הלכות ברכה אחרונה במצבי ספק: כזית, בורא נפשות, על המחיה והפתרונות למעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

יש לו את ברכת המזון על הכזית לחם,

יש לו כאן שלושה דרכות, ברכת המזון דאורייתא,

בוודאי שפתר.

זו העצה שאמורו התוספות,

ומראם נצטט אותן גם בבית יוסף, גם בשולחן ארוך,

בלי ספק שאדם שיכול כך טוב שינהג ויעשה.

אבל אם האדם הזה לא מסוגל לאכול לחם,

לפחות שיעשה כמו שאומר העולה תמיד, שיעשה כך.

יש לך בננה,

אתה מסוגל לאכול בננה או בטנים?

כזית מהם אתה מתחייב בברכה האחרונה, בורא נפשות.

יש לך עובה או ופלה,

תאכל כזית, אתה מתחייב גם בברכת על המחיה ועל הכלכלה.

ואז הוא מברך בסוף שתי ברכות,

גם בורא נפשות וגם ברכה אחת מהם שלוש.

ממה נפשך?

דלם החיוב הוא בורא נפשות, כמו שאמרו רבי הפוסקים, הרמב״ם ומראן.

הנה הוא אמר, בורא נפשות.

אם הוא חייב ברכה אחת מהם שלוש,

כדעת רב עמרן גאון, רבי רחמנון וראשי, הנה הוא אכל ברוך השם גם מהוופנה, גם מהעוגה,

ויכול לברך גם ברכה אחת מהם שלוש,

גם בזה יוצא ידי חובה.

או דבר אחר, מעיקרה,

לא מוכל כזית. לפעמים הילד הזה יש לו נב זהב, בא ונותן לאבא שלו מהשלווה.

נתן לך גרגיר אחד או שניים, אבל אם הוא נתן לך הרבה,

יש לה עין טובה, נתן לאבא שלו כמה חפיסות והוא נתן לו יותר מכזית.

אם אתה תאכל יותר מכזית, אתה נכנס לתוך המחלוקת.

אם הוא יאכל פחות מכזית זה יותר טוב,

עדיף יותר להתחמק,

שלא ייכנס לסרע המחלוקת, יותר טוב, יותר מהודר,

שלא יאכל לא מהפרחיות חיטה כזית,

לא מהשלווה כזית. מכל הדברים האלה רצו יותר שלא ייכנס לסלע המחלוקת, אלא אם כן אם הוא באמצע הסעודה.

בירכתי המוציא, אכלתי כזית לחם, שם אתה יכול לאכול מה שאתה רוצה.

יש לך לאסוף את ברכת המזון,

כאן אין לך את הספק,

אין לך את המחלוקות.

אבל אם הוא עוד לא מסוגל לאכול לחם,

טוב יותר אם הוא חכם,

החכם עיניו בראשו, ישתדל לא לאכול כזית.

אבל לפעמים האדם הזה נמצא בבית-הכנסת,

שם אין את האפשרויות לא לאכול לחם, לא בננה,

ואין שם לא ביסקווית ולא בפלה. אין שם שום דבר אחר.

עכשיו הוא אכל כזית מהשלווה,

או שאכל מהפרחיות חיטה, אכל מהן כזית.

הוא שואל אותך, נו, מה אני עושה?

תפתור אותו לגמרי, שלא יברך שום ברכה?

קשה לנו להשאיר את האדם הזה עוג לברכה לגמרי.

ולכן ניתן לו את העצה שאמר ציון לנפש חיה רבי יחזקאל לנדאו,

שאומר את הפסוק,

ויברך דוד את אדוני לענק אל הקהל ועומר דוד,

ברוך אתה אדוני אלוהי ישראל אבינו מהעולם ועד לעולם, מלך העולם, דורי נפשות רבות וחסרונן,

על כל מה שלרדת לאחד ולבש כל חי וברוך חי העולמים.

אז לפחות יעשה כמרן,

נוכל לפחות לתת לו העצה שיוכל לברך את ברכת בורא נפשות.

כאן עקפנו את הבעיה,

אין כאן ספק איסור דורלתא שלא תישא את שם השם אלוהיך לשווא,

הוא לא אמר כאן שם שמים לבטלה.

שרי גם אם תאמר שהוא לא חייב לבוא ולברך את בורא נפשות אלא הוא היה צריך לברך על המחיה,

גם באותה דעה הוא לא עבר כאן על לא תישא.

הוא אמר פסוק מדברי הימים,

אנחנו כל בוקר אומרים את זה בתפילה,

כאן כיוון שזה חלק מהפסוק לכן אין לך בזה שום חשש.

את העצה הזו שאמר הצלח העתיקו עשרות מגדולי האחרונים.

פרי תבואה הפתחי תשובה ויורד העם סימן שכח הבן איש חי כף החיים יעון,

ולכן גם פה נוכל להשתמש בעצה האמורה.

גם כאן נוכל לומר שיוכל לנהוג ולעשות, יאמר את ויברך דוד.

אבל מה שאין כן, אם האדם הזה לא יודע גם את העצה הזו,

אז תגיד לו לפחות שיהרהר שם ואלוקנו.

אם אין לו שם סידור כדי שיאמר את הפסוק הזה, ויברך דוד, גם את זה הוא לא יודע,

לפחות שיהרהר. אולי במאן דאמר אהור כדיבור דמה,

כמו שאמרו הרמב״ם, הסאמק ורבנו ישעיה,

אבל בלכתחילה, כמו שאמרנו, חכם מנה בראשו,

עדיף שלא יאכל כזית.

הבעיה הזו מסתעפת גם לגבי הגרנולה.

אנשים רבים אוהבים את הגרנולה הזו, קונים חבילה.

אתה מסתכל על החפיסה, על האריזה,

כתוב על זה מכיל שיבולת שועל, צימוקים וכו'.

הרוב הגדול זה מהשיבולת שועל.

מה הברכה על הגרנולה?

ברכה ראשונה, יברך ברוקרי האדמה. אין לך כל כך מה לחשוש.

