול מהפיתה או מהלחם, או דברים אחרים,

תעלול להיכשל לא רק עצם אכילת האיסור,

אלא גם חלילה ספק ברכה לבטלה.

הראשונים דנו מה יהיה הדין לגבי חולה שיש בו סכנה.

יש בזה מחלוקת גדולה בראשונים,

והדבר לצערנו קורה מאוד בבתי חולים.

רוב הבתי חולים,

99% מהבתי חולים בעולם,

המאכל שם הכול נבלות וטרפות.

בית חולים של גוי, מה אין שם?

בית חולים של גוי יביאו לך בשר חלק בהכשר הבדת,

שם יש שם נבלות וטרפות וכו'.

אותו אדם שמאושפז באותו בית חולים צריך לדאוג לעצמו שלא ייגע בשום מאכל מהמאכלים שיש שם.

יביאו לו עגבנייה, יביאו לו מלפפון,

פירות חיים, ירקות חיים, בסדר, שייקח תפוז, יקלה ויאכל.

אבל מהתבשיל אין לו יותר לנגוע,

אלא אם הוא צריך לצורך הבריאות לאכול איזה תבשיל,

הפתרון, העצה היא שאבי הוא לא מהבית,

יש לו משפחה,

כל מי שבא לבקר אותו יבוא בידיים מלאות.

ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, ארוחת ערב,

אפילו כוס תה, אין שם היתר לשתות.

על המיחם, על הדוד של המים החמים,

לא פעמים שמים את הפרוסה,

את הסנדוויץ' שלהם.

אם בסנדוויץ' שלהם יש שומן של החזיר עם החום,

השומה נמס, כשנמס

מטפטף גם לתוך המיחם וממלע המים האלה אסורים.

הרבה מקומות בעולם יש גם פועלים עובדים שבאים מתאילנד.

אתם יודעים, התאילנדים האלה אוהבים לאכול גם חתולים.

אז יכול להיות שאותו הפועל התאילנדי הזה הביא סנדוויץ'

ויש הנאה בתוך זה חתול.

אז אם הוא שם, מחמם את זה, וזה מגיע לחום שיד צולדת בו,

אז מה אתה שותה כוס תה בטעם חתול?

כך יעשה אדם מראי שמים? חס ושלום.

תגיד, אבל האדם הזה מסכן או חולה?

גם אדם חולה, אנחנו חייבים לדאוג לו.

כל מי שיבוא לשם יביא עמו תרמוס כדי שיהיה לו כוס תה, כוס קפה וכיוצא בזה.

אלה הדברים שצריך להאיר את תשומת לבם של אותם החולים המסכנים.

וכמו שאמרנו, זו בעיה כמעט בכל העולם.

אבל קורה לפעמים תקלה.

קורה שאף אחד לא הביא לו.

ואותו החולה מסכן נמצא לבדו,

הוא מטלפן לך במוצאי שבת, הוא שואל.

עומד לידי הרופא ואומר, אני חייב מיד לטעום מהמרק.

לא הביאו לי מספיק אוכל?

הוא אומר, יש סכנת חיים.

שלא אשתה מהמרק, אם אני לא אוכל מהלחם שלהם, הוא מור ימות.

טוב, אין ברירה.

אם זה פיקוח נפש, אתה אומר,

הפיקוח נפש דוחה גם את האיסור של חזיר,

מבלות וטרפות וכיוצא בהם,

כמו שלמדנו ממה שנאמר בתורה בחומש ויקרא פרשת החרמות,

אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דרשו ביומה פהה,

וחי בהם ולא שימות בהם, אתה אומר לו כן, תאכל.

השאלה היא, יאכל ויברך או לא?

בזה יש מחלוקת.

מרן מצטט לנו להלכה את דברי הרמב״ם,

הראש והגאות מימוניות ועטור, שיברך.

ולמה?

האדם הזה לא עושה עוון,

הוא מקיים מצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.

אז קהל, אם זה הבריאות שלו, פיקוח נפש הוא טרע,

ולכן הוא יכול גם לברך על המרק הזה שהכול,

או לברך על הלחם שלהם, המוציא לחם מן הארץ.

זו דעת מרן בסימן רד, סעיף ט'.

אבל הרבה ראשונים חולקים.

הראה בחידושיו לברכות מומהה, אומר שלא, לא מברכים.

כך דעת רבנו מאיר הלוי מטוליטולה, ראשי תיבות הרמה,

כך דעת ספר הפרדס ורבנו ירוחם.

אומנם, בדרך כלל כשיש לנו מחלוקת, מה אתה אומר?

הולכים אנחנו תמיד כדעת מרן.

אבל כאן, הבעיה כאן מסובכת יותר.

כיוון שהמחלוקת כאן בענייני ברכות, ההלכה היא,

ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן.

אני לא יכול להגיד לו שיברך על הלחם הזה המוציא,

או על המרק הזה שהכול.

למה?

יש לנו הרבה פוסקים שחולקים.

ולכן,

מה הפתרון?

