ספק ברכות: עץ או אדמה – הלכה למעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

גם לספר ההוראה, כך כותב רבינו חננאל בשם הגאונים,

הריף, הראש, התוספות, הרשב״א,

כמעט כל הפוסקים שבפנינו כותבים, יצא.

הרבייה מסופק בדבר מהמסקנה שם בסוגיה שהגמרא עוסקת בדעת רבי יהודה.

מסופק מהמסקנה.

הבעיה העיקרית היא איך אנחנו גורסים בהרמב״ם.

תפתח הרמב״ם חלק א',

שם כתוב אצלנו, ברמב״ם שלנו,

שאם בירך על פירות העץ,

פירות פרי אדמה יצא.

גם יולך, כמו כל הפוסקים,

כיוון שגם העץ,

הגזע והשורשים נמצאים על האדמה,

ולכן בדיעבד יצא.

זו הגורסה ברמב״ם שלפנינו.

כך גרסו גם הגאות מיימניות התושבץ,

המאירי.

כך כותב מרן בספרו אבקת רוחם. כך כותב מרן גם בכסף משנה.

כך גם, כאן, בשולחן ערוך, מרן פוסק כך להנחה ולמעשה.

אבל יש גורסים אחרת.

הרמב״ם גורס שאם האדם הזה בירך על האגוז,

על פירות העץ, פירות פירו האדמה, לא יצא.

זו הגרסה שלהם ב'הרמב״ם'. תודה.

כך כותב גם מארו קורקוס בהלכות ביכויים.

כך כותב גם בשיטת רובב.

חלק מהראשונים גורסים אחרת.

היום יש לנו דפוס,

אבל בדירו של רמב״ם לא היה דפוס בעולם.

אז היה הכול כתבי יד, היו מעתיקים.

כמו שאתה רואה לפעמים בספר תורה שהסופר טועה,

אתה צריך להכניס ספר תורה. להבדיל,

גם בכתבי יד שהעתיקו, הרבה פעמים יש טעויות.

וכאן הוויכוח הוא מה הגרסה. מרם מדבר בזה גם בתוסף כאן וגם בכסף משנה.

ולמסקנה דעת מרם שהגרסה הנכונה בהרמב״ם שיצא, וכך ההלכה.

הוא דירך על פירות העץ, פירות פרי האדמה, בדיעבד יצא.

אין ספק,

גרסה בהרמב״ם יוצאה מידי ודאי של כל הפוסקים שכתבו שיצא,

ולכן הוא שואל אותך, נו, מה אני אעשה? תגיד לו, יצאת,

לא צריך לחזור ולברך.

אלא אם כן, אם האדם הזה רוצה לעשות חומרה וחסידות,

הוא יכול לעשות דבר פשוט.

יש לך עוד פרי עץ בבית.

יש לו, חוץ מהשקדים, יש לו גם אגוזים.

בהתחלה הוא לא חשב לאכול מהאגוזים,

אבל כעת, בגלל הבעיה שנוצרה,

אנחנו נביא את אותו פרי העץ או שיביא איזה תמר,

יברך על זה בראות פרי העץ וימשיך הלאה לאכול. אם הוא רוצה לחוש לגרסה של הרמך במארש איסרויליו בדעת הרמב״ם, שלא יצא,

הוא חושש שיעשה את העצה הפשוטה הזאת.

לא תמיד האדם נמצא בבית,

לא תמיד הוא יכול לחפש את העצה הזאת, אבל אם הוא יכול, למה לא?

אבא חמיר תבוא עליו ברכה,

אבל כשהוא לא יכול,

פוסק לאוכל משמעית,

יצא.

מרן ממשיך, מרן אומר,

נביא לנו עוד דוגמה.

אם כך,

אם הוא מסופק בפרא, אם הוא פרי העץ או פרי האדמה,

מברך ברוך פרי האדמה.

ועל הכול ימאמר שהכל נראה מדברו יצא, ואפילו על פת וייל.

אדם שנמצא במקום שאין לו חכם,

הוא מסופק,

האם הפרי הזה הוא ברל פרי העץ או אדמה.

כשאתה נמצא במקום שיש חכם,

אסור לך לברך ולאכול.

הגמרא אומרת בברכות ל' זה,

תלך לחכם, תשאל את החכם כיצד מברכים.

היום כמעט לכל אדם יש בכיס את הטלפון,

פה יש גם פקס, לפעמים הרב זמין, אתה שואל אותו מייד, הוא עונה לך.

אתה שואל אותו מה הוא מכיל על פסיפלמה,

הוא אומר לך ברל פרי האדמה.

מה זה?

יד הרב יענה לך,

ואז תברך את הברכה המדויקת.

אבל יום שבת אי-אפשר להתקשר בטלפון, אין פקס,

ואז האדם הזה נמצא במקום שאין חכם.

מה יעשה שם?

האם יברך ברל פרי האדמה או שהכוהן?

זו המחלוקת, זו הבעיה כאן,

בדוגמה הזאת.

בגלל הוא בטוח ב-100% שהמאכל הזה מהצומח.

אבל הוא לא יודע אם זה עץ או אדמה.

לפעמים יש שם איזה חקלאי אגרונום,

אגרונום יכול להבהיר לנו את העניין. אתה שואל אותו,

הוא מספר לך אם זה גמל על העץ, אם זרעים את זה כל שנה באדמה,

לפעמים גם הוא יכול לעזור.

לפעמים גם חקלאי אגרונום, גם זה לא נמצא.

השאלה היא, מה יותר טוב?

אז מרן נוקט,

כיוון שאנחנו גורסים גם מהרמב״ם שיצא,

לכן מרן אומר, יש לך סופר כמזל פרי ארץ או אדמה, יברך בורא פרי האדמה.