הבעיה העיקרית שום,

איפה הוא מסתבך אם האדם הזה אכל כזית, האם הוא יברך ברכה אחרונה,

בורא נפשות, ברכה נו שלוש.

גם כאן הוא נכנס לסלע המחלוקת.

וכאן המחלוקת מתעצמת הרבה יותר.

הוויכוח הוא כך,

דעת רוב הפוסקים שזו השיבולת שועל שאמרו חכמנו.

שיבולת שועל היא אחד מחמשת מיני דגן.

אם יעשה מהשיבולת שועל לחם יברך המוצא,

אם יעשה מיני ערובה יברך גורם מיני מזונות,

זה כמו החיטה,

אחד מחמשת מיני תבואה.

אבל לפי דעת רב שרירי הגאון,

הרמב״ם,

רבי אברהם בן הרמב״ם,

הכפתור בפרח ומעשה רוקח. לפי דעת כל הפוסקים האלה יש עמוד טעות בזיהוי.

אין זה שיבולת שועל,

אלא מה שאנחנו קוראים בטעות שיבולת שועל זה מין ממיני הקטניות.

ולכן גם אם בירכת על בורא פרי האדומה זה יהיה כמו האורז.

אדם שבירך על האורז בורא מיני מזונות, על הקטניות, ואל נברך בסוף בורא נפשות.

אדם שבירך על החומוס,

בורא פרי האדומה,

מה הברכה האחרונה? בורא נפשות.

גם פה על הגרנולה צריך לברך בורא נפשות רבות,

לפי דעת הרמב״ם וסיעתו.

אבל שוב, אם ילך לפי רוב הפוסקים,

ואז אתה מחשיב את זה, זו השיבולת שועל האמיתית,

אם כך צריך לברך ברכה אחת מעין שלוש.

ולכן גם פה,

גם בעניין זה הארצה,

לכתחילה אל תאכל כזית.

אלא אם כן, אם האדם הזה אוכל את זה בארוחת בוקר,

מברך המוציא ואוכל כזית מהלחם,

בזה הוא פתר את הבעיה,

אין לך ממה לחשוש,

כיוון שברוך השם הוא אכל כזית,

הכול בסדר, יש לו את ברכת הנזון שיפתור ממה נפשך.

אבל אם הוא לא אוכל לחם,

הוא נכנס למחלוקת האמורה.

האמת הוא שיש כאן ספק ספקה כדי להתיר לו לברך את ברכת ברורא נפשות רבות.

הספק ספקה הוא.

שמא, אולי זה לא שיבולת שועל. אולי ההלכה כמו רב שירוי הגאון והרמב״ן,

שאין זה שיבולת שועל אלא כיתיות, והדרכה האחרונה על זה ברכה נפשות.

אפילו אם תאמר שזו השיבולת שועל והיה צריך לדרך על המחיה,

ברכה אחת מהן שלוש.

אולי ההלכה כהמגן אברהם,

שברכת שהכול פותר את הכול זו ברכה כוללת,

גם ברכת בורא נפשות רבות וחסר אומן,

גם בזה גם כן יפתור גם בחיי גוונן.

יש מקום לומר שברכת בורא נפשות יפתור את ברכת מאל שלוש.

כדברם, הגן אברהם,

כך כותב רבי אברהם הלוי בספרו גינת ורדים, והוא מחזק את הדברים, הוא אומר שכך דעת

הריף ותלמידי רבנו יונה.

הוא אומר את זה גם בדעתם שברכת בורא נפשות היא ברכה כוללת.

זה לא מוסכם.

גם זה שנוי במחלוקת הפוסקים, גם זה לא מוסכם. מה, תגיד לי, יש לך כאן ספק ספיקה?

ספק ספיקה בברכות קשה לנו לעשות, למרות שמרן הלך כרמב״ם, ומרן אמר שיברב בורא נפשות,

אבל ספק ספיקה בברכות לא עבדינן. ולכן, גם לגבי הגרנולה,

גם שם. נגיד את העצה הפשוטה שיקדים קודם כול לברך דוד, יש לנו את העצה הזאת כדי שיומלט,

לא ייכנס בשום ספק, ואז יוכל לצאת דחובה, דמאן דאמר,

זו העצה היעוצה כאן.

דיברנו בנושא הזה כמה וכמה פעמים,

והנפקמינל לא רק בדוגמה של הגרנולה,

אלא אנשים רבים שחולים במחלת הציילק,

שלהם אסור לאכול, לא לחם ולא עוגה,

אין להם אפשרות לאכול מהמאכלים האלה, זאת להם כמעט סכנה.

מה כן מותר להם?

מותר להם לאכול לחם שעשוי משיבולת שועל.

מאפיית אנג'ל, הופעל לאנשים האלה לחם מיוחד שעשוי משיבולת שועל.

שוב הוא לוקח מהלחם הזה והוא רוצה לאכול קיץ.

הוא שואל אותך, מה הברכה?

שוב אותה הבעיה, אותה המחלוקת.

אם תלך לפי דעת הרב שרירה גאון והרמב״ם,

שאין זה שיבולת שועל,

אלא שזה מין ממיני הקטניות,

אם כן צריך לברך על זה שהכול נהיה המדברר, ובסוף מלא מפרשות רבות וחסר אונן.

כך יוצא לפי הרמב״ם.

אבל אם תלך לפי דעת רוב הפוסקים שחולקים,

אם כך צריך לברך על זה, זה לחם גמור על נתינת ידיים המוציאו ברכת המזון.

תראו בספר עלי עונה,

שם הספר מעריך, יש לו תשובה ארוכה בנושא הזה.

את הספר הזה חיבר הגאון רבי עונה מורצבך,

היה מראשי ישיבת כל תורה לפני כ-50 שנה.

הוא נוקט יותר שזה נחשב כלחם,

הוא נוקט יותר שזו השיבולת שועל.

אבל הבעיה העיקרית היא שאנחנו הספרדים קיבלנו מרעיית הרמב״ם, כמו שכותב מרן בספרו,

שאלות ותשובות אבקת אוכל.

ולכן לנו יש בעיה יותר בדבר.

ולכן המסקנה,

העייצה לאותו אדם.