מה הוא יעשה, האדם הזה, כדי שלא יענה מהעולם הזה בלי ברכה?

הפתרון הוא כך.

הסוכר שנמצא שם,

בהרבה מקומות גם הסוכר שלהם הוא כשר, אין בעיה.

תגיד לו, תביא לי מעט סוכר.

ייקח שני גרם סוכר,

כשיברך שהכול יכוון גם על המאכל האיסור.

דרך שהכול על זה,

פתר את הכול, זו העצה,

בזה גם נפתור את הבעיה של ברכות הנהנים.

פתר את הבעיה הראשונה על הכול אם אמר שהכול נהיה בדברו יצא.

אפילו לחם יכול להיפתר בברכת שהכול,

מה שברך על הסוכר.

הבעיה תהיה,

האדם הזה אכל ושבע. עכשיו הוא בא לעשות מים אחרונים חובה, עוד פעם מטלפן לך.

אני מברך ברכת המזון או לא?

מה תגיד עוד פעם? ספק ברכות להקל?

פה הבעיה הרבה יותר חמורה,

כי כאן הוא אכל ושבע מהלחם.

ואכלת ושבעת וברכת, אם זה דאורייתא ממלא, ספק דאורייתא לחומרה.

איך אתה יכול לפסוק לו נגד מרן?

זו הבעיה היותר חמורה.

ולכן,

גם במקרה הזה נקדים רפואה למכה וניתן לו העצה כזו.

כשהוא בא לאכול את הלחם,

שלא לאכול הרבה בבת אחת,

אלא תגיד לו,

בכל רבע שעה תאכל עשרים גרם.

הוא יאכל לאט-לאט.

הוא לא חייב לאכול מהר,

ואז הוא אוכל כזית הרבה יותר מזמן כדי אכילת פרס.

הוא לוקח את זה לאט-לאט,

ואז לא יתחייב בברכת המזון.

זו העצה לאותו המסכן, שלא יביאו לו את האוכל.

פה בארץ הדבר קל מאוד.

גם אדם שמאושפז בבתי חולים בארץ,

רוב רובם של הבתי חולים מרשים לנו להביא אוכל מיוחד שיהיה הכול על טהרת הכשרות.

אתה נמצא בבית חולים הדסה או במקום אחר,

אתה אומר להם, אני רוצה את הקטרינג.

ואז הם מביאים לך את האוכל המהודר ביותר, הקטרינג,

שהכול נעשה על טהרת הכשרות.

אז גם אם בית החולים הזה באופן כללי הוא לא טוב,

אבל האוכל שהביאו לך שם,

האוכל כן יכול להיות טוב.

כל אישה שהולכת ללדת בהדסה או במקום אחר יכולה לבקש את הקטרינג הזה.

כאן בארץ ישראל אנחנו מאורגנים ויכולים להקדים רפואה למכה,

שכל אותם החולים יאכלו אוכל כשר למהדרין.

אבל בחוץ לארץ, כמו שאמרתי, הבעיה הרבה יותר חמורה והם עלולים להגיע לבעיה האמורה.

יש לנו ארבעה בתי חולים בארץ ששם המצב של הכשרות הוא טוב יותר, והם בית החולים דניאדו בנתניה,

בית החולים מעייני הישועה בבני ברק,

בירושלים יש לנו את שערי צדק וביקור חולים,

יש עליהם פיקוח של הבד״ץ,

שם המצב של הכשרות מניח את הדעת הרבה יותר קל.

אבל בתי חולים אחרים, אפילו בארץ,

הרבה פעמים יש בעיות כשרות קשות,

והפתרון היחיד הוא עם אותו הקטרינג שמביאים.

בדרך כלל הם מביאים את זה חם,

בדרך כלל משתדלים להביא את זה חם.

אבל,

כמו שאמרתי,

פתרון בשעת הדחק,

אם חלילה וחס קרה מה שקרה והוא נאלץ לאכול דבר אסור,

אז סיכמנו שיביא מעט סוכר,

כדי שלא יבוא חלילה לידי ספק ברכה לבטלה.

עד כאן,

לגבי אוכל שמצד עצמו הוא אסור.

מה יהיה הדין לגבי כיפור?

המאירי דן בנושא הזה בהלכות ברכות פרק ז',

והוא אומר,

גם לדעת האומרים שאפילו חולה שיש בו סכנה שנאלץ לאכול את החזיר לא יברך,

כאן החולה שיש בו סכנה ביום הכיפורים כן יברך.

מה ההבדל?

שמה זה רק לאו.

חזיר זה רעלה.

מי שאוכל בכיפור שמה זה כרת, הרבה יותר חמור.

למה כאן כן נברך?

מסביר לנו יפה המאירי ואומר,

שם האוכל, החפצה, הוא דבר שאסור.

על חזיר לא תקנה חכמים ברכה.

אבל כאן, אותו החולה ביום הכיפורים הוא אוכל בשר חלק,

בשר שהוא עצמו החפצה, הוא דבר יותר גמור.

אלא מה?

לנו, לי יש איסור על הגברה לבוא ולאכול.