אלה דברי מרן,

כך הסכימו להלכה רוב הפוסקים.

אבל מעניין את דברי מרן,

יש לנו את הפסיקה של עולה תמיד, זכור ליצחק,

רבנו חיים בן עתר בספרו ראשון לציון בברכות מ.

הם אומרים, לא, אל תברך אדמה.

יותר טוב לברך שהכול.

הטעם שלהם הוא פשוט, הם אומרים כך.

נשארה גרסה של ריבב,

מערש סריליו, מארי קורקוס, בדעת הרמב״ם, שלא יצא.

אם לא יצא, פירוש הדבר, אם זה עץ והוא אמן,

זה אדמה, אז זה ברכה לבטלה.

למה לך להיכנס בחשש כל דברי כזה?

תגיד שהכול, שהכול פותר את הכול. זה הליבה דקולה עלמא, הברכה היא טובה,

ולכן הם עזבו את דברי מרן שאמר, שמספק אני אברך אדמה,

אלא אם הוא ספק,

הוא מזהץ לו אדמה, תברך שהכול.

כדבריהם, כך הלך גם רבנו יוסף חיים ברב פעמים.

חזר על זה גם לספרו במשחי, שנה ראשונה, פרשת פנחס,

שמספק יברך שהכול יהיה בדברו.

גם חלק מחכמי דורנו,

מראנו החכם יהודה צדקא וקול יהודה סימן ד'.

גם רבנו חכם מנציון, קורא לנציון חלק ב',

הם הלכו אחרי הבן איש חיים,

יותר טוב שיברך שהכול נהיה בדברו.

אבל כאן המחלוקת היא לא שקולה.

אחד מהמפרשים על המשניות, מלאכת שלמה,

היום כל מי שקורא במשניות,

אחרי רבנו עבדיה למטה,

יש את הפירוש של ממלאכת שלמה, רבי שלמה אדוני.

הרב היה אורתו ודודתו בקדושה בתימן האדם, סוף יומיים הגיע לארץ-ישראל, לירושלים.

ואז הייתה עניות נוראה בירושלים.

בקושי הרב היה משיג ניירות כדי לכתוב עליהן,

להדפיס את הספר שלו,

בוודאי שלא היה לו מבוא.

רק אחרי מאה שנה מפטירתו זכו להוציא את הספר לאור,

ושם הרב מביא לנו כתב יד בשל הרמב״ם, יד החזקה,

מלפני 800 שנים,

זה נקרא כתב יד ארם צבא.

לא הרמב״ם כתב את זה בעצמו,

אלא הספר לפני הרמב״ם,

שהגהו וחתם את שמו עליו.

ושם הגרסה,

אם דרך על פירות הארץ בורות פרי האדמה, יצא.

זאת אומרת, יש לך רמז או יותר מרמז שהגרסה הנכונה יצאה.

ואת הגרסה הזו, את הכתב יד, הארם צבא,

לא ראו עולד תלמיד ורבי חיים בנאטר.

יכול להיות שהם היו רואים את זה,

יכול להיות אולי שלא היו אומרים נגד מרן, אולי לא היו אומרים לברך שהכול,

אולי היו אומרים כמו מרן, מי ספק תברך אדמה.

זה השיקול שקצת מטאה אותנו לחזור בדברי מרן.

יש שם בהרבה מקומות דוגמאות כאלה שאנחנו עוברים.

אם היו רואים הפוסקים, היו חוזרים גם פה,

זו אחת הדוגמאות שיש.

ולכן,

אם האדם הזה יש לו ספק אם זה עץ או אדמה, אבל הוא בטוח שזה מהצומח,

אם הוא מברך בגלל פני האדמה, בוודאי יש לנו לסמוך.

תענה אחריו אמון בלי כל ספק.

אבל אם הוא יוצא לברך שהכול, גם כמוי.

אני בא בכולנו, אם הוא אמר שהכול נהיה בדברו, יצא גם זה טוב.

אבל כשיש לו ספק אם בכלל זה מהצומח,

וזה בוודאי אין לו רשות לברך ברעי פירו האדמה,

אלא מי ספק לברך על זה שהכול נהיה בדברו.

דוגמה שהפוסקים דיברו בה,

עציץ שאינו נקוב.

כמעט ואינו מצוי לנו הדבר הזה. מחלוקת אם מה שצומח מאותו העציץ יברך שהכול, או יברך ברעי פרי האדמה,

היום כמעט ואין. כל הפירות שיש לנו בשוק,

כולם באים מהצומח באדמה.

לגדל על עציץ שאינו נקוב זה דבר יקר ולא משתלם.

המחיר של המים כאן בארץ הוא יקר מאוד,

כך שהיום כמעט ואין פירות כאלה בשוק, כך שהשאלה הזו כמעט ואינה קיימת.

כן, נכון, יצא.

לפי זה,

לפי הגורסה בוא הרמב״ם, מה שאמרנו בשם כתב יד ארם צובה,

כן יצא ידי חובה.

אם היה מנהג לא היה לנו שום שאלה. אין מנהג בדבר הזה. אלא מה? הדבר שנמצא בבית יכול לעשות...

נגמר פשוט, ההצעה פשוטה מאוד.

יש לך פרי שהוא ספק אם זה עץ או אדמה.

תיקח שקד אחד, תברך העץ ותלעס, תבלער.

תיקח בטנים או חומוס, תברך ברוב פרי האדמה,

תלעס ותבלער.

ואז, ממה נפשך?

פתרת את המין הזה שיש עליו ספק אם זה עץ או אדמה. כשאתה מדבר על זה, יש לך פתרון קל, אתה יכול לפתר את הבעיה על ידי אכילת שני הסוגים גם יחד לפניכם.

