ברכה גם על פירור? שיעור כזית, רביעית והאמת ההלכתית בין הרמב״ם, מרן והחזון איש

 

- - - לא מוגה! - - - 

אני קורא בסימן ר׳ י׳ סעיף א׳

האוכל פחות מכזית בין מפאת בין משאר מחלים

פחות מרביעית בין מיעי בין משאר משכים

מברך תחילה וברכה הראויה לאותו המין ואחריו אינו מברך כלל.

בדין הזה יש לנו מחלוקת שלושה דעות.

הדעה הראשונה

רב רחם בשבחה והכל באומרים שאדם שאוכל מעט פחות מכזית לא מברך כלל.

אלא כמו בברכה האחרונה, ברכת המזון על המחיה ובועה נפשות צריך כזית,

כך גם לגבי ההברכה המשנה.

הדעה השנייה רבינו הנה אומר כן צריך לברך אבל ללא דרגה.

אם תאכל פחות מכזית לחם במקום המוצית הוא מורך של הכל.

אם תאכל עוגה פחות מכזית במקום מזמר הוא מורך של הכל.

הרמב״ם לא אומר את זה. הרמב״ם אומר כל הדין של כזי כל הנושא הזה הוא אך ורק

לגבי ברכה אחרונה ברכה ראשונה תאכל הרבה, תאכל קצת אסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה וגם אם אתה אוכל גרם אחד אתה חייב לברך

כך דעת רוב הפוסקים ככה ננהג וככה הלכה ולכן אדם שלוקח

ואוכל אפילו דולם אחד של לחם ולברך אמוצים.

הוא פוקח דולם אחד של עוגה ולברך מזונות.

עוד דבר גם פרי עץ.

הוא פוקח משהו מעט ואוכל ואני אומר מזה, צריך לברך.

הרבה פעמים יש שם על השולחן מעט סומסום.

מעוגה התפורר סומסום.

יש אנשים שאוהבים את זה, הוא פוקח בעט באצבע ובא לאכול חטא סומסום.

למה זה שוקל? פחות מגרם.

צריך לברך את שם על מלכות, ועוד מעט אדם. אסור לך לבסוס את הסומסום הזה למרות שהוא מעט מאוד.

חבר הכי, אסור לעמוד בעולם הזה בלי ברכה.

רק קודם כל לברך ברכת רואי האדומה ואחר כך נקרם את הסומסום. זו ההלכה, אלה דברי מרן.

מרן פסק לרומה וכך המסקנה והבלכה נמאס.

למה לא מסכן אותך?

בהתחלה אתה כוסס בשיניים,

ואחר כך לאט לאט עם מרוק זה נבנה, לאט לאט. אין בו כמות גדולה כדי שתוכל לבלוע את זה כמו שאתה בונה על לחם הרבה.

אבל בוודאי שיש כאן משהו,

אדם נהנה מזה ואז שמרון מוכיח ושם בו פה.

הוא לא נהנה, למה הוא עושה את זה?

ולכן, ויש ספק לרועך, אתה מגלה שתייה.

לפעמים יש בכוס גרם אחד של ים, נשאר גרם אחד או שתיים.

אני רוצה לשתות את זה.

למה לא שישתה ויהיה לו לו בריאות?

אבל צריך לברך קודם כול, בריא פניי גפן, קוראים שזה מים, צמא.

אין הרבה בכוס, בסך הכול גרם אחד או שניים.

גם בתור הבוה צריך לברך שהכל מריאה בבריאות.

אין הבדל בוודאי חמש שניות ושלום יש חובה

וברך ואסור לו לברות מהעבור התור ולא יהיה ברכה.

תקבל ברכה אחרונה, ואיך שגם.

כאן?

אתה לא יכול לברך את ברכת המזון ברכת מעין שלוש או בוראי נפשות אם אין כזית. לכולם המינימון צריך שיהיה כזית,

פחות מכזית, אי אפשר לברך את הברכה האחרונה.

כמה זה כזית?

חלוקת גדולה בראשונים.

הגברה לא אומרת בפירוש כמה זה הכזית.

הדעה הראשונה,

דעת התוספות, ספר האגודה,

הראש שטוב על שולחן ערוך בסימן תפ״ו שהכבית הוא כחצי ביצה.

אם הביצה היא חמישים ושתיים,

במילא גם בכזית שהיא חצי,

אכלת עשרים ושש כוליים,

אם זה לחם, יברך ברכת המזל,

אם זה חוגות, שבעת המינים,

ברכה אחת מהן שלוש, ואם זה פירות וירקות אחרים,

יברך ברכה אחרונה, בורא נפישות.

כמובן, הרמב״ם לא סבר כך,

אלא הרמב״ם סבר ששליש מהביצה זה כזית.

הרמב״ם מתחיל בגרודרת,

והכזית היא יותר קטנה מהתאנה היבשה, יותר קטנה מהגרודרת.

בביצה יש שלוש גורגות,

כאן וחמר בכזית שהיא יותר קטנה,

הרמב״ם ערך בשיטה אחרת, אף גם דעת הרי.

שואל בספר שבח פסח,

מדוע מר״ם בסימן תפ״ו אומר לנו,

שבו יוצאים מדי חובת מצה בליל פסח אם זה שליש ביצה?

למה צריך חצי ביצה?

הרי תמיד מר״ם הולך בעקבות שלושה עמודי הוראה,

או שניים מתוכם,

וכאן יש לנו את הריף והרמב״ם שאומרים שהכזית זה שליש ביצה.

כך הם שואלים, מבקשים על נורא.

חמדת ימים אומר המנהג כדברי התצפות,

שהכזית היא כחצי ביצה. זאת אומרת,

אילו לא היה מנהג אתה צודק, מר״ם היה צריך ללכת בשיטה חריפה הרמב״ם, אבל יש לנו מנהג.

כמו בכל מקום, גם כאן אנחנו הולכים לפי המנהג,

ולכן מר״ם פסק.

אם אתה אוכל 17 גרם מהמנהגה בליל הסדר, עדיין לא קיימת את המצווה,

צריך שיהיה לפחות חצי ביצה.

חצי ביצה, כמו שאמרנו, זהו 26 גרם.

רק בזה אתה יוצא את החומרה מדאוריית,

ושם המצווה בליל הסדר בערב תאכלו מצות,

מצווה תעשה מן התורה.

