מעמד תלמיד חכם בזמננו, הספד ותענית בחנוכה, ודיני אונן בהדלקה

 

- - - לא מוגה! - - - 

עוסקת בנושא החנוכה.

בעזרת השם, בעוד עשרה ימים,

ראשון בלילה,

ליל כה בכסלו, נתחיל לחגוג את ימי החנוכה,

לא רק על ידי הדלקת נרות החנוכה,

אלא אותם הימים הם חשובים

כעין ימים טובים.

כמו שבחגים,

כולל ימי חול המועד, אסור להספיד, כך גם בכל שמונת ימי חנוכה אסור להספיד,

אם יש לו עלינו לוויה.

אומרים את הפסוקים גדול העצה ורב העליליה או עקביה בין מעל הליל אומרים קדיש

ואחרי זה הולכים ישר לחלקת הקבר אין להספיד בכל ימי החנוכה.

והטעם שאדם אומר

את השבחים מספיד ואומר את כל השבחים של הנפטר,

זה מעורר את האנשים לבכי,

צער, יגון ואנחה,

וימי החנוכה אסורים בצער ובבכייה הזו, ולכן אין היתר להספיד.

הגמרא במסכת מועד קטן בדף כז, הגמרא אומרת לגבי תלווית חכם שנפטר,

בשעת הלוויה מספידים אותו.

אין מועד בפני תלמיד חכם וכל שכן לחנוכה ופורים, אלה דברי הגמרא,

וכך פסק מרן למעלה בהלכות חול המועד בסימן תקמ״ז,

ומרן חוזר על זה אצלנו כאן בסימן תרע סעיף גמל,

אין מספידים בהם אלא לחכם בפניו.

אלה דברי מרן,

וכך ההלכה למעשה לנו לדידן הספרדים.

מהריו, רבי יעקב וייל,

כשדן בנושא של תלמיד חכם,

הוא מסופק אולי בחלק מאותם הדברים שנאמרו בגמרא לגבי דין תלמידי חכמים,

אולי זה היה בזמנם בדורותם, ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם,

זאת אומרת, ראשונים כבני אדם אנו כחמורים.

היום בזמן הזה אין החוכמה כמו שהייתה פעם.

הגדלות של התלמידי חכמים לא דומה למה שהיה בזמן הגמרא או בזמן הראשונים.

ולכן המגן אברהם מסכם לענייננו, הוא כותב את זה גם למעלה בסימן תקמ״ז וגם פה,

שבזמן הזה,

גם בשעת הלוויה,

לא מספידים תלמידי חכמים,

כיוון שאין גדלותם דומה למה שהיה בזמנים ההם.

כך הסכימו עוד מהאחרונים וכך נוהגים אחינו האשכנזים.

הלבוש והאליה רבה גם הם מביאים את דברי מהריו להלכה, אלא שהלבוש עושה פשרה.

חול המועד יותר חמור,

הוא אומר שבחול המועד לא יספידו,

מה שאין כן לגבי ימי הפורים או החנוכה,

יותר קל. חנוכה זה דה רבנן,

ולכן הרב מקל בדבר שכן אפשר להספיד.

אבל רוב האחרונים, אחרוני הספרדים,

הקלו בדבר.

וכך המסקנה להלכה למעשה.

הגאון רבי שלמה אמריליו בספרו כרם שלמה,

ועוד מגדולי האחרונים,

הרבי אליהו מניה ועוד,

לא רק שאמרו שההלכה היא כדעת מרן,

שיש דין תמיד חכם בזמן הזה משום שיפתח בדורו כשמואל בדורו,

אלא העידו שכך המנהג.

הביאו כמה וכמה דוגמאות, סיפורים,

שכשהיו אסונות ונפטרו תלמידי חכמים, אם זה בימי חול המועד או בימי החנוכה,

לא נמנעו מלהספיד אותם משום כבוד התורה.

נכון שהעוצמה,

הגדלות של החכמים היא פחות ממה שהיה פעם,

אבל כמו שאמרנו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, זו הסיבה שהנהיגו שכן, שכן יספידו,

וכך המסקנה לנו, לדידן.

מי שזוכר, לפני יותר עשר שנים, כשנפטר הגאון רבי יוסף עדס,

בחול המועד סוכות.

ההלוויה הייתה בליל ושנה רבה, היו שם גדולי הדור והספידו אותו,

כמו ההלכה שאמרנו שלתלמיד חכם הדבר שונה וכן צריך להספיד אותו.

כאן זה לא בעיה אישית שלו אלא כאן זה עניין של כבוד התורה ולכן מן הראוי להספיד ולא צריך להימנע בדבר.

מרן בכמה מקומות דן בנושא של תלמידי חכמים ולאורך כל הדרך מרן

כן כותב לנו את הדינים של תלמידי חכמים גם בזמן הזה.

הרמב״ם כותב לנו רק דברים מצויים.

דברים שאינם מצויים לא כותב,

אבל גם דברים שאינם הלכה למעשה אלא הלכתה למשיכה הרמב״ם כן כותב, דיני קדשים, טהרות.

ולכן מה שהרמב״ם כתב את כל הדינים בנושא תלמידי חכמים לא תמיד זה מהווה ראייה ברורה לנו לדידן בזמן הזה.

אבל מרן דרכו,

רק דבר שנוהג הלכה למעשה היום, מרן מביא.

מה שלא נוהג הלכה למעשה,

מרן משמיט את זה לגמרי מכל וכול.

ואת הדילים האלה שנוגע לתלמידי חכמים,

כמו שאמרנו, מרן מצטט לאורך כל הדרך בכל המקומות.

ואני אציין כמה דוגמאות שמרן מזכיר את הנושאים של תלמידי חכמים.

סימן קל״ה למדנו, כהן עולה ראשון לספר תורה.

כשאין כהן,

מרן אומר, חייבים לתת את העלייה לתלמיד חכם.

בהמשך, סימן ר׳,

כוס ברכת המזון, למי אנחנו נותנים, את מי אנחנו מכבדים.

בראש ובראשונה, אם יש שמה חכם, נותנים את הכוס לחכם.

בהמשך, בסימן ר׳ יט,

שם בסימן ההוא, מרן מפרט את דיני ברכת הגומל.

