הלכות הדלקת נרות חנוכה: ברכות, שליחות, שהחיינו, מקום ההדלקה וקניית חנוכייה חדשה

 - - - לא מוגה! - - -

שר המשך יגיע מפשיע, אפשר לעשות יום, רק אם חיים לנו חולה, אז תחשוב, הוא לא עובר, חדש, חלץ ורחב. להביא לו נר? מי זה ארוך מלנר? להביא לו נר? כמה זה עובר? אני קורא בסימן תרעו. המדליק בליל ראשון מברך שלוש ברכות להדליק נר חנוכה שעשה ניסים ושהחיינו, ואם לא בירך זמן בליל ראשון, מברך בליל שני או כשיזכור. הלילה הזה זכינו, התחלנו במצוות הדלקת נר חנוכה ובירכנו לפני ההדלקה שלוש ברכות להדליק שעשה ניסים ושהחיינו. אדם שהתבלבל ושכח לברך את ברכת שהחיינו הלילה, יש לו תשלומים, גם מחר יכול לברך. לא נזכר מחר, יכול ביום שלישי, רביעי, עד היום השמיני. והסיבה היא, עדיין המצווה נמשכת, עדיין השמחה נמשכת, ולכן אין כאן חשש ברכה לבטלה. יהיה רשאי בלכתחילה להזכיר, לברך את ברכת שהחיינו, גם בימים שאחריהם. למה לא עושים כל דבר שהחיינו? כי פעם אחת אתה מברך שהחיינו על המצווה החדשה. ברגע שבירכתי פעם אחת, יצאתי. אדם קונה חליפה חדשה, רק בפעם הראשונה הוא מברך שהחיינו. לא מברך כל פעם שלא עובד, שאותו דבר גם פה. אדם שלא היה היום בביתו, או שהיה עסוק בשיעור, לימוד תורה, או סיבה אחרת, הוא לא היה בביתו, אשתו ברוך השם ברכה והדליקה את כל הברכות. מחר הוא יהיה בבית. הוא שואל אותך, אני פעם ראשונה מחר מדליק, האם אברך שהחיינו או לא? המסקנה היא שלא. אסור לו לברך מחר ברכת שהחיינו. והסיבה היא, כשאשתו ברכה היום שהחיינו, פטרה גם אותו, הוציאה ידי חובה גם אותו מברכת שהחיינו, כיוון שהמעשה שהיא עושה, מעשה ההדלקה, זה לא רק על עצמה, היא עושה על כל בני הבית, כולל גם בעלה, וממילא גם הברכות שהיא בירכה פטרה גם אותו. מתי יכולה להיות דוגמה שהוא יוכל לברך את שהחיינו, הדוגמה היא כך, בא לבוא ולא יהיה היום בשעה חמש, באותו רגע שהאישה דריכה והדליקה הוא היה בלי הכרה, הוא היה מחוסר הכרה. אחרי כמה דקות, ברוך השם, המחזיר נשמות, נפגרים מתים, חזר להכרתו. במקרה הזה אדם שהוא מחוסר הכרה פטור לגמרי מהמצוות, לא היה חיה במצווה, ממילא הברכה שהיא בירכה כאילו לא בירכה עליו, כאילו לא פטרה אותו. ולכן, מחר כשהוא יבוא להדליק הוא יוכל מחר לבוא ולברך את ברכת שהחיינו. זו הדוגמה היחידה יוצאת מן הכלל שיוכל לברך. אבל בסתמה, סתם ככה, בוודאי שאשתו פוטרת אותו. לאו דווקא אשתו. נניח שהוא ואשתו נסעו היום, היו צריכים לנסוע לנהריה, באיזה מקום רחוק, ובשעה חמש לא היו בבית. הבן הגדול, בן 14 ל-16, הוא שבירך והדליק. שוב, מה שבירך והדליק פטר גם אותם. הוציא גם את האבא והאימא, ומחר כשהאבא או האימא יבואו לברך ולהדליק, אסור להם לברך את ברכת שהחיינו. שוב, גם בזה פטר אותם, הוציא אותם מידי חובה לגמרי, מכל וכול. אשתו נתקלת לגמרי, כן. לא מדליקה. מצוי מאוד, פעמים אדם יוצא למילואים, ואשתו לא נשארת בבית, אין לה חשק להישאר בבית לבד, הולכת לבית אביה. כשהיא בבית אביה היא לא מדליקה, אלא אביה פוטר אותה מדין אכסנאי, פוטר אותה, מוציא אותה ידי חובה. אבל הוא פוטר אותה ולא פוטר אותו. הוא לא קשור לחמיו, לא קשור לכל האכסניה הזו, ולכן הוא, בצבא, בכל מקום שנמצא, חייב לברך ולהדליק נר חנוכה. יש חלק מחסידי ברסלב שנוסעים פעם בשנה בחנוכה. יש כאלה בראש השנה, יש כאלה שקשה להם בראש השנה, נוסעים כעת, נמצאים שם. ושוב, צריך לשאול אותו, אם אשתו נמצאת בבית, אשתו, ברוך השם, מדליקה. שם באומן אסור לו לברך, היא פוטרת אותו במה שהיא מדליקה פה. אבל אם היא הלכה לבית אביה, אז היא נפטרת על ידי אביה, הוא לא. ולכן שם באומן יצטרך אותו האדם, אותו החסיד, לעמוד עם החרמונית, עם המעיל הכבד, לעמוד ולברך. שעות זה כמו מעיל או שעות לגבי השעות? אני חושב שזה כמעט אותו דבר. שאלתי, שאלתי את אלה שהיו שם, יש בקיץ לפעמים הבדל חצי שעה, אבל בחורף כנראה אותו דבר. אז באי באמריקה למשל, לא בחלוש השעות לא שוות. אינכן, אמא שעות לא שוות, אני מסכים. ארצה באמריקה והאישה פה באה. אינכן, אמא שעות לא שוות, יוכלו לברך, אין בעיה. כן, יוכל לברך שהחיינו. הייתה לו טעות. הוא חשב בטעות שההלכה היא שהיא מוציאה אותו. ואחר כך מתברר שהיא לא הוציאה אותו על ידי חובה, כי אביה ברך והדליק. ממילא, כשהוא יבוא מחר, אם יבוא מחר וישאל אותנו, נגיד לו, מחר תברך שהחיינו. בזה הוא עדיין לא קיים את המצווה, זו פעם ראשונה שהוא בא לקיים את המצווה. אולי, למה זה מהלל שכל היום זה מצוות בשני עצמה? כן. כתוב גם אומרים על ידי שלם בכל יום. נכון. בכל יום נעשה נס, כאילו זה יהיה אותו במצווה בפני עצמו. נכון. מה מועד היה, שהיה לנו את מחר של היום או מחרתיים שלפני? אבל כל זה לפני כל יום, לפני עצמו. אבל אין את ההרגשה של השמחה בכל יום כמו ביום הראשון. ביום הראשון יש בעיקר את ההרגשה של השמחה, ולכן גם בשאר המצוות, אתה מברך רק ביום הראשון על נטילת אולב ושהחיינו. ביום השני לא. או במצוות שופר. רק ביום הראשון אתה מברך, וציוונו לשמוע קול שופר ושהחיינו. ביום השני אתה מברך רק לשמוע קול שופר. כך גם פה, גם בדבר הזה, רק ביום הראשון. רק אם היה מופקע מהמצווה ביום הראשון, או שכח, רק בזה נוכל להתיר לו. אבל הלאה וכי, כשהוא היה חייב ואשתו פטרה אותו, בדוגמה הזו שלנו כאן, ודאי, אליבא דקולה עלמא, אין לו רשות לבוא ולברך למחרת, כיוון שמה שהיא אמרה זה כאילו הוא אמר, כאילו הוא בירך בעצמו, כי היא מוציאה אותו ידי חובה לא רק במעשה, בהדלקה, אלא מוציאה אותו ידי חובה גם בכל שלושה הברכות שהיא בירכה. אבל אני נסגר בתוך הצוות, מחלוקת. יותר מהודר שמחר. עדיף יותר שמחר לפני ההדלקה יברך שאחיינו זה יותר טוב. שיעשה לו סימן, יסמן בסידור, בנוסח לשם ייחוד, יסמן שהוא צריך שאחיינו כדי שלא ישכח מחר, זה עדיף יותר מאשר יברך אחר כך, כי הוא