דינים וסגולות בשמן שנותר מנרות החנוכה ודין איסור ביטול איסור

 - - - לא מוגה! - - -

נרות החנוכה דומים לאותו נר שבו נעשה הנס בבית המקדש. כמו אותם הנרות, בעלותך את הנרות אל מול פני המנורה. כמו שם, אם אני רוצה ליהנות לאור אותם הנרות, רוצה לשבת, לספור כסף או דבר אחר, הדבר אסור, כך הוא הדין גם פה. חכמינו השוו את שני הדברים. ולכן, כתוב בפסיקתא הנותר ביום השמיני מהשמן הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדברה ושורפו בפני עצמו, שהרי הוקצה למצוותו. נכבו הנרות, חמש ורבע, חמש ועשרים, נכבו הנרות. הלילה הזה אין לך בעיה, תשאיר את זה למחר. הלילה הזה נר חנוכה וגם מחר נר חנוכה. אין לי שום בעיה. מחר עוד הפעם נכבא באמצע, מה שיישאר מחר אני משאיר למחרותי. כל לילה אני יכול לגלגל ללילה השני, אין לי בעיה, חוץ מהלילה האחרון. הלילה האחרון, ראשון בלילה בשבוע הבא, הדלקתי את הנרות כדב וכדין, וחמש ועשרים נכבא. על זה אומר לנו הפסיקתא שצריך לשרוף את זה. אסור ליהנות מאותו השמן, אתה לא יכול לקחת ולהשתמש בשמן הזה לסלט או למרוח את השמן הזה על היד וכיוצא בזה. הדבר אסור, קוד זה נשאר בקדושתו. בדברי הפסיקתא כתבו להלכה, השלטו דרב החי גאון, הראש, המרדכי, הטור, השולחן ערוך ושאר הפוסקים, וכך ההלכה למעשה. אתה לא יכול לומר, טוב, אני אשים את השמן הזה בשביל נר שבת. גם זה אסור. נר שבת נעשה כדי ליהנות לאורו שיהיה עונג שבת, וכאן הרי אסור ליהנות מזה, וכשאתה מעביר את זה לנר שבת נמצא שאתה מוריד מהקדושה, ולכן גם לנר שבת אין היתר להשתמש בו או לנר בית-הכנסת וכיוצא בזה, ולכן מרן אומר, עושה לו מדועה ושורפו בפני עצמו, להחזיר אותו לבקבוק ולשמור אותו בשנה הבאה. מרן עולה יוסף אומר, אנחנו חוששים שמא יבוא לידי תקלה עד שנה הבאה, ולכן לא מרשים לו שיאסוף את השמן הזה בבקבוק ויצניע את זה לחנוכה שנה הבאה. אתה משאיר את הבקבוק בצד, אולי אתה יודע מה יש כאן. אחד הילדים, אחד הנכדים, יבוא, רוצה לשים שמן סלט, יבוא וייקח מזה. שמא יבוא לתת תקלה. תודה. כשאתה מדבר על ימי החנוכה, להשאיר מהיום הראשון לשני, מהשני לשלישי, יום אחד אפשר להיזהר, אפשר לשמור. אבל כשאתה מדבר משך שנה, תקופה ארוכה כזו, יש חשש לתקלה, ולכן לא סומכים על הנס שמא יבוא לידי תקלה, ולכן מרן אומר, עשה לו מדורה ושרפו בפני עצמו. אבל ברור כלום השלישי ארוך ידענו מטיף. איך? אז מה נטיף? הנה חנומה, במקום לעשות לו מדורה ולשרוף אותו בפני עצמו, אם אתה נמצא בבית הכנסת, מה שנשאר בליל השמיני, אתה בא בבית הכנסת, בשעה שש מדליק את זה, גם זה נקרא מדורה, ואני מדורה בחוץ, פה המדורה בתוך בית הכנסת, גם פה, אין לו עניין, אף אחד לא נהנה מזה, יהיה מותר מלכתחילה. בבית, בבית. גם בבית, אף אחד לא נהנה מזה. שש בבוקר יש אור, ברוך השם יש שמש, יש כבר אור, אף אחד לא נהנה מהנרות האלה, זה דולג סתם, כיוון שאף אחד לא יושב לקרוא לאור זה, זה נקרא כמו מדורה, בזה אין לך בעיה. יום השמיני נמצא בבוקר, ושאלה? היי, אתה במרפד הזה את האנשים רואים שזה דולג ביום השמיני, שמונה קרוב, בבוקר. בבוקר שרגה בטהרה מיימנה, עד שעה חמש וחצי יש הווה אמינא שאתה מקיים מצווה כלשהי, אבל בשש בבוקר, כשאתה בא, אין לזה עניין של פרסום מדיניסא, אבל גם אין איסור, אין איסור, אתה לא נהנה. שום דבר לא נהנית מהשמן הזה. לקחת מזה לסלט אסור, לקחת מזה נר שבת אסור, אבל סתם להבדיק את זה בבוקר מותר, אין איסור. תנאי, לא. כן, אפשר. לא יועיל התנאי שהאדם הזה יגיד שאני מצפה מתי הנר הזה יכבה בשעה חמש ורבע, חמש ועשרים, לא יועיל גם התנאי הזה. אלא כל מה שיכול להיות בעיה זה אם האדם הזה שם הרבה שמן. נניח שבעה גרם מספיק לחצי שעה. במקום שבעה גרם הוא שם עשרים גרם, ארבעים גרם. אז הוא יודע שבמקום חצי שעה זה אמור לדלוק שעתיים-שלוש. נכבה בחמש ועשרים. נכבה מוקדם. אז יש כאן כמות קטנה של שמן שאמור להישאר דולק, היה צריך להיות דולק עוד עשר דקות. אז יש כאן שתיים-שלושה גרם שהם אסורים. אבל יש כאן גם, השמן שהוא יותר מקשור, אותו השמן הוא מותר, בו אין שום בעיה בדבר. זה מה שהפוסקים דנים. האם בגלל התערובת שמעורב לך השמן שבתוך חצי שעה, אם השמן שאחרי חצי שעה, האם זה יטיל משהו, יפתח לי איזה פתח להתיר או לא, נהן ממשיך ואומר, ואם נתערב בשמן אחר ואין שישים לבטלו, יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו. אם כן, מרן סגר לנו גם את הדרך הזו, גם זה עדיין לא יכול להתיר לנו, ולכן עדיין אסור לך לבוא ולהשתמש בשמן הזה, לקחת לסלט