אותו החולה המסכן הוא מקיים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שיעמוד בהם, בשביל הזה יותר.

ולכן אומר המאירי,

בזה כן יכולים להתיר לו גם בברך.

כך כותב גם הבית חדש בדעת הראשונים וכך המנהג.

יש אומנם גם על זה חולקים.

הרעה והריטבה חולקים גם על זה,

אבל המסקנה היא כמובן שיש מנהג,

לכן לא יבוא ולא יהיה,

אבל חולה שיש בו סכנה,

הזקן הזה בן מאה ואחד נאלץ לאכול ביום הכיפורים,

תאמר לו שיאכל וישתה. עיקר הבעיה, עיקר המחלוקת,

כיוון שהוא אוכל את זה בעל כורחו.

עין במר בוכה ולב לא שמח כשהוא נאלץ לאכול ביום הכיפורים,

והיום שעושים אותו לאכול, השאלה אם יברך או לא. זה עיקר הוויכוח.

כאן החולה יכול לעזור לנו בהלכה הזו.

מה אפשר להגיד לו שיעזור? תגיד לו, תשמע, כך וכך המחלוקת.

הריטבה, הרעה, רבו אומרים שאסור, אתה לא יכול לברך.

מה נעשה כדי שבו יהיה חשש ברכה לבטלה?

אם הוא יתרצה,

הוא יסכים לאכול את הדברים האלה, יקבל את האיסורים האלה באהבה.

הוא לא ייקח את זה כמי שכפאו שד והוא אוכל את זה ולא מרגיש שום טעם.

שירגיש טעם.

שירגיש את ההנאה, תגיד לו, אתה מקיים מצווה.

אשר יעשה אותם האדם והחי בהם ולא שימות בהם.

מי שאמר לנו, הקדוש ברוך הוא, לצום ביום הכיפורים,

אומר לנו, במקרה כזה אתה צריך לאכול.

אז אם הוא יתרצה זה כבר לא,

אין כאן אכילת אונס,

אלא הוא כבר התרצה, זה ברצון. יכול להיות שגם החולקים ידעו שאין כאן חשש ברכה לבטלה, ובפרט שככה מנעג,

ולכן אנחנו אומרים לו שיברך.

אכל כזית לחם,

אחרי זה צריך.

שניים אחרונים חובה וברכת המזון.

בברכת המזון צריך להזכיר מעין המאורע.

אלוהינו ואלוהי אבותינו יעלה ויבוא.

ימשיך ביום הכיפורים הזה, ביום סליחת העוון הזה, לרחם בו עלינו ולהושענו וכו'.

לא רק חולה שיש בו סכנה אדם מבוגר,

גם הילדים, הילדים שלנו בני שבע שמונה,

גם הם חייבים לאכול ביום הכיפורים, גם אצלם זה מסוכן.

אבל הילד שאכל את הלחם לא תמיד הוא יודע שצריך לומר יעלה ויבוא.

צריך להאיר את תשומת ליבו של הילד,

מיד אחרי שתגמור, לא תשכח,

ביום כיפור צריך להגיד יעלה ויבוא, תלמד אותו, תדריך אותו, תסביר לו מה עליו לנהוג ולעשות, כדי שיברך את הברכה בצורה מושלמת ונהודרת.

כל זה כתבו לנו הפוסקים בהלכות יום הכיפורים בסימן תרשת ח'.

שכח, לא אמר יעלה ויבוא, בדיעבד יצא ידי חובה.

אדם בריא, אין לו שום בעיה,

קם ביום כיפור בבוקר,

שכח שזה יום כיפור.

לקח כוס מים, ברך שהכל נהיה בדברו.

עדיין לא טעם.

ואז הוא נזכר, כיפור, מה אני עושה?

תגיד לו, שלא יטעם.

יאמר מיד,

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם,

והעד.

מרן כותב לנו בסימן ר״ו, אדם שנכשל ברך ברכה לבטלה, יגיד ברוך שם.

אחר כך נגיע לבית הכנסת,

יש לנו בתפילת שחרית בחזרה,

וידוי הגדול של רבנו ניסים.

ושם אנחנו אומרים,

ברכנו ברכות לבטלה, שיכוון על מה שעשה באותו היום,

שהקדוש ברוך הוא ירחם עליו, והוא רחום ויכפר עוון.

הוא יגיד לך, תשמע,

אני לא אשתה הרבה, אני אשתה רק שני גרם, פחות מכשיעור.

חס ושלום, אסור, אין יותר.

הרי ההלכה היא,

כמו שאמר רבי יוחנן ביומה ע״ז,

יומה ע״ג, שחצי שיעור אסור מן התורה.

אז גם גרם אחד זה דאורייתא.

הוא רוצה להפסיד את הברכה לבטלה דאורייתא,

אבל כאן הוא יעבור ביקום ועשה על הדאורייתא.

מוטב שיפסיד את הברכה לבטלה בשבי אל תעשה,

ולא בכל ועשה שיבוא ויטעם גרם אחד או שניים,

בוודאי שאסור.