עדיין לא עושה כלום, ולכן, אם בירך, בוודאי יצא ידי חובה, יש לו על מה לשמור. כמו ביום הראשון, אין את ה... חסר פה הברק. נכון, חסר משהו. ולכן, אם בירכתי אתמול, אז זה בסדר. אבל אם לא בירך, עדיין השמחה נמשכת, ולכן אין בעיה. אדם שקנה חנוכיה חדשה, חנוכיה טובה, יפה, חדשה, אם הוא קנה אותה היום, הלילה הזה בירך שהחיינו, אז שהחיינו פתר גם את החנוכיה, אין לו שום בעיה. אבל אם מחר, יום השני או השלישי, הלך וקנה חנוכיה, כלומר, השלום אומר, צריך לברך על החנוכיה ברכת שהחיינו. כמו אדם שקונה כלים חדשים, צריך לברך שהחיינו. אבל השהחיינו כאן צריך להיות ברכה ראשונה. קודם יתחיל בשהחיינו, ואחר כך יברך להדליק נר חנוכה ושעשני שיאים. הסיבה היא, כאן, בין הברכה הראשונה להדליק נר חנוכה לבין מעשה ההדלקה, אתה מכניס באמצע שהחיינו שלא קשור ממש. למה הדבר דומה? אני מברך שהכל נהיה בדברו על התה. ויש לי גם גויאבה חדשה, פרי חדש. אם אני אגיד שהחיינו על הגויאבה, מה זה נוגע לכוס תה? בין ברכת שהקול לבין הטעימה, אתה מכניס שהחיינו שלא קשור. גם פה הברכת שהחיינו זה לא על המצווה אלא על החנוכיה, וזה לא קשור. ולכן יותר מהודר שקודם יקדים שהחיינו ואחרי זה להדליק ושעשני שיאים. כל זה אני אומר כעצה טובה מלכתחילה. המרשל עצמו לא אומר ככה. המרשל אמר שיגיד את כל שלושה הברכות לפי הסדר, ואין שהחיינו הפסק. כנראה שהמרשל מבין, החנוכיה החדשה זה חלק מהעניין, הידור מצוות החנוכה. זה לא פרי חדש בוים. זה חלק קשור משהו למצווה ולכן בדיעבד אם אמר בדיעבד יצא ידי החובה ואין כאן חשש הפסק אבל מלכתחילה הנה כאן המה נקדים יאמר קודם את שהחיינו ואחר כך יאמר להדליק נר חנוכה ושעשה ניסים. החוסקים דנו בהלכה הזו באורח חיים סימן תר שם הדוגמה ליל שני של ראש השנה אנחנו מברכים בקידוש הגפן אשר בחרבנו מכל עם מקדש ישראל ביום הזיכרון ושהחיינו. על שהחיינו יש מחלוקת ומרן מייעץ שם בסימן תר שיביא פרי חדש ובגד חדש אלה דברי מרן שלא פוסקים עדיין גם אם יביא פרי חדש הפסק בין ברכת הגפן לטעימה הוא מפסיק ושהחיינו. שם התירוץ מעיקר הדין היה חייב בברכת שהחיינו. מרן אומר אם אין פרי חדש יברך עד שהחיינו. בלאו הכי הוא חייב. מה שמרן אומר להביא פרי חדש זה על הצד היותר טוב שלא יהיה חשש כל דיון של ספק ברכה. אבל שם מעיקר הדין כן היה חייב כמו בלילה הראשון. אבל פה יכול להיות שזה פחות החיוב לבוא ולומר את שהחיינו על החנוכיה החדשה במקום הזה, בקטע הזה אחרי ברכת להדליק, כאן הרבה פחות ולכן אנחנו חוששים יותר ולכן כעצה טובה טוב לשנות את הסדר שיקדים קודם כל את ברכת שהחיינו. יכול להיות אולי שבמקום שהחיינו אולי היה צריך לברך הטוב והמתי. אם הוא רווק או בר מינן, אלמן, גרוש, יהודי חתיאר בן תשעים, עדיין אין לו שותף, אין לו שותפת בחיים וקנה חנוכיה מכסף, יברך שהחיינו. אבל אם יש לו ברוך השם אישה טובה וכי הנשים פטורות הרי הנשים גם חייבות בזה וגם היא שמחה. אדרבה, נשים שמחות בזה יותר מאיתנו. אנחנו לא נמצאים בבית, אנחנו הולכים ללמוד תורה, אנחנו או בישיבה או במקום אחר. האישה היא שכל השנה כולה שמה את זה במזנון, מקשטת בזה את הבית, הסלון מקושט יפה, כל השנה מהחנוכיה הזו שעשויה מכסף. ולכן הברכה צריכה להיות הטוב והמיטיב. היה ראוי אולי להקדים שהברכה הראשונה, הטוב והמיטיב, ואחר כך ימשיך את הברכות האחרות, יגיד גם להדליק נר חנוכה ושעשה ניסיון. גם על פעמותים חדשים שייך אותו כלל ואותו דין. בתנאי שהפעמותים האלה עשויים מכסף, אז אנשים שמחים. אבל אם זה עשוי מנהרוס סתם, מחיר שהוא זול מאוד. כל הפעמותים האלה 100 שקל, והיא לא מרגישה שום שמחה בדבר הזה. אנשים קצת עשירים כבר לא מרגישים בזה שום שמחה, אז לא תברך. אבל אם הם עניים ומרגישים שמחה, הנה חנמה, תברך, אבל גם פה היה ראוי שתברך הטוב והאמיתי. וכי הפעמותים האלה שלה, זה לא שלה לבד, אלא בעלה, ברוך השם, יש לו כסף והם קנו. אז כיוון שגם היא וגם הוא, שניהם שמחים בדבר, היה יותר מהודר, יותר מדויק לברך על הפעמותים האלה, ברכת הטוב והמיטיב. קודם הטוב והמיטיב, ואחר כך להדליק נר של שבת. ולא הפוך, שלא יהיה הפסק בין הברכה להדלקה, גם שם צריך לחשוש בדבר. לכן צריך להגיד לה שתקדים. לא, אמרתי שלא אמרתי שאתה מרגיש. למה לא? אם הוא שמח, כן. תלוי במציאות. אם הוא לא שמח, כלי זול, אדם קנה גרביים, הוא כל חודש, כל חודשיים קונה גרביים, בזה אין לו כמעט שמחה, בזה לא מברכים. אבל קנה חליפה, קונה פעם בשלוש-ארבע שנים חליפה ב-700-800 שקל, דבר שהוא יקר, יפה, אז הוא שמח וטוב לב. יברך. שוב, כן, אם יהיה סיר שהוא חשוב, מהודר, משוכלל, אין בעיה, יכול גם על זה לברך ברכת שהחיינו. הרב וירבך מחדש, הוא אומר, נכון שאנחנו הבענים חייבים לקנות לאישה בחגים ושמחת בחגיך, צריך לקנות לה בגדי, צבעונים וכולי. אם האישה הזאת אומרת, אני לא צריכה שמלה, יש לי בארון עשרים שמלות. אני צריכה סיר, אני צריכה... גם בזה הבעל שקונה לה לכבוד החג מקיים בזה מצוות ושמחת בחגיך, שמשמח את אשתו, לאו דווקא שמלה. רבותינו הביאו דוגמה מה שאנשים שמחות. אבל לא עדין גם אם היא שמחה בדבר אחר, אם היא רוצה איזה מיקסר, רוצה איזה משהו אחר ובעלה קונה לה, בוודאי שהיא שמחה בזה ומקיים בזה. אז אתה רואה מהדוגמה שם, מהדוגמה של שמחת החג, תיקח גם את הרעיון לענייננו. וגם על המיקסר מן הראוי שתברך הטוב והמטיב. הוא אומר, אם הרכב יברך את כהינו או הטוב המטיב? הטוב המטיב, גם שמה. רק במכוניות מרוץ אמרנו שצריך לברך שהחיינו. שמה יש רק כיסא אחד, עליהם אמרו, נוסע לבד, מת לבד. ככה קוראים לשולחן וכיסאות, אחד וכיסאות בבית חדש. הטוב והמטיב, גם לשולחן וכיסאות. לא, מספיק שאחד יברך בקול רם והשני ישמע ויענה אמן. לא צריכים להרבות בברכות, כך גם בארון. אתה קונה ארון קיר, אז וכי רק הבגדים