משקל או נפח? הלכה למעשה בשיעורי אכילה – כזית, ככותבת, ברכות, מצה ויום הכיפורים לאור פסקי גדולי הדור

 

- - - לא מוגה! - - - 

נאמרה הלכה זו.

דיברנו כאן לפני חודשיים בהלכות יום הכיפורים.

חולה שיש בו סכנה.

הרופא אמר, הרב אמר, הוא חייב לאכול.

אף על פי כן, כתבו לנו הראש,

כתוב על שולחן ערוך בסימן תר יח סעיף זין,

שצריך לאכול פחות פחות מכשיעור.

שלא יאכל בבת אחת שיעור של ככותבת הגסה שעליו יש חיוב כרת, אלא יאכל לאט-לאט.

ככותבת הגסה זהו 38. יאכל בכל עשר דקות

עד 30 גרם,

ואז הוא לא מתקרב לנקודה שיש בה כרת,

כיוון שהוא חולה שיש בו סכנה, יש כאן פיקוח נפש.

בכל עשר דקות יאכל לאט-לאט בדרך הזו.

כך גם לגבי השתייה,

פחות מ-40 גרם, פחות מכמדו דוגמב. אלה הדברים שנאמרו שם להלכה למעשה.

אדם שאינו בן תורה,

שמימיו לא בא ללמוד תורה,

הוא החליט לאכול מציות בכל עשר דקות,

לאכול פחות מכשיעור מציות.

מה הוא עושה?

לוקח שלושה מציות, שוקל אותן.

שלושתם שוקלים 30 גרם, כל אחת עשרה גרם.

אז הוא אומר, הנה,

יש כאן פחות מ-38,

כל עשר דקות אני יכול לאכול בדרך הזו.

אם הוא יאכל כך, הוא נכנס באיסור כרת.

אני אגיד לך, למה כרת?

אמרת לי 38,

והנה שלושתם באחד 30. למה אתה אומר לי כרת?

תסביר לו שכל הדברים האלה נאמרו לא במשקל אלא בנפח.

נכון הדבר שהשלושה המציות הללו שוקלים רק 30 גרם,

אבל כיוון שהם יבשיים,

הנפח שלהם הוא 44 גרם.

מניין לנו?

תפתח את הגמרא במסכת שבת בדף ל״ה,

הגמרא שם אומרת גודשה תלתא.

זאת אומרת, אותם המאכלים היבשים לא הולכים בהם לפי המשקל אלא לפי הנפח,

והפער בין המשקל והנפח הוא שליש.

אז אם האדם הזה אכל 44 גרם בעשר דקות,

הוא נכנס בגבול של כרת.

הרי אמרנו שככותבת הגסה,

הנפש אשר לא תיעונן, מה שמיישב דעתו של אדם זה ככותבת הגסה 38,

והאדם הזה עבר את ה-38.

אם כך, הוא שואל אותך אדם, אם כן, כמה אני יכול לאכול?

תענה לו,

ייקח שתי מציאות,

שתיהן שוקלים 20 גרם במשקל וקרוב ל-30 גרם בנפח,

זה בסדר. כל עשר דקות שיאכל כך.

לא רק לחומרה, לגבי דין יום הכיפורים,

גם לגבי דין מצה למדנו את אותו דבר, אותה ההלכה.

היינו בבית חרושת למצות.

המכונה פורסת את הבצק,

כל חתיכה כמו הגודל של מצה.

לקחתי מצה אחת, עדיין זה בצק,

שקלתי את זה,

שמתי על המשקל, היה 50 גרם.

סימנתי את זה,

החזרתי את זה על המסוע והמשכתי, רצתי מיד לאחרי התנור.

המצה הזו יצאה מהתנור, הוצאתי אותה,

שוב שמתי אותה על המשקל ושוקל 33,

רק 33. מי גנב את ה-17 גרם?

התנור.

האש מייבשת את המים,

אז במשקל נהיה פחות,

אבל הנפח שהיה נשאר אותו נפח, לא השתנה שום דבר.

ולכן,

מצת מכונה שאומנם היא שוקלת רק 33 אבל ההגדרה שלה,

אתה מקיים בה את המצווה מדאורייתא,

ההגדרה שלה חמישים בנפח.

זו ההגדרה של המצה.

כעת, ברגע הזה,

אדם ייקח קצת יותר מחצי מצה.

מברך על זה, מזונות.

