כשרות הסופגניות, חובת אונן ואבל בחנוכה, וברכת בני ישיבות בהדלקה

 - - - לא מוגה! - - -

בפוסקים אם הסעודות שבחנוכה הן סעודות מצווה או רשות, ומרן אומר הריבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות שלא קבעו למשתה ושמחה. ולכן גם תלמיד חכם שמוזמן לאחת מהסעודות האלה אין לו היתר ללכת ולהשתתף שם, אלא אם כן אם יתנו לו לדבר שם דברי תורה. הלאה וכי לא. הרמון מוסיף יש לאכול גבינה בחנוכה לפי שהנס נעשה בחלב שהכינה יהודית את האויב. יהודית הייתה הבת של יוחנן כהן גדול. היא רצתה לחסל אותו ולכן נתנה לו בהתחלה גבינה. הגבינה מלוכה מצמיאה, נתנה לו אחרי זה הרבה יין לשתות. כשנעשה שיכור אז החלה לחתוך את ראשו, כמו שעשתה יעל, מים שעל חלב נתנה וספל אדירים יקריא בחמאה, אחרי שהוא שתה הרבה יכלה לקחת את היתד ולמחוץ את ראשו. כך גם עשתה יהודית על ידי שהמפקד שלהם הלך, הצבא התפזר ואז היה יותר קל למכבים, לחשמונאים, לגמור לסיים את המלחמה בניצחון. ולכן יש כאלה שנוהגים לאכול מאכלי גבינה או סופגניות שממולאים בגבינה. היום הדור שלנו, כולם אוהבים את המתוק, במקום הסופגניות של הגבינה, היום רוב הסופגניות ממולאות בריבה. בסדר? כל אחד יעשה כמנהגו, איך שהוא אוהב, על הכיפו. זה הרמז לעניין הסופגניות בדברי הרמה כאן. אבל צריך לשים לב, להקפיד שהסופגניות יהיו אך ורק דבר שהוא כשר באכילה. אם יש עליו הכשר הבדץ, כן. אם אין עליו הכשר הבדץ, צריך להיזהר לא לנגוע, לא לאכול מאותן סופגניות. דיברנו פעמים רבות על בעיות הכשרות בכלל ועל הסופגניות בפרט. זה לא בעיה רק בימי החנוכה, אלא בעיות הכשרות הן בכל השנה כולה. לפעמים יש אנשים שבאים אלינו בטענות, מה יכול להיות כבר בסופגניה? למה אתם קיצונים? למה אתם מחמירים? מה, יש בסופגניה חזיר? למה אסור? ככה הם שואלים, אותם האנשים. לא, מי שלא יודע, שאינו יודע לשאול, עד פתח לא. תסביר לו לאט-לאט את כל הבעיות שיש. תודה. בעיה ראשונה, במקום שאין פיקוח, אין הכשר בדץ, ממלא, יכול להיות שלא מנפים את הקמח. אם הקמח לא מנופה ויש שם תולעת, בין אם התולעת הזו חיה או מתה, יש איסור. והאיסור הזה הרבה יותר חמור מאיסור חזיר. בחזיר צריך לאכול כזית כדי שיתחייב מלכות אחת. פה על כל תולעת ותולעת חייב חמישה מלכיות. זו הבעיה הראשונה. בעיה שנייה, הריבה שממלאים בתוך אותה סופגניה. לפעמים אותה ריבה אסורה באכילה מדאורייתא. היום מייבאים מכל מקום בעולם, מייבאים ריבה. אם אותו בעל המקדניה מחפש שהריבה תהיה זולה, אז הוא לוקח ריבה שבאה מרומניה או מקום כזה, ושם מערבבים בתוך הריבה יש לפעמים גליצרין שהוא שומן מן החי, חמישה אחוז מהשומן של החזיר. זאת ועוד, הרבה פעמים בתוך האיסה יש גם אלכוהול של יין נסך. הסיבה למה הם מערבבים אלכוהול, כדי שלא יהיה הרבה שמן בסופגניה. אנשים רבים נזהרים מהסופגניה, היא מלאה שמן וזה מגעיל אותם. מה הם עושים? מערבבים בתוך האיסה אלכוהול. כשאתה זורק את האיסה לשמן הרותח, השמן הרותח מטגן טוב את האיסה, אבל השמן לא חודר פנימה, האלכוהול דוחה אותו. שוב, אם האדם הזה מחפש דרך כדי שיהיה לו אלכוהול וזול, האלכוהול הכי זול זה אלכוהול של יין נסך. בארצות דרום אמריקה יש להם כמויות עצומות של יין, הם לא יודעים מה לעשות עם היין, הם הופכים אותו לאלכוהול. יש שם חלק