במחלוקת הזו ספק דברית אל החומרה, ולכן גם כאן יכלו אותו כלל ספק דרכות לאכל, ולכן

כשאדם הזה אכל 26 גרם יכול לברק ברכת המזון מעל שלוש עבורי נפשות,

אבל אם ברכה על 17 גרם,

לא נוכל לסמוך על אביך הרמב״ם,

לא נוכל לומר לו שיברך ברכה האחרונה, אלא כמו שאמרנו, צריך שיהיה מינימום כזית,

ורק כזית כחצי ביצה.

כמו שמרן אמר שם בהלכות פסח, סימן תפקו רם,

נכון הדבר גם כאן, מרן מסמך על מה שכתב שם,

ילמד בסתום מהמפורש,

אלה הדברים שצריך לנהוג ולעשות.

כמה זה כזית? אני אמרתי 26 גרם,

אבל זה לא מוסכם.

גם זה שנוי במחלוקת גרם בפוסק.

עד היום יש לנו הרבה מהאשכנזים שהולכים בעקבות החזניש.

הכינוי שמהם קוראים מהם חזנישניקים.

רואים?

לא יברכו ברכה האחרונה על 26, אלא הם הצריכים הרבה יותר.

הבעיה התחילה במה שכתב התשבץ.

תשבץ ראשי תיבות תשובות שלשון בר צדוק,

אות המילה של המערם.

כידוע,

המערם רוטבוק בסוף ימיו,

מלכות הראשונה תפסו אותו כבן ערובה,

ורצו תמורתו כופר.

הוא התנגד, הוא אמר להם,

אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העונה,

ולכן הוא לא רצה שיפדו אותו, למרות שהיו עשירים,

היו אנשים שהיה להם יכולת כלבנית, היו מוכנים לפדות אותו, הוא לא רצה,

הוא נשאר במת עשרה במגדל קודם לחייל.

התלמיד היחיד שהיה לו רשות להיכנס לשם,

זה היה רבי שמשון בר צדוק, הוא היה נכנס ויוצא.

ובאחת התשובות שהוא כותב, הוא כותב, אולי הביצים שהגמרא מדברת עליהם, אולי הביצים נתקדמו.

גם משפט שמזרק,

אבל אין לזה מסקנה ברורה, הלכו להלכה למעשה, הוא לא כותב שם.

אחריו כתב במסע הזה הגאון רבי עמנואל חי ריקי.

הוא כותב את זה בספר חושב מחשבות.

הרב חיבר גם את הספר משנת חסידים, הרב היה גמור, וגם בפשט דיבר בקבלה.

הרב אמר מרבני ירושלים לפני 270 שנה.

הרב בנה את בית הכנסת אורח חיב.

בבית הכנסת הזו הוא התחיל לבנות אותו,

אבל בסוף, כדי לגמור,

נזכרו איבריה לציבור ואוספו ירושלים, ואז הייתה בעליל תורה,

ולכן הוא נסע לחוץ לארץ לאסוף כסף.

בחזרה התנתנה עליו שודדים,

גם לקחו את חספו וגם הרקו אותו, נהרג על חידוש השם.

הוא, כמו שאמרתי, גם הוא זורק את המשפט הזה,

אולי הביצים יתקטנו.

אבל שוב, מסקנות,

לתרגם את הדברים האלה מהאולי הזה,

הם לא אומרים שום דבר.

אחריו, בדור שאחריו,

המודע ביהודה וביחסקננדו הוא שכבר מדד ואמר גם מסקנות אחרות

ממאן שאמר.

הוא כותב את הדברים בספרו ציון לנפש חיה,

שטובות צנח,

וחידושיו לפסחים דף קח.

שם הגמרא אומרת,

כמה זה רביעית אם אתה רוצה לצאת ידי חובה,

קידוש, המגנה, ארבע כוסות,

או, כמה זה רביעית?

הוא מונה שם את החשבון,

אצבעיים על אצבעיים ואומו אצבעיים, זה מה שכתוב בגמרא.

הוא פותח ואומר, הרמב״ם כותב,

שרביעית תנות זו 27 דירים.

ככה הרמב״ם כתב.

ואחריו העתיקו גם ועוד הרבה פוסקים.

כל הפוסקים שהיו כאן באזור שלנו,

באזור הזה שלטה מלכו טורקיה.

העותומנים הולכו כאן אלף שנה כמעט.

והמשקל שלנו הוא רם דירים, ולכן הרמב״ם תרגם את כל מה שיש לנו.

רק הזית,

קבצה,

רביעית,

כל שיעור הפרשת חנא,

אם הרמב״ם עשה את החשבון ותרגם את הכול וגם אחרונים אחריו,

אחרי הרמב״ם, מהראשונים ועד האחרונים,

כל אלה שהיו כאן באזור כולם העתיקו את הדברים. הבא הוא גם עמודה היה בג'רימאן.

הוא כותב, אני לא יודע מה עושים את זה.

ודאי ששם לא היה המושקל הזה.

ולכן הוא שואל, אני לא יודע מה זה.

לא יודע. אם כן, הוא ניסה הוא עצמו לחשבן את החשבונות,

הוא ניסה באצבעות שלו לבדוק מהו מידת הרביעית,

אומן אלא גם הדברים האחרים, כזית, כבצה וכו'.

שום מדד יצא לחשבון הרבה יותר.

יותר,

ואיך זה מה שכתבו הפוסקים?

אז הוא עונה, הוא אומר, בזמן הגמרא,

מאז התקופה היא לפני 1900 שנה,

התקטנו על ביצים.

זה לא היה כך פעם, אלא הנצאות השתנתה.

ולכן הוא מאמץ את השיטה שהוא מדד, אמר ועשה,

אבל הלכו בדרך הזה גם תחת המסופר,

וחלק מהדברים הסכים גם בגרע,

כך כותב בהלכה גם החזון איש.

ועד היום, כמו שאמרתי, החזון אישניקים,

הם לא יברכו ברכה אחרונה על 80 דרם יין על הגפן.

הם טוענים לא, 80 דרם זה עדיין לא רגע את היום, אלא כמעט כפול.

אם הוא ישתה כ-150 דרם, רק אז הם מברכים ברכה אחרונה,

ברכת על הגפן, חובר ורואה נפשות וכיוצא בזה.

אבל אנחנו כאן הוא מברכין.

