ברכת המרק, המיצים והריבות – עיקר וטפל, ספק ברכות והלכה למעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

הגמרא, בברכות ל״ט,

הגמרא אומרת שעל מייד ישלקה מברכים בואי פרי האדמה.

מחלוקת בראשונים איך לפרש את הסוגיה.

ואני אביא דוגמה מוחשית שהיא סונא המחלוקת.

האימה מבשרת מרק ירקות,

סנא על האש והלכה לעבודה.

הילדים מביאים בצהריים רעבים,

באחת בצהריים כבר הבטן שלהם ריקה,

האימה תבוא רק בשעה שש, שבע, מה, יחכו עד אז? זה כמעט פיקוח נפש לילדים, הם רוצים לאכול רעבים.

הבן הגדול, האמת הגדולה, מגישים לכולם.

לוקחים את הכף המחוררת ומוציאים את כל הירקות.

הוא לוקח לעצמו, נותן לאחים,

לאחיות, כולם קיבלו בעין טובה.

האימה מגיעה בערב, לא אכלתם? כן, אימא אכלנו כולנו, האוכל היה נורא טעים.

האימה פותחת את הסיר, נכון, כולם אכלו.

השאירו לה רק את המרק, את המן.

גם זה טעים, היא רוצה לחמם ולאכול.

מה הברכה? מה מברכים על המרק הזה?

זה הוויכוח שיש בהסבר הגמרא.

רוב הפוסקים אומרים,

כלא הנשאתם של הירקות נכנס במים,

ולכן על המרק הירקות הזה הברכה צריך לברך בראי פרי האדמה.

כך גם דעת הראש הטור והשולחן הארוך.

אבל רבנו אהרן הלוי, ראשי תיבות הרעה, תלמידי הרטב״א והמאירי,

הם אומרים לא,

צריך לברך על המים האלה שהכול.

מילת פרי, כשיש לך ממשות,

פה זה רק מים.

אם כן, מה פירוש הגמרא,

מרדו שילקי,

שמברך על זה בראש פני האדמה,

הם מפרשים כך.

יש לי מרק ירקות,

אני מברך על הגזר ברכת בראש פני האדמה.

אל תחזור ותברך גם על המרק של הכול.

מה שברכת על הירק, על הגזר,

על הקישואין ועל פרי האדמה,

פתרת בזה גם את המרק. מי שיברך, עוד הפעם, ברכה שנייה שהכול זה ברכה לבטלה, זה פירוש הגמרא.

אבל כשאתה שותה את המים הללו בלבד,

הדרכה היא שהכול.

בדרך כלל ארבעה חלקי שולחן ארוך, מה שמרן פוסק,

קיבלנו הוראות מרן, אנחנו תמיד הולכים בעקבות מרן.

יש דברים בודדים יוצאים מן הכלל,

הלכה זו, דין זה,

הוא היוצא מן הכלל,

אומר הגאון חידה בספרו החיים שעל.

ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן.

יש חלקים.

הגאון מבי יצחק עטיר בספרי רוב דגן החולק, אומר לו, אנחנו עושים כמרן גם בהלכות ברכות.

חלקת העצומה באחרונים, אבל רובה דרובה,

מהפוסקים האחרונים אומרים שבענייני ברכות אנחנו אומרים את הכלל, ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן,

בגלל חומר איסור ברכה לבטלה לא תישא את שם השם הדורך על השווא.

ולכן המסקנה,

שואל אותנו האבא,

נו, מה אני מברך על המרק ירקות? אין שם אפילו חתיכה אחת של ירק. לא השאירו כלום לברך על המרק של הכול.

אם נשאר אפילו מעט,

יברך על הגזר שהשאירו לו, ימרח אדמה ויפטה את המרק. אבל אם לא נשאר כלום, המסקנה היא שהכל נהיה בדברו.

אבל אדם שטעה,

יש אנשים שלא שואלים קודם ואחר כך עושים.

יש אנשים, קודם כול עושים מה שרוצים,

אחר כך הוא שואל את הרב.

אז הוא לוקח את המרק הזה, לירך ולא קריא אדמה.

ואחרי שבירך ושתה קצת,

הוא נזכר, אבל עמדנו פעם, יש מחלוקת. אז הוא מרים טלפון לרב.

הוא אומר, בירכתי כבר בירות ריאי אדמה, יצאת לידי חובה בידי עבד או לא?

יענה לרב, כן, יצאת.

הרי אמרנו, רבע ראשונים,

ראש הטורנא שלהל, אמרנו, כולם אומרים, לכתחילה אדמה.

אז נכון שאנחנו לא פוסקים כך בלכתחילה,

אבל בדיעבד, תגיד ספק בירכות להקל בצורה הפוכה.

אולי כן יצא,

ולכן אסור לו לחזור ולדרך עוד פעם שהכול אלא אם אמר בדיעבד, יש לו על מי לסמוך,

מאי דהבה הווה.

עוד דבר שמרן מזכיר למעלה בסימן ראש א', ראש ב',

סעיף יא.

הדוגמה שם לגבי מרק פירות.

בעוד שבועיים תסתיים עונת המישמיש.

בסוף העונה מוכרים את זה בזול.

אתה עובר בשוק,

אתה שואל את הערכן, אומרים לך קילו בשקל.

אתה עושה חשבון, זה יותר זול מהלחם. שמה במשמיש אין קרטל, זה זול מאוד.

אז הוא קונה, חמש, שש קילו, קונה בבת אחת הרבה.

מגיע לבית, אשתו אומרת לו, מחר מבשל, מרק פירות, הילדים אוהבים מאוד.

בסדר.

בדקו את זה, ראו שהמישמיש נקי, אין בו תולעים, ברוך השם אותו,

עשו להם מרק מישמיש.

הילדים מגיעים בצהריים, אמא לא נמצאת,

לוקחים כף מכוערת,

ושוב הבן, הבת, לוקחים כל אחת מהמישמיש.