וכיוצא בזה, עדיין הדבר אסור. לא רק לסלט, אלא בשם הרבי מקוץ אומרים ומי נותר קנקנים נעשה נס לשושנים. יש אמירה בשמו שאדם שבר מינן סובל משושנה, עשו מחלה זיהומית, חולי שיש בו סכנה, אז אם הוא מורח מהשמן הזה, יכול לרפא. ולכן האנשים באים ושואלים מכל הסעיף הזה. מה שמצוי, אנשים לא מחפשים אם כן לשים בסלט או לא לשים בסלט כמה גרמים. יותר חושבים על הפטנט הזה, על הסגולה הזאת. אבל הוא ומה ידעת שם? הוא ומה יש עוד אחד? כן. אבל צריך לדעת, קודם כול בראש ובראשונה, שבר מיננה השושנה הזו זו מחלה, זה חולי שיש בו סכנה. אדם לא יכול להסתמך על הנס לקחת מהשמן הזה ולומר אני אהיה בריא. צריך ללכת מייד לרופא לקחת אנטיביוטיקה וכיוצא בזה, זה חולי שיש בו סכנה, לא יסמוך על הנס. צריך להבין שזו לא בעיה אם אדום לא ברגל או אדום לא ביד. זה לא הבעיה האדום, מה שרואים. הבעיה היא זיהום בדם. זיהום בדם, זיהום בדם, פירוש הדבר, הוא יכול ללכת לגן-עדן אחרי איזה זמן. אני לא רוצה להגיד לו אל תיקח שמן. רוצה לקחת שמן שייקח, אני לא מתנגד. הליבדיקו לאלמא מותר, אם אתה אומר שזו סכנה ככוח נפש, אז אין שאלה, בוודאי שמותר מלכתחילה, אבל זה לא במקום רופא. זה מה שצריך לדעת, להנחות את האדם הזה שייגש מייד לרופא לטפל בדברים האלה, שמחלילה וחס יסתבך ואז יהיה מאוחר מדי. אז יהיה מוצר אחד מהיותר מן השנה מתוך אחת יישאר עשינו בני כוחם. לקחת לאותו האדם שיש לו שושנה, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, אז אם יהיה סכנת נפשות ופשטות, פיקוח נפש, אז אפילו אם היה דאורייתא היה צריך להתיר. כל מיר חנוכה הוא דרבנם. נכון שאתה אומר, הנרות הללו קודש הם, קודש מדי רבנם. זה לא איסור דאורייתא. ואם יש פיקוח נפש, אפילו איסורי דאורייתא אתה דוחה. חוץ מעבוד הזרה, גילוי העריות ושפיכות דמים, כל התורה כולה נדחית מפני פיקוח נפש. אז למה את הדבר הזה תאסור? אז בפשטות, אם זו השאלה, תענה לנו מייד תשובה, מותר. נקודה זו, בזה אין לנו מה לפחות. שמנה המחילה, אתה לא רואה איזה שמירות, איפה? באיזה מקום מרן? אתה אומר לי, מה כתוב בשבת? מה כתוב? תגיד, איפה מרן? איפה כתוב בשבת? איפה? לגבי הכלמיאל. תמחק מיאל, תמחק אברהם. בואו, תראה, איפה לזה שסופו? רגע, יש לך הרבה בעניין. הגמרא דנה דוגמא אחת של הכמיע, ב׳ במסכת יומא דף בג׳ המשנה דנה, אדם שנשך אותו כלב שותה מה הרפואה שלו לקחת את התרפש חצר כבד שלו ונתת לו לאותו אדם שנושך ועל ידי זה יהיה בריא אבל לאכול בשר של כלב זה איסור דאורייתא הכלב לא מעלה גרה ולא מפריס פרסה כמו כל הבהמות הכשרות האם מותר או לא? המשנה אומרת שם ביאמר פג רבי מטיה בן חרש מתיר וחכמים עושרים מה המחלוקת? הרמב״ם פירוש המשריות מסביר יפה הוא אומר רבי מטיה בן חרש אומר פיקוח נפש האדם הזה נושך הכלבת הזו יכולה לגמור אתו עוד שבועיים אלאיך להר הזיתים ולכן הוא מתיר באו חכמים ואמרו אשר יעשה אותם האדם והחי בהם ולא שימות בהם דווקא דבר שמרפא לפי הטבע פה זה לא מרפא לפי הטבע זה סגולה ודבר סגולה לא דוחים את האיסור של אכילת כלב והרמב״ם מסכם הלכה כחכמים שאסור להאחיד אותו מחצר קוויהם זה המהלך של חלק מהפוסקים שאמרו שרק דבר שהוא רפואה טבעית עלא וחי לא אבל הרמב״ן והרשב״א חולקים אומרים שההלכה כי רבי מטיה בן חרש ולכן כן יכולים להאכיל אותו מהחצר כבד שלו ספק נפשות להקל ואם כן הקלו בדבר הזה. יש הרבה דוגמאות שהפוסקים דנו בהן אני אציין חלק קטן מהדברים הגמרא במסכת סוכה נג מספרת כשהיה דוד המלך חופר כדי להגיע לתהום שיהיה אפשר לנסח את היין והמים הגיע למקום שהיה חרש צעק לו אל תיגע בי נגע בו והתחיל התהום לצוף. היתה סכנה שכל העולם יטבע במי התהום האלה. פתרון קל מאוד לקחת חרש, לכתוב עליו שם במפורש, להניח ואז התהום ישקע. אבל דוד המלך היה לו גדר לא לפסוק הנחה ביד רבו אחיתופל. כמו שהפסוק אומר שם בתהילים ועלתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי. שלח לי שול את אחיתופל, אחטופנו צנענו. איך אומרים היום? שמר על זכות השתיקה. ולמה? הוא אמר דוד וחיילותיו עוד מעט יטבעו ואני אהיה המלך ואז הוא יעשה מה שצריך. דוד המלך מיד הבין מה הוא חושב ולכן הוא קילל ואמר כך כל היודע דבר זה ואינו אמרו יחנק בגרונו. אז מיד אחיתופל שמע את דברי דוד, אמר גמירק, אלה כללת חכם אפילו על תנאי אפילו על חינם בה. אז הוא פחד מהקללה הזו ומיד דרש קל וחומר. האמת היא שהקללה התקיימה בו. כשראה אחיתופל שלא התקיימה עצתו, מה שייעץ לאבשלום, כתוב שמע ביציו לביתו ויחנק. באמת הוא בסוף