ברכות על מאכלים מרוסקים ומתועשים – שינוי צורה, שינוי שם ועיקר וטפל

 

- - - לא מוגה! - - - 

היינו בסימן רשת ד',

סעיף יא.

מרן מדבר כאן לגבי ריבה שעושים מעלה הוורד,

ריבת ורדים.

כאן בארץ לא כל כך רגילים בזה, אבל בעולם יש הרבה מקומות שעושים ריבה מהוורדים.

מה מברכים על הריבה הזו?

לפי דעת הטור,

הקול בו ומרן מברכים בורא פרי האדמה.

התשבץ חולק, התשבץ אומר, הברכה היא שהכל.

הטענה של התשבץ, כאן העיקר זה הדבש.

הוא אומר לה,

כל שהוא עיקר ואימו תפלה מברך על העיקר ופותר את התפלה,

ולכן לפי התשבץ הברכה היא שהכל,

וכך המנהג. למרות שמרן אמר שמברכים אדמה,

כיוון שנהגו לברך שהכל,

לכן סמד החיה, הגאון חידה בברכי יוסף ושאר האחרונים סיכמו לנו שיברך על הריבה הזו, שהכול, וככה המסקנה.

מרן הוסיף לנו כאן שלושה תיבות שמזה יש לימוד מפתח לעשרות מצרכי מזון מתועשים שמצויים בדורות האלה הרבה.

מרן כאן כותב, אפילו הם קטושים ביותר.

אפילו, אחי,

המילה שאתה אומר, בורא פרי האדמה, המילה פרי,

היא בסדר.

זה הלשון של מרן כאן.

אבל מרן עצמו, למעלה בסימן רב סעיף ז',

מרן לא כתב כך.

המפתח של הנושא הזה,

הסוגיה במסכת ברכות בדף ל״ח.

שם הדוגמה עם התמרים.

מחלוקת שקולה בראשונים.

אני לוקח את התמרים ומועך אותם, מה הברכה?

לפי דעת רבנו ירוחם,

ריבבן,

לפי דעת הרטבה, הרעה, מברכים עליהם,

בורא פרי העץ.

לעומתם,

דעת רב היגאון,

דעת הערוך, הרמב״ם,

כולם סוברים,

אם זה מרוסק לגמרי כמו ממרח תמרים,

הברכה היא שהכול נהיה בדברו.

הלשון של הרמב״ם

ומרן בסימן רב סעיף ז',

הלשון שם,

תמרים שמעכן ביד.

אם נאמר שגם ממרח התמרים שריסקת בבלנדר,

גם זה, ברכתו, בורא פרי העץ,

בשביל מה הרמב״ם ומרן הוסיפו את המילה ביד?

היו כותבים תמרים שריסקן.

מהתוספת המילה הזו

של מעכן ביד מדייקים גדולי הפוסקים,

השלם, מגן אברהם, נהר שלום, כולם אומרים שכוונת מרן,

אם זה באמת מרוסק לגמרי, כמו הממרח תמרים,

הברכה היא שהכול.

אם כך,

השאלה תהיה על מרן עצמו,

ממה שכתב כאן בבית אסף,

וכן ממה שכתב בשולחן ערוך,

אפילו הם קטושים ביותר. איך נסביר פה?

המגן אברהם עונה שכוונת מרן שעדיין ניכר הצורה.

צורתן ותוארן עדיין ניכר, זה לא מרוסק לגמרי.

את דברי המגן אברהם העתיק לנו כאן על המקום,

הבאר היטב סעיף קטן טו, ואני מצטט,

דווקא שניכר מהותו ותוארו,

מה שייך לומר את המילה פרי,

אבל אם נפסדה צורתו העצמית,

מברך שיעקב, כך הם מסבירים את מרן.

יש חולקים, יש מפרשים אחרת,

והנפקא מינה לגבי הפלאפל.

אדם שלוקח חומוס, שורה את זה,

אחרי שזה מתרכך, אחרי יום,

לוקח וטוחן את זה.

מה יברך על הפלאפל הזה? אני יודע שזה חומר גלם,

חומוס, ברכתו האדמה.

האם בגלל שריסקתי את זה,

האם אני אברך על זה שהכול עולה?

כמו על ממרח תמרים,

גם על הפלאפל.

יש את אותה הבעיה,

גם כאן יש את המחלוקת האמורה.

ושוב,

לפי דברי הפרשנות של המגן אברהם בנהר שלום, בדעת מרן,

זה מרוסק לגמרי, לכן הברכה היא שהכול.

הגאון רבי יוסף ידיד

היה מגדולי הדור לפני כמאה שנה,

היה כאן בירושלים אב בית הדין.

הוא כותב

עוד טענה כדי שנברך על הפלאפל שהכול.

הוא אומר,

אם ריסקת,

ולא רק עבר כאן ריסוק, אלא גם השתנה השם,

אתה לא קורא לו כעת חומוס, אתה קורא לו פלאפל,

כיוון שיש כאן שינוי השם,

ולכן יברך על זה שהכול נהיה בדברו.

הנפקא מינה,

במה שכותב רבנו יוסף חיים ברב פעלים.

שם הכותרת של השאלה,

מה מברכים על מדגוגה?

מה זה מדגוגה?

אולי העיראקים, הזקנים, אולי הם יודעים מה זה.

הדור החדש לא יודע.

שם בבבל היה להם שפע גדול של תמרים.

היו לוקחים את התמרים,

מרסקים את זה ושוטחים את זה,

כמו שאתה לוקח מהסומסום,

שופך עליו מים עם סוכר או בוטנים,

אחר כך אתה פורס את זה בצורת משולש, משושה.

כך היו עושים עם התמרים. היו פורסים את זה ומחלקים לאנשים. כל אחד לוקח חתיכה, זה נקרא בערבית מדגוגה.

העשירים היו טוחנים אגוזים, מערבבים לזה גם אגוזים.

אלה שלא היו עשירים, רק התמרים בלבד.

הכותרת של השאלה של רבנו יוסף חיים,

מה מברכים על המדגוגה?

הוא מביא את המחלוקת שדיברנו והמסקנה שלו.

יש מחלוקת? ספק ברכות להקל.