מגיעים מהירים בלילה, מה נשאר?

רק מרק. אפילו מישמיש אחד לא נשאר לפלטה.

מים וברכו על המרק פירות, על המרק של המישמיש.

האם העצות של הכול? מחלוקת, הראש והרשבה.

מרד מזכיר את המחלוקת.

להלכה.

פתרון קל מאוד יש לנו לגבי הברכה הראשונה.

על הכול אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא,

ולכן אומרים לו, תברך שהכול.

מי הבא,

בירך על המרק פירות, על המרק של המישמיש.

הוא בירך בורות פרי העץ,

בדיעבד גם שם יצא ידי חובה.

נכון שמלכתחילה אנחנו אומרים שהכול,

אבל כאן אתה אומר בצורה הפוכה,

ספק ברכות להכיל.

אולי באמת טעם כן קר,

והטעם שנמיש נכנס בבישול במים,

אולי ההלכה שצריך לדרך על זה העץ,

ולכן בדיעבד גם אמר העץ יצא ידי חובה.

הרב ממשיך.

איפה אתה מסתבך אם הוא לקח פירות שבעת המילים?

לקח תמרים,

ענבים או צימוקים, תאנה ורימון, ובישל אותם.

ושוב,

את הפירות הילדים אכלו. לא השאירו לו, לא רומן ולא תמרים.

הכול נאכל.

השאירו לו רק את המים.

מה לא ברכים על המים בהארכה ראשונה?

שוב, שהכול, אין לנו בעיה.

הלוואה לכול הלאה, על הכול אם אמר שהכול נהיה בדברו יצא.

איפה אתה מסתבך אם הוא לקח ושתה בכוס רביעית בבת אחת?

כאן הוא מתחיל להסתבך.

אם נאמר שההלכה היא שצריך לברך בורא פרי העץ בגלל שהענבים והתמרים הכניסו טעם טוב במים?

אם כך, ברכה אחרונה לא צריכה להיות ברכה אחת מעין שלוש על העץ ועל פרי העץ.

אבל אם נאמר לא, צריך לברך על זה שהכול.

ברכה אחרונה בורא נפשות.

מה ההלכה? כאן אתה לא יכול לברך שום ברכה.

לא בורא נפשות ולא ברכה אחת מעין שלוש על העץ.

לא זה ולא זה.

למה? אם תאמר שהברכה צריכה להיות על העץ, אם הוא יאמר בורא נפשות, ברכה לבטלה.

אם ההלכה צריך לברך בורא נפשות,

אם הוא יברך על העץ,

הברכה תהיה לבטלה. ולכן מרן אומר לנו העצה פשוטה,

הפתרון הקל ביותר הוא,

יאכל או ישתה את זה בתוך הסעודה, ברכת המזון,

אני בא ליקולל והפטר.

אין הלחם, לא אכל בסעודה,

יעשה דבר אחר, ייקח בננה,

אחרי שאכל כזית יאמר בורא נפשות. ייקח עוד שני תמרים,

יברך העץ ויברך בסוף ברכה אחרונה על העץ ועל פרי העץ.

אז הוא גם אמר נפשות,

גם אמר על העץ, ובממה נמשך הוא פתר.

כשיש לו, יעשה את העצה הזו.

אין לו לא זה ולא זה,

יאמר כך, ויברך דמיד את אדוני לעיני כל הקהל ועבר דוד.

ברוך אתה, אדוני אלוהי ישראל, אבינו מלאנם ואדונם מלאך העולם. בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שבאת הלאכל ואומר לבש. כל חי, ברוך חי העולמים.

את העיקה הזו הזכרנו פעמים רבות.

כך מייעץ הצלח,

כך כותב גם פרי תבואה,

פתחי תשומה יורד העם סימן שכח,

הבן איש חי, כף החיים ושאר האחרונים, וכך המסקנה למעשה גם פה,

אין מה להפסיד.

אם הוא חייב, הנה הוא אמר,

אם הוא לא חייב,

בברכה,

בדרך הזו אין חשש שהוא עבר עדות ישראל שם ה' אלוהיך אל הושע, והוא לא בירך ברכה לבטלה.

שהרי הוא התחיל פסוק בדברי הימים, ויברך דוד, מה שאנחנו אומרים בכל בוקר.

זו העצה כשיש לנו ספקות מחלוקות,

זה הפתרון לשעת חירום,

זה מה שניתן לנהוג ולעשות לגבי אותו מרק פירות שהיה מבושל בתוכו מפירות שבעת המינים.

אבל בדוגמה של המישמיש, שם אין לך את הבעיה הזו.

שם אם הוא שתם מהמרק מישמיש רביעית בבת אחת,

הדובה דכול העלמא ימריך בלי נפשות. כאן אין מחלוקת.

בין אם תאמר העץ, בין אם תאמר שהכול,

אבל מי שאכל כזית מישמיש זה לא שבעת המינים.

זה ודאי ברכתו, ברכה האחרונה, בורא נפשות,

אז גם המים שלו גם כן יהיה בורא נפשות. שם אין לנו בעיה.

הבעיה היא רק אם הוא בישל מפירות שבעת המינים.

הראשונים דנו במסכת דובר בטרא, צ״ו, צ״ז, לגבי יין מצימוקים.

זו המסקנה.

מרן דן בזה גם אצלנו בסימן רב, סעיף יא.

גם בהלכות שבת בשני המקומות המסקנה היא לקחתי קילו צינוקים, גישלתי את זה עם חצי ליטר מים,

סחטתי, סימנתי הברכה על זה, בורא פירי הגפן, זה יין אבל היום בדור שלנו מי שיעפק הדבר הזה יברך על זה שהכל נהיה בדברו, זה לא יין,

מה היא נפקא מינה?

למה בדור שלנו אתה משנה את ההלכה?

הסיבה היא, מרן כתב לנו תנאי

מתי אנחנו אומרים שאם אדם נסחט באותם הצינוקים יעשה יין,

שזה יין כשר שברכתו בורא פירי הגפן?