והגמרא דורשת מהפסוק,

וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יעלילוהו. קהל, מניין,

זקנים, לשון רבים,

מעות רבים, שניים, צריך שיהיו שני תלמידי חכמים,

תראה מיני הוא רבנן. מרן כן כותב את ההלכה הזו למעשה.

בהמשך, רכד,

מרן כותב, אדם שרואה תלמיד חכם גדול מברך עליו שחלק מחוכמתו לרעיו.

גם בהמשך, סימן ש״לט,

מרן מדבר לגבי הערמה בדרבנן שמותר.

מרן מעתיק לנו את דברי הגמרא בשבת קלט.

מרן מביא בתוספת שתי הדוגמאות,

הן לגבי חור שבחבית והן לגבי אסירה,

ובשניהם מרן סובר שיש דין תלמיד חכם גם בזמן הזה.

כך גם בנושא שלנו לגבי הספד בחול המועד. מרן כתב למעלה בסימן תקמ״ז,

ואצלנו כאן, בתר״ע.

גם ביורד דעה, גם שם יש כמה וכמה מקומות

שמרן נוגע בהלכות הללו, כגון בסימן רמ״ג מרן מדבר לגבי החיוב לשלם מס.

אז הגמרא מסכמת שרק אדם פרטי, אדם רגיל, חייב לשלם.

תלמיד חכם לא צריך לשלם מס.

והסיבה היא,

מה אתה עושה בכסף?

אתה לוקח משלם ל...

אותם החיילים בקבע או במילואים,

או אתה קונה בכסף הזה נשק.

החכם לא צריך את השומרים האלה.

התורה היא ששומרת, היא שמגינה לא רק עליו, עליו ועלינו.

ולכן אפילו אם החכם הזה הוא עשיר גדול,

מיליארדר קיבל ירושה מהסבא שלו,

יש לו הרבה כסף, הוא לא עני.

לא בגלל שאנחנו מרחמים על החכם,

בגלל שהוא עני מרוד, לא לוקחים ממנו מהסתור.

אפילו אם הוא יהיה עשיר גדול,

יהיה לו הרבה כסף,

אף על פי כן אסור לקחת ממנו מס. אלה דברי מרן בשולחן ערוך,

ומרן יתייחס לזה במישרין גם בספרו

שאלות ותשובות אבקת אורחן.

בדרך כלל מרן כותב את כל פסקי ההלכה בלשון העדינה בענווה גדולה.

מקום אחד ואחיד שמרן יצא מגדרו,

זה המקום הזה לגבי תשלום מס לאלה שלוקחים חלילה מס מאותם החכמים.

לא רק שמרן כותב נגדם בחריפות,

יש להם אפילו קללות.

עד כדי כך,

הפשע הזה נורא, הדבר הזה חמור מאוד.

ולכן,

דוגמה שמרן אומר, אתה רואה שגם בזמן הזה חוששים,

ברור שקיימת ההלכה שיש דין תמיד חכם בזמן הזה.

בהמשך, שם בעברי דעה סימן רמ״ד.

מרן עוסק בהסבר הפיסוק

מפני שיבה תקום והדרת פני זקן.

מה זה והדרת פני זקן? זה קנה חוכמה,

והכוונה היא שאותו האדם תלמיד חכם.

תלמיד חכם צריך לעמוד מפניו.

מרן לא אמר זה היה פעם בדורותם,

אלא גם בזמן הזה יש חובה מגאורייתא לעמוד מפני החכם.

גם בהמשך, בהלכות צדקה,

לפעמים אין כסף בקופה לתת לכולם. מה עושים?

מהו סדר העדיפות שהגבאי צדקה ינהג?

אז הולכים לפי הסדר, לפי הייחוס.

כהן, נביא ישראל וכו'.

אבל אם יש שם חכם, שום מרן מסיים,

אפילו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול, עם הארץ.

גם בהמשך, בסימן ש״ל״ד, אדם שמבזה חכם,

צריך לעשות במשפט כתוב,

לנדות אותו.

גם את זה מרן כותב, הלכה למעשה.

בהמשך, בסימן ש״מ,

חכם שמת הכל קרוביו,

ולכן צריך לקבוע עליו גם מי שלא קרוב שלו.

גם בבן עזר, סימן ב', מרן מדבר שם בנושא שידוכין,

ומרן מצטט

את דברי הגמרא בפסחים מ״ט,

ימכור אדם כל מה שיש לו ויישא בטן מתחכם או יישיא ביתו את המתחכם.

גם בחוש המשפט, בהלכות דיינים, גם שם מרן דן וכותב את ההלכות,

מה שנאמר בגמרא ובפוסקים, מרן כותב אותם גם בזמן הזה להלכה ולמעשה.

חכם שמגיע לבית דין, יש לו דין תורה,

אפילו שהוא בא האחרון לא משאירים אותו בתור שיחכה,

אלא מקדימים אותו לפני כולם.

נכנס לתוך בית הדין,

תמיד הצדדים, התובע והנתבע צריכים לעמוד.

ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני השם.

אבל כאן, מפני כבוד התורה, נותנים לו לשבת.

נותנים גם לבעל דין השני לשבת, מהפכים בזכותו.

את כל הדברים האלה שנאמרו בגמרא ובפוסקים,

מרן מצטט לנו להלכה ולמעשה.

גם בהמשך,

בהלכות מציאה ואבדה,

אדם שמוצא אבדה שאין בה סימן,

הרי אלו שלא.

אבל אם הוא מצא את זה במקום שמצויים חכמים, צריך להכריז,

ואם החכם בא ואמר, אין לי סימן, זו אבדה שאין בה סימן, אבל אני יכול להתבונן, לראות,

על פי תביעות עין אני יכול לדעת אם זה שלי או לא.

הגמרא מחלקת בין אדם רגיל לחכם,

והמסקנה היא, גם מרן אומר,

שאם החכם הזה רואה ומזהה על פי תביעות עין שאותו חפץ הוא שלו,

מחזירים את אותה אבדה לאותו החכם,

על פי תביעות עין. וכך ההלכה למעשה גם בדברים אחרים שייך את הכלל הזה.

מקום אחד ויחיד שמראה נשמית הלכה את דברי הירושלמי.

אדם שביזה חכם,

ואחר כך מגיע התיק הזה לבית דין,

הירושלמי אומר שצריך לחייב את אותו המבייש תרכבה דין הרי.

