ברכות על חיטה ומוצריה: בין אדמה למזונות וספק ברכות להקל

 

- - - לא מוגה! - - - 

הלילה הוא בא לאכול רק את החיטים.

מה עם האף על החיטים האלה?

לפי מה שאמרנו הרגע, ברוב פרי האדמה.

במה דברים אומרים,

כשזה לא היה הרבה זמן על האש,

ואתה רואה כל חיטה לבד.

היום יש הרבה נשים ששמות את החיטים בתוך שקיות קוקי.

השקיות האלה שומרות על החיטים שלא יתחברו אחד עם השני,

שלא יהיה הכל כמו זו דייסה.

ועל זה אנחנו אומרים,

על החיטים המבושלות האלה ידרב לאות רעי האדמה.

אבל אדם ששם את החיטים בלי השקית קוקי היה על האש 18 שעות או יותר,

והכל נעשה כמו דייסה.

הרי לחיטים יש הרבה עמילן, והכל נעשה כמו דייסה.

בזה עולה דרגה, נברך על זה דרכה ראשונה בראי מיני מזונות,

מי נחל כזל, תברך על זה, על המחיה ועל הכלכלה. זה כבר נהיה כמו דייסה.

נכון שהוא לא בישל את זה בהתחלה כמו דייסה,

אבל לקראת הסוף הכול נהיה כמו דייסה, הכול עיסה אחת,

ולכן בזה כבר לא מספיק שיברך לראות רעי האדמה, אלא על הדרגה, יברך ברום עמילים מזונות,

ובסוף על המחיה ועל הכלכלה.

אבל כשלא שם את זה הרבה זמן על האש, כמו שאמרנו, אתה רואה את החיטים אחד-אחד,

וזה בכלל גוונה,

אליבא דקולה עלמא, יברך על זה, בראי פרי האדמה.

מגן אברהם.

מה שאתה אומר זו הצבעה של המגן אברהם.

המגן אברהם טוען שרק חיטה עם הקליפה,

יש לך את הקליפה הדקה,

צורחים, רק זה עדיין בגדר חיטה, ומי שאוכל יברך ברום פרי האדמה.

אבל אם קילפת גם את הקליפה הדקה,

חיטה מקולפת לגמרי,

ההדרכה עולה דרגה במקום אדמה מזונות.

מעתיק אותו כאן על המקום גם, המשנה דורה והעוד.

אבל יש חוקים.

בפרט הזה,

אם קילף או לא קילף, בזה עדיין יש מחלוקת.

בגלל שאין קליפה,

אני לא בטוח שמה שאתה קנית להניח בחמים לא היה קליפה.

יש לפעמים, הרבה פעמים, כשנוכר הקטניות, כשנוכר לך את החיטים,

נוכר לך את זה עם הקליפה.

הרופאים טענים שאם הקליפה זה יותר בריא.

ולכן הרבה פעמים יש בזה גם את הקליפה.

ולכן, סיכמנו, לכן אמרנו, שעדיף יותר בלכתחילה לומר דורא פרא האדמה. אין לכם אמת, אדם שענה דורא מילים זונות,

ובוודאי שיצא על-ידי חומר לא רק בגלל המגיל אברהם שאמרנו עתה.

יש עוד סמרה נוספת.

הרי מרן,

בכסף משני המרן אומר, כל דבר שיש בו כוללויות,

חוץ מהמים והמלח,

על כל דבר שאמרת לרוב עניין זונות, יצא.

כך משמענו מהפרושה, כך הסכימו גם רוב ככל האחרונים, מאחורי אדם ועוד.

ולכן, בדאבר, בוודאי שיצא עם אמר אדמה.

אבל מלכתחילה,

אם כל חיטה אתה רואה אותה עדיין נפרדת,

העמילה לבן לא הדביק אותה, אז מלכתחילה יותר טוב שיברך, דבר פרא האדמה.

גם בעורז יש מחלוקת, תכף נראה בהמשך, בסעיף ז. גם שם הדבר לא חלק, גם שם הדבר מסובך.

עד כאן לגבי חיטה מנושלת.

אני אעבור לדוגמה אחרת.

אדם שרוצה לאכול חיטה חיה.

הדבר מצוי הרבה אצל המושלמיקים,

כשהם הולכים בשדות, מטיילים,

לא תמיד הם לוקחים בכיס פיצוחים, לא בוטנים ולא שקלים ולא דבר אחר,

אלא יש להם בשדות הרבה שיבולים.

הוא כותב את השיבולים האלה,

מקלף ואוכל.

בפרט בחודשים ניסן אייר.

עדיין השמש לא חמה,

עדיין זה טעים מאוד, הם אוהבים לאכול את זה כך.

שוב השאלה תהיה,

מה יברך על זה, האם בריא פני האדמה או שהכול נהיה בדברו?

יש בזה מחלוקת גדולה בראשונים.

דעת בעל הלכות גדולות בריאים ראשונים,

הרי אשר השווה ועוד,

שיברך על זה בריא פרי האדמה.

כך דעת התור בשולחן ארוך,

מרן בפירוש אומר שגם אם אתה אוכל חיטים שאינן מבושלות אלא חיטה חיה כזו,

גם כן הדריכה היא אותו דבר. מה שהגמרא אמרה, הכוססת החיטה מברך באופיר האדמה,

הגמרא לא חליקה אם זה מבושל או לא.

גם אם זה לא מבושל,

גם בדבר חי אם תברך על זה בפרי האדמה.

אבל יש חלקים,

ובדעת הרמב״ן,

ספר המאורת בדעת הרמב״ם אומר שרק המבושלת היתה מבושלת בורא פרי האדמה, חיטה חיה של הכול.

כך כותב גם בידו של הרמב״ם בספרי המספיק לעובדו השם ועוד.

גם המאיר ילך כך ועוד.

