שכח יעלה ויבוא? דיני טעויות בתפילה והשלמתן הלכה למעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

עוף בהשגחת הרבנות חדרה, הרב ורנר, האם מותר לתת לאדם שלא מקפיד או לזרוק?

טוב, בדיעבד אפשר לתת לאדם אחר, אבל מלכתחילה

לא לקנות.

לזרוק את זה או לתת לאדם אחר? לא לזרוק, מותר לתת.

האם רווקה בעולה מותרת לכהן?

אם היא חיה עם גוי, עם אדם שאסורה לו,

זאת אומרת, אסורה להתחתן איתו, אז ממילא נפסלה לכהן.

אבל אם היא חיה עם יהודי, לא נפסלה לכהן.

רק לכהן גדול נפסלה, אבל לכהן ידיעות מותרת.

למה מותר לקחת עציץ ולשתוק אותו באמבטיה?

כן, למה לא?

לא יש בזה.

תודה.

ולאדם אדם יש לתת אדמה למלא את האדם?

זה לא.

המילוי הזה זה תוספת,

זה כעין זריעה, גם זה אסור.

כוונה עציץ לא לעשות עולם.

איך?

לשתוק באמבטיה, אם הוא לא נקוב, הוא גם נקוב.

אפילו בנקוב.

אני קורא סימן תכב

הלכות ראש חודש.

ערבית שחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ברכות ואומר יעלה ויבוא ורצה.

צריך להזכיר מעין המאורע ביום ראש חודש, בתפילה,

ערבית שחרית ומנחה

אומר שם יעלה ויבוא.

שכח ולא אמר.

הגמרא אומרת בשבת כד בברכות ל',

בשני המקומות הגמרא אומרת שבדיעבד יצא, כי בלילה לא מקדישים את החודש.

אבל כל זה בדיעבד, ולכתחילה אין לו היתר לדלג.

אפילו אם הרווח שלו יהיה שיוכל להספיק את עניית

תהיה שמי רבה, עניית קדיש, קדושה, גם כן אין לו היתר

למהר ולדלג,

אלא חייב לומר את הכל.

הכלל הוא אין מעבירין על המצוות. כך הוא הדין גם לגבי חנוכה ופורים. אנחנו אומרים, אנא ניסים.

גם שם, אם לא אמר אנא ניסים, בדיעבד יצא.

אבל גם שם הדין הזה הוא רק בידי עבד, מלכתחילה בוודאי שלא.

זאת ועוד,

הרי רבנותם סובר שרק בזמנם מי שלא אמר יעלה ויבוא יצא.

בזמננו מי שלא אמר יעלה ויבוא בערבית חייב לחזור.

תודה.

טעמו בנימוקו,

כמו תפילת ערבית רשות, כעת קבענו על עצמנו כחובה,

אז ככה הוא הדין גם בזה,

גם באמירת על הניסים או יעלה ויבוא בערבית, קיבלנו על עצמנו את זה כחובה,

ומי שלא אמר חייב לחזור.

כך פסקו להלכה גם

המרדכי בשם רעביה.

ולכן, מלכתחילה אתה לא יכול להביא את עצמך לידי ספק ברכה בידיים.

ולכן המסקנה היא,

כמו שאמרנו,

שיאמר את יעלה ויבוא בערבית גם אם על ידי זה יפסיד את אמירת הקדיש.

בבוקר,

שחרית או במנחה, אם לא אמר יעלה ויבוא,

חייב לחזור.

כל זה לאדם יחיד.

אבל חזן בתפילת הלחש שלו שכח ולא אמר יעלה ויבוא, לא חוזר,

משום טורח ציבור.

כן, איך הוא יצא ידי חוות התפילה?

יכוון בתפילת החזרה ושם יצא ידי חובה.

אם האדם הזה, בחזרה

קרה לו טעות,

ברגע שהציבור מרגישים, מתקנים אותו.

קורה לפעמים שלא רק הוא טועה,

אלא גם הציבור חצי ישנים,

ולא הרגישו.

כמו בכל אדם, כך הוא עדין גם בחזן.

כך מרן כתב בסימן קכו' סעיף ד',

כל מקום שהיחיד,

אם טעה, חוזר,

כך גם החזן אמר ברוך אתה השם, עדיין לא אמר המחזיר,

יכול לומר לה בדיוני חוקיך.

אבל אם סיים וחתם המחזיר שכינתו לציון,

אין לו ברירה אלא לומר את יעלה ויבוא בין ברכה לברכה.

כשיסיים, כן מלך חנון ורחום, אתה ימשיך הלאה, מודים אנחנו לך.

אם המשיך כבר מודים ושמה נזכר,

חוזר לברכת רצה.

כך גם נזכר באמצע השים שלום,

יחזור לברכת רצה.

עם הכהנים,

ברכו כבר ברכת כהנים.

ואחרי ברכת כהנים, שים שלום,

סוף סוף אחד מהאנשים,

או החזן, נזכרו שהוא לא אמר יעלה ואבוא.

אמנם אנחנו מחייבים אותו לחזור לרצה.

תפסת אותו?

אין לו.

אז אולי תשאיר הודעה אצלי בבית שהילדה תרד, תגיד לו שלא יחכה.

כן, המספר שלי.

לעלות חזן וחזרה.

שיגידו לו שלא יחכה, כשאני כבר פה, שיגיע לכאן.

כן.

אפשר, אפשר. אם החזן מסכים, הוא יכול לתת לך, תהיה במקומו.

לפי הקבלה יש בזה כפידה, אבל לפי הפשט, לא נורא. ולכן אמרתי, אם החזן לא מקפיד, לא נורא. ואם הוא לא רוצה לתת לך,

אז תעמוד לידו, צמוד לו,

ותתפלל יחד עמו את כל התפילה. תצא בזה ידי חובה.

אני חוזר, חזן בתפילת החזרה.

לא אמר יעלה ויבוא.

לפי הדין חייב לחזור.

ולכן, אם הוא נזכר באמצע עשים שלום, חוזר לרצה.

השאלה היא רק על הכהן.

יחזור פעם שנייה או לא?

מחלוקת, והמסקנה היא שלא יחזור.

גמר,

סיים ומברך את עמו ישראל בשלום, יהיו לרצון.

רק אחרי שחתם השם צורי וגואלי נזכר שלא אמר יעלה ויבוא.

בדיעבד, לא חוזר את כל התפילה.

כאן היה צריך לחזון לראש,

משום טורח ציבור לא חוזר.

מסיים הרשב״א, מה תגיד?

הרי הוא צריך לומר מה יעלה ויבוא.

מה יהיה אם יעלה ויבוא שלו?

יש לפניו את תפילת המוספין.

מוסף, שמה יזכיר לציבור, לעם, את...

עניין ראש חודש, ולכן בדיעבד יצא.

נחלקו מרן והרמה לגבי

שבת או יום טוב.

אם קרה דבר כזה בשבת וראש חודש,

ולא אמר יעלה ויבוא.

דעת מרן שחוזר.

גמר את כל התפילה, שם צורי וגואלי,

חוזר לראש.

כל הטעם, למה לא חוזר בימי החול לראש? בגלל טורח ציבור.

טורח ציבור שייך בימי החול שיש עבודה.

יום שבת אין עבודה.

לכן מחייבים אותו שיחזור שוב את כל העמידה.

הרמה חולק, אבל אנחנו נוקטים כדעת מרן שהתחייב לחזור את הכול.

לכן צריך לשים לב, לעקוב אחרי החזנים.

לא צריך לסמוך עליהם יותר מדי, כי יש להם מדי פעם טעויות,

פשלות, כמו שאומרים.

אני התפללתי במקום, כוללתי מנחה,

ולחזן היה דף קרוע.

גמר מברך השנים, המשיך,

תשכון בתוך ירושלים.

הוא לא הרגיש, וגם האנשים לא הרגישו.

עד שאני התקרבתי להגיד לו, הוא כבר הגיע לשמע כולנו.

אני אומר לו, אדוני, דילגת?

תסתכל עליי ככה, מה פתאום?

תסתכל ימינה, שמאלה, גם האנשים.

עד שהוא מתבונן טוב, הוא רואה דף אחד קרוע, חסר לו דף,

הוא הסתכל טוב, ראה, מברך השנים, תשכון,

אז לפי הדף הקרוע הוא הבין שבאמת זה נכון שהוא דילג.

אנשים לפעמים לא שמים לב, לא מרגישים. גם בתפילת הלחש הוא דילג. סומכים על הנהג, כמו שאומרים יותר מדי.

גם בתפילת הלחש הוא דילג. יכול להיות,

יכול להיות שקרה לו גם בתפילת הלחש.

הוא מתפלל באותו סידור, גם בלחש.

אני קראגי שדילגתי,

ובאמצע הקראס הזכרתי שדייקתי.

שמת לב בחזרה, ואף אחד לא שם אליהם כאן, ואני חזרתי חזרה.

וכשחזרת שמו להם?

או לא הרגישו בשכבה ובקומה? הם היו עמומים, מה קרה למה חזרתי? אה, למה?

כן, אבל זה, זה ספר כל יהודה מביש שכל הציבור...

הוא טעה ולא שם לב, אימא שלו מלמעלה היום. האימא, טוב.

ברוך החדש.

אומר לך עולם שהכל נהיה בתורו.

אדם שמתפלל יחיד ולא ידע שזה ראש חודש,

עבירה גוררת עבירה.

התפלל תפילת חון.

בצהריים אוכלים יחד עם החברים ארוחת צהריים,

ואז הרגיש

החבר שלו אומר,

יעלה ויבוא. בברכת המזון יש יעלה ויבוא.

אז האדם הזה נזכר היום חודש טוב ומורך.

נו,

מה אמרתי בבוקר? בלי יעלה ויבוא, בלי הלל, בלי מוסף.

מה עושים?

טוב, להציל את המצב, הוא זכר.

בסאטמר יש מניינים גם בשעה אחת.

הוא רץ מייד לסאטמר ומהר מהר התפלל שם תפילת מוסף.

איך? עד 11.52. עד זמן מלחם.

מה? שחרית?

אבל מוסף,

מוסף של ראש חודש. לא, מוסף, יש עוד זמן.

הוא רץ מייד לסאטמר,

הם מקפידים על זה, אם אחד יבוא בשתיים להתפלל לא ייתנו לו?

מה זה השעה הזו? מי קבע להם את השעה הזו? הרבה, האדמו?

אני לא יודע.

טוב, מוסף כל היום. אין שם מניין אחרי.

אין.

לא, יש אנשים מפעילים בציצית, אני לא יודע אם הם במניין,

לא נראה לי.

טוב.

אני איזה חודש אמרתי משם ב-12 במרכז דוד. הנה, אתה רואה?

12 במרכז דוד. טוב, חודש זמן מלחם, זה היה ב-12. זה היה שעון... שעון חורף או שעון קיץ? חורף היה.