כשאתה נמצא מחוץ לבית, אתה נמצא במקום נידח,

שם אין לך, רק הדבר הזה, אין לך שם את האפשרות לתמרן,

ואז אנחנו אומרים שאם הוא רוצה לברך כדעת מרן,

יש לו ספק אם זה מעץ או אדמה,

אם הוא ברך מספק בורא פרי האדמה, יש לו על מי לשמח.

אני מתכוון, הבננה,

שאין לי ספק אם זה ברכה באות רעי או באות רעי אדמה.

המילים האלו לברך בורא פרי האדמה, זה כאילו אותה שאלה למשהו.

לדעת הרמב״ם, לדעת הסוגים,

שומרים סוגי עצה,

הוא מחר לבד עליו לפעמים.

עד שאתה דן על הברכה שהיא דרבנן,

תדון, אולי זה עורלה וזה דאורייתא.

המחלוקת בגאונים לגבי הבננות,

אם נאמר שזה עץ,

הרי זה עץ גבוה, זה גובה מארבעה מטר העץ.

אז תגיד שזה אסור, מדינה עורלה.

אלא המחלוקת הזאת בתוך הגאונים נפסקה הלכה, שם,

בדוגמה של הבננה,

יש לנו פסיקה בובה,

אין בזה חשש עורלה.

ולכן גם, לגבי הברכה, אתה ממשיך,

זה לא בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה.

פפאיה, אותו דבר.

המחלוקת מתחילה,

אולי זה עץ, גם הפפאיה, גם כן זה עץ גבוה, שניים, שניים וחצי מטר.

אבל הוא לא מאריך ימים ושנים, הוא חי שבע, שמונה שנים ויותר.

בארץ יש מעט מאוד מהפפאיה,

יש מעט בבקעת-הירדן או בעמק בית-שאן,

הוא דורש הרבה חום ומים.

ושם היו שזה אזור חם, שם הוא שורד.

יש מקומות,

אורוגווואי, ביבשת דרום-אמריקה, יש הרבה מהפפאיה הזאת,

והמסקנה גם שם, מעיקר הדין,

אין על הפפאיה דין של עורלה. הסברנו,

כשלמדנו סימן רצע בגדלת, הסברנו מדוע לא.

הבאנו דברי התוספתא שהובאה בספר שדה-הארץ.

דבר שהוא פרי עץ לא נותן פרי בשנה הראשונה.

מה שנותן פרי בשנה הראשונה סימן שזה לא עץ.

הפפאיה,

האננס,

החצילים, כולם נותנים פרי בשנה הראשונה, ולכן הם אינם עץ,

אלא הם פירות האדמה.

ולכן שם, בדוגמה הזאת, יש מנהג.

שם אין לך מלא לחשוש.

אבל דברים אחרים, דבר חדש שאתה לא יודע. אני אומר לך איזה פרי, אתה לא יודע מה זה.

לפעמים אתה לא יודע גם איך קוראים לו.

ואתה מסופר, זה מהעץ, מהאדמה. היום יש ייבוא,

מכל העולם מביאים לנו פירות טרופיים או פירות אחרות,

ובאותה פעם ראשונה בחיים נתקל בזה.

טוב, אם זו פעם ראשונה תברך שהחיינו, יכול להיות.

על ה' שהחיינו אין לי כל כך בעיה.

אבל לגבי הברכה העיקרית, עץ או אדמה,

זה הספק, זה הוויכוח שיש לנו בין הפוסקים.

מה יותר טוב, האם ברכת ברכת ברות פרי האדמה שהיא מבוררת,

או עדיף יותר שהכול נהיה בדברו, שעליו לא יהיה אפילו חשש כל דברו של ספק ברכה.

זה הוויכוח שיש לנו בין הפוסקים. ולכן, אדם שברך שהכול, יש להם מה לסמוך.

ואף ברות פרי האדמה, גם כן יש לו על מי לסמוך.

עץ האגוז הוא מלא,

אבל עץ הפאפאיה הוא לא מלא.

גם עץ הבננה, תחתוך אותו,

תראה את הגזע והוא לא מלא, הוא חלול.

זה סימן שזה פרה אדמה.

זאת ועוד,

אותו גזע של הבננה שנתן לך אשכול בננות,

לא ייתן לך שינה אדמה.

מהשורש יצמח גזע חדש,

והוא שייתן לך הגזע החדש ייתן לך אשכול חדש של בננות.

זה שוב סימן היכר כדי להרדין בין פירות העץ לבין פירות האדמה,

ושם יש לנו מנהג.

אבל לגבי הברכה, כמו שאמרתי, זה קל יותר,

שגם אם זה העץ,

אז אם ברכב זה ברכב אדמה,

אמרנו, כמעט כל הפוסקים אומרים שבדיעבד יצא ידי חובה.

הבעיה היא,

אם אתה לא מקבל את הפאפאיה הפורה בפני עצמו,

אתה מקבל את הפאפאיה מסוכרת,

בזה יש שם סימן של ה...

בארץ זה גדול כמו בכל מקום.

הפרה, הפאפאיה, הוא בגודל של 2-3 קילו.

הוא לא גדל על הענפים אלא הוא צומח מהגזע של העץ במשרת,

וזו הסיבה כדי לומר שזה לארץ.

אתה לוקח את הפרי, הפרי והעסיסי הוא טוב.

אבל בדרך כלל, כשאנחנו קונים ואוכלים פאפאיה,

פאפאיה מסוכרת,

ועליה הברכה לא עץ ולאדמה אלא שהכל יהיה בגזעו.

ולמה?

כדי שהפאפאיה לא תתקלקל בדרך,

מה הם עושים שם בחוץ-לארץ?