וזה מרן נשמית.

יכול להיות שבזה אתה יכול לומר קימלי,

שיוכיח שהוא חכם שמגיע לו סכום כזה, ואחר כך נדבר.

אבל חוץ מהדוגמה ההיא, אתה רואה כל המקומות האחרים,

מרן כן כתב כסדר את כל אותם הדברים,

וכך ראוי לנהוג ולעשות.

אנחנו קיבלנו הוראות מרן,

לא ללמד על עצמו יצא,

לא רק לגבי הדוגמה של הספד בימי החנוכה,

אלא בכל הדברים כולם צריך להיזהר ולכבד,

לנהוג כבוד באותם התלמידי החכמים גדולי תורה.

אלא שהגמרא מסיימת,

מי נקרא חכם ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר?

ולכן אם אותו אדם הוא גברה רבה, למדן,

אז בזה שייך לעשות במשפט כתוב,

מי שביזה אותו צריך לעשות לו נידוי.

אבל אם האדם הזה הוא לא עד כדי כך, אתה שואל אותו שאלות,

בדרך כלל הוא לא מתמצא בהלכה.

הוא יודע לדרוש יפה,

יש לו לשון בלי עין הרע,

בן פורט יוסף,

שתר ביל חכי, כך אומרים בערבית,

לשון כולו מתוק מדבש,

אז אחד כזה, בסדר, כל הכבוד לו,

אבל הוא עדיין לא בגדר תלמיד חכם,

ולא חלים עליו הדינים שאמרנו קודם.

אלא, תלמיד חכם, הכוונה היא, אדם שבקיא בהלכה,

אתה שואל אותו שאלה, הלכה למעשה,

הוא יודע לעיין בסוגיה הראשונים-אחרונים,

יודע את כללי ההלכה, בקיא בכל הפרטי פרטים,

ויכול לעסוקי שמעתתה לבד הלכתה.

אדם כזה שייך לומר עליו, יפתח בדורו כשמואל בדורו.

איך אומרים הבדחנים?

וכי יפתח איש בור, במקום לומר, וכי יפתח איש בור,

וכי יפתח איש בור,

לא היה חלילה בור, אלא ודאי שגם הוא ידע הרבה מהתורה,

ולכן רק אדם כזה שיודע הלכה למעשה, שייך להגדיר אותו כתלמיד חכם לגבי כל הדינים. הלא והכי לא.

אולי מקום אחד יוצא מן הכלל יותר קל לגבי הנושא של המס.

הגאון רבי יוסף ידיד,

יש לו ספר שלם בשם תורת חכם.

הספר הזה, כשמו כן, הועסק בהלכות האלה.

הוא מביא את כל הדוגמאות שדיברנו,

ועל כל דוגמה הוא מנסה לברר

באיזה מדרגה צריך להיות אותו החכם כדי שנגדיר אותו כתלמיד חכם לאותו עניין.

הוא מדבר בנושא של המס. הוא מביא את דברי הראש,

מדייק מהלשון שלו,

שם לגבי פטור ממס,

לא צריך שיהיה ענק שבענקים בתורה שיודע את כל התורה כולה בעמקות.

אלא,

אפילו אם האדם הזה לא הגיע למדרגה הזו,

אם תורתו אומנותו והוא שקוע בתורה, פטור ממס.

אפילו אם האדם הזה, לצורך הפרנסה שלו,

הוא יוצא לעבודה, הוא לא יכול לשבת כל היום בכולל, אלא הוא הולך ועובד.

אבל מיד אחרי שהוא מסיים את העבודה,

אף פעם לא תורא אותו, לא קורא עיתון ולא יושב לפטפט שיחות.

אלא מיד אחרי זה כולו קודש לאלשם יושב ולומד עוסק בתורה לומד מלמד גם אדם כזה יש לו דין תמיד חכם שפטרו ממס אפילו אם אתה עושה לו מבחן אתה בוחן אותו מבחינת הידע הוא לא שולט בשס או בפוסקים

אף על פי כן האדם הזה תורתו אומנותו גם אדם כזה התורה שלו מגינה עליו ועלינו

ולכן פוטרים אותו ממס כך ששם ההגדרה יותר קלה

אבל לגבי נושאים אחרים כמו שאמרנו צריך להיות תמיד חכם גברה רבה שיהיה בגדר שואלים אותו שאלה בכל מקום והוא מתמצא בכל הנושאים שהם הלכה למעשה.

התשבץ

רבנו שמעון בר צמח היה גדול רבני אלג'יר לפני 600 שנים

והוא דן בנושא הזה מי נקרא חכם.

מצטט אותו להלכה גם מרן באבקת רוכל וגם הפתחי תשובה.

הוא אומר צריך שידע את השס באותם הדברים שנוהגים ההלכה למעשה ותנאי שני שיהיה נבון וחכם שידע ללמוד דבר מתוך דבר.

תנאי האחרון שיהיה ירא שמים.

על התנאי הראשון מרן אומר זה היה בדורו בזמנו היה אפשר למצוא חכמים שבקיאים בכל השס להלכה למעשה.

היום לא תמצא אלא אחד מעיר או שניים ממשפחה שבקיאים יודעים את כל השס.

אבל ברור הדבר שצריך להיות גם התנאי השני שאותו החכם גם יודע ללמוד דבר מתוך דבר.

אתה שואל אותו האם ביצה חיה ביום שבת

מותר לטלטל אותה או שהיא מוקצה?

לא כתוב בגמרא בפירוש על הדברים האלה.

בגמרא כתוב על דגים שזה מוקצה,

כתוב על בשר שחזה באומצה,

ואז אתה שואל, ביצה דומה לזה, דומה לזה?

הרי היום בזמן הזה הרופאים אומרים שבביצה חיה מי שגומע יש סיכון של החיידק הטורף.

ולכן אנשים נזהרים מאוד היום לא אוכלים, לא גומעים ביצים חיות,

אלא מי שאוהב ביצים מבשל.

הבישול הורג את החיידק, בזה נמנע מהסכנה.

ממילא, כיוון שבמציאות אנשים לא אוכלים את זה,

אז זה דומה לדגים. כמו שאדם נמנע מלאכול דג שאינו מבושל, דג חי,

אז כך גם לגבי זה.