גמר קצת יותר מחצי מצה, הוא שואל אותך,

אני אברך בבך אחרונה?

אתה אומר לו, כן, תגיד על המחייה.

אני שואל אותך, מה פתאום על המחייה?

סך הכל,

מה שאני אכלתי היה בזה, במשקל,

17 גרם.

מה אתה אומר לי, על 17 גרם נברך על המחייה?

כך שואל אותך אותו אדם.

תענה לו.

נכון, במשקל היה 17. בנפח היה בזה 27. תוסיף שליש.

ולכן צריך לברך ברכה אחרונה.

כך היה עושה מורנו ורבנו,

ראש ישיבת קול תורה, הגאון הרב אוירבך.

אכל מצה,

אחרי 17 גרם ברך ברכה אחרונה.

כך דעת רבים מגדולי האחרונים, גם אחרוני דורנו,

גם הם הלכו בדרך הזו.

כך דעת הרב אלישיב, שהולכים לפי הנפח.

האבא כתב על זה תשובה בחזון עובדיה,

על הלכות פסח לא בחלק ב' אלא כבר בחלק א'.

שם יש לו תשובה,

הוא מציין את כל דברי הפוסקים שאמרו כן.

כך דעת

הרב מורנו ורבנו, חכם בן ציון, באור לציון חלק א'.

כל זה הובא בחוברת מוריה, שנה ד',

שם יהושע בן מאיר ציין בשם הגדולים, גדולי הדור,

שכל הדברים, כל המידות הללו, אנחנו הולכים בהם

לפי הנפח בין לקולה ובין לחומרה.

במים אין לך הבדל.

אדם לקח 80 גרם מים,

ברך שהכול, שתה בבת אחת רביעית,

יברך ברכת בורא נפשות.

כאן אין הבדל.

המים, הם ממלאים את כל הנפח ב-100%.

80 גרם משקל, 80 בנפח. אין הבדל.

ביין יש הבדל של 1%. תניח בכוס 79 גרם במשקל,

יש בזה נפח של 80. היין הוא יותר סמיך.

אבל כשאתה מדבר על מצה, מציות,

ביסקוויט, במבה, ביסלי, כל הדברים היבשים האלה,

ההבדל בין המשקל והנפח הוא הבדל גדול, עצום ורב,

הבדל של יותר משליש.

ולכן, כל אדם ואדם,

כשבא לאכול, הוא צריך לעשות את החשבון הזה,

ולא ילך שולל אחרי המשקל.

כל הכבוד, המשקל.

מהמשקל אתה תוכל להבין בערך את הנפח.

אבל לא המשקל קובע לנו,

אלא בין לקולה בין לחומרה קובע לנו אך ורק מידת הנפח.

הבאנו דוגמה ראשונה לכיפור,

דוגמה שנייה לגבי מצוות העשה דאורייתא של בערב תאכלו מצות.

אדם שעבר ניתוח במעיים.

הגיע ליל הסדר, הרופא אומר, אני מצטער להגיד לך,

אתה לא יכול לאכול חמישה כזיתות בליל הסדר.

אם הוא יאכל הרבה מצה, יהיה לו חלילה בעיות במעיים.

אתה שואל את הרופא, נו, כמה מותר לי?

אז הוא אומר לך, הרופא, מותר לך 17 גרם.

טוב, הוא בא לרב. כבוד הרב, אני לא יכול לאכול כזית, רק 17 גרם, מה יהיה?

תענה לו, על ה-17 גרם אתה מברך בשם המלכות, לא רק המוציא,

אלא וציוונו על אכילת מצה.

אני אגיד לך, 17 גרם זה פחות מכזית? רק כיצד? איך?

תענה לו, זה כזית, זה המידה של כזית.

אלא מאי?

יש הבדל בין מצה יבשה למצות עבודת יד מצה רטובה.

יש בודדים בעולם שיודעים לאפות מצה עבודת יד, שזה יהיה כמו פיתה רך.

מצד שני, שיהיה אפוי, מעולה.

רוב האנשים היום שכחו את מקצוע האפייה.

אולי לא למדו אף פעם, אני אומר שכחו בלשון יפה,

אבל אם ידידנו שלמה כהן עמד ליד התנור והוציא לך מצה כשרה כזו, כמו פיתה,

שם לא נוכל להתיר לו לברך על 17 גרם.