נקידת ידיים שיעשה, אבל בלי ברכה.

שיברך על זה במקום המוציא שהכל נהיה בדברו.

גם אם זה להם, על הקודים אמר שהכל נהיה בדברו יצא,

כולל גם על הלחם.

אדם, יש איזה חבר או האבא שלו אוכל לחם ממש ומברך המוציא, תגיד לו שיכוון גם עליו ואולי יצא ידי חורג אחר כך גם בברכת המוציא.

איפה הוא נתקע? עיקר הבעיה, ברכה אחרונה.

האם יברך ברכת המוציאין, זה לחם,

או שיברך בסוף, בוראי נפשות.

גם כאן לא נוכל להתיר לו לברך. לא זה ולא זה, יש לנו כאן מחלוקת.

במחלוקת הזו מרן לא דיבר, מרן לא הכריע, מרן לא החליט.

אם מרן היה מדבר בזה, היה לנו יותר כאן.

מרן לא דיבר בנושא, בוויכוח הזה.

ולכן גם כאן,

האבא יושב לידו,

מברך ברכת המזון, יפטור גם אותו, יוציא גם אותו ידי חובה,

והוא עצמו אחרי זה יאמר את בורא נפשות. איך?

על ידי ההקדמה תיאמר ויברך דוד, כמו שאמרנו קודם את ההצעה ההיא,

גם פה יעשה את ההצעה הזו.

שוב, אותם האנשים, חולי הציידק,

יש בארץ כ-5,000 אנשים כאלה שסובלים מהמחלה הזו,

שוב, יש להם בעיה לגבי ליל הסדר, מצה.

אסור להם לאכול מצות. המצה עשויה מקמח לבן,

זה יכול להביא להם חלילה סכנה.

מה הם כן עושים?

יש מאפייה מיוחדת שנמצאת בעיר הקודש בני-דרק,

שהופע להם מצות לשיבולת שועל. זה הדבר שהם עושים.

יש בירושלים חנות ברחוב חגבי, פינת יחזקאל,

שמוכרת להם ממתן המצות.

הלך אותו אדם, המסכן הזה, הלך לשם,

שילם 300 שקל וקנה קילו מהמצות האלה.

מגיע עמי לסדר.

אני שואל אותך, נו, עכשיו אני יוצא בזה ידי חובה?

אני יכול לברך על זה?

המוציא לחם מן הארץ ועל אפילת מצה עודו?

עוד פעם, אתה נכנס למחלוקת.

אם תלך לפי רב שרירא גאון הרמב״ם ורבי אברהם בן הרמב״ם והקבצן בפרח,

אין זה מצה.

אדם שייקח חומוס, יתחל את החומוס ויעשה מזה מצה.

יוכל לברך על זה המוציא? יוכל לברך על זה וציוונו על אכילת מצה? בוודאי שלא.

לא ממילא, גם כאן.

מה שאתה אומר לו, תאכל מזה, אולי זה נקרא שיבולת שועל, אולי זה מצה.

אתה אומר לו את זה מכוח ספק,

אבל מכוח ספק אי-אפשר לברך ברכות.

ברכות, אנחנו תמיד אומרים, ספק ברכות. להקל.

שוב, מה העיסה? מה הפתרון לאדם הזה?

נטילת אדם שייטול, בלי ברכה.

ייקח מעט סוכר, יברך שהכול,

יברך על הסוכר ויכוון גם על המצות האלה.

אבא שלו או אחיו נמצא לידו,

יברך בקול רם המוציא דחם מן הארץ ועל אכילת מצה,

ויכוון לפתור גם את אותו האדם,

יאכל את המצות האלה שעשויות משיבולת שועל,

יאכל אותן בסיבה.

שוב, הגיע לברכת המזון, גם כן האבא או אחיו יברך בקול רם ויכוון לפתור גם אותו,

ואחרי זה הוא יאמר את ויברך דוד, יאמר גם בורא נפשות.

זו העצה שיעשה גם בליל הסדר כדי לפתור את הבעיה של ספק ברכה.

כמובן אנחנו נזהרים מאוד מכל דבר שיש בו חמץ בפסח וגם דבר שיש בו תערבת של שיבולת שועל,

אתה אומר אולי זו השיבולת שועל ואולי זה חמץ.

שם באותו בית-חרושת עושים את המצה בתוך 18 דקות כבר המצה יוצאת תפויה, עושים את זה בצורה זהירה מאוד, בצורה נכונה.

אבל כשיש לך כל מיני ממתקים, כל מיני תבשילים שמעורב בהם גם שיבולת שועל,

ודאי שכל אותם הדברים אסורים באכילה בפסח,

מצד הכלל ספק דאורייתא לחומרה.

לא רק לנו בימי הפסח,

אלא מחוץ לארץ הבעיה יותר חמורה לגבי איסור חדש.

קראנו בתורה, בחומש ויקרא פרשת אמור,

ולחם וכלים וכרמיה תאכלו עד עצם היום הזה,

עד אביאתכם את קורבן אלוהיכם.

תבואה שערכו וזרעו אותה אחרי חג הפסח,

דבר כזה אסור באכילה, עד שיבוא פסח שנה הבאה.

זה מה שהתורה אוסרת לנו.

והמשנה במסכת קידושין בדף דמזל,

המשנה מביאה מחלוקת האם גם בחוץ לארץ יש איסור חדש או לא,

והמסקנה היא מרן דעתו שגם בחוץ לארץ יש איסור חדש. כך מרן כתב פעמיים באהבה,

גם בסימן תפטט סעיף י',

וגם באירו דאה, סימן רס צ״ג.

הנפקא מינה,

האדם הזה, אחרי חג הסוכות,

נסע לארצות הברית או נסע לקנדה,

שם מצוי הרבה מהחדש.

הביאו לו גרנלה.

האם יכול לאכול מהגרנלה?

או שתאמר, כמו לחם חדש,

גם מהגרנלה גם כן יהיה אסור.

גם כאן יש את אותה הבעיה,

אותה המחלוקת. וכאן,

ספק דאורייתא לחומרה.