הטענה של ההון, הסברה של ההון היא כך.

אני מדרך על תפוח אדמה בורא פרי האדמה.

מתי? אחרי הדשול.

אמרנו למעלה בראש ד' אם האדם הזה לא מבשל, לוקח תפוח אדמה, חותך ואוכל.

אם זה לא מבושל, הברכה יורדת לשעקול.

אותו דבר גם בלעת.

אתה מבשל בלעת, הברכה היא בורא תראי האדמה.

אם אתה לא מבשל את הדלעת אלא אתה לוקח בלעת חיה ואתה חותך ואוכל כך,

יברך על זה שהכול.

עכשיו, אנשים שזרעים חיטים,

99.9 מהחיטים שאנשים זרעים, בשביל מה?

בשביל לעשות מזה לחם, בשביל לעשות מזה עוגה או בשביל לעשות מזה דריסה לבשל.

כמה אנשים אוכלים את החיטה כמו שהיא בצורה כזו?

זה מאותה ומאותה אולי אחד מאלף או אחד מאלפיים.

ולכן, לפי דעתם,

אדם שאוכל את החיטה כמו שהיא חיה,

יורה דרגה מהאדמה, יורה דרגה לשעקול נהיה בדברו.

המחלוקת שאני אומר הייתה אמור לעיני מרן. מרן ראה את עברי רוב הראשונים.

הבעיה היחידה היא כך,

ספר המספיק לעבדי השם לא היה מול עיניו של מרן.

הספר הזה שחיבר רבי אברהם בן הרמב״ם,

הוא חיבר אותו בערבית לפני 800 שנים,

שפת האם של כל היהודים שהיו כאן במרחב של המזרח התיכון,

שפת האם הייתה ערבית,

ולכן הוא דאג כדי שאותם האנשים ידעו גם הלכה וגם ידעו את השם מיראת שמים, לכן הוא כתב את הכול בערבית.

הספר הזה לא היה בברן.

מרן לא ראה את הספר הזה.

הבעיה העיקרית היא כך, אתה אומר שיש מחלוקת,

ויש מחלוקת גם בדעת הרמב״ם.

מי שמטה את הכף, בלי ספק,

זה בנו של הרמב״ם, רבי אברהם.

דרכו,

השיטה בהלכה של רבי אברהם, תמיד הוא היה הולך בעקבות אביו.

אם הוא רוצה לחלוק, אז הוא מדגיש,

אב״ם ארי אמר כך וכך, והוא רוצה לחלוק.

אם הוא לא מזכיר,

משתנע, הוא הולך בשיטת אביו,

בשיטת הרמב״ם.

אילו מרן היה רואה את הספר המספיק לעובדי השם,

ששם הוא אומר שעל חיתה היה יורד ארגיו וברך שהכל נהיה בדברו,

ייתכן מאוד,

ומרן היה חושש לדבר הזה,

הרי על הכל אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא, ברכת שהכל היא ברכה כוללת. אולי מרן גם היה חושש,

היה מחמיר בדרך הזו,

והיה אומר שלרח נכה תחילה שהכל נהיה בדברו.

זה הספק שיש לנו בדעת מרן.

גם הכלל הזה שאנחנו אומרים, אם מרן היה רואה, אולי מרן היה חוזר בו.

גם זו הגופה מחלוקת גדולה בדברי הפוסקים.

ולכן, המסקנה במחלוקת הזו היא כך,

עדיף יותר שיאכל דברים אחרים.

יאכל חתיכת בננה והוא יטען אחרי שאמר אדמה,

אולי גם החיטה אדמה פתר את זה.

יש לך גם דבר אחר,

יש לך מים,

אתה צמא, תברך על המים שהכל נהיה בדברו,

ואחר כך יאכל כמה שירצה מהחיטה החיה,

וזה יפתר את הבעיה.

ממה נפשך? אם צריך לברך שהכל, הוא אמר שהכל.

צריך אדמה, הוא אמר אדמה.

ולכן, זו העצה בלכתחילה.

אבל לגבי די עמד,

בין אם אמר שהכל נהיה מדברו ובין אם אמר דבר פני אדמה,

בוודאי שיצא.

כאן, כמובן הפוך,

אולי ההלכה היא כמו שאומר הפנים מהירות,

סוף-סוף זה אמת, החיטה הזו צמחה מהאדמה.

גם אליבדי הרבי אברהם בן הרמב״ם לספר אמירות שצריך לברך על זה שהכל,

ולכתחילה שהכל,

אבל אם אמר במקום שהכל אמר אדמה,

זה צמח מהאדמה,

ולפי דעת הפנים מהירות, בדיעבד כן יצא.

ולכן, אין לנו בעיה לגבי דיעבד.

כל השאלה היא,

אדם מבון וחכם שבא לשאול לפני,

לפני כן הוא בא לשאול אותנו,

השאלה היא מה יברך, והמסקנה היא, כמו שאמרנו,

עדיף יותר שאוכל דברים אחרים ויפתור את זה.

אין בו דברים אחרים. הוא אומר לך, רק זה יש לי,

יותר טוב שיברך שהכל נהיה בדברו.

אנחנו צריכים לחשוש לדעת ספר המאירות המאירי, רבי אברהם אל הרמב״ם,

ולכן נמצא בסבל, ספק ברצינות להקל,

לכן אנחנו חוששים מאוד בדבר.

והדבר הזה מצוי לנו מאוד.

הרבה אנשים מוכנים שלווה,

ובשלווה אין שלווה בהלכה.

בהלכה יש שתי דעות, יש מחלוקת.

בגלל גדולה, מה מברכים על זה?

זה מצוי מאוד כמעט לכל אדם שזכה, ברוך השם, יש לו ילדים קטנים.

הסבתא באה לבקר את הילדים, ולפעמים לא היה בדרך חנות של ממתקים.