תלה את עצמו, באמת הוא נחנק בסוף. אבל באותו רגע, מיד, הוא דרש קל וחומר. ומה להטיל שלום אל אש לא אשתו? התורה אמרה, שם שנכתב בקדושיו וטהרה יימחה על המים. כאן כל ישראל בסכנה אלא כל שקל, ולכן כתבו, שמו את החרס הזה ובאמת התהום שקה, למרות שעל ידי זה גרמנו מחיקת שם שמים, אפילו הכי מותר. אלה דברי הגמרא. שונים הפוסקים, מורה ורבו בפני רבו בהלכה שיש בה איזה בעיה, יש כאן איזה ספק, בזה אתה צריך פסיקה של חכם ואסור לך לומר את זה לפני הרב. אבל אם ישאלו אותי לפני הרב שלי מה אומר לכם על המים, אני לא צריך להגיד תשאלו את הרב. על המים שהכול נהיה בדברו, כתוב במשנה, כתוב בגמרא, כתוב בשולחן ארוך, זיל כרבי רב הוא דברים פשוטים. כאן זה קל וחומר פשוט וכוח נפש, אז למה הוא נמנע, למה היה צריך להמתין עד שהחיתוף ילפסוק? התירוץ הוא, כאן, מה שהתהום חזר ושקע זה לא דבר לפי הטבע, זה דבר שהוא סגולה. אם זו סגולה, לפי חכמים, לפי הרמב״ם, אסור. זה היה הספק. האם גם דבר של סגולה דוחה, נדחה מפני פיקוח נפש, יכולים לדחות את האיסור לא תעשו מכן השם אלוהיכם או לא? זה היה הספק. ולכן היה כאן צריך פסיקה של אחיתופל ולכן דוד בהתחלה נמנע מלפסוק עד שהוא יפסוק, יאמר, את ההלכה. ולבסוף הוא פסק, ואחרי שפסק שמו את החרס והתהום שקעה. דנו הפוסקים עוד במעשה שהיה לפני הרשש. לפני כ-300 שנה, כאן בירושלים, אישה טעתה ושתתה בטעות, שמה מוות. רצו להרשש, ליל שבת ישב הרשש, כתב קמיע, שמו את זה עליה, הכיעה את הכול, וברוך השם נשארה בחיים. מספר הגאון חידה בברכי יוסף, אורח חיים, סימן שא, שם בסעיף כ', אומר שאחרי שנעשה הדבר, חלק מחכמי בית המדרש לא הסכימו איתו בדבר הזה. לעזה עליו כל המדינה, נכון שפיקוח נפש, אבל איך הקמיע הזה מצליח? יש לך איזה הסבר הגיוני? לא, זה סגולה. סגולה, לפי הרמב״ם, זה פיקוח נפש וסגולה אסור, אז יש כאן חילול שבת. הוא כתב יותר משתי אותיות, חלילה חייו סקילה. זו הטענה של החולקים על הרשש, שהקשו עליו וטמאו, איך הוא העז לכתוב בליל שבת. דאגו הנחידה מיישב את הדברים ואומר שהרמב״ם והרשב״א חולקים, ספק נפשות להקל, ולכן הוא מצדיק את מה שעשה הרשש, והנה אתה רואה, סופו הוכיח את תחילתו, והנה הוא הצליח, ברוך השם, להיקיע את הסם, וברוך השם, נשארה בחיים. הגאון חידן לא כותב שם. אומר, היה חסיד קדוש שכתב כמיע, הוא לא אומר מי. הרב חמוי בספר אבי החידות מספר את הדברים, איך אומרים, עם שם מפורש, כותב שם. אומר, הרשש עשה כך, ואלה אמרו כך, ואלה אמרו כך, והגאון חידן וסיעתו הצדיקו את החכם. אחרוני אחרונים אצל אחינו האשכנזים דנו בדבר מעין זה, והיה מעשה, היה אדם חולה בסכנה גדולה, והוא ביקש שיחללו את השבת וייסעו לאדמו״ר פלוני, שיעשה לו מי שבירך אבותינו כדי שיהיה בריא. וחכם אחד התיר. ושוב, לעזור עליו בפוסקים, אלה שהיו החכמים בעירו אמרו, איך אתה מתיר דבר כזה? וכי זה דבר טבעי? זה סגולה. איך המי שבירך הזה מרפא? זה לא דבר שיש בזה היגיון. עד כדי כך הוא היה חבר בית-הדין, העיפו אותו מהבדים, הביחו אותו, אמרו, זה לא פוסק טוב. עד כדי כך היה הוויכוח קשה, האם ניתן לחלל שבת על דברים מעין זה, דברים שאינם לפי הטבע אלא דבר שהוא סגולה. אבל, שם הוויכוחים המחלוקות בדאורייתא. לאכול מבשר כלב זה דאורייתא, לאכול דברים אחרים כיוצא לזה, דאורייתא. לכתוב קמיע בליל שבת, דאורייתא. על זה הוויכוח, תגיד, אולי ספק דאורייתא. פה אצלנו, מן אתר קנקנים, נעשה נסש השנים, כל הבעיה של נר חנוכה זה דרבנן, זה ספק דרבנן. זאת ועוד, הוא לא שותה את זה, הוא רק מורח את זה על זה. שיחה כשתייה, אבל אין הווה אמר הנגישי זה דאורייתא. אז כאן המחלוקת היא עבד הרבנן. אז למרות שזה דבר סגולי ולא טבעי, עדיין יש לנו צעד להקל בדבר, ולכן אם השואל באמת הוא אדם שיש לו את הבעיה הזו, אין שאלה, אין ספק, ודאי שנוכל להגיד לו מותר. אבל אם הוא אומר לך, תשמע, אני כמעט בריא. הלך לרופא, נתן לו אנטיביוטיקה, כבר חודש שנה עם האנטיביוטיקה וכמעט בריא, עכשיו הוא רוצה למרוח, זה כבר לא סכנה. השאלה תהיה, האם מותר או לא? זה הסעיף שקראנו עתה. אולי יותר קל למרות בשמן, אבל זה לא משחק. מה ההבדל? שיחה כשתייה אסור בשמן. המשנה מדברת, ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצרותיו. בפסוק הזה הגמרא דרשה שיחה כשתייה, שיש איסור לסוך בים הכיפורים. ולכן אם אסור, אז יהיה אסור גם לסוך. זה הספק, זה הסימן שאלה. ולכן, לגבי ההתחלה שיש סכנה, אבל אין לנו ספק, ונאשם אותה. לגבי הסוף, שהוא כמעט בריא, אז תתחיל