אז הוא יודע לדמות דבר לדבר,

הוא אומר לך,

הביצים בדור שלנו הם מוקצה,

וכן הלאה. כל דבר ודבר אתה שואל אותו,

הוא יודע את היסודות טוב, הוא יודע גם להבין, ללמוד דבר מתוך דבר.

אבל עם אותו האדם יש לו זיכרון אדיר.

מה שהוא קורא, הוא מצלם את זה במוח.

אז הפוסקים מגדירים אדם כזה שלא מבין לעומק ולא יודע ללמוד דבר מתוך דבר,

הפוסקים מגדירים אותו כחמור נושא ספרים.

יש על החמור שס, פוסקים, שמתי את הכול,

כל הסדרה שמתי עליו,

אבל הוא נשאר חמור. להבדיל, גם אותו אדם,

אם הוא לא יודע להבין דבר מתוך דבר, גם כן אין לו הגדרה של תלמיד חכם,

אלא אם כן אם הוא נבון,

שיודע גם להבין, להעמיק וללמוד דבר מתוך דבר.

דבר אחרון,

ברור שדווקא אם הוא ירא שמיים,

אם האדם אינו ירא שמיים, קל דעת,

בוודאי שהרי הוא כקל שבקלים,

אין הווה אמנה לנהוג בו דיני תלמידי חכמים,

לא חייבים בו בשום דבר.

אבל כשיש בו את היסודות האלה,

בוודאי ברור שצריך לנהוג בכל הדוגמאות שהבאנו,

או בדוגמאות האחרות,

יש גם בזמן הזה דיני תלמיד חכם בכל עניין.

ימי החנוכה הם כימים טובים, ולכן אסור גם לצום בהם.

אפילו אם יש לאדם אזכרה בתוך ימי החנוכה, יורצאית,

אסור לו לצום באותם הימים, שגם הם כימים טובים.

שואל אותך, אם כן, מה אני עושה?

תאמר לו, לא חייב לוותר לגמרי על הצום,

אלא הוא יכול להקדים.

יכול לקבל עליו את הצום ביום שבת,

שיהיה בתענית ביום ראשון כד בכסנא,

אין שום בעיה.

או לפעמים, שכח לצום לפני,

יכול לדחות את הצום לאחר מכן.

יקבל עליו ביום שני ב' בטבת,

ותקבל עליו את הצום כדי שיצום ביום שלישי ג' בתבל. גם כן, או לפני או אחרי החנוכה,

יכול להשלים, אבל בתוך ימי החנוכה אין לו היתר, למרות שכוונתו לשם שמיים,

אף על פי כן הדבר אסור בתוך ימי החנוכה.

יש רק דוגמה אחת ויחידה שיהיה מותר.

אדם שראה חלום לא טוב, נפשו עגומה עליו,

טוב, שמה זה בגדר פיקוח נפש.

כיפה תענית לחלום כאש לנעורת,

אם הוא יצום בו ביום,

ולכן אפילו בשבת ויום טוב, מרן כתב לנו בסימן רפח שיכול לצום, אין שום בעיה בדבר.

אבל חוץ מהדוגמה של תענית חלום,

בדברים אחרים בוודאי שלא מרשים לאדם לצום.

אפילו בתענית חלום, הגמרא אומרת שאחר כך צריך

לעשות תיקון על מה שביטל עונג שבת,

בעלם מיטב תענית לתעניתי,

כמו שמרן מסכם בסימן רפח שבאחד מימי החול חייב לצום כדי לכפר את מה שביטל עונג שבת.

ומרן כותב לנו בסימן תקס״ח שהוא עדין גם לגבי ימי החנוכה.

גם פה אם הייתה לו תקלה ונאלץ להתענות נאלץ לצום תענית חלום,

מרן כותב שאחרי שיעברו ימי החנוכה,

צריך לצום יום אחר כדי לכפר על מה שצם בימי החנוכה.

יש מישהו מהאחרונים שחשב שחנוכה יותר קל ולא צריך לעשות את התיקון הזה,

ונעלם ממנו דברי מרן.

כמו שאמרנו,

מרן משווה את ימי החנוכה לשבת ויום טוב, לגבי זה אין הבדל.

נכון שהתרנו לו בגלל הסכנה,

התרנו לו שיצום גם בתוך ימי החנוכה,

אבל סוף סוף

הוא נאלץ לעשות כעין העבירה,

ולכן מרן אומר שם שצריך למיטב תענית לתעניתי, שבאחד הימים שאחרי החנוכה יעשה את

התיקון הזה לצום יום אחר.

אני קורא לכם את לשון מרן,

תקס״ח, סעיף ה'

המתענה תענית חלום ביום טוב או בחולו של מועד או בראש חודש

או בחנוכה ופורים או בערב יום הכיפורים,

צריך למיטב תענית לתעניתי, כדין המתענית תענית חלום בשבת.

אתה רואה שמרן התייחס בפירוש גם לנושא של חנוכה ופורים,

ולכן גם בהם ניאלץ לומר לו שיצטרך לעשות תיקון.

ולכן,

אם הוא בא לשאול אותנו לפני שצם,

בא להתייעץ איתנו, מספר חלמתי חלום, כך וכך ואראה בחלומי, והנה,

תגיד לו, במקום צום, שילך יעשה קודם כל הטבת חלום.

ואם זה עדיין לפני התפילה, הוא שואל אותך,

תגיד לו, שיכוון בשעת ברכת כהנים.

תראה בסידורים הגדולים, שם יש

את הבקשה,

אני שלי, חלומותיי שלך וכולי, יאמר את כל הקטע הזה,

ובעזרת השם ברכת הכהנים תחול עליו שלא יצטרך לבוא לידי שום נזק גם בלי ה...

תענית עדיף יותר שאעשה את הדברים האלה,

התפילה בשעת ברכת כהנים, הטבת חלום שעשו לו שלושה מחבריו,

זה מספיק ולא צריך לחשוש יותר מדי.

הגמרא בברכות נה מתארת לנו שחלום שבא על ידי מלאך הוא אמת,

אבל חלום שבא על ידי שד הוא אפס, הוא כלום.