מה, להיכנס בידיים ריקות, הנכבים אומרים לה שלום,

הנכדים, כל אחד מצפה למשהו, הסבתא מגיעה, לא?

הסוף יוציאה מיד מהארנק, נתנה לילד עשרה שקלים, לך תקנה.

ילד הלך וקנה,

יש חבילה גדולה של שלווה.

הוא פתח את השלווה, קודם כול נותן לסבתא. איך כתוב שם בספר שופטים, מה האוכל יצא מאכל? לפעמים כן.

הוא נותן קודם כול לסבתא, לפעמים גם הוא אוהב את האבא,

אז הוא גם נותן לנו.

בא ונותן לך, שם על השולחן.

מה מבחינת השלווה?

עוד פעם מחלוקת.

לפי המגן אברהם,

כיוון שהחיטה של השלווה היא מקולפת,

אם זה מקולף,

לפי דעת המגן אברהם במשנה ברורה,

תברך על זה ברור מיני מזונות.

אבל יש חלקים, יש הרבה פוסקים שחלקים בדבר הזה.

בספר היגרות משה של הרב פנינשטיין, כשהוא דן על השלווה,

הוא אומר שיברך על זה לכתחילה ברור מיני מזונות. הוא הולך כמו המגן הבן.

אבל תראו באור לציון חלק ב',

פסקי תשובה, גם הרב אורבך ועוד מאחרונות דורנו אמרו שיותר טוב שיברך על זה לכתחילה ברור פני האדמה.

איך העשייה של השלווה זה אותם החיטים נכנסים לתנור,

זה כמו שנקלע, יש שם בתנור חוב של 150 או 200 מעלות.

אחר כך זה עובר את הציפור של הסוכר והצבע המאכל,

על-ידי זה הוא נעשה מושלג ואנחנו אוכלים את זה.

השאלה היא,

האם הדרכה לכתחילה מזונת עוב פרי אדמה? שוב, בדיעבד.

אם אמר בורא פרי אדמה זה נעד בדיעבד יצא.

אם אמר בורא מזונות, גם כן זה דבר שמזין, יש בו הרבה קלוריות,

וגם בזה בדיעבד יצא.

השאלה היא רק מה לכתחילה?

לכתחילה יותר מיהודר שיברך על זה בורא פרי האדמה. אם יש לך דבר אחר,

תברך על אדמה נעד בורא פרי האדמה ותכווה לפתור את זה.

אבל אם אין לו, אין לו שום דבר אחר, רק זה,

בעיקר הדין,

רוב האחרונים דעתם שהשאלה שלוה צריך לברך בורא פרי האדמה. זה לא דומה לדוגמה הקודמת לגבי אכילת חיטה חיה.

כאן זה לא חי,

כאן זה עבר,

במקום בישול עבר כליאה, כשהוא נכנס לתוך התנור,

בחום הזה של 150 200 העלות זה כמו כליאה,

ולכן כאן, במקום של הכול,

גם הרמב״ן יודע שצריך לברך על זה בורא פרי האדמה.

כאשר יש מחלוקת בהלכה, מה לברך?

עדיף לא לברך את הברכה מבוררת יותר.

כולם רוצים שבגלל כמה אני יצאתי, אז תברך את הזמן. הכלל שאתה אומר, גם הוא לא מוסכם.

רבי יהודה עייש בספר מטה יהודה חולק על זה. הוא אומר שאם אדם טעה במקום לברך שהכול אמר ברוב פני האדמה, נכון שזה צומח מהאדמה, אפילו אחי ברכתו ברכה לבטלה.

חוש לא. בוודאי שתחוש לא. למה לא תחוש? תגיד שהכול נהיה בדברות, יוצא ידי חובה לכל הדעות.

זה מה שאנחנו פוחדים בדברים האלה,

ולכן ניסינו לחפש עצה, והעצה הכי פשוטה.

יש לך בננה, יש לך בוטנים בבית,

תברך על הבוטנים בראי פרי האדמה, ואחר כך תאכל מהשלוה,

זה עדיף יותר,

יותר מהודר. זה שלוה תפוחה, לא?

אנחנו דיברנו על שלוה תפוחה.

אין שלוה לא תפוחה.

יש שלוה תפוחה ויש שלוה תפוחה.

אבל שניהם עוברים את אותו תהליך.

מה נפקא מינה? שניהם נכנסים לתוך התנור.

זה לא חי.

לא השתנה צורתו. מה שקצת נהיה נפוח, זה לא נקרא משתנה צורתו. ולכן מלכתחילה אמרנו מלכה רבו,

לברך על השלוה וראו פרי האדמה.

כניחל.

תודה רבה.

למה לדמות כבר להכיל את הלעג כמו להכיל את השביעי שנעכב רק כשזה מבושד?

תלוי של היותר דבור כמו גזר שזה נעכב בין חי ומבושד.

גם החיטה הזו, אני לא אסתכל,

קבע דקות בלי אדם.

אני אסתכל על החטא של הדבר. החיטה הזו הולכת כשחי,

וכשפושדת בדיוק כמו הגזר,

שאנחנו מבינים פעם תקופה. מה שאמרת זו הספרה של בעל הלכות גדולות, והוא מסיים.

כיוון שהחיטה זה משבעת המינים, יש לה חשיבות,

ולכן אפילו כשזה חי,

היא נוראה בלב פרי האדמה.

כל זה המהלך של בעל הלכות גדולות.

אבל מה נעשה שספר המאורד בדעת הרמב״ם,

הרבה מהפוסקים לא הלכו בדרך הזו,

ואין דימוי זה לאדם שאוכל תפוח אדמה חי או דלעת חיה.