אנחנו הולכים לפי המידות שאמרתי,

אם זה כזית,

יש לך את השיעור של 26 גרם בנפח,

קבצה 52,

רביעית הלוג זהו,

78.3 וכן הלאה. כל הדברים אנחנו הולכים עד הסוף כרמב״ם. הם לא ידעו? אנחנו יודעים.

איפה אנחנו יודעים?

פשוט לא יודעים.

יש היום את המצבעות.

מטבע של דרם מהתקופה של הרמב״ם.

הרמב״ם חי פעל לפני 800 שנים והמטבעות הישנים האלה נמצאים לא פה אלא מי שחפר את החפירות הארכיאולוגיות לפני 70-80 שנה בכל האזור הזה שלטו הפריטים והם שדדו את האוצרות הארכיאולוגיות ובין היתר גם את המטבעות האלה.

המטבעות האלה נמצאים בניסיון הבריטי בלונדון. שם המטבעות האלה נמצאים.

אחד מחכמי דורנו, הרב וייס,

טרח מנסה הנשק.

הם נתנו לו פשוט, אתה רוצה, תצלם, אתה רוצה, תשקול.

צילם את המטבעות והצילום של המטבעות

הכניס אותם לספר שלו,

מידות ומשקולות של תורה.

הוא מצלם שם את המטבעות בשני הצדדים וגם שיקם אותן.

המטבע דירהם שהיה אז בתורה של הרמב״ם הוא 2.9 גרם.

לפי זה אנחנו מחשבנים כל דבר.

מה אתה אומר?

הקבצה היא 18 דירהם?

18 כפול 2.9? 52. אתה אומר שהקבצה היא חצי תשעה דירהם?

תשע כפול 2.9 יוצא לך 26 גרם.

הרביעית שעליו אנחנו מדברים,

שיברך עליו ברכת על הגפן ועל פרי הגפן.

הרמב״ם אומר 27 דירהם כפול 2.9 יוצא לך 78.3 גרם. מי ששתה כמות כזאת בבת אחת,

אם זה מים לברק נפשות,

עם בוריים וברך על הגפן וכן הלאה.

שיעור עבדירהם.

כמה זה?

אדם שאוכל עבדירהם עוגות יברך עליהם המוציאו ברכת המזון.

כמה זה?

גם כאן אתה הולך לפי החשבון הזה.

72 כפול 2.9. למי שיש לו מחשב בשעון או בטלפון יכול לבדוק,

יוצא לך

מאתיים ושמונה וחצי גרם, על זה אתה צריך לברך בכותב מספר. שיעור חלם, האדם כותב 520 דירהם, תקח דירהם.

גם לרד כותב את זה פעמיים בעבר,

גם באורח חיים סימן תמ״ו וגם באורח דירהם סימן נפשים כפול.

אדם שלוש תקח דירהם צריך להפריש חלם בברכה.

תכפיל 520 כפול 2.9. יוצא לך בדיוק 1,509 גרם קמת.

יש לך פעמיים כזה?

תוציא חלם בברכה.

וכן על זה הדרך.

מרן דהי בן עזר, תראה כמה זה 200 זוז,

גם שם המשארים לפי כסף טהור.

כמה זה פדיון הבן, כל הדברים האלה מרן שוב העתיק את דבריו.

כל הדברים האלה הולכים לפי ה-DH, כי אנחנו כן יודעים.

הנודע ביהודה לא ידע.

בזמנו באו המתביעות האלה למוזיאון הבריטי,

וכן על כל דברי התקנית במורה האחרונה,

והם תקחו את זה מכאן, כמו משם,

והיום כל אחד יכול לראות את הדברים ב-DH שהיה הרבה גורש של הרמב״ם,

וכפי זה אתה יכול לחשבן את כל החשבונות.

מה תגיד לי, אבל הנודע ביהודה,

עשה את מה שכתוב בגמרא, אצבעיים על אצבעיים הוא מודד את האצבעות שלו.

יצא לה חשבון אחר, אולי הוא צודק. מי אמר לך שאנחנו צודקים?

תלמידו, תשובה מאהבה,

עונה לנו.

הוא אומר שאת כל הדברים האלה שכתובים בגמרא נשארים לא באדם שהוא גמד ולא באדם קבוע,

לא באצבעת של בן אבטיח.

כל אדם ממוצע, והוא אפשר לרבו.

צריך שיהיה אדם ממוצע,

רבנו מחזקי לנדא היה לא רק גדול בתורה,

היה גם גדול עוד בגוף.

אם כן, איך אתה משער באצבעות שלך? אצבעות שלך לא מהווים קנים בידיים.

הרב וענה לא צחק.

את הדברים האלה מצטט על פתחי תשובה ביורדיה,

וכן בספר טעמי המנהגים.

אם כן, אכן עוד העד דבר.

למה יצא להם חשבון מנופח?

כי הם יודעים והיו לו אצבעות יותר גדולות,

ולכן קרה מה שקרה.

אנחנו שיודעים את המציאות,

המציאות היא לא קפח,

יש לך את המצביע עדינון,

שבפי זה אתה מחשבל את כל החשבונות.

זו הבעיה הראשונה שאתה מתמודד כנגד החולקים, ואתה אומר לרוביהם,

כאן אין מחלוקת מה ההלכה,

אלא השאלה היא מה המציאות,

מה הרמב״ם דיבר, מה זה הדילים,

אז המודע ביהודה אומר, הוא לא יודע,

אנחנו כן יודעים, מי שרוצה יכול ללכת ולראות את המצביעות הללו.

זו הטענה הראשונה כנגדם.

טענה שנייה,

לפני כ-1900 שנה התפוצץ הר געש מאיתנו.

למרגלותם הייתה עיירה,

עלה והכספה את הכול.

לפני כ-100 שנה,

כמו ארכיאולוגים חופרים ומתאים בולדוזר.

עושים את הדברים בעדינות,

חופרים לאט-לאט.

בין היתר מצאו שם,

תחת הלבה הזו,

מצאו ביצים מבושלות.

והביצים האלה נשארו, הקליפה נשארה שלמה.

יכול להיות שבפנים נהיה רקוב, מחפן,

אבל הקליפה לא קרה שום דבר.

הלבה שכיסתה את זה, ושמר על זה מפגעי הזמן,

לא קרה שום דבר.