כל זה בצינוקים טובים,

צינוקים שיש בהם עדיין דבשושית,

אבל אם לא, הברכה היא שהכול. אני קורא סימן רב,

סוף סעיף יא נאמרם,

והוא שיהיו הצינוקים שיהיה בהם לחלוחית,

שאם ידרוך אותם יצא מהם גבשן,

אבל אם כשיעצרו אותם לא יצא מהם שום לחלוחית דבש, לא, יברך שהכול.

היום,

איך הטכניקה בכל העולם, איך עושים צינוקים?

לוקחים את הענבים, מייבשים אותם בתנור, נעשה יבש לגמרי.

בדרך כלל,

כשאתה משאיר הרבה זמן ענבים בקירור במקום אחר, לאט-לאט זה מתקלקל.

הלחלוחית היא שמרכיבה את זה.

כשזה יבש לגמרי,

הוא יכול להישאר במחסן עשר שנים ולא להתקלקל.

אם בשבוע הבא צריכים 20 טון מהצינוקים האלה לשוק,

מה הם עושים עכשיו?

מוציאים מהמחסן את הצינוקים, מוציאים 20 טון,

מכניסים את זה לתוך מחלים של מים וסוכר.

במשך היומים זה סופג את המים והסוכר וזה מתמפח.

יום ראשון מוציאים את זה מהמחלים,

מזולפים על זה שמן פרפיל, שזה ייראה יפה-יפה, טרי-טרי, אנשים חושבים שזה לפני כמה ימים בא מהשדה,

ומוכרים לנו את זה.

זה מה שנקרא היום צינוקים.

זה פטנט בכל העולם. אל תחשבו שזה פטנט ישראלי שעובדים עלינו בעיניים.

בכל העולם ככה עושים היום צימוקים.

נו, נו, נו, נו, אם האדם הזה לקח כאילו צימוקים,

שרה אותם עם המים והרתיח,

הוא לא יכול לומר זה ז'ן, זה לא יין.

מה יש בפנים?

מים וסוכר.

סחטת, סיננת, מה קיבלת? קיבלת את המים והסוכר שהיה במכל.

על זה אפשר לברך הגפן? בוודאי שלא.

ולכן, אדם שלא ידע על הארץ במציאות של הציווקים,

הוא לקח ועשה, יגיד לו הברכה שהכול נהיה בדברו.

אין לזה עוד עניין, זה פסול לקידוש והבדלה.

למה? כמו שהדגשנו את הלשון של מרן,

כך צריך לנהוג ולעשות. אני דווקא מינת דם.

יש הרבה אנשים שיש להם אזכרה,

ואומרים לנו לברך בורא מיני מזונות, עץ אדמה שהכול.

בחורף אין הרבה פירות עץ, מביאים ציווקים, זביב.

ואז האדם הזה לוקח, הוא אוכל, לפעמים הוא אכל כזית.

הוא אכל 30 גרם.

רוצה לברך ברכה אחרונה על העץ ועל פירי העץ.

תגיד לו, אדוני, לא, אל תברך.

תגיד לך למה, אכלתי כזית.

יש לי הנאה בבטן, צריך להודות לבורא עולם.

תגיד לו, אדוני, מתוך ה-30 גרם האלה שאכלת ציווקים,

היה שם 20 גרם מים וסוכר.

אתה לא אכלת 30 גרם ציווקים.

אם הוא אכל 100 גרם, אני מסכים, מתוך ה-100 גרם היה לו כזית נטו.

אבל ב-30 גרם זה כזית ברוטו.

על ברוטו, על זה אי-אפשר לברך ברכה אחרונה,

תזהיר אותו שלא לברך. הרבה אנשים לא יודעים את זה, לא מודעים למציאות החדשה.

צריך להעיר את תשומת לבם, הן בנושא של ברכה אחרונה לגבי הכזית,

והן לגבי עשיית יין, גמרי הציווקים,

גם בזה וגם בזה, שידעו את המציאות החדשה.

אדם שלוקח תפוזים,

שוחט אותם, יש לו כעת כוס מיץ תפוזים.

מה מברך על זה?

לדעת רוב הפוסקים ומרן שהכול נהיה בדברו, וככה הלכה.

אבל דת הראוון,

רעביה והמאירי,

שעל כוס מיץ תפוזים מברך בורא פראי העץ.

אתה לוקח תפוז, מקלף אותו, ואוכל את התפוז, אתה מברך העץ.

גם פה סחטת, מה נשאר? רק הקליפה.

כל התפוז כולו הפך להיות כמו מים, אבל זה התפוז השלום.

ולכן, לפי דעתם,

צריך לברך על זה בורא פראי העץ.

ההלכה לא כך.

ההלכה היא, כמו שאמרנו,

שהכול נהיה בדברו.

מהי נפקא מינא?

למה אם כן אני מזכיר את המחלוקת?

נפקא מינא לגבי דעבד.

שוב, אמרתי, יש אנשים מעמי ארצות, קודם כול עושים מה שרוצים.

אחרי שהוא ברך ברכת פראי העץ והתחיל לשתות,

אז הוא נזכר,

יש מחלוקת, הוא מרים טלפון לחכם.

החכם אומר לו, צריך לברך של הכול.

אמרנו לו, אני כבר דרך פראי העץ.

ודעבד לא יחזור לברך של הכול. למה?

אולי ההלכה כהראבן, הרעבויה והמאירי,

שצריך לברך על זה העץ, אולי ההלכה כמותם.

כך כתבו תרומת הדשן,

כך כותב השער הציון למעלה ברשת ב', החזון איש ועוד, וכך המסקנה בדיעבד יצא.

לא רק תפוזים, הוא הדין גם בשאר הפירות.

סחט מצרי ממין.

שוב,

טעה, ברך על זה העץ, בדיעבד יצא. בלכתחילה, שהכל.

גם בירקות אותו דבר.

סחט גזר.

הוא שואל אותך, מה אני מברך על הגזר?