הם אומרים, אין הבדל. לא חשוב לי אם זה משבעת המינים או לא. אתה מסתכל על רובה דרובה, ו-99% מהעולם לא אוכלים את החיטה כך. אדם זורע את החיטה על דעת לבשל, לאפות.

אנשים לא זורעים חיטה על דעת לאכול את זה בצורה הזו כמו איזה פיסוחים.

זה מאתה דמותיה,

ולכן לא מסתכלים על האדם,

מסתכלים על העולם כולו.

זו הטענה של החולקים,

ואנחנו לא יכולים להחליט במאה אחוז לבוא ולומר שאלה ואלו מהראשונים צודקים או אלה צודקים.

ואפילו שמרן פסק שברך בעל תמות האדמה, עדיין נשארנו בספק,

בגלל שמרן לא ראה את הספר המספיק לעובדי ה'. זו הבעיה שלנו,

ולכן סיכמנו שעדיף יותר בלכתחילה שיברך על דבר אחר, יברך שהכול לאדמה, ויפתור גם את החיטה החיה, זה מה שעדיף.

אין לו, נמצא עכשיו בסביר ואין לו שום דבר, רק השיבולים האלה שהוא לוקח,

אמרנו שעדיף יותר שיברך שהכול נהיה בגללו,

זו הדרך הטובה יותר,

זה מה שרצינו לנהוג ולעשות בלכתחילה.

תכף, זה ההמשך, ההמשך שברם.

תכף, תכף נגיע לזה. קודם כול נמכור נהר על רבונו שלימד את הרבה נדיבים איך לתרום.

תקרא לו רבונו לא בתורה אלא בהלכות חסד.

הלילה היו צעיד של משה מנטיפיורי.

לפני כמאה וארבעים שנה

היה יהודי שזכה ונתן הרבה כסף לעם ישראל ובנה כמה שכונות,

השכונות שאתם יודעים כאן בירושלים,

שכונת מזכרת משה,

ימין משה, קריית משה, כל השאלות האלה משה זה שלו,

הוא בנה.

אומנם גם מדינת ישראל בנתה אבל היא לקחה מהאנשים או שכירות או משכנתה או שניהוד יחד.

הוא חילק לעניים של ירושלים חינם אין כסף.

אז לפני 140 שנה הייתה עניות נרעה בירושלים, וכולם גרו בצפיפות נרעה ברובע היהודי וברובע המוסלמי בעיר העתיקה.

הוא הלך ובנה את הבתים האלה, עד היום הבתים האלה הם כהקדש,

וחילקו אותם לעניים חינם אין כסף. הרבנים היו אחראים,

הוא מינה אותם כאפוטרופסים על ההקדש,

והיו נותנים לעניים ללכת ובגור שם בחינם.

זה לא איזו בירה אחת או שתיים. שכונות שלמות הראה אותו אדם, אותו הגביר, בנה מכספו. זאת ועוד,

היה מכתת את רגלם, היה הולך ממקום למקום כדי לעזור לעם ישראל ולהציל.

הייתה עלילת דם בגמשק. לקחו את העם הראשי, שמו אותו בכלא, עינו אותו עינויים קשים.

לא רק בגמשק, בהרבה מקומות בעולם היו הרבה בעיות לעם ישראל.

ויש שפה בינלאומית שפותרת הרבה בעיות.

הוא ידע לתת את המעטפה לאדם הנכון.

לא תמיד אתה יכול לתת על ידי שליח, רק אחרי שהשליח גם יסתבך.

הוא היה נוסע בעצמו.

היום אתה נוסע ממקום למקום,

שמונה, עשר שעות המטס מגיע עד סוף העולם.

אז הוא היה צריך לנסוע באמיות שבועות.

הוא היה אדם מבוגר.

הוא זכה, הוא חי עד 101 שנים.

גם בגיל זקנה, הוא היה נוסע ממקום למקום.

הוא היה נפגש עם המלכים, היה לו חיל,

וכמו שאמרתי, מעטפה אחת הייתה פותרת את כל הבעיה.

החיה הזו לא הייתה, לא על ידי אדם ולא דבר אחר.

כך הוא עזר למאות אלפי יהודים שהיו נתונים בצרה וסייע באדם במשך היום חיותו.

מיליונרים, היו הרבה לעם ישראל, ויש גם היום הרבה מיליונרים.

אבל לא כולם,

לא רבים נחכמו לדעת לתת להוציא מהכסף שלהם כדי שאותם העניים, אותם הנזקקים,

ידעו כדי שימשיכו לעסוק בתורה, ימשיכו לעמול בתורה.

הוא זכה וידע את האמת. היה לו גם מזכיר שהיה ירושמים,

אותו הלוי שהיה ירושמים גדול, תמיד סייע בעדו בפרויקט הזה, כמו שאומרים,

ותמיד הוא היה קרוב לגדולי ישראל. הראשון לציון אדם מאיר פניג'ל כתב עליו הספד גדול כשהוא נפטר. תראו את הספר שלו, הוא כתב דברים נפלאים, תיאר את הגדלות של אותו הנדיב.

האם מדינת ישראל הייתה עושה אחד ממועד ממה שהוא עושה והיינו רואים את העוני שיש במדינה הזו.

אבל לצערנו, שר האוצר תמה, ומי שעליו,

יותר. ולכן, לצערנו, אנחנו רואים איך שהמדינה שלנו מתנהלת.

יש להם הרבה, יש להם מאות מיליארדים,

אבל טמאים, אך בואה דשכי בדינורי.

הוא היה לו ונתן. זה החוכמה של העושר, אדם שזוכה לדבר הזה.

בכבוד, יעלה ויבוא וימכור נר, משה מונטי פיורי.

כולי מצוות.

נר, לכבוד, משה מונטי פיורי.

מאה ו...

כמו הגישוי.

מאה ואחת.

מאה ואחת, כמה עומד?