ולכן אי-אפשר לברך על המדגוגה,

בורא פרי העץ,

אלא הברכה היא בלכתחילה שהכול,

אם טעה ואמר העץ בדיעבד יצא.

איפה אתה נתקע?

איפה אתה מסתבך?

ברכה אחרונה.

שם לגבי הפלאפל,

בין אם תאמר שהברכה הראשונה, האדמה או שהכול,

ממה נפשך? על חומוס מברכים בסוף בורא נפשות.

אין לך בעיה עם הברכה האחרונה.

אבל כאן, לגבי הממרח תמרים,

פה אתה בבעיה קשה.

אם נאמר שההלכה כדעת רב היי גאון, הערוך והרמב״ם,

שאם זה מרוסק לגמרי, הברכה שהכול,

ברכה אחרונה, נפשות.

אבל אם תלך לפי רבנו ירוחם, הרעב והריטבע,

שצריך לברך על זה העץ,

אם כך,

על הממרח תמרים הזה, אם אכלת כזית בלי לחם,

צריך לברך ברכה אחת מהן שלוש על העץ

ועל פרי העץ.

וממה נפשך? מה שתעשה,

אתה נכנס לספק ברכה לבטלה.

אם תברך על העץ ועל פרי העץ,

לפי רב היי גאון והרמב״ם, זה ברכה לבטלה.

אם תברך בורא נפשות,

לפי רבנו ירוחם, הרעב והריטבע זה ברכה לבטלה.

כאן הבעיה הקשה ביותר.

כאן, בהלכה הזו של המדגוגה,

רבנו יוסף חיים אמר שיברך בורא נפשות.

ולמה?

תגיד, ספק ברכות להקל?

יכולים להסביר את הרב בשתי דרכים.

הסבר הראשון,

כאן זה השתנה השם, לא רק שזה מרוסק.

היה גם שינוי השם. קודם קראו לזה אתמרים,

כעת ייקרא שבו מדגוגה.

אז גם הרב סובר, כמו ההסברה של רבנו יוסף יודיד,

ולכן הוא החליט מכוח ודאי שיברך שהכול,

ובסוף ברכה אחרונה, בורא נפשות.

זאת מאוד.

השיטה של רבנו יוסף חיים באללה, בן איש חי,

לא רק ברכת שהכול ברכה כוללת ופותרת כל המאכלים. לפי דעתו,

גם ברכה אחרונה,

בורא נפשות, גם היא ברכה כוללת.

אם אכלת עוגה במקום למר על המחייה, אמר נפשות,

לפי דעת הרב יצא.

יש עוד עשרים אחרונים שהולכים בדרך הזו, בשיטה הזו. תראו בספר יפה שעה של הגאון רבי מכלוף אבוחצירא, שם הוא מביא להקת אחרונים.

אבל

על הכלל הזה יש חלקים.

תראו, באביה עומר חלק א',

אבא מביא עוד עשרים אחרונים כנגד,

שאומרים רק שהכול פותר את הכול.

נפשות לא פותר.

כך שאם האדם הזה...

אכל את המדגוגה ואם אכל מזה כזית או שאכל מהממרח תמרים אכל כזית

האדם הזה נמצא בבעיה.

מה הפתרון? פתרון קל מאוד.

יש לך בבית תמרים?

קודם כל תברך העץ על התמרים.

אכלת שני תמרים בוודאי אתה חייב ברכת על העץ ועל פרי העץ.

מה שאכלת אחר כך ממרח תמרים אתה פותר את זה בזה.

אין לו בבית תמרים, יש לו בננה?

יאכל כזית מהבננה ויברך בורא נפשות.

אין לו לא זה ולא זה.

האדם הזה נמצא בצבא,

שם האוכל באותו מקום, באותו הבסיס,

הכל טרף.

אז הוא נכנס למטבח ואומר לטבח, אני לא אכלתי מה שהבאתם הכל טרף.

אז הטבח מוציא, לאמרנו יש כאן ממרח תמרים,

כתוב על הקופסה בהכשר הבדץ, כך תאכל.

הוא היה רעב, אכל, אכל מזה יותר מכזית.

שם אין לו עוד תמרים לאכול.

מה יעשה?

בשעת הדחק נגיד לו שיעשה כך.

ויברך דוד את אדוני לעיני כל הקהל.

ויאמר דוד,

ברוך אתה אדוני אלוהי ישראל אבינו מעולם ועד עולם מלך העולם.

בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת לאחיד ולאם לנפש כל חי, ברוך חי העולמי.

והיה,

אם הוא חייב בורא נפשות, הנה הוא אמר.

יש כאן ברכה, שם ואלוקינו, שם ומלכות.

אם הוא לא חייב,

הוא לא עבר כאן עליו, לא תישא את שם השם אלוהיך כאן עכשיו.

הוא אמר פסוק מדברי הימים. כל בוקר אנחנו אומרים את הפסוק הזה.

העצה הזו כתובה,

הנודע ביהודה בספרו ציון לנפש חיה,

פרי תבואה, פתחי תשומה יורד לעש סימן שכח,

בן איש חי, כף החיים ועוד. כולם אמרו את העצות האלה בדוגמאות אחרות.

אפשר יהיה להשתמש בעצה הזו גם פה.

או שיאמר ברוך אתה ויערער השם ואלוקינו,

או שילמד ילד קטן את נוסח הברכה,

ואז הוא יכול לפתוח גם אותו.

יש כאן כמה עצות,

אבל לבוא ולברך בצורה רגילה,

בורא נפשות או על העץ,

קשה לנו בדבר הזה, קשה לנו להתיר מלכתחילה,

כיוון שיש כאן ספק, חשש כל דאו של ספק ברכה.

אבא ביביע עומר חלק ז', גם בחלק ט', דן

בנושאים האלה, והוא מביא את דברי המגן אברהם.

מגן אברהם,

דן, אדם שצריך לברך על הבוסר של הכול.

יש לו כעת מישמיש.

הוא טעה, הוא ראה את הצבע של המישמיש,

צבע צהוב כהה, חשב שזה מבושל כל צורכו.

וכך ברכם זה העץ.

בטועם זה חמוץ מאוד, בוסר.

היה צריך לברך שהכל.

האם בדיעבד יצא או לא יצא?

כותב המגן אברהם מסימן רשב, בדיעבד יצא.