אז כמו שאמרתי, האדם הזה רץ מהר,

להתפלל שם המוסף.

אחרי שהתפלל המוסף,

אחר כך הלך לחכם לשאול שאלה, כך וכך קרה לי, מה אני עושה?

יש פחולוגיה גדולה באחרונים.

מה דינו של האדם הזה?

האם צריך עכשיו להתפלל מנחה שתיים או לא?

אם היה שואל אותנו מי קרה,

אז היינו אומרים לו כך,

הסדר הטוב הוא קודם כל מנחה שתיים,

הלל,

מוסף,

זה הסדר הטוב.

כאן הוא לא שאל שאלות, הוא רץ מיד להתפלל מוסף,

ואחר כך הוא בא לשאול

איך ההוראה?

כמו שאמרנו,

אם היה שואל היה טוב, אבל הבעיה שהוא לא שאל, ולכן יש מחלוקת האם תפילת התשלומין שהיה צריך להתפלל במקום שחרית,

האם

הרב שמואל יוסף הכהן תמיד מגיע לחניה למטה.

כן. כמו שאמרנו, אם היה שואל מי קרה, היה טוב.

היה יכול להתפלל גם תשלומין לשחרית, היה מרוויח את הכול.

אבל כאן המחלוקת היא,

הוא הולך להתפלל מנחה.

בתפילה השנייה, תפילת התשלומין, בשביל מה אתה חוזר?

בשביל לומר יעלה ויבוא. בבוקר בשחרית לא אמרת יעלה ויבוא.

כעת אני צריך לומר יעלה ויבוא.

אבל כבר אמרת מוסף.

כמו בחזן, אתה אומר, למה החזן לא חוזר?

שתפילת המוספין לפניו,

גם ביחיד הזה הוא כבר אמר בפועל, תפילת מוסף.

זה הוויכוח שיש.

הרמ״ע מפנו אומר שיצא ידי חובה וידי עבד ולא יתפלל מנחה שתיים.

הגאון חידה חולק עליו. הגאון חידה מביא שהרשב״א אומר שחוזר.

והטענה היא,

הרמ״ע מפנו היה מגדולי האחרונים.

אם הוא היה רואה את דברי הרשב״א,

מן הסתם הוא היה חוזר בו.

אין כוח לאחרונים לחלוק על הראשונים.

זו הטענה של הגאון חידה,

ודברי הגאון חידה הם...

העתיקו הרבה אחרונים.

כך פסקו להלכה, פרי חדש, ערך השולחן, שלמי ציבור, זכרו לאברהם,

ובא כל זה בשערי תשובה ועוד.

אבל הדבר לא כל כך פשוט,

עדיין יש בזה ספק ומחלוקת.

מחלוקת מתחילה כך,

אדם שיש לו טעות לא אמר יעלה ויבוא.

התפילה שלו אפס, כאילו לא יתפלל,

או שהאדם הזה יתפלל,

חסר לו דבר גדול, בגלל הדבר הגדול הזה מחייבים אותו לחזור שוב.

זה הוויכוח שיש

בין הראשונים.

אם תאמר כדברי התוספות

בברכות כו,

שזה כן נקרא תפילה, זה לא ברכות לבטלה,

אלא שחסר לו, בשביל החיסרון אנחנו מחייבים אותו לחזור, אם תלך לפי התוספות.

אז כאן אצלנו

זה מסתדר יפה עם דברי הרמב״ם מפנו.

מה כל העניין?

הוא לא יתפלל שחרית?

הוא יתפלל שחרית.

אלא מה חסר לו, יעלה ויבוא. הוא אמר מוסף, תיקן את זה במוסף.

אבל לפי דברי הריב וחכמי פרובינציה, אדם שלא אומר יעלה ויבוא,

פירוש הדבר שכל התפילה ברכות לבטלה, הכל אפס.

אם חסר לו תפילה, צריך להתפלל, מנחה שתיים.

אז הרשב״ם יכול להסתדר טוב עם דברי התוספות בברכות כו.

ולכן, לפי שיטה זו,

כיוון שהאדם הזה חסר לו תפילה,

לכן הרשב״ם אומר, אנחנו לא פוחדים,

אנחנו אומרים לו, תתפלל מנחה שתיים.

אבל מי אומר שהרמב״ם מפנו, יודה למהלך הזה.

אולי הרמב״ם מפנו, אולי יסבור אחרת,

ולכן עדיין יש לנו ספק ברכה לבטלה,

ולכן הפתרון הוא שיתפלל מנחה שתיים.

אבל יאמר קודם, תנאי לנדבה.

יאמר כך,

אם אני חייב, יש שם תשלומי שחרית,

ואם לאו,

אם אני לא חייב, יהיה נדבה. על ידי התנאי הזה לנדבה, הוא מציל את המצב לגמרי.

הזכרנו את המחלוקת הזו לפני חודש. מישהו זוכר?

מה הייתה הדוגמה?

בדיוק לפני חודש.

הקלטת זוכרת.

איך? הקלטת זוכרת.

דיברנו לגבי

ליל סוכות, אנחנו אומרים, רצה ואחליצנו ויעלה ואבוא.

היה השנה ליל סוכות היה, ליל שבת.

ברכת המזון, אמר, שכח לומר את צבע חליצנו.

אמר,

יעלה ויבוא, הדין, הוא חוזר.

חזר.

בפעם השנייה, אמר את צבע חליצנו, שכח, יעלה ויבוא.

מה הדין?

צריך להתפלל תפילה שלישית או לא?

תלוי במחלוקת הזו.

אם תאמר, כדברי הרי' וחכמי פרובינצה,

כשיש לאדם טעות,

אז אם כן זה אפס.

ראשונה הייתה אפס.

ברכת המזון לשנייה, גם אפס.

אפס ועוד אפס, אפס.

אם כן, צריך לחזור פעם שלישית.

אבל לפי דברי התוספות

בברכות כבר,

אפשר לחבר ביחד.

הראשונה והשנייה, בסך הכול יש לו גם רצה, גם יעלה ויבוא. בדיעבד יצא.

סוכות, תעלה ויבוא.

כן, ליל סוכות הראשון, על יבדקו לעלמא.

אנחנו הגברים חוזרים. נשים, נשים לא.

גם פסח וגם סוכות.

הנשים, יש הבדל בין פסח לסוכות.

אבל אנחנו חייבים לאכול מדאורייתא כזית בסוכה,

אז הליבדיקו לעלמא, אם לא אמר יעלה ויבוא.

לא, אין מחלוקת.

הלילה הראשונה, הליבדיקו לעלמא, חייב לאכול כזית. אין ספק.

אז לכן,

לפי התוספות,

אתה יכול לחבר.

הראשונה אמר רצה,

השנייה אמר יעלה ויבוא, תחבר את שניהם בידיעבד, יצא.

למה הדבר דומה?

הבאנו משל.

יש לי שתי מכוניות תקועות.

אני מכונאי טוב, אני מוציא חלקים מכאן, שם כאן,

ואז האוטו נוסע גם בעלייה.

אז לפחות יהיה לי עוד טו אחד.

אז להבדיל, גם פה זה טוב, או כמו שאמרו הריב חכמי פרובינציה, שזה אפס ועוד אפס.

איך ההלכה שם?

שיאכל עוד כזית,

יברך המוציא, יאכל עוד כזית,

ועוד פעם יברך ברכת המזון, יצא לדי חומה, לבדי כל העלמא.

ואם הוא שבע יותר מדי, לא יכול לאכול, מה יעשה? לא יכול, לא מסוגל לאכול,

יחפש את הסאטמר, יחפש שכן סאטמר,

אתה עדיין לא בירכת ברכת המזון,

תברך בשבילי, אתה מברך בקול רם,

תכוון, יפתור אותי, זה הפתרון יושב לידו.

ספק ברכות להקל, שם אין לך עצה של כאן בתפילה מצאנו פתרון טוב,

מצאנו תנאי נדבה,

אבל שם אתה לא יכול להגיד לו שיעשה ברכת המזון נדבה,

אין ברכת המזון נדבה, יש או חייב או לא חייב,

אין נדבה.

ובברכות המזון דאורייתא, אם הוא אכל, אם מדובר פה שהוא אכל, אפילו אם הוא אכל וסבא,

שיתחייב בברכת המזון מדאורייתא,

כותב התשבץ

ברכת המזון דאורייתא, אבל להזכיר מעין המאורר,

יעלה ויבוא וירצה, זה לא דאורייתא,

אלא כל זה רק מדרבנן.

כן, אבל הרי אתה אומר שפה אין כלום, לא ברכת המזון. אין כלום, מדרבנן, לא מדאורייתא.

אה, ממי דאורייתא או ברכת המזון? בוודאי.

ידחו ואמיני התורה,

וכי התורה אמרה ואכלת ושבעת וברכת אם רצה ואכליצנו.

התורה לא אמרה איזה ברכת אדמות.

הכוונה היא מדי רבנן, לא מהתורה. מהתורה אתה צודק, זה בסדר.

אבל מדי רבנן חסר לו ומדי רבנן כאילו מחקו את הכל.

אתה מוריד את הכל מהמסך.

מדי רבנן.

אז כאן הספק הוא, המחלוקת בראשונים היא בדי רבנן.

ספק די רבנן לכולה,

ולכן בדיעבד לא יברך ברכת המזונים. אין לו את הפתרון הראשון,

הוא לא מסוגל לאכול עוד כזית.

אין לו את הפתרון השני, לא זכה להיות שכן של חסיד סאטמר,

אז בזה הפתרון האחרון הוא ספק ברכות לאכל.

כל מקרה שלנו מוסף.

אם עדיין לא עבר זמן צפייה.

מתפלל מוסף, ועוד אז בזמן חצות יאמרו.

אז שירוץ מיד יתפלל לשחרית, שחרית קודם, ודאי.

קודם כל מיד שחרית, ילך לפי הסדר, ירוץ מיד יתפלל לשחרית, נגיד יעלה ויבוא.

באמת לא לפי הסדר, הוא מתפלל מוסף כבר.

לא, קודם כל שחרית.

כיוון שעדיין לא הגיעה חצות, עוד לא עבר הזמן,

שירוץ מהיר יתפלל לשחרית, ואחרי זה הלל, ואחר כך מוסף.

לא, מוסף הוא התפלל, הוא טעה, התפלל מוסף.

עכשיו הוא בא לשאול אחרי שהוא פעל מוסף,

ועדיין יש לו זמן להתפלל שם.

שעשה תנאי לנדבה.

יאמר,

אם אני חייב עדיין לשם שחרית, תהיה תפילת שחרית, וימנעו לנדבה. זהו, זה מה שיעשה.

אם אדם לא יעלה ויאמר במלחה, לפני חצי שנה, עכשיו הוא רוצה לחזור,

אז מה הטעם שלא עושים תנאי לדבה, אלא לפי מי שאומר שזה... כי אין מחלוקת.