מתחנות הדלק, במקום לתדלק בבנזין, הם מתדלקים שם באלכוהול, עד כדי כך. ולצערנו, מדי יום ביומו באות משם אוניות. עשרות אלפי ליטרים של אלכוהול נמכרים בשוק. אז אם אותו בעל המקדניה, אדם שאינו ירא שמיים, יכול לקנות אלכוהול בזול בשביל הצורך הזה. זאת ועוד, פעמים רבות שהגוי הוא שמטגן את הסופגניה, יש כאן גם בעיה של בישולי גויים. וכהנה רבות. הבאנו כמה מהחששות, מהבעיות שיש, ולכן אדם ירא שמיים, אדם בן תורה, לא ייגע בסופגניה אם אין עליה הכשר. הרבה פעמים מביאים לנו, לפני הערבית או אחרי הערבית יש אזכרה, מביאים לנו ברכות, תהילו נשמת המנוח, מזונות, עץ אדמה, שהכול. בימים האלה, מה זה המזונות? מביאים סופגניה. אפילו אם אתה רעב ואתה רוצה לאכול, אבל קודם כל תבדוק אם הסופגניה כשרה או לא. תיגש למטבח ותראה. הרבה פעמים הקרטון שבו הביאו את הסופגניה, אתה רואה, כתוב על הקרטון בהכשר הבדץ, הכל בסדר. טוב, אין לנו בעיה. אם יש שם הכשר מעולה, הכשר טוב, יאכלו ענובים ויסבעו. יש בזה הרבה קלוריות, אז שילך אחר כך למכון כושר להוריד את הקלוריות. אבל עקרונית, יש הכשר טוב, מי שרוצה לאכול, יאכלו ענובים ויסבעו. אבל אם אתה לא רואה שום הכשר, הקרטון הזה בלי כתובת, בלי שם, בלי הכשר. מי אומר לך שיהודים עשו את זה? אולי זה הערבים באו ועשו את הסופגניות האלה? לא ניפו את הקמח וכולי. כל המרעין בישין יכול להיות שיש באותה הסופגניה. אפילו לתת לילד. לפעמים אתה הולך עם הילד בגיל ארבע-שלוש, הוא אומר לך, אבא, אני רעב, אני רוצה סופגניה. גם לתת לילד אסור. אמנם החינוך בכל דבר הוא מדרבנן. כאן, אם האבא הזה נותן לו דבר שאסור באכילה, האבא הזה עובר על איסור דאורייתא. לא תאכלום, לא תאכילום. ולכן אפילו לילד הקטן אני לא רשאי לתת מאותה הסופגניה. תסביר לו, תגיד לו בנחת את הבעיה. עוד מעט נגיע לחנות. בחנות השנייה, שם יש סופגניה כשרה, שם אני אקנה לך, זה מה שצריך לנהוג ולעשות. דיברנו בבעיות האלה לגבי פיתה פלאפל, שאדם הולך ברחוב ורוצה לקנות, ושוב, גם שם, מי אומר לך שהפיתה הזו באה מהיהודים שניפו את הקמח? אולי זה בא מהערבים שלא מנפים את הקמח, וכן, אז זה הדרך. את הבעיות שאמרנו כאן, גם שם יש, וגם שם הזהרנו. אתה לא רשאי לקחת, לקנות פיתה פלאפל, אם זה לאפלה, אם זה בצורה אחרת. כל אחד מהדברים האלה צריך האדם לחכור ולדרוש. קודם כל שיהיה הכשר טוב, ואז שיאכל, שיהיה לו בתיאבון. הלא וכי, הוא עלול להיכשל בסורי מאכלות, ולכן יזהר האדם ויזהיר גם את האנשים האחרים. פעם עברתי בעיר העתיקה, הוא היה חייל לא דתי, חייל בלי כובע, נכנס לתוך המאפייה של הגוי. נכנסתי אחריו, לחשתי לו באוזן, אמרתי לו, יש בפיתות האלה, יש תולעים, הכל מעפן. רק אמרתי לו את זה, הוא יצא מיד החוצה. גם אדם לא דתי לא מעוניין לאכול תולעים, שאחרי זה יצטרך שטיפת קיבה, שאחרי זה יאשפזו אותו בבית חולים. גם אדם לא דתי יש לו קצת שכל, וגם הם נזהרים בדברים האלה כשהם יודעים. ולכן יש עלינו את החובה להסביר בלשון יפה לאנשים שייזהרו מכל אותם הדברים שיש עליהם סימני שאלה, גם אם הכניסו את הסופגנייה הזו לבית הכנסת. מה אתה חושב? התולעים פוחדים מבית הכנסת? ברגע שנכנסים, המקום קדוש, אז תולעים לא יהיו? או שזה בצבא? הוא נמצא שם ערב לביבות. מה אתה חושב? התולעים פוחדים מהש״׳ ג׳, יראו את הרובה שלו? לא ייכנסו, אף תולעת לא תיכנס? הם נכנסים בפנים, לפני ולפנים, לפני הקצין. ולכן אין שום הבדל בדברים האלה. אם אין הכשר, אדם ערב שמיים, אדם בן תורה, ייזהר שלא לנגוע באותם הדברים כדי שלא ייכשל. כל דיני אבלות קיימים גם בימי החנוכה הפורים. ולכן, אדם שבר מינן יושב שבעה והגיע חג החנוכה, הוא לא יכול לפתור את עצמו ולומר, הגיע חנוכה, החנוכה מוציא אותו מדין שבעה. אלא צריך להמשיך ולשב את שבעה כרגיל. רק לגבי חגים שהם דאורייתא, ראש השנה, כיפור, פסח, שבועות, סוכות, החגים ההם בכוחם להפקיע את האבלות, ולכן מגיע החג, הם קמים מהשבעה. פה לא. לא מפקיע, לא מדין שבעה, לא מדין שלושים. דיני אבלות הכל נוהג כרגיל. כך גם לגבי אמירת הקדיש. גם אמירת הקדיש צריכה להיות רצופה. אותם האבלים אומרים קדיש גם בימי החנוכה. לא בגלל שזה חנוכה אז יהיו פטורים מאמירת הקדיש. אלא צריכים לומר את הקדיש כרגיל. יסבירו להם את ההלכה כדי שלא יפסידו את אמירת הקדיש. כל הדינים, הכל שווה, ואין כאן דבר שיפקיע מהם את חיוב אמירת הקדיש. כמו שאמרנו, החנוכה זה דרבנן, ובוודאי שחייבים להמשיך באמירת הקדיש. כך גם דין אונן. דין אונן שיש בכל ימות השנה, יש גם בחנוכה. מרן פירט לנו את הנושא של הלכות אונן באורח חיים סימן ע' א', וביורי דעה סימן שמ' א'. בשני המקומות מרן פירט, וגם האחרונים העריכו בזה, והיסוד הוא אונן נקרא אדם שנפטר לו קרוב משפחה, אחד משבעה הקרובים, אבא אימא, או בן בת, או אח אחות, או האישה על בעלה או הבעל על אשתו. על כל אחד מאותם שבעה קרובים יש חיוב חייב לקבור, וממילא בינתיים הוא אונן. התורה מצווה אותנו כי קבור תקברנו ביום ההוא, כך נאמר בחומש מאות פרשת משפטים. ולכן, כיוון שאותו האונן עוסק במצווה, פטור מהמצוות. כך הגמרא דרשה במסכת מועד קטן וכן במסכת סוכה בדף כה. הגמרא דורשת מהפסוק ובלכתך בדרך, בלכת דידך הוא דמחייבת, אבל העוסק במצווה פטור מהמצווה. וכאן, האונן הזה, ברגע שנודע לו קרה כך וכך, יש עליו את החיוב לדאוג לכל צורכי הקבורה, ולכן הוא פטור מדאורייתא ומדרבנן מכל המצוות, הן מצוות דאורייתא והן מצוות דרבנן, כולל גם מצוות הדלקת נר חנוכה, גם מזה האונן פטור. מכל מקום, האליער הבא ושאר האחרונים כתבו, נכון הדבר שהוא פטור ממצוות ההדלקה, אבל באיסורים גם האונן מחויב, וכאן משום חשד, לכן צריך להדליק בלי ברכה. זאת אומרת, אדם שהוא אונן, אבא שלו נפטר, האם יעלה על הדעת, כיוון שהוא פטור מהמצוות, שילך ויגנוב? תגיד, עכשיו הוא אונן, חס ושלום. רק ממצוות עשה. הוא לא צריך לקרוא קריאת שמע, לא צריך להתפלל, לא צריך לברך, אבל בלבין אסור לו לגנוב ואסור לו לאכול חזיר. כל האיסורים שווים. גם פה, החשד הוא לא בגדר עניין של עשה, אלא בגדר לא תעשה, וייתן נקיים מאשר מישראל. ולכן, כדי שלא יבוא לידי חשד, אנשים עוברים, לא רואים נר חנוכה בבית שלו, ולכן ידליק בלי ברכה. אלא אם כן, אם האדם הזה יש לו משפחה. הוא פטור, אבל אשתו חייבת בהדלקה. הוא אונן, היא לא אוננת. יש לו ילדים גדולים. הבנים, היינו הנכדים, אינם אוננים. החובה כי כבוד תקבלנו נאמר רק על השבעה קרובים, ולא נאמר על הנכדים. מילא, הנכד שהוא אחרי גיל בר מצווה, חייב במצוות ההדלקה של נר חנוכה. אז אם הנכד או האישה הם מדליקים, הם בוודאי גם