הפער בין הנפח לבין המשקל שם הוא הרבה פחות.

אם יהיה 23 גרם במשקל,

אולי יהיה בזה נפח של כזית רק בזה יוכל לברך. הלאה וכי לא.

אבל המצות המכונה יבשות לגמרי.

גם המצות עבודת יד של אחינו בני ישראל האשכנזים שהם יבשים כמו דיקטים גם זה יבש לגמרי.

שם באמת יש לך את הנפח, כמו שאמרנו.

שם תוכל, אין לך בעיה,

תוכל לקיים בה את המצווה כהלכתה.

נכון שמדרבנן אנחנו לא מסתפקים בכזית הראשונה.

מדרבנן יש לנו באותו לילה חיוב חמישה כזיתות,

זכר למקדש בימינו יחודש כי ידע לזקן שהיה כורחם ואוכלם בבת אחת, לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים ואוכלו.

אנחנו אנשים בריאים, למה לא? בעזרת השם נזכה ונחיה ונרש טובה וברכה,

יחד עם הקורבן פסח נאכל את כל החמישה כזיתות,

הכל כן.

אבל אותו המסכן, אותו החולש, שעבר ניתוח,

הוא לא מסוגל,

הוא לא יכול.

הוא שואל אותך, אני אוכל לברך או לא?

אם הוא מסוגל לאכול מאותה המצה יבשה 17 גרם, אין שום בעיה.

אם הוא רוצה לרכך,

לבוא ולהניח מעט מים, לפעמים המצה יבשה, קשה לו לאכול אותה לבד.

הוא יכול גם להרטיב אותה במעט מים,

וכמו שאמרנו,

מקיים בה את המצווה תעשה מן התורה לכל הפוסקים,

לכל הדעות.

כמו שאמרנו, כל זה הולך לפי הנפח וכן כל כיוצא בזה.

המים ערימים בנפח?

לא אשכח.

רגע שנקבתי את זה? יש לו 17 גרם במצה.

שיוסיף מים.

המים לא יגריע,

אלא יהיה לו יותר נוח לבוא ולבלוע את אותה המצה.

המגן אברהם טוען שאם היה פחות מ-17 גרם,

המים נספגו, נבלעו במצה,

גם זה מתחבר,

גם זה חלק מהכזאי.

על זה יש חולקים.

זה לא מוסכם.

מארם בן חביב,

בתוספת יום הכיפורים,

מחלק בין מה שנאמר בקיפור בציר שעל הירק לבין זה.

כך גם רבים מגדולי האחרונים,

אמר שם בדעת תורה ועוד, הלכו כשיטת המארם בן חביב,

ולא הלכו בזה כשיטת המגן אברהם.

אבל כשיש לך 17 גרם נפח,

כמו שאמרתי, ה-17 האלה,

בנפח הם כזית, הם 26. אז כבר יש לך כזית.

יוסיף עליהם עוד מים,

וזה גם לדעת תוספת יום הכיפורים.

הכל בסדר, אין בדבר הזה שום בעיה.

חלק מהפוסקים לא ניסחו את ההלכה בסגנון הזה.

הראשון שכתב בלשון משקל היה חמדת ימים.

הוא שכתב

את הלשון משקל.

העתיקו אותו גם, הגאון חידה בחיים שאל,

גם עוד מגדולי האחרונים, פתח הדביר,

הובא בשדה חמד, כף החיים ועוד,

העתיקו לשון כזו.

ואחרוני אחרונים התקשו בדבריהם.

האם הם כתבו את הדברים האלה בדווקא או לא?

המסקנה היא,

הם לא יחלקו על כל אותם גדולי הראשונים שאמרנו קודם,

אלא

דיברה תורה כלשון בני אדם.

אם יכתבו לך נפח,

לא יבינו את זה האנשים.

ולכן הם ניסחו את הדברים בסגנון של משקל,

כדי שאנשים יבינו.

אבל גם הם התכוונו לנפח.

זאת מאוד.

הרבה מאחרוני האחרונים טוענים ואומרים,

אותו ספר, חמדת ימים,

לא כתוב שם, בדף הראשון, מי היה המחבר.

ויש חלק מאחרוני האחרונים, השאלה תיאבץ ועוד,

שאומרים שאת הספר הזה חיבר נתן העזתי.

נתן העזתי, כידוע,

היה לפני 350 שנה,

היה נוסק אליו של אותו משיח שקר, שבתאי צבי.