ששכחת דבר... אין מחלוקת.

אדם שאמר את המנחה ולא אמר יעלה ויבוא,

כולם מודים שחייב לחזור, אין בזה מחלוקת. לא, אבל הרב אמר שיש כאלה שאומרים שזה תפילה, רק שכח דבר... בסדר, נכון, זו תפילה, זה לא לבטלה,

אבל חכמים חייבו אותו לחזור, כי הוא שכח דבר חשוב מאוד,

ולכן חכמים חייבו אותו לחזור את התפילה, וזה מה שהוא צריך לעשות.

כולם מודים שחוזר, השאלה היא למה חוזר.

והנפקא מינא הבאנו בשתי הדוגמאות האלה שאמרנו.

יש עוד כמה דברים. נפקא מינא,

מרן דיבר בזה למעלה בסימן קח.

הדוגמה שם היא כך.

האדם הזה התפלל מנחה ביום ראש חודש,

שכח ולא אמר לעלה ויבוא.

אם היה נזכר מיד, האם תקן מיד.

לא נזכר.

בלילה הוא רואה את החכם,

פוגש את החכם בשעה חמש.

רבנו, אני לא אמרתי יעלה ויבוא במנחה, מה הדין?

הרב מסתכל, שעה חמש, עשית כוכבים.

הוא לא יכול להתפלל כבר, מנחה.

השאלה היא אם יאמר הערבית שתיים.

אם היה ראש חודש יומיים, יאמר הערבית שתיים.

אבל בלילה השני זה ליל ב',

זה לא ראש חודש.

האם צריך לחזור או לא? גם זה שנוי באותה המחלוקה.

היינו.

אם נאמר שהאדם שלא אמר יעלה ויבוא כאילו לא יתפלל בכלל זה אפס,

אז תחזור עוד הפעם ותתפלל ערבית שתיים למרות שבערבית הוא לא יכול לומר ראש חודש ולא יכול לומר יעלה ויבוא, שיחזור ויתפלל.

אבל לפי דברי התוספות זה לא אפס

אלא כל מה שמחייבים אותו לחזור בגלל החיסרון כדי שיאמר יעלה ויבוא.

כאן בלילה אין לו יעלה ויבוא, אם כן בשביל מה נחזור?

זה היה נפקא מינה במחלוקת.

מרן התייחס לזה בסימן ק״ח, סעיף י״א,

ומרן נתן לנו עצה

שיאמר

אם ההלכה כעריף תהיה תפילתי חובה,

תשלומין,

ואם לאו תהיה תפילתי נדבה,

ויתפלל ערבית שתיים, זו התקנה לאותו אדם.

זה טוב באמת דברים אמורים בחול.

ליל שבת, אי אפשר לעשות תנאי לנדבה.

קרה לו דבר כזה בליל שבת, מה יעשה?

יאמר לחזן שיכוון עליו בברכת מעין שבע.

מנחה של שבת אין לו בעיה, אז מה מתפלל העם בן שולה ורוצה שבת שתיים?

אדם שלא יתפלל מנחה ביום שבת,

זה קורה הרבה בחורף.

אכל חמין טוב והיה עייף, קם בנץ, קם מוקדם, היה עייף.

הוא חשב שהוא יישן חצי שעה ויקום להתפלל.

אשתו והילדים הלכו לבקר את הסבא,

היה שקט,

והשקט הזה נתן לו לישון,

מתעורר חמש ורבע, שש,

וזהו, איבד סעודה שלישית, איבד מנחה.

טוב, הוא רץ מיד, מתפלל בבית הכנסת,

צריך לומר ערבית שתיים,

בראשונה יאמר הטחון נתנו, בשנייה לא יאמר,

בזה הוא משלים את מנחה.

יש לי שאלה, לפי הפוסק הזה שאומר שהוא סובר, או שהפוסקים שסוברים שה...

לא, כאן הוא לא יתפלל בכלל, כאן אין ויכוח.

כאן, כיוון שהוא לא יתפלל...

אז מה, אבל פה זה לא אותו, זה פה, זה תפילה של שבת, זה תפילה של חו״ל. אם אתה רואה, אם אתה בא לבוא ולא משהו שיש עשרות של יעלה ויבוא,

זה לא מועיל,

אפילו שהתפללת לאחר מכן תפילה...

זה תפילה של שבת. הגמרא דנה בשאלה שלך בברכות כו״.

והמסקנה של הגמרא,

גם כשלא התפללתי מנחה, אני מתפלל ערבית שתיים.

ותמיד תפילת התשלומין זה כמו אורח אצל בעל הבית.

כן, מה בסדר עוד? ולכן, כאן אליבדי כולה עלמא,

המסקנה של הגמרא שכן צריך להתפלל לערבית שתיים,

אין בזה מחלוקת.

גם מנדא אמר שזה סובר לגבי הערבייה הראשונה. בין התוספות, בין לתוספות, בין להריף, בין לאמור ובין לאמור, אליבדי כולה עלמא צריך. אין בזה מחלוקת.

כל הבעיה מתחילה כשהאדם הזה,

מיום שבת התפלל תפילת מנחה של שבת,

רק היה חסר לו יעלה ויבוא.

ובמוצאי שבת,

מוצאי שבת זה כבר לא ראש חודש.

אין תקנה. שם יש תקנה, שם יש. שם אתה יכול במוצאי שבת, תנאי לנדבה.

תעשה תנאי לנדבה, תרוויח.

רק רגע, רק רגע.

אם נאמר שהלכה כמו הריף,

שאדם שלא אומר יעלה ויבוא חלילה, זה אפס, נכון?

עכשיו הוא חיה בתפילת ערבית שתיים.

אז הוא אומר עכשיו תפילת תשלומי.

אולי ההלכה כהתוספות שלו?

אז הוא אומר תנאי לנדבה. במוצאי שבת אין לו בעיה.

ליל שבת הוא לא יכול להתפלל בצורה הזו.

קורבן נדבה יש בחול.

אין קורבן נדבה בשבת כמו שלמדנו במשנה.

לא שבת ולא יום טוב.

אז אין קורבן נדבה, אין גם תפילת נדבה.

אז מה הוא יעשה לצאת ידי חובה לבדי כולה עלמא?

יאמר לחזן תכוון עליי תוציא אותי ידי חובה בברכת מעין שבע. אמנם גם זו מחלוקת אבל רבנו משה גאון ומרן בסימן רסם חצי, סעיפות ג' כתבו שהדבר יכול להועיל. יש אפשרות

קצת מעין שבע לצאת ידי חובת התפילה ויעלה לו כאילו יתפלל תפילת מנחה בערב שבת זה הפתרון לשעת חירום

הנפקא מינה במחלוקת הזו עוד

האדם הזה התפלל מנחה ביום שישי זה ושכח ולא אמר ברך עלינו

אם נזכר מיד מיד הוא נזכר מתחיל מיד אומר את כל התפילה מחדש

לא נזכר מיד

ראש האדם הזה לא יודע הלכות

חיכה עד שהרב יבוא

הרב הגיע בשעה חמש הוא שואל אותו למה תברך עלינו מה הדין?

עכשיו חמש זה צאת הכוכבים

הוא לא יכול לומר עכשיו את תפילת מנחה הפסיד

מה יעשה בלילה צריך להתפלל ערבית שתיים בליל שבת או לא?

גם זה תלוי באותה המחלוקת

לפי דברי הרייף החכמי פרובינציה האדם שלא אמר ברך עלינו התפילה שלו אפס

כאילו לא יתפלל מנחה כן צריך להתפלל ערבית שתיים

אבל לפי דברי התוספות בברכות כו זה כן תפילה

אלא מה חסר לו ברך עלינו?

האם בליל שבת כשהוא יגיד ערבית שתיים אתה קידשת

האם שם הוא יכול לומר ברך עלינו? לא, הוא לא יכול לומר ברך עלינו אם כן מה התועלת שיחזור?

וכאן אתה לא יכול להגיד לו שיעשה תנאי לנדבה שוב אתה חוזר אתה אומר לו את העצה

שיאמר לחזן תכוון עליי תוציא אותי בברכת מעין שבע

הרב, התיקון חייב להיעשות על ידי אותו נוסף או שזה בעצם תיקון התפילה עצמה?

אז זה זה, זה תפילת התפילה הזאת לא יכולה לתפילה הזאת? בסדר, אבל שיכוון, שיהיה אולי נדבה אתה צריך ביטוח, אסור לך לנסוע באוטו בלי ביטוח, זה מסוכן כאן הביטוח שלא יהיה ברכה לבטלה מה זה?

אתה אומר אם לא זה יהיה נדבה אז בחול יש לך את הביטוח הזה

שבת אין לך את הביטוח הזה לכן אתה לא יכול לחזור בעצמך

אתה אומר לחזן הוא מכוון עליך ברכת מעין שבע שמעת טוב אני תאמן זהו?

יצאת אולי ידי חובה

דפקא מינה עוד

יש חודש כסלו

עוד שבועיים

האדם הזה התפלל

תפילה ראשונה שכח לא אמר

ברך עלינו

אבל יעלה ויבוא אמר

חזר עוד פעם

תפילה השנייה להפך

אמר ברך עלינו שכח

עכשיו בוא שואל אותך יצאתי ידי חובה או לא?

שוב כמו הדוגמה של רצה ואחליצנו ויעלה ויבוא

אתה מחבר שתי מכוניות יש לך לפחות אחד או שלא

אם תאמר כמו התוספות

אז יש לו בסך הכל שתי תפילות שהן אחת

אבל אם תאמר כמו הרי וחכמי פרובינצה הראשונה אפס, השנייה אפס, אם כן לא יצא ידי חובה

צריך עוד פעם לחזות תפילה שלישית

המסקנה היא שכן, יחזור תפילה שלישית אבל יאמר תנאי לנדבה

רק שייזהר שלא ישכח פעם שלישית שיתפלל מתוך הסידור שלא יהיה לו פשלה עוד הפעם

אם האדם הזה שכח ברך עלינו ושכח גם יעלה ויבוא אבל נזכר באמצע

הוא אומר שים שלום תאומה וברכה ואז הוא נזכר

לא אמרתי ברך עלינו לא אמרתי יעלה ויבוא עכשיו להיכן הוא חוזר

גם זה שנוי במחלוקת

והמסקנה היא יעשה כך

יאמר את המשפט ותן תלו מטר לברכה יתחיל מיד רצה יאמר יעלה ויבוא וימשיך הלאה למה?

אני עכשיו פוסק לרגע

כמו עריף וחכמי פרובינצה

מי שלא אומר יעלה ויבוא מרצה והלאה זה אפס כאילו הוא לא אמר

נכון הוא לא אמר יעלה ויבוא מהמילה רצה כל הברכות האלה שהוא המשיך עד שים שלום זה כלום

אז איפה הוא נמצא כעת?