מתי הוא אומר, תצאו למצוות, נר, לכבוד, משה מונטי פיורי?

מאתיים שקל, כמה?

כמה? 250 לא שומע.

תמשיך, נו. זה לכל מוסי מוטיפיורי, מאתיים שקל.

רבותיי, מי שרוצה שנזדרז, אנחנו רוצים לשמוע קצת, עוד קצת דברי תורה, מאתיים שקל יתעסקו למצוות,

מאתיים שקל פעם ראשונה,

מאתיים שקל פעם שנייה, מאתיים שקל.

מי שברך על נתון הקדושים והתארים, אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה, הוא יברך וישמר וימצור עט. מי זכה?

עוד פעם השם.

משה שמיר. משה שמיר הסולין, שזכה במצוות זו זכות הצדיק, יגן בעדו ובעד כל בני בתו,

יראי נחל מכל יוצא חלוצה,

שיהיו כולם גדולי תורה ויראי שמים, יזכו ללמוד ולנמל, ישמע מה לעשות ולקיים, וכן יהי רצון ונאמר אמן.

בכבוד, יעלה ויעלה וידליק. אני רוצה להמשיך בשיעור.

אדם שכוסס את השעורה,

שער אמן ממשיך בהלכה הזו.

מרן דיבר על זה בבית יוסף.

מרן מתחיל בדברי רבי דוד אבו דיראן.

אבו דיראן אומר,

אדם שכוסס את השעורה לא מברך כלום.

טעמו ונימוקו,

אדם שכוסס שעורה אין דרך לאכול שערין. שערין זה אוכל דיונות.

ולכן אומר אבי דוד אבו דיראן, אדם שכוסס ואוכל שערין לא מברך כלום.

מרן מגיב על זה בבית יוסף.

מרן אומר, מה אכפת לי אם זה מאכל אדם או מאכל דיומה?

אתה נהנה מזה? מי שבא לאכול בשבילו זה טעים?

אם זה טעים, לברך על זה את הדרכה.

מרן חולק על דברי רבי דוד אבו דיראן,

ואחריו, אחרי מרן,

גם ארמה לכל הפוסקים אמרו שכן צריך לברך על השערים,

כולם חלקו על רבי דוד אבו דיראן.

אבל יש לנו את המאירי.

המאירי במסכת ברכות ו' ל' ואומר אדם שאוכל שערין לא מברך כלום.

הוא לא אומר את הטעם של רבי דוד אבו דיראן אלא הוא אומר טעם אחר. שם הגמרא אומרת שמי שאוכל הרבה שערין זה מביא תנאים לבטן.

כאילו שזה מזיק כמו שמן זית, מזיק, אתה לא מברך על זה גם על שערין,

גם זה דבר שמזיק וגם על לא לא יברך.

כך אומר גם המאירי.

שוב, הנפקא מילה האם נחשש לזה או בין נחשש לדבר הזה.

תמיד כשיש לך מחלוקת בפוסקים ורק אחד,

דעה יחידה אומרת לא לברך,

נגד יחיד אנחנו לא פוחדים.

מרן לא חשש? אתה רואה שמרן דחה בשני ידיים את דבר רבי דוד אבו דיראן.

אבל מרן לא ראה את אמירי.

כאן יש שם לא אחד,

אלא גם אמירי אומר שלא מברכים על הסערים שום ברכה.

הוא אומר פעם אחר, אבל למסקנה גם הוא אומר שלא לברך.

אם יש לך שניים,

אם מרן היה רואה את אמירי,

אולי מרן היה חושש,

אולי גם מרן היה אומר שלא יברך ספק ברכות לעקב.

זה מה שיש לנו עוד פעם ספק.

יש לנו מחלוקת גדולה בין גדולי הפוסקים כשמרן לא ראה את אמירי. אמירי היה בתקופה של הרשב״א לפני כ-800 שנים אבל הספר היה בכתב יד ומרן לא ראה את זה.

רק לפני כמאה וחמישים שנה התחילו להדפיס את בית הבחירה, את חידושי אמירי.

אבל בזמנו של מרן הספר הזה לא היה נפוץ ומרן לא ראה את זה.

האם נאמר, אם מרן היה רואה הוא היה חוזר בו או שנאמר שלא? מחלוקת גדולה בין גדולי האחרונים.

הגאון חידה ועוד הולכים בשיטה שאם מרן היה רואה מרן היה חוזר בו.

כך הם טענים בכמה וכמה מקומות.

אבל יש הרבה אחרונים שחלקים.

תראו גם בספר אור לציון, מרן הוא חכם לציון,

גם הוא הולך בשיטה שאין לומר דבר כזה.

מה שנכתב בשולחן ערוך זו תחנה סופית ואין אפשרות לבוא ולשנות דברים ולומר אם מרן לא היה רואה.

הטענה שלהם היא כך,

רבנו יונתן אהבשיץ ואירועים לתומים אומר,

לפי הטבע אדם בשר ודם לא מסוגל לכתוב חיבור על כל התורה כולה,

בתחילת אורח חיים.

עד סוף חוש של משפט זה בגלל שאדם לידוד אישה לא מסוגל לעשות,

אלא מרן היה לו סעתא דשמיא הכל בכתב יד ה' עליה עסקין,

כמו רוח הקודש שמרן היכל לכתוב דבר כזה. ולכן אנחנו כולנו קיבלנו ראות מרן, שם הוא אומר,

שלא נומקים לי נגד מרן מהטעם הזה.

אם תלך לפי הטעם הזה.

אז מי אומר לך שאם מרן לא היה רואה את המאירי היה חוזר אליו? אולי מרן יראה עוד פוסקים אחרים שגם הם חלקים על המאירי.

ולכן, לפי מרן הוא חכם לציון, אין דבר כזה.