כך כותב גם הגאון רבי יהודה

בספר מנחת יהודה על ישעיה, פרק ל'.

רבי יהודה עפתיה כותב, גם הוא מייחס

את הספר הזה לאותו אדם.

אלא מאי?

הוא אומר, נכון שבסוף ימיו הוא היה רשע,

אבל הוא הצליח לתקן את נשמתו.

בסדר?

אם תיקן את נשמתו, אז גם הספר מתוקן.

אבל כשאתה רואה את דברי האחרונים,

באחרונים יש מבוכה רבה אם מותר ללמוד בספר הזה או לא.

הספר חמדת ימים, יש אנו ארבעה כרכים גדולים,

מלא תורה ויראת השם.

יש שם פסקי הלכה,

יש שם דרושים,

על פי הפשט, על פי הקבלה,

יש שם הכול.

ואין שם חלילה שום משפט של מינות או אפיקורסות.

חלק מהדברים כולנו אומרים.

לפני חודשיים, בליל ראש השנה, יום ראש השנה,

אנחנו אומרים יהי רצון.

ההיא רצון הזה לקוח מחמדת ימים.

יום הכיפורים, בפתיחת ההיכל,

כולנו אומרים יהי רצון. ההיא רצון הארוך הזה, כולנו אומרים.

אם החזן ידלג את זה, כולם יצעקו לו.

מי לא רוצה לשמוע את ההיא רצון היפה הזה,

יש שם הרבה דברים נחמדים.

וכל זה לקוח משם, ועוד כהנה וכהנה.

והשאלה היא,

האם אותו הספר באמת נכתב על ידי נתן העזתי,

האם באמת אפשר ללמוד בו?

אלה שטוענים שאסור ללמוד בו כי חיבר אותו נתן העזתי,

הם מביאים ראיה ממה שהוא כתב שם בתוך הספר,

כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת השם, לאמר לך עבוד אלוהים אחרים.

זה מה שהוא כותב בחלק מהספר בדרך אגב.

מי אמר את הפסוק הזה?

בשמואל א' פרק כו אמר את זה דוד המלך בזמן שברח מפני חמיו שאול נאלץ לברוח לעזה.

גם פה הרב נתן העזתי גם כן נאלץ לברוח.

הם, כשהכתירו את שביתאי צבי ישוע המשיח,

הם הלכו בכל העולם היהודי,

בעיקר בטורקיה, והגיעו עד ירושלים.

אבל בירושלים אז הרב היה הגאון רבי יעקב צמח.

הוא מיד הריח,

ידע שכל זה בלוף, כל זה שקר.

במשיח הזה הוא לא משיח.

הוא היה זקן, היה בן מאה שנים.

בדרך כלל אדם בגיל זקנה,

המוח קצת מתחיל לדעוך.

הוא היה בהיר מאוד בשכלו.

ולפני שהגיעו הכנופיה הזו,

אז הוא דיבר, דיבר דברי תורה על הקהל ואמר להם,

אתם אנשים טובים,

עושים מצווה גדולה, הכנסת אורחים, באים אנשים מבחוץ,

אתם מקיימים את החסד הגדול הזה.

תדעו לכם,

אלה אנשים, אנשים שאינם מעוגנים. אלה רשעים.

אם הם יבואו, תגרשו אותם.

אם הם לא ילכו,

תיקחו מקלות, תיתנו להם במקלות, תגרשו אותם.

וכך היה.

מעריץ צמח, רבי יעקב צמח, חיבר את הספר סר זהב.

יש לו כמה חיבורים,

חלק על פי הפשט, חלק על פי הקבלה,

חלק עדיין בכתב יד.

אבל זכה הרב, הייתה לו זקנה,

זקנה מבורכת, אדם שנשאר בהיר בשכלו עד הרגע האחרון. אין לך זקנה יפה מזו.

וכאן,

הוא לא רק שהיה גדול בתורה ובחוכמה, היה גם מנהיג.

ידע לגרש את אותם האנשים.

ולכן, שבתאי צבי נאלץ לברוח,

גם נתן עזתי, ברחו לעזה.

זה מה שהיה, ודור רומה זה שם.

גם יש שם איזה בסוף כעין שיר,

כששמע רמז בשם של נתן העזתי,

ולכן הרבה מהמפרשים אומרים,

את הספר הזה חיבר פלוני.