צריכים לברך מלך העולם, וציוונו להדליק נר חנוכה. אבל אם האדם הזה רווק נמצא לבדו בבית, הוא עושה את החומרה הזו לחוש מצד חשד מראית העין, בזה לא יוכל לברר. זה מחלוקת ראשונים ואחרונים, האם העניין של מראית העין הוא רק חפצה, גברה, או שניהם ביחד. והנפקא מינה לגבי הברכה. הרבה מגדולי הפוסקים תלוי את זה במחלוקת בין הרן להרשב״א, ולהלכה ספק ברכות להקל, אם יש מחלוקת. ברור הדין גם פה, יש מחלוקת גם בזה שייך לומר ספק ברכות להקל. כל שכן בזמן הזה שלפי דעת הטור בשם רוב הפוסקים אין חיוב מצד חשד. ולמה לא? בזמנם היו מדליקים את החנוכיה או ליד החלון שכולם יראו, או בחוץ טפח הסמוך לפתח בכניסה מבחוץ. ולכן מי שיעבור ולא יראה את החנוכיה יבוא לחשוד בו. לכן הצליחו בחצר שיש לה שני פתחים להדליק בשניהם. אבל היום כולנו מדליקים בבית, ואם יעבור האדם ולא יראה, ראה את החנוכיה אז הוא ידון אותו לכף זכות ויאמר החנוכיה בתוך הבית ולכן הרמ״א כותב לנו בסימן תרע״א סעיף ח׳ שהיום בזמן הזה אין את העניין של חשד ומראית העין אז אם נלך לפי זה אז כל שכן שאסור לאותו האונן לברך אלא אם אין לו בני בית שידליק הוא או ישלח שליח אם אני אדם אחר שליח הוא עסוק במצוות כי כבוד יקברנו אז שישלח מישהו אחר וגם אותו האדם לא יברך תמיד אם המשלח לא יכול לברך גם השליח שבא מכוחו גם הוא לא יוכל לברך ולכן אנחנו אומרים בזה שב ואל תעשה ספק ברכות להקל עדיף שלא יברך אתה מדבר איתי או מדבר עם עצמך? טוב, כשאני אשמע אותך אני אענה צריך להיזהר מאוד בהדלקת נרות חנוכה ואפילו אני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק מצוות הדלקת נר חנוכה היא לא רק חובה אישית על כולנו אלא יש בה גם תועלת לרבים, יש כאן פרסומי דליסה ולכן יש חובה על כל אדם להתאמץ כדי שיהיה לו שמן או נרות שעווה כדי שיוכל להדליק בכל הלילות לקיים את המצווה כהלכתה במצוות אחרות לפעמים אתה אומר אנוס רחמנה פטרי האדם הזה אין לו כסף, אני מרוד, אין לו כסף לקנות טלית אנוס רחמנה פטרי הוא לא חייב ללכת לשאול או למכור את כסותו לא צריך למכור את המעיל כדי שבכסף הזה יקנה טלית אבל כאן אצלנו כן חייב תגיד למה שמה זה דאורייתא כאן המצווה נר חנוכה דרבנן למה כאן לא תאמר אנוס רחמנה פטרי תגיד יש לו רצון טוב מחשבה טובה הקב' מצרפה למעשה ההבדל הוא כאן התועלת בהדלקה כמו שאמרנו כאן התועלת פרסומי דניסה שם לא היה לך כסף לקנות את הטלית אבל היה לך רצון מחשבה טובה הקב' מצרפה למעשה אבל כאן התועלת היא שיהיה פרסום מנס לרבים אם היה לך מחשבה טובה האנשים לא ראו חנוכיה אצלך כיוון שכאן זה עניין של פרסומי דניסה ולכן לא מספיק הכוונה הטובה ולכן יש כאן חובה גדולה, שואל ומוכר כסותו ולוקח שמן להדליק. מרן חזר על הלכה מעין זו לכמן בסימן תעב שמה החובה בשתיית ארבע כוסות בליל הסדר. כנגד הוא הוצאתי והצלתי וגלתי ולקחתי וגם שמה מרן אמר מי שאין לו יין לארבע כוסות שואל ומוכר כסותו כדי שיוכל לקנות ארבע כוסות הוא עדין גם פה. אבל גבי צדקה, אדם שנמצא ברשימה של גבי צדקה והם דואגים לו, נותנים לו בכל יום חמישי לכבוד שבת, שולחים לו סל, אז בשבוע הבא ישלחו לו בתוך הסל גם או חבילה של נרות שעבה או בקבוק שמן, כדי שגם העניים גם כן יהיה להם להדליק שלא יצטרך למכור את המעיל. אחר כך גבי הצדקה יצטרך לקלוט את המעיל. המעיל הרבה יותר יקר, לא כדאי. ולכן ישתדלו, יש חובה על גבי הצדקה לדאוג לעניים בדבר הזה. כמה נרות מדליק. בלילה הראשון מדליק אחד. מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה. עד שבלילה האחרון יהיו שמונה. ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר. אגב, יש אומרים שכל אחד מבני הבית ידליק וכן המנהג פשוט. ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהיה הכר כמה נרות מדליקין. הגמרא במסכת שבת כא', הגמרא נותנת לנו הקדמה מהי חנוכה. הגמרא מספרת את הסיפור בקצרה, וממשיכה שמעיקר הדין מספיק נר אחד, נר ישובתו. זאת אומרת, בעל הבית מדליק נר אפילו ביום השמיני, לא רק בלילה הראשון, כל הלילות מספיק נר אחד. יש עוד נר אחד מברך ומדליק הלבד לכל עלמא יוצא בזה ידי חובה. הבריתא ממשיכה המהדרין מדליקים נר לכל אחד ואחד מבני הבית. הסוף של הבריתא, המהדרין מן המהדרין מוסיף ועולה. לפי בית שמאי יורד, לפי בית הילן מעלין בקודש, ולכן בלילה הראשון מדליק אחד, בלילה שנשניים עד הלילה האחרון שמדליק שמונה נרות, וכך נוהגים כל עם ישראל. כן, כולנו משתדלים להדר מהדרין מן המהדרין, כולנו מדליקים כל לילה נר נוסף. נחלקו התוספות מהרמב״ם בפירוש הסוגיה. לפי הרמב״ם, גם אלה שעושים מהדרין מן המהדרין, שבכל לילה הוא מוסיף, הם עושים גם את המהדרין. עושים גם נר לכל אחד ואחד בבני הבית. ולכן, לא רק בעל הבית מברך ומדליק, אלא גם שאר הבנים גם. תוספות לא מסבירים כך, אלא תוספות אומרים. אותם שמדליקים ועושים מהדרין מן המהדרין, שבכל לילה מוסיף, הם לא צריכים את המהדרין, הם לא צריכים שכל אחד ואחד מבני הבית ידליק, אלא רק בעל הבית לבדו מברך ומדליק, אלא שמוסיף ועולה כל לילה עוד אחד, כך שבזה יוצא ידי חובת המהדרין מן המהדרין. הרמב״ם, אחרי שכותב את הפירוש שלו בסוגיה, אחרי שכותב את ההלכה, הרמב״ם מסיים שהמנהג לא כדבריו. העם לא נהגו כמו שהרמב״ם מפרש את הסוגיה, אלא העולם נהגו כדברי התוספות. כך שגם שמונה מאות שנים, גם לפני שמונה מאות שנים, המנהג היה לא כהרמב״ם. זו הסיבה שגם התימנים והספרדים שבדרך כלל 99% מפסקי ההלכה אנחנו הולכים כהרמב״ם, כאן אנחנו הולכים לפי המנהג, המנהג שלנו כדברי התוספות וכך המסקנה למעשה. בדרך כלל האשכנזים נוהגים כל דבר כדברי התוספות. כאן הפוך, המנהג של האשכנזים כדברי הרמב״ם. ולכן לא רק בעל הבית אצלהם מברך ומדליק, כל אחד ואחד מהילדים, כל אחד יש לו חנוכיה וגם הילדים, גם הם מברכים ומדליקים. כל העדה עושה לפי המנהג שלה, לפי המסורת של אבות אבותינו. ולכן, אם יש לאדם הזה בן גדול בגיל 15... 17. והוא לומד בישיבה של אחינו האשכנזים. הוא רוצה לברך ולהדליק. צריך להסביר לו שהוא זכה להיוולד ספרדי או תימני והמנהג שלנו שלא לברך אם יברך דד עידן זו ברכה לבטלה ולכן ייזהר שלא לעשות שטויות, שלא לברך ברכות לבטלה. אם הוא רוצה להחמיר ולהדליק אין שום עוון להדליק בהדלקה אין שום בעיה אבא שלו ברוך השם עשיר, אבא שלו נותן לו עוד חנוכיה ידליק איפה שהוא נמצא בבית או בישיבה או במקום אחר, אין לנו בעיה. אבל לעניין ברכה צריך להזהיר אותו להסביר לו שייזהר לא לברך. לפעמים הילד חוזר מהגן. הגננת לימדה אותו איך מדליקים, איך מברכים, יש להם מנגינה והוא יודע לנגן ואם תגיד לו