לקחו את הביצים האלה ושקרו אותם.

מה היה משקל הביצים?

52 גרם.

אם נראה לפני המדע והודה שהביצים התקטנו,

היו צריכים למצוא ביצים שמאמרם ביצים גדולות,

והיו שם ביצים גדולות,

אלא בדיוק כמו הביצים של ימינו.

את הדברים האלה, את המחקר הזה ראה הרב קוק,

רבי אלוהם, יצחק הכהן.

הוא מייצג אתו, הוא הגיב. כלומר, מכאן ראייה נגד הנודע ביהודה, נגד החתם ספר, אלא משה אמת ותורתו אמת,

הספרדים ורבי חיים נאי צודקים.

אם אתה רואה 52, וזה היה לפני 1,900 שנה,

אם הביצים התקטמו מאז ועד היום,

איך ייתכן שזה היה 52?

היום בארץ,

מובה מספקת לנו בכל שנה בארץ 6 מיליון ביצים.

היום הכול ממוחשב, הם כותבים גם כל ביצה וביצה קמאי.

יש ביצה אקסטרה, א', ב', ג', ד', המרוצע, לא ניקח את הגדול ביותר, מנוע הקטן.

המרוצע, מהו?

הממוצע של אותם הביצים שהם משווקים, 52 גרם, משווה לכל מה שאמרנו.

הממוצע הזה לא רק היה, אלא גם, שוב, הנודע ביהודה לא ראה את הביצה הזו,

שלפני 100 שנה הארכיאולוגים גילים אותה שם באיטליה.

אם הוא היה רואה את הביצים האלה,

בכל זאת שהיה חוזר בו, הוא היה אומר, הנה,

הביצים לא התקטמו, הביצים נשארו היה ועובר, הכל נשאר אותו דבר,

לא השתנה שום דבר.

התרנגרונות לא עשו שליטה,

לא הצטרפו לשביתה של ההסתדרות,

ועשו שביתה, לא נותנים להם מספיק,

ועשו במקום ביצה גדולה, ביצה קטנה, עדיין הם לא חברים בהסתדרות.

אתה רואה שהכל נשאר.

זו הראייה השנייה שגדולי הפוסקים, גדולי האחרונים,

מביאים אותה להלכה ולמעשה.

לא רק בזה, אלא גם בדברים אחרים, המחלוקת מסתעפת.

מה שצמוד לכל הנושא של המשקל,

גם לנושא של האצבע,

טפח אמה.

כמה זה הטפח?

לנו קחוק מ-8 סנטימטר,

לפי הצנח 9.6,

האמה לנו 47 סנטימטר,

והנה, כפי שיטת ההצלח, חתום ספרו והחתומים, 58 סנטימטר, והוויכוח גם שם מסתעף מהמחלוקת שהתחלנו.

וגם לזה יש לנו ראייה ברורה נגד דברו ההצלח.

הראייה היא,

הספר תורה העתיק ביותר שיש בעולם הוא ספר תורה שכתב ארן

לפני 650 שנה.

הספר תורה הזה נמצא אוניברסיטה, כאן בירושלים.

כמה צריך להיות אורך הספר תורה? מה המינימום?

אמר, תמדוק את הספר תורה הזה,

האורך שלו הוא בדיוק 47 סנטימטר.

אילו היה הדין,

כמו שאמרו עבודה ועבודה, חתום סופר וחזוריש,

היה צריך להיות עורך על ספר תורה 58. כאן אתה רואה שזה 47. אם כן,

הרן שהיה לפני 650 שנה,

הוא לא הלך בשיטה של הנודע ביהודה,

הוא הלך בשיטה שבאנו,

כמו שאמרנו,

הכל היה מדויק,

הרן ידע את הדברים בצורה מדויקת,

אינה באמנה שחלילה הוא טעה אל אף אחד ברשומים שיחלוק על זה.

שום דבר מזו אתה רואה, היה ברורה נגד אותה שיטה.

אחד מהאברכים של הדור הזה כתב ספר בשם עלי ספר.

למשל, הוא מביא את הרעייה הזאת,

אבל הוא דוחה את זה, אומר לו, שום רעייה.

כל מה שאמרנו שצריך שיהיה אמה,

כל זה בספר תורה מגביל.

בספר תורה שכתב הרעייה, עשוי מקלף.

ולכן אין שום רעייה.

אחד מהחכמים שלנו, הגאון הרב נוסף כהן,

שמחר ימו ילמד כאן בשעה שש,

הוא ראה את הדברים האלה ללא אמון.

הוא הלך לעצמו, הלך לאוניברסיטה לראות.

מה אמרו?

הספר תורה שכתב הרעייה, עשוי מקדים.

אותו האדם שכתב עלי ספר, שקר.

כמו שהעיתונאים כותבים בכל יום בעיתונים שלהם הרבה שקרים,

הם אומרים שרק התאריך הוא נכון.

חוץ מהתאריך, הכל שטויות, ככה הם בעצמם אומרים.

להבדיל בו פס זה אותו דבר.

איך אתה משקר?

אתה אומר ספר תורה שכתב הרעייה נפלא.

תלך בטרן, זה עשוי מקדים.

אם זה עשוי מקדים, חזרנו עוד הרעייה, הרעייה מצוינת.

נגד דברי הצנח,

נגד דברי החתם סופר והחזוניש.

הם לא ראו את הספר תורה הזה.

לא היה מצוי לא בצ'כיה ולא בטראג ולא במקום אחר.

נכון, הספר תורה הוא פה, שיבואו ויראו.

אם היו באים ורואים, יכול להיות שהיו חוזרים בהם.

זאת ועוד,

במאה האחרונה הרבה מקוואות התגונו בחפורות הארכיאולוגיות.

אחת הראשונות שהייתה המקווה בנצד.

מי שסופר, לפני 60 שנה המטכ״ל היה התארגת אם הוא עצר כסף בשביל

לצבא וראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון אמר לו אין כסף.

אמר לו אם לא להתפטר, להתפטר.

הוא היה מבוטל, מה יעשה?

הלך לחפור חפורות הארכיאולוגיות שם במצדה.

ואז במצדה הייתה סוף העולם,

לא היה עדיין את הרכבת, את הרכבה, לא היה שום דבר.

היה חופר וחופר, בסוף מצאו מקוואות.

פשוט פרסום בעיתון, מצא ממקוואות.