הסוף של הכנופיה הזו היה.

הלכו ואמרו לסולטן,

תשמע, היהודים מרדו בך.

יש להם כבר משיח,

המשיח שם פס עליך, אתה לא הסולטן,

אתה לא מושל,

אתה אפס,

הוא המשיח, הוא בעל הבית.

הוא שמע מזה, פחד על הכיסא שלו.

הוא מייד שלח את השוטרים שלו ועצרו את שבתאי צביעי. הכניסו אותו לבית הסוהר והמלך איים עליו. או שאתה נכנס תחת חסותי, אתה מתאסלם,

או שאני הורג אותך.

הוא לא עמד בניסיון.

לא רק הוא,

אלא עוד 18,000 יהודים התאסלמו יחד איתו.

הלכו לאיבוד רעה, הלכו לתרבות רעה.

בעיקר, רוב רובם נמצאים עד היום בטורקיה.

יש להם מסגדים לבד,

הם לא קשורים ממש למוסלמים.

חלק מהם נטמעו בדור האחרון.

אבל לא כולם, יש עדיין ששומרים על עצמם.

יש אפילו חלק מהם שעד היום מודיעים זוהר.

הם למדו את הזוהר אז משביתאי צבי,

ולצערנו הגיעו לאן שהגיעו.

שביתאי צבי היה גדול, עצום ורב בתורה,

לא רק בפשט אלא גם בקבלה וקבלה מעשית.

למה התורה לא הגנה עליו?

הוא היה לומד קבלה, היו הוא ותלמידיו לומדים מבלי להתקדש ולהיטהר.

לא היו טובלים קודם,

ולכן קרה מה שקרה,

והתורה שלהם לא הגנה עליהם,

וכולם הלכו לאיבוד.

ולכן הייתה מלחמה ממש באותו הדור.

לחמו בהם כדי שאנשים לא ילכו אחריהם שולל,

והספר הזה, חמדת הימים,

כמו שאמרתי,

והוא באמצע ועליו יש את הוויכוח.

כי הגמרא והשולחן ערוך בעירות דעה, סימן רמ״ו, סעיף ח׳,

לימדו אותנו,

אסור ללמוד תורה מאדם שאין בו יראת שמיים.

אפילו אם האדם הזה ענק שבענקים, גדול בתורה,

אפילו הכי אסור.

כך הגמרא עומד במועד קטן י״ז על אותו צרובה מרבנן.

היה שאלה, לנדות אותו או לא?

והגמרא אומרת,

שהטענה הייתה, צריך לרבנן.

הוא היה כל כך גדול בתורה,

היו צריכים ללמוד ממנו. לא חבל? נפסיד אותו?

אפילו הכי רב יהודה לא נשא לו פנים,

אלא נדע אותו.

כך מרן פסק, ביורדה על סימן ש״ל ד׳,

אין משוא פנים בדבר.

והגמרא לומדת מהפסוק.

כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיו, כי מלאך ה' צבאות.

אם הרב דומה למלאך ה' צבאות,

יש לו ברוך ה' תורה, יראת שמיים, יראת ה' תורה, ילמדו תורה מפיו. ואם לא,

לא ילמדו תורה מפיו.

ולכן, היעבץ אומר,

אותו דבר גם כאן.

אם נתן העזתי הלך אחרי שביתאי צבי,

אם הוא לא בסדר,

מה ההבדל בין תורה שבעל פה לבין חמדת ימים, תורה שבכתב? גם מזה, גם כן, אנחנו צריכים להתנזר, להתרחק.

זו הטענה של היעבץ.

יש הרבה שחולקים.

רבנו הגאון חידה,

ובעצמו היה לו את הספר הזה חמדת ימים.

לא רק הוא, גם רבנו חיים פלצ'י ועוד רבים מחכמי הספרדים כן היו לומדים בספר הזה.

ומתי?

רבי חיים פלצ'י היה לומד בספר הזה בחודש אלול,

עשרת ימי תשובה, שאדם מתעלה,

מתכונן להגיע ליום הקדוש,

יום הכיפורים.

הספר הזה מלא וגדוש,

יראת השם טהורה,

מלא וגדוש גם בפשט וגם בקבלה,

ולכן דווקא בספר הזה הם היו הוגים בו והם סברו,

או שנאמר שנתן העזתי חיבר את כל זה לפני שיצא לתרבות רעה.

לכן הספר הוא קודש קדשים.