הוא גמר כאילו את המילים שומע התפילה

בין שומע התפילה לרצה מי שלא אמר ברך עלינו יכול להשלים יכול לומר ותן תלו מטר לברכה

אז הוא יכול להגיד עכשיו ותן תלו מטר לברכה

ימשיך רצה, יאמר, יעלה ויבוא, וימשיך הלאה.

נמצא שהקלקול זה התקנה שלו, הליבה דה הריף וחכמי פרובינצה.

עוד דוגמה נוספת תהיה נפקא מינה.

את הנפקא מינה הזו כותב בספר רגל יעקב.

האדם הזה בליל שבת,

במקום אתה קידשת,

התחיל אתה חונן.

המשיך.

טעות בתוך טעות, במקום ברך עלינו, ברכנו.

התחיל אשיבה שופטינו,

החזן צועק, יום השישי ויחולו השמיים.

ואז האדם הזה מתעורר מהחלום שלו, איפה אני?

אשיבה שופטינו כבראשונה, ליל שבת.

אחר כך הוא נזכר, היה לו עוד טעות.

הוא לא אמר,

ברך עלינו.

עכשיו איך יעשה?

מרן כתב בסימן רסם מחץ, סעיף ג',

אם קורא לאדם טעות בתפילה,

כל ברכה שהתחיל,

צריך לגמור אותה.

כאן הוא צריך לגמור את הברכה הזו. התחיל אשיבה שופטינו.

לפי דברי הרייף החכמי פרובינצה,

כאן, כשהוא לא אמר ברך עלינו,

זה כאילו אפס.

אז כאילו הוא עדיין נמצא בברכת השנים.

מה שהוא אמר אחר כך, תקע בשופר גדול, תמחק את זה,

תוריד את זה מהמסך של המחשב.

את זה כאילו הוא לא אמר.

לכן תאמר לו,

תגיד ותן תנום אתה לברכה,

וחזור מיד לאתה קידשת.

לאו דווקא אתה קידשת. במקרה דבר כזה גם בשחרית ומנחה של שבת,

גם כן יהיה אותו כלל.

אז השתמשנו בדברי הרייף החכמי פרובינצה לתיקון לאידך גיסא.

זו המשמעות, זה הפתרון לשעת חירום.

אדם צריך לדעת את כל ההלכות האלה, כי קורה לפעמים שהאדם טועה.

לכן ישנן את הדברים האלה. לפעמים האדם הזה אמר עץ, אבל הוא מראה לך בסידור,

הוא רומז לך מה שקרה.

ואז הבנת מה קרה לו,

תתן לו מיד את העצה, תגיד ותן תנום אתה לברכה,

ויחזור מיד לאתה קידשת,

וימשיך משם והלאה על הסדר.

שאלה, הוא גם באמצע עבידה, אני יכול

לרמוז לו?

תרמוז לו, כן, אין ברירה, כדי שלא יהיו ברכות לבטלה, ברכות דאורייתא,

לכן תרמוז לו, כדי שהוא לא ימשיך, לא יעשה ברכות לבטלה.

אבל ולכתחילה, אמרנו, צריך לשנן.

החיה אדם דם,

אדם שטעה באיזה דבר,

הוא לא יודע איך ההלכה,

אבל הוא זוכר, אני למדתי את זה במשנה ברורה, הוא זוכר איפה.

המשנה ברורה לא נמצא לידי, המשנה ברורה שמה.

האם מותר לו ללכת באמצע העמידה?

ילך, יעיין רגע בספר, יחליט מה ההלכה, ולפי זו יעשה.

אומר החיה אדם, כן,

ההליכה, הוא לא מטייל באמצע, הוא הולך לטייל עכשיו,

זה הליכה לצורך התפילה, ולכן הרב אומר שמותר.

יש חולקים.

יש מחלוקת גם בזה.

שוב, המחלוקת תלויה בזה. אם תאמר, ההלכה כמו הרייף וחכמי פרובינציה,

שאם יש לו טעות והוא ממשיך, זה ברכות לבטלה, כל התפילה שלו אפס,

להציל ברכות לבטלה שלא יעבור על לא תישא את שמשה ואלוהיך לשם,

כדאי שילך כמה פסיעות.

אבל אחרי שהוא למד את ההלכה שם,

לא יחזור חזרה לכאן, שם יעמוד ליד הארון,

איפה שהוא ראה את הספר,

שם היה, שם ימשיך, שם יגמור את העמידה.

הכי טוב אמרנו שאדם ידע את הכול, שהמחשב בראש יעבוד טוב.

אבל לפעמים הגיל עושה את שלו. אדם מבוגר, בן תשעים, בן מאה,

לא תמיד יכול לזכור. טוב שהוא זוכר באיזה ספר זה היה.

טוב שילך, אין לו ברירה, כדי שידע מה הדין.

קוראים הלל בדילוג.

הרמ״פ פוסק כדעת הכול בו,

שאם אדם מסופק,

הוא לא יודע אם אמר יעלה ויבוא או לא, מספק, לא חוזר.

כלל בידינו, ספק ברכות להקהל.

אבל,

מרן בבית יוסף הביא דברי הכול בו, ומרן חלק על זה.

מרן פוסק כדעת הירושלמי,

חייב לחזור, ולמה?

הרי גם מרן מודה לכלל, ספק ברכות להקל.

מדוע מרן מחייב?

היסוד של הירושלמי בספק שקול,

אז אני אומר ספק ברכות להקל.

כאן, הרגל הלשון שלנו,

כל הימים אתה אומר, ואתה ברחמך הרבים, אתה לא אומר יעלה ויבוא.

אז כאן על פי רוב חזקה שלא אמר יעלה ויבוא,

ולכן מספק,

מחייבים אותו לחזור. הוא נמצא באמצע עמודים, באמצע עשים שלום.

מספק חוזר לרצה.

גמר את התפילה, ושם הוא נזכר.

כאן יש לו פתרון.

גם על איבד ההרמה יש לו עצה.

יעשה תנאי לנדבה.

אם אמרתי יעלה ויבוא, יהיה לנדבה, וימנע ויהיה לשם חובה,

ויחזור פעם נוספת.

אבל אם זה ביום שבת,

יום שבת אין קורבן נדבה, הוא לא יכול לעשות את הפטנט הזה,

אז הפתרון הוא שיהיה חזן.

אם הוא יודע לחזן טוב,

שחרית, מוסף, מנחה, יכול להיות חזן,

ואז בתפילת החזרה יאמר, אם לא אמרתי יעלה ויבוא,

אז אני יוצא ידי חובה לזה גם לעצמי.

ואם אמרתי, אז זה יהיה רק בשביל הציבור, תפילת החזרה.

זה הפתרון, כך יפתור את הבעיה בשבתות.

הדוגמה של הירושלמי

מתחילה בדברי המשנה.

המשנה אומרת,

אדם שאמר וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך.

והוא לא זוכר

אם הוא אמר והיה עם שמוע והוא צריך להמשיך כעת למען ירבו ימיכם או שלא אמר.

זה הספק שיש לו.

והאדם הזה,

יש לו ספק דאורייתא בשחרית או בערבית מספק חוזר לבעיה עם שמוע.

אלא אם כן התחיל למען ירבו אצרכי נקת ועתה.

אז זה הירושלמי מוסיף, רבי יסע אומר,

אם האדם הזה מסופק בתפילה יש לו על איזה ברכה ספק מספק חוזר.

למה תגיד תפילה דרבנן?

אלא ודאי ספק ברכות להקל בתפילה לא אמרנן כי אם

הוא דילג איזה ברכה,

כל התפילה כולה ברכות לבטלה.

ולכן מספק מחזירים אותו.

זה דבר שמצוי הרבה בשחרית של הושענה רבה.

אנשים עייפים,

לפעמים אנשים נרדמים בעמידה.

הסידור פתאום נופל מהיד שלו,

מתכופף, לוקח את זה.

עכשיו איפה אני נמצא? לפעמים הוא זוכר, הוא היה באמצע השיבה שופטינו.

לפחות את זה הוא זוכר.

אבל לפעמים האדם הזה לא זוכר.

עכשיו, הוא לא יודע מה לעשות.

לפי דברי הירושלמי,

את הברכה אתה חונן מאה אחוז אמרת.

מאיפה אתה מתחיל להסתפק? מהשיבנו.

שיחזור להשיבנו.

לא יכול לומר, אולי אמרתי השיבנו וספק ברכות להקל.

כי אם לא אמרת ואתה מדלג ברכה אחת, הכל לבטלה.

זה הכלל שאמרנו, ספק ברכות להקל בתפילה לא אמרנן.

דוגמה נוספת, האדם הזה הגיע במהרה בימינו.

מישהו צעק לו באוזן, יעלה ויבוא.

זה בלבל אותו.

עכשיו, הוא לא יודע איזה במהרה בימינו.

יש שניים בתפילה.

במהרה בימינו, ברוך אתה השם, שובר אויבים ומכניע זדים.

יש עוד במהרה בימינו, ברוך אתה השם, בונה ירושלים.

הוא לא יודע, הוא בראשון או בשני.

שוב, אותה הבעיה. מספק צריך לחזור, היינו אחורנית,

לומר ברוך אתה השם, שובר אויבים ומכניע זדים.

לפעמים האדם הזה מתפלל מתוך הסידור.

והסידור מראה לו, אז הוא נמצא ליד בוני ירושלים,

הקודם זה בדף הקודם, אז לפחות הסידור זה מראה דרך מצוין, נהג מצוין,

זה הפתרון.

אבל יש סידורים גדולים ששניהם, שתי הברכות,

באותו דף, הוא עדיין לא מדפדף דף אחר,

יש לו ספק.

מספק, חייב לחזור.

האדם הזה לא יודע אם הוא אמר ברך עלינו או ברכנו. מסופק.

חייב לחזור.

אולי יכול לומר, אולי אמרתי בסדר,

יותר משישה חודשים אמרנו ברכנו,

לא אמרנו ברך עלינו,

כיוון שלא אמרתי כל החודשים האלה את המילה ברך עלינו.

עלינו, הלשון הורגלה כל הזמן לומר ברכנו,

מסתמא גם כעת הלשון הורגלה.

איך הירושלמי ממחיש את זה?

רבי ירמיה היה אומר אני מחזיק טובה לראש שלי,

אפילו כשאני לא מכוון, מגיע למודיעין, הראש ירד בבד. אוטומט יורד, כן.

נכנס להילוך, נוסע, הכל בסדר. למרות שהוא לא מתכנן את זה.

אז גם פה מסתמא הוא אמר שלא כהוגן, זה לא ספק 50%,

זה על פי רוב 90% שהוא אמר ברכנו ולכן אם הוא עדיין לפני אשמע קולנו יאמר שמה ותן תנו מתן לברכה.