שלך, רק החליפה שלך תימצא שם, גם הבגדים שלה יהיו שם. ולכן גם בארון הברכה היא הטוב והמטיב. אדוני, אבל המינימום אמר שכנתה אישה קנה ועלה? יכול להיות, יכול להיות שיש להם זכויות משותפות. אבל אנחנו מסתכלים עכשיו מי נהנה. בפועל, אפילו אם נאמר, הארון כולו, מבחינת הרכוש, שייך רק לו. בהסכם ממון שכתבו אצל העורך דין, היה כתוב שהארון שייך רק לו. אבל בפועל, מי משתמש? מי נהנה? גם היא נהנית מאוד. או הרכב רשום רק על שמו, או רק על שמה. אבל בפועל, מי נהנה מזה? גם הוא וגם היא. שניהם נוסעים ברכב ונהנים, כך ומסתכלים על ההנאה, טובת ההנאה, וכיוון ששניהם נהנים, ולכן יברכו הטוב והמטיב, כדאי שינהגו ויעשו כהם. למה את החליפה, אנחנו לא קוראים שחריאנו ועל פגליה אנחנו מבחינים אותו בו? כי את החליפה אתה לובש לבד. אין לך שותף במעיל. אתה לובש את החליפה, רק אתה נהנה מהמעיל. אבל בכלים, כמו שאמרנו, מיקסר, כל דבר אחר כיוצא בו, יש לך שותף, ולכן שם צריך לברך הטוב והמטיב. אם שחר ביום הראשון יכול להיות חבר אחד או חבר אחד או חבר אחד או חבר? הזכרנו את המחלוקת ואמרנו שכן, אמרנו שבדיעבד, יכול ביום השני, יש לו תשלומים. על העקבה אפשר לבוא, אני אשמחה לסוף מאדר שישה חודש עבר. גמרנו, השמחה פגה. כיוון שאמר הרבה זמן, השמחה פגה, ולכן היום הוא חושב להחליף את זה כבר. כן, אין, לא שייך לברכה. אדם שנעשה שליח, מטלפן החבר שלו בשעה חמש ועשרה, חמש ורבע, אומר לו, אני בנסיעה, אני לא יכול להדליק נרות חנוכה, תדליק בשבילי. יש לי את המפתח שלו, יש לי את המפתח של השכן, אני מייד פותח ונכנס להדליק את נרות החנוכה שלו. מחלוקת בפוסקים, מה יברך? והמסקנה היא, יברך רק ברכה אחת, היינו רק ברכת להדליק נר חנוכה, שעשה ניסים ושהחיינו. לא יברך מצד ספק ברכות להקהיל. את החידוש הזה כותב מר אחור זרוע, העתיקו אותו שלטי הגיבורים, הבית חדש כותב את זה בשם מצאתי כתוב, וכך הסכימו עולת שבת, הגאון רבי חיים פנצ'י במועד לכל חי בשאר האחרונים, וכך המסקנה למעשה. מה ההבדל? הברכה הראשונה לאדליק נר חנוכה זו ברכת המצוות. נכון שאני כבר יצאתי ידי חובה, אבל אני כעת שליח, ולכן אני צריך לעשות את המצווה עם ברכה. אני המוהל שליח של האבא. המוהל מברך, וציוונו על המילה. אז כך גם פה, אני השליח, אני מברך. אבל הברכות השנייה והשלישית שעשה ניסים ושהחיינו הן לא ברכת המצווה אלא ברכת שבח. ועל זה אומר מארחור זרוע, אם המשלח אותך עומד לפניך על ידך, כן, אם לא, לא. זה החידוש של מארחור זרוע, ולכן אנחנו לא יכולים להטיל ולברך את שתי הברכות. האמת היא שבדברי מארחור זרוע לא כתוב בפירוש את מה שאני אומר, שרק ברכת להדליק ושעשה ניסים ושהחיינו לא יברך. הוא אומר, לא יברך, סתם. הגאון הרב פרנק בספר מקראי קודש הוא שאומר את החילוק הזה. הוא אומר, כוונת מערך ארחור זרוע דווקא על הברכות שעשה ניסים ושהחיינו. אבל ברכת להדליק שהיא ברכת המצוות, יברך. הוא אומר, למה הדבר דומה? אם אני רוצה להפריש תרומות ומעשרות, אני המשגיח, אני השליח, האם צריך שבעל הפירות יהיה שם? אני בא לברך, מצווה לנו להפריש חלה תרומה. האם צריך שבעל החלה יהיה עומד לידי? גם אם אני, השליח, מפריש בלעדי הבעלים, אני יכול לברך. כך הוא הדין גם פה, זו המסקנה של הרב, ולכן, לגבי הברכה הראשונה, התרנו לו לברך. לא, אפילו שהוא לא שומע, בכל מקום שהוא נמצא, נמצא בנהריה או במקום אחר, ברכתי והדלקתי בשבילו, הוא יצא ידי חובה. ממלך, אם אני ידעתי את ההלכה ו... ארחתי בשבילו רק ברכה אחת. מחר הוא כן יימצא בביתו, מחר אותו האדם יברך ברכת שיח יענו. אתה יכול לברך גם היום, למה מחר? הוא נמצא בנהריה, יראה נרות עולקים, יברך אדם שישים ושיח יענו. הוא גם יכול לעשות, גם אם לא היה מדהיקים לו בבית, אם לא היה לו בית, הוא רואה את הדירות, אתה יכול לברך גם לו, לא כל שקש ומדהיקים לו. כן, אבל מרן חולק עליך. מרן אומר בסעיף ג' מתי אפשר לברך ברכת הראייה? אם לא הדליקו עליו. מרן אומר, אם הדליקו עליו, אני קורא את לשון מרן, מי שלא הדליק ואינו עתיד להדליק באותו לילה, וגם אין מדליקין עליו בתוך ביתו, רק אז כשרואה יברך שעשה ניסים ושיחיין. אבל כאן הדליקו עליו. ולכן, לברך הוא בעצמו הלילה הזה שם, כשהוא רואה שם החנוכיה, לא יכול לברך, אלא מחר כשיבוא לביתו, מחר בשעה חמש, תגיד לו, הוא יכול לזכות ולברך גם ברכת שהחיינו. מה שמרן מתכוון לך, אבל אז שהדליקו לו וירכו גם את שני ההברכות האחרות, הוא מתכוון, כי אין אפשרות אחרת. מי אומר שמרן יחלוק על מערך וזרוע? אין הכרח. ולכן אפשר להגיד גם כמו שאמרנו. תשמע זה פני, הוא שתנא בא בכף החיים ולא כתבו על ידי ברכה. הם כותבים שדווקא כשהוא עומד שם ודווקא, נכון, הם סתמו את הדברים. כף החיים ישנה ברורה, כולם העתיקו את מערך רוזה רוח וכו'. משמע מהם שלא יתברך לכאורה. לכן הגעתי למקראי קודש לדברי הרב פרנק. אם הרב פרנק לא היה אומר, הייתי פוחד. אבל יש לנו אילן גדול, הוא מפרש את כל אותם הפוסקים שאמרו שלא, דווקא לגבי הברכות שעשה ניסים ושחיין. אבל לגבי הברכה, ברכת המצווה, הוא מביא כמה ראיות לדבר, ולכן עדיין הברכה הראשונה, גם אם לא עומד לידו, אפשר לבוא ולברך, אין בעיה בדבר. בעצם שנים השביח הוא סמוך על שולחן אביו לבוא לבוא לדבר אחד בשלושות הברכה. סמוך על שולחן אביו, ואביו נמצא שם או לא? לא נמצא. אבל הוא גם הוא עצמו חייב. גם הוא עצמו יוצא בזה ידי חובה, ולכן שם הפשוט שהוא יכול לברך גם שהחיינו. אני מדבר שאני כבר יצאתי ידי חובה בבית שלי. אני כבר בירכתי שעשה ניסים ושחיין בביתי. מה שאני חוזר אחר כך, חוזר ולברך, זה רק בשביל השכן, רק מדין שליחות. מדין שליחות, אמרנו ברכה אחת, ואין היתר לחזור ולברך את הברכות שעשה ניסים ושחיין. אז איך הוא מדליק? אתה אומר שהבן מדליק והאבא לא נמצא. הבן הוא שליח של