לכתחילה, שהכל נראה בדברו.

הוא לא ידע.

האדם הזה, עם הארץ,

לקח את הגזר, את המיץ גזר, וברך על זה, בונה פרי האדומה,

ושתה. ואחרי זה הוא שואל,

ולא, בדיעבד יצא.

לפי דברי הראבן,

המרעבייה והמאירי, ולכתחילה צריך לברך על זה, בורא פרי האדומה.

נכון שאנחנו לא פוסקים כך בלכתחילה,

אבל בדיעבד יצא ידי חובה, חזרנו עוד הפעם לכלל, ספק ורחות להקל.

לא רק בזה, היום תלך לחנויות של הטבעונים.

כל דבר הם כמעט סחטים ונותנים לך לשתות.

על זה הוא אומר לך, זה בריא לטחול,

זה בריא לכבד, זה בריא ללבלב, זה בריא למוח.

כל דבר הם עומדים, ממציאים המצאות.

מי שאין לו מה לעשות עם ארנק הכסף, הולך לשם והם שוחקים במקום.

אז הוא אומר לו, תראה, הכל ראבי בריא לטחול.

אז הוא שחק במקום ונתן לו.

הוא לקח, ברך על זה בורא פרי האדומה.

מלכתחילה לא היה צריך לעשות כך, אמרנו שהכל נהיה בדברו.

שוב, בדיעבד, עוד הפעם, מחלוקת,

וגם בזה, בדיעבד יצא ידי חובה.

ולא יחזור לברך. אבל אדם שהלך כעת לחנות וקנה מהחנות ומהסופר בקבוק מיץ תפוזים,

לקח מזג וברך על זה בטעות בורא פרי העץ.

תגיד לו, לא יצא בעודי חובה.

יאמר מייד,

ברוך שם כבד מלכותו לעולם ועד,

כדי לתקן את האיסור ברכה לבתנה לא תישא שאמר,

וחזור עוד הפעם לברך שוב שהכול.

אני שואל אותך, למה? קודם אמרת לי שבדיעבד אולי ההלכה כמו הראבן ורעביה.

למה עכשיו אתה חוזר בך?

למה עכשיו אתה אומר שאחזור לברך שהכול?

ההבדל הוא,

המיץ תפוזים שנוקחים לנו בשוק הוא יותר מ-90% מים.

יש שם תרכיז,

3-4% מהתפוזים,

תמציות ויקרא שמו בישראל, מיץ תפוזים.

אבל רובו ככולו זה מים.

אדם שיקח כוס מים ויברך בורא פרי העץ,

האם בדיעבד יצא? זה ברכה לבתנה, לבדי כול עלמא.

ולכן אמרנו שאגיד ברוך שם, ואחרי זה יחזור ועוד הפעם יברך שהכול. פה הדין גם, מיץ השכוליות.

אנשים תמימים, אהבלים, שאף פעם נאים בבית-חרשות,

הוא לוקח את הכוס מיץ אשכוליות והוא חושב, עכשיו הוא ישתה בפה שלו,

אשכולית שלומה.

לא מיניה, אולי מקצתיה, אולי יש מעט.

גם שם יותר מ-90% זה מים.

יש שם 70 סוגי תמציות כדי לתת את הטעם המגוון הזה,

וקצת מהתרכיז של האשכולים,

ויקרא שמו בישראל.

כל הכבוד לתמונה היפה, הסטיקר שעל הבקבוק,

אבל זה לא אמת.

אין קשר בין המציאות לבין זה. ולכן, ההלכה היא שהכול נהיה בדברו, ואם טעה ואמר בריאו פרי העץ, לא יצא,

חוזר עוד הפעם לברך שהכול נהיה בדברו.

כך גם לגבי שאר המיצים. יש היום תפוזינה, כל מיני שמות משמות שונים.

על כולם, אם טעה ואמר בריאו פרי העץ, לא יצא, גם בדיעבד. הוא אמר בריאו פרי האדומה, לא יצא,

גם בדיעבד.

אלי לחזור עוד הפעם, לברך שוב שהכול,

ולכן אל תענה אחריו אמן אם יטעה ואמר העץ או האדומה, כי גם בדיעבד אליבא דקול עלמא ברכתו לבטלה,

ועל ברכה לבטלה אנחנו לא עונים אמן.

בזמן האחרון התחילו בתי-חרושת לשווק לנו בקבוקי פלסטיק או קרטון שכתוב על זה מיץ טבעי 100%.

כך הם כותבים, תפוזים, אשכוליות או דברים אחרים.

אילו זה היה באמת 100%. בואו נאמר,

אני הייתי בבית-החרושת, ראיתי,

ואז אם האדם הזה טעה וברך על זה ברוטו לארץ, בידיעבד יצא.

אבל שוב, גם בזה אנחנו מסופקים,

מה יש שם?

דיברנו לפני כמה חודשים על היקווים,

שחלק מהם עושים מלאכה במים רבים,

חלק מהם מערבבים.

מה אתה חושב?

רק ליקווים יש מונופול לערבב מים?

גם בבתי-חרושת של המיצים,

גם הם יש להם את הזכות לקיים את הפסוק עושה מלאכה במים רבים.

מה יותר זול?

המיץ תפוזים האמיתי?

המים. המים יותר זול.

ולכן, בחיי גוונה אנחנו חוששים מאוד שאם יש שם הרבה מים,

אז גם בדרך כלל אנחנו עושים את הזכויות האלה.

לא תראה העץ, לא יצא ידי חובה.

דיברנו בזמנו לגבי מיץ הענבים.

הגאון הרב אורבך בספרו מנחת שלמה והרב אלישיב הובא בספר וזאת הברכה הם אומרים,

אדם שהוסיף עשרה אחוז מים במיץ הענבים מברך שהכול.

ולמה?

הרי תמיד אמרנו,

עד ארבעים ותשע אחוז בתערבת עם היין,

ממרך הגפן.

מה נשתנה?