שידליק בלי ברכה הוא לא יבין אותך. הילד הזה יתחיל לבכות. נגיד לך אבל הגננת אמרה מי אנחנו שנחלוק על הגננת שלו? בשבילו הגננת זה בת קון מהשמיים. היא ירדה ואמרה לו עם הילד הקטן אל תתעסק. התוספות במסכת ערובין צדיק ו' אמרו לנו אין איסור ברכה לבטלה בילד קטן. לנו יש איסור לא תישא, שבשם אלוהיך לשווא, לא בילדים הקטנים. ולכן אם הוא רוצה לברך, תיתן לו, תשים לו את הנרות, שיברך, שידליק, יעשה מה שלבו חפץ. אבל אחרי גיל הבר מצווה, אז אנחנו מצווים אותו שלא ינטוש, אל תיטוש תורת ימיך אלא יעשה כל דבר ודבר כפי שההלכה דורשת ולכן ניזהר שלא לברך גם אם הוא לא נמצא בבית. הבן או הבת לא היו בבית בשעת הברכה שהאבא ברך והדליק, גם אז הם יצאו ידי חובה. נר איש וביתו, אין חובה שהם יהיו בבית. גם אם הוא לא היה בבית, היה בישיבה, או שהחייל הזה נמצא בצבא, נמצא אי שם בארץ וחוץ לארץ, זה לא משנה. האבא בשעה חמש ברך, הדליק, פטר באופן אוטומטי את כל בני הבית, כולם יצאו ידי חובה באותה הדלקה, בין אם הוא היה שם או לא. ולכן, גם אם אותו הבן לומד בישיבה או שנמצא בצבא והוא לא היה בבית ולא יהיה בבית באותו לילה, ואף על פי כן אין לו רשות לברך. כמו שאמרנו, האבא פוטר אותו, האבא מוציא אותו ידי חובה. רק נעלו, כל בן שסמוך על שולחן אביו, כל זמן שהוא סמוך על שולחן אביו, יוצא ידי חובה בהדלקה של האבא. אם הוא לא סמוך על שולחן אביו, אז אנחנו מחייבים אותו שידליק לבד. לפעמים בחור רווק, לא רוצה טובות מאבא שלו, שוכר דירה לבד, קונה אוכל לבד, יש לו ברוך השם פרנסה, יש לו הרבה כסף, והוא מפרנס את עצמו לבד, וזה בוודאי שצריך גם להדליק נרות חנוכה לבד. האבא לא פוטר אותו, לא מוציא אותו ידי חובה. אבל רוב רובם של הרווקים בדור הזה עד יום החתונה סמוכים על שולחן האבא. האבא מפרנס אותם, רווקים, רווקות, רק ביום החתונה מהבית שולחים אותו מעסלמה, שולחים אותו לאולם, ומשם הוא הולך לבית שלו. ולכן רוב רובם של הרווקים והרווקות האלה הם סמוכים על שולחן אביהם, ולכן אסור להם לברך על ההדלקה של נר חנוכה. ראש ישיבת פורת יוסף, הגאון רבי עזרא עתיר, נשאל לפני 60 שנה על ידי תלמידי הישיבה שהיו אז בקטמון. שאלו אותו האם אותם התלמידים שנמצאים בפנימייה ואינם מגיעים חזרה לבית באותם הלילות אלא הם נמצאים רק בישיבה, האם יש עליהם חיוב להדליק? האם יכולים לברך? הוא הוכיח להם מדברי ראשי במסכת כתובות מ״ז שאותם הבחורים לא חייבים בהדלקת הנרות וממילא אסור להם לברך, הברכה היא ברכה לבטלה. שם הסוגיה לא עוסקת במצוות נר חנוכה, הסוגיה עוסקת בדבר אחר שדומה לנושא שלנו. שם הגמרא עוסקת אדם שהוא עדיין סמוך על שולחן אביו. מצא אבידה, מצא שעון זהב שאין בו סימן. למי שייך השעון הזה? שייך לאבא. אבא נותן לו את האוכל, תמורת זה המציאה שייכת לאבא. והגמרא ממשיכה גם אמה אבירייה, גם בה שייך את הכלל הזה. והגמרא שואלת, הרי באותה התקופה של השש שנים, מי נותן לה אוכל? לא האבא, אלא האדון. אם האדון מאכיל אותה, למה המציאה שייכת לאבא? למה לא לאדון? והגמרא עונה משום איבה. אומר השיעי, מסביר. אחרי שהיא תגמור שש שנים, היא תרצה לחזור לאבא שלה, שאבא שלה ימשיך לפרנס אותה. אז האבא שלה ישאל אותה, כשמצאת שעון זהב נתת את זה לאדון. אז לא הייתי אבא. עכשיו אני אבא? עכשיו את באה