למה?

נכון שבלכתחילה מברכים על הבוסר שהכל?

אבל כאן, מה שהוא אמר בורא פרי העץ, זה לא שקר.

המישמיש הזה גדל על העץ.

גם הפנים מהירות ועוד מאחרונים משתמשים ברעיון הזה בדוגמאות אחרות.

אם כן, נאמר גם על ממירח תמרים.

אפילו אם תאמר צריך לברך על זה בלכתחילה שהכל,

והוא אמר בורא פרי העץ, בידיעבד יצא. סוף סוף, מאיפה הממרח תמרים הזה? זה גדל על העץ.

זה הכיוון שחלק מהאחרונים הלכו,

ולכן נוכל ללמד זכות על אותם האנשים שברכו על הממרח תמרים,

בורא פרי העץ, ובסוף על העץ ועל פרי העץ.

הבעיה היא, גם זה מחלוקת.

הצמח צדק מלובביץ' וברכת יוסף, הם חולקים על המהלך הזה.

הם אומרים, זו ברכה לבטלה.

רק שם המגן אברהם שאמר על הבוסר,

הבוסר הוא שלם, לא מרוסק,

ולכן המילה פרי זה בסדר.

פה אצלנו זה מרוסק לגמרי, אם זה מרוסק זה לא פרי.

לכן יש לנו בעיה של ספק ברכה,

לכן השתמשנו בעצות האחרות כדי לא להסתבך, לא להגיע ללא טיסה.

שם, ביבי עומר חלק ז', הכותרת של השאלה זה על הפלאפל.

המסקנה שבאותה התשובה,

לברך בורא פרי האדמה.

אבל בסוף הספר, ועל סופות מאלוהים,

האבא חוזר בו ואומר לו,

כיוון שנשתנה שמו, לא רק שזה מרוסק,

אלא גם ויקרא שמו בישראל פלאפל.

יש כאן טרטר, הוא מצטט לדברי ברכת יוסף,

ולכן הוא מסכם,

על הפלאפל, את שאתה עושה בבית,

תברך על זה שהכל נהיה בדברו.

וזה נלמד גם לדברים אחרים.

בדור הזה יש לנו מאות מצרכי מזון מטועשים,

וחלק גדול מהם מרסקים אותם לגמרי, כגון הבמבה.

איך עושים במבה? אתה לוקח

את התירס, מרסק לגמרי.

לוקחים גם חמאת בוטנים.

70% מהתירס המרוסק, עוד 30% כמעט בוטנים.

מערבבים,

יש להם בדוד הגדול,

מצליחים לייצר את זה בצורה שאנחנו רואים.

אבל בהתחלה זה מרוסק לגמרי, ממש כמו קמח.

השאלה, מה מברכים, אדמה או שהכל?

לפי מה שאמרנו, צריך לברך על זה או שהכל.

א', זה מרוסק.

המילה פרי לא מסתדרת.

דבר שני, יש כאן שינוי השם.

אתה לא קורא לזה תירס, אתה קורא לזה במבה.

ולכן, גם בזה הברכה היא שהכל נהיה בזבור.

טעה ואמר אדמה, בוודאי שיצא. בדיעבד יצא ידי חוב. אבל מלכתחילה, אם הוא שואל אותנו העצה טובה,

הוא מרגיש יותר שיברך שהכל.

עכשיו, אין לך בעיה עם הברכה האחרונה.

אם הוא אכל 30-40 גרם, בוודאי שיכול לברך מורה נפשות.

בין אם תאמר הברכה היא שהכל, בין אם תאמר אדמה על חבעת בוטני ועל תירס. כולם יודעים, הברכה היא ברכה אחרונה, בורא נפשות, ולכן שם אין לנו בעיה עם הברכה האחרונה.

הבעיה היא רק עם הברכה הראשונה.

לגבי הממרח תמרים,

הבעיה היא כפולה,

ולכן חיפשנו את העצות האחרות.

כך גם לגבי הסוכר.

הסוכר שלנו, גם הוא כולו מיוצר מסלק סוכר.

לא רק שהוא נימוח לגמרי, מרוסק,

אלא גם השם, אתה לא קורא לזה סלק,

אתה קורא לזה סוכר.

ולכן הסוכר או הסוכריות ברכתם שהכל.

או אדם שלוקח תפוחי אדמה,

מבשל אותם היטב ומרסק.

מה קוראים לזה היום?

יש לו שם חדש בצרפתית, פרא.

ולכן, יש כאן א', מרוסק,

ב',

השתנה שמו.

כיוון שהשתנה שמו, קוראים לזה פרא,

ולכן ברכתו שהכל נהיה בדברו.

זה נכון לגבי הפרא שיש באולמות.

שם באולמות מרסקים את זה לגמרי.

אבל בבית,

כשעושים את הפרא בבית, לפעמים בעלת הבית,

בערב שבת,

אין לה הרבה כוח והרבה זמן. היא מרסקת, אבל לא לגמרי.

יש שם עדיין גושים.

אם יש גושים, אין בעיה, תברך אדמה.

רבנו חכם עין ציון, באור לציון,

הוא כותב,

הפרי הכי קטן שאנחנו מברכים עליו, בורא פרי האדמה, הוא החומוס.

או,

יש לך גם סומסום.

הסומסום עוד יותר קטן.

הפרי הכי קטן, סומסום, אתה לא אומר אולי שהכול.

אלא, הוא פרי שלם.

אליבא דיקו לעלמא, על הסומסום מברכים בורא פרי האדמה.

אם יהיה חתוך,

תפוח אדמה חתוך אבל בגודל סומסום,

עדיין ניתן לברך עליו בורא פרי האדמה. מתי אתה מסתבך?

מתי מתחילה המחלוקת?

שזה מרוסק לגמרי, נהיה כמו עיסה,

ואין אפילו גודל של סומסום.

אבל אם יש גודל של סומסום, מברכים על זה אדמה,

כך גם לגבי דברים אחרים. ולכן,

אדם שלוקח גזר,

לוקח את הפומפייה ומרסק.

שם זה לא עובר עיסוק לגמרי,

אלא יש שם לשונות,

חתיכות-חתיכות,

יותר מגודל של סומסום, ולכן הברכה עליווה ניקולה עלמא,

בורא פרי האדמה.