את הפרסום הזה ראו הרבנים שאחראים על צהרת המשפחה,

ובראשם הרב אלטרים.

קיבלו לו טלפון.

כבוד הפרופסור, אנחנו רוצים לבוא לבקר במקוואות במצדה.

הוא מייד התחיל לחשוב, אלו הרבנים בטח,

הם לא בחורים בני 18. איך הם יעלו את העם? הוא אומר לו, כבוד העם, אפשר לדעת מן כמה אתה?

הוא אומר לו, אנחנו אחרי 80. הוא אמר לו, אין כביש, איך תעלו?

צריך לבוא ברגל, אמר לו, אלו נעלה ורשנו אותה.

רק תגיד לי מתי אתה נמצא.

אנחנו רוצים בתאם שהאתר יהיה פתוח.

אז הם קבעו יום ושעה,

וכל הרבילים באורחן, קיץ, כולם למעלה,

הוא הביא להם כוס תה, דברים אחרים, ספק כשר, ספק לא כשר.

מים קרים, בסדר, די כשר.

איך שהם יגיעו למעלה, הוא מגיש את העם,

את המגש עם המים הקרים,

מהם קוראים להם, לפי שעייפה בקיץ,

יש לך דבר יותר טוב מזו,

אבל הרב אלקלין לא בבשי בכוסמן,

הוא אמר כשהזוז,

מיד הוא ניגש לחור,

אותו החור שיש בין הבור שבו עוצר הגשמים והגשם, ובין המקווה.

החור שמחבר, ששם אנחנו עושים את ההשקה,

את החגור,

צריך להיות מינימום גודלו כשפופרת אמונה.

הוא אמר לו שעשו את זה, הוא בא בשביל לראות את זה.

הוא לקח את הסנטימטר, הגיע לשם, מדד,

צועק לכל הרבנים 3.5 סנטימטר.

אחרי זה לקח את הקוסמאי ועכשיו אם ההלכה כבר אצלח מה החתם סופר והנודע ביהודה היה צריך להיות החור הזה בגודל של 4.5 סנטימטר, ולא 3.5. ולא 3.5 המקוואות האלה פסולים.

אם זה 3.5 סנטימטר, זה היה לנו שלפני אלתיים שנה אותם היהודים שגרו במיצדו היו אנשים דתיים.

היה שם בחפירות ראו הרבה תפילין, הרבה דברים אחרים,

וכאן הכור חצוב בסלע.

זה לא חום שתגיד שאולי הרוח הביאה עוד חום.

הכור חצוב בסלע, הם ניקו את כל החום,

הסלע לא מוריד, לא משמין,

הוא לא אוכל.

מה שהיה נשאר, אתה רואה שלפני אלפיים שנה בדיוק במידה שאמרו, שאמרנו,

הכול אותו דבר, הכול מדויק והכל התפרסם אחרי זה, פרסמו גם בספרים, גם בעיתונים, והנה ראיה, ראיה ברורה ל... ושוב, אם היה ראיה עבודה ויודע את הדברים האלה,

יכול להיות שהיה חוזר פה גם למה שחפרו מתחת לכותל המערבי, על הבית, כל החפירות שיש באזור.

גם משם היו הרבה דברים והרבה תגליות שבהם אתה לומד לפי מה שאמרנו ולא כמו שאמר העבודה ביהודה.

מי שרוצה לראות את כל הראיות האלה,

לראה את הספר שכתב אותו הרב, הרב וייס,

ספר מידות ומשקולות של תורה. יש לו את הספר באוצר הספרים בחדר השני,

הוא כתב ספר את כל הראיות האלה.

הוא כתב את הראיות בצד הזה, בצד השני,

את הראיות, את ההוכחות,

הוא לא מחגגה,

אין לנו רק ארוך את כל הדברים,

חתם את כל הנושא,

את כל הראיות שיש,

מהשס, מהקוסים,

בין היתר, אדוני, גם חלק מהאירויות שאמרנו עתה מביא את הכל שם,

מי שרוצה ייקח מהירוי.

לנו יש מנעג, כמו שאמרתי, לנו לא היה ספק מהו הדיר הון.

אנחנו ידענו מה שאמר הרמב״ם,

כל אלף השנה שהטורקים היו כאן,

היו משתמשים בדירון. היה דירון, או קנייה,

זה היה בערך 800 קילו,

ועוד קלו, עוד קלו, עוד קלו היה שלוש קילו.

עד לפני 90 שנה,

כשהטורקים שירתו כאן בארץ,

כך היו כולם משתמשים. הייתי הולך למקורת, לא היה קילוגרם.

כשנכנסו הבריטים לכאן בסוף מלחמת העולם הראשונה,

כרענח, כבשו את הכול וגירשו אותם.

רק אז הכניסו לנו את הגרם, או הקילוגרם, אבל עד אז אני הכרתי צופים שהיו עדיין משתמשים,

לפי הרגילות שהייתה להם היום, הם משתמשים בדיר. הם לא משתמשים בדיר,

אלא לימדו אותם, כשהיו ילדים, למדו את המלאכה,

הם משתמשים בדיר.

ולכן, במשך כל הדורות,

עכשיו עוסקים באו בעתיק והעתיקו את הדברים האלה, זה היה מובן מאליו.

כשאדם קורא את הרמב״ם,

זה מה שהוא גם קונה במקורת והיה המשכר הטבעי.

ולכן, דברי כבר הספרדים לא שאלו את השאלה הזו, מה זה דבריהם.

היחיד שכן שאל,

היה הגאון רבי יצחק בן ואליד בעל ספר ויאמר יצחק.

הרב היה אב בית הדין במרוקו הספרדית, טיטואן.

כנראה ששם

לא שלטו הקורקים,

ולכן גם הרב מדד,

גם הוא עשה כמו הנודע ביהודה וגם הוא יצא לאותם החשבונות.

כך הוא מעיד בשם הגאון עד יהודה אבוקסיס,

שככה היה מנהג שם.

גם בני הגאון עד יוסף בן ואליד, שמו יוסף,

שם הספר שמו יוסף, וגם הוא כותב את אותם הדברים.

וזה המקום היחיד אצל הספרדים שהיו במבוכה הזו, חוץ משם.

כל החכמי הספרדים הנהיגו ליד מנהג.