כאן אתה לא יכול להקל בדבר, לסמוך על דעת הרמדם,

כי רוב הפוסקים חוקים,

ולכן גם בזה נצטרך להחמיר על אותו אדם.

אם זה בימים האלה, ימים האלה, חודש אב,

עדיין לא הגיע החדש.

גם אם יגיעו לו מהגרנלה, הכול מהישן, הכול בסדר.

אבל אם זה אחרי חג הסוכות, מגיעה תקופת החורף,

כבר מגיעה להם החיטה,

השיבולת שועל, מגיע להם הכול מהחדש,

והדבר השמים שנזהר כדעת מרן לא אוכל מהחדש,

יזהר גם לא לאכול מהגרנולה,

גם בזה עוד הפעם חזרנו לכלל,

ספק דאורייתא לחומרה לא יאכל מזה. אלא אם כן, אם יהיה הכשר בדץ.

יש להם שם בדצים שנזהרים באיסור חדש,

ואז הוא ידאג לך שיביאו לך גרנולה ממה שהיה ישן, הם השאירו במחסנים.

אם יש דבר כזה, למה לא? שיאכל לתיאבון, יאכלו הענבים ויסבאו.

אבל שניתן לו לאכול מהגרנולה החדשה,

להגיד שזה קטניות, קשה לנו במהלך לדעות דבר כזה,

כמו שאמרנו, ספק דאורייתא לחומרה.

אני עובר לסעיף הבא, סימן ר״ח סעיף ה״.

מרן מדבר לגבי אדם שאוכל קמח.

הברכה על הקמח שהכול נהיה בדברו.

יש מחלוקת בראשונים,

האם יברך על זה, בורא פרי האדמה, שהכול, אם מרן מחליט,

ההלכה היא שהכול נהיה בדברו.

ומנהל התורה אמרה ארץ חיטה וסעורה.

הקמח הזה אסורי מהחיטה.

אבל אנשים זרעים את החיטה לא בשביל לאכול קמח.

אתה עושה מהקמח עיסה, או עוגה, או לחם.

כמה אנשים אוכלים את הקמח כמו שהוא?

בודדים.

אחד מעשרת אלפים או אחד ממאה אלף.

אין דרך לאכול קמח, ולכן המסקנה היא,

מי שכן רוצה לאכול קמח,

יברך על זה שהכול נהיה בדברו.

מעט מאוד אנשים אוכלים, אבל ראיתי יהודים פרסים שכן אוכלים את הקמח.

מה הם עושים?

מניחים את זה על המחבת והאש דולקת ומטפטפים כמה טיפות שמן וגם מערבבים, אם זה סוכר.

אחר כך לוקחים בקף ואוכלים את זה, יוצא להם טעים מאוד.

שואל אותך, מה הברכה? תגיד, לא, הברכה היא שהכול נהיה בדברו.

שוב, לגבי הברכה הראשונה,

אין לך שום ספק ברכה לבטלה.

גם לדעת הראשונים שאמרו שצריך לברך על זה

לך תחילת דורות פרי האדומה, אם אמר שהכול נהיה בדברו,

על הכול אם אמר שהכול יצא. אז אין לך ספק, עם ההדרכה הראשונה הסתדרנו.

איפה הוא מסתבך על הברכה האחרונה,

מה יברך? ולכן, העצה היא, א', שיאכל פחות מכזית,

ב',

אם הוא רעב ורוצה לאכול יותר, וטעים לו ורוצה לאכול הרבה,

שיעשה כך,

שיברך על נטילת ידיים והמוציא,

יאכל כזית לחץ, ואחר כך יאכל מהקמח כמה שירצה,

ובסוף ארכת המזון פוטר ממה נפשך.

אין לו אפשרות לעשות כך,

אמרנו, העצה השנייה שיאכל גם בננה וגם עוגה,

יאכל לברך גם נפשות וגם על המחיה.

אין לו אפשרות כזו, אכל רק את הקמח לבד.

במקרה הזה יאמר ויברך דוד,

ויברך בסוף את בורא נפשות רבות.

זה הפתרון לשעת חירום אם הוא אכל כזית מאותו הקמח,

כך ינהג ויעשה.

מרן ממשיך מדבר לגבי הסולת.

אדם שרוצה לאכול דייסה,

מה הברכה על הדייסה?

שוב, בדרך כלל הברכה היא ברוב אינן מזונות,

זו הברכה שצריך לברך על הדייסה שבתוכה הרבה סולת.

כל זה, אם הוא שם, אם הוא ערבב, הרבה סולת.

אבל אם הוא שם קצת,

בבוקר האדם הזה מאוד צמא, הגיע מהתפילה,

ובארוחת בוקר הוא בעיקר רוצה לשתות הרבה חלב.

אבל מערבב קצת, עשרה אחוז מתוך החלב הוא שם סולת.

כך הוא עשה בבישול.

כאן העיקר זה החלב.

ולכן,

לא יברך על זה בורא מיני מזונות מלכתחילה,

אלא נברך על זה שהכל נהיה בדברו.

הכלל שהמשנה אמרה בברכות מ' ד', כלשהו עיקר ואימות תפילה,

נברך על העיקר, הוא פותר את התפילה. מה העיקר כאן?

בוודאי שהוא, כוונתו לשתות חלב.

אלא מה? חלב לבד לא כל כך נוח,

אז צריך שיהיה משהו בפנים זה, יותר טעים ויותר טוב,

אז הוא שם מעט סולת.

בחיי גוונה, הברכה היא שהכל נהיה בדברו.

שתה מתוך הכוס, שתה 80 גרם, רביעית בבת אחת, בתוך שלוש שניות,

יברך בסוף גם,

בורא נפשות רבות וחסרונן.

פה אין לנו ספק,

אתה יודע בוודאי את ההלכה, ברכה ראשונה, ברכה אחרונה, בורא נפשות, כיוון שהעיקר זה החלב.

מתי אתה מתחיל להסתבך כשהאדם הזה רעב והוא רוצה לאכול?

אבל לא רק שיהיה 90 אחוז חלב,

אלא הוא שם 30-40 אחוז מהסולת.