לוקח סלק,

עושה מזה סלט סלק,

ושוב, מגרד את זה בפומפייה,

גם שם לא מרוסק לגמרי,

גם שם הברכה היא בורא פרי האדמה,

וכן כל כך יוצא בזה.

אבל סלט חצילים, אתה מרסק אותו לגמרי,

ולכן הברכה היא שהכול.

או לוקח את הזחוק.

הוא לא אוכל את זה עם לחם,

הוא אוהב את זה בלי לחם, לוקח ואוכל זחוק.

שם זה מרוסק לגמרי, שהכול, אותו דבר החילבה.

הוא לא מחכה עד שיביאו לו לחם, לוקח בכפיל ואוכל את החילבה.

זה בריא מאוד.

זה נגד הסוכר.

שואל אותך, נו, מה אני מברך?

שוב, גם שם זה מרוסק,

ולכן הברכה היא שהכול.

לא תמיד זה מרוסק,

לפעמים האישה בערב שבת, לא היה לה זמן, נרסק את זה. לפעמים יש שמה חתיכות של החילבה,

אם זה לא מרוסק, אין לך נמה, יברך אדמה.

אבל בדרך כלל מרסקים, בדרך כלל נשים צדקניות לכבוד שבת,

עושים את החילבה למהדרין מן המהדרין גם בטעם.

אם זה מרוסק, ממילא,

הברכה תהיה שהכול, כמו הדיוק שאמרנו קודם מלשון הרמב״ם ומרם,

שם יעכן ביד,

אבל אם זה מרוסק לגמרי,

ממילא יורדת דרגה, והברכה היא שהכול נהיה בדברו.

אמר ברור פרי האדמה, בדיעבד ודאי שיצא. אבל מלכתחילה,

יותר טוב שיברך על זה שהכול נהיה בדברו.

שוקולד,

אותה הבעיה, גם שם יש את המחלוקת,

אותה השאלה,

מה מברכים על השוקולד.

השאלה הזאת לא תמצא אותה בשום אחד מהראשונים.

גם מרם ב'שולחן ערוך' לא כתב בשום מקום את הדינים של השוקולד,

אלא רק האחרונים.

והסיבה היא,

עץ השוקולד לא היה מצוי כאן עד דורו של מראן.

גילו את אמריקה,

ושם מצאו את העץ הזה, ומאז משם מפיצם השם.

יש שם מחלוקת עצומה.

אתה נוטע את העץ הזה בשביל לעשות שוקולד.

טוחנים, מבשלים, ועושים את השוקולד.

אז אם נטעו ועשו עד דעתה דרכי,

לפי רבנו ירוחם, צריכים לדרך על זה בורא פרי העץ.

וכך פוסק להלכה למעשה מורנו הגאון הרב אוירבך,

במנחת שלמה, חלק א'.

הוא פוסק שעל השוקולד, בין אם זה מריר, חלבית,

על כולם בורא פרי העץ.

ושם, בתוך התשובה, הוא כותב

תמהני על אחינו בני ישראל הספרדים שהולכים בעקבות מרן.

מדוע כאן הם לא מברכים על השוקולד העץ?

הוא מביא את הלשון של מרן כאן ברשת דלת,

אפילו אם הם קטושים ביותר,

הוא אומר, הם צריכים לברך מורא פרי העץ.

זו הקושייה שלו.

אבל, לפי מה שהסברנו,

הדבר לא יצא מידי מחלוקת גם בדעת מרן.

ולכן אנחנו מברכים, כמו האשכנזים,

גם אנחנו מברכים על השוקולד שהכול נהיה בדברו.

טעה וברך על השוקולד העץ והאדמה בדיעבד יצא ידי חובה.

כל זה בשוקולד רגיל.

יש סוג אחר של שוקולד,

יש בו הרבה שקדים ואגוזים.

לא רק על הסטיקר מצויר אגוזים.

אתה פותח, אתה רואה שמה שכתוב זה אמת. אתה רואה?

זה מצופה מבית ומחוץ,

יותר מ-51% זה אגוזים ושקדים? בזה אין מחלוקת.

הרי אמרנו את המשנה לברכות מ״ד, כלשהו עיקר ואימו תפילה,

ואיך הלהקר הוא פותח את התפילה.

איך אתה יודע מה העיקר?

הרוב.

הרוב הוא שמכתיב לנו,

וכאן הרוב זה שקדים ואגוזים?

בזה אין מחלוקת.

עליבד יקול האלמן, תברך על השוקולד הזה,

בורא פרי העץ.

טעה ואמר שהכול, בדיעבד יצא.

על הכול אם אמר שהכול נהיה בדברו יצא.

אבל בלכתחילה על השוקולד הזה יברך העץ.

מה שאין כן בשוקולד שאין בו הרבה אגוזים ושקדים,

אלא רוב רובו זה שוקולד,

קשה לנו להתיר בלכתחילה שיבוא ויברך עליו ברכת העץ,

אלא עדיף יותר, כמו שמענו בדוגמאות ההם, הוא עדין גם בדוגמה הזו, הברכה היא שהכול.

הוא עדין גם טחינה.

ומה עושים את הטחינה?

סומסום.

אתה יודע מה חומר גלם.

על הסומסום אמרנו קודם,

אדיבא דקולה עלמא, בורא פרי האדמה.

מה יברך על הטחינה?

הוא אוכל את זה בלי לחם.

לוקח, הוא אוהב את הטחינה, לוקח ואוכל את זה כמות שהוא.

מה יברך?

המסקנה היא שוב, המילה בורא פרי כאן לא יכולה להתלבש,

כי המילה פרי כשיש לך גודל לפחות כמו סומסום אחד.

אין שמה.

כיוון שהכול מרוסק,

כמו שאמרנו עם השוקולד, הוא עדין גם בזה.

הברכה יורדת, דרגה,

אתה לא קורא לזה חומוס, אתה קורא לזה טחינה.

אתה לא קורא לזה סומסום, אתה קורא לזה טחינה.

ממילא השתנה שמו, יש כאן תרתי גם מרוסק וגם השתנה שמו,

ולכן הברכה יורדת ולכתחילה לברכת שהכל נהיה בדברו.