השאלה. היה בזמנו, לפני 500 שנה, היה בירושלים סיפור מזעזע והרב של היהודים כאן בירושלים היה הגאון רבנו קולונימוס. הכומר בירושלים רצה לחסל את היהודים. מה עשה? שחט ילד גוי וזרק את הגופה לחצר של היהודים. טלפן מיד למפקד המשטרה. הודיע למפקד המשטרה, תשמע, כך וכך העניין, היהודים שחטו, ומיד המפקד המשטרה, אז היו כאן המשטרה של הטורקים. הטורקים, היו להם חוכמות, היו הורגים, עושים מה שליבם חפץ. הקיפו מיד את הרובע היהודי, באו כוחות גדולים, כמה פלוגות, ומצאו את הגופה. ואז היה ליל שבת, הייתה סכנה עצומה שחלילה וחס יהיה פוגרום, הנה היהודים הורגים וכו'. ואז רבנו קדונימוס שאל את החיילים, איפה הקצין שלכם? אני רוצה לדבר איתו. הראו לו, הנה הקצין. הגש אליו, אמר לו, תשמע, אתה אומר שאנחנו הרגנו את התינוק הזה ואתה רוצה כך וכך. שמע, יש לי העצה פשוטה מאוד. אני יכול להצביע לך, אני יכול לגלות לך בצורה חד-משמעית מיהו שהרג את התינוק הזה. מנוע דרבה, תגלה לי, תראה לי את הדברים, אני מוכן. אמר לו, בתנאי, תביא לא רק, תושיב בצד אחד מסדר זיהוי אותנו, תביא גם את הצד שלכם, את הכומר, את ההגויים, והתינוק עצמו, הוא יגיד. אמר לו, מה הוא יגיד? הוא מת, מה הוא יכול להגיד? אמר לו, אני אראה לך שהוא יכול להגיד. טוב, הביאו את הכומר, ישבו כולם. הרב כתב ביום שבת, על-ידי כוונות וייחודים, את המילה אמת. שם את זה על המצח של אותו הילד, הילד הזה קם לתחייה. שאל אותו הרב, מי הרג אותך? הצביע על הכומר. כלומר, זו הכומר, זה הכומר, זה הרג אותי. אחרי זה אמר לו הרב למושל, אמר לו, אני לא יכול להשאיר אותו בחיים, אין לי רשות. היה לי רשות רק לצורך ההצלה של היהודים, לכן אני החייתי אותו, אבל כעת אני חייב להחזיר אותו כמו שהיה. מהמילה אמת הורידו את האלף, נשאר רק מת. כמו שקרה עם המפלגה ההיא. הנוסח שאנחנו אומרים, נשמעת קול חי, על-פי הזוהר, קדמון מאוד, אבל יש עימת תוספת. חלק מכתבי היד העתיקים, תיקחו סידורים לפני 700 שנים, יש שורה אחת שלא מופיעה בסידורים הישנים. פוקח עברים, סוקף כזוכים, המסיח אילמים והמפענח נעלמים, ולך לבדיך אנחנו מודיעים. זו התוספת, אצלכם אין את זה, הנה, הנוסח התימני הבלאדי, אין את זה, אצלנו יש את זה. למה? מה קרה? אצל התימנים לא היה להם עלילת דם, ולא היה להם ילד שיחיו אותו, ולא היה את כל הסיפור. נשארו עם הנוסח האורגינל. אצלנו הירושלמים היה הנס, ולכן הרב הוסיף שבח לבורא עולם, תודה לבורא עולם על מה שעשה לנו את הנס הגדול. הוסיפו מפענח נעלמים על ידי זה שהחיה אותו וכו'. זו היתה התחלה. הסוף, הרב כתב צבא לפני פטירתו, והוא חשש, אולי ההלכה כהרמב״ם, שאסור לכתוב קניה בשבת, על דבר שהוא סגולה אסור לחליל שבת. היה לו כוונה, נשים שמים, אבל חלילה אולי הוא טעה בהלכה. לכן הוא כתב בצבא, הוא מצווה את אנשי חברה קדישה שיעשו בו סקילה, כדי לכפר על מה שהיה. אחרי 120 של החכם פתחו את הצבא, אנשי חברה קדישה ידעו מי זה היה החכם, איש אלוקים קדוש. הוא הציל אותם. מה, הם יעשו בו סקילה? לא רצו. אמרו לו, אנחנו לא מוכנים. אבל ההמשך היה, יצאו למסע הלוויה, אז היה בית-קברות אחד בראשונים. היום, לצערנו, יש לנו חמישה מסביב לכל אורחות העיר, הר-הרצל, גבעת-שאול, אז זה היה רק הר-הזיתים. התחילו לרדת לכיוון מהרובע היהודי, בהתחלה יורדים להר-הזיתים, ואחר כך עולים קצת. באמצע הדרך טפנו עליהם שודדים. כולם עזבו את המיטה וברחו על נפשם. ואז המיטה התגלגלה קצת לעשות רצון צדיק, כי אין סקילה, מיטה התגלגלה. אחרי שנתיים-שלוש, ראו שהשודדים נעלמו, חזרו וקברו אותו שם, שם מנוחתו כבוד, בהר-הזיתים. אז אתה רואה, למרות שהחכם ראה בחוש שהוא הצליח, זה לא שהוא מהמר. כאן בוודאי, הנה אתה רואה, סופו הוכיח על תחילתו. אפילו אחי הוא חשש לרעיון, לסברה של הרמב״ם, מה שאמר, ולכן אנחנו מתונים מאוד בדברים האלה, וחלילה וחס לבוא ולטלפן לעשות חילולי שבת כדי שהרב פלוני אלמוני יעשה מי שברח אבותינו עוד דבר אחר. אבל כשאני לא עושה בעצמי שום דבר, אני אומר לגוי, אני אגיד לגוי, תשמע, תטלפן לגוי החבר שלך שם, שבמקום פלוני נמצא הצדיק פלוני, הוא יעשה מי שברח אבותינו. זה כבר מחלוקת בידי רבנן. על-ידי גוי יהיה צעד, יש הווה אמנה להתיר בדבר, למרות שזה לא דבר טבעי אלא דבר שהוא סגולה, יכול להיות שעל-ידי גוי נוכל להתיר את המי שברח אבותינו. שמה בירושלים עיר הקודש? עדיין לא היה כלה אילן, היה רק תכלת, היו רק צדיקים וחסידים, קדושים וטהורים. היום זה הבלוף של המאה ה-20 ונמשך גם למאה ה-21. יש כל מיני