אבל אם הוא הגיע כבר למודיעין חייב לחזור לברך עלינו כדי לתקן משם והלאה על הסדר.

ולפני שהוא כבר התיישב עם תפיות,

הוא כבר התיישב עם תפיות. אחרי חודש

האדם הזה כבר התרגל, הלשון שלו התרגלה,

אז אחרי חודש אם יש לו ספק מסתמא הכל בסדר.

אבל כל מה שאני אומר חודש,

כל זה באדם בינוני.

אבל אם האדם הזה חטיאר בן 101 וגם אחרי חודש,

הוא מרגיש שעדיין הלשון שלו לא התרגלה,

זה תלוי לפי המציאות.

ולכן כל מה שאני אומר חודש, חודש זה לנו, לאנשים צעירים. או העצה שמרן כתב בסימן קי״ז תשנן 101 פעם, רופא חולה עמו ישראל תברך עלינו.

אתה מרגיל את הלשון,

אתה עושה הרצה. במקום לנסוע עם האוטו על ריק

אלף קילומטר, אתה עושה לו הרצה של המנוע על ריק. אותו דבר גם פה, יגיד 101 פעם.

מוטי, שמעת מה אמרנו שתי דקות, עכשיו כולם יגידו.

כל בית כנסת אמרנו. כולם אמרו שיננו את זה, תתרוי את הבעיה, זה הכי טוב.

ואם נשאר לו ברכה אחת, תגיד, ואם תבוא ישראל,

אז עכשיו הוא מספק.

אז אם הוא יסיים,

הוא יגיד את הברכה הזאת ויחזור ל...

אז זה יעשה תנאי, שאם הוא אמר או לא אמר, הוא יעשה תנאי. טוב, אין תנאים. ברכות קראת שמה, אין תנאים. שמה אין, אי אפשר להתנדב נדבה.

אתה יכול לתרום 101 שקל, אבל לא להתנדב עוד ברכה, ברכות קראת שמה.

ולכן, אדם שאמר הגיבור והנורא,

יש פעמיים הגיבור והנורא.

יש בברכה הראשונה הגיבור והנורא קדוש הוא וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמיים.

יש בברכה השנייה הגיבור והנורא בטחנו נגילה ונשמחה בשועתך.

הוא הגיע הגיבור והנורא והוא לא יודע איפה הוא.

לפעמים הוא צמוד לחזן או צמוד לסידור אז הוא יודע איפה בדיוק.

אבל אלה שמתפללים בעל פה ולא הולכים עם החזן,

אצל האשכנזים החזן לא אומר בקול רם את הכול, רק התחלה וסוף, הללויה הללויה,

שם הולכים מהר יותר.

הוא לא יודע.

כאן מספק הוא לא יכול לחזור ולומר הגיבור והנורא פתחנו,

אלא יאמר הגיבור והנורא נגילה ונשמחה בשועתך.

אם הוא רוצה לחזור עוד הפעם לאהבת עולם כן, אבל הוא לא יכול לחזור מספק.

והסיבה היא, לפי הרשב״א אנחנו לומדים שאין כאן ספק ברכה לבטלה,

כי אין הצמדה מוחלטת בכל זה.

שם התפילה כולה

מהשם שפתה תפתח מברכת אבות.

עד המערכת עמו ישראל בשלום, הכול מעכב, הכול מחובר.

שלפת, חסר לך, ברכה אחת ברך עלינו, הכול לבטלה, הכול נפל.

כאן לא.

כאן אם הוא אמר אהבת עולם בלי יוצר אור, בדיעבד הברכה היא כן טובה.

ולכן אתה אומר, על הראשונה, אולי הוא אמר, ספק ברכות להקל.

ימשיך הגיבור והנורא בטחנו, נגילה ונשמחה בשועתך.

זה הדין שיוצא על ליבה די הרשב״א, ולכן אין לדמות את הדוגמה הזו לדוגמאות הקודמות של ספק ברכות להקל בתפילה.

כאן הדין הוא שונה לגמרי.

אני התכוונתי בתפילת מלאכה רגילה, אם הוא שכח, ברך עלינו, הוא יעלה ויבוא.

נשאר לו ברכה אחת, ואין כתבוא ישראל.

אז אם הוא יאמר את הברכה הזאת,

ויכול להיות שנסיים את התפילה, יכול להיות מאמר ברכה עלינו, הוא יעלה ויבוא.

אחר כך יעשה תפילת לי דבר, שאם הוא לא אמר... בסדר, ערבית שתיים. יעשה ערבית שתיים, וזה יציל את המצב. או אם זה היה לו בערבית,

עכשיו הוא צריך מנחה...

שחרית 2, הנה כאן מייעשה תנאי לנדבה,

אבל את הנדבה הוא אומר בין עושה שלום במרומיו לבין התפילה השנייה, הוא לא צריך להקדים.

כל מה שאמרנו תפילה 2, אסור לו לחזור פעמיים את ברכות יוצר.

רק את העמידה שמספרתה תפתח.

ברכות יוצר אור בקריאת שמא, הוא אמר אותם בסדר, אסור לו לחזור.

אלא שחרית 2 הכוונה רק את העמידה.

או מנחה 2,

רק את העמידה. הוא לא חייב לחזור עוד הפעם למנצח על הגתית, כך גם בערבית.

בכל ימי ראש חודש צריך לומר הלל.

אתה אומר הללו אל וקדשו ישמע 12 הילולים, כנגדם אנחנו אומרים בכל ראש חודש הלל.

אבל הגמרא אומרת בתענית כח שלא אומרים הלל שלם,

אלא מדלגים את הקטעים לא לנו ואהבתי.

כל עם ישראל נוהגים לומר את ההלל, אין בזה שום ויכוח.

כמו שהגמרא אומרת שם בתענית כח, כך כולנו נוהגים.

המשמעות של הגמרא שמה שבזמנם עדיין המנהג הזה לא היה נפוץ.

לא כולם היו אומרים את זה.

אבל היום בעולם כולו,

כל היהודים בכל העולם, כל העדות, כולנו אומרים הלל.

והשאלה היא,

לברך על ההלל או לא לברך על ההלל?

הרי הגמרא אומרת שזה לא חובה, זה מנהג.

אם תאמר שזה מנהג,

אולי לא מברכים על מנהג.

הרי הגמרא אמרה בסוכה מ״ד.

ביום הושענה רבה אתה לוקח חמישה בדי ערבה,

חובט אותם,

חבית-חבית, ולא מברך.

למה לא מברכים?

כי זה מנהג נביאים ולא יסוד נביאים.

אם כך תאמר הוא הדין גם פה שעל העלה לא יברך.

ובאמת, כך כתבו להלכה הרמב״ם ורבנו ישעיה המטרני.

יש אומרים כך גם בדעת רש״ם.

אבל

רוב הגאונים והפוסקים לא אמרו כך, אלא צריך לברך על ההלל של ראש חודש,

וציוונו לקרוא את ההלל.

כך דעת בעל הלכות גדולות.

עדיה גאון, רב נטרונאי גאון, רב האי גאון,

כך דעת הריף, הראש, המאירי,

כמעט כל הפוסקים כולם אמרו שכן יברך.

התוספות הרגישו בזה, התוספות שם שאלו

אם אתה אומר חבית חבית ולא בריך, למה על ההלל של ראש חודש כן אפשר לברך?

הרי גם זה מנהג.

הסבירו התוספות, שמה זה נענוע בעלמא, אתה עושה דבר קל, על זה לא צריך לברך.

אבל לומר הלל זה דבר חשוב מאוד.

מנהג חשוב כזה בוודאי שמן הראוי שכן נברך.

אלה דברי התוספות,

וכך נוהגים כל האשכנזים,

החסידים והליטאים,

כך נוהגים יוצאי טוניס, הג'רבה, הג'רבאים,

יוצאי אפגניסטן, ההארתים, מברכים על ההלל בראש חודש,

הטורקים, יוצאי טורקיה,

וחלק מהמרוקאים.

המרוקאים בדרום היו מברכים.

יש חלק שלא היו מברכים. בימי כנסת לא היו מברכים.

חלק כך, חלק כך.

להלכה, מרן מסכם, מביא את המחלוקת ואומר,

המנהג כאן בארץ ישראל, כדעת רבנו ישעיה והרמב״ם,

שלא מברכים על ההלל. לכן אנחנו כאן בכל הבתי כנסת לא מברכים על ההלל.

בא מג'רבה.

אתה אומר לו ברוכים הבאים לעירנו הקדושה וכו',

תעשה לו קבלת פנים, תשים לו שלט בכניסה, הכל טוב ויפה.

הוא שואל אותך,

ראש חודש, כסלו,

אני אומר ברכה או לא אומר ברכה? הוא שואל אותך,

יש בזה מחלוקת, והמסקנה היא שלא יברך.

מחלוקת היא לא רק בזה,

על כל המנהגים שהיה לו שם בג'רבה.

האם הוא מביא את כל המנהגים יחד איתו במטוס?

יש לו מכולה של מנהגים, מביא במזוודה את הכול,

או שישאיר את המנהגים שם ומקבל עליו את המנהגים של ארץ ישראל.

מה תגיד, הרי המשנה אמרה חומרי מקום שיצא משם?

על זה אומר מרן ברכת רוחי על סימן רשת ב',

זה דווקא כשדעתו נחזור הוא בא לכאן רק...

התייר, התייר, יש לו חומרי מקום שיצא משם

אבל כאן האדם הזה גמר עם ג'רבה, זהו זה, סוף הקץ לכל צרותינו

ברוך השם הוא הגיע לארץ ישראל והוא רוצה לעשות את הכל כמוני

אליבא דמרן,

אין לו רשות לשנות במנהגי ארץ ישראל ואסור לו לברך על האל, יש חולקים.

העצה היא כך

תעשה לו עטרה

עטרת נדרים, תעשה לו עטרה אחת על הכל

מה הפתח שאתה פותח לו

הוא אומר אני מתחרט

שלא אמרתי בכל המנהגים האלה בלי נדר

ברגע שהוא אומר את המילה הזו החכם עם עוד שניים יגידו לו מותרים לך, מותרים לך ואז מהרגע הזה והלאה הוא לא ג'רבה,

הוא ירושלמי לא צריך לקחת אותו למקווה לעשות לו גיור לחומרה אלא הוא ירושלמי וזהו הוא גמר עם כל המנהגים

וממילא לא יברך על ההלל בראש חודש

לפני חמישים שנה

ליד אשקלון הקימו מושב של ג'רבאים, מושב ברכיה

והרב שלהם היה הגאון עצום

הרב של ג'רבה,

הגאון רבי רחמים חוויתא הכהן,

הוא בא יחד איתה

הגיע ראש חודש, שאלו אותו, ילמדנו רבנו

מה אנחנו עושים, נגיד הלל, נברך או לא נברך על ההלל?