על זה אין ויכוח.

כל הפוסקים פה אחד אומרים,

שאם היה לו תקלה כזו ביום הכיפורים,

בין איש ובין אישה,

שלא ייגע במים האלה,

אלא יאמר מיד ברוך שם על הברכה לבטלה.

מתי מתחילה המחלוקת בין גדולי הפוסקים?

בעוד שלושה שבועות, יא באדר,

יהיה לנו צום, תענית אסתר.

במקום יג באדר, השנה הזו מוקדם,

בגלל שזה חל בשבת,

מקדימים את הצום ליום חמישי.

האדם הזה קם בבוקר, שכח שזה יום צום,

היה נטילת ידיים, לקח כוס מים, ברך שהכל נהיה בדברו.

אחרי שגמר את הברכה, נזכר.

אבל היום צום תענית אסתר, מה אני עושה? טועם או לא טועם?

כאן יש מחלוקת.

מחלוקת קשה בין גדולי הפוסקים, המאירי, הרטבע ועוד.

גם האחרונים דיברו בנושא הזה, העריכו הרבה,

וכל אחד מהפוסקים, כשדן,

דנו גם בדוגמאות אחרות שמסתעפות חוזרות לנושא הזה שלנו ולהלכה.

אתה אומר לו שיטעם שני גרם מהמים, שיטעם טיפה אחת,

כדי להציל את הברכה.

ולמה? מדוע אנחנו כאן ותורים?

קודם אמרת לי, בכיפור אסור.

למה תענית אסתר כן יהיה מותר?

ההבדל הוא כך.

שם זה דאורייתא.

וחצי שיעור אסור מן התורה.

פה אצלנו כל צום תענית אסתר הוא דרבנן.

אם הוא יטעם שני טיפות, אולי הוא עובר איסור דרבנן.

הברכה לבטלה, לפי דעת רבהי גאון ורבנו מנוח,

זה דאורייתא.

הם מסבירים את הגמרא בברכות ל״ג שאדם שמברך ברכה לבטלה עובר ולא תישא את שם השם אלוהיך לשם.

הם אומרים שזה כפשוטו.

אז מוטב שאני אעשה עוון דרבנן ובלבד שלא יהיה איסור דאורייתא.

מניין לנו?

מאיפה הם יודעים את ההלכה הזו?

יש לנו סוגיה במסכת שבת בדף ד'.

אדם שלקח בצק ביום שבת והדביק את הבצק בתנור.

עוד חמש דקות הנחם הזה יהיה אפוי וחלילה האדם הזה עבר על איסור סקילה, איסור דאורייתא.

הגמרא אומרת, אם הוא חזר בתשובה,

התירו לו לרדותא.

למרות שרודיעת הפא זה איסור דרבנן.

אפילו אחי הגמרא אומרת לנו.

אומרים לאדם חטאו שיעשה עוון דרבנן כדי להציל את עצמו מאיסור דאורייתא של איסור סקילה.

וכך פוסק לנו מרן בהלכות שבת, סימן, ר' ד', סעיף ו', וככה ההלכה.

ומשאר הפוסקים רוצים ללמוד גם פה בעניינינו.

לא רק כאן, אלא גם מדוגמאות אחרות. כגון,

האדם הזה אכל בשר.

אחרי ברכת המזון, אחרי שעה,

שכח, לקח כוס קפה וחלב ורחשה הכול.

אחר כך הוא נזכר.

עדיין לא עברו שש שעות, איך אני אשתה מהחלב?

שוב, גם כאן.

לפי דעת חכמי צרפת, ברגע שגמר את ברכת המזון, מותר.

נכון שהרמב״ם ומרן ושאר הפוסקים אומרים שאסור,

אבל האיסור לשתות חלב אחרי בשר בתוך שש שעות,

זה רק דרבנן.

ואילו הברכה לבטלה זה דואר הייתה.

ולכן גם שם נאמר לו שיטעם גרם אחד או שניים, יטעם טיפה אחת מהחלב כדי להציל את הברכה שלא תהיה הברכה לבטלה.

כל זה לגבי דבר היתר. אבל אם האדם הזה ברך על הקוניאק כשהקוניאק בדברו,

החבר שלו מסתכל על הסטיקר,

אומר לו, תשמע, הקוניאק הזה היה עם מסך.

ואז הוא רומז לו, טוב, אני אטען טיפה אחת כדי להציל את הברכה.

כאן לא, חס ושלום.

מה ההבדל?

למה את החלב יתרת? למה את הקוניאק לא?

ההבדל הוא פשוט.

חכמינו לא תקנו ברכה על יין מסך.

חכמים לא תקנו ברכה על הקוניאק הזה.

גם אם הוא יטעם,

בלאו הכי הברכה שהוא דורך, הברכה לבטלה, הכל אפס.

אז הוא לא יתקן בזה כלום.

אז מה התועלת שישתה גרם אחד מהקוניאק הזה?

שם זה חמור מאוד.

אשר אין כן כאן. כאן החלב הזה הוא חלב כשר למהדרין.