הוא שם הרבה סולת, ואת סולת דייסה שמיכה יותר.

מה יברך על הדייסה הזו?

להלכה, ברכה ראשונה,

בורא מיני מזונות.

לגבי ברכה אחרונה.

האם נתחייה בברכה האחרונה או לא?

יש לנו ספק ומחלוקת בחוסקים האם נברך על המחיה או לא.

אם נלך לפי הגרסה שגורס ספר הבתים בדעת הרמב״ם,

כל הגרסאות, מה שיש לפנינו דעת הרמב״ם,

לא כתוב שם אם אפשר ללעוס, אלא כתוב שם אם אפשר ללעוט.

מה זה ללעוט?

הלעיטני נא מן האדום והאדום הזה.

שם המילה הזו כתובה, מי שרוצה לדעת עברית,

והכוונה היא,

אתה לא צריך ללעוס את הדויסה,

אלא אתה דוחק עם הלשון ואתה בולע את הדויסה.

לפי זה, אם הוא אכל בצורה כזו,

צריך לברך בסוף על המחיה.

אבל מרן לא אמר את המילה הזו. מרן אמר,

אם לעש משמעות הדברים שזה היה כל כך סמיך,

שהיה צריך גם ללעוס את זה, גם בשיניים.

ובדרך כלל, לדייסה שלנו, שאנחנו רגילים לאכול,

אף אחד לא שם קומיות עצומות כאלה של סולת,

אף אחד לא שם 80% סולת שצריך ללעוס את זה.

לא, לא, לא.

אי-אפשר לברך על זה את ברכת מעון שלוש.

שוב האדם הזה מסתבך,

גם שם,

אם אין ברירה תאמר לו,

שאגיד את ויברך דוד ויסיים בסוף בברכת דבורי נפשות,

זו המסקנה לגבי הדייסה. או פתרון יותר קל.

אתה רוצה לאכול את הדייסה בארוחת בוקר, ארוחת ערב,

קודם כול נטילת ידיים ואמוצי,

תאכל כזית מהלחם, ובסוף אתה מברך גם ברכת המזל, פתרת את הכל ממה נפשך,

אין לך שום בעיה, בזה יצאת ידי חולת כל הפוסקים,

וזה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

כל זה כשאדם נמצא בביתו.

יודע בוודאי שאסונת דבר שהוא מותר באכילה.

אבל אדם שנמצא מחוץ לבית,

הרבה פעמים השאלה, הספק מתחיל לא מה מברכים,

אלא אם בכלל מותר לאכול את הדבר הזה.

הרי מרן כתב לנו בסימן קובסא דקו,

שאפילו על דבר שעשו רק מדרבנן לא תקנו חכמינו שום ברכה.

ואם יש בסולת הזו, יש שם מטליים,

מי יתיר לך לנגוע בדייסה הזו?

מי יתיר לך לאכול מהמאכל הזה? בוודאי שאסור לנגוע באותה הדייסה,

בוודאי שכל זה איסור גמור.

לא צריך הרבה ימים כדי שזה יהיה תלייה.

אם אתה משאיר חבילה פתוחה על המדף בארון מטבח,

תוך ארבע-חמש שעות זה יכול להטליע.

בפרט בימים החלים האלה הסולת מייד מטליעה.

לא רק אנחנו אוהבים את הדייסה,

גם התולעים אוהבים מאוד את הדייסה.

ולא רק תולעת חיה התורה אסרה לנו שרץ השורץ על הארץ,

גם תולעת מתה.

בשבת הבאה, פרשת ראה,

נקרא את הפסוק הזה, את האיסור שרץ השורץ על הארץ,

מה שקראנו לפני ארבעה חודשים בחומש ויקרא,

פרשת שמיני.

נו מילא, אם האדם הזה נמצא במקום שהטבח או הטבחית,

אנשים שאינם יודעים הלכה,

והם לא בדקו את הסולת, לא בדקו את הדייסה,

מי אומר לך בכלל שמותר לאכול מאותה דייסה? יכול להיות שיש שם הרבה פעמים תולעים.

ולכן, מה עושה טבח ירא שמים?

אדם שהוא נבון וחכם,

למד יורד לער סימן פד ויודע כיצד מברכים וכיצד אוכלים, הוא יודע את הכול.

הוא לוקח את הסולת ובודק.

איך בודקים את הסולת?

הסולת לא יורדת בנפה,

אי-אפשר לנפות את זה כמו הקמח,

אלא אתה שוטח את זה במגש ואתה בודק.

כמו אדם שבודק את האורז, אתה שוטח את האורז על המגש ואתה בודק לאט-לאט,

כך גם בדיוק אותו דבר,

תשטח את הסולת שאתה צריך על המגש ותבדוק.

אם זה התליע, זה נעשה כמו חוטים-חוטים.

יש שם כורעי עש,

מזה אתה רואה שזה התליע, תזרוק את זה.

אבל אם זה נקי, יעשה מזאת הדייסה.

מייד אחרי שהוא פתח את החבילה ויוציא ממנה כף אחת או שתיים בשביל הילד או בשביל עצמו,

מייד אחרי זה את מה שנשאר לא נשאיר על המדף של הארון מטבח. שם, כמו שאמרתי,

זה יכול להתליע,

בתוך ארבע-חמש שעות הכול יהיה תולעים.

אלא תיקח את זה מייד,

תכניס לתוך המקרר,

במקרר או במקפיא,

שם הכול ממוגן,

שם התולעים לא מסוגלים להגיע,

זה הפתרון היחיד.

אז אם אותו הטבח יודע את ההלכה, כך הוא נוהג,

והוא מגיש לך במיסה עוד דבר כיוצא לזה,

למה לא? יאכלו הענבים ויסבבו.

אבל אם הטבח הזה אדם שאינו יודע הלכה,

צריך להיזהר בדבר מאוד.

יש הרבה מקומות שבימים האלה אנשים יוצאים לנופש,

עבדנו קשה כל השנה,

מגיע לנו לצאת לנופש,

אבל מגיע לנו ללכת למקום טוב,

ולא חלילה שייתנו לך התולעים, ייתנו לך דברים שאסורים באכילה.