אנשים שמתעטפים באצטלה, אבל אם יש אדם שבאמת, כולם אומרים, יש אלוקים קדוש, ומה שהוא מברך, הברכה שלו מתקיימת. אז אם יהיה דבר כזה, השאלה, האם ניתן גם לחלל שבת על דבר כזה? אדם קיבל באמצע יום השבת התקף לב. אני רוצה עכשיו לטלפן לאותו החכם, לאותו הצדיק. מותר או לא? זה הסיפור שאנחנו מדברים, והמסקנה היא שעל-ידי יהודי אין שום היתר, לא נוכל להתיר. על-ידי גוי, כן, על-ידי גוי יהיה צעד כולה בדבר, בפרט אם נאמר שהטלפון הוא לא דאורייתא. היום אין, בדרך כלל, בטלפונים של בזק אין מנורה. אז אם הוא יתקשר בטלפון של בזק, אז האיסור יהיה דרבנן, ועל-ידי גוי זה יהיה שבות ישבות, אז יהיה יותר קל להתיר על-ידי הגוי, לא יהיה שום בעיה. בטלפונים שיש לנו בכיס זה כבר יותר חמור. שם יש מנורה, שם זה דאורייתא אולי. מה בטלפון של בית-לגוי ישבו נורא? משקנים, משקנים מאחורייהם. יש להם רגעים. יש להם רגעים. הרמב״ם מעשה שכמוזו אמר על רבינו כולו נמוס. הוא יכול ללמוד דווקא שהרמב״ם זה הצליח. אלוהים עזרו עליו לעשות את מה שעשה עם העניין הזה של זה, סימן שהוא מצדף. טוב, אולי הוא היה איש אלוקים קדוש, חסידה קדישה וחשש, אבל מי אומר שבוודאי הלכה כהרמב״ם. העובדה שאנחנו קיבלנו הוראות מראה נחידה, ומראה נחידה כן סומך ידו על מה שעשה הרשש. הוא כן הלך בכת שאמרו שמותר, שצריך להתיר גם בדבר שהוא לא טבעי אלא סגולי. ובפרט כשהדבר הוא דרבנן, אז כמו שאמרנו, אין מה לחשוש בדבר. הספק של רמז לעשות חינוך, הספק נחשוד הוא לא רק שאפשר לשלוח בשבת ושם להציל את הילד איזה שרק יצאו לו בתקף חינוך. לא, שם זה מוסכם, שם אין ספק. שם הדוגמה של מרן בסימן ש׳ ו׳ סעיף י׳. מי ששלחו לו אשר הוציאו את בתו לתרבות רעה, חטפו אותה, הוא יכול ללכת ולהציל אותה ביום שבת. מרן אומר שאפילו אם הוא צריך לנסוע מחוץ לי׳ ב׳ מיל, הרי תחומים דאורייתא, שיישא. ואם לא רוצה מרן, הוא אומר, גוזרים עליו. שם זה כמו פיקוח נפש, הצלת הגוף, גם הצלת הנפש. שם זה פשוט, שם אין לנו ספק. אני מדבר על צורת ההצלה, הצורה שאתה עושה, לא לפי הטבע, אלא בצורה סגולית. על זה הוויכוח. תראה, הטלפון היום כל מיני סליחות עומדים במתח. חמש וולט. גם ב... הזרם הוא לא דאורייתא. נכון שיש מתח חמש וולט. זה עדיין לא הופך את זה לאיסור דאורייתא, ולכן משום זה, אם הוא אומר לגוי שהגוי יתקשר וכו' וכו', אין בעיה, יהיה הדבר מותר. בזמנו, מי שזוכר, לפני עשרים שנה, האדמו״ר מחב״ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון, ביום שמחת התורה כבן התקף לב, היה בסכנה גדולה. אצלהם זה שמחת תורה, אצלנו זה עשרו חג, כג בתשרייה. מה הם עשו? הם רצו שילכו להתפלל לרפואתו של הרבי ליד הכותל. אז הם אמרו לגוי, הגוי יתקשר כאן לארץ, אצלנו זה כבר לא חג, אז יכלו לענות להם, סיפרו להם כך וכך קרה, וזה וזה, תרוצו מיד, וכך היה. הלכו הרבה יהודים והתפללו, למרות ששם זה חג, ליהודי היה אסור. אמרו על ידי גוי, היה יותר, מה שהם עשו, עשו טוב על פי כל כללי ההלכה. למה זה הרב זרם? זרם זה לא? למה זה רבנן? איפה כתוב בתורה שאם אתה פותח מעגל זרם או סוגר מעגל זרם, שהדבר אסור. יש לנו תל מלאכות. יש לנו תל מלאכות, אין לך הגדרה ברורה שזה אחד מהתל מלאכות, אלא זה ייסוד הרבנן מצד מוליד, כמו שמרן כתב בסימן ש״ח. אדם שלוקח תולעת משי, שם את זה תחת הזוהר, ועל ידי החום התולעת משי מייצרת את החוט. אז מרן אומר, יש בזה משום איסור מוניד. שם מלמדו הפוסקים גם, כשאני מרים את השפופרת ואני פותח מעגל של זרם, גם זה דומה לדוגמה של התולעת משי, ויש בזה לפחות איסור דה רבנן של מוניד. עכשיו יש לי בפני הרשאות. אין שום איר, שום מוניד אין פה. יש זרם, הוא קיים, הוא עובד פה מהאבים לפה. נו. זה רק זרם, זה לא יש. בסדר. אז למה זה איסור דה רבנן? אז אין איסור דה רייטא. גם בתולעת משי אין אש. כשהוא שם את התולעת משי תחת הצילי ידיו, אין שם שום אש. לתולעת משי אין באש, היא לא נשרפת. ואפילו אחרי, אתה רואה, חכמים גזרו, יש שם בעיה של מוניד. אתה מוניד, אתה מייצר את החוטים האלה וכו', אז כמו ששם, גם בחום טבעי, כשאין אש יש בעיה של איסור דה רבנן, זו ההשוואה של הפוסקים לגבי הבעיה של הזרם. מכל מקום, דה רבנן, כשאתה אומר לגוי יורד עוד דרגה, אז אפילו בדבר שהוא סגולי ולא דבר שהוא אופטימי, יכולים לסמוך להקל על הרמב״ן והרשב״ם וסיעתו, בזה בוודאי יכולים לסמוך להקל. גם אם האומר לגוי הוא תימני בלעדי שקיבל הוראות הרמב״ם, גם כן יהיה מותר לו לסמוך בדה רבנן, יהיה אפשר לסמוך להקל. זה החזון