או ביום הצום הוא בורך על המים שהכול.

המים האלה קשורים.

אין כאן בעיה של איסור חפצה, על זה יש ברכה.

אלא מה? היום אני אסור לי בגלל שזה צום.

אז כאן במקרה הזה יכולים להתיר לו בדבר הזה.

יש הרבה חולקים.

תראו בספר ברכת השם של הגאון רבי משה הלוי בחלק ב',

שם הוא מביא את הרעב והריטבע והוא הולך בדרך אחרת.

הוא טוען שאין לו היתר לבוא ולטעום.

שם הוא ממשיך, הוא מביא עוד דוגמה,

וגם שם הוא אומר שלא יטעם. הדוגמה היא כך.

יום שבת,

המניין הראשון, נצח עמה גומרים, הגבאים מביאים להם קידושה רבה.

מביאים להם קוגל, יושבים, לומדים דברי תורה.

אדם שלא זכה, לא התפלל בנץ,

אבל הוא הגיע לפני המניין השני, יושב איתם, שומע דברי תורה.

לפעמים המלצר נתן גם לו צלחת קוגל.

אז הוא, לא שם לב, שכח שהוא אדם לא התפלל,

לקח את המזלח וברך ביום מיני מזונות.

אמרו לו, אדם לא התפלל איתה, אסור לאכול.

יש המולב,

לא תאכלו על אדם.

אסור לאדם לאכול לפני התפילה.

ואותי השלכת אחרי גביך,

אחרי שהוא אוכל ושותה ומתגאה.

אחר כך הוא בא להתפלל?

לכן אומר הגאון רבי משה הלוי,

הוא אומר, לא, לא מטעם. כאן זה דמרתא.

כאן זה דומה לדוגמה של כיפור.

שיגיד מיד, ברוך שם.

זה המהלך של הרב שם.

אבל הרבה מהפוסקים חלקו עליו.

תלמידו של הרב, ייבדל החיים, יש לו ספר, שאלות ותשובות אל ישיב הכהן,

ושם הוא אומר, לא, זה לא דומה אחד לשני.

אלא כאן אצלנו דעת הרבה פוסקים שעל אף שהמן לא תוכלו על אדם זה לא דאורייתא אלא רק דרבנן. זאת ועוד.

אם אתה הולך לפי הרמב״ן שכל התפילה היא דרבנן אז איך ייתכן שהאיסור לאכול לפני התפילה זה דאורייתא?

לפי הרמב״ן מה שנאמר בתענית ב' הוא לעבדו בכל לבבכם מזוהי העבודה שבלב זו תפילה?

כל זה אסמכתה, זה לא דאורייתא.

אז אם התפילה דרבנן אז גם האיסור הזה דרבנן.

אז מוטב שיתאם קצת להציב את הברכה שלא תהיה ברכה לבטלה מדאורייתא.

זו הטענה הראשונה. זאת ועוד.

גם על איבד הרמב״ם שאומר תפילה מצוות עשה מן התורה ולעבדו בכל לבבכם מזוהי העבודה שבלב זו תפילה שהמצווה היא דאורייתא וכך דעת מרם בסימן כו״ר,

כל זה אם הוא עדיין לא יתפלל בכלל.

אבל אם האדם הזה אתמול בלילה בליל שבת הוא יתפלל

ערבית אז מהתורה הוא קיים את המצווה בתפילת ערבית משהו צריך להתפלל שחרית זה דרבנן אם התפילה דרבנן אז גם האיסור לאכול לפני התפילה גם זה רק דרבנן.

ולכן בגלל הנקודות הללו אנחנו אומרים לו שכן נטעם אין לו ברירה.

הרי מרם כתב בסימן פג סעיף

סימן פת סעיף ג.

מרם אומר אדם שהוא רעב וצומא הוא לא יכול לכוון בתפילה אלא אם כן נטעם.

ואז הוא יאכל לכוון. הרב אומר מותר לו לאכול ולשתות לפני התפילה.

אין לו כוונה להתגאות.

גם כאן הוא אוכל שני גרם.

הגרם הזה של הקוגל שהוא אכל זה בשביל להתגאות? לא.

אלא כל זה רק להציל את הברכה שלא תהיה ברכתו לבטלה ולכן אם הוא ירצה לטעום יש לו על מי לשמוח.

כמובן אנחנו אומרים את כל הדברים האלה בדיעבד שכבר בירך.

ולכתחילה צריך אדם לשים לב.

אדם שמכיר את עצמו שהוא שכחן,

יש לו עצה פשוטה.

יום רביעי בלילה לפני הצום ליד הכיור ישים פתק לא לשתות מים ביום צום. זהו, יעשה את ההודעה הגדולה הזו כדי שלא ישכח.

אבל לבוא במזיד, חס ושלום, אינה ואמנה.

אלא כל מה שאנחנו דנים במקרה שעת חירום שקרה לאדם הזה תקלה, קרה לו שכחה ועל זה יש לנו ויכוח קשה בין הפוסקים.

דוגמה נוספת שדן הרמה בסימן רעא.