החבר, לא של אביו. אביו מוציאו את החובה, אבל הוא בבקשה ויכול לברך את השלושת הביטחון? לא, לא יוכל. האבא הוציא אותו. במה האבא מוציא אותו? גם משחיין. ממלך שהוא שליח של איזה אדם, יברך רק ברכה ראשונה, גם במקרה הזה, רק ברכת להדליק. אולי לא עדיף שמי שמדליק בשביל חברו, כמו שפעם אמרנו, שהוא יביא לך איתו בבית, נהיה זוכר ברכה בלילה. אם הוא קיבל את השליחות מראש, הודיע לי מראש בשעה 1600, אתה השליח, הנה המפתחות של הבית וכו', אז פשוט מאוד, לא טוב להרבות בברכות, אלא במקרה הזה העצה היא, כשאני מברך את הברכות בביתי, להדליק שעשה ניסים ושחיינו, אני מתכוון גם על הבית של החבר, ואז מייד אחרי שהוא מברך, מדליק, ולא יתחיל לומר הנרות הללו, שלא יהיה הפסק. מייד גמר להדליק ללא אומר ודברים, נכנס הבית של החבר, מדליק שם, ואחר כך יתחיל לומר הנרות הללו, זה כשהוא יודע מראש. אבל בשעה 1700 לא ידעתי, הדלקתי בביתי ולא ידעתי שאצטרך להיות גם שליח. את הטלפון ממנו קיבלתי רק אחרי עשר דקות. אז בזה אין ברירה, את הברכה הראשונה להדליק נר חנוכה, לפחות את זה מן הראוי שיברר. שתי הברכות יברכו את השליח? לא, אמרנו שאין, לא הוא, הוא לא יכול לברך השליח, וגם המשלח לא יכול, כמו שהבאנו את הלשון של מרן, מרן אמר, וגם אין מדליקים עליו בתוך ביתו. כאן הדליקו עליו בתוך ביתו ממילא הוא מנוע מלברך את ברכות הראייה על אחד כזה, לא תקנו חכמים. נכון. אז יש כאן הפסד ומפסיד אותו האדם. ולכן כל אדם משתדל להיות בבית בשעה 17, לא להפסיד. עדיף שיישאר בביתו ויקיים את המצווה כהלכתה. זה מה שעדיף, זה מה שצריך לעשות כל אדם. מצווה יקרה שבאה לנו פעם בשנה, למה אדם יעזוב את הבית? למה יברח? להשתדל להיות בביתו, לברך ולזכות בכל מקום. אדם שרוצה לנסוע לכל החנוכה, יכול לנסוע ולהדליק בחוץ בלי שום בעיה? כן, כן. הוא לוקח לו בית מלון ו... אין בעיה, יכול לברך שם בלכתחילה עליווה דקולה עלמא. תודה. זה הבית שלו, שם המלון הזה, זה הבית שלו, ולכן עליווה דקולה עלמא מברך ומדליק. השאלה היא רק איפה? הטז והמרשל דנו האם מקום האוכל הוא העיקר או חדר השינה הוא העיקר. הגברה דנה בנושא הזה בהלכות עירובין. אורח חיים סימן ש״׳, שם מרן מדבר בהלכה זו. הלשון של הגמרא, האם מקום שהוא ישן, או המקום שאוכל את הלחם, פיתה בלשון הגמרא. המחלוקת אצלנו כאן, בין המהרשל לבין הטז, מהו העיקר בעניין זה. היה ראוי שיברך וידליק בחדר שם במלון, אבל אין אפשרות היום בזמן הזה להדליק בחדר. אם תדליק שם נר חנוכה, הגלאי עשן יביא לך מייד את המכבי אש, או יש בתי מלון משוכללים יותר, לא צריך מכבי אש, אלא הם בונים את המלון צמוד לגלאי העשן, יש ממטרה. ברגע שהגלאי העשן קולט את העשן, יד הממטרה תתחיל לטפטף עליהם את המים, כך בונים היום את בתי המלון החדישים בעולם. אז אין אפשרות בחדר, נותנים לו ליד הכניסה בלובי, שם אין גלאי עשן, שם בלובי נותנים לו רשות, זה המקום שהוא בלית ברירה יברך וידליק שם. אבל אם הוא מתאכסן במלון ישן, יש בתי מלון, מודל 1800, אין שם עדיין לא גלאי עשן ולא דברים אחרים, אז יותר מהודר שיברך וידליק בחדרו. הנפקא מינה עוד לגבי בחורי ישיבה שלא נמצאים בבית, ולא יהיה ילד יתום, או בעל תשובה שאין לו אבא שידליק עליו, אז הוא כן חייב. השאלה היא איפה חייב, בחדר שהוא ישן או בחדר האוכל? שוב, חדר השינה היה יותר חשוב. מסביר ואומר הגאון הרב פיינינשטיין, גם לטאנס וגם למרשל חדר השינה בישיבה הוא יותר חשוב, כי חדר האוכל זה לא שלו. גמרו לאכול בשעה 1400, בא הפועל המנקה, אומר, תנו, החוצה, תלכו מכאן. הוא מסלק את כל הבחורים, הוא רוצה לנקות. נותנים להם רשות לשבת שם חצי שעה, שעה לאכול, אבל במשך היום לא מרשים להם להיכנס לחדר האוכל. מה שאין כן, החדר שינה, זה החדר שלו, יש לו מפתח, יש לו ארון וכן הלאה, שם הוא נכנס מתי שרוצה. ולכן הלבדיקו לעלמא היה צריך לברך שם בחדר השינה. הצד היותר טוב החזון איש שייעץ ואמר שבאותו יום ייקח אמו ארוחת צהריים לחדר ויאכל בחדר, ואז החדר הזה יהיה גם חדר שאוכל בו. זה הרעיון של החזון איש. אבל כל זה היה טוב אם ראש הישיבה היה מרשה לו, אם ראש הישיבה היה מסכים שידליק נר חנוכה בחדר, חדר השינה. ראשי הישיבה לא מרשים. למה הם לא מרשים? יש לנו ניסיון לא טוב. היו בעבר הרבה שרפות, הפחד שמא ישרוף להם את הישיבה, פחד אמיתי. קרה לא פעם, הבחור הזה לא רוצה ללכלך את הרצפה מהגפרור שיש בו פחם. אז יש שם סלסלה של הזמל, הוא זורק את זה לסלסלה. לא פעם קרה, הוא זרק את זה וחשב שהגפרור כבה. האמת, הגפרור היה עדיין דלוק, והניירות התחילו לאט-לאט לדלוק, הווילון נתפס, וכמעט כל הישיבה, ולכן ראשי הישיבה יודעים אם יש להם העסק, חוששים מאוד מזה ולא מרשים להם להדליק בחדרים אלא אך ורק בחדר האוכל, שם החנוכיה נמצאת וכולם רוקדים מסביב לזה. זה מה שהם עושים ויש להם על מה לסמוך, אין ברירה, שעת הדחק, שענה. האמת היא שחסר כאן הרבה בפרסום הנס. חלק מהפרסום הנס, שידעו, החנוכיה הזו זה של ראובן, זה של שמעון. אתה נכנס לחדר האוכל של הישיבה, יש שם 500 חנוכיות. מישהו יודע מי של ראובן, מי של לוי? תיכנס לחדר האוכל של ישיבת מיר. אתה יכול לדעת של מי? יש שם אלפי בחורים. ולכן חסר כאן הרבה, אבל אין ברירה, שעת הדחק, ולכן התירו להם להדליק בחדר האוכל, ואחינו האשכנזים גם מברכים על ההדלקה הזו, או בדוגמה שלנו, הספרדים, אם הוא או יתום או בעל תשובה שאבא שלו... או יתומים היינו ואין אב, אימותינו כאלמנות, אז גם בזה שיברך וידליק בחדר האוכל. האשתי הילדים במרחיבה הילדים כל אחד ואחד? כן. הם נהגו כדברי הרמב״ם, ולכן במקום מנהג הם לא אומרים ספק ברכות להקל. מרן אמר בסימן תרעה סעיף ג' שאם נתן לחירש אילם או לשוטה או לקטן, נתן לכל אחד מהם שידליקו בשבילו, לא מוציאים אותו ידי חובה. לגבי חירש