הם מסבירים לנו יפה ואומרים, היין הוא חזק מאוד.

אפילו אם שמת ארבעים ותשע אחוז מים,

זה הופך את המים, הכל נעשה יין, ולכן מברכים הגפן.

אבל המיץ הענבים הוא חלש מאוד.

שמת בו עשרה אחוז, כבר הרסת את הכול,

ולכן ימלך שהכול.

אורבך נציון אומר עד שליש,

אבל אנחנו חוששים, ספק ברכות להקט.

כמו שם,

בדוגמה של המיץ הענבים, כבר עשרה אחוז הרס את הכול.

גם המיץ תפוזים או מיץ אשכוליות,

גם זה לא כל כך חזק, זה לא יין,

וגם כאן יכול להיות שאפילו עשרה אחוז מים זה כבר יהרוס את הכול.

ולכן צריך לדייק מאוד, לשים לב,

לברך ברכת שהכול נהיה בדברו.

להיזהר, לא לברך בטעות, שלא יבוא חלילה לידי איסורי ברכה לבטלה.

הנפקאונה במחלוקות הללו.

אדם שבא לשתות כוס תה, כוס קפה או שוקו,

מה יברך?

גם כאן,

בישבו את הקפה,

לקח את הפינג'ן, את הקומקום, ירתיח.

גם בזה יש את המחלוקת.

כמו שאמרנו קודם לגבי אק פירות,

מרק ירקות.

לאותה השיטה, גם פה,

אולי צריך לברך על הכוס קפה, בורא פרי העץ,

מחלוקת.

שוב להלכה,

ספק ברכות להקל,

על כוס קפה, תה או שוקו, מברכים שהכול.

מה נפקיד מילה במחלוקת? לגבי דאבד. אדם לא ידע,

הוא לקח כוס קפה ואמר בורא פרי העץ, ושתה.

בדאבד יצא? אולי באמת?

הברכה אולי צריכה להיות ברור פרי העץ,

כיוון שמגדלים את הקפה בשביל זה.

מגדלים את עץ השוקו בשביל,

ולכן, בחיי גוונה, בדאבד, אם אמר העץ, יצא.

הנפקא מינה עוד.

יש לי כעת גם מישמיש וגם כוס תה.

תמיד היה דרך מה מקדימים קודם?

מגע אש.

הברכה שהכול יהיה אחרונה, כאן לא.

כאן הוא מברך קודם על המיש ומש העץ,

אחר כך יוצא לברך שהכול על התה,

אולי הברכה לבטלה.

ולכן, עדיף יותר להקדים קודם כול שהכול.

כי אמרנו, מכוח ספק, לא מכוח ודאי מאה אחוז,

אנחנו מברכים על התה והקפה שהכול.

ולכן, נקדים קודם כול שהכול,

ואחרי זה הוא מברך על הפירות שיש לו,

על הפרי וברך בורא פרי העץ.

כך למדנו בדברי רבנו יוסף חיים ברב פעמים,

וכך המסקנה להלכה ולמעשה. אבל אם יש לך מרק פירות, יש עדיין חתיכות קטנות.

שם, אם יש חתיכות,

תברך על החתיכה הזו, בורא פרי העץ,

תפתר את המרק, אדיבדיה כולה עלוה. בזה כבר אין מחלוקת.

אפילו אם החתיכות הן לא גדולות.

אם יש גודל של סוסום,

כך הגדיר לנו באור בציון,

אמר שהפרי הכי קטן זה הסומסום והפרג.

אז אם יש לך אפילו חתיכה קטנה כזו,

עדיין ניתן לברך על זה העץ, או אם זה בגזר, אדומה.

אבל אם זה מרוסק לגמרי, היום המיקסר הוא טוחן, הוא סוחט את זה עד הסוף,

סוחט את זה מצוין,

ולכן בחיי גמלה הברכה תהיה שהכול נהיה בדברו. אין שם לא גרגירים ולא זרעונים,

ולכן הברכה תהיה רק שהכול נהיה בדברו.

כך כל אדם מלמד בתוך ביתו לאשתו, בניו ובנותיו, כדי שידייקו,

יברכו את בורא העולם את הברכה הראויה.

זה מה שצריך להנחותם הדרך.

מרד מסיים, לגבי הלפת.

אדם שלוקח לפת,

מבושל אותו, מברך על זה בורא פרי האדמה.

גם כבוש.

הרבה אנשים כובשים את הלפת, וזה נעשה טעים מאוד.

גם זה עיקר אכילתו, מברכים על זה בורא פרי האדמה.

אבל אדם שאין לו סבלנות, לפעמים אשתו שמה שלשום לעשות את זה כבוש,

אז הוא ראה, נהיה קצת צבע אדום,

אז הוא חושב, זה כבר נהיה שוואנדרטון והוא רוצה לאכול. כשאתה אומר לו, תחכה עוד שבוע, זה עדיין לא.

לא, אני אוכל.

טוב, הוא אוכל והוא נהנה, שיברך על זה שהכל נהיה בדברו.

למה?

הדרך לאכול את זה מבושל או כבוש. זה לא מבושל ולא כבוש, זה עדיין מה? זה עדיין חי, ולכן ברכתו של הכול. כך גם בשאר הירקות.

אדם שאוכל דלעת מבושלת או ברכה אדמה,

אוכל את זה חי,

אוכל תפוח אדמה מבושל או צלוי פתטות,

אם הוא אוכל את זה חי,

עדיין זה לא נצלתו.

הילד שלו מביא להם הקומזיס,

גם בחיי גוונה, אם לא מבושל, אפילו כשהוא נהנה,

אפילו להכי אי-אפשר לברך על זה ברכה אדמה,

אלא רק שהכל.

הגמרא אומרת שם שהלפת מצדיק לגוף.

אוי, לגוף, לבית שהלפת עוברת בתוכו.

אז כאן, אם הוא אוכל הרבה, בוודאי שזה לא טוב,

הוא לא יוכל לברך על זה ברור נפשות.