מעבירים את זה לבית-החרושת ושורים את הפאפאיה או את

האננס בחומר חומצה שנקראת SO2. וזה מוציא לו כמעט את כל הטעם.

איך אומרים? מוציא לו את המשנה.

כמעט ואין בו טעם אחרי זה.

אחרי זה מכניסים אותו לתוך יערת הדבש, הסוכר,

ואז הוא מקבל את הטעם שלו.

כשאתה אוכל אננס, כאילו אתה אוכל סוכריה בצורת אננס.

אתה אוכל פאפאיה.

אתה לא מרגיש הבדל גדול בטעם בין זה לזה. שניהם כאילו אתה אוכל סוכריה.

אתה אוכל דובדבן.

זה לא הפרי דובדבן הטרי, אלא הדובדבן הזה הוא סוכריה.

ולכן דעת הרבה מגדלי הפוסקים שמברך על הדובדבן שהכל נהיה בדברו.

ולשון הפוסקים,

ברגע שזה עבר את החומצה הזו,

איבד את הטעם, מונע לה פנים חדשות באו לכאן.

ולכן מונע לה על הדבר החדש הזה, יש גם ברכה חדשה לא אצל האדמה אלא שהכל נהיה בדברו.

זו הטענה של הרבה מחכמי דורני וכך המסקנה להלכה ולמעשה על בננה מסוכרת.

שוב האמנו קודם, שעל הבננה לאיש מנהג לברך בראש פריעי האדמה.

אבל הבננה המסוכרת,

גם אותה אישרו ושמו בחומצה שנקראת SO2. וממונה גם שם יש לנו את הצד לומר שלא יברך עליה לכתחילה בראש פריעי האדמה אלא עדוף יותר וברך עליה שהכל נהיה בדברו.

זה לא דומה לסעיף שלנו לדברי מרן,

כאן הבעיה היא יותר חמורה.

טוב, בדיעבד, בדיעבד יוצאה ידי חובה.

אבל ולכתחילה יותר טוב שנברך שהכל נהיה בדברו.

נכון, אתה צודק, דיברנו בזה לפני חודשיים, גם לגבי מיץ הענבים,

גם שם.

ברגע שאתה שם את הגופנית במיץ הענבים,

לא נכון, המיץ הענבים מאבד את הטעם. לא ראוי לשתייה.

אחר כך אתה עוד הפעם מעביר אותו דרך הסוג,

מחזיר עטרה ליושנה. אולי פנים חדשות באו לכאן,

ולכן כותב לי ספר מעדים וזמנים של הרב שטרן בוך.

צריך לברך על מיץ הענבים שהכל נהיה בדברו בגלל הבעיה האמורה.

דיברנו בהרבה דוגמאות בדברים מעין זה, לא רק לגבי נושא הלכות ברכות,

אלא גם לגבי נושא הלכות איסור והיתר.

אדם שמקח על ג'לטין,

הג'לטין העשוי מהעור והעצמות של החזיר.

האם אפשר להשתמש בזה?

היום משתמשים,

והרבה מסוגי המאכלים משתמשים בתערובת של ג'לטין.

אתה רוצה שעודת הקרם תעמוד יפה,

בפרט בקיץ, כשהאוויר חם,

הקרם מתחיל לאבד את הצורה. אתה רוצה שיעמוד טוב?

מערבבים בזה ג'לטין.

האם הג'לטין הזה מותר?

נכון שזה הפך להיות אבקה.

האם פנים חדשות באו לכאן או לא?

דעת הגאון רבי יוסף חזן, בעל החקרניים,

שזה אסור.

לא אמורים, פנים חדשות באו לכאן, זה התהליך שלו,

כך מייצרים ועושים, ולכן אותה העובדה ששמת בה ג'לטין, אסור.

גלידות,

כמעט כל הגלידות, אנחנו רוצים שזה יעמוד יפה.

גם אם זה קצת מתחיל להיות נמס, עדיין יותר אולי זה עומד.

בזכות מה זה עומד?

זה עומד בזכות הג'לטין.

אלה הגבונות, אותן הגבונות שאין עליהן הכשר בדעת,

שוב, הרבה פעמים מערבבים בהם, מערבבים בתוכם ג'לטין,

והג'לטין יכול להיות גם מעור של חזיר.

אם כן, איך אנחנו אוכלים גלידה והכשר הבדץ?

מה, לבדץ מותר? בגלל שיש חתנת?

לא.

הבדץ לוקחים ג'לטין שעשוי מדגים כשורים,

ולכן הג'לטין שאין לוקחים, אני בא לכולם, מה זה בסדר.

כל הבעיה היא אלה שאין להם הכשר בדעת.

ולמה אלה שאין להם הכשר בדעת?

למה הם לא לוקחים ג'לטין של דגים?

כי הג'לטין של הדגים עולה פי עשרה, המחיר הוא יקר.

הוא מבוקש,

ואין היצע הרבה,

ולכן המחיר שלו גם יקר מאוד.

ולכן אלה שאין להם בדעת,

הם לא הלכו לבזבז כל חודש מאה אלף שקל על הג'לטין היקר.

הם קונים את הג'לטין.

ובעשרת אלפים שקל גומרים את כל העניין.

צריך לבדוק, צריך לבדוק כל מקום ומקום לפי עניינו.

גם לגבי אבקת חלב,

שוב,

החלב שחלבו גול ואין ישראל רועב אסור לדרדונן.

כשהפכת אותו לחלב, האם פנים חדשות באו לקם או לא?

גם שם יש את המחלוקת בפוסקים.

אליבא על החקר הנביא עשו, לפי שאלות ותשובת אחיעזר ומרחשת הם אומרים שמותר. שוב, גם שם יש לך את הבעיה, האמירה האם אמורים פנים חדשות באו לכאן או לא? כך גם בענייננו, גם לגבי הפופאיה.