שוב, גם בזה טעה ואמר בורא פרי האדמה,

בדיעבד יצא ידי חובה.

יש שני סוגים של בעלי תשובה.

יש אדם שגדל בבית דתי.

גדל בבית דתי, ידע, למד את ההלכות האלה.

אחר כך הגיע לצבא, נפל, ועכשיו הוא חזר בתשובה.

ברגע שהוא חוזר בתשובה,

הוא לא צריך הרבה להתאמץ. הוא מייד, הוא חוזר לשורשים, יודע מה לברך.

אבל יש אדם, קיבוצניק, שרק אתמול הכיר את בואו,

ושום דבר הוא לא יודע.

אתה מלמד דתות, צריך לברך על כל דבר שאתה אוכל, צריך לברך.

עדיין הוא לא יודע את כל ההלכות ברכות.

הלכות ברכות מתחילות

סימן קס״ז עד סימן רכ״ט, הוא עדיין לא יודע.

מה יעשה בינתיים עד שילמד?

מה, חלילה יאכל בלי ברכה? ודאי שלא.

תלמד אותו בינתיים ברכה אחת,

שהכול נהיה בדברו.

על הכול אם אמר שהכול נהיה בדברו, יצא.

אפילו על הלחם ויין. תגיד לו, בינתיים יתחיל עם שהכול.

אחר כך יתקדם, ילמד את שאר הברכות.

להבדיל,

ילד קטן בגיל שנתיים פתח את הפה.

הילדות עוד לפני שנתיים כבר יודעות לדבר.

היא חייבת לדבר תשעה קבים.

אם היא תתחיל בגיל שלוש זה מאוחר מאוד, היא לא תספיק.

הן, בלי עין הרע, הילדות האלה כבר עדיין לא יצאו מקליפת הביצה, כבר מדברות שוטף.

היא יודעת לדבר, אז תלמד אותה גם לברך.

במה אתה מתחיל איתה? איזה ברכה?

שוב, הברכה הראשונה תתחיל איתה שהכול זה הפתרון.

גם לשאלות שדיברנו,

לכולם, אם אמר שהכול, בוודאי,

לכל הפוסקים ולכל הדעות,

בדיעבד יצא ידי חובה.

כך אמרנו גם לגבי הלדר,

כך הוא הדין גם לגבי דברים אחרים.

יש היום בסופר, אתה נכנס, יש לך מאות מצרכי מזון מטועשים שמעורבבים במכנה המשותף שכולם מרוסקים וכולם יחול את הכלל האמור,

שמלכתחילה יברך שהכול נהיה בדברו.

אדם שבא לקחת תרופה,

לא מרגיש טוב,

מה יברך?

יש הבדל אם התרופה הזו היא טעמה טוב או שהטעם שלה מר.

אם הטעם מר, אין שום ברכה.

נכון שאסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה,

וכשאני לוקח את התרופה אני נהנה, הגוף שלי נהיה בריא.

כאן הכוונה היתה ברכת הנהנין שהטעם הוא טוב.

וכאן הטעם של הכדור הזה הוא מהר, אתה בולע אותו,

ולכן עליבא דקול עלמא לא מברכים על זה שום ברכה,

כמו שכתבו הראש הרמה ושאר הפוסקים.

אבל אם האדם הזה מקבל כדור למציצה,

הכדורים האלה טעמם טוב.

או סירופ,

גם הסירופ הוא נהנה מזה, זה טעים, זה מתוק.

שמה רשאי לברך על זה שהכל נהיה בדברו.

אבל בדברים שאינם מתוקים,

מן הראוי שייזהר שלא לברר.

לפעמים הוא מסופק,

הוא עדיין לא טעם את זה, הוא לא יודע אם זה טעים או לא.

מה יעשה מספק?

ייקח מעט סוכר, יברך על הסוכר שהכול,

ויפתור את אותה התרופה, כך יעשה כשיש לו ספק. אבל כשהוא יודע בוודאי שהטעם הוא מר,

בוודאי שאין צורך לברך.

קל וחומר אדם שמכניסים לו אינפוזיה.

אז הוא אומר לך, תראה,

מנה שלמה הכניסו לו יותר מרביעית.

אז מה יברך שהכול? בורא נפשות?

לא זה ולא זה, זה לא דרך שתייה.

לא כך שותים מים,

ולכן אינה אבא ממנה לברך שום ברכה,

לא שהכול, וגם לא בורא נפשות,

אין בזה שום ספק,

אלא יודה לקדוש ברוך הוא.

יש לקמ״ן וסימן לר״ל את הנוסח, מרן כותב, אדם שעוסק

בענייני רפואה צריך להתפלל להשם.

התפילה הזו פותרת גם את ההנאה שהוא נהנה מזה שהוא מתרפל במהרה.

יאמר את הנוסח הזה, אבל לעניין ברכה, ברכת הנהנים, עץ אדמה שהכול וכיוצא בזה,

בוודאי שאסור לו לברך כלל ועיקר.

מרן ממשיך בדברי המשנה ברכות מ״ד.

כלשהו עיקר ואימות תפלה, מברך על העיקר ופותר את התפלה.

איך אני יודע אם זה עיקר או שזה תפל?

אנחנו הולכים לפי הרוב.

יש חסנת פירות.

יש כאן תפוזים, קלמנטינה,

קיווי,

כמה דברים שהם העץ.

יש שם גם בננה.

הרוב, 70% פירות העץ.

תברך רק העץ,

ברכה אחת. אסור לך לברך גם אדמה, אלא העץ פותר.

הפוך.

הוא שם הרבה בננות, פפאיה, הרוב זה אדמה,

מברך רק בורא פרי האדמה,

וכן כל כיוצא בזה,

וכל התערובות וכל הדברים האחרים,

אתה הולך לפי הרוב,

וזה מה שמוביל לגבי נוסח הברכה,

ברכה ראשונה או ברכה אחרונה.

יש דבר אחד ויחיד שלא הולכים בו לפי הרוב, והוא לגבי חמשת מיני דגן,

מערב בו קמח,

אפילו אם הקמח הזה הוא רק 18% אין שם הרוב,

הברכה היא בורא מיני מזונות.

מרן מסיים.