מה שכתוב על שולחן ערוך, אם כתוב על שולחן ערוך שצריך לברך על שערים,

אז צריך לברך. ולא אומרים, אם היה נער את המאירי היה לך שניים, רבי ביביד אבו דורמן, המאירי,

אלא בכל מקרה היה צריך לפסוק שכן יברך.

זו הבעיה, בעיה קשה.

שוב המחלוקת הקודמת שאמרנו לגבי החיטה,

אדם שכוסס את החיטה,

האם יברך שהכול או אדמה?

גם אם תאמר שכן מברכים,

השאלה, מה יברך?

יברך אדמה או שהכול? הרמאי אומר שיאמרך שהכול.

גם, שוב, יש לך עוד פעם עוד מחלוקת.

ולכן,

הרב בעל כף החיים מסכם לנו יפה את ההנחה.

אדם שרוצה לכסות שעורים, אתה יאהב את זה?

אל תתחיל עם השעורים.

קודם כול, תברך בורא פרי האדמה על הבוטנים.

טעמת? תברך על דבר אחר שברכתו שהכול,

דרכת גם שהכול, גם אדמה,

עכשיו תאכל מעשורים.

תצאי בחובה לכל הדעות, אנו בא דקול עלמא.

זה העצב שנותן לנו הרב כף החיים,

וממנה אנחנו לא יכולים להתחמק מההעצה הזו כדי לא להסתבך, לא להיכנס לספק שאמרנו קודם,

אולי, חלילה, אולי הברכה לא בטלה.

אם תאמר שיש לך שני פוסקים וזו לא דעה יחידה,

אולי נגיד ספק ברכות להקד.

אפילו אם תאמר מראן לא היה חוזר בו.

אבל אנחנו,

שאומרים תמיד את הכלל, ספק ברכות להקל אפילו נגד מראן,

אולי אנחנו כן צריכים לחשוש בדבר.

המחלוקת, האם גם נגד יחידה אומרים ספק ברכות להקל או לא,

תלויה הרבה בסיפור שהגמרא מספרת במסכת ברכות ל-ז.

הגמרא שם מביאה מחלוקת בין רבן גמלאון וחכמים.

אדם שאוכל ענבים,

תמרים,

באה הברכה האחרונה.

לפי רבן גמלאון,

מה שנאמר בפסוק ארץ חיטה ושעורה גפן תאנה ורימון,

על כל שבעת המינים האלה ואכלת ושבעתה וברכת צריך לברך ברכת המזל.

חכמים חומקים אומרים לו, אם אכלת כזית מהתמרים או הענבים תברך ברכה אחת מאז שלוש.

הגמרא מספרת שהיו כולם ביחד, כל החכמים,

והביאו להם תמרים.

כשגמרו,

נתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך.

רבן גמליאל היה ראש ישראל מדינות, היה נשיא.

אז להבדיל, כמו היושב-ראש, הוא היה תמיד היושב-ראש,

הוא נתן את הכבוד, נתן לרבי עקיבא רשות לברך,

קפץ רבי עקיבא וברך ברכה אחת מאן שלוש.

אמר לו רבן גמליאל עקיבא,

עד מתי אתם להכניס אושרה בין המחלוקת?

אמר לו, רבינו אף על פי שאתה אומר כן, אם נתנו רבינו יחיד ורבים, הלכה כרבים.

זה המעשה שנאמר בגמרא.

שאלה היא,

מה רבן גמליאל לא ידע את הפסוק, מה שאמרה התורה וחומר שמות פרשה במשפטים אחרי רבים נאטות?

מה, מה הוא ציפה?

הוא ציפה שרבי עקיבא יעזוב את כל החכמים,

יעשה פרוטקציה לרבי עקיבא לרבן גמליאל בגלל שהוא נשיא הסנהדרין? איזה הבן אמר למה, מה הוא חשב?

כך שאלים כל המפרשנים על הסוגיה, רבי חיים בן-עטר בספר ראש המצוין ועוד,

ויש כמה פירושים בסוגיה.

הוא אמר חלק מהפירושים.

הפירוש הראשון,

הוא ציפה רבן גמליאל,

כשהוא נותן רשות לרבי עקיבא, שרבי עקיבא לא יקבל את המשימה, יתחמק, יגיד לו, קשה לי, אני לא יכול לברך.

מפני הכבוד, לא בגלל שהוא סובר כמוני,

אבל איך אומרים,

פנים בין פנים אתה מתעמת עם הנשיא,

זה לא יפה.

אז הוא ציפה שרבי עקיבא יתחמק ולא ייקח.

מה שקרה, קפץ רבי עקיבא, לא היה קשור דרך, מייד, כאילו חיכה להזדמנות להראות לו, תראה, ההלכה לא כמוך.

ועל זה אמר לו, עקיבא, עד מתי אתה מכניס את זה שלך בין המחלוקת?

אמר לו, אנחנו צריכים ללמד גם לתלמידים את הכלל,

יחיד ורבים הלכה כרבים.

אין לנו אפשרות, בגלל שאני אוהב אותך מאוד,

בגלל האהבה נשנה את ההלכה, נעשה דברים אחרים.

ולכן, לא הייתה ברירה לרבי עקיבא,

אלא לברך ברכה אחת ואל שלוש. זה פירוש אחד בסוגיה.

פירוש שני,

שם המדובר היה שהם ישבו ואכלו בסעודה,

אכלו לחם כזית.

אם כך,

לפי דעת רבן גמליאל,

מספיק שיברכו בסוף רק ברכת המזון.

גם על התמרים ברכת המזון, גם על הלחם ברכת המזון, ברכת המזון אחת פותרת את הכול.

אפילו יימשכו ידועים מהפעת.

ולחילוץ איפה,

נכון שאולי תמיד הוא לא יפסוק כמוני, הפעם הזו יפסוק כמוני, למה? יגיד לסדל, ספק ברכות להקל, למה שיברך גם ברכה אחת מהן שלוש וגם ברכת המזון?