אבל אם אדם אוכל גרם אחד או שניים, זה עדיין לא יזיק.

ולכן, לגבי ברכת שעקול, ברכה ראשונה, עדיין ניתן לברך,

אבל בשום אופן לא יברך האדמה.

כותב המגן אברהם,

טענה לו ברורי פרי האדמה, לא יודע, עבד יצא.

למה יצא?

זה לא שקר.

סוף-סוף זה תפוח אדמה.

נכון שלכתחילה נברך שהכול, כיוון שזה חי, אבל זה אמת.

כך גם לגבי בוסר.

אתה לוקח לימון,

לימון קטן הוא חמוץ מאוד.

הוא לא מחכה עד שיהיה גדול, הוא אוהב את החמוץ.

לוקח, חותך ואוכל.

מה יברך? שהכול נהיה בדברו.

אומר המגן אברהם, אם טעה וענה במקום שהכול עמה ברורי פרי האדץ, יצא.

זה לא שקר.

הלימון הזה גדל על העץ.

נכון שזה לא עיקר הפרי,

ולכן מלכתחילה אנחנו אומרים לו שירדת דרגה לברכת שהכול,

כל זה מלכתחילה,

אבל סוף-סוף הוא לא שיקר,

ולכן בדיעבד יצא. כך הוא יבין גם בדברים אחרים.

לקחתי פירות,

ריסקתי אותן במיקסר ובישלתי אותן, עשיתי מהן ריבה.

מה הדרכה על הריבה?

שהכול נהיה בדברו.

כך למדנו בדעת מרן.

מרן מצטט את לשונו של הרמב״ם בסימן ר' בצעיף ז',

תמרים שמיעכם ביד מברך על יום העץ. אבל כאן הוא ריסק אותן במיקסר, זה מרסק לגמרי.

הברכה על הריבה הזו שהכול.

טעה, בירך על זה ברורי פרי האדץ? בידי עבד יצא. למה?

מה זה החומר גנם הזה?

כל כולו זה פירות.

כל זה כולו מאה אחוז פירות.

הוספתי קצת סוכר,

ולכן בדיעבד יצא ידי חובה. אבל אם הוא הלך כעת וקנה צמצמת ריבה,

ואמר את זה המסכן, לא יודע על הכול,

לקח את הריבה ובירך בורר פרי האדץ,

וגידו לו לא יצא. יגיד מיד ברוך שם, ויחזר עוד פעם לברך שעקול.

אני שואל אותך על מה ולמה.

קודם אמרת לנו, בדיעבד יצא.

שוב תענה לו,

זה בריבה שאתה עושה בבית,

שזה ב-100% מהאתרג, מהתמרים.

אבל כאן הריבה שיש בשוק זה לא מהפירות.

יש שם פרקיז כמה אחוזים מהפירות,

יותר מ-90% מים, תמציות, גלוקוזה וכו'.

ולכן, כאן אין מחלוקת. הריבה בכולנו, הברכה היא רק שהכול נהיה בדברו.

ואם הוא אומר לך בטעות, בלי פרי האדץ, זה שקר, זה לא נכון,

זה לא פרי האדץ, גם לדיעבד לא יצא.

יצטרך מיד לומר ברוך שם על האיסור בריכה לבתנה שברך,

ויחזור עוד פעם לברך שהכול נהיה בדברו,

וכן כל כיוצא בזה.

אני לא בקיא בכל סוגי המאכלים. תיכנסו לסופר,

יש היום מאות סוגי מאכלים או משקאות,

וכל אחד יש לו שם אחר, שמות משמות שונים.

המכנה המשותף, רובם ככולם, כמו שאמרתי, מים שמערבבים בהם דברים מסוימים,

וכולם כמעט ברכתם שהכול.

יש היום סוג ריבה שאתה רואה בתוכה ממש חתיכות של פרי.

ריבה של מישמיש, אתה רואה בתוכה חצאי מישמיש. על זה אין לנו ספק.

אתה לוקח את המישמיש הזה,

מברך עליו העץ ופוטר את כל הריבה.

אם אתה לא אוכל את זה עם לחם, זו הברכה.

על זה אין לנו ספק.

אבל הריבה הזו יקרה מאוד. מי שהולך לקנות דבר כזה,

משלם יותר מכפול,

בגלל שזה דבר אמיתי.

אבל חוץ מהריבה הזו, שאר כל הריבות כולן,

בוודאי שברכתם שהכול.

כל זה,

אם הריבה מותרת באכילה,

אז גם ברכתה שהכול.

היום, לצערנו, יש יבוא גדול, מייבאים ריבות מחוץ-לארץ.

בגלל שהיורו נפל,

הריבה שמביאים מחוץ-לארץ,

אם זה נורמליה או מקומות אחרים, תהיה זול מאוד.

ולצערנו, בארץ לא עומדים אתם בהתחרות,

ואנשים הולכים ולא שמים לב וקונים את הריבה.

הריבות היום, שהיום מחוץ-לארץ,

רובם ככולם אסורים באכילה מדאורייתא.

יש שם גליצרין שעשוי משומן מן החי.

התערבת הזו אוסרת את כל הריבה.

אם אין על זה הכשר בבץ,

איך אתה נוגע, איך אתה אוכל? הרי מרן קטן מאנו בסימן קופסא דקבר על דבר שהוא אסור באכילה.

חכמים לא תקנו בריכה, הבריכה היא בבטלה.

חוץ מהעוול שהוא איכל את הריבה שאסורה באכילה,

עוול שלי הוא גם מברך ברכה לבטלה,

ולכן לא תיגע בעד.

אתה הולך לקנות ריבה,

קודם כל תסתכל על הסטיקר, אם יש שם הכשר בדף.

יש הכשר, אתה יכול לקחת ולא יכול. אם אין הכשר,

אז באותן הריבות, בשייך לדון, העץ, שהכול,

אלא ואמנא, לא זה ולא זה, אם זה אסור באכילה,

לא תיגע בו עד, אפילו אם קנית בטעות, לא ידעת.