אם הוא שם מעט קמח הוא שם רק 10% קמח,

שם הקמח הזה הוא רק לתת צורה לעוגת הגבינה. העוגה תעמוד יפה,

אבל זה לא בא לתת טעם, זה לא בא להשביע,

ולכן על עוגת גבינה כזו הברכה היא שהכול נהיה בדברו.

אבל אם הוא שם 18% ויותר צריך למרח על העוגה הזו בורא מיני מזונות.

בדרך כלל, רוב רובן של עוגות גבינה בבית בדרך כלל שמים מעט קמח. אנשים, יש להם עין טובה,

שמים הרבה גבינה על הכיסא החבר'ה, ולכן הברכה בבית שהכול.

עוד חודש יש לנו את חג השבועות וכמעט כולם רגלים בהכינת עוגות גבינה,

עוגת בית של הכול.

אבל אם אשתו לא יכולה, לא מסוגלת להכין עוגת גבינה, הוא הלך וקנה מהמגדניה.

רוב רובן של המגדניות המאפיות שעופות

עוגות גבינה מערבבים הרבה קמח,

מעל 18%. הסיבה היא שהגבינה עולה ביוקר,

הקמח הוא בזול,

והצבע של הקמח והגבינה אותו דבר, שניהם לבנים.

כשהם מערבלים את הגבינה הרזה, הגבינה הרכה, במיקסר,

שמים הרבה קמח.

חלק מהם שמים 40% קמח. עד כדי כך הם שמים בעין טובה,

ורוצים שנסבר, לא?

ולכן בחי גוונה ודאי שמברך על אותה עוגת הגבינה,

מזונות ועל המחייה, בלי ספק שזהו העיקר.

הפוסקים דיברו בזמנם על החלקום,

אז היו שמים בחלקום הרבה קמח.

היום המציאות השתנתה.

היום על החלקום מברכים רק

שהכול נהיה בדברו.

היום אין הבה המנה לברך על זה מזונות,

כי לא שמים בתוך זה היום קמח, היום המציאות השתנתה,

ולכן החלקום בוודאי ברכתו רק שהכול נהיה בדברו.

הרטבע, כשדן בהלכה הזו,

הוא מדגיש ואומר, אם יש כזית בכדי אכילת פרס,

היינו 17%. לפי דברי הרטבע,

מברכים על זה בורא מיני מזונות,

אפילו אם זה טפל.

זו ההדגשה שלו.

הנפקא מינה,

אנחנו מתחילים את הקיץ,

ובקיץ אנשים אוהבים לאכול גלידה,

היום יש טילון,

קסעת, וכיוצא בזה.

מה מברכים עליהם?

אתה לא יכול לתפוס את הגלידה ביד,

שזה יש לך את הבסיס, את הגביע.

אם היית אוכל כעת רק גביע, זה מזונות.

אבל כיוון שהוא תפל,

אתה מברך על הגלידה שהכול, הוא פוטר את הגביע.

כל זה לגבי גלידה רגילה, גביע קטן.

אבל בתילון,

שם הגביע הוא כפול, עבה.

יש בו יותר מכזית.

הרטבע אומר לנו,

שמברך בורא מיני מזונות

למרות שכל כוונתי בשביל הגלידה, זה העיקר.

אבל לא חשוב, אפילו שהגביע הזה הוא טפל,

אף על פי כן יברך עליו בורא מיני מזונות.

ברגע שברך את המזונות,

תנגוס חתיכה מלמטה,

שהברכה תחול על הגביע,

ולכן תנגוס משהו, חתיכה קטנה מלמטה,

זה הפתרון.

כך הוא הדין גם לגבי הקסטה.

גם שם אותו דין.

אתה לוקח קרמבו,

אתה לא יכול לתפוס את הקרם בו כך,

ויתמעך לך ביד.

יש שם בסיס, בסקווית דק.

אני מברך על הקרם,

שהכל נהיה בדברו, פותר גם את הבסקווית הדק.

מה שאין כן לגבי הקסטה שם,

יש שני בסקוויתים עבים, יש בהם כזית.

לפי דברי הרטבע ושאר הפוסקים בסימן רח סעיף ב',

הברכה היא בורא מיני מזונות ועל המחיה.

בזמנו, לפני עשרים שנה,

מורנו חכם ממציון אמר את ההלכה הזו ביום שבת בשיעור.

חלק מהאנשים לא הבינו טוב את ההלכה.

חשבו שהחכם לא יודע מה זה קסטה.

בטח החכם אוכל מהרשע, מהרם שיף,

מאיפה הוא יודע מה זה קסטה?

חשבו שיש כאן פליטת פה.

לכן הם קנו לשבת שאחרי זה הם מגיעים לשיעור,

שמו במקרר קסטה,

ונתנו לאמור אחיו, ייבדל לחיים, חכם יעקב,

אמרו לו, תשאל את החכם.

לפני שהחכם התחיל את השיעור,

הראה לו, רבנו, זו הקסטה, מה ברכתה?

הוא אמר, כן, כן, על זה דיברתי בשבת שעברה,

ולפי הרטבע בורא מיני מזונות.

שם הבסקוויט הוא לא דק כמו הקרמבו.

שם שני בסקוויטים עבים,

חתיכה ראויה להתקבל, יש בהם בוודאי כזין,

ולכן בלי ספק יברך על זה רק ברכה אחת,

בורא מיני מזונות, ובסוף על המחייה.

את הדברים האלה גם הרב כתב בספרו באור לציון חלק ב',

וכך המסקנה להלכה למעשה גם בעוגות אחרות.

וכמו שאמרנו,

ההגדרה היא כזית בכדי אכילת פרס.

מרן סובר שההלכה היא,

כמו רבי יוחנן בן ברוקה בערובין פב',

יש כזית בכדי אכילת פרס, זה שלוש ביצים.

בכל ביצה יש שני זיתים.

אז אם יש לך שלושה ביצים,

אחד מהשלושה הוא,

אחד מתוך השלושה זה אחד משש.

בכל ביצה יש שניים, שלושה ביצים יש שישה זיתים.

אם כך,

אחד משש יוצא לך בדיוק 17%. אם יש לך 17% באותה העוגה קמח,

או יותר מזה, הברכה היא מזונות ועל המחייה.

אבל אם זה פחות מ-17%,

אתה נכנס למחלוקת.