ושותה, אליבדקו לעלמא, לא יצא, אין בזה מחלוקת. כולם יודעים שהשותה פטור לגמרי, ולכן גם אם הוא הדליק זה אפס, אלא צריך עוד פעם לחזור לברך ולהדליק. לגבי ילד קטן, זו מחלוקת. לפי דעת בעל העיטור והרן כן יצא ידי חובה בהדלקת הילד, זה דרבנן וזה דרבנן. אז כאן החיוב שלנו שווה ולכן כן מוציא. אבל לפי דברי התוספות במגילה יט, אין תרא דרבנן ומוציא חד דרבנן, כך דעת עריף הראש הרמב״ם ורוב הפוסקים וכך ההלכה למעשה. מרן אומר שגם על ידי ילד קטן לא עשה כלום, אף על פי שהניחה גדול כי ההדלקה עושה מצווה. ולכן אם האדם הזה נוסע לדרכו, הוא לא יכול לתת את ההוראה להדלקת נר חנוכה, לילד שהוא בן עשר. אלא אמרנו שיפקיד את המפתחות בידי השכן, בידי אחד השכנים. רק אם יש לו בן או בת מעל גיל בר מצווה או בת מצווה, רק אז יש לו היתר, יש לו רשות להוציא אותם ידי חובה. הלאה, והכי לא. אני שואל אם ילד קטן, אבא מדליק בבית, הוא רוצה גם להגיד דבריו. ילד קטן שרוצה לסייע את האבא שלו, אחרי שאבא הדליק נר אחד, אפשר לתת לו שידליק גם מנרות ההידור. אין בעיה בדבר, בתנאי שהילד הזה הגיע לחינוך. אבל ילד בן שנתיים-שלוש לא יכול להדליק את נרות ההידור, אלא רק את השמש. אי אפשר לתת לו את ההידור. יש לו חנוכיה לבד, קיבל מהגננת שלו חנוכיה, שידליק, שיברך, אין שום עוון ברכה לבטלה לילד הקטן הזה. התוספות במסכת ערובין בדף צדיק ו', התוספות מחדשים שם ואומרים שאין מצוות חינוך בלא תישא, אין איסור ברכה לבטלה בילד קטן. ולא מצאנו מי שיחלוק על דברי התוספות. ולכן, אם הילד רוצה, תעזוב אותו, תחשיב אותו עד הבר מצווה אשכנזי. מה יש בזה? הרי מרן כתב בסימן רס ט', כשיש מחלוקת ויש מי שמתיר די גדול, אפילו אם ההלכה לא כן, סומכים על זה בילד קטן. אז מה אכפת לנו שעד הבר מצווה יברך? אחרי הבר מצווה תגיד לו, אתה זכית להיוולד, אבא שלך ספרדי ואסור לך לברך, תסביר לו את ההלכה, שידביק בלי ברכה. אבל עד הבר מצווה אין בעיה. זה מה שהתוספות אומרים, שאין את האיסור הזה, רק לי ולך יש. לילד אין. ולמה? מדוע חכמים לא תיקנו חובת חינוך לגבי לא תישא? ההסברה היא פשוטה מאוד. אם היה דין לא תישא, כשהמורה בא ללמד אותם, הוא היה מוגבל מאוד. הוא רוצה ללמד אותם ברכות השחר, הוא יכול ללמד אותם רק פעם אחת ביום. עד שהם ידעו את ברכות השחר ייקח שנה-שנתיים. ככה, אם אין איסור ברכה לבטלה, אז הוא יכול ללמד אותם בתוך כמה ימים, הם ידעו בעל פה את כל ברכות השחר. הם חוזרים כמה פעמים, מתחילים מאשר יצר עד נותן התורה. חוזרים עוד פעם ועוד פעם, עשר, עשרים פעם ביום אחד, עד שזה נקלט, הם זוכרים את הכול בעל פה. וכן הסדר, חכמים ידעו את הדבר הזה, ולכן לא רצו להגביל אותנו בחינוך הילדים לגבי הדרכות, ולכן איסור לא תישא בילד קטן. אין, אין בזה חשש. לפעמים הילדים לומדים במקהלה. והמורה שאחראי על המקהלה רוצה ללמד אותם איך מנגנים מנגינה כזו או זו, קדיש, קדושה וכיוצא בזה. והילדים האלה, אין שם מניין. הם עומדים ומתפללים כאילו יש מניין, מכשירים את דור העתיד שיהיה לנו חזנים, ורוצים הילדים האלה, אחרי תפילת הלחש, אחד מהם שיודע לחזן טוב, מתחיל, השם שפתי תפתח לפי אדמקם, הולך לפי הסדר, מגיע לנקדישך, ואם יש לו אחד החברים כהן, הכהן עומד ויברך את החברים שלו. וכל זה חלילה ברכות לבטלה. אין כאן שום חובה. ואיך הוא יגיד, וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה. אין פה מניין. אף על פי כן. כיוון שהם ילדים קטנים, אם הם רוצים אין למחות בידם, אין איסור מעיקר הדין. יש בזה מחלוקת בין חכמי הדור הקודם, דנו בזה משפטי עוזיאל ועוד. הרב משפטי עוזיאל החמיר בדבר. דעתו לא הייתה נוחה מהדבר הזה שהילדים האלה יעשו לחש וחזרה, קדישים וכן הלאה. אבל כמו שאמרתי, התוספות הקלו בדבר, ולכן אם יש מחלוקת ויש מי שמתיר בקטן, יש להם על מה לסמוך. אם מנהל המקהילה רוצה, אל תמחה בידו, רשאים לנהוג ולעשות כן. כמו שאמרנו גם לגבי הדלקת נר חנוכה פה. אחרי שהדליק נר אחד, רק אז יכול להתחיל ולומר, הנרות הללו אנחנו מדליקים. אם ימהר יותר מדי בין ברכת להדליק לבין מעשה ההדלקה, יש כאן הפסק באמירת הנרות הללו, ולכן זה לא טוב, אלא מן הראוי שתהיה לו קצת סבלנות הן בהדלקה שבבית הכנסת והן בהדלקה שבביתו. לפחות נר אחד שיהיה כבר דולק, ואחר כך יוכל להתחיל הנרות הללו. הצורה של ההדלקה, מחר אנחנו כבר מדליקים שתי נרות, הולכים, שוויתי השם לנגדי תמיד, כי מימיני בעל אמות. אנחנו פונים לכיוון ימין. מתחילים בשמאל וגומרים בצד ימין. לא כמו הפוליטיקאים שלנו, לפני הבחירות הם מתחילים, אומרים לאנשים ימין, ימין, ימין, ואחרי הבחירות אומרים מה שלא ראים מכאן, לא ראים משם, כל מיני שטויות, ושוברים שמאלה. אנחנו תמיד הולכים, מתחילים בשמאל, אבל גומרים. הסיום הוא העיקר מסיים בצד ימין. לא רק לגבי נרות חנוכה, הוא הדין גם לגבי פתיחת האחד. לדוגמה, אני עומד כאן לפתוח את ההיכל, אני תופס ביד ימין ופותח את ההיכל, מתחיל בצד שמאל ומתקדם בצד ימין. זה טוב אצלנו, הפרוכת כאן יכולה להיפתח בצורה נוחה, הכול מסודר. אבל יש מקומות שהנגר היה עם הארץ ועשה את ההיכל בצורה לא נכונה. אם תזיז את הפרוכת כך, הדלת לא תיפתח. הפרוכת עוצרת את הדלת. אין ברירה, תזיז אותה לצד השני כדי שתוכל לפתוח. אבל כשאפשר, כמו המקום שלנו כאן, שוב, שמאל לימין זו ההנהגה, זו הכוונה, כי ממיני בן אמות, כמו שאנחנו עושים בהקפות של שמחת תורה או בהקפות עם ארבעת המינים, גם שמה הסיבוב הוא משמאל לימין, כך גם הכהן שמסתובב לברך אותנו, צורת הסיבוב גם כן, קודם חצי סיבוב ועוד חצי סיבוב והכול מסתיים, מגיע מהשמאל, מגיע בסוף לצד ימין. כל זה בלכתחילה. בדיעבד, אם לא עשה כן, אלא הדליק מימין לשמאל, בדיעבד יצא ידי חובה. אבל בדרך התחילה מן הראוי שידקדק בדבר כדי להדר בעשיית המצווה. זה