אמר להם הרב, כן, תברכו על ההלל,

כך מוכח מהגמרא באהבה מסיעה פג.

ולמה? מה נשתנה מהדוגמה הקודמת שאמרתי?

הגמרא שמה עוסקת בפועל

פועל צריך להגיע לעבודה עמוד השחר וכולי, הגמרא מביאה את כל ההלכות

והגמרא מקשה על זה, בשביל מה אתה צריך להגיד לי את ההלכות האלה?

הרי תמיד יש בין עובד ומעביד,

תמיד המנהג הוא שקובע,

אז נראה איך המנהג, אם המנהג כשהוא מגיע בעמוד השחר

אז הוא יבוא בשעה חמש, עמוד השחר.

הגמרא עונה, לא, מדובר כאן בעיר חדשה.

ולכן צריך לומר את ההלכות האלה.

שואלת הגמרא, גם בעיר חדשה,

לִחְזֶּּמֵּּהְךָ כָּעַתּוּ, נראה מאיפה הם באו, לפי זה נחליט.

הגמרא אומרת שהם לא באו קבוצה אחת מעיר אחת.

זה בא מירושלים, זה טבריה, זה צפת, זה באר שבע, לקוטאי.

מהקושיה של הגמרא משמע,

אם באמת הם באו קבוצה אחת ממקום אחד,

כל המנהגים שהיה להם קומפלט חלים בעיר החדשה.

ברכיה לא הייתה כמו ירושלים, ירושלים תמיד היה כאן יישוב.

אז אם בא לכאן איזה ג'רבאי,

אז הוא כמה כמה נטמע בתוכנו.

אבל ברכיה זה לא היה כך, היה מקום חדש.

הבניינים החדשים האלה,

באו הג'רבאים, ישנו בתוכם.

ולכן דעת הרב לדמות את זה למה שנאמר שם,

ולא רק בזה, כל מנהגי ג'רבא יש להם אלפי הלכות בארבעה חלקי שולחן ערוך שהם שונים מאיתנו,

ועליהם, לפי דעת הרב,

עליהם לנהוג חומרה בכל מכל כול.

לא רק בזה.

הנפקא מינה גם לתימנים.

התימנים, הבלדים, לא הולכים לפי מרן, הולכים לפי הרמב״ם.

יש הרבה מושבים בארץ,

לך לפרוזדור ירושלים, תמצא מאות מושבים ברחבי הארץ,

כולם על טהרת הגזע, לא רק ראש העין,

אלא תלך למושב אשתאול או לאחרים.

תראה, מושבים שלמים, כולם תימנים.

לפי דברי הרב,

יחול עליהם הדין הזה, ואסור להם לשנות ממנהגי תימן,

אלא חייבים להמשיך בשיטת הרמב״ם.

לדוגמה,

אנחנו מולחים את הבשר,

אחרי המליחה אתה מבשל ואוכל.

הרמב״ם לא מקל, לא מתיר בזה. הוא אומר, לא, צריך קודם חליטה במים רותחים.

עכשיו, אנחנו כאן,

באנו לירושלים, כמה כמה בטיל, בסדר, נגמר הסיפור.

אבל התימני הזה לא התבטל.

מושב אשתאול, לא היו שם קודם ירושלמים.

לא היו שם אוכלוסייה אחרת,

אלא ישר מהמטוס הביאו את התימנים לאשתאול.

אז התימנים האלה,

הקבלה של הוראות הרמב״ם ממשיכה לחול עליהם,

ואסור לו לאכול בבית עוף מבושל כמו שאני אוכל.

אלא אחרי שהוא מולח,

ירתיח קודם מים ויעשה חליטה,

יזרוק את החתיכה לתוך המים הרותחים, ואחר כך,

והוא הדין,

אם יהיה מושב שכולו יזדים,

אז גם ליזדים יהיו אותו כלב.

רק רגע, גם היזדים עשו כמו התימנים, לחומרה כמו הרמב״ם. כך סיפרו לי הרבה יזדים,

בחוץ לארץ לא היו שמים את העוף במים קרים על האש.

מחכים קודם שהמים ירתחו,

ואחר כך היו שמים את הבשר במים הרותחים. כך היה ביזד.

אני לא יודע אם יש בארץ

מושב של יזדים.

יש בית כנסת יזדים, אבל מושב על טהרת הגזע אני לא מכיר.

זה הנשיא צריך לעשות להם, להקים להם מושב חדש, להביא את היזדים שנשארו שם.

ואם הוא עוזב את המושב אחרי עשרים שנה?

שוב, הוא יעזוב את המושב ויבוא לכאן.

מרגע שהוא יבוא לירושלים,

נוכל לעשות לו התרת נדרים,

ויוכל לעשות כמוני כמוך כל המנהגים של ירושלים.

אבל כל זמן שהוא גר שם,

שם גם התרה,

לא תועיל לו ויצטרך להמשיך באותם המנהגים שהיה לו.

ולכן, מצווה גדולה להקים להם תלמוד תורה.

ותלמוד תורה צריך שיהיה לא בהיגוי שלי כמוני כמוך,

בהיגוי התימני.

איך בתימן היו אומרים, ברוך אתה,

זה מה שצריך לעשות להם שם.

כן, ביסודות אצל האשכנזים לומדים.

בסדר, אבל צריך שיהיה להם מורי אחרי הצהריים,

שיביאו מורי כדי שילמד אותם איך לבטא היטב,

שהביטוי לא יישכח מהם, כיוון שהם, כמו שאמרתי, הגיעו למושב ויש להם שמורת טבע רוחנית באותו המקום,

הם חייבים להמשיך את המנהגים שלהם. אני הבאתי דוגמה על חליטה.

יש עוד מאות הלכות בדברים אחרים.

אני אעבור לנושא אחר, אבן העזר.

אישה שהתקוטטה עם בעלה,

ומרוב קטטות, מרוב זה,

כבר נמאס לה ממנו.

לא יכולה לחיות איתו חיי אישות.

מאיס עליי.

הוא היה מכה אותה, עושה לה כך ועושה לה כך.

היא באה לבית הדין מבקשת גט.

האם כופין את הבעל?

הטענה של מאיס עליי היא טענה חזקה,

שבנות ישראל לא יהיו כשבויות חרב,

או נאמר לא,

אי אפשר לכפות. הוא רוצה, יגרש. לא ירצה, לא יגרש.

מחלוקת בפוסקים, הרמב״ם פוסק, כופין אותו להוציא.

יש חלקים.

שוב, מה ההלכה תהיה?

כל מי שיבוא לבית דין, כל מי שתבוא לבית דין,

לא נוכל לכפות את הבעל בטענת מאיס עליי.

אבל

אם תבוא התימנייה ממושב זה וזה והיא תאמר מאיס עליי,

אז בזה באמת נוכל לכפות את הבעל.

אבל בתנאי,

בית הדין צריך לרדת לעומק

אם הטענה הזו היא באמת או שיש לה איזה מאהב, יש לה איזה מחזר והיא אומרת את זה כדי,

אם זה האמת.

אם בית הדין מתרשם שבאמת הדברים האלה לא הצגה,

אז באותם המושבים יש להם, אתה אומר, הוראות הרמב״ם.

לא רק אנחנו הגברים,

גם התימנייה, גם הנשים, גם היא יכולה לומר,

אני לא קיבלתי הוראות על שולחן ערוך, אני גרה באשתאול, אני גרה בראש העין,

ושם בראש העין היא יכולה להמשיך במסורת של הרמב״ם,

היא תוכל לבקש מבית הדין,

אני דורשת כפייה לגט.

הבעיה הייתה,

היה אחד כזה שקראו לו יחיא,

והוא מת, עליו השלום כבר,

בילה ארבעים שנה בבית הסוהר.

אמרו כפייה, מה זה כפייה?

אם לא תיתן גט בית סוהר.

הוא הלך לבית הסוהר, נהיה שם גבאי של בית הכנסת,

מצא חן בעיניו,

נשאר שם.

לא עשו לו שעה, גת יחיא,

נשאר שם, מצא חן המקום, אומר, אני לא צריך לעבוד.

עוד יש לו כאן אוכל בחינם, אני מעופתי.

טוב.

ודווקא שהבעל גם תימני.

נכון, בתנאי שגם הבעל תימני. אני מסכים איתך.

ולכן בית הדין באמת בודק את המוצא בקטע הזה.

אם הוא מתרשם שבאמת האישה הזו אומרת את הדברים בכנות, שבאמת הוא מאוס עליה,

אז יכול להיות שתהיה כפייה לגן.

בחינה לסדר, אני עברתי בכוונה לדוגמאות, יורה דעה אבן העזר,

כדי להמחיש את ההיקף העצום של השאלה הזו,

לגבי אותם המושבים שהביאו את כולם בבת אחת, והם היו הראשונים באותו מושב.

יש מושבים שהביאו לשם רק עיראקים,

יש מושבים שהביאו לשם רק כורדים, יש... כל מקום היו אז בשנות ה-50.

היום זה כבר מעורבב, היום זה סלט. אתה רוצה להקים מושב חדש,

אז אני ואתה והוא והאוכלוסייה המעורבת מקימים הצעירים החדשים.

היום אין את הדוגמה הזו.

אבל אז, משנות ה-50 הייתה אוכלוסייה אותנטית,

יותר חד-גוונית, ולכן שם הייתה הבעיה האמורה,

ועל זה יש לנו את המסקנה שאמרנו.

זו המילה, אדם שמסולל אצל אשכנזי.

מה לגבי הברכה, יענה או לא יענה?

הנציב, לפי דעתו, צריך לענות. הנציב מסביר ואומר, גם אני באתי הרמב״ם ורבנו ישעיה,

שצריך

להיזהר לא לומר ברכה להלן,

וגם לפי דעתם, זה אני ואתה שלא נהגנו לברך.

אבל הרמב״ם מודה, מי שנהג, בבקשה, שיברך. זו לא ברכה לבטלה.

זאת אומרת, כל הוויכוח הוא רק עליי,

אבל לא על האשכנזי.

לפי זה, אם האשכנזי מברך, אתה עונה אמן.

אבל יש חולקים, רבי שלמה קלוגר ועוד חולקים,

ולכן רבי שלמה קלוגר היה ממליץ לאלה שבאים לארץ ישראל, שלא יברכו על ההלל בראש חודש.

להלכה,

כשאדם שומע אשכנזי שמברך

וציוונו לקרוא את ההלל,

שלא יגיד אמן בצורה רגילה, אלא יאמר ברוך אדוני לעולם, אמן ואמן.

ואז ממה נפשך?

אם אני חייב לענות אמן, אמרתי אמן ואמן.

אם אני לא חייב, אמרתי פסוק, ואז אין חשש.

יש להאמן יתומה.

הבעיה שכנגד

אלה שחולקים על הנציב מביאים ראיה מדברי התשבץ.