גם כאן תתגלגל המחלוקת והבעיה.

יש לך פתרון כאן מאוד.

אליבא דקולא עלמא,

אם נברך על האלמאס או הפופאיה שהכל נהיה בדברו,

בסוף, אין לך שאלה.

אבל שם, לאכול מאותה עובדת הקרם שיש שם את הג'לטין,

שם זה לא היה לדבר בכל העלמא.

לפי דברי החקר הנב, אסור לאכול את זה. כמו שאסור לאכול חזיר, אסור לאכול גם את הדבר הזה,

וזה הדבר המעמיד שאפילו באלף לא בטל.

לכן אנחנו מזהרים לכל יום איזה שנה.

אף אחד לא הולך לנגוע בעמדת גבינה שאין עליה הכשר בדץ,

אלא כולנו מזהרים,

קונים גבינה אך ורק בהכשר אמנה ציונה חרדית, שם אתה בטוח, אתה יודע,

ששם אם שמו ג'לטין, הג'לטין הזה הוא של דגים ולא חלילה של חזיר וכיוצא בו, וכן כל כיוצא בו. אני הבאתי דוגמה לגבי הג'לטין, אבקת חלב,

או בזמנו דיברנו לגבי מלח לימון לפסח,

מלח לימון שהיה אסור מחמץ.

האם הוא קשר לפסח, פנים חדשות באו לכאן או לא?

גם זה משנה במחלוקת קשה בדברי הפוסקים, ואני בעד לחקרניהם,

נשאר הדבר עדיין בגדר חמץ שאסור באכילה ובאורייתא. וכן, כל כך יוצא בזה, יש עוד הרבה תמצויות,

הרבה דברים שיש בהם הספקות והמחלוקות העומר שאמרנו,

אבל אין לנו,

קר בהלכות ברכות,

יש לנו פתרון קר, תברך שעקול,

אין לך ממה לחשוש, אף אחד לא אמר שברכת ברכה לא בטלה,

ובאמת הם פוסקים לכל הדעות, זה היה בסדר.

אתה יודע, למה אנחנו אומרים שזה נשאר באורייתא?

במשלחת צורתו הוא השתנה טעם, הוא השתנה פה,

אז שמו השתנה, תגיד שזה ירד לקרבנה.

לקחתי חיטים כדי לקלף אותם, שמתי אותם במים.

יותר מ-18 דקות זה נהיה חמץ.

קילפתי, אחרי זה טחנתי אותם, עשיתי מזה קמח.

הקמח הזה הוא קמח חמץ, נכון?

אני רוצה לקחת את הקמח החמץ הזה, לעשות מזה מצה בשבילו לסדר.

תגיד קודם, כשזה היה חמץ, זו הייתה חיטה.

השתנה הצורה שלו, טחנו, עשינו את זה עכשיו קמח.

האם שינוי צורה כזה מפקיע את האיסור חמץ? לא משנה. זה התהליך.

כך עושים לחם, כך עושים מצה,

ולכן זה לא נקרא שינוי.

לגבי גנבה,

בנושא הלכות גנבה,

גזלה,

שמה תגידו, השתנה צורתו. המושגים שאתה אומר,

מי שייך למסכת סוכה, דף כט,

תפתח שם, שם זה נכון. אבל לא אצלנו כאן, בנושאים שלנו.

ולכן,

דעת החיכה לב שיהיה בזה במלח לימון בעיה של איסור חמץ דאורייתא, וכך פוסק בהלכה, באור לציון,

חלק א'. יש חוקים?

תראו תשובה בסבב בניינם וביעמר ואוהם,

הם אומרים שבותר, הם אומרים שפנים חדשות באו לכאן.

אבל כל זה שנו במחלוקת.

כבר בראשוני יש לנו מחלוקת בזה.

הדוגמה של המחלוקת נראה לכמן בסימן ראש טז.

ווסק זה שם של ריח טוב,

ועל זה דמו גדולי הפוסקים, רבנו עונה והראש. האם מותר או לא?

איפה זה בא הריח הזה?

חיה טמאה יש לה כמין חטוטורת.

והם מוצאים עימנה את זה, ויש שם את הריח הטוב הזה.

יש נשים שדואגות לנו לא רק שיהיה חמין טעים לכבוד שבת,

הן רוצות שיהיה בו טעם וריח,

והן מטפטפות גם ריח טוב.

אז אם אתה לוקח ריח של יסמין, ורדים, מייזר, בסדר, הכול כשר, הכול בסדר,

יש על הצנצנת חותמת הבדץ, הכול מצוין.

אבל אם תביאו לנו מה המוסק, מותר או לא,

אז רבנו עונה, הוא אומר, כן, מותר.

למה?

הוא טען, פנים חדשות באו לכאן,

והוא מביא כמשל לשכנע אותנו שמותר.

אני לוקח בשר חזיר או בשר טרף,

שם אותו בתוך דבש.

אחרי שנה אתה יודע,

מה יש בבשר הזה? זה טעם של דבש.

תקע מעל זה דין חזיר,

תקע מעל זה דין טרף, פנים חדשות באו לכאן,

מותר לאכול את זה.

נו נולא גם פה.

זו הטענה של רבנו אליו.

אומר על זה הראש,

הראיה שהוא מביא, ערבה איך ערבה צריך?

מי אמר שחזירה זה מותר? נכון, קיבל טעם של הדבש,

אבל החפצה של החזירה היה ונשאר, צורתו עליו.