איש. החזון איש אומר את הדברים שלך, הוא טוען שיש בזה בונה וסותר, הוא טוען שיש בזה דאורייתא, אבל רוב החכמים לא הסכימו עמו. הגאון אביעזרעתי, הגאון אבוירבך, שאר חכמי הדור חלקו על החזון איש במהלך הזה. אני חוזר לנושא שלנו. שמתי הרבה שמן. ביום האחרון שמן יותר מכמות של חצי שעה, והשמן הזה דלק יפה בהתחלה. חמש ועשרים קבעו הנאורות. מה יש כאן עכשיו במרכז הזה? יש פה שתיים-שלושה גרם שהיה צריך לדלוק עד חמש וחצי. זה אסור בהנאה. אבל שאר השמן שהיה אמור לדלוק יותר, לכאורה זה מותר בהנאה. הרמב״ם כתב לנו למעלה וסימן ת'-ב' סעיף א', אחרי חצי שעה מותר לקרוא לאור הנרות או יכול גם לקחת ולאכול מזה. אם הוא רוצה לקחת את זה לסלאט, מרן כתב שיכול. הנה אני קורא לכם את הלשון של מרן. ואם נתן בה יותר, יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש להוראה לאחר זה הזמן. זאת אומרת, דלק עד חמש וחצי ונכבה, מה שנשאר ודאי שזה חול. אבל עדיין האחרונים דנים איך לפרש את הלשון של הרמב״ם. ואולי עדיין גם בתוספת שמן אולי יש בעיה. הלשון של הרמב״ם, מרן לא העתיק את המילים האחרונות של הרמב״ם, אבל הרמב״ם אומר עד שתכלה רגל מן השוק שהוא כמו חצי שעה או יותר. מרן לא כתב את המילים או יותר, אבל בלשון הרמב״ם כתוב או יותר. מה זה או יותר? הגאון רבי יצחק זאב סלובייצ'יק הגריז, הוא מפרש את הרמב״ם, כך הוא אומר, זה מקום שהולכים האנשים רק עד חמש וחצי, המצווה עד חמש וחצי, אבל אם יש עוברים ושווים אחרי חמש וחצי, כמו היום בזמן הזה, יש מצווה גם אחרי, וכך היה עושה הרב הלכה למעשה. איפה הרב היה גר? איפה שנמצאים היום משרדי אגודת ישראל, רחוב פרס, פינת ישעיהו. איפה הבדץ, מנחת יצחק, בית הוראה? בניין ליד זה. ואז בזמנו, לפני חמישים שנה, היה שמה, מולו היה בית פעור, היה תיאטרון אדיסון. אז הרב היה מדליק בשקיעת החמה, היה שם, לא כמו שאנחנו שמים שמן לחצי שעה-שעה, היה שם שמן בכוסות האלה, והיה דולק השמן הזה עד שתים עשרה ורבע בלילה, כדי שגם אלה שיוצאים מההצגה השנייה של אדיסון, גם הם יהודים, לא? שגם היוצאים בשנים עשרה יראו את נרות החנוכה. הוא לא סתם אמר דברים בטלים רעיונות סתם, הוא מדייק את זה מהלשון של הרמב״ם. הרמב״ם אומר שהוא כמו חצי שעה או יותר. אלה הדברים. אם נאמר לפי שיטתו שהמילים האלה או יותר יש בזה מצווה, ומילא אם כבה באמצע ונשאר שמן, אז אולי גם השמן הזה גם כן יהיה אסור. זה הספק, זה הסימן, שאלה שיש לנו. אבל תראו בספר אור לציון חלק א', שמה חכם ציון מדבר בחידוש של הגריז. הוא מביא את החידוש הזה ועונה. הוא אומר לא, לא זה הרמב״ם. הרמב״ם לא התכוון לזה. אלא מה הרמב״ם מתכוון שכתב את המילים או יותר. הוא מביא לנו את המחלוקת. למדנו בברכות ב', שבת ל״ד. בכמה מקומות הגמרא מביאה את המחלוקת מתי צאת הכוכבים. מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסף. בדברי הרמב״ם משמע שעיקר הדין ההלכה כרבי יוסף. אבל כאן לענייננו, נושא של פרסומי דה ניסה הוא כל כך חשוב שהרמב״ם החמיר. כמו במוצאי שבת, אנחנו עושים לחומרה גם לרבי יהודה וגם כרבי יוסף בכניסת השבת וביציאתו. כך גם לגבי זה. לזה הרמב״ם מתכוון עוד יותר. פירוש הדבר, במקום שאתה מדליק עד 1730 תחשוש עוד שיהיה דולק עד 1615. עוד רבע שעה ואז אני בא לכל העלמא, גם לרבי יהודה, גם לרבי יוסף עבר חצי שעה מצד הכוכבים, הכול בסדר. לזה הרמב״ם הוסיף או יותר. אבל הוא לא התכוון או יותר עד 1215 עד שיגמרו הצגה שנייה. זה המהלך, התשובה של חכמים ציון. אם תלך לפי זה, הרי אני שמתי שמן לא רק עד 1616. אני שמתי שמן עד 1819 יש כאן הרבה שמן. אם כן, מעורב כאן שמן היתר עם שמן שקבע באמצע ב-1720, 1730, מעורב כאן שמן היתר עם איסור. האם הכול נאסר? אין מה לעשות? או שנאמר בוא ונוסיף עוד שמן ונבטל אותו ב-60. זה הספק, זה הסימן שאלה, על זה דנים גדולי הפוסקים. המחלוקת היא איך ללמוד מהסוגיה במסכת ביצה דף ד', שם הגמרא מתחילה. אסור לבטל איסור לא רק בדווה דאורייתא אלא גם בדווה דרבניו. אין בזה שום מחלוקת. כך פסק מרן ביורד היער סימן צדק טס, שאי וו שאין מבטלים איסור. לא רק בדאבן שביטל, הגמרא אומרת שכונסים אותו וכו'. אבל יש דוגמה שהגמרא התירה, והשאלה היא אם זה דומה לכאן או לא. הדוגמה של הגמרא, בזמנם לכל אחד היה תנור בחצר וכולם היו אופים פיתות ביום החג, לחם טרי טרי חם חם. לצורך זה צריך עצים. העצים האלה, אני הכנתי אותם הערב יום טוב, שמתי אותם בתוך התנור. עליהם אין ספק, זה לא מוקצה, זה בסדר. אבל יש לה עץ מעל זה, ונפלו