גדול רבני אלג'יר לפני 600 שנה היה גאון רבי שמעון בן צמח,

ונכדו יכינו בועז מספר.

בבית הכנסת של הסבא היו אומרים קידוש בליל שבת,

למרות שלא היה שם סעודה.

והוא סבר שזה לא טוב,

אבל הם נהגו.

במקום מנהג לא אומרים סווג ברכות ליקל, הם היו מקדשים.

התשבץ לא היה עונה אמן.

אתה רואה שחמירה סכנתה מאיסורה. אדם שעונה אמן יתומה על ברכה לבטלה,

חלילה יהיו בניו יתומים.

ולכן בגלל שחמירה סכנתה הוא לא יכל לבטל את המנהג כי הם נהגו, אבל הוא לא היה עונה אמן.

אז כמו שם, תאמר הוא עדין גם פה.

כמו שם הם נהגו לומר קידוש,

גם פה הם נהגו לברך על העלן.

גם פה אני לא יכול לענות אמן.

יותר מזה, כותב הפרי מגדים לגבי אשכנזי שמברך

וציוונו על מצוות תפילין.

אנחנו מברכים רק ברכה אחת, להניח תפילין.

אשכנזים מברכים גם על תפילין של ראש אפילו אם הוא לא דיבר.

הפרי מגדים דן,

אפילו האשכנזי עצמו כששומע את חברו,

אולי לא יענה אמן אחרי ברכת חברו. למה?

לגבי ברכה, אתה אומר, במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל,

אבל לגבי אמן אולי חמירה סכנתה מאיסורה. אם הוא היה רועט את השבץ,

בוודאי שהיה שמח שהוא כיוון לסברה של התשבץ.

ולכן חיפשנו דרך ועצה ואמרנו שכן יענה אבל עם חברת ביטוח של הפסוק כדי שלא יהיה לו שום סכנה, שום ספק.

בזה הוא פותר את הבעיה עליבא דקולעלמא.

תחושה ששומעת שבעלם הוא הולך להניח תפילי עליבא דקולעלמא חייבת לענות אמן. ודאי. אז הוא חייב, מי לא חייב? זו הטענה של הביאור הלכה.

הביאור הלכה אומר בסימן רשת דבר,

אם עכשיו בא אליך אשכנזי,

אשכנזי הזה עם הארץ מסכן, הוא חזר אתמול בתשובה, לא יודע כלום מה חייב.

שואל אותך, איך אני מניח תפילין? מה אתה אומר לו?

תברך, גם על תפילין של ראש עוד ברכה מצוונו על מצוות תפילין אז אם אתה אומר לו, אתה פוסק לו, אתה מורה לו שיברך אז איך אתה לא עונה אחריו אמן?

זו הטענה של הדיר הלכה וכך דעת חכם בן ציון ועוד אבל

יש חולקים כיוון שיש חולקים על פי דברי התשבץ הקודם שאמרנו להלכה אנחנו חוששים באמן יתומה

ולכן אמרנו פתרון אם אתה אומר את הפסוק ברוך השם לעולם

אליבדיקו לעלמא זה פתרון מצוין כי טוב פתרון.

לפני ארבעים ושש שנים

היה לאבא ישיבת

אור התורה זה היה בבית כנסת ישועה ורחמים

וראש החבורה שם היה ראש הקבוצה היה הגאון מורנו חכם בן ציון

היו שם הרבה חכמים היה לומד שם חכם שלום כהן

היה שם חכם בן ציון כהן הרב יוסף רפול מאמריקה היו הרבה חכמים לומדים שם

כשיצא יביע עומר חלק א' לאור אז אבא הביא להם את הספר הם היו הראשונים

שם ראו את הטענה של אבא שאסור לענות אמן אחרי האשכנזים בראש חודש

ולא מצא חן בעיניהם הם כולם

הקשו לו את הקושייה של הביאור הלכה הם חלקו עליו בפרט הזה אבל אבא לא חזר בו לא נסוג אחור

נשאר בדעתו שאל את רוב החכמים בעולם יגידו לך כמו חכם בן ציון

הוא אומר הם נהגו יש להם על מי לסמוך מה אתה רוצה הם נהגו אנחנו לא יכולים לשנות היום את המנהג

אבל אנחנו בכל אופן חוששים לנו לדידן ולכן פתרון גם במצוות תפילין גם שם אם שמעת את האשכנזי הזה

תענה אחריו ברוך השם לעולם אמן ואמן יש עוד מאות מחלוקות בהלכות ברכות וכולם יהיה שייך אותו כלל

לדוגמה

שתיתי כוס תה מחלוקת בין הרמב״ם והרעב״ד היא מברך בורא נפשות

אדם שותה מים ב...

בת אחת רביעית, 80 גרם, מברך בורא נפשות.

אבל את התה אני שותיתי לאט-לאט.

האם אני אברך בורא נפשות או לא? מחלוקת.

אנחנו לא מברכים, ספק ברכות להכר.

אשכנזים נוהגים לברך.

עכשיו אני שומע אשכנזי, אני עונה או לא?

גם שם המסקנה יאמר ברוך השם לעולם,

אמן ואמן.

כל זה אם האשכנזי אמר ברוך אתה השם, אמר את ברכת בורא נפשות רגיל.

אבל אני שמעתי פעם

את הגאון הרב אוירבך, הוא היה המורה שלי,

והוא עשה עצה, הלבדי כולה עלמא.

ואז אני יכולתי לענות גם אמן, הלבדי כולה עלמא.

הוא לא אמר את הברכה רגיל, אלא התחיל כך.

ויברך דוד את השם,

ושם אמר את הפסוק כולו, ברוך אתה השם אלוהי ישראל,

אבינו מעולם ועד עולם, מלך העולם, בורא נפשות רבות וחסרונן.

אז כאן היה לו חברת ביטוח.

אם תומע שלא צריך לומר בורא נפשות,

אבל הוא אמר פסוק מדברי הימים, אמר ויברך דוד.

ולכן, שם אין חשש ברכה לבטלה.

כשהוא אמר, ברוך חיה עולמים, אני תיאמן, לי לא היה בעיה.

אבל לא כולם יודעים את הפטנט הזה,

ולכן, מי שלא אמר ויברך דוד,

תיקח קופה, תגיד לו שלוש פורטות.

תעלל, אם הוא ממשיך את תעלל, יש בעיה? צפנו.

מתחיל תעלל כבר.

בסדר, עוסק במצווה, פטור מהמצווה. אם אתה התחלת כבר, הללויה,

אתה באמצע הליל, אין לך בעיה. כל הבעיה היא כשאתה מחכה.

אתה ממתין, ואז אתה שומע את הברכה. גם הברכה האחרונה היא על הילוחה. גם שם את אותה הבעיה יש.

לפעמים יכולה להיות בעיה הפוכה.

נסעתי מבני ברק לירושלים,

מחר אני עולה לספר תורה, אומר הגומל.

אנחנו הספרדים מברכים הגומל גם מעיר לעיר.

אשכנזים לא מברכים, אלא אם כן הלך ממדינה למדינה.

עכשיו, אשכנזי יודע, אני לא הייתי לא באומן ולא מקום אחר.

הוא יודע שאני סך הכל נסעתי בתוך הארץ.

עכשיו, בשבילו, לפי דעת הרמה בסימן רש י ט,

הברכה הזו היא...

זו לא ברכה טובה.

האם אשכנזי יכול לענות אמן אחרי הגומל שלי?

כאן הבעיה בצורה הפוכה מההלל.

שוב, גם שם יש בעיה.

אשאל אותך מה אתה אומר לו.

אתה תענה ברוך השם לעולם, אמן ואמן.

למה לא?

תשמעי לי איזה אלקו לאלמא מודיעים לברם את זה. שם יש ממלוקת אמורה.

תשמעי לי יש אשכנזי בעצמם שאומר לזה, אחר כך אומר לו ברוך השם גאות מרבותו לעולם ועד. נכון.

נכון. יש אשכנזי בעצמם.

כן. נכון. זה לא דומה.

נכון. ולכן, אשה שומעת ברכה יציבה. נכון. ולכן הדוגמה של הפרי מגדים, מזה לבד לא היינו יכולים ללמוד, כי רוב ככל הפוסקים סברו שאסור לברך על אבל.

אנחנו מתבססים יותר על התשבץ.

הכוח שלנו הוא לא הפרי מגדים אלא התשבץ. אתה מוסיף

גם את הפרי מגדים.

אבל בעיקר זה התשבץ.

והדברים של התשבץ, הרי הרמב״ם אמר שכן צריך לקדש.

רבנו יונה אמר לקדש.

הרן בתשובה אמר לקדש. הרבה ראשונים אמרו לקדש.

ולא רק אמרו.

היו מקומות בעולם שכך נהגו.

עד עכשיו יש מקומות שנוהגים... שהיו הכנסת עוכרים בערך. הטעם. הטעם, בגלל שפעם היה,

אפילו בת-עין הטעם לא בטלה התקנה לפי הרמב״ם. יש אנשים שעוד לא... אפילו אם עכשיו אין עורכים,

לפי דעתם כן צריך.

אז אתה רואה שזה מנהג חשוב מאוד.

הרי מהתורה לא צריך שיהיה סעודה.

כדי שבמקום סעודה זה מידי רבנן.

ולהוציא ידי חובה עמי הארץ שלא יודעים לקדש,

או נשים מסכנות בעזרת נשים,

לכן ינהגו. כך אומר רבנו יונה.

יש חמישה טעמים למה כן נהגו שמה,

ואפילו הכי, למרות המנהג, למרות הטעמים,

הוא פחד בענייה תאמן. ולכן גם אנחנו פוחדים.

מה שבטוח, בטוח. תגיד ברוך השם לעולם.

זה הדבר.

סגולה גם.

אז יהיה לו גם.

זה וזה.

ומצאו אצל חזנים, שהם מצאים גם טובים. כן, כן. יש בעיה, בעיה קשה.

אני אתחיל את הסיפור של הפוסקים, ואחר כך אני אחזור לדוגמה שלך.

הגאון חידה מספר כך

הלכתי לומר שיעור בג'רבה.

קראו לי, צריך לומר שיעור, נסעתי חודש אחד, אני אומר שיעור,

והגיע ראש חודש, נתנו לי להיות חזן.

הגעתי ל...

נו, בכבוד, תברך.

האם אני יכול לברך בשבילם או לא?

זו הדוגמה, זה הספק של הגאון חידה בחיים שעל.

לפשוט את הספק,

הוא מביא את הגמרא במסכת פסחים קו,

יש שם שני פירושים בסוגיה,

וזה הנפקא מינה בעניין הזה.

שם הגמרא מספרת על רב אשה,

הגיע לאיזה מקום,

ביום שבת בבוקר אמרו לו לקדש לאנמור קידושה רבה.