תלך מחר בבוקר, תחזור לסופר,

תגיד לו,

זה אסור באכילה, אני לא יכול לקחת את זה,

הוא יזכה אותך, תיקח במקום זה משהו אחר, תקנה סבון, שמפו, דברים אחרים שמותרים,

וחלילה לא יכניס לפה דברים כאלה שאסורים באכילה מדאור הייתה.

הלילה האזכרה יורצאית של רבנו חיים מוולג'ים.

הוא היה מתלמידי אגרה וזכה והקים את ישיבת וולוג'ין.

עד אותו הדור למדו תורה,

אבל בצורה לא מסודרת.

מי שחשקה נפשו בתורה היה הולך לאיזה בית כנסת, יושב ולומד.

לא היו מסגרות,

כמו שיש לנו היום, ישיבות מסודרות,

שיש שם מגידי שעור, ראשי ישיבות,

שאומרים שעורים או שיחות מוסר בצורה מסודרת.

הישיבה הגדולה הראשונה שעשו את העבודה הנפלאה הזו לעם ישראל זו הייתה ישיבת וולוג'ין,

שבראשה עמד הגאון רב חיים וולוג'ין.

הרב היה תורח לא רק באמנה של תורה בבחינת יששכר,

אלא הוא היה הולך מטרים גם את העשירים כדי לספק את כל ההוצאות.

הרי ישיבה כזו,

התלמידים יושבים ומלמדים,

צריך לספק להם אשל, אכילה שתייה אלימה.

הוא היה הולך, מכתת את רגליו כדי להשיג את הממון לטובת הישיבה.

הכינוי של ישיבת וולוג'ין, אם הישיבות.

מאה תלמידים שלמדו בישיבת וולוג'ין, כל אחד במקומו בעירו הלך ופתח ישיבה. זה היה אף טיפוס,

ממנו למדו איך לנהל סדרי ישיבה,

וממנה, ברוך השם, צמחו כל הישיבות שאנחנו רואים היום בעולם.

בן פורץ יוסף, מאות אלפי תלמידי ישיבה יושבים ועמלים בתורה מדי יום ביומו.

כמו שאמרתי,

הוא הראשון שפרץ ועשה את הדברים האלה.

היה לו גם אח שהיה גדול בתורה, הרבי זלמן מבולוג'ין,

וההגנה מספרת,

ביום פורים כולם היו עסוקים בסעודת פורים. לא היה מישהו שילמד תורה.

ואם אין חלילה לימוד תורה, אם לא ביראתי יומם ולילה,

חוקות שמים וארץ לא שמתי, העולם היה צריך להתמוטט.

היה אחד ויחיד שלמד תורה,

ואז נתנו לו בשמים שכרו בעולם הזה, כל מפירותיהם בעולם הזה, זכה באותם שני הבנים שהיו הענקים בתורה,

רבי זלמן ורבי חיים וולוג'ין. וכמו שאמרתי, רבי חיים שנן הנזלן, היורצייט שלו, הוא שהקים את הישיבה,

שנה היה התורה שבעל פה שלו,

הוא גם הנחיל לנו מראשה כמה ספרים, נפש החיים ועוד.

מספרים עליו סיפור עם אחד מהעשירים שהיה תומך.

אחד מהמושבניקים היה יהודי טוב, יר שמים גדול,

היה עובד קשה,

אבל היה מפריש מעשרות.

הרב היה מגיע אליו פעם בשנה.

פעם בשנה הרב היה בא,

הוא היה פותח את הקופה, נותן לו את כל המעשרות.

כך היה הרבה שנים.

הרב נעשה זקן, והיה לו כבר קשה לכתת את רגליו, ללכת לכל אותם הנדיבים.

ולכן פנה למנהל של הישיבה,

אתה רואה הזקן שלי בבן, אני זקנתי וסבתי,

הנה הרשימה. קח אתה את הרשימה,

תלך אתה ותדפוק על דלתי הנדיבים כדי שימשיכו לתרום, שנמשיך הלאה להחזיק את הישיבה. כך היה. מנהל הזה היה בעל מורץ גדול,

והיה מביא מדי חודש בחודשו, היו משכורות, היה לחם לאכול לכל התלמידים.

באחד הימים הוא ישב עם ראש הישיבה, הרב חיים יולוג'ין. אמר, רבנו, תראה, אני שוכר עגלה להגיע למקום פלוני.

אז לא, לא מטוסים ולא מכוניות, אלא היו עגלות.

עוד לא נהיה שכירות, ממקום זה לזה, כך.

בכל החודש הזה שילמתי 30,000 רובל בשביל העגלות האלה שאני שוכר.

אם אנחנו בעצמנו נקנה עגלה עם סוסה,

זה הרי יותר זול.

בשביל מה אנחנו מבזבזים כל כך הרבה כסף על השכירות של העגלות?

לכן אני מבקש רשות,

נקנה עגלה עם סוסה ואני אוכל לנסוע להגיע ממקום למקום מהר,

וגם יהיו לנו פחות הוצאות.

הרב שומע את הדברים. נכון, לפי החשבון, לפי ההיגיון.

באמת זה הרבה יותר זול, ולכן הרב ירשה לו. על חשבון כספי הישיבה,

קנה את העגלה עם סוסה, מרכבה טובה, מפארת,

בחורף שמה יורד רבו שלג,

צריך שהעגלה תהיה סגורה,

הרמטית, כדי שלא יחדור בתוך המים.

מהאדם הזה המנהל הולך, מסתובב ממקום למקום.

באחד הימים הרב יושב ליטמון ומובן ישמע,

אמר לו, רבנו, הכול בסדר.

בכל מקום אני הולך, מקבלים אותי בסופר פנים יפה, הברכה של הרב ולווה אותי.

אמר לו, רבנו, רק מקום אחד ויחיד לא קיבלתי.

אמר לו, מי?