ובדרך כלל,

לא רק 99% מהחלומות שלנו באים על ידי שדים,

99% ואולי 100% הכל שטויות, הכל דברים בטלים,

מי יזכה שיבואו אליו המלאכים לבוא לספר לו סיפורים.

אומנם אנחנו יודעים שיש איזה בבות שמספרים לנו סיפורים, הוא אומר לך אתמול בלילה היה אצלי אליהו הנביא,

כל פעם הוא מספר לך סיפורים אחרים,

הוא יכול לספר, יכול לחלום בהקיץ.

אנחנו לא מתנגדים,

מותר לנו לחייך ולשמוע את הבדיחות שלו גם בהקיץ.

אבל דברים בטלים,

לא בבא ולא עלי בבא, יא חלום, לא עם ימיהו הנביא ולא עם האחרים.

היום בדורות שלנו אין הווה אמנה לדברים הללו. תראה את הגמרא באוריות יג,

שהראו בחלום לרבי מאיר שילך לבקש מחילה,

הוא קם בבוקר ואמר דברי חלומות לא מעלים ולא מורדים.

אם באמת

היה חושש לחלום שלו שאולי זה היה בא על ידי מלאך,

הוא היה הולך ומבקש מחילה.

אז אם אצל רבי מאיר בעל הנס אנחנו לא רואים שהוא חשש לחלום,

הוא לא אמר שזה בא על ידי מלאך, אמר מסתמא זה שד.

אז רבי מאיר לא בא עם מלאכים, רק אצלנו יבוא המלאכים, אין המלאכים מה לעשות, רק לבוא לספר לנו סיפורים.

היום בדור שלנו יש לא רק בבות,

יש גם אופנה חדשה, יש גם נשים,

יש גם בבאיות.

והיא מספרת לך, אתמול בלילה הייתה אצלי רחל אמנו,

רחל אמנו אמרה כך ואמרה כך, טוב, אולי שתגיד מה שהיא רוצה,

אולי צריך להביא לה פסיכיאטר,

אינני יודע מה התרופה למחלות נפש כאלה,

אבל בוודאי שאין הווה מנה לדברים האלה, אין למציאות הזו אחיזה בדורות שלנו.

גם רבי שמעון בר יוחאי הלך להציל את עם ישראל מהגזרה,

כמו שהגמרא מספרת במסכת מעילה,

ושלחו לו את השד בן תלמליון.

הוא בכה, אמר, הגר שפחה צרה,

באו לה שלושה מלאכים, שלושה פעמים נאמר שמה, ויאמר לה מלאך השם.

אני שהולך בשליחות עם ישראל,

בא אליי שד בן תלמליון?

אפילו אחי הוא לא דחף אותו, הוא לא שלח אותו.

הוא לא אמר לו, תסתלק מכאן, אני רוצה מלאך.

אמר, זהו זה, הדור לא ראוי לכך,

ולכן יבוא עדו מכל מקום.

הגמרא מתארת איך שבסוף הוא הצליח,

על ידי אותו השד, הצליח באמת להציל את עם ישראל ולבטל את הגזרה.

אז אם אצל רבי מאיר, אצל רבי שמעון בר יוחאי, אתה רואה את הדברים האלה,

אז מי אנחנו, איזה הווה אמנה שיבוא איזה מלאך לספר לנו סיפורים. ולכן עדיף שאדם יהיה מציאותי שלא ישגה בהזיות,

שלא יהיה חולם חלומות בהקיץ,

שאולי יש משהו מהאמת בחלומות האלה. זה בדרך כלל דברים בטלים,

ואם הוא בכל אופן חושש קצת,

שיעשה הטבת חלום. מהטבת חלום אין מה להפסיד,

אבל עצום בימי החנוכה, קל וחבר, שבת ויום טוב,

עד כמה שאפשר להתרחק מזה, עדיף יותר.

האחרונים דנו לגבי אדם שהוא בר מינן אונן,

מה דינו לגבי מצוות הדלקת נרות חנוכה.

העלייה רבה ושאר האחרונים אומרים,

אם הוא נשוי אשתו תברך ותדליק,

אם הוא לא נשוי ימנה שליח והשליח לא יברך.

כך הסכימו האחרונים וכך ההלכה.

שואל המריל דיסקין,

הרי התורה פטרה את האונן מהמצוות.

ובלכתך בדרך דרשו בסוכה קפה,

בלכת דידך הוא דמחיאבת,

אבל העוסק במצווה פטור מהמצווה. וכאן האדם הזה, האונן,

הוא חייב במצווה כי כעבור תקברנו ביום ההוא.

הוא חייב לטפל בקבורה של האימא שלו, של האבא שלו,

ולכן הוא פטור מכל המצוות, כמו שאמרה המשנה בברכות יח,

מי שמתו מוטל לפניו פטור מהתפילה, תפילין וכו'.

אם כן, אם הוא פטור מהכל,

מדוע ולמה נחייב אותו במצוות הדלקת נרות חנוכה על ידי שליח.

מתרץ המהריל דיסקין ואומר,

אנחנו פוטרים את אותו האונן רק ממצוות עשה.

בוודאי שחייב בכל הלווין.

האם יעלה על הדעת

שנאמר לאונן, אתה פטור מהתורה,

אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה?

האם הוא יכול לאכול חזיר?

האם הוא יכול ללכת ולגנוב, לשדוד,

להגיד אני עכשיו אונן,

אני פטור מכל התורה?

אין הווה אמנה, חס ושלום.

הוא פטור מהעשה כדי שילך לעסוק במצוות כי כבור תקברנו ביום ההוא.

אבל אין הווה אמנה להתיר לו לעשות עבירות.

ולכן, אם הוא בא לאכול,

הוא לא חייב לברך המוציא ולא ברכת המזון,

אבל נטילת ידיים הוא חייב, אסור לאכול בלי נטילת ידיים.

ולכן, נוטל ידיו בלא ברכה.

גם פה אצלנו,

אם האדם הזה, אותו האונן, לא ידליק נר חנוכה.

העוברים נשבים,

רואים שבבית שלו אין נרות חנוכה, יבואו לחשוד בו.

יש כאן איסור מראית העין.

כבר נאמר, וייתם נקיים מהשבו מישראל,

אסור לאדם להביא את עצמו לידי חשד.

אז כאן, מצד איסור מראית העין, אנחנו חוששים.