עצים בתוך החג. הרי העצים האלה שנשרו מהעץ, בתוך בין השמשות, איפה הם היו? בזמן בין השמשות היו על העץ, היו מוקצה. מגוד יתקצאי לבין השמשות, יתקצאי לכולי יומה. מה אני עושה שאני אוכל להדליק את התנור? הגמרא אומרת, יש לך תערובת? תוסיף עוד, תביא עוד עצים כשרים מהמחסן, שיהיה לך ערוב עצים שאינם מוקצה, תדליק את העצים האלה, תדליק אותם ותעשה פיתות. שואלת הגמרא, כשהוא בא להוסיף לי את העצים, הרי אין מבטלים איסור לכתחילה. וקל וחומר כאן, כאן זה דבר שיש לו מתירין. אז איך אתה אומר לי, נהיה בטל ברוב, מין במינו, יבש ויבש, בטל ברוב? הגמרא עונה לו, כאן זה לא דומה. לא רק שזה דרבנן, אלא מקלע כלי איסורם. זאת אומרת, כשאני לוקח ומערבב בשר עוף בחלב, זה האיסור. אבל כאן, אני לא מערבב דבר שאני אוכל, אלא העצים ישרפו ומזה יהיה לי פיתה. רק עלי איסורה אין בעיה, מותר לך גם בדבר שיש למתירין, מותר להוסיף עוד, לבטל את זה, וככה ההלכה. מרן פסק את זה להלכה באורח חיים, סימן תקז, סעיף ב', וככה המסקנה להלכה למעשה, מותר לכתחילה להוסיף עוד עצים כדי שיוכל לאפוד ביום טוב. על זה אין ויכוח. כולם מודים שככה ההלכה. השאלה היא, האם רק בגלל שמקלע כלי איסורם, רק בזה איתרנו? פה אצלנו זה לא מקלע כלי איסורם. אם אני אוסיף ואבטל את השמן הזה ואני אשים את זה בסלט, אני אוכל את הסלט, אני נהנה מהשמן עצמו, אני אוכל אותו. אז כאן אולי יהיה אסור או לא? זה הוויכוח שיש בראשונים. המערב דומד את הדברים כפשוטם, רק אם נקלע כלי איסורם עליו אכילו, ולכן מרן כאן אצלנו מביא דברי מהרם בלשון יש מי שאומר שאין להוסיף עליו, אין לו רשות כמו שאסור לבטל איסור דה רבנן גם אם זה יתערב זה לא יעזור לו שום דבר אין להוסיף עליו כדי לבטלו אבל ביורדי עם מרן לא העתיק את המהרם ביורדי עם סימן צדיק ת' סעיף ו' מרן ננח כדעת הרשב״ה שבתערובת איסור דה רבנן מותר להוסיף כל מה שנאמר בגמרא שגם באיסור דה רבנן אין מבטלים איסור פירוש הדבר יש כאן מרק עוף ואני לוקח רק טיפה אחת של חלב על זה אסור לך לבוא במזיד לבוא ולטפטף אין מבטלים איסור אבל אם מישהו העביר את הבקבוק הדייסה וניתז טיפה אחת או שתיים ניתז כאן כבר יתערבב נותר לך להוסיף עוד עד שיהיה פי שישים גם פה כבר יתערבב לי השמן שבתוך חצי שעה אם השמן שהוא יותר מחצי שעה אם נהנך לפי חכם מן ציון השמן שאחרי חצי שעה אין בו שום קדושה זה כבר יתערבב אפילו שאין שישים מותר לי להוסיף עוד עד שיהיה פי שישים ואלה דברי מרן בהראות דעה סימן צדיק ת' סעיף ו' שמותר אז אם שם מרן מתיר למה פה מרן אוסר מרן לכאורה סותר את עצמו מרן אומר יש מישהו שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו זו הקושייה שדנים בה כל גדולי האחרונים. יש ארבעה תירוצים ונפקא מינה גדולה יש בין התירוצים. איך? לא, אמרנו שלא. אמרנו שנר שבת הוא נעשה כדי שאדם ישתמש, יהנה לאורו, עונג שבת, והנרות עליה לו קודש, ואין לנו רשות להשתמש בהם. איך? אז איפה הוא נשרף, נשרף, אבל אתה נהנה. אם נכבד לך החשמל, האם נר שבת אתה לא נהנה? אתה אוכל לאורו, שמה אתה נהנה מהחום של העצים שאופה. פה אתה יושב, קורא, אוכל לאור הנרות, באותו רגע שנשרף אתה נהנה. שמה זה רק פעולה שאחרי. ולכן, כאן הדבר חמור יותר, בזה אין ספק, בזה אליבדי כולה עלמא. אין יותר לקחת את אותו השמן שבתוך חצי שעה לעשות מזה נר שבת. כל השאלה היא מעורב, האדם הזה שם הרבה שמן. אדם ששם בדיוק שבעה גרם, וזה ראוי לדלוק רק חצי שעה, ונכבד לו באמצע, וזה ודאי, הלרות עליה לו קודש שם לא ייגע בזה אלא ישרוף. אבל כשהאדם הזה שם הרבה שמן בשפע, ויש שם כמות שמן שהיתה צריכה לדלוק עד שמונה-תשע, אז העודף הזה הוא דבר של היתר. והשאלה היא, האם מותר לי להוסיף עוד עד שיהיה פי-שישים או לא, זו המחלוקת בין הראש, הרשב״ם, הרב ושאר הפוסקים. ולכאורה, פה מרן אומר אסור, ביוראי דעה מרן אומר מותר. זו הסתירה, זו השאלה של האחרונים. מה שכתוב בגרם בכלל קלה, אולי הכוונה שברגע שאני מוסיף, כמו שמרמארץ מוסיף, כדי שאוספתי יש שרוף, אז יתבטל בכלל האיסור, איפה יש שרוף בכלל? יש לנו כמה וכן תירוצים. תירוץ האחד, הפרי החדש שעלה אל הליל היארצייט שלו, הוא המגן אברהם ועוד מהפוסקים אמרו שמרן בסתם דעתו להתיר. אלא מאי? פה מרן בכוונה אמר, יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו. יש, אבל מרן לא סובר ככה, סתם ויש, הלכה כי סתם. הסוגיה בדוכתה יורד העם, זה העיקר, ופה אצלנו זה יש, ממילא, אין בעיה, מותר לבטל. איך אני מבטל? יש לי כאן חצי בקבוק