אדם מגיע בליל שבת חייב קודם כל לקיים מצוות עשה דאורייתא, זכור את יום השבת הקדשו.

לפני הקידוש אסור לאכול ולשתות.

האדם הזה שכח.

לקח כוס מים ובירך שהכול.

שוב, אותה הבעיה.

יש לנו כאן, בגלל העשה של הקידוש,

נובע מזה האיסור ברבנן לא לשתות ולא לאכול לפני כן.

אין ברירה. שיטעה משהו כדי שהברכה תחול.

הרמה של המסיים הביא לנו את דברי רצפה.

לפעמים אנחנו כן נאמר לו שיאכל. איך?

הכיצד?

אם הוא טעה הוא בירך על הלחם המוציא.

כאן אתה לא אומר לו שמיד יאכל, אלא

תגיד לו, תחכה רגע,

אני אביא לו את הסידור,

שיאמר עוד ברכה, ברכת מקדש השבת, ואחר כך יאכל מהלחם.

הרי כמו שאפשר לקדש על היין, אפשר לקדש על הפת.

כאן במקרה הזה שהייתה לו תקלה וטעהו ברחם מוציא לפני הקידוש, שיקדש על הלחם.

זה הפתרון אם היה לו תקלה כזו.

במים אי אפשר לעשות קידוש על המים הלבד לכולם. שם אין לו ברירה שאיתם.

אותה הבעיה יש גם לגבי ההבדלה.

לפני ההבדלה אסור לנו לאכול ולשתות.

טעם וברך, יטעם משהו.

שם אם יברך על הלחם המוציא,

אי אפשר להגיד לו,

תעשה הבדלה על הלחם.

אין דבר כזה. יש הלחמה מדינן על הלחם.

ולכן אין לו ברירה שיטעם מהלחם גרם אחד או שניים.

ייתכן דוגמה ולא יוכל לטעום.

רק יצד?

האדם הזה שכח לומר, אתה חונן אותנו בתפילה.

וגם ברך שהכל נהיה בדברו,

לא בורך המוציא ואכל חתיכת לחם. בלשון הגמרא, טעה בזו ובזו.

שתי טעויות, אלו שתי פשלות.

מה הדין?

צריך לחזור עוד פעם את כל העמידה.

השם שפתיי תפתח, את כל העמידה יאמר אתה חוננתנו.

אז כאן עם האדם הזה, אחרי שאמר המוציא, נזכר.

אני עדיין לא אמרתי אתה חוננתנו וגם לא עשיתי הבדלה.

אז אם הוא טעם, אז הוא יהפוך את כל הברכות שהוא בירך בעמידה, 19 ברכות,

כולם אולי חלילה ספק לבטלה,

כאן אין ברירה.

אגיד לו, שיגיד מיד ברוך שם.

מוטב לוותר על ברכה אחת על ברכת המוציא שאולי היא לבטלה ולא על התשע עשרה. כאן במקרה הזה לא נוכל להתיר לא לטעום.

אבל לדברים האחרים, בדוגמאות אחרות כן נוכל.

הרמת דן לגבי אדם שברך על מוקצו ביום שבת.

הרמת כותבת זאת בסימן תקטו סעיף א'.

הגוי הערבי הביא לי,

הביא לי באותו יום שהוא כתף מהכרם,

הביא לי לבית ענביים.

אסור לנגוע בענבים האלה עד מוצאי שבת או מוצאי יום טוב.

הוא שכח.

לקח מהענבים האלה, בירך בוראי פירי העץ ונזכר.

יטען או לא יטען, שוב אותה הבעיה.

היו נאמר איסור מוקצה זה איסור חפצה ולא יטעם,

או שזה לא איסור מוקצה,

חמור,

אלא בלילה זה יהיה באופן אוטומטי, יהיה היתר.

גם שם יש לנו מחלוקת קשה.

המשך המחלוקת של הדוגמאות הקודמות.

בעל אסדה חמד מביא בספרו המכתב לחזקיהו, שאלה מעין זו,

ביום ג' באב, האדם הזה לוקח נקניק ומברך.

אחרי שגמר את הברכה הוא נזכר.

אנחנו נזהרים, לא אוכלים בשר מראש חודש אב, לא אוכלים בשר.

כאן הוא כבר בירך, מה יעשה?

שוב, המסקנה של הרב,

שכן יטעם מהבשר.

ולמה?

כאן זה לא דין, כאן זה מנהג.

מצד הדין, מותר לאכול אחרי ראש חודש אב את הבשר.

רק בסעודה מפסקת אסור מצד הדין.

לפני כן הוא מותר.

אז אם כל זה בגדר מנהג,

לכתחילה ודאי שאנחנו ניזהר מאוד בדבר.

אבל כאן, שהוא כבר בירך את הברכה על הנקניק,

אין ברירה להציל את הברכה שלא יהיה כאן חלילה ותישא את שם ה' אלוהיך לשווא,

ולכן אין לנו ברירה אלא לומר לו שיטעם מעט, כמו שאמרנו בדוגמאות הקודמות.