אדם שהדליק נר זה נורא, והזיז אותם, כמו שהתאפס ביד למישהו הדליק והניח אותם ממקום אחר. צריך לחזור להדליק ולברך, או מרגע שהניח אותם במקום, על הקהלה חצי שעה לחכות. במקום שהודלקה החנוכיה, אותו מקום חייבים להשאיר את הנרות, ואסור לטלטל אותם למקום אחר. הרואה אומר לצורכו המדליקה. בדיעבד, לא יחזור לברך, אבל מלכתחילה ייזהר מאוד שלא יעשה כן, הן בנרות שבת והן בנרות חנוכה. אפילו אם בעל הבית חולה, רוצים להגיש לו את זה ליד המיטה, ואחר כך יניחו את זה ליד החלון. גם בזה אין היתר מלכתחילה לעשות כן, אלא יצווה את בנו או אשתו. אשתו תעמוד במקום שהחנוכיה נמצאת, שם ידליקו, ולא יטלטלו את זה, כדי שלא תהיה הגזירה שאמרו החכמים, שהרואה אומר לצורכו המדליקה. כך גם לגבי נרות שבת. הדבר מצוי מאוד בבתי חולים. גם בבתי חולים היום, בזמן הזה, יש שם גלאי עשן. ושוב, אם הם מביאים נרות כדי שהאישה תברך ותדליק ליד המיטה, אז מה הם עושים מייד? לוקחים את הנרות האלה, מורידים את זה למטה למרתף, ולא משאירים את זה לידה. אם כן, אין טוענת בדבר. הברכה היא ברכה לבטלה, ולכן אסור לאישה הזו לבוא ולברך, להדליק נר של שבת. אם היא רוצה, היא יכולה לעשות כך. אז תדליק את הנר הזה, אבל מיד אחרי זה תדליק את נר החשמל בחדר שלה. ואולי זה יועיל, תאמר ברוך אתה, תהרהר שם אלוקינו, כי על החשמל לבד ספק, הנר הזה גם לוקחים את זה ממנה, לא ישאירו את זה שם, ולכן לא תוכל להזכיר שם שמיים, אלא תהרהר שם השם. זו העצה היחידה לאותו. הנשים או הגברים שנמצאים שם בבית חולים. אחרי חצי שעה, בהעבר החלוקה, אם הוא ליג את זה בקורס זה יבוא להם את זה בפנימה? כן, אין בעיה. אחרי חצי שעה, מרן כתב בסימן תרעב יכול להשתמש מאורז, זה הפך להיות נר של חול, יכול לכבותה, לקחת מהשמן, לעשות מזה סלט או דבר אחר. גמרנו, אחרי חצי שעה אין שום הגבלה בדבר, בפרט במקום שמצויים גנבים, הוא פוחד שיגנבו לי את החנוכיה מכסף. כן, יש בעיה בדבר, ולכן אין לו ברירה אלא להכניס את זה, רשאי ולכתחילה. כל ההקפדה שאמרנו, לא תיגע בו יד, שלא יזיז, רק בחצי שעה ראשונה, אם ידליק בחמש, הוא מוגבל עד חמש וחצי ולא יותר. הבעיה יותר חמורה, ליל שבת. האם רשאי להכניס את זה או לא? מחלוקת גדולה בפוסקים. מרן, בסימן רעט, מרן נותן לנו עצה שיעשה תנאי. לפני שהוא מדליק, עושים תנאי לפמוטים, אז התנאי הזה יכול להועיל גם אולי לחנוכיה, אבל האשכנזים הולכים על איבד הרמה, הם לא סומכים על התנאי. מה יעשו בחי גוונה? אז חלק מאחינו האשכנזים משאירים את החנוכיה שם באותו מקום, עד מוצאי שבת. זה הכסף גם? גם בחנוכיות כסף. ולפני שנתיים בשכונה שלנו היו כמה עשרות חנוכיות כאלה, באו, קמו הבעלים בבוקר, אין חנוכיות. באו הערבים, גנבו את הכול. רגע, אז אנחנו באים לעשות לכתחילה ואין בעיה? אם הם ידעו מראש, שיבואו הערבים לגנוב, היו שמים שרשרת, כמו שאתה אומר. אין לכם, שיקשור את זה לשרשרת, שיעשה גם שרשרת מכסף. השאלה אם לא יגנוב גם את השרשרת. כן. למה אין בעיה, תתחיל לעשות את התנאי. לנו יש בעיה, אני לא אומר שהעתר הוא חלק, העצה היא לומר לילד פחות מגיל בר מצווה שהוא יכניס את זה. תעשה אתה את התנאי, אבל בפועל כדאי לומר לילד, כי העצה של תנאי יכולה להועיל בדוגמה שהייתה מצויה מאוד בזמנם. איך היו מדליקים בזמנם? היו מדליקים נרות שבת וכיוצא בזה בכלא, בכוס, קרעיה. כן. אז בזה, אחרי שנכבה אתה יכול לשטוף את זה ולאכול בזה או לשתות בזה. זה היה כלי לכל דבר. אבל כאן, הפמוטים האלה, מה אפשר לעשות בהם? זה רק להדלקה ולהדליק ביום שבת אסור. אז השאלה אם זה נקרא בכלל כלי. זה מוקצה מחמת איסור וספק אם נקרא בשם כלי. זו הבעיה היותר מסובכת כאן. ולכן ניתנו אך ורק על ידי ילד, עדיף יותר שעל ידי התנאי, ילד פחות מבר-מצווה הוא שיכניס את זה לבית. וההיתר הזה על ידי ילד, נוכל לומר את זה גם לאחינו האשכנזים, למרות שהם לא סומכים על התנאי, אבל בילד קטן פחות מבר-מצווה יכולים הם גם לסמוך על זה. יש בהם חריטים כמו פרקים, או שהם לא פרקים אפילו, אבל יש בהם את החריטים של מועד ארצות. נכון. יש כאן עוד בעיה, הרב מאיר, ששמא ייפול ויתפרק וכו', ויחזור ויתקן. אז יש כאן עוד גזירה מיוחדת שגזרו כך שיהיה עצם הרמה שלו, גם כן תהיה בעיה, יציקה אחת. לא, סגירה טובה, זה לא נפתח כלום. השאלה אם פנו גרבנן. כן, ברשע ע' ט', מראה נחמיר. הייתה אפילו שם ויציקה אחת עשו. נכון. טוב, אז אין ברירה. אם כך, שישים שרשרת, זהו. אם הוא רוצה להדליק בחוץ, שישים שרשרת כדי שלא יגנבו לו, כמו שעושים עם הבלוני גז. הבמות זה לא בסיס? ואז נדמה לי, ברגע שהוא מתקבל על דעת, הוא מתקבל את הדעת, שזה מתקבל, זה בסיס, אבל זה כלי. זה היה בסיס לא שלהבת. אני יודע מראש שהשלהבת הזו, אחרי כמה שעות יכבה, ואחר כך הכוס הזה ראוי, כמו הקריה, אבל כאן לא. פה, מה זה ראוי? פה זה רק לדבר אחד, להדליק. ולהדליק בו בשבת, אסור. אז גם באבן אין לו עושה תנאי דעה, אני יכול להשתלם. האבן אין לי... אני יכול לפצח בו אגוזים, אני יכול לעשות בו... יש בהם, אתה מגיע לתחנה הסופית, שימוש מסוים. פה מה? פה השימוש היחיד זה רק להדליק, ולכן פה הבעיה סבוכה יותר, המחלוקת כאן מתעצמת יותר. בסדר, הוא לא ראוי לשימוש לשתות בו, אבל ליטול בו ידיים אתה יכול. אתה יכול לקחת, לעשות בו נטילת ידיים וכן הלאה. יש משהו לעשות בו, אבל כאן, בדבר הזה, אין הרבה מה לעשות בו, ולכן כאן ההיתר הוא יותר דחוק. אז אפשר בלב שבת להכניס את זה פנימה, במקום שיעמוד בחוץ עושים את זה פנימה? עדיף יותר שיוותר על הפרסומי דניסא הזה, לא ידליק את זה בחוץ. ערב שבת, שישאיר את זה בפנים, עדיף יותר. הכניס את זה בפנים, עדיף יותר, כדי שלא יסתבך עם הבעיה הזאת. אך סיני שאין מדליקים עליו בביתו, צריך לתת פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בשמן