אז אתה לא יכול להגיד לי, אם אדם אחד עשרים ושש,

מי אמר שהוא יכול לברך על המחיה ועל הכת המזון?

מחלוקת, תגיד, ספק ברכות מה כן.

כאן זה לא מחלוקת בהלכה.

כאן זו שאלה של המציאות.

הם לא ידעו את המציאות,

אנחנו יודעים את המציאות.

אם אדם עכשיו יושב באיזה מרתף למטה,

הוא יגיד,

כעת זה יום, עדיין צהריים,

ייזהר, אל תתפלל על ערבית וברכה לבטלה.

אנחנו רואים כעת בחרות זה לילה, היה כבר ספר כוכבים ברבנותם.

אם הוא לא יודע את המציאות, זו בעיה שלו.

אנחנו נברך ונאמר אשר בדברו מערים ערבים בחכמה.

גם כאן, בדבר הזה, הוויכוח הוא מהמציאות.

והם, לצערנו,

לא היה להם את הזכות לדעת את המציאות.

אנחנו כאן יודעים.

ולכן,

על ההערכה בדברים הללו אין רבא אמינו אדם אמר ספק ברכות מהכן,

אולי אנחנו כן נברך על המידות לפי מה שהסברנו, לפי מה שאמרנו.

אביב עראכה בא נקרא בסימן רעי א' סעיף יג כאן בנוסרד.

שם הדיון שלו, אדם שבא לקהל מצוות קידוש.

כמה יין צריך לשתות?

הרב מביא את המחלוקת.

הוא מזכיר את המחלוקת בקצרה,

ואחרי זה מסכם.

הוא אומר,

בלילה נקרא הקידוש לדאורייתא.

ולכן, כמו בכל מקום ספק דאורייתא לחומרה, גם פה צריך לחשוב שפעם המודע ביובה לא מספיק לשתות 40-50 גרם, אלא צריך לשתות הרבה.

אבל, אנחנו נסיגו העולם.

גם אם נאמר שקידוש בליל שבת לדאורייתא,

השאייה של היום לכל הפוסקים ולכל הבעיה זה בהגנה.

אז תספק דאורייתא נקודה.

זאת דברית.

הרב המשנה דובר בישראל, מעיר הכהן מרא דין,

לא כתב את זה כדין,

חולה חומרה בעלמא.

מי אומר לך שזה חומרה? אולי דין.

איך אתה בא ואומר כל מיני דברים אתה תולה כדי שהוא גם יהיה בקואליציה שלך,

תגיד, באנו כמוני?

באנו.

לא מתוך זה אנחנו לא אומרים. בוא נראה.

הנין של המשנה בורה גר היום בקריאת ספר.

שמו הגאון הרב הילר זבש.

אם הוא קיבל ירושה מהסבא קדישה,

האם השבע נכנע?

מה רון? זה הגביע הכסף, הכוס קידוש,

שהסבא היה מקדש עליו, הבן מישרון מאיר הכהן.

תיקח את הכוס הזה, תמדוד.

יש לו פחות מ-100 גרם.

אם איתה, שהוא סביר שזה הדין שחורה להיות כמו הנודע ביהודה,

היה צריך שיהיה בגביע הזה 150 גרם.

טוב, בוודאי, שמצד הדין גם ה-78.3 גם זה רביעית, גם זה מספיק.

ילדיו, הוא אומר, נכון רע, נכון רע, למה לא? אדם שיש לו יין משובח, יין טוב,

הוא מסוגל לשתות רביעית 150 גרם?

למה שלא ישתות פעם בשבוע 150 גרם?

לא מגיע לו?

כשיהיה לו לבריאות, הוא הגיע לו. למה לא? לחומה. יכול להיות עם העובדה שהרב עצמו לא עשה כזה. זאת אומרת, גם אצל אחים האשכנזים,

רוב החכמים, רוב המפורמות, נעבור נגד המוזר ביהודה.

מי שבא והחזיר את הגלגל האחורני זה החזונש.

החזונש הוא שבא ואמר לא, הנודע ביהודה צודק.

ואחריו החזונשניקים ממשיכים את הקו הזה, והם אומרים,

גם כאן אצלנו, גם בנושאים אחרים, הם אומרים שצריך להחמיר ליד חתונש.

אדם שבנה סוכה צריך לראות המינימום גודל הסוכה שבעה טפחים על שבעה טפחים.

כמה זה?

אנחנו פוסקים,

הצפר הוא 8 סנטימטר,

שבעה טפחים 56 על 56 סנטימטר.

הם אומרים לו,

הצפר הוא קרוב ל-10 סנטימטר,

צריך שיהיה 70 על 70. אבל אם יהיה 56,

האדם הזה כאילו יושב בזית וברכות שבאנו בתולה.

אנחנו נשאל, ובוא האדם הזה ואומר, אין לי מקום, אני לא יכול לעשות שהסוכה תהיה יותר גדולה.

אבל אם הכוסף שלי תחת כיפת השמים זה 56. נעשה סוכה? כן.

אני אברך או לא?

אני בקריא ותברך.

דבר נודע ביהודה, הברכה לבטלה, איך אפשר לעשות כך?

תאמין לו, במקום לנהג לא אומרים ספק ברכות לעומתו,

וכמו שאמרנו, במציאות.

כאן זה ויכוח במציאות, והמציאות היא איננה כמו שאמר הנודע ביהודה, אלא המציאות היא שונה.

גם בדברים אחרים, גם בדאורייתא מעיקר הדין,

אנחנו פוסקים נגד דברי הנודע ביהודה. כן.

לא רק לגבי המחיצות של הסוכה,

עשרה צרכים היינו 80 סנטימטר.

גם במצוות עושה זוהרייתא ועשית בהכה לגדיך. גם שם מספיק לנו שיהיה גובה המעקר 80 סנטימטר.

זהו הדין, והנדורי יכול גם לברך מעיקר הדין. אבל אם המנהג,

לא בגלל השאלה בהלכה, אלא החוק שמחייב את כל הקבלנים

בארץ הוא צריך שיהיה גובה המעקר 1.5 מיליון סנטימטר.

והסיבה היא,

היו ילדים שנפלו מהגג וכו',

ולכן הם עושים לחומרה.

טוב, אז מצד מנהג המדינה,

כשאתה חותם כמו זו עם הקבלן,

הוא חותם איתך על דעת מה שנוהגים, הכל כמנהג המדינה, טוב שיעשה לך מעקר 1.5 מיליון.