יש לנו בנושא הזה גם עוד סניף,

כדי להתיר,

לטעום משהו בכל הדוגמאות הללו.

הסניף הוא,

יש לנו את דברי תוספת שבת בסימן שו שאומר שרק בדברים דהוררתא חצי שיעור אסור מן התורה.

בדברים דה רבנן, לפי דעתו אין איסור.

לפי דבריו,

האדם הזה ששותה את הטיפת מים ביום הצום, אין כאן שום איסור.

כך כתבו פתח הדביר והשנחמת בדעת מהרי מינץ.

כמעט כל הפוסקים חולקים. כולם ערכו כדעת מרן ביורה דעה על סימן סמך חטא שכמו בדאורייתא גם חכמים תיקנו אותו דבר, חצי שיעור אסור גם בדרבנן וכך ההלכה.

אבל נצרף את הרעיון שלהם לסניף כדי להתיר מכוח ספק ספיקה בדוגמאות שדיברנו, שלפחות יטען טיפה אחת כדי להציל את הברכה.

כך יעשה במקרה של שעת הדחק, פתרון לשעת חירום.

זה הפתרון שעליו לנהוג ולעשות.

במקרה הזה יש לנו גם את הרעיון של הפרי מגדים.

פרי מגדים בפתיחה לאורי דעה, אות י״ז,

הוא מחדש שם חידוש עצום. הוא כותב,

מזיר שבא לשאול אותנו,

אומרים לו שמותר לו לאכול עשרה גרם ענביל.

איך ייתכן? הרי התורה אמרה,

מחרצנים ועד זג וכל משרת ענבים לא אוכל.

איך ייתכן להתיר לה עשרה גרם ענבים?

אומר הפרי מגדים,

המדרש מסביר ומפרש לנו,

התורה אסרה לנזיר לאכול ענבים גזירה שמאי שתי יין.

אומר הפרי מגדים,

אם הוא אוכל רק עשרה גרם, חצי שיעור,

למה, מדוע רבי יוחנן אומר חצי שיעור עשור?

גזירה שמא יאכל כזית, שמא יאכל שיעור שלם.

גם אם הוא אוכל שלושים גרם שיעור שלום, גזירה שמאי שתי יין,

זה גזירה לגזירה ולא גזרנן.

זה החידוש העצום של הפרי מגדים.

האחרונים לא הסכימו איתו.

אבל תראו בספר של הגאון מצ'ובין,

דובב מישרים, חלק א', סימן מ',

הוא מביא את הדברים האלה, מעריך לפלפל בעניין.

אז גם פה אצלנו,

אם הוא אומר את זה בדאורייתא על הנזיר,

על העשרה גרם הענבים,

אז קל וחומר אצלנו,

על הטיפת מים הזו ביום הצום,

שגם זה, כיוון שהצום הוא דרבנן,

אז מילא זה ייקרא גזירה לגזירה ולא גזרנן.

אתה גוזר שני גרם מים,

שמשתה כמלוא בוגמב, שמשתה ארבעים גרם.

גם אם משתה ארבעים גרם, הרי זה לא דאורייתא,

הצום הזה, טעניתא, הוא דרבנן.

אז כל זה ייקרא גזירה לגזירה ולא גזרנן.

יש עשרות דברים שהפוסקים,

שאחרונים למדו מהרעיון הזה של הפורים וגדים ואני אפרט בקצרה עוד שתי דוגמאות.

אדם שצריך לעלות במעלית ונכנסה אישה.

האישה הזו היא אישה זרה, זה לא אשתו.

הרי יש לנו איסור, איחוד בחומש דברים פרשת ראה.

התורה אומרת כי עשיתך אחיך בן אמך.

והגמרא בקידושים פה שואלת וכי בן מסית בין אב לא מסית אלא מכאן שמותר לבן להתייחד עם האימא אישה זרה זו.

כאן הדולל של המעלית נסגרת מותר לו או שצריך לברוח.

שוב גם בזה יש מחלוקת גדולה בין חכמי הפוסקים.

חלק מהפוסקים אומרים אפילו אם תאמר שהזמן של איחוד שהתורה אסרה זהו 35 שניות

זמן של כדי טיגון ביצה אבל חצי שיעור אסור מן התורה אז אפילו אם המעלית הזו תעלה לקומה שלישית או רבעית וכל זה יהיה רק עשרים שניות עדיין אסור.

החולקים משתמשים בדברי הפעיל מגבים כדי להתיר.

אבל כל האיסור יחוד שמא יפתה אותה וכאן אם זה רק עשרים שניות יש לנו צעד להקל.

אתה אומר עשרים שניות למה אסור?

גזירה שמא יבוא לשיעור שלום,

שמא יבוא לשלושים וחמש שניות.

גם אם יבוא לשלושים וחמש שמא יפתה אותה. זו גזירה לגזירה ולא גזירנה.

זה המהלך שגם בו ישתמשו חלק מהפוסקים.

כל זה טוב כאן בארץ ישראל.