ענה לו רבי עקיבא, אמר לו,

כאן אתה לא שניים, אתה אחד, יחיד בידי רבים והלכה כרבים, ביחידה, באחד,

לא עם סדל,

לא עם ספק ברכות להקל.

וכן אנשים אכלו את התמרים אחרי שמשכו את זה מהפאפ היה צריך לברך גם ברכה אחת מהן שלוש שנה עשרה על פרי העץ וגם אחרי זה ברכת המזון.

אתה רואה כמה פירושים יש בסוגיה, והמסכמינה אצלנו כאן.

אם רק רבי דוד אבו דרום היה אומר שעל סעורים לא מברכים, היה לנו קל.

הבעיה היא שמצאנו גם את המעיר, אומנם הוא אומר כדתי ולא מתעמר,

אבל בתחנה הסופית שניהם אומרים לא לברך על סעורים. ולכן, בגלל הספקות שיש לנו,

המחלוקות הרבות, האם נאמר אם מרן היה רואה, היה חוזר בו או לא היה חוזר בו,

אלה הן הספקות שאנחנו נתקלים בהן.

ולכן אמרנו עצה טובה, אם אדם נמצא בביתו ויש לך אפשרות גם לברך אדמה, גם שהכול, ואחר כך יקסס ויאכל וייהנה מהסעורים עוד דבר אחר.

בבקשה, שיאכל, יאכלו הערבים וישבעו,

ובזה הוא פותר את הבעיה.

אבל שיאכל רק מהסעורים לבד,

בזה יש לנו מחלוקת קשה.

ולהלכה,

אם אין לאדם ברירה, אין לו שום דבר אחר,

בואי רעב ומוכרח לאכול רק מאותם הסעורים,

נגיד להם עצה, שיאמר, ויברך דוד את השם, אמרנו פעמים עובד את העצה הזו,

מה שקדמו,

ציון לנפש חיה,

הצלח, פרי תבואה,

הפתחי תשובה ביורי דעה,

סימן שכח ושאר האחרונים.

נגיד להם את העצה הזו, יעשה גם פה את העצה הזו,

יברך בצורה כזו שהכול נהיה בדברו,

בזה גם אליבד רבי דוד אבו דורחיין ואמירי,

לא יהיה כאן ספק,

חשש,

שלא תישא עד שם השם אלוהיך לשם.

זו העצה, זה מה שניתן לנהוג ולעשות.

היום בדור שלנו יש גם פרחיות של חיטה,

יש שני סוגים.

יש פרחיות חיטה כנופה ויש פרחיות חיטה שאינה כנופה.

הרופאים ממליצים יותר מאשר פרחיות חיטה שאינה כנופה. זה יותר דרעי, זה יותר טוב, ככה הם אומרים.

שוב, האדם הזה רוצה לאכול ושואל אותך, מהדרכה?

גם שם זה לא דומה לאדם שכוסס את החיטה.

בחום זה נכנס לתוך דוד חם,

ובחום הזה שוב הוא עובר קנייה.

אלא מה? הוא נדבק לאחר מכן על ידי הלחץ של המכונה.

הכול נדבק והכול נהיה מקשה אחת. שוב המחלוקת. האם נאמר, כיוון שזה מקולף, הברכה מזונות או אדמה?

אם זה לא מקולף,

אז יותר קל לנו שיברך על זה ברוב פרי האדמה. ולכן, אדם שאומר לך, אני אוהב את שניהם, בשבילי אין הבדל.

מה יותר כדאי לקנות מבחינת ההלכה?

אני אגיד לו, תקנה פרחיות חיטה שאינה מקולפת.

זה יותר טוב. המקולפת, אתה נכנס עם המחלוקת של המגר אברהם, אולי צריך לדבר על זה מזונות.

ולכן, יותר טוב שיקנה את הפרחיות מהחיטה שאינה מקולפת, וטוב יותר, עדוף יותר, שימהג ויעשה כך. זה טוב.

כשהאדם שיודע ההלכה, הוא הולך לקנות.

אבל לפעמים, מה הוא הולך לקנות?

הילדים שלו הולכים לקנות, והילדים מחפשים מה יותר טעים. הם לא שואלים את הרופא מה יותר בריא, אלא מה יותר טעים. והילדים, בשבילם יותר טעים, החיטה המקולפת, הם קונים, מביאים ומגישים ליד או שאוכל.

ואז הוא נכנס למחלוקת והסתבך במחלוקת, האם הוא יברך על זה מזונות או אדמה.

גם שמה, עצה פשוטה. יש לך בבית ופלה, תיקח עתיכה קטנה של ופלה, תברך מזונות.

יש לך גם בוטנים, תברך על הבוטנים, ברא פרי האדמה,

ואחר כך תאכל מהפרחיות של החיטה,

אתה פוטר את הברכה ממה נפשך. כשאדם נמצא בבית זה יותר קל, שם הוא יכול לתמרן יותר בהלכה,

תצא לדחובה לכל הדעות ולכל הפוסקים.

אבל לפעמים אין לאדם בריא, ולמסקנה, כמו שאמרנו,

על הפרחיות חיטה,

יברך ברא פרי האדמה.

שאלה קטנה, אם אתה אגן על זה של ברכה.

למד כמו של אדם שאם יש לי מחלוקת,

הרבה ראשונים שאומרים לברך,

והראשונים אומרים לא לברך,

לא אומרים סבד, לא יברך.

אז פה אין לי טענית,

פה יש לי, יש לי לברך פה, ככה, או, ככה, אין לי כידת ההמרן,

העותמה, יש לי כל הסכוש שלי, רוב הראשונים שאומרים, אבל עדיין, עדיין יש לך ספק. אולי הברכה חלילה, אולי חלילה ברכה למתנה.