אף פוסק לא מחייב 1.5 מיליון. גם לפי החזון איש מספיק מטר.

אבל היה למיליון גם דינו. בסדר, שיעשה 1.5 מיליון, למה לא?

אבל מצד הדין, כמו שאמרנו, מספיק גם שם,

למרות שזה דאוריינטרה. חבר הכנסת אחי, אתה לא אומר ספק דורת הלחומה,

אלא יש לנו כאן מנהג,

יש לנו הוכחות בריאות נגד דברי הנודע ביהודה, חתום סבור והחזון איש,

ולכן גם לברך, אנחנו רשאים,

יכולים לברך, ואין בדבר הזה חשש איסור ברכה למתנה.

קל וחומר, מי ששומע שיכול לענות מהם.

אנחנו בטוחים שבעזרת השם אצלח דוד עבדיך,

מהרה תצמיח.

אתה ממורך אותנו כל בוקר בברכת הכוהנים,

וברכה השם לשמועך, יבוא מחר המשיח,

בעזרת השם הקבינט של המשיח ידונו גם בדבר הזה,

וגם החזונשניקים יערצו גם הם לשמועו למשיח, לקבינט שלו, לסנהדרין, אין שום שאלה בדבר, אתה הולך לחופה, לאלף שנה,

איזה רב אמנה.

ודאי שהמשיח יבוא, לא אלף שנה, לפני אלף יום, כן, בכבוד.

לא, לפי הרמב״ם הכזית היא שישה דירים.

שישה דירים, זאת אומרת, לפי הרמב״ם שבע עשרה גרם כבר שלוש בצפות, זה נכון.

בשבע עשרה גרם, יוצאים לתוך חובה מצוות דאורייתא, בערב תאכלו מצוות.

שישה דירים, דהיינו, שבע עשרה גרם.

אבל, כמו שאמרתי, אנחנו חוששים,

כמו בכל דבר,

מרן פוסק,

סופוי דאורייתא, בפרש המנהג הוא לחומה,

כמו שאמר

כל הדברים האלו בנושא.

יש לנו היום, במציאות של יומנו, בעיה עם ויין.

לפעמים אין לך שום סימן שאלה, אתה יכול לברך ברכה האחרונה. כגון,

לקחתי כוס שמכיל 100 גרם,

שמתי בו 51 גרם יין ביתי,

הוספתי עוד 49 גרם מים,

שותיתי בבת אחת 80 גרם.

אני רוצה לברך ברכה האחרונה,

על הגפן, לאן אתה רואה הגפן?

כן, אתה הולך.

אני אגיד לך, האדם הזה, תגיד לי,

מתוך ה-80 גרם ששתית יש 49% מים,

אז לא היה לך נטו רביעית יין. איך אתה מברך על הגפן?

תענה לו, הכוח של היין הוא חזק מאוד,

הוא מתגבר על המים שהוספת למה שיש בכוס,

והכל הפך להיות כולו יין,

ולכן הלבד נקולה עלמה ידורך על הגפן ועל תורן.

הפוך, האדם הזה שם 15% יין ו-85% מים.

כשאתה רביעית בבת אחת,

הוא ידבר לשאול אותך,

אתה אומר, אין בעיה, תברך בורא נפשות.

יגיד לך, אבל היה 15% יין?

אתה אומר לו, היין הזה יתבטל בתוך המים. היה 85% מים,

כל היין הזה כולו יתבטל,

כאילו הכול דיים,

ולכן אם הוא שתה בבת אחת 80 גרם,

הוא יברך בורא נפשות רבות וחיסרונן.

איפה אתה תקוח? איפה אתה בספק?

אם בתערובת של היין והמים יש 17% יין או יותר.

בין 17% לבין 51%. כאן המחלוקת.

מחלוקת בראשונים ובאחרונים,

מחלוקת גם בדעת מרן.

אם יש מחלוקת,

לא יוכל לברך, לא בורא נפשות ולא ברכת על הגפה.

למדנו את המחלוקת הזו למעלה בסימן ראש ד'.

ושם הגאון בווינה מביא את מה שמרן כתב בראי דעה בהנקות יין נסף.

אם יש תערובת,

1 מ-6 ביין הופך את הכל שיהיה הכל יין.

מי מיניים נגע בזעגוי הכל יין נסף.

כמה זה 1 מ-6?

17%. אם כן, מה אני סובר 17%. מה זה מה שכתוב כאן, דורש, ד'?

אז זה כאן מסביר יפה.

כאן ביין ראשון, כאן ביין שני.

מי שעושה יין מבין מה אני אומר.

אני עושה את זה.

כשאתה שחט ענבים מהענבים ששחטת יין ראשון, זה חזק מאוד.

מספיק 17%. תוסיף 83% מים,

תוסיף את כל המים על כל יין. גם הוא תברך על זה הגבל.

מפרץ אתה צריך, לא, מפרץ אתה צריך שיהיה לך 51% יין?

כשאתה לוקח את החרצנים, את הזקים, את השמרים,

מהשמרים האלה אתה צריך להוציא את היין,

שם אתה צריך שיהיה לך רוב.

אבל אם זה יין ראשון שסחטת,

שם אתה לא צריך כל כך הרבה.

כך הוא מפרש בדברי, מרן,

וכך מעתיק שם משלוג וואה למקום.

כמו שחלקים.

שיחה עולה תמיד מחצית השקט, פרי מגדים.

הרבה אחרונים אומרים, לא,

גם אם אתה סוחט את הענבים עם יין ראשון,

לעולם צריך שיהיה 51%. המחלוקת הזו, מה אנחנו עושים?

הברכה הראשונה, יש לה פתרון כאן מאוד.

נניח יש 40% יין ו-60% מים.

מה אתה עושה?

אתה אומר, מדריך שהכל נהיה בדברו.

מה תגיד לי אבל, הגורם לדעת, לרן אומר,

צריך לומר הגפן?

אין כאן חשש ברכה לבטלה.

למה?

למה יין, במקום הגפן, אמר שהכל נהיה בדברו?

עשה את זה אחרונה.

פתרנו את הבעיה, ברכה ראשונה, קל מאוד, פשוט מעון.

אם זה בין 17 ל-51%,

עדיין אנחנו אומרים שהכל נהיה בדברו,

ספק ברכות רק.