והרבה פעמים הפרסומת לא תואמת את המציאות.

בפרסום,

על אותו מקום כתוב,

אווירה דתית, אווירה חרדית.

מה זה אווירה חרדית?

אנשים נופשי מגבעת, אנשים נופשי מעיל. יפה מאוד.

כל הכבוד לפרסום הזה, למילים היפות האלה.

השאלה היא, מה קורה בפועל?

האם אותו הטבח עושה את כל מה שמרן כתב לנו בשולחן ערוך או לא?

הרבה פעמים אומרים לך, תשמע,

הטבח הזה הוא אדם חרדי.

כל יום הוא לומד דף יומי. האדם הזה, אל תהרהר אחריו, הוא יראה שמים גדול.

בסדר?

כל הכבוד לדף היומי שהוא לומד.

יכול להיות שמי אמר והוא לא פותח ולא למד,

יורד לעם סימן פדלת,

ואם תגיד לו שאולי יש תולעים באסונות,

הוא יתפלא. מי אמר לך שיש דבר כזה? בכלל, אני אומר, לא שמעתי דבר כזה. עד כדי כך.

יכול להיות שהוא יאכיל את עם ישראל מהתולעים,

בלי ידיעה, כי הוא לא למד מימיו את יורד לעם סימן פדלת.

אז כל הכבוד לדף היומי שהוא לומד,

אבל אין קשר בין שני הדברים האלה.

ואדם שרוצה לצאת לנופש לא ימהר לשלם דמי הרשמה,

לא ימהר ללכת,

אלא אם כן יבדוק איפה אתה הולך,

מה המאכל שייתנו לך,

אם הכול על טהרת הכשרות,

אם לא.

יש הרבה אנשים,

אין להם זמן להתעסק בדברים האלה.

הם, ברוך השם, בהם מלמדים תורה בבית-כנסת ברוכו, כל היום הוא בעלה של תורה.

אלא אם הוא צריך לצאת לנופש,

הגברת, אשתו מטפלת בדברים האלה,

הוא נותן לה את כרטיס הוויזה,

היא ראתה או באינטרנט או פרסום אחר,

אז היא מגהצת בוויזה, כבר יש דמי הרשמה,

ממלאים את המזוודות ונוסעים, הולכים לפי מה שפסקה הגברת הנכבדה.

לא תמיד הגברת יודעת,

לא תמיד היא שמה לב לבעיות שאנחנו אומרים.

ולכן, אדם צריך להיות זהיר וחכם בדברים האלה.

אם שאלת תלמיד חכם,

תלמיד חכם שיודע טוב הכול,

ואמרת לו, אני רוצה ללכת לאותו מקום, מקום פלוני.

הוא אומר לך, אני הייתי שם,

הייתי באותו מקום, הטבח אדם מראשמים,

בודק את הסלט, הוא יעשה לך קובה,

הקובה הזו כשרה למהדרין.

לא רק שהבשר הוא בשר חלק,

גם הסלט של הקובה, הוא בודק את זה, הכול מאה אחוז.

למה לא? תלך, תהנה מהחיים, מגיע לך לצאת לנפש, החכם אמר לך שהטבח או הטבחית הם אנשים מרעי שמים.

אבל, והיה אם לא, לפעמים הוא מגיע לשם,

ואז הוא נכנס למטבח,

בודק בעצמו לראות מה קורה, איך עשו את הקובה.

הוא שואל את הטבחית,

שואל את השאלות, בדקתם את הסלט? בשביל מה צריך לבדוק?

כך היא שואלת אותו. היא עונה לו בשאלה,

איזה אהבה על מנה לבדוק את הסלט?

היא עושה להם קובה, עושה להם כל מיני דברים, מטעמים,

שבתוכם יש גם טונעים.

אז איך אדם יוכל לאכול מהדברים האלה?

לא רק בימים האלה של ימי הנופש, יש לנו את הבעיות האלה.

בתקופה האחרונה,

הרבה מהאולמות, אולמות של שמחות,

מגישים מנה עיקרית, קובה.

כשהחתן והכלה הם מכוחותינו, כמו שאומרים,

הם אוהבים את הדבר הזה, זה מאכל מאוד טעים. מי לא אוהב לאכול קובה? גם אשכנזים אוכלים ואוהבים את זה מאוד. אבל תיכנס קודם כול למטווח ותבדוק. אתה לא יכול לסמוך.

יש להם תעודה.

הרבנות נותנה להם תעודה.

אם נותנים להם תעודה, מי אמר לך שהם בדקו את הסלט כמו שראוי, כמו שצריך?

ולכן אדם לא יסמוך על הנס בדברים האלה.

צריך ללכת בעצמו ולבדוק.

בדקת, ראית, אתה מכיר את המשגיח. המשגיח הוא אדם משלנו, אדם מראש המים, בקי טוב בהלכות עולם,

בדק בעצמו את הסלט ואחר כך עשו מזה קובה.

אתה רוצה לאכול? למה לא?

לתיאבון יאכלו הענבים וישבעו, שאוכל, יברך על זה מזונות ועל המחיה, אין שום בעיה בדבר.

אבל בלי בדיקה בדברים האלה, דברים שהם בגדר ספק דאורייתא, כמו שאמרתי,

לא צריך שזה יישאר כמה שנים,

כדי שהסלט יהיה מתולע.

ארבע-חמש שעות, אם זה נמצא על הארון מטבח במקום חן,

ויורים תולעים ויבאש.

הכול יכול להתליע,

ואז אם האדם הזה אוכל או מהדעיסה או מהקובה או דברים אחרים,

יכול להתליע, ואז הוא נכשל באיסור דאורייתא של אכינת תולעים.

כאן, בדברים האלה, אדם מקיים בדברי המשנה,

אם אין אמי לי מי לי בעצמו לבדוק,

יחקור וידרוש,

כדי שיהיה לו מאכל,

מאכל שהוא בוודאי כשר במאה אחוז,

ולא יהיה חלילה ספק מאכלות אסורות.

לא רק לעצמנו, גם לילדים.