של נר חנוכה. אדם שנמצא במלון, בעל המלון יהודי ירשמיים, אני משלם לו עשרה אגורות, אני שותף עמו במצווה, הם אלא, ברגע שהוא מברך, מוציא גם אותי ידי חובה. אבל אם לא נתתי לו את הפרוטה, אלא הוא בא בשעה חמש, הוא בירך, קיים כבר את המצווה. אחר כך אני בא לתת לו עשרה אגורות, זה לא יועיל. הוא כבר הדליק, אחרי שהדליק הנרות הללו קודש הם, הוא לא יכול אחר כך למכור לי שותפות בנרות, זה כבר מאוחר. אלא כל מה שמרן אומר שיכול להשתתף עמו, זה לפני ההדלקה וגם בזה יוצא ידי חובה. כותב רבי אברהם הלוי, בעל גינת ורדים בספרו גן המלך, מדגיש ואומר, כל זה במדברים אמורים באדם שנמצא בבית מלון, אך סיני, שם על כל דבר שהוא לוקח ואוכל צריך לשלם, לוקח ביצה, לשלם כך וכך, לוקח טמפול, כל דבר הוא חייב לשלם. הוא צריך לשלם גם על הכסף, במה שהוא משתתף עמו, בנר חנוכה. אבל בן שאוכל אצל האבא, בן נשוי שמגיע לאבא, מתארח אצלו בשבת או בימי החול, כאן האבא לא מחייב אותו לא לשלם על הביצה ולא על דבר אחר. כמו שהאבא מזכה אותו, נותן לו בחינם הכול, ממילא הוא מזכה לו שותפות בשמן גם בזה, ואין צורך שהבן ישתתף בפריטה. על זה הגמרא לא אמרה, ולכן בחיי גוונה, גם בלי שותפות בפריטה, גם בזה הבן יוצא ידי חובת הדלקת נרות חנוכה. כל זה אם הוא אוכל, שותה וישן אצל האבא, האבא פוטר אותו בהדלקה, אם זה בערב שבת או בימים אחרים. אבל פעמים רבות שהבן הזה לא נמצא שם בלילה, אלא הוא גר קרוב לאבא, אוכל ושותה בליל שבת, ושמונה, שמונה וחצי, גמרו את הבקשות, והוא חוזר חזרה לביתו. בזה, בחיי גוונה, יש מחלוקת בין התז ומהרשל, אם מקום השינה עיקר וממילא הוא חייב היה להדליק בביתו, או מקום האוכל עיקר, מה שהזכרנו קודם את המחלוקת, אם תומם מקום האוכל, אז האבא פוטר אותו, אבל אם תומם מקום השינה, האבא לא פוטר אותו והוא חייב להדליק בביתו. להלכה המסקנה היא שידליק בביתו בשעה 1600 לפני שיצא, אבל ידליק ללא ברכה. לעניין ברכה אנחנו אומרים, ספק ברכות להקל, קשה לנו לחייב אותו לברך, אבל מן הראוי שבשעה 1600 יניח את החנוכיה שלו ליד החלון, שיראו את זה אנשים עוברים משאבים, שיהיה פרסומי דניסה, אבל אנחנו מחייבים אותו בהדלקה כיוון שדעתו לחזור ולישון. זאת ועוד, המארשל ועטז, כשנחלקו, הדוגמה היא, יש לי שני בתים, באחד אני אוכל, באחד אני ישן. שניהם בתים שלי בדיוק אותו דבר, שאלה מה יותר חשוב. אבל כאן לא, כאן זה הבית העיקרי שלו. מה שהוא הלך אצל האבא שעתיים-שלוש זה ערעי, ודאי ששם זה לא הבית שלו אלא רק פה. ולכן, יותר קרוב לחייב, זה חומרה שקרובה לדין, ולכן אם הוא שואל אותנו, אותו הבחור, אומרים לו שידליק נר חנוכה. רק לעניין הדרכה, אנחנו מייעצים לו שיאמר ברוך אתה, ירהר שם השם לגבי הברכות. אבל אי-אפשר לפתור אותו לגמרי מחובת ההדלקה, אלא חייב להדליק בביתו, כיוון שדעתו לחזור אחרי הארוחה חוזר לישון בביתו. הבעיה היא במוצאי שבת. עד שהוא יחזור חזרה, בפרט אם זה מחוץ מהעיר, זו בעיה. ולכן ימסור את המפתח לשכן. בערב שבת יכין את החנוכיה, יכין את הכול, הוא יאמר לשכן, תראה, אני לא יכול להספיק לחזור במוצאי שבת מייד. אתה מברך ומדליק בשעה חמש ורבע, תיכנס לבית שלי, תדליק גם בשבילי. זו העצה הייעוצה כדי שיזכה וידליק בזמן, ולא יעכב את המצווה עד שעה 10-11 בלילה, שיהיה כל כך מאוחר. הוא לא אמר בישיבא יאכל ארוחת צהורה יקבלת גם יהיה אכילה. למה הוא אוכל גם ארוחת צהורה ביום שלישי בבית? הוא אוכל רק ארוחת צהורה בבית הזה. מפתיע ממנו שאתה דקה תנאי לברכה? זה לא רק שהוא אוכל בבית שלו. זה הבית שלו של כל השנה. הוא אוכל, שותה וישן בבית הזה. מה שהוא הלך אצל האבא הוא רק אורח אצל האבא שעתיים שלוש. אז איך אפשר להגיד שהוא יוצא ידי חווה אצל האבא? למה זה הבית? עיקר הבית זה כאן, ולכן אי אפשר לפתור אותו. אבל סוף סוף, מיד אחרי שהוא יוצא, בארבע הוא לא יראה את הנרות האלה. הוא כמעט לא יראה. הוא הולך לאבא שלו, אוכל שמה, ומהם אלה הוא יראה שם את החנוכיה. ולכן קשה לנו להתיר לו לברך, ולכן סיכמנו שידליק אבל ללא ברכה. מרן מסיים שבזמנם היה גם חשד מראה את העין, ולכן אם יש לו פתח פתוח לעצמו, הוא צריך להדליק בפתחו. אבל היום, בזמן הזה שאנחנו מדליקים בפנים, אין היום העניין של חשד ומראית עין, כמו שכתבו הטור, הרשב״א, הרמה ושאר הפוסקים. ולכן היום אנחנו בכל מקרה, כשהאבא, בעל הבית, פטר, אז לא צריך להדליק בחדר השני שלו. קטן שהגיע לחינוך צריך להדליק. לא יבוא ולא יהיה ילד קטן יתום, אין לו אבא, ממילא הוא צריך להדליק. האפוטרופוס צריך לשים לב לדבר ולתת לו את השמן או את השעווה כדי שיברך. צריך לחנך אותו במצווה. אי אפשר לדייק בדיבור בראש המצווה שצריך להדליק בחוץ ממה שהוא הביא את העניין של החשד? ברור שבלכת חינא צריך להדליק בחוץ. ברור שאם אפשר, אם אפשר, ברור שכדאי. מדליקים מדליקים בבית. מדליקים בפנים, כשאין ברירה, בגלל שעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו. אבל כשאפשר בקלות רבה, מי שיכול להחמיר על עצמו, למה לא? כאן בארצנו הקדושה, במקומות האלה אנחנו לא פוחדים מאף אחד. ברוך השם אנחנו עצמאים, לעצמנו יכולים לקיים את המצווה בצורה מהודרת. לכן מי שיכול להדליק בחוץ בוודאי תבוא עליו ברכה, זה יותר מהודר ויותר טוב. יש כאן מדליקים למטה בבניין. כמה חנוכיות, איפה ניכר מי, מה? שוב, גם שם היחוד את ההערה של איגרות משה, מה שאמרנו קודם, יש כאן מצד אחד פרסומי דנישא, אבל הפרסומי דנישא צריך להיות שאני רואה את החנוכיה שלך. אני יודע שהדליק את זה יואר מרדכי, כך וכך, אבל כשיש כאן עשרים חנוכיות ולא יודעים מי של מי, אז בוודאי שהעניין של הפרסומי דנישא הוא יותר חלש בדבר. ולכן, יש אומרים, יותר עדיף שידליק את זה בחלון. כשאני רואה מהחלון של הבית שלך את החנוכיה, אז