ולכן, אם שם הוא לא יאמר פנים חדשות באו לכאן,

והמרן נקט לחומרה שם,

אם כן הוא עדין גם פה, אולי גם כאן,

הוא יצטרך להנפת לחומרה, אם לא נאמר פנים חדשות באו לכאן,

אז המלח לימון הזה היה חמץ, ונשאר עליו דין חמץ שיהיה אסור באכילה מדאורייתא,

ואם ערבת את המלח לימון הזה בריבה וכיוצא בזה, דבר המאמין אפילו באלף לא בטל.

זו הבעיה, זה היה סימן שאלה.

רבי, מה נקרא הסכנה של הדגים ממחלה?

טוב, שם כבר הבעיה יותר קלה.

שם, כשיש לך פי-60,

ממילא אין חשש, סכנה.

לגבי איסורים, באיסור אתה אומר דבר המעמיד אפילו באלף דבתים.

אבל כאן זה לא בעיה של איסור והיתר.

אין כאן, חלילה, איסור לא דאורייתא ולא דרבנן,

אלא בתנא אמרו שיש כאן חשש לצרה. אם יש פישושים, במציאות אין את הסכנה הזו של הצרה,

ולכן שם הדבר קל יותר.

כך תוהה הנגן העבל יאשי.

לעומתו,

מובן הראשון לציון,

חכם ירדך שהקדוש-ברוך-הוא ישלח לו רפואה שלמה. הוא אומר, כמוך, הוא אומר, אסור.

לפי דעתו, אסור לקחת את מג'לנטין הזה ולהניח מעוגת גבימה.

בעוגת כאילו אין פר וטסים,

אבל לא בעוגת גבימה, והוא באמת חושש למהלך שלך.

אבל שם יש לנו ספק ספיקה,

והספק ספיקה הזה שם הוא הרבה יותר קל.

ושאם כן, כשאתה דן לגבי הפסח,

שם איסור חמץ בפסח הוא הרבה יותר חמור,

ושם אנחנו מסובכים יותר בכל אחד מאותם הדברים,

לא רק לגבי הג'לנטין. יש כל מיני תמציות היום,

וחלק מהתמציות טעמן לא טוב, אתה לא יכול לשתות אותן בפני עצמו, אלא רק על-ידי תערובת.

השאלה היא, האם פנים חדשות באו לכאן אותן התמציות לא אוסרים את התערובת, כן אוסרים?

זה הוויכוח שיש לנו בין גדולי הפוסקים והבדאצים.

משתדלים כמעט בכל סוגי התמציות בכל הדברים,

ולא לקחת את אותם הדברים שיש עליהם סימני שאלה,

שיש עליהם את המחלוקות האלה,

לוקחים אך ורק דברים שהם קשרים מלכתחילה,

זה מה שהם עושים, הבדאצים.

הרבנות אין לה את הכוח הזה.

הרבה פעמים בגלידות של הרבנות יש גם ג'לנטין או דברים אחרים.

הגבולות של תנועה,

גם אותם שאינם מהדואים, אין בהם ג'לנטין של חזיר.

מי שזוכר, לפני עשר שנים הייתה מהומה בכל העולם,

הייתה מחלת הפרה המשוגעת,

והמחלה הזו הייתה עוברת גם לבני אדם.

מי שנדבק באותו החיידק,

גם הוא, ברמינם, השתגע באמת.

ולכן הייתה בהלה, היה פחד נורא,

והרב שלטלווה, הרב ויטמן,

הוא לקח על זה טרמפ.

הוא פנה להנהלה ואמר להם, תשמעו,

אם אתם לוקחים ג'לנטין של חזיר,

אם החזיר הזה היה מג'נול, משוגע,

מסכנו, מי שהוכן את הגבינה, אחר כך יצבע לכם פיצויים ואתם תשלמו למאה מיליון.

אז מה אתה אומר? הוא אמר להם, תביאו ג'לנטין של דגים.

בדגים, שם אין את המחלה, כל הדגים נורמליים.

הם לא משוגעים,

לא שורפים לניתחים, לא עושים את כל הקצוות האלה.

ולכן,

הסכימו אנשי תנועה, אפילו בגבינות הרגילות אין את הג'לנטין החזיר.

זו ההצלחה של הרב של טנובה, ייזכר אותו.

אבל לא כל הגבינות בעולם זה טנובה.

יש גם גבינות אחרות, וכשאין עליהן הכשר בדעת,

יש בהן, כמו שאמרתי, את הסימן שאלה.

ולכן, אדם חכם ונבון, שומר נפשו, ירחק מהן.

א', ירחק בגלל החשש הסביב, ב', אמרנו גם, שאלה במג'נול, שאלה איונת החיידק של הפרה המשוגע.

אני אעבור לסימן ראש ו', סעיף ב'.

היו לפניו פרי האדמה ופרי העץ. הוא בירך על פרי האדמה ומתכוון לפתור פרי העץ. יצא.

שניים, גם עץ וגם אדמה. מה חייב לעשות לכתחילה?

קודם כול תברך בראש פרי העץ ותלעש.

דמרת, תברך בראש פרי האדמה על המין השני, כל אחד ואחד כברכתו.

אותו אדם אמר עץ.

לקח את הבוטנים,

כשרצה לברך אדמה,

עמד בפיוש, אני מתכוון גם על השקדים,

ודעבד יצא.

נכון שהוא לא עשה טוב, ולכתחילה צריך לברך על כל אחד ואחד כברכתו,

אבל בדעבד, אמרנו קודם,

מי שבירך על פורי העץ, בורא פרי האדמה, בדעבד יצא, לכן גם פה פתר את שניהם.

אלה דוברי מרן,

כך הסכימו גם שאר הפוסקים וכך ההלכה.

דוגמה נוספת שאליה

נחלקו הפוסקים.

האדם הזה יש לפניו גם שקדים וגם בוטנים,

הוא מתעצם לברך פעמיים שתי ברכות.