כאן המעליות שלנו,

המקסימום, כמה יכול להיות? חצי דקה, זהו.

אחרי זה הדלת של המעלית נפתחת אבל בארצות הברית לא תמיד זה כך.

בארצות הברית יש שם בתים גבוהים של שמונים קומות.

השמונים קומות לוקח דקה, דקה וחצי,

שם אתה עובר את השלושים וחמש ולכן שם יש בעיה.

אלא אם כן המעלית הזו מזוגגת.

לפעמים המעלית הזו אין לה מעלית חיצונית שאין לה דופנות כהים אלא כולם רואים אותם.

בזה אין בעיה. זה כמו שאתה הולך ברחוב עם אישה, אין אסריחות גם זה.

בגלל מקרי השוד שהיו שם הם עשו עוד דבר.

ברוב המעליות החדישות יש שם מצלמה,

טלוויזיה, מעגל סגור.

אז ממילא עוד הפעם רואים אותו על המסך,

אז אפילו אם המעלית אין לה את החלונות היא לא שקופה אבל יש כאן את המצלמה שמראה אותם ולכן מעליות כאלה לא תהיה בעיה.

אבל מה שאין כן אם המעלית הזו מודל ישן יותר,

שם אם זה יותר מ-35 שניות בוודאי שיש מקום לאסור.

כאן בארץ כמעט כל המעליות לא מגיעות לזמן הזה של 35 שניות.

אולי בתל אביב, מגבל עזרעמי, אולי שם יכול להיות שיגיע לזמן הזה. חוץ משם כל הבתים שיש לנו כאן בירושלים אף אחת מהמעליות לא מגיעה לזמן הזה ולכן בצירוף מה שאמרנו קודם, בצירוף דברי הפרי מגנים,

יש לנו צד כולה, צד היתר בדבר.

כאן זה גם יש לנו בעיה לגבי הלכות שבת.

אדם שרוצה לשתות כוס תה,

הוא שטף יפה את הכוס ורוצה לשפוך על זה מים רותחים מכלי ראשון.

אומר שביתת השבת, אסור,

יש לך כאן טיפת מים קרים,

כשאתה שופך על זה בבת אחת מים רותחים אתה מבשל את אותה הטיפה.

מה צריך לעשות, לפי דברי הרב צריך לקחת נייר תשעו או מגמת, לייבש ואחר כך תשפוך.

יש הרבה חוקים והרבה מטרים.

המטרים אומרים, יש לנו ספק ספקה.

אולי ההלכה כרשבן שיערוי ככלי שני שמותר.

גם הליבה ברבנותם אחיו שאמר שיערוי מבשל כדי קליפה, אולי זה לא דאוריתא, אולי זה ברבנן.

אולי ההלכה כחכם צבו בדעת הרמב״ם שחצי שיעור בשבת מותר.

גם אם תאמר אליבא דרשי בשבת ע״ד שחצי שיעור בשבת אסור,

אבל כאן יהיה לנו ספק ספקה כדי להתיר.

למה?

אתה אומר טיפה אחת אסור, גזירה שמא יבשל הרבה.

גם אם יבשל הרבה אין כאן איסור דאוריתא, הוא לא מתכוון לזה.

זו מלאכה שנצחה לגופה. בשעה שהוא שופך את המים הרותחים, הוא מתכוון לזה?

אולי ההלכה כערוך ורעביה שפסיק רשת דלא נחלה אפילו בדאוריתא מותר.

נכון שבכל צד אנחנו מחמורים בצירוף כל הדברים יחד עם הרעיון של הפרי מגדים, הוא אמר את זה אפילו בדוגמא דאוריתא,

שגזירה לי גזירה לא דא זרנן, כלומר כאן בדוגמה של העירות.

ולכן, מעיקר הדין אין איסור.

אתה מנער את הכוס,

יש לך בסך הכל טיפה אחת או שתיים,

מצד זה אני לא צריך,

לא יכול לחייב אותו מעיקר הדין שיבוא וינגב את הכוס או בנייר או בבד,

אלא מעיקר הדין יכול לשפוך לערות על אותה טיפה את המים הרותחים.

יש מחמירים שהופכים לכלא שני,

אבל מצד הדין גם ישר מכלי ראשון, גם כן הדבר מותר מלכתחילה.

אתה רואה את היסוד של הפרי מגדים, דברי תורה עניים ממקום אחד, עשירים ממקום אחר,

אבל נחזור אחרונית,

כל אדם לפני שבא לברך צריך להיות מתון,

תשים לב, אם האוכל כשר,

אם הזמן כשר,

לא יזרוק מהר את הברכות,

אלא יהיה מתון וזהיר,

כדי שלא יבוא חלילה לידי ספק ברכה ובטלה,

שלא יבוא לידי כל הבעיות האלה,

אלא אדם רוצה לברך את השם,

שיברך אותו במתינות,

יאמר שם שמיים בכוונה,

ואז הקדוש ברוך הוא גם ישיב לנו מידה כנגד מידה.

וביכן אני אמיר להקשה, אני אומר.