אפילו ילד פחות מגיל בר-רצווה. אתה לא יכול לומר,

סך הכול הוא ילד בן שנתיים-שלוש, שיאכל מהסול עת שיאכל מהדייסה.

אין דבר כזה.

התורה הזהירה אותנו, לא תאכלו, לא תאכילו.

אם אני צריך לומר לילד שיתפלל מנחה,

אני חייב לחנך אותו מדי רבנן,

כאן, ביסורי מאכלות אסורות,

מי שנותן לילד...

כל דבר כזה עובר על איסור דאורייתא.

אם יש כאן תולעים בתוך הדייסה,

אז בחיי גוונה האיסור הוא לא דרבנן, עוד יותר חמור.

איך תיתן לילד לאכול מאכלות כאלה?

אז גם אם אתה נזקק, גם אם אתה נאלץ

ללכת ולשהות שם באותו מקום,

תיתן לילד שיאכל עגבנייה, יאכל מלפפון, יאכל דברים אחרים.

אם הלחם הזה הוא לחם בהכשר הבדאץ של אנג'ל וכיוצא וזה,

תן לו שיאכל מהלחם.

אבל מהבייסה? מאותם הדברים שאולי יש בהם חלילה תערובת של תולעים,

גם לילד הקטן גם לו אנחנו מנועים מלתת. כמו שאמרנו, יש כאן איסור גמור בדאורייתא,

ולכן כל אדם יהיה זהיר בדברים האלה.

בכל יומת השנה, קל וחומר, כשאדם רוצה לצאת לנפש,

אם זה בארץ ישראל, בצפון או בדרום,

או שקל וחומר הוא נוסע לחוץ-לארץ,

ששם צריך להיזהר ביתר שאת,

שם המצב של הכשרות הרבה יותר גרוע מארץ-ישראל.

כאן יש לנו תריסר בדצים שעושים מלאכת קודש,

וברוך השם, הרבה מהמקומות הם על טהרת הכשרות.

שם המצב הוא חלש מאוד,

ושם בחוץ-לארץ המצב גרוע פי כמה וכמה.

ולכן גם אם יש לו איזו שמחה משפחתית,

הוא נאלץ לנסוע וכן הלאה,

נשאל קודם כל חכם שיורה לו את הדרך אשר ילך בה כדי שלא יחזור משם עם מטען של עבירות שיטמטם את השכל שלו.

אל תטמאו בהם ונטמטם בם, לא רק מלשון טומאה,

אלא רבותינו דרשו שזה מלשון טמטום.

זה מטמטם את השכל של אותו האדם, המוח שלו נהיה מעפל.

רבנו חיים בן-עטאר, אור החיים הקדוש אומר,

לא רק אדם שכל החיים אוכל מאכולות אסורות,

המוח שלו נהיה מעפן,

אלא אפילו אם הוא יאכל פעם אחת, כבר המוח שלו חלילה.

כמה אנחנו אמינים כדי לגמור תורה, כדי לזכור,

ובאכילה אחת האדם הזה מאבד טובה הרבה.

ולכן אדם צריך להיות זהיר בדברים האלה בכל ימות השנה,

קל וחומר בימים האלה,

לוותר על הנופש ובלבד שיישאר בביתו ויאכל

רק דברים כשרים.

הדרשנים אמרו על זה רמז יפה.

אנחנו אומרים בכל יום, אשרי יושבי ביתך,

על אותו אדם שיושב בבית, אשרי יושבי ביתך, יש סיום.

הפרק מסיים.

תהילת ה' לדבר פי, כך הוא מסיים.

אבל אותם האנשים שהולכים לטייל, אשרי תימי מדרך.

גם שם זה לפי סדר אלף-בית.

שם הוא מסיים באות האחרונה, באות ת'

טעיתי כשה עובד, בבקש עבדך.

אולי כמו השה שעובד, גם הוא צריך לחפש אותו איזה מאכלות אסורות, איזה דברים הוא נכשל בהם,

אם זה בעניינים של אוכל, אם זה בעניינים של צניעות, ראה כל מיני מראות ניגעים וכן הלאה.

בשביל מה לך לצאת מהבית, לעזוב את הבית?

אתה עומד בכל מיני ניסיונות, אפילו אם נאמר, הוא עמד בניסיונות האלה.

אבל אנחנו אומרים בכל בוקר,

אל תביאנו לדי ניסיון ולא לדי ביזיון.

הגמרא בנוסכת וו בתורה בדף נז, הגמרא מזהירה אותנו שאסור לאדם להביא את עצמו לדי ניסיון, יקרא דרכה אחרינה רשע.

ולכן אדם צריך להיות נבון וחכם,

כמו שאמרנו, לא יעשה שום צעד אלא קודם כול נשאל שאלת חכם.

חכם שמכיר את המקום יכול להורות לו את הדרך אשר ילך בה,

אם כן, אם לאו,

ולא יתלהג יותר מדי מהפרסום.

הפרסומת אומרת לך, באווירה חרדית.

בסדר, האווירה חרדית, אבל האוכל מאפן.

נו, אז מה, מה זה ייתן לך שהאווירה חרדית?

יהיה לו אחר כך קלקול קיבה, ייקחו אותו לבית חולים, אז מה זה ייתן לך הפרסום?

קל וחום מבחינה רוחנית. ולכן כל אדם יהיה נבון וחכם בדבר הזה,

יקפיד ביתר שאת כדי שהקדוש ברוך הוא גם ישמור אותנו.

כשאדם משתדל, הוא עושה מצידו את כל המאמצים.

תמיד הוא נזהר בייסורי מאכלות.

אפילו אם היה איזה דבר שהוא לא ידע,

היה לו מחדל,

פשלה אומרים בערבית,

והאדם הזה כמעט לא נכשל,

הקדוש ברוך הוא ישמור אותו בבחינת רגלי חסידיו,

ישמור.

אם החלב הזה דבר שאסור באכילה, דבר שאסור בשתייה,

בשמים ישמרו אותו, שלא ישתה מאותו החלב.

ידוע מה שמספרים על הדרום רבי יוסף חזן,

בעל החקרנב, היה סבו של רבי חיים פנאצ'י.