זקן הוא עייף, טעבן, אין לו כוח.

מה נעשה?

לקח גם את השקד וגם את הבוטנים ביד, בירך כך,

ברוך אתה, אמר השם שמיים, מלך העולם,

ברא פרי העץ ולא פרי האדומה.

ביחד.

יצא או לא יצא מחלוקת בין גדולי הפוסקים.

דן בזה הגאון רבי דוד פרדו,

היה מחותנו של הגאון חידה במכתם לדוד.

מהרש וינטורה היה מגדולי חכמי מצרים לפני כמאתיים שנה.

דנו בזה ספר חסד לאלפים, רבי אליעזר פאפו בעל הפלא יועץ,

הוא מסופק בהלכה הזו.

תראו תשובה בספר הר-צבי.

הר-צבי, הוא מביא את המחלוקת הזו,

האם לדאבה הוא יצא או לא יצא.

חסד לאלפים מסופק,

אבל לעומתו הרבה מגדולי הפוסקים אמרו שכן יצא ידי חובה.

הר-צבי אומר, לא, לא יצא ידי חובה.

אין ברכה כזו.

לא מברכים בסגנון הזה.

כבוד הרב, מי מחר את בניה ועמדת עליהם?

הגאון חידה במחזיק ברכה כשדן בהלכה הזו.

הוא לא מביא את הדוגמאות שאמרנו אלא הוא מדבר בברכת הריח.

מישהו כאן זר פרחים.

אז זר הפרחים הזה יש בו שושנים וזרדים.

וגם נענה.

במקום לברך שתי ברכות, עצור יסמים ועשבו יסמים,

מה עשה אותו הכוכב?

אמר, ברוך אתה השם, ברך את הברכה, מלך העולם,

בורא עצו בשמים, בורא יסבו בשמים. בבת אחת את הכול, עכשיו הוא מגלגל את עשר הפרחים ומריח.

האם יצא ידי חובה או לא?

הגאון חידה בספרו מחזיק ברכה, סימן רטז,

דעתו לא נוחה מהברכה הזו, שאולי הברכה לבטלה.

טהרת המים אומר שכן יוצא ידי חובה.

טהרת המים מביא דוגמה, מביא ראייה לדבר. הוא אומר,

תראה, בהלכות תרומות ומעשרות אנחנו מקיימים ארבע מצוות.

יש לי כאן פירט שכתבתי מהעץ,

תבל ודאי.

אני מקיים שתי מצוות, תרומה גדולה ותרומת מעשר.

עוד שתי מצוות, מעשר ראשון ומעשר שני.

האם אני, על ארבע המצוות הללו, אני מברך ארבעה ברכות?

לא.

ברכה אחת, מלך העולם אשר קדישנו במצוותיו יצווה לנו להפריש תרומות ומעשרות.

אז אומרת טהרת המים, כמו שם,

ברכה אחת מספיק, גם כן.

אם הוא אמר ברא פרי עץ, ברא פרי אדם, מה יצא?

הגאון חידה מדבר לגבי ברכת הריח, שם במחזיק ברכה,

והוא אומר שההשוואה אינה נכונה.

עוד נחרונים העריכו בזה,

הגאון הרב של חברון לפני מאה שנה, רבי רחמים פרנקו.

יש לו ספר שערי רחמים,

והוא חלק על דברי טהרת המים. הוא אומר שההלכה היא כדברי הגאון חידה ומחזיק ברכה,

שזה לא דומה לברכה עד להפריש תרומות ומעשרות.

שם זה הולך ביחד.

יש לך תבל, אתה בא ומקיים את כל ארבע המצוות ביחד.

תמיד זה הולך ביחד, עץ ואדמה. לפעמים יש לך רק העץ ורק האדמה.

ולכן, בלכתחילה בוודאי שאסור לעשות כדבר הזה. אבל עבר נעשה,

אנחנו לא יכולים לפסוק נגד טהרת המים.

יש לנו סימן שאלה בעניין.

גם בספר זכרי כהונה,

גם הוא דן בהרחבה בנושא הזה. ולהלכה, בידי עבד, ספק ברכות להקל. לאו דווקא לגבי עצב וסמים וסמים ועץ ואדמה.

הם נותנים גם ברכות אחרות.

תביאו לו לאדם הזה גם גזר ואפונה וגם עוף.

במקום לברך פעמיים באהבה,

תברך גם ברכת ברכת פרי האדמה וללעוס,

ואחרי זה שהכול על העוף,

הוא חסך. איך הוא עשה?

ברכת פרי האדמה שהכול נהיה בדברו. ועכשיו הוא אוכל בשניהם ביחד. זה טוב?

ויש דבר כזה? יש ברכה כזו?

תלוי, במחלוקת, לפי טהרת המים יצאה,

לפי דברי מחזיק ברכה ואולי לא,

ולכן אנחנו חוששים.

בובי עבד אתה אומר, ספק ברכות להקל.

ולכתחילה,

בוודאי שאין היתר לעשות כדבר הזה,

אלא אדם מסודר,

יברך את השם, כל ברכה וברכה ממה שהקדוש ברוך הוא ציווה אותנו. אני חוזר לדוגמה השנייה.

האדם הזה,

במקום לברך על פרי העץ,

במקום זה אמר, בטעות, ברור פרי האדמה.

יש לו כאן גם שקד וגם חומוס.

הוא בירך על השקד, בטעות, ברור פרי האדמה.

הוא בירך על החומוס או לא?

אמרנו שיש בזה את המחלוקת האמורה בין, נחתם מדוד, מהרשבונטורה, הר-צבי. הר-צבי אומר, לא יצא.

תראו תשובה בזה גם בספר יונה טוב.