רבי שמעון אומר שם שכזית בכדי אכילת פרס, ארבע ביצים.

כל ביצה, אמרנו, שני זיתים.

אם כן, זה אחד משמונה. אחד משמונה זה 12.5%. זו המחלוקת.

אבל מרן בכמה מקומות,

גם בהלכות עירובים בסימן ת׳ט,

גם בהלכות כיפור בסימן תריב, סעיף ד'.

בכמה מקומות מרן נקט כדעת הרמב״ם,

הרשב״א, הרב המגן,

שכזית בכדי אכילת פרס, זה שלושה ביצים.

הם אלא כאן לענייננו.

17% קמח מברך בתערובת הזו של עוגת הגבינה,

בורא מיני מזונות.

אנחנו הולכים לפי מרן. פחות מזה,

יש לך מחלוקת, ספק.

מי ספק? יברך שהכול.

קל וחומר כאן שהספק הוא לא שקול, יש לך את מרן.

מרן סובר 17%. עליבת למרן פחות מ-17%.

צריך לברך על עוגת הגבינה הזו שהכול.

ולכן לברך על זה שהכול.

אישה שבאה לשאול,

היא רוצה להאכיל עוגה לכבוד שבת.

תענה לה,

או שתשימי מעט קמח,

פחות מ-12.5%,

שהליבת לכולעלמא תהיה הברכה שהכול,

או שתהיה הכמות יותר מ-17%,

שהליבת לכולעלמא תהיה הברכה מזונות.

בין 12.5 ל-17,

במחלוקת בין הרשב״א לבין שאר הפוסקים, לבין רש״יב ותוספון,

אתה לא נכנס למחלוקת הזו.

אם היא תעשה 15% קמח,

זה מסבך אותנו.

תגיד ברכה ראשונה, נו, על הכול אם אמר שהכול נהיה בדברו יצא.

מה עם הברכה האחרונה?

תברך על המחיה, תברך בורא נפשו, זה סיבוך.

ולכן צריך לומר לאישה, להדריך אותה, להנחות אותה,

שלא תיכנס למחלוקת.

לא תמיד האישה עושה חשבון באחוזים.

היא אומרת לך, אני שמה כוס סוכר,

כוס קמח,

טוב, תעשה אתה בעצמך את החשבון.

כל הדברים האחרים כמה,

וכמה הכוס קמח, כמה אחוזים הוא.

אם אתה רואה את זה 17%, בסדר.

אם לא,

תגיד לה שתוסיף עוד מעט קמח,

כדי שבוודאי יהיה 17%,

כדי לחמוק מהמחלוקת.

נוכל לכתחילה לברך גם לזנות וגם על המחיה,

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות בלכתחילה.

אדם שלא יודע,

אם הוא לא יודע, ישאל.

יש לך כאן את בעל הבית או בעלת הבית, ישאל אותם מה המתכון, כמה אחוזים, ולפי זה ידע כיצד עליו לנהוג ולעשות.

אבל כשהוא קונה עוגה בשוק,

יש על זה הכשר בדף,

אבל לא כתוב מה הברכה.

מסתמה, יש שמה הרבה קמח,

ולכן על פי רוב הברכה צריכה להיות בורא מיני מזונות.

הוא הדין גם אדם שקונה פלאפל בשוק.

רובה דרובה, 99% מהפלאפל שאדם קונה בשוק,

הברכה היא מזונות.

מי שאוכל את הפיתה עם הפלאפל, מברך על הפיתה המוציא,

פוטר גם את הפלאפל.

אבל אם הוא לא אוכל פיתה, הוא שבע.

קונה רק פלאפל, קונה 100 גרם, כמה כדורי פלאפל. מה יברך על זה?

קודם אמרנו שהכול,

בגלל שזה טחון והיא נשתנה שמו,

כל זה בפלאפל שאתה עושה בבית.

מה שאתה קונה פלאפל באיזה מסעדה,

שם בוודאי הברכה מזונות.

מה נשתנה? מה ההבדל?

מי שעבד פעם במסעדה יודע מה שאני אומר.

שם במסעדות נזהרים מאוד מאוד באיסור בל תשחית.

ולכן ב-12 בלילה,

כשכל הסועדים הלכו,

הם לוקחים דלי גדול,

אוספים לתוך זה את כל השאריות.

נשארו שאריות דגים, לחם, את הכול לוקחים לתוך הדלי.

משם, למיקסר הגדול, טוחנים את הכול.

ומהתערובת הזו מחר יעשו בזה פלאפל.

אם כך, אם יש שם הרבה לחם,

מספיק שיהיה 17% כדי לברך מזונות.

ושם יש בוודאי יותר מ-17% לחם.

אדם שישאל, איך אני יכול לדעת דברים כאלה? מה, יש לי רוח הקודש?

תגיד לו, שיסתכל על הצבע.

כשאתה עושה פלאפל בבית מהחומוס,

הצבע הוא צהוב.

שם אתה רואה הפלאפל של החנויות,

שמה זה צבע חום-כהה, שחור.

למה? מה קרה? למה זה נהיה צבע כהה?

כשאתה מתגן לחם,

לחם או קמח מקבל את הצבע החום-כהה.

מזה אתה מבין לבד מה המתכון, מה יש בתוך זה,

ובוודאי שצריך, תברך על זה,

בורא מיני מזונות, אכל כזית, תברך על המחיה.

הוא הדין גם נקניק.

הנקניק היקר, פסטרמה, יש שם מעל 90% חזה עוף,

ולכן הברכה היא שהכול.

אבל הנקניק הזול,

יש בו רק 6% מהבשר עוף,

והרוב הגדול קמח וכיוצא בזה,

ולכן על הנקניק מברך בורא מיני מזונות, ובסוף על המחיה.

למה?

כמו שאמרנו שם, הקמח הוא המוביל,

כאן בוודאי שזה משביע,

ולכן יברך על זה ברכת בורא מיני מזונות,

אלימה דקולה עלמא, וכן כל כיוצא בזה.

אדם שאוכל קובה,

גם בתוך הקובה יש בשר, יש מעט בצל,

שוב, מה העיקר? העיקר זה הסודת, יש שם כזית,

ולכן על כדור כזה יברך בורא מיני מזונות,

ואחר כך בסוף יברך על המחיה.