ולכן אמרנו לו, שיבוא ויעשה שליח,

ימנה שליח שידליק בשבילו את נרות החנוכה. למה הדבר דומה?

הגמרא שם בהמשך,

בשבת כג אומרת, חסר שיש שם שני פתחים,

צריך להדליק בשני המקומות, בשני הפתחים,

מפני מראית העין. מרן כותב לנו את זה בהמשך,

בסימן תרעא, סעיף ח' וכך ההלכה.

ממילא גם פה,

לכן הצרכנו את אותו האונן שימנה שליח שידליק את נרות החנוכה בלי ברכה.

אם האדם הזה נשוי,

אשתו היא לא אוננת.

הוא נפטר, האבא שלו, ולכן הוא פטור מהמצוות.

היא לא אוננת, ולכן היא חייבת.

הרי גם הנשים חייבות במצוות הדלקת נר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס,

ולכן היא בוודאי לא רק מדליקה, אלא גם מברכת.

על זה אין לנו ספק, הלבד לכול עלמא, היא צריכה לברך.

אבל מה שאין כן לגבי הדוגמה השנייה,

שהוא רווק והוא שולח שליח שידליק נרות חנוכה,

שם יש לנו ספק גדול,

והכלל הוא,

על נושא של מראית העין אנחנו גם מחייבים,

אבל ללא ברכה.

דעת הפרי תואר ועוד שהדבר שנוי במחלוקת הרשב״א והרן,

אם הנושא של מראית העין הוא רק גברא או גם חפצא,

והנפקא מינא אם יברך או לא, והמסקנה היא,

גם בחצר שיש על שני פתחים,

הוא לא יכול לברך על הפעם השנייה, אלא פעם אחת ולא ישנה לו. גם פה, אם אתה אומר שעיקר החיוב הוא משום מראית העין,

לא שייך לבוא ולברך.

יש לנו דוגמאות רבות לדבר שהפוסקים דנו גם במקומות אחרים,

וגם שם אמרו את ההלכה האמורה.

הגמרא במסכת פסחים, בדף ו',

הגמרא עוסקת בעיסת ארנונה.

כיוון שזה מיועד לגוי, לא צריך להפריש חלב, אבל מצד מראית העין צריך.

וגם שם הפוסקים,

ביורד העה סימן שכח כתבו לנו.

שלא יברכו על הפרשת החלל.

גם לגבי קמח מתולע,

גם שם יש את הבעיה האמורה.

אולי, למרות שאתה לא עושה את האפייה הזו בשביל יהודי, אלא הכל מיועד לגוי.

לגוי מותר לאכול תולעים, אין בזה איסור עבר מן החי.

הכל אחרי שאופים, הכל מת, אין שם שום תולעת חיה,

אין אף אחד ממנה לאסור.

אם כן,

מהתורה אתה פטור מהפרשת חלה.

מדרבנן, משום מראית העין צריך,

אפילו אחי לא יברך.

מסכם הרב בעל פרי תבואה, אם הוא רוצה מספק להחמיר,

יעשה כך, יאמר את הפסוק,

ויברך דוד את אדוני לעיני כל הקהל ויאמר דוד, ברוך אתה אדוני אלוהי ישראל אבינו מהעולם ועד עולם,

מלך העולם אשר קידושנו ומצוותיו יצוואנו, להפריש חלה תרומה ויוציא חתיכה.

זו העצה שם.

אז אם רוצה גם השליח בענייננו לעשות את המצווה כהלכתה עם ברכה,

אז שיברך עם הפסוק ויברך דוד.

אבל לומר ברכה רגילה בשם המלכות לא רשאי כלל ועיקר.

זאת ועוד.

הגמרא מביאה דוגמה שאותו האונן סיים את תפקידו,

מסר את המת, את הגופה של האבא,

לכתפים, אנשי חברה קדישה.

הם עושים את הכול. אנשי חברה קדישה דואגים לכול.

ואז ברגע שהם מטפלים בכול,

הוא חוזר להתחייב בכל המצוות.

כך פסקו הרעביה ומרן ביורד דעה סימן שמ״א.

גם היום יש מקומות בעולם שאנשי חברה קדישה, כשמם כן הם,

מבצעים, עושים את הכול על צד היותר טוב,

עושים את עבודת הקודש הזו במסירות ובצורה מקצועית.

אז יכול להיות שאותם האנשים עושים את הכול, וממילא הוא כבר לא עוסק במצווה, אלא הם ידאגו לקבורה,

וממילא הוא כן חייב.

זו הטענה השנייה.

ולכן אין ספק בדבר שכן צריך לשלוח שליח מן הראוי שכן יקיים את מצוות נר חנוכה לחומרה.

אבל אנחנו אומרים לחומרה,

אבל לא עד כדי שיברך ברכה.

גם לגבי הנושא של הברכה, אנחנו גם בזה חוששים,

כי לא תמיד אנשי חברה קדישה עושים את הכול במאה אחוז כמו שראוי, כמו שצריך.

גם אם הם עושים את העבודה שם בבית הקברות, עושים בצורה נכונה.

אבל הדבקת המודעות,

הרבה פעמים הבנים הם שיודעים היכן היה האבא שלהם מתפלל, לומד,

ושם אם הם ידביקו את המודעות אז האנשים יבואו ללוויה.

אם הוא יודע שאבא שלו היה מתפלל במוסיוף,

אז הוא הולך, מדביק את המודעות ליד מתכנסת מוסיוף,

ועל ידי זה כל החברים שלו יבואו לחלוק לו את הכבוד האחרון.

דבר כזה חברה קדישה לא יודעים, זה לא שייך להם.

ולכן אי אפשר לומר שהאונן פטור לגמרי מעניין מצוות כי כבוד תקברנו,

הוא כבר לא שייך לעניין, הם לקחו על עצמם את הכול. זה לא נכון.

הרבה פעמים יש דברים מסוימים שאו על ידי המודעות או שעושים אותם בצורה אחרת,

וברור הדבר שיש עדיין מה לעשות גם לאותם הבנים,

והרבה פעמים הם עדיין בגדר אוננים,

כמו שהמשנה אמרה עליהם,

פטורים מהתפילין, מהתפילה ומכל המצוות עד שתהיה הקבורה.