אמר לו, כבודו זוכר את אותו העיקר שכל שנה הולכים אצלו,

פותח את הקופה, נותן לנו את המעשרות.

הרגעתי אצלו,

והוא אומר, לא רוצה לתת.

שום עגורה לא נתן, שום דבר.

והיום באתי, מי היה לו? אולי לא הרוויח, אולי כן הרוויח, אני לא יודע.

אמר לו, רבנו, אני אלך בעצמי אצלו.

טוב, אחד הימים,

הרב נסע אתו, ליווה אותו עם ההגנה עם סוסה,

הגיעו לאותו הכפרי.

הכפרי ראה שהגאון אבחן ולא שנגיע אצלו,

הוא שמח שמחה גדולה,

קיבל אותו ברוב פאר והדר.

אחרי שנתן להם לטעום,

שאל אותו הרג,

מה שלומך? מה המצב שלך? איך אתה עובד? הוא אומר, ברוך השם, אני עובד טוב, הרווחת? כן, הרווחתי מצוין, ברוך השם.

הוא שואל אותו בלחש,

אז למה לא נתת למנהל שלנו את המעשר כספים? מה קרה? נהיית ברול לב?

אמר לו, לא, אמר לו, אני אגיד לך את האמת, לך אני אומר דיגרי.

הוא אומר, פעם אני חשבתי,

אני נותן את המעשרות שלי, כל שנה עשרת אלפים רובל,

מי אוכל את הכסף הזה?

התלמידים, אלה שאתה מלמד אותם תורה, אותם התלמידי חכמים, הכסף שלי הולך לפה של החכמים.

הוא אומר, הייתי, אני הסתכלתי טוב,

ראיתי, יש לכם עגלה עם סוסה,

אז מי אוכל את הכסף שלי?

יהיה אוכל בשביל הסוסים?

בשביל זה אני נותן כסף?

הרב שמע אותו הרב חייך,

אמר לו, תשמע,

אני פותח לך כעת את חומש מות,

יש לנו שם בפרשה,

מי עשה את המשכן?

אז הוא מיד היה, אותה כפרי הידה, חומש, אמר לו, בצלאל.

אמרנו, מי זה היה בצלאל?

הוא היה אדם ענק בתורה, לא רק תורה שבכתב,

לא רק פשט,

אלא גם קבלה.

הגמרא אומרת שהוא ידע לצרף את אותן האותיות שבהן הקדוש ברוך הוא ברא את העולם. כל כך הוא היה ענק,

למרות שהיה זה סך הכול בגיל בר מצווה.

ושואל אותו הרב חיים,

את אותו הקפה, תגיד לי,

מה פתאום הקדוש ברוך הוא בחר את בצלאל?

בצלאל מקובל ונקי כזה,

שלח אותו לישיבת נחלת יצחק, ישיבה של המקובלים, יושב איתם.

מה לב לעבודה הזו?

לבנות ארון, לבנות שולחן, תביא את דוד רבי הנגר, שהוא יעשה ארון, זאת אומרת, אם לא, תביא את נאיר ארנקי הצרף,

שהוא יעשה את הציפון של הזהב. מה פתאום בצלאל?

עמודו, באמת רבנו קושייה טובה, אני לא יודע.

ממשיך הרב לעמודו, תראה, כל עם ישראל תורמים זהב,

כל עם ישראל תורמים לחושת.

כל אחד יגיד,

את הזהב שלי אני רוצה שזה יהיה דווקא על ארון הדורית,

את הזהב שלו תשימו בשולחן,

וכן הלאה, כולם ירצו ארון הדורית, מה יהיה?

לכן הקדוש ברוך הוא בחר את בצלאל.

בצלאל היה עם רוח הקודש,

הוא ידע אם האדם הזה נתן את הזהב במאה אחוז לשם שמיים נטו, נשמע,

או שאולי הוא נתן את זה גם לשם כבוד או דבר אחר.

הוא יודע במאה אחוז אם הזהב הזה הגיע,

באמת הכל היה נקי ולא היה לא גזל, לא ריבית ולא דבר אחר. הוא ידע את זה.

לכן הקדוש ברוך הוא בחר אותו,

שבצלאל ייקח את הזהב, מפלולי ישים בארון,

מה אלמוני ישים בשולחן,

או מהאחר במנורה וכן הלאה.

ממשיך הרב ואומר לו, לענייננו אל תחשוב שזה היה רק עם בצלאל.

בימים ההם, גם בזמן הזה,

גם בזמננו,

אם האדם הזה מתכוון לשם שמיים נטו,

האוכל שלו הולך ישר לפה של החכם.

אלה שלא מתכוונים לשם שמיים,

אלה שתורמו ושמה זה חלש,

שמה זה הולך לפה של הסוסים.

אתה טוען במאה אחוז לשם שמיים, עובדה שלא רצית לתת למנהל. אתה מתכוון רק שזה ילך לאותם החכמים.

אל תפחד, הכסף שלך לא ילך לסוסים.

ואז הוא מייד הוציא, נתן לחכם את כל המעשר כספים.

המקום שלנו כאן,

והמקום הזה זכינו, אנחנו יושבים כאן בגן-עדן התחתון באוהלה של תורה,

וגם פה אין כסף לסוסים. היום במקום כסף לסוסים יש היום מכוניות,

דנק.

במוסד שלנו אין מכוניות, לא מבזבוזים, לא על הדנק ולא על הדברים האחרים.

כאן הכול הולך ישר למטרה הקדושה, כדי שנוכל להמשיך ולעסוק כאן בתורה.

ורצון שהקדוש ברוך הוא יסכם אותנו להמשיך הלאה, ללמוד וללמד,

לשמור ולעשות ולקיים. בזכותו של הרב חיים וולושין לגן בעד עם ישראל בכלל,

ועלינו בפרט שנמשיך את המפעל העצום של הקמת ישיבות בארץ ישראל.

וחבר הכנסת ידידנו הכהן יעלה ויבוא וימכורו.