פרסום הנס יותר מושלם בדבר הזה. איך החנוכים ציון הדליקו למטה בכניסה אחת? שם לא היו עוד חנוכיות, הייתה רק חנוכיה אחת, רק שלו. אז ממילא ידעו שזה שלו, ולכן שם הייתה אולי עוד תועלת. אבל כשיש שם הרבה שרנים, 20 חנוכיות אחת ליד השני, הרי אצל אחינו האשכנזים גם הילדים הרי הם מדליקים. אז גם הם מביאים את החנוכיות שלהם, יש שם 20 או יותר. לכן יש את ההערה, מה שהעיר הרב פיינשטיין, שיכול להיות שבזה הפרסום הנס הוא חלש יותר בחי גוונה. מה העניין הראשי מידעו שזה דרכה חנוכיה שני? מה זה פרסומי דניסא? זה לא שסתם יהיו באמצע הרחוב חנוכיות, אלא שידעו שאני קיימתי את המצווה ואני מפרסם את הנס. זה המהות, זה העניין של פרסומי דניסא, כך מסביר האגרות משה, ולכן יכול להיות שעדיף יותר להדליק את זה צמוד לחלום, שיהיה ניכר מהבית מיהו המדליק, מיהו עושה המצווה. הערב, במנהל הראשון לא נהיה כוח הנביאה, במנהל השני לא היה אפשר לברך? היו יכולים לברך, כן. הייתה להם רשות לפני שהתחילו ואורחו, הם יכלו לברך. טוב, מאי דאבה הבא, מחר בעזרת השם. מחר בעזרת השם ישימו לב וידליקו בברכה לפני תפילת ערבית. אבל ילד בן ארבע יכול לברך על החלום ויש חוק? למה לא? אין שום בעיה. מחלוקת גדולה בפוסקים, האם שהילד רוצה להוציא ידי חובה את האבא או מישהו אחר באיזה מצווה דה רבנן, האם הילד הזה חייב מדה רבנן? חובת חינוך חנוך לנער על פי דרכו זה גם על הילד או רק על האבא. הרשיבה הרמב״ן במסכת ברכות מ״ח, הם סוברים שהחינוך רק על האבא. אני האבא מצווה ושמרת לעשות ככל אשר ירוך. אני מצווה לשמוע לדברי חכמים, וחכמים ציוו אותי, תחנך את הילד שילך להתפלל מנחה או כל דבר אחר. אבל הילד עצמו, הרי הוא לא מצווה ושמרת לעשות, הוא פטור מכל המצוות. אם כן, אין כוח לחכמים לחייב אותו. הילד, להבדיל, הוא כמעט כמו גוי, הוא לא חייב בשום דבר. ולכן, לפי דבריהם, אם הילד הזה אכל ושבע, ואני אכלתי רק הזית, תגיד הוא דה רבנן ואני דה רבנן. אבל אם תאמר שהילד לא חייב, גם בחיי גוונה אסור לכתחילה לשמוע ממנו ולקיים את מצוות ברכת המזון מדין שומע כעונה, כי כמו שאתה שומע מגוי, להבדיל, כך אוהדים גם פה. זה המהלך שם של הרמב״ן על פי רש״י. אבל יש חולקים, הרבה פוסקים חולקים בדבר, והשאלה היא, בכל מחלוקת אנחנו בודקים מה מרן אומר. כאן הלשון של מרן, קטן שהגיע לחינוך צריך להדליק. מה משמע אם הילד הזה יתום? אתה רואה שיש חובת חינוך לילד עצמו. אלא מה, הביטוי צריך, זה לא מאה אחוז לשון של חיוב, יש מקומות שזה ממש לשון חיוב ויש מקום שלא. ולכן אם היה רק פה הדין הזה, היה לנו קשה ללמוד מזה במאה אחוז. אבל יש לנו עוד כמה מקומות אחרים ששם הלשון של מרן הוא יותר חד. הלשון של מרן בסימן תרנז. קטן היהודי הנענע בלולב כדינו, אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצוות. יש עוד כמה מקומות שהמשמעות של מרן, מרן כנראה לא סובר כראשי והרמב״ם, אלא הילד עצמו, יש בו את החיוב. העובדה שמרן פסק בסימן קפו, שאם הילד אכל ושבע ואבא אכל רק הזית, מרן פסק שכן מוציא את אבא. אם הילד הוא חלילה כמו גוי, למה מוציא אותו? זו המשמעות שם, סוגיה בדוכתא, ומשם זה מתגלגל גם למקומות אחרים. היה נפקא מינה. אם הילד הזה ברך ברכות התורה, קם בבוקר, כמו כל ילד יהודי כשר, התפלל, הכל היה בסדר. והילד הזה נולד בליל כו' בכסלו. הלילה הזו הוא בר מצווה. אתה אומר לו, איך אתה לומד תורה? אתה צריך עכשיו לומר ברכות התורה. הוא אומר לך, אני עמדתי בבוקר. אבל אז זה היה טרדר רבנן, עכשיו חדר רבנן. ואם מראשי מה שהוא אמר בבוקר זה היה כאילו היה גוי, היה אפס, בוודאי שהתחייב. זה הוויכוח שיהיה. אם נאמר אני באדי מרן, אולי יהיה יותר קל להעלים עין, שלא יצטרך לחזור. אבל יש לנו עצה פשוטה, על הצד היותר טוב. כדאי שיכוון בערבית אהבת עולם, וזה יפתור את הבעיה. 

הלילה יורצאית של הגאון רבי אברהם רפול, זכר צדיק לברכה. חלק מהחברים זכו להכיר אותו. הוא היה תלמיד חכם, מרבני וחכמי ישיבת פרת יוסף. הוא היה הרב השכונה של שכונת מקור ברוק. איפה ישיבת פרת יוסף? שם הוא היה הרב של השכונה, תלמיד חכם ובעל מידות באופן מדהים. כל מי שזכה להכיר אותו, יודע שמה שאנחנו אומרים זה לא גוזמה. ואם רוצים המחשה איך היו המידות שלו, פעם הוא הגיע מהישיבה לצהריים לאכול והוא שמע את השכנות מדברות ביניהן. אתם רואים את הזוג הזה, איך הם חיים כמו זוגיונים, אף פעם לא צועקים ולא מתקוטטים. הוא נכנס לבית, אומר לאשתו, שמעת? כך וכך אומרים עלינו, אני פוחד מעין הרע. לכן, מחר כשאני אבוא מהישיבה, אני אצעק, למה לא יאכן צהריים? אני אצעק הרבה, וגם את תצעקי שהשכנה היא תשמע. היו צריכים הצגה כאילו, חלילה. כל ימיו אהבה ואחווה, שלום ורעות, עם החברים, עם התלמידים. אהב את התלמידים, אף פעם מישהו לא סנטו. לא ראיתי איזה אדם אחד בעולם שהיה לו איזה דין ודברים עם אותו החכם, שאי אפשר היה לשנוא אדם כזה, היה מתוק מדבש, כל החיים שלו היו תורה ויראת שמיים. 

בכבוד יעקב יעלה ו... גם אלוף לנר גם כן. כן, נכון. בכבוד יעקב יעלה ויבוא וימכור. כושר אוגוסט, נראה לכבוד אדם רפול. הגאון רבי אברהם רפול. מאה ואחת, כל המוסיף מוסיפים. כבוד חנוכה רבותיי. סיורים תנו לאפשר לתת רבי מרדכי. 101 אומר. נראה לכבוד רבי אברהם רפול. 101. 101. מה אומר? 101. יש מישהו שמוסיף? נראה לכבוד הרב. 101. 101 פעם הראשונה. 101 פעם שנייה. נראה לכבוד רבי אברהם רפול, רבותיי. פעם שלישית. מי שברך בביתנו אברהם, יצחק ויעקם, משה ואהרון, דוד ושלמה, הוא יברך וישמור וימצור את דוד בן יהודי ששיחה ביניה אלוהינו נשמע את רבנו אברהם רפול. זכות הרב הצביק יגן בעדו ובעד כל בני ביתו, יזכה לראות נחל מכל עצי חלציו, תלמידי חכמים גדולי תורה ויראי שמים, וכן יהי רצון ונאמר אמן. רבי חנניה בן עקשי. תודה רבה.