אבל אם אתה עכשיו דן לגבי ברכה אחרונה,

יש בתערובת הזו של היין רק 18% יין,

והשאר 82% מים.

לפי הגרסה, יכנברך ברכה אחרונה על איבא דמרן,

על הגפן ועל צורי הגפן.

ואם יאמר בובה נפשות רבות,

לפי הגרסה בשיא הכול, היא ברכה לבטלה.

ודידן, שאנחנו חוששים לדעת העודה תמיד במחסיד השקל,

יכנברך נפשות.

ואם נגיד על הגפן,

תהיה ברכה לבטלה.

להלכה, לא תוכל לנוח, לא זה ולא זה.

ואמרת, נכנס לכל הצעד, ספק ברכה לבטלה.

זה מה שיהיה לנו בין ה-17% לבין 51%. מה הפתרון? מה עושים?

פתרון קל מאוד.

אתה רוצה להגיד בחיים, בחיי החתן והקנה?

אל תשתה רבעית,

תשתה 20 גרם ותנוח עוד 20 גרם, תלגום לגימה לגימה,

פחות-פחות מקשר,

לא תיכנס למחלוקת.

אבל,

לפעמים האנשים קודם שותים, אל תמיד לשאול.

הוא התייעץ לפני, עם היועץ לענייני הלכה.

לא שאלתי שאלה.

לא, הוא התייעץ לשאול אותנו, בדיעבד, מה אני עושה?

תגיד לו, לא תוכל לברך לא זה ולא זה, אלא אם כן יאמר כך

ויברך דוד את אדוני לעיני כל הקהל, ויאמר דוד

ברוך אתה ה' אלוהי ישראל אבינו מעולם וה' מלך העולם,

גורם נפשות רבות וחסור רע, כל מה שברך בלכת גורם נפש כחיים, ברוך חיי העולמי.

שיגיד בסגנון הזה,

אולי ההלכה כדברו רוב הפוסקים,

שצריך שיהיה 51% כאן צריך 51% דינות כמים,

אולי צריך לברך גורם נפשות, הנה הוא קרח.

מה תגיד?

אבל לפי הגורם לא מברכים בורא נפשות, צריך לומר על הגפן?

אבל אז קראמי לא אמר חליבה אברכה ומטלה, קראמי אמר פסוק מדברי הימים,

אמרנו פעמים רבות את העצה הזו בשם טריטואה,

הצנח,

תתחיל תשובה יורד ליד סימן שם ככה,

אבינו שחי, ככה, אם כל החולים העתיקו את העצה הזאת,

זו העצה שנוכל לומר לו,

אבל לא תוכל לומר לו שיברך בורא נפשות בצורה רגילה,

מה שאנשים טועים,

אומרים צריך 51% אחרת זה שהכול,

ברוך השם, שגם הברכה האחרונה צמודה לברכה הראשונה,

לא,

זה לא קשור אחד לשני,

ולגבי הברכה האחרונה,

אם זה על הגפן או בורא נפשות,

יש לנו ספק,

יש מחלוקת,

ולכן האדם הזה לא יוכל לברך, כל העם כן יעשה את העצה ירוצה,

היינו ויברך דוד שאמרנו יש לך יין ביתי טוב,

אז הנה כאן המון, תשתה בבת אחת 80 דקה מהיין הטוב ואחר כך קומה על הגפן, בלאו הכי אתה חייב על הגפן,

אז גם לפי הדרא יצאת ידי חובה, אבל איבדו יין ביתי,

יש לו את העניינות שיש בשוק כל מיני זיופים, כל מיני דברים שאתה לא יודע מה טיבם ואתה מנחש, אתה משער,

שהם דאגו לעשות מלאכה במים רבים.

הנביא אמר, סובלך מעול במים,

איך אפשר לחלוק על דברי הנביא? צריך לחזיר הכתרה ליושנה, לא?

היום המנהיגים שלנו דואגים לא רק בזה,

גם תחילת סוף התוסוק,

הם דואגים לקיים מההתחלה עד הסוף.

פרשן מסוים. אני חוזר לנושא,

כמו שאמרנו,

פחות מ-17% הליבה דקולעלמה נפשות,

יותר מ-51% הליבה דקולעלמה על הגפן,

בין ה-17 ל-51 יש לנו את הספק האמור.

אני לא הייתי בכל היקבים, אינני יודע מה קורה.

בדרך כלל, אני אומר השערה.

היין היבש, יש בו בדרך כלל 51%. בדרך כלל אפשר יהיה לברך בפרט על הגפן.

אני לא מתחייב, אולי יש יקב שגם ביבש הם שמים הרבה מים.

אבל הבעיה האמיתית היא ביין מתוק.

ביין המתוק הם נוספים הרבה מים, הרבה תמציות וכולי, הם משחקים הרבה עם היין המתוק. שם יש לך את הבעיה האמיתית,

וכשאין לך עדות ברורה שהיקב הזה הוא טוב להתנהל על פי כללי ההלכה, איך תדע מה קורה.

דיברנו לפני שבוע על התירוש,

אמרנו מה קורה עם המיץ הענבים שיש היום בעולם?

גם מאידך זה יתגמור. יש לנו סימני שאלה,

והבעיה האמיתית היא הברכה האחרונה. הברכה הראשונה, אתה אמר שהכל נהיה בדברו. אללה קודם אמר שהכל נהיה בדברו, יצא.

אין לך שום ספק,

רבא עמנה חלילה שורייה והלכה לבטלה הכל בסדר.

איך אתה מסתבך עם הברכה האחרונה שם אדם צריך להיות זהיר.

לכן המלצנו פעמים רבות, תעשו לנו יין ביתי, כל אדם שעושה את היין הביתי יותר כשר,

יותר זול, יעלה לך בקבוק שני שקלים, שקליים והכל כשר למהדרין, יותר בריא,

אין שם לא גופרין ולא דברים אחרים,

כך עושה אדם ירושלים,

וכן כאן רוב החברים בעלי מקצוע בנושא הזה, רוב החברים עושים יין ביתי,

וזה הכי טוב, זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

הרב היה יום ציינת של הגאון רבי אברהם אזולאי.

הרב היה הסבא של הסבא של הגאון חידה,

הוא היה בתחילת ימיו אפס, סוף ימיו הגיע לארץ ישראל והיה בחברון.