יונה טוב חיבר ראשון לציון הרב יצחק נסים,

הוא היה הראשון לציון כאן משנת תשטו.

הוא אומר שהדבר לא יצא מידי ספק.

גם בהגהותיו על ספר זיכרונות אליהו של הגאון בן יומני, גם שם הוא מעיר במחלוקת האמורה. ולהלכה,

ביבי עבד יצא ידי חובה, ספק ורחובה להקט.

מלכתחילה, שלא יעשה כדבר הזה. או דוגמה שנייה,

יש לו כאן בצלחת גם גזר ואפונה וגם אורז.

בטעות הוא בירך על הגזר ואפונה, ברוב מיני מזונות,

ויעבד יצא.

כך למדנו מדברי חיי אדם. חיי אדם אומר,

על כל דבר שיש בו קלוריות הוא אמר מזונות יצא.

ממה אין קלוריות?

מלח במים.

רק בהם אם הוא אמר מזונות לא יצא, זה שקר.

אבל חוץ מהם כל הדברים יצא.

לכן אם הוא אמר על הגזר ואפונה, מי זה לא בדיעבד יצא.

אחרי שהוא אחד, הוא רוצה עכשיו להמשיך לאכול אורז.

יחזה לברך על האורז או לא?

גם זה שני באותה המחלוקת ולהלכה.

ספק ברכות לאכל, לא יברך.

או, בירך שהכול על הגזר אפונה,

והוא רוצה אחר כך לאכול מהעוף, גם שמה ספק ברכות לאכל, וכן כל כעיצוב הזה.

אם הוא אומר לך, תשמע, אני לא רוצה להיכנס לספק, אני רוצה על בטוח. יש לך עצה בשבילי?

כן, עצה פשוטה מאוד.

יש לך ופנה?

יש לך ביסקווית?

תיקח ביסקווית, תברך בלמיון זונות,

תאכל חתיכה קטנטנה, ואחרי זה תאכל את האורז. או, פתרון אחר,

תגמור לאכול את האפונה והגזר,

אחרי שגמרת תצא החוצה, צא לרחוב, שינוי מקום.

אחרי שהוא שינה את מקומו,

חוזר למקומו הראשון,

נחזר עוד הפעם לברך ברל מיני מזונות,

אליבא דקולה עלמא, גם זה פתרון טוב.

אבל לא תמיד האדם יכול לעשות את הדברים האלה. אם לא יכול משום מה,

לא נוכל להתיר לו לברך,

ספק ברכות להקל. לא ידעים גם אדם שהיה לו כוס קפה ומנחים לפניו גם אגזים ושקדים.

בטעות הוא בירך על הכוס קפה בורא פירה העץ.

לדאבד יצא.

דיברנו בזה בשבוע שעבר.

האם העיקר, נוטעים את העץ הקפה בשביל לשתות קפה,

טעם כעיקר, אם כן הברכה על הכוס קפה או העץ, או לא, מחלוקת.

אנחנו בספק אומרים שהכול.

אבל כאן הספק יהיה הפוך,

אולי ההלכה בורא פירה העץ, ולכן לדאבד יצא.

הוא שתה את הקפה. עכשיו הוא רוצה להמשיך לאכול מהשקדים לאגזים.

יחזור עוד הפעם לברך בורא פירה העץ על השקדים?

אותה הבעיה, אותה המחלוקת. ולכן העצה היא שיגמור את הכוס קפה,

יוצא החוצה ויחזור ויברך על השקדים בורא פירה העץ. ואם אין הסבלנות לחכות, הוא רוצה מייד.

העצה פשוטה מאוד. יש לך בארון זיתים,

יש לך בארון ציווקים,

תוציא מעט מהציווקים, מהסביב,

תברך עליהם בורא פירה העץ, ותפתור את השקדים.

ימצא דרך אחרת,

אבל אם אין שום דרך והוא רוצה מייד לאכול,

לא נוכל להתיר לו לחזור ולברך ברכת ברכת פירה העץ.

אולי הוא פטר כשברך על כוס קפה העץ,

אולי ברך ופטר בזה גם את השקדים והאגזים.

ולכן לא יהיה רשאי לחזור עוד הפעם ולברך שוב את ברכת ברכת ברכת פירה העץ.

כמו שאמרנו, ספק ברכות לא הקל.

מה שאמרנו קודם, שברך אדמה והעץ,

מה עכשיו הוא נמצא בבעיה?

אם נגיד שזה העץ, זה הפסק אם הוא אמר את זה.

אם נגיד שנסתפק, אין לא יכול לדעת כמה דאמר,

לאכול בלי ברכה.

מה הוא יעצור?

וכנראה, בסופו סימן את הצד שאולי נאמר, ספק ברכות לא הקל, רק לגבי ברכת ברכת פירה נפשות, ברכה האחרונה, ולא לגבי הברכה הראשונה.

יש בזה דיון, התוספות בשומרי, ועל מחלוקת ההלכה.

גם בברכה הראשונה אנחנו אומרים, ספק ברכות לא הקל. זה העיקר הדיון.

אנחנו מחפשים עצות, תחבונות,

כדי לעקוף את המחלוקת, אבל כשאין ברירה אנחנו נצטרך במר לנסח שגם בברכה הראשונה, גם שם אנחנו אומרים,

ספק ברכות לא הקל. זו המסקנה להלכה ולמעשה.

דייסן מקווקר, ממה עשוי הקווקר הזה?

האם מחיתה משיבולת שועל?

אם זה מחיתה, מזונות, אם זה משיבולת שועל, שהכל נראה בדברו. רבי חנניה, מבקשה, אדוני.

מה קורה לצורה מסודות שנאמר, אדוני החפש למעשה, צועק? היא תורה ויעדיף.