היה דרכו של הרב, אחרי התפילה היה יושב עם התפילים של רבנותם ובני תורה.

אשתו הייתה מביאה לו כל בוקר כוס חלם כדי שראשו יהיה חזק ויוכל להמשיך וללמוד.

באחד הימים הרבנית מביאה לו חלם,

הרב לא ראה את זה,

הוא ממשיך ללמוד.

הרבנית עוברת, שואלת אותו,

רבנו, למה לא שגית את החלב?

אמר לו, איפה החלב? לא עובד לי היום, היום לא עובד לי.

לקחה את הכוס חלב, הושיטה לו ביד, הנה הכוס חלב.

ואז הוא נזכר בממראה של הגמרא,

חלב שחלבו גוי ואין ישראל רועהו. אני לא ראיתי את זה, למה לא ראיתי?

תבדקי.

בדקו וראו,

ויבוקש הדבר ויימצא, באמת היה החלב הזה החלב של גוי.

אתה רואה שהקדוש ברוך הוא שמר את הרב, שמר את החכם,

שלא יכניס לפה מאותו החלב שאסור בשתייה מדרבנן.

אדם שמשתדל, אז יקוים בפסוק רגלי חסודה ושמו.

אבל אדם שמתנהג בקלות דעת, איפה שהוא נמצא הוא אוכל. הוא אומר לך, גם פלוני אוכל, ההוא יש לו זקן יותר גדול ממני.

אם ההוא אוכל, גם אני אוכל.

לא כך פוסקים הלכות, לא כך נוהגים.

אם ההוא נכשל, אם ההוא טעה,

אני לא צריך לטעות אחריו, אלא תהיה זהיר.

תשאל תמיד פסקן.

אם החכם הפסקן אומר לך כן, כן, לא, לא. זה מה שצריך כל אדם לנהוג ולעשות כל ימות השנה.

וכמו שאמרנו, גם בימים האלה, ימי הנופש,

גם בהם צריך כל אדם להיות זהיר בדבר.

נסיים בדבר הלכה.

מרן מסכם לנו לגבי אדם שאוכל גם סולת וגם אורז.

לא צריך לברך שתי ברכות,

אלא אתה מברך על שניהם, בורא מיני מזונות.

בורא מיני מזונות שבירך על הסולת פתח גם את האורז.

אם הוא אכל גם מהאורז כזית וגם מהדייסה כזית.

התחייב לאכול, התחייב על האכילה של הסולת,

של הדויסה התחייב על המחייה,

בזו הוא פותר גם את ברכת האורז.

לא צריך לברך שתי ברכות,

גם בורא נפרשות וגם על המחייה,

אלא על המחייה לבד הוא פותר את הכול. כך משמעו את הלכות קטנות וכך פסקו להלכה רוב האחרונים.

אומדם חסד העלפים חולק,

ובספר רביבות אפרים ועוד הלכו כדבריו,

אבל כלל גדול בידינו ספק ברכות להקל,

ולכן לא יברך שתי ברכות,

גם בורא נפרשות וגם על המחייה,

אלא כאן בגללו הכי הוא צריך לברך ברכה אחת מהן שלוש על הדייסה,

הוא פותר בזה גם את האורז.

הוא הדין גם, אדם שאכל כזית אורז ואכל כזית עודה,

אז הוא מברך בלב הכי ברכה אחרונה על המחייה על העודה,

פותר בזה גם את הכזית אורז שאכל, ולא צריך לברך שתי ברכות. למה הדבר דומה?

נראה בסוף הסימן,

אדם שאכל שזופים, מישמיש, אגסים, אכל כזית.

מה היה צריך לברך ברא נפשות?

אבל הוא אכל גם כזית מהענבים.

בלאו הכי צריך לברך על העץ,

על העץ פותר את הכול ולא יברך ברא נפשות.

היה ראוי לברך גם עליהם, על העץ.

אלא מה,

הם לא משבעת המינים, אי-אפשר היה לכתחילה לתקן שיברך על העץ.

כאן, בלאו הכי הוא חייב לבוא ולברך על העץ ועל פרי העץ על הענבים,

ממילא הוא פטר גם את המישמיש, גם את האגסים,

אותו דבר גם כאן.

היה ראוי לברך על המחיה ועל הכלכלה, גם על האורס, גם זה מצביע.

אבל זה לא מחמשת מיני דגן, זה לא משבעת המינים.

אי-אפשר לנהוג ולעשות כך, לברך ברכה אחת מעין שלוש.

אבל כשהוא בלאו הכי חייב לברך ברכה אחת מעין שלוש על העוגה,

ממילא הוא פוטר בזה גם את האורס.

הכול נפטר בברכה אחת. לפעמים זה קורה, לפעמים זה קורה באולם שמחות.

אדם שמגיע לשם,

יש לו שמה סיגרים או דברים כאלה שהברכה עליהם בלא מיני מזונות.

והאכל גם מהאורז, לא יראה שתי ברכות אלא ברכה אחת בלבד.

הלילה הזה יורצייט של הרוגי תרפט,

מי שיודע, מי שזוכר,

מאוד נהרגו כהיום הזה,

ובעיקר הרגו וטבחו שם, בעיר הקודש, חברון.

את הרל הראשי שלהם, הרב חסון,

הם הרגו אותו בצורה משונה.

לקחו ושרפו את הראש שלו על הפרימוס.

כך נוהגים.

זה המנהג של הערבים הפרעיים האלה,

אם האנשים האלה אומרים לנו תעשו שלום.

אבל בשמים אין נקמות ה', אין נקמות הופיע. הקדוש ברוך הוא ינקום את מקנת דם עבדיו השפוך,

ויבוא המשיח ויגאל אותנו במהרה,

אמן ואמן. בכבוד יעקב יעלה ויבוא וימכור נר,

לעיניו נשמעת הרוגי תרפט.

יעקב לא נמצא.

יעקב יעקב יעקב יעקב

150, 150 זכר.

מי שברך על ראשינו הקדושים והצהורים, אברהם, יצחק, יעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה, הוא יברך וישמור וימצוא.