זאת ועוד,

אתה עובר על הספר מההתחלה עד הסוף.

אין שם אפילו מילה אחת, חלילה, של מינות או אפיקורסות.

הספר עצמו הוא בסדר, כולו קודש קדושים.

אז אותו אדם, אל תלמד ממנו תורה,

כמו שהגמרא אסרה לשמוע דברי תורה מאלישע בן אבויה,

אפילו רבי מאיר בהתחלה נפגע מזה.

אבל כאן זה ספר,

וכאן זה לא ספר תורה שכתבו מין יישרף.

שם, ספר תורה, אתה צריך לכתוב שם ה' לשם קדושתו.

אם כתב שם אבויה ולא קידש, חשוב.

אז מי אומר שאותו המין ואפיקורס,

כתב את שם ה' לשם קדושתו,

אולי לא, ולכן אתה פוסל אותו.

כאן זה לא ספר תורה.

כאן זה ספר שאתה מדפיס אותו בדפוס.

אין שם שמות, שבעה שמות, יו״כי וו״כי, אדנות וכיוצא בזה.

ולכן רבים מגדולי האחרונים כן היו לומדים בספר הזה.

גם לאבא יש את הספר הזה.

אבל הוא לא שם אותו על המדף שלא יראו אנשים.

אחר כך יגידו הוא לומד חמדת ימים.

זה נמצא מעבר למדף בפנים.

כשהוא צריך הוא מוציא וקורא בספר הזה.

הגאון חידה היה מציין לפעמים את הספר הזה,

אבל היה נזהר שלא ידעו האנשים.

היה כותב בראשי תיבות ח' י', ראשי תיבות חמדת ימים.

היה אחד מהחכמים שהבין את הראשי תיבות,

אמר לו, כבודו לומד חמדת ימים?

אמר לו, וכבודו לומד חמדת לילות?

ככה הוא התחמק בלשון יפה. לא רצה להתעמת, להיכנס לוויכוח שם בארצות אשכנז.

היה ויכוח קשה, הייתה סערה גדולה בכל הנושא הזה.

רבנו החידה נשלח על ידי חכמי ירושלים לאסוף כסף בשביל העניים.

ירושלים עמדה על הדבר הזה.

אם ירושלים המשיכה,

זה היה בזכות התרומות שהיו נותנים לרבנו החידה.

אם היו שומעים שהוא קורא חמדת ימים, אף אחד לא היה טורן לו.

מי היה ניזוק?

העניים של ירושלים.

אז אל תהיה צודק, תהיה חכם. ולכן,

לא הייתה לו ברירה,

היה נאלץ להסתיר את הדבר הזה.

אבל, כמו שאמרתי, הרבה מחכמי הדורות,

גם רבנו יוסף חיים, בעל בן איש חי, גם הוא מצטט בהרבה מקומות בספרים שלו את חמדת ימים,

ולכן אין לנו ממה לחשוש, מעיקר הדין יכולים לקרוא.

אבל כשקראנו בנושא שלנו,

אמרנו והסברנו.

אמנם הוא כתב לשון של משקל, אין כוונתו למשקל.

גם הרב יודה שהולכים בזה לפי הנפח.

תראו גם בספר מקראי הקודש של הרב הררי,

שם הוא מציין את הראשון לציון, חכם מרדכי, שגם הוא נקט שהולכים בזה לפי הנפח,

ואידך זיל גמור.

יש עוד עשרות מגדולי הפוסקים שנקטו כך להלכה למעשה,

ולכן אפשר לבוא ולברך ברכה אחרונה.

כמו שאמרנו,

אם זה דבר יבש,

17 גרם כבר אתה יכול לברך.

יבוא האדם הזה ויגיד לך,

אתה הולך לפי הנפח?

אני לוקח במבה,

בירך שהכל נהיה בדברו,

אכל שלושה, זה הכול.

אומר לך, הנה, בשלושה יש נפח של כזית.

לא, לא כך.

מדברי הרמב״ם, פירוש המשניות,

מסכת עוקצין, פרק ב', משנה ח' וט', אנחנו לומדים.

כדי להגיע למידה המדויקת של הנפח,

צריך לדחוס.

נכון הדבר שזה מנופח.

המכונה הצליחה לנפח אותו בחום,

וניהיה לך כל חתיכה,

כאילו.

אבל אתה לא מברך ברכה אחרונה על האוויר,

על הנפח על האוויר.