לי לבקש אוכל? כדי שזה לא יקרה, אתה נותן גם היום, אתה נותן לה את התואר שהיא סמוכה על שולחן אביה, למרות שבפועל היא אוכלת אצל האדון. אז כמו ששם, לעניין מציאה, אתה מסתכל לא רק על ההווה אצל מי היא אכלה היום, אלא אתה מסתכל על העתיד, מכאן אתה למד גם פה. אותו בחור ישיבה. עוד יומיים-שלוש יהיה לו יום שבת שיש חופש, שבת חופשית, הוא חוזר הביתה. האם האבא לא יקבל אותו? בוודאי שכן. יש בין הזמנים, חודשים, ניסן אב תשרה. האם האבא לא מקבל אותו? בוודאי שכן. הוא בוודאי נקרא סמוך על שולחן האבא. אם שם באמא העברייה אתה מסתכל מה יהיה בעוד שש שנים, כאן לא צריך לחכות שש שנים, כאן זה בעוד כמה ימים, אולי בעוד שישה ימים האבא ישמח לקבל אותו. אותו דבר גם לגבי החייל בצבא. אם שר הביטחון יחליט, הפלוגה הזו מיותרת. תלכו הביתה, ישחררו את כולם, בא החייל חזרה הביתה. מה יגיד לו האבא? אני לא נותן לך לאכול, אלא תלך לאכול בצבא, שאותו אהבל ייתן לך לאכול. לא, אתה לא אומר דברים כאלה. אלא האבא ישמח לקבל את הבן, הוא עדיין נקרא סמוך על שולחן אביו. אז כמו לגבי הנושא של מציאה ואבדה, מה שאמרה הגמרא שם, מכאן אתה למד גם לנושא שלנו. מי שסמוך על שולחן האבא, האבא מברך ומדליק נרות חנוכה, פוטר אותו ומוציא אותו ידי חובה. אז לכן, בדרך כלל אותו הבן ישיבה, אותו החייל, בדרך כלל מקיים את המצווה על ידי זה שהאבא בירך והדליק בשבילו ובזה הוא יצא ידי חובה. אלה הדברים שאמר ראש הישיבה. בזמנו, וכך הסכימו רוב ככל חכמי הדור. יש אולי חכמים קטנים שעדיין לא הגיעו למסכת כתובות, עדיין נמצאים אולי במסכת אחרת. אם היו מגיעים לכתובות מ״ז אולי היו לומדים את הסוגי הטוב, היו לומדים את ההלכה. יש כאלה שעדיין לא זכו ולפעמים שואלים אותם, הם אומרים לתלמידי הישיבה שלהם תברכו, אין בעיה. מה זה אין בעיה? ספק ברכות לה? כן. אנחנו בוודאי שחוששים לדעת ראשי, בוודאי שההלכה, כמו שאמר ראש הישיבה, שאסור להם לברך ברכות לבטלה, אלא הוא יצא ידי חובה במה שהאבא שלו מברך ומדליק, ולכן אינו רשאי אותו הבחור, גם אם הוא נמצא בישיבה, גם אם כל הישיבה היא ישיבה של אשכנזים. מה תגיד? יש שם יותר מ-60 תלמידים אשכנזים, אז הוא יתבטל ב-60? בריאה אפילו באלף לא בטלה. ולכן צריך להסביר לאותם הבחורים שייזהרו שלא ייכשלו בייסורי ברכות לבטלה, להסביר להם את קו הדין, את עיקר הדין, שב ואל תעשה אדיר. כך הסכימו גם שאר חכמי דורנו, שאין לו היתר, אין לו רשות לבוא ולברך. גם כן לא כדאי. תגיד את הפסוק ברוך אדוני לעולם, אמן מאמן. יש לנו ספק. מי ספק? אולי הברכה טובה או לא? לא כדאי לענות אמן, כי אם הברכה לבטלה, לדידן שהברכה היא לא טובה, ממילא גם האמן תהיה חלילה יתומה. לכן כשאותו הבחור מסיים להדליק נר, תאמר את הפסוק ברוך השם לעולם, גם זה יכול לפתור את הבעיה. כמו שאמרנו את העצה הזו גם בעשרות מחלוקות אחרות, מחלוקות בענייני ברכות, גם פה, גם כאן, יש לך את הפתרון הקל הזה, וזה מה שרצוי לנהוג ולעשות בלכתחילה. גם כן אותו דבר. הדינים שהיה לו, הכל נשאר, ולא צריך לשנות מהמסורת של אבותיו. כן. זה מנהג. פה, מעיקר הדין הרמב״ם ספר של... לא, לא, לא, לא. ומכוח המילה לא גירכנו. רק מכוח המילה אנחנו לא מברכים. לא. אבל מעיקר הדין החוקני צריכים לברך. עיקר הדין נר איש וביתו. כמה