הוא לא אומר, יש כאן גם כזית בשר,

אז אני אברך גם בורא נפשות. זה לא כך,

כיוון שהעיקר זה הסודת של הקובה,

ולכן בלי ספק שיברך על זה את הברכה הראויה לו, רק

ברכת בורא מיני מזונות.

בדור האחרון יש הרבה אולמות, אולם שמחות,

שהתחילו לעשות מנה עיקרית לכבוד החתן, החתן הזה עיראקי או כורדי,

והם אוהבים הרבה קובה,

עושים לו מנה עיקרית קובה.

מחלקים באולם.

אם האולם הזה יש לו הכשר בדץ,

הקובה הזו כשרה לכתחילה,

הבשר הוא בשר חלק,

הסומת אין בו תונאים,

תברך עליו, גורם מיני מזונות, ובסוף על המחיה. בזה אין בעיה.

אבל באולם שאין הכשר בדץ צריך להיזהר מאוד לא לנגוע באותו מאכל,

בקובה.

הבעיה היא לא רק על הבשר, אם זה חלק או לא.

יותר גרוע מזה הבעיה עם הסולת.

הסולת בחום הזה מטליע מהר מאוד.

אם אתה מניח אותו בתוך המקפיא או המקרר,

זה יכול לשרוד ולא להטליע.

אם תניח אותו בארון, או ארון מטבח על המדף,

כמה שעות,

זה יכול להטליע.

איך בודקים דבר כזה?

כמו שאתה בודק את האורז, אתה שוטח אותו על המגש ובודק.

גם את הסולת כך צריך לבדוק.

אם אין שם משגיח שעומד כל היום על המשמר, משמר הכשרות,

שם הפועלים שנמצאים לפעמים אינם בני ברית,

והרבה פעמים זה נמצא שם בארון, בארון מטבח,

וזה כולו שורץ תולעים.

כשאתה בא לאכול את הקובה,

איפה אתה יודע כמה תולעים יש שם?

על כל תולעת חייו חמישה מלקיות, זה הרבה יותר גרוע מהעוון של הבשר הטרף.

ולכן, אם אדם רוצה, הוא אוהב את הקובה, זה טעים מאוד,

שייכנס קודם כול למטבח, תרד למטה ותראה עם מי יש לך העסק.

ירדת למטה, ראית את המשגיח,

המשגיח מכוחותינו, מוכר לך אישית,

אומר לך, אני נמצא כאן מהבוקר עד הערב,

הסולת הזו, בדקתי אותה, הכול בסדר.

אמרנו, יסבוע ענמים ויסבהו,

יברך מזונות ועל המחיה.

אבל אתה יורד למטה, אין בכלל משגיח.

אתה שואל, איפה הוא? אומרים לך, לא בא היום.

לפעמים, לא רק היום הוא לא בא,

אולי כמה חודשים הוא לא בא.

לא שילמו לו משכורת, אז הוא לא בא.

ממילא, אתה לא יכול לשמוח על אותו מקום כשהאוטו נוסע בלי נהג.

אתה תעלה לנסוע ברכב כזה,

ומאיזה ילד קטן שינהג.

קל וחומר, כאן זה איסורי דאורייתא, איסור חמור מאוד,

ולכן כדאי שייזהר לא לנגוע באותן קציצות הקובה,

כדי שלא יסתבך בחשש איסור תולעים,

וכן כל כך יוצא לזה. אז עד שאתה שואל מה הברכה אם העיקר זה הבשר או הקובה,

קודם כול תבדוק אם בכלל מותר לאכול כדבר הזה.

הרי בר-אן כתב לנו בסימן קצת סעיף א' שעל מאכלות אסורות

לא תקנו ברכה, אסור לברך על דבר שאסור באכילה.

ודאי שעל התולעים וכיוצא באלה,

ודאי שאיסור חמור כזה אין שום ברכה,

ואם יברך,

ברכה ראשונה ואחרונה, הכול הם חלילה ברכות לבטלה.

אני הבאתי דוגמה עם הקובה.

לאו דווקא, גם דברים אחרים,

גם בהם יכולה להיות בעיה, סימני שאלה,

אם המשגיח לא עומד שם כל היום על משמר הכשרות,

בוודאי שיכולה להיות בעיה.

אבל כשיש לך הכשר בדץ באותו אולם,

והמשגיח אומר לך, הכול בסדר.

על זה אמרנו שהקובה, למרות שהבשר הוא דבר חשוב,

אולי אני מתכוון בעיקר לבשר.

על זה מדגיש ואומר לנו הרטבע,

אפילו שהדגן הוא הטפל,

ואני, כוונתי,

או בשביל הגלידה של הקסטה או בשביל הבשר שבקובה,

לא מסתכלים כאן מה אני מתכוון.

יש כאן כזית מהדגן, כזית בכדי אכילת טראח,

ולכן הברכה היא מזונות מעל המחייה.

אלה הדוגמאות שדנו חלק מגדולי הפוסקים,

ומכאן תיקח גם דוגמאות אחרות, ואידך זיל גמור.

כשאדם נזהר,

הולך למטבח, בודה כל דבר,

הקדוש ברוך הוא תמיד שומר אותו, יש לו את ההבטחה,

רגליך שידיו ישמור.

כשאדם מזלזל, גם בשמיים מידה כנגד מידה.

כך קראנו לפני חודש,

נפש כי תחטא ומעלה מעל בהשם.

אדם שהוא עשה בשוגג, למה צריך להביא קורבן?

אם זה שוגג, תגיד, שיגיד סליחה מספיק.

להביא קורבן? להביא דבר כזה יקר?

אז זה הפסוק ממשיך, ומעלה מעל בהשם. אומר רבי יעקב אלגזי,

היה לו פעם עוון גדול ומעלה מעל, עשה במזיד.

לכן גם הקדוש ברוך הוא לא שומר אותו,

ונכשל גם בשוגג.

כשאדם נזהר,

יהיה לו בעזרת השם, סליחתא דשמיא,

שהקדוש ברוך הוא תמיד ישמור אותנו ממאכלות אסורות, בבחינת רגלי חסידם ישמור, אמן ואמן. רבי חנניה בן הקשה אומר.

וואי,