לצערנו, היום רוב חברות קדישה בעולם לא תמיד הן אנשי מקצוע ולא תמיד הן אנשים שעושים את מלאכתם לשם שמים באמונה בצורה מושלמת.

הרבה פעמים יש שם תקלות חמורות מאוד,

ולכן הבנים חייבים ללוות את העניין עד הרגע האחרון,

כדי שלא תהיה שום תקלה.

ואני אציין דוגמאות מסוימות שהרבה מחברות הקדישה נחשנים בדברים האלה, בשוגג, במזיז, זה לא חשוב,

אבל אנחנו אמורים למנוע את ביזיון המת.

הדבר הראשון, הרחיצה, הטהרה,

ההלבשה של התכריכין.

לפי הקבלה יש מעלה גדולה שעטפו אותו בתכריכין של פשתן.

לא תמיד הם עושים את זה.

כשהבנים נמצאים בשטח אז באים ומשלמים להם שעשו את הכל על ידי פשתן.

זאת ועוד, מקום הקבורה.

אתה שואל, היכן יהיה?

אז יש לנו כאן בירושלים עיר הקודש

חברות קדישה שהן אנשים מראי שמיים, בני תורה,

שנזהרים גם בהלכות הקבורה ונזהרים בדין לא לקבוע רשע ליד צדיק.

אתה שואל אותם, היכן?

אז הם אומרים לך, יש לנו חלקת שומרי שבת והם קוברים אותו באותה החלקה.

הכל יהיה לפי כבודו של המנוח.

אבל יש חברות קדישה שאולי הם מגדירים את עצמם שהם עוסקים בהובלות, כך הם אומרים בבדיחותה.

ולצערנו הם לא רחוקים מההגדרה הזו

ואין להם ריח של יראת שמיים.

ושמה עצמם, כעם ככהן,

אם יש איזה אדם מהעולם התחתון, מהעולם העליון,

קוברים גנב בן גנב, ליד צדיק בן צדיק, אצלם לא אכפת להם, קוברים את כולם ביחד,

כל החלקות מעורבבות שם.

בוודאי שזה פשע גדול.

הרבה מהפוסקים אומרים שהאיסור הזה הוא דאורייתא,

עד כדי כך שצריך לפנות את הקבר בגלל זה.

יש שיציעו פשרה לבנות מחיצה בין הרשע לבין הצדיק.

תראה אצל אלישע,

היה צורך, הוא נאלץ להחיות את המת,

כדי שאותו האדם שלא היה ראוי שיהיה עמו במחיצתו,

היה צריך להחיות אותו כדי שיסתלק משם.

לא עושים סתם בחינם ניסים כאלה,

ניסים של תחיית המתים.

אתה רואה כמה העניין הזה חמור.

הרן כתב את כל זה להלכה ביוראי דעה סימן שסב סעיף ה',

וככה המסקנה, זה מחייב את כל חברות קדישה בעולם.

והיום בירושלים יש לנו חברות קדישה טובות,

אם זו חברה קדישה קהילת ירושלים או חברה קדישה עץ חיים של הרב שרבני,

חברה קדישה של האשכנזים החסידים,

הם באמת נזהרים בדברים האלה,

יש להם הפרדה,

יש להם חלקה של יהודי מרעי שמים, שומרי שבת,

ואם האדם הזה היה פושע, היה מראשי העולם התחתון, גנב בן גנב ולא חזר בתשובה,

אז יש חלקה אחרת,

שמים אותו במקום אחר,

הם זהירים בדבר.

אבל לצערנו חברות קדישה אחרות לא נזהרים בדברים האלה.

אז אם הבן יודע הלכה ונזהר בדברים האלה,

הוא שואל אותם איפה, באיזה מקום תהיה הקבורה.

הוא הולך, בודק, עושה שיעורי בית,

יכול לפעמים להציל את המצב שאבא שלו לא יגיע לביזיון הנורא הזה,

שיקברו אותו במקום כזה.

באים ומציעים לאדם דירה,

אומרים לו, תשמע, יש כאן דירה, פנטהאוז,

יש כאן מקום יפה,

180 מטר, הוא שואל, כמה המחיר?

אומרים לו, 50 אלף דולר.

זה סכום מצחיק, הוא אומר למתווך, מה, אתה צוחק עליי? אתה מרמה אותי?

הוא אומר לו, אני מדבר ברצינות.

מביא לו נוסח טאבו, לוקח אותו, הוא רואה.

הוא לא מאמין במראה עיניו, מה קרה? למה כל כך בזול? במקום חצי מיליון, במקום זה 50 אלף?

אז הוא שואל את השכנים, תשמעו,

יש כאן דירה למכירה.

מה אתה מספר?

מה אתה אומר?

מה יש כאן בשכונה, זה טוב או לא טוב?

אז אומרים לו, לוחשים לו באוזן, תשמע,

מתחתיך גר ראש המאפיה הבינלאומית וכולי.

ולפעמים, אתם יודעים, הם לא נוהגים לדבר בפה.

לא התכלית הוא הדיבורים, לא המדרש עיקר, אלא המעשה.

יש להם אקדח והם קונעים למטרה,

לפעמים לא קונעים, ואולי מי שנמצא מלמעלה יקבל איזה כדור טועה,

אז הוא אומר לך, תשמע,

אני גם בחינם לא אגור כאן בבית, תודה רבה שאמרת לי, שלום ולא להתראות.

אז לגור בחיים, במקום כזה, אנחנו נברח.

למה שהמסכן, הנפטר, הצדיק הזה,

יהיה לידו אותו הפושע, גנב בן גנב, שיהיה לידו? ודאי שזה פשע נורא.

ואיפת לרעך כמוך דע לך שנא לחברך לא תעביד,

אינה ואמנה שיעשו את הדברים האלה לאותם הנפטרים הצדיקים.

לצערנו, חלק מאנשי חברה קדישא לא נזהרים בזה,

והאחריות היא על הבנים,

על המשפחה,

למנוע את הדבר הזה. כשקורה אסון,

מן הראוי להודיע להם מראש, כדי שלא יבוא חלילה על ידי ביזיון אמת.

לצערנו, לא רק בחברות קדישא האזרחיות,

אפילו בחברה קדישא של הרבנות הצבאית,

גם שם מדי פעם יש להם תקלות בדבר הזה,

ולא תמיד יש להם שליטה מלאה על מה שנעשה בשטח.