לבד הרמב״ם והרמה, בוודאי שהאבא מוציא אותו ידי חובה. הם אומרים, אנחנו מהדרין, ועל המהדרין הם גם מברכים. זה לא עיקר הדין, אלא רק מהדרין. ולכן זה דומה ועוד איך דומה. ולכן אמרנו שלא יברך, שב ואל תעשה עדיף. יכול להיות דוגמה יוצאת מן הכלל שכן יהיה אפשר לברך. כגון, הבן הזה אומנם הוא סמוך על שולחן אביו, אבל ההורים שלו לא גרים פה בארץ ישראל. ההורים שלו גרים בברוקלין. הם משלמים עליו שכר לימוד. כל חודש הוא שולח לישיבה, אבא שלו, 500 דולר. אבל יש הבדל בשעות בין ארץ ישראל לארצות הברית. אנחנו מדליקים בשעה חמש צאת הכוכבים. שם עדיין זה עשר בבוקר, יש שבע שעות הבדל. אז אבא שלו עדיין לא חייב ולא הדליק. אז הוא בא, מדליק בזמן, אין שום בעיה. גם בדרום אמריקה אותו דבר. גם שם יש חמש-שש שעות הבדל, הם אחרינו. גם בצפון אירופה יש כמה מדינות שהשקיעה שם יותר מאוחרת. בכל אותם המקומות יש לך פתרון קל לומר לבחור, עדיין האבא לא ברך, לא הדליק, לא יצאת ידי חובה, ובאותה חצי שעה בין חמש לחמש וחצי, ודאי שאבא לא ידליק כי הוא עדיין לא חייב, ובזה הוא יכול, הוא רשאי, להדליק. כמו שאמר מורנו חכם מנציון, הוא בא בסבל זיכרון יהודה ועוד. אבל כשהאבא שלו גר כאן בארץ ישראל, הוא לא יכול להדליק עבורו. אותו דבר גם אם האבא הזה גר בפרס והאבא הזה שולח לישיבה, שולח להם שכר לימוד. אי אפשר לשלוח בדואר ישיר, אבל דרך האינטרנט אפשר. אז הוא שולח לישיבה דרך האינטרנט, משלם להם את הטומן, את מה שצריך, וברוך השם האבא עומד בתשלומים. האבא שם מדליק נרות חנוכה, הבן נפטר, הבן יצא ידי חובה. שם בפרס השקיעה מוקדמת מאיתנו שעה וחצי. בשעה שלוש כבר נהיה שמה שקיעת החמה. אז אדרבה, הם מקדימים אותנו, לכן הוא מוציא ידי חובה. אבל בארצות שהשקיעה יותר מאוחרת, שם יתרנו שהבן הזה כאן יברך. זה ההבדל בין שם לכאן. אם האבא נמצא שם, יותר קל לנו לפסוק שלמרות שהבן הזה הוא ספרדי, הוא יוכל להדליק בברכה, כיוון שהאבא עדיין לא יתחייב ועדיין לא הוציא אותו ידי חובה. אבל מה שאין כן אם האבא שלו נמצא כאן או בפרס או כיוצא בה, בזה בוודאי שהוא הוציא אותו, הוציא את הבן ידי חובה. נכון שאצלנו כאן עדיין היה יום זמן ממלא כעתה. ולכן מה שהאבא הדליק קודם, פטר גם את הבן, הוציא את הבן ידי חובה. נגיד את זה ההפך וגם נחשוש לזבל במקרה של אמריקה. זמן ממילא קראתי לגבי האבא, וממילא עוד רגע יהיה חייב, אז אולי הוא יוציא אותי ספרדי. לא, לא, עדיין האבא לא חייב. עדיין לא התחייב. כאן האבא חייב ועשה את חובתו. אתה אומר נרשו ותוהו, אז גם אם הבן נמצא במקום שעדיין לא הגיעה השקיעה, זמן ממלא כעתה. לכן כאן אתה צריך לומר הפוך. יכול להיות שאם הבן הזה נמצא בארץ וההורים שלו גרים בהונג קונג, דרום-מזרח אסיה או ביבשת אוסטרליה, שם יכול להיות שבוודאי יצא ידי חובה כי הם מקדימים אותנו. כל זה שבעת ימים. בלילה הראשון יש ספק, ולכן בלילה הראשון ידליק ללא ברכה. שם בארצות ההם, מה שמכונה בלשון הפוסקים מעבר לקו התאריך. זה הספק שיש, זו המחלוקת. ולגבי הלילה הראשון יש לנו את הספק. אולי אצלהם זה ליל כד או ליל כה. אם אתה אומר שזה ליל כד, הוא לא יוצא ידי חובה. ולכן אמרנו שהבן שנמצא פה ידליק בלי ברכה. רק בשאר הלילות האבא מוציא אותו ידי חובה. בעזרת השם יתברך, נראה מענייני הפרשה