שמן, וזה ודאי מותר, הזמנה למקטעי. אני לוקח את הכוסית שיש בה שמן שנשאר מההדלקה, שופך את זה חזרה לבקבוק. כל טיפה שנכנסת לבקבוק, יש שם יותר מפי 60, כמה כמה מתבטל. כך אני עושה ונפיל דברי התירה חדש, המגן אברהם וסיעתם, מותר הדבר מלכתחילה, כך כותב גם הטעס. אבל לא כל האחרונים הסכימו למהלך הזה. יש תירוץ אחר של החוות דעת. החוות דעת אומר, מה שהיתרנו, שאם נתערב לו, נשפך לא מעט מהבקבוק דייסה לתוך העוף, ואין פי 60. מרן שמה אומר, מותר לך להוסיף עוד, תוסיף עוד מים עד שיהיה פי 60. עוף בחלב אסור רק באכילה, לא אסור באנה. ולכן, כשאתה עושה את התוספת הזו, אין בעיה, וכי אסור למכור בשר, עוף וחלב לגוי, מותר. פה אצלנו, הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, גם אסור בהנאה. וכשאתה מוסיף עד שיהיה 60, אתה גורם שתיהנה מזה. אז מצד איסור הנאה יהיה צעד להחמיר. כך הייתי גם להלכה בספר שאלות ותשובות, הרמץ, השדה חמד ועוד. אבל זה לא מוסכם. מפרין מגדים הביא את הסברה הזו ואמר, זה נקרא הנאה שלא כדרך הנאתו, ולכן עדיין הוא אומר שאין מקום לאיסור. יש תירוץ נוסף. אף את הדין של עבדת ידה חרדית, הגאון רבי משה שטרנבורג, הוא מחלק ואומר תירוץ יפה. הוא אומר, למה איסור דאורייתא שיתערב אסור להוסיף? למה איסור דרבנן מותר? איסור דאורייתא הוא איסור חפתא. איסור דרבנן הוא רק איסור גברה ולא חפתא. ולכן מותר להוסיף. למה? כי העוף בעצמו, העוף בחלב, הוא לא נאסר עצמו, לכן מותר להוסיף. הוא אומר, פה אצלנו זה איסור חפתא. מניין לנו? הנרות הללו קודש הם, קודש, כמו הנרות של בית המקדש, היה חפתא, גם זה חפתא. ולכן אתה מברך, וציוונו, אשר קידישנו במצוותיו, וציוונו להדליק נר חנוכה. מה זה קידישנו? שוב, אתה מקדש את זה, וזה איסור חפתא, ולכן זה דומה לדאורייתא, וזה הדבר היחיד היוצא מן הכלל שיעשו. אבל שאר הדברים דרבנן יהיו מותר? זה החילוק שהרב מחלק שם. הדפקא מינה בין הדברים. בר-אן כתב באורח חיים, סיוון תמ״ז, סעיף יא, רק חמץ בתוך הפסח חוסר במשהו, אבל חמץ שעבר עליו הפסח בטל בשישים. למה? זה רק נס מדרבנן, כנסו לא לאכול אותו בעצמו, אבל אם מתערב, בטל בשישים. מה יהיה הדין אם יש פי חמישים ותשע? ניתן לי להוסיף עוד או לא? לפי התירוץ של החוות דאג, החמש שעבר עליו הפסח אסור בהנאה גם. כשאתה מוסיף עוד אתה נהנה, יהיה אסור. אבל אם נלך לפי התירוצים האחרים, עדיין זה איסור גברא ולא חפשא, יהיה מותר. לפי התירוץ הראשון שאמרנו בשם הפרי חדש, אז יהיה מותר. למה? כי מרן סוגיה בדוכתא, מרן ביורי דעה סימן צדיקתא את סעיף ו', מרן פסק כי הרשבן להטיל. זה היה נפקא מינה, בין הטעמים. מחלוקת בדרבנן, ואנחנו יכולים לסמוך להלכה למעשה על דברי הרב פרי חדש ומגן אברהם והטף, ולכן בכל איסורי דרבנן שהתערבבו מותר לי להוסיף עוד עד שיהיה פי שישים, זאת ועוד. חשך ויורי דעה סימן קטו ערך השולחן רבי יצחק טייב ויורי דעה סימן צדיקתא את סעיף ו', מביאים בדעת הרמב״ם שדווקא דבר שהוא איסור ודאי, אין מבטאים. ספק איסור מותר, וכאן זה ספק איסור, הרי לפי רבי נתן הספיקה דקה אחת, לא צריך יותר מזה. אז אין כאן דבר שהוא בוודאי איסור עד חצי שעה, זה ספק איסור, יש לנו ספק ספקה להתיר, ולכן יש יותר להוסיף עוד קצת עד שיהיה פי שישים, יש לנו כולה בדבר. מי שירצה להוסיף עוד על השמן הזה, מותר הדבר לכתחילה. שמעתי שיש גמ״ח מיוחד בשכונת בית ישראל, ומי נותר קנקנים, נעשה נס השושנים, אבל מה שהם נותנים, נותנים ממה שנשאר בבקבוק. אני לא יודע אם מה שנשאר בבקבוק, אם יש בזה איזה סגולה. אה, סתם כלאם פאדי, כל זה לא יתקדש, הזמנה עלה מלדי. צריך היה לקחת מהכוסית וכולי, טוב, צריך לחקור ולדרוש אותם, מה עושים אותם בעלי הגמ״ח. כן. אמרנו שביום הראשון אנחנו נשאיר את זה ליום השני, אין בעיה. כל הבעיה היא רק ביום השמיני בלבד. זה כל הבעיה.

אמרנו שהלילה היורצה היא של הפרי חדש. חדש, ראשי תיבות, חזקיה דה סילבה, סילבה בסין. הרב היה פה בירושלים לפני כ-300 שנה, היה גדול, רב ועצון בתורה. יש לו את החיבור הגדול, פרי חדש, שמאיר את עיני החכמים בהלכה, בתורה, מפרש כל דבר, מסביר ופוסק בצורה עמוקה מאוד. מתלמידיו היו הגינת ורדים ועוד, העמיד גדולי עולם. היתה לו כאן ישיבה בירושלים, שם הישיבה היה יפאר ענבים, זה היה שמה. צריך להחזיר עטרה ליושנה, צריך מישהו שיקים, אבל הוא צריך להיות עמלטן, מי שיקים את זה. זה שם שמחייב מאוד. זכותו של הרב יגן עלינו בכבוד שלמה, יעלה ויבוא וימכור. אתה באורח חיים, לא? כן, נכון. הוא קבור.