הרבה פעמים חייל נהרג,

וכשרוצים לקבור אותו,

שולחים אותם לבית הקבלות הצבאי בהר הרצל.

לא פעם יש חיילת גויה,

גויה, חיילת שהתאבדה, קוברים אותה שם, בהר הרצל.

לפעמים מביאים גם את אותו הבחור המסכן היהודי שנהרג,

מביאים אותו לקבור אותו שם.

איזה אבא ממנה לקבור את החלל המסכן הזה,

שאומנם מגיע לגן עדן,

יש לו זכות להגיע למעלה העליונה בגן עדן, הרוגי לוד,

אין כל בריאה יכולה לעמוד במחיצתן,

אבל למה לענות אותו שיקברו אותו ליד אותה החיילת הגויה? ואין להם שליטה בדברים האלה להגיד כך או כך.

בהר הרצל אין הפרדה בין יהודי, יהודייה,

גויה, גוי או יהודי צדיק וכו'. אין את ההפרדה הזו.

אז מה עושים?

פשוט מאוד,

החוק מאפשר למשפחה לבחור גם בית קברות אחר.

צריך ללחוש להם באוזן,

כדי למנוע את הבעיות האלה, יגידו להם,

אנחנו רוצים שחברה קדישה, קהילת ירושלים,

הם יטפלו בכול, יקברו אותו בבית הקברות האזרחי,

זה מה שהמדינה מתחייבת,

למעשה ישלמו להם את כל ההוצאות.

ואם הם רוצים שתהיה גם לוויה צבאית,

שיהיו גם מטחי אש,

אז יבואו חיילים ויעשו גם שם מטחי אש.

זה לא משנה,

המקום כאן או שם.

אבל למנוע מאותו הנפטר, מאותו החלל,

את הצער הנורא הזה, בוודאי שזו חובתנו.

ולכן הפתרון שחלק מהפוסקים אמרו שהחברה קדישה היא דומה למה שנאמר בגמרא, נמסר לכתפים,

זה לפעמים אמת, כשהחברה קדישה הם אנשים יראי שמים, בני תורה,

אתה יכול לסמוך עליהם שעושים את כל הדברים בצורה מקצועית, בצורה נכונה.

אבל כמו שאמרנו, הרבה מחברות הקדישה לא עושים את הדברים האלה בצורה נכונה,

ולכן ממילא אינה ואמנה שאותו השליח יברך וציוונו להדליק נר חנוכה.

כי אם אותו המשלח הוא עדיין אונן,

הוא פטור,

אז על מה אתה מברך?

ולכן לחומרה אמרנו שידליק את נרות החנוכה לעניין ברכה לא יברך.

הלילה הזה היא אורצאית של ראובן בן יעקב אבינו.

אנחנו נקרא בפרשיות הבאות

עליו ועל שאר השבטים.

ראיתי מודעות, יש אנשים, סוכני נסיעות,

עמך ישראל צריכים פרנסה,

מארגנים נסיעות לקבר ראובן בן יעקב.

איפה זה?

הם אומרים שזה ליד יבנה,

בחוף פלמחים, שם מראים איזה מקום,

שזהו הקבר של ראובן בן יעקב.

וזה לא נכון.

תראו בספר הישר,

הוא כותב שקברו את השבטים כל אחד בחלקה שלו.

כידוע, שבט ראובן קיבל את החלק שלו בעבר הירדן.

והוא מתאר את המקום,

מי שמכיר את ורד יריחו ממול,

מעבר לירדן,

שם נמצא קברו של ראובן בן יעקב.

כמובן, להגיע לשם אי אפשר, צריך דרכון, צריך לעבור דרך המעברים של הירדן,

ושם צריך להגיע.

אף אחד לא מארגן לשם הנסיעה.

מה שהם מארגנים ונוסעים לשם, מקום שכאילו הוא ראובן בן יעקב,

אלה דברים שכנראה אין להם שחר.

אבל מי אנחנו שנחלוק על סוכני הנסיעות מכל אוטובוס שהם מארגנים, מרוויחים

את הדברים האלה אשרי המאמין.

אבל כמו שאמרנו,

אדם שלא רוצה לאבד את זמנו בשטויות,

עדיף שיימנע, אין צורך לנסוע לשם.

ישב וילמד תורה וזכותו של ראובן בן יעקב,

איך כתוב עליו, וישמע ראובן ויצלהו מידיו,

זכותו יגן עלינו שבאמת יעמוד בתפילה על עם ישראל,

שגם כעת הקדוש ברוך הוא יציל אותנו מידיו וכל דור ודור עומדים עלינו לכללותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידיו.

בכבוד ידידנו שלמה יעלה ויבוא וימכור.

דרך רודל הוא בין הצדיקים ובין הבכור שבכל יפניהם.

דרך רודל,

אתה ילדוך אחריך.

אפשר עוד מעט, חכה?

אני עומד.

אני עומד.

מעל העשרים, תן לי מצוות.

מעל העשרים, אה? ציועים, רבותיי.

עשרים ציוע, תכףו למצוות.

חמישים.

חמישים, מה?

ציוע. חמישים ציוע, תן לי מצוות.

חמישים ציוע. מאה ועשרים, אחד.

שבעה ועשרים.

שבעה ועשרים.

שבעה ועשרים.

אחד.

ציועים, רבותיי.

שבעה ועשרים ציוע, אני ארצות הבאה.

את המשפחה.

שבעה ועשרים.

אחד.

שתיים.

ציועים, רבותיי. כל אחד משתדל באמת השם.

שלום זכה. מי שברך רבותינו הקדושים והטהורים, אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה,

הוא יברך וישמור וינצור את ידידנו אהובינו רפאל משה בן רחל,

שזכה במצווה זו.

מלכה דעלמא יברך את זה וזכייתי זכות ראובן בן יעקב, יגן עליו ועל כל אנשי ביתו.

יזכה לראות את כל יוצאי חלציו, תלמידי חכמים, גדולי תורה ויראי שמיים. יזכה להקביל את פני מלך המשיח במהרה יחד עם כל הציבור. אמן ואמן. רבי חנניה בן עקשיא אומר.

רבי חנניה בן ראובן יחד עם כל הציבור.