קודם תדחס,

ואחרי שתדחס את זה,

אכלת כזית, ויש לך כעת בבטן כזית,

על זה אתה מברך ברכה אחרונה.

אני אקח דוגמה את המצה.

יש לי כאן בכוס,

אני יכול להכניס 200 גרם מים.

אני לוקח מצות ואני טוחן אותן,

טוחן אותן דק דק כמו קמח.

כמה אני יכול להכניס בכוס הזה?

ארבעה מצות.

לא יותר. תדחס אותן. כמה שתדחס, אתה מכניס רק ארבעה.

אז כמה יוצא לך בנפח כל מצה?

חמישים.

זה מה שאמרנו קודם.

אז מה שאמרנו נפח,

הכוונה היא לא משקל אלא נפח, אבל נפח שאחרי שדוחסים.

הלשון של הרמב״ם,

כשיש הרבה אוויר, כמו הדוגמה שהבאתי, במבה.

אבל אם זה מעט,

מחברים גם את האווירים,

מה שיש.

כותב הגאון הרב קניבסקי, ובא בספר וזאת הברכה,

אנחנו לא יודעים לדייק מה נקרא יש הרבה אווירים,

הרבה אוויר באמצע או מעט. אנחנו לא יודעים לדייק בדברים האלה.

ולכן אנחנו דוחסים.

גם אם אין הרבה, גם אם זה מעט,

את המעט הזה תדחס,

ולכן אמרתי לגבי הבמבה,

שגם שם לא נוכל לקחת שלושה או ארבעה ולברך על זה בורא נפשות.

אלא,

תסתכל על החבילה.

כתוב שם כמה זה שוקל.

לפי זה תדע מה הנפח.

אם יכתבו שכל הבמבה שנמצאת שם שוקלת עשרים,

תראו שהדבר שיש שם שלושים בנפח זה שלושים.

אם יש שם עשרה חתיכות כאלה של במבה,

כל אחת מהן אתה יודע שהוא כשלושה גרם בנפח.

תאכל מהן כך וכך.

הגעת לעשרים ושש, תאכל לברך ברכה אחרונה,

גורא נפשות. גם אם לא דחסת,

אבל אתה יודע, לפי החשבון יצא לך בדיוק, אתה יודע,

את השיעור של הנפח בצורה מדויקת.

כך גם לגבי הביסמי, ופלה וכיוצא בהם. גם הוופלה, גם כן, הוא בדרך כלל יבש וגם בו שייך את הפער של שליש בין המשקל לבין הנפח.

אבל כשאתה קונה חלל לכבוד שבת,

אתה בא בליל שבת לאכול,

עדיין החלה הזו רטובה מאוד,

הפער בין המשקל לנפח הוא מעט מאוד,

אולי שניים או שלושה גרם.

כך גם אדם שקם בבוקר,

מחר הוא גומר את התפילה שש ורבע,

קונה לחם של אנג'ל. קונה לחם,

לפני חצי שעה זה יצא מהתנור, טרי טרי, חם חם.

הוא עדיין רטוב עם הרבה מים.

ושם הפער בין המשקל והנפח הוא זעום,

הבדל קטן מאוד, בסך הכול אולי שניים או שלושה גרם.

אבל כשזה יבש לגמרי, כמו המציות והמצה,

שם, כמו שאמרנו,

יש את הפער של שליש,

ולכן כל אחד ואחד במאכל שהוא אוכל ישים לב לדייק.

כך גם לגבי החסה.

החסה ירק, אבל הירק הזה, גם שם יש פער בין המשקל לבין הנפח.

גם בו יש הרבה יותר נפח מאשר המשקל,

וגם שם נוכל להקל, בפרט לאותו האדם שיש לו בעיות במעיים,

הוא לא יכול לאכול הרבה מהחסה.

גם שם נוכל ללכת, כמו שאמרנו קודם,

אך ורק לפי הנפח.

לפי זה אתה תשער אם יוכל לברך מצוונו על אכילת מרור או לא.

שוקולד רגיל,

שם כמעט ואין נפח, שם הוא צפוף.

חטיף שוקולד, החטיפים אתה צודק, זה למעשה וף למצופה עם שוקולד,

שם יהיה הבדל בין המשקל והנפח, אתה צודק.

אבל אם זה שוקולד רגיל, שם לא יהיה הבדל גדול.