זה לא בוודאי,

לא מאה אחוז לומר שאם תברך אדמה זה בסדר או תברך מזונות זה בסדר.

תמיד את המוצא עדיין חלק מהפוסקים שאומרים אולי הברכה הייתה לבטלה. עד כדי כך.

ולכן חששנו בדבר, כשאדון נמצא עדיין ואתה יכול לצאת את אחורה לידה בכול ערה לעקוף את המחלוקת,

עדיף יותר גם לברך אדמה גם מזונות על שני דברים נפרדים, ואחר כך תאכל הפרחיות חיטה.

זה עדיף יותר כדי לעקוף את המחלוקת ואז מה שאתה מברך לא אוכל אחר כך.

ברכת את השם בצורה טובה, אכלת,

ומה שאכלת בוודאי אמרת תודה לקדוש ברוך הוא,

אמרת את הדרכה המדויקת.

זה מה שכדאי,

זה מה שרצוי לעשות ולכתחילה, כך עושה אדם חכם, אדם שיודע הלכה,

למד את ההלכות,

ראה עד כמה העניין מסובך מבחינת ההלכה,

אז הוא גם יודע לפתור את הבעיות האלה, כשאדם ימצא בבית,

חבר הכנסת ברוך הוא נותן לנו שפע, יש לנו בוודאי את הקוד,

כל טוב, בשמיים של שפע, בשמיים שלך יש לך גם בוטנים וגם ופלה,

כדי לנסות לבכורה לבדי כולה עלמא, שתברך גם על הופלה מזונות,

גם על הבוטנים בורת אדמה, ואחר כך תאכל את הפרחיות חיטה, יש לך גם זה וגם זה.

מי שיכול,

ודאי שכדאי להסתובב תמיד, כמי שעוקף מחלוקת,

בכל דבר,

קל וחומר כאן, בהלכות ברכות, כדאי מאוד וטוב מאוד שאדם ינהיג את עצמו בדרך הזו.

זה דבר שהוא בוודאי טוב יותר ועדיף יותר לנהוג ולעשות כך מלכתחילה.

אפשר להביא לרואה את האדמה כשאין לו משהו אחר בכנופה או בשינה?

סיכמנו, גם בפרחיות חיטה הכנופה וגם בשינה כנופה, בשניהם,

אם אין לו דבר אחר לפתור,

סיכמנו שעדיף יותר שיברש לראות פרי האדמה, כך דעת רובת רובם של הפוסקים,

ולא הלכנו בשיטת האיגרות משה. האיגרות משה היה מחכמו אשכנון זליטאים,

ודרכו היה להימשך אחריה מגן אברהם.

ולכן הוא לא כל כך פחד בענייני ברכות,

אם לא הרבה פוחדים כמוני, ולכן הוא אמר, העז ואמר,

על השלווה דרום מיני מזונות, כך גם על הפרחיות חיטה הכנופה, גם עליה הוא יאמר דרום מיני מזונות.

אבל אנחנו הספרדים חוששים מאוד בענייני ברכות, וכאן, כמו שאמרנו,

יש עליהם מחלוקת קשה בדברי הפוסקים,

ולכן אור לציון חלק בל ושאר האחרונה דורנו,

כולם כמעט הסכימו שעדיף יותר על השלווה או על הפרחיות חיטה,

שיבורך על זה בראש פרי האדומה,

זה טוב יותר.

אם אין לך דבר אחר כדי לפתור אותו, אם אין ברירה, זה עדיף יותר לנהוג ולעשות ככה.

כן, מזונות, כן.

על הפרחיות אורג מזונות, זה משהו אחר. כן.

אתה מדבר עם עצמך, אני לא שומע אקמין מה שאתה מדבר.

אבל קיבלנו אורעות אחידה.

כן.

מי?

בסדר, קיבלנו אורעות אחידה, ולכן אנחנו אומרים, בדרך כלל,

אם מרן היה רואה, היה חוזר בו. כך אנחנו נוקטים.

אבל אני, כשאומר לכם הלכה, אני לא מסתיר.

יש כאלה שאומרים רק את הדעה שלהם,

ומסתירים אם יש מישהו שחולק, מעלינים את זה.

אני לא מעלין.

אני שם לכם את הכול על השולחן,

הבאתי לכם גם לדברי החולקים.

ולכן חששנו בענייני הדרכות, חששנו, וכאן לפעמים יש האדם פתרון. כמו שאמרתי, אם אתה נמצא בדין, אתה יכול לחשוש בקלות את דברי החולקים.

למה שלא תחשוש? למה שלא תאכל בשני הדברים, תברך את שתי הדרכות ותפתור את השלווה,

תפתור את הפרחיות על עבודו כולנא? תמיד עצה טובה, לנהוג ולעשות כן.

הגמרא מספרת לנו מחלוקת לגבי אדם שמברך את תפילת הדרך,

האם צריך לעצור את החמור או לא. והגמרא מספרת, למרות שרב שישת סבר שאפשר להמשיך ולומר את תפילת הדרך תוך כדי נסיעה,

כשהוא ראה שרב חסדה עצר את החמור בשביל לברך,

גם הוא אמר לו, שנה שלא תעצור את החמור שלי,

עצר ואמר את תפילת הדרך לא תוך כדי נסיעה אלא כשהחמור עמד. למה? הוא אמר, יהיה טוב, אל תיקרא רע.

אתה רואה, הגמרא מלמדת אותנו שגם במחלוקת, כשאני חושב אחרת,

אם אפשר להחמור, נטיל את יחומה לבדי כולה עלמא, אני ודאי שרצוי ותתן לנהוג ולעשות כן. הרב הגיע.

לפחות כבוד הרב, אין צורך לומר את הקדוש.

הרב יעלה ויבוא. בכבוד.

כן.