מה זה קידושה רבה? רבה זה גדול,

להגיד מקדש השבת בבוקר?

מה הוא עשה?

הוא ראה שכולם יש להם כוסות יין.

פה אצלנו רק המקדש. שם כל השנה היו נותנים, היה להם יין בשפע.

אז הוא במילה האחרונה הגפן קצת העריך, ניגן.

הוא ראה אחד הזקנים, לוקח את היין, בא לשתות.

הוא הבין שנגמרה הברכה, זהו זה, גם הוא לקח ושתה,

קרא על עצמו חוכמה תחיה בעליה.

זה הסיפור.

לפי רשב״ם, רשב״ם מרגיש שמה.

ומה היה קורה אם אותו הזקן לא היה מרים את כוס היין? מה הוא היה עושה?

היה ממשיך את הרתיבות.

היה ממשיך.

למה? הם נהגו, אתה צריך לעשות כמותם.

אז מזה לומד הגאון חידה, אף אנו נאמר כך.

אפילו שאני ירושלמי, בן ירושלמי, ואני לא אומר ברכה על ההלל,

אבל אתה עכשיו נמצא בג'רבה, אתה החזן שלהם.

תגיד ברכה וציוונו לקרוא את ההלל.

כן, זו הראייה,

אבל החולקים מביאים פירוש אחר בגמרא.

ספר המכתם אומר,

אנחנו יודעים שהאדם שהיה אנוס לא אמר קידוש.

בליל שבת חייב לומר ביום, בבוקר.

אז הוא הבין שהם כנראה בלילה לא אמרו קידוש,

לכן הם ביקשו לקדש אלמור קידושה רבה.

אם אותו הזקן לא היה מקריב את כוס היין,

הוא היה מקדש בשבילהם, אף על פי שיצא מוציא.

ולכן לפי זה נפלה הראייה.

ולכן הוא הדין, לפי זה השאלה שלך.

נסעתי חזן,

ואני נמצא או בסוכות או בפסח בחוץ לארץ.

אני ישראלי שדעתי לחזור.

אם דעתי לחזור, לי יש רק יום טוב אחד.

אני מתפלל, אתה חונן, בלחש, ואני אומר אתה חונן.

עכשיו הם מזמינים אותי, חזן, בכבוד.

איך אני אהיה חזן שלהם ואני אגיד,

אתה חונן לאדם דעת? אני לא יכול.

הם אומרים אתה בחרתנו, אצלם זה יום טוב שני.

מצד שני, אני לא יכול לומר להם אתה בחרתנו בשבילי,

כי זה חון. אני אומר, אתה חונן.

ולכן המסקנה היא, אסור לו להיות חזן שם.

ביום טוב שני השתמט.

אמרו לו בכבוד, למה לא יכול להתחיל?

ותתפלל חנה פרשת העקדה עד נשמת קול חי. נשמת קול חי, ייתן לחזן האמריקאי שהוא ימשיך נשמת קול חי.

אצלי אין נשמת קול חי, אני צריך להמשיך, ישתבח שומך.

זה הדין. למה? גם שם אתה חושש את דעת ספר המחתם.

הא בהא תליא.

לא מסתכלים על המקום שהוא שם, כי דעתו לחזור.

ולכן אסור לו לומר...

אם אין חזן אחר, מה היה עושה? אם אין חזן, אולי פתרון לשעת חירום, אני מסכים איתך.

אבל אם...

יש הבדלים שגם פה וגם שם. קיבל כסף בשביל זה, כבר ערב, הוא בא מהארץ בשביל זה. מה עושים? אז רואים רוב השנה. רואים רוב השנה.

אם רוב השנה והחגים הם פה, אז הם ישראלים.

אם רוב השנה והחגים הם שם,

אז הם נחשבים תושבי חוץ לארץ.

אתה רואה את הוויזה שלו, הדרכון שלו.

הוא בחר בבוש, בחר ב... אתה רואה שהוא עדיין ראשו ורובו, הראש שלו עדיין שם.

הוא נמצא פה כתייר. הוא נמצא פה...

דרך אגב, אבל עיקר החיים שלו זה שם,

הוא חייב לשמור יום טוב שני.

אבל אני, אני ישראלי.

האם אני הולך לשמה שלושה-ארבעה ימים על מנת לחזור?

ולכן בחיי גוונה, אני אסור לי לומר אתה בחרתנו,

גם כדי להיות חזן אני לא רשאי,

אלא ביום טוב שני שלהם אתה בחרתנו יגיד אחד משלהם,

החזן שלהם ולא אני.

אלה השם עושים את התחזור שלהם.

יכול.

אם הוא יחליט מאותו רגע והלאה אני נשאר כאן כל החיים, פה יושב כי הוא הבאתי, מצא שם הרבה בשר, הרבה כסף, זה הוא החליט. אם יחליט ככה, כן. אבל אני לא מייעץ לו להחליט ככה.

אחרי כן הוא יודע שהוא יחזור.

לא, לא, לא, אי אפשר לעשות רמאות.

זה רמאות, זה לא יועץ.

אחרי שנוסעים להיות חזנים שם בזה, תנאי שלהם עד אחרי זה בתורה. כשאתה יום טוב שני, אז הם מכניסים את עצמם בידיים ואתה אומר לבעיה.

למה? אין להם שום בעיה. הוא יכול להישאר שם גם בחג,

יום טוב ראשון, הוא יכול לחזן להם הכל טוב ויפה.

מה עם השני, יום שני?

רוצים, יגיד להם שלא, יגיד להם אני צרוד.

מה זה כסף? יגיד להם מראש, יגיד להם מראש, אני חזן אצלכם בחג רק יום טוב ראשון.

יום טוב שני, אני סגן של החזן, אני עוזר לו עד ישתבח, כך יגיד להם,

עד נשמת קול חי, או בשמחת תורה.

הוא לא יהיה שם בשמחת תורה חזן בתפילה,

אבל לרקוד להם, למחוא כפיים, לעשות להם פרקי חזנות כבקשתך,

להגיד להם את כל שירי הבקשות, למה לא שיגיד להם? זה הוא יכול לעשות,

ואת זה הוא יעשה בצורה מושלמת.

אבל להתפלל תפילה, אתה בחרתנו, זה לא.

אפילו לעלות לספר תורה, יש בעיה.

עד כדי כך,

גם זה שווה אל תעשה.

אצלנו יש יום אחד, שמיני עצרת, שהוא גם שמחת תורה.

אצלהם זה מפוצל לשניים.

שמיני עצרת יום טוב ראשון,

שמחת תורה זה יום טוב שני.

אצלנו יום טוב שני, כג' תשרה, יום ראשון,

פרקנו את הסוכה, הנחנו תפילין, אמרנו אתה חונן.

שם אצלם זה שמחת תורה.

עכשיו, באותו אדם הזמינו אותו שיעלה לספר תורה.

מה יעשה? יעלה או לא יעלה? לא יעלה. יש בזה בעיה.

היה המעשה הזה לפני 50 שנה.

ראש ישיבת חברון, אז היה הגאון רבי יחזקאל סרנא.

הוא נסע לשם להביא כסף לישיבה. הישיבה הייתה במצב קשה מאוד.

והם ידעו שהוא תלמיד חכם גדול,

אז יום קודם הודיעו לו,

רבנו, אתה תהיה חתן תורה.

טוב שאמרו לו יום קודם.

הלך למלון בלילה,

בלילה זה כבר אצלנו,

מוצאי שמחת אורחול.

הרים טלפון לירושלים נערה פרנק.

רבנו, כך וכך העניין,

מחר אני אעלה שם לספר תורה, חתן תורה,

או שזה ברכה לבטלה. אצלי זה לא חתן תורה, אצלי זה אתה חונה לאדם דעת.

הרב אמר לו שכן.

הרב אמר לו,

כיוון שכבר אמרו את השם שלו ברבים,

יעמוד הגאון, מורנו הרב יחזקאל בן,

בן חיים וכולי.

אז כיוון שאמרו וזה, תעלה. הוא עשה לו ספק ספקה עם תיקון יששכר.

תיקון יששכר אומר, בכל עת ובכל שעה אפשר לעלות לספר תורה ולברך.

לכן הרב בדיעבד אמר לו שכן,

ומלכתחילה לא. מלכתחילה, נכון שאתה כהן,

אין עוד כהנים בעולם, רק אתה תשתמט.

דקה לפני כן, לפני שמגיעים ל...

תצא רגע אחד החוצה,

יעלו כהן אחר במקומך, וזהו, אתה תשתמט ביום טוב שני.

אל תבליט את זה שאצלך זה חול.

אבל מצד שני, גם תיזהר, אל תעלה לספר תורה.

יש כאן עדיין ספק ברכה לבטלה.

אם זה היה בשני וחמישי, היה קל יותר.

אבל השנה זה היה יום ראשון.

יום ראשון אצלנו אין בכלל ספר תורה, אין חיוב מעיקרה.

אז איך אתה עולה שם חתן תורה וזאת הברכה אשר בירך משה?

לנו זה לא שייך.

אם היה שני וחמישי, יש מקילים יותר.

במקומות בעולם שזה כמו יום שני שפה.

יכול להיות דוגמה כזו גם בירושלים,

בכותל המערבי, יום שישי, י״ד באדר,

עוד ארבעה חודשים.

זה דוגמה כזו.

הדוגמה היא כך.

יש הרבה מהערים הרחוקות באים לכותל,

יש להם בר מצווה,

באים לירושלים.

והחתן הבר מצווה,

או מרמות או מקום אחר,

הגיעו הוא וכל המשפחה לכותל.

עכשיו אצלהם זה פורים,

הם באים עם מגילה, עם ספר תורה, הכול.

עכשיו הם מוצאים ספר תורה ביום שישי, קוראים ויבוא עמלק.

אני ירושלמי, בי״ד אין לי פרשת ויבוא עמלק.

הלכתי לשם להגיד מזל טוב, ובבקשה, בכבוד, תעלה, כהן, לוי, ישראל, נותנים לנו ענייה.

שוב, אותה הבעיה.

יום שישי אין לנו ספר תורה בכלל.

אמנם הגאון רבי יעקב אלגזי בספרו חוג הארץ אומר שיעלה,

אבל יש חולקים,

ולכן כדאי שם גם כן שתברח.

אתה תבוא שם, תשמח אותם, תשיר להם,

אבל כשיגיעו קרוב לעליית כהן,

תברח רגע אחד לצהל, שלא יראו אותך.

שיתנו לכהן אחר משלהם,

ואחר כך תבוא ותשיר להם, יומת אבד הרבנן, בהמשך אתה יכול להשיר איתם.

אתה עונה אחריהם, אמן. אין ספק,

הם חייבים בי״ד.

זה לא ספק ברכה. לא צריך להגיד ברוך השם לעולם אמן ואמן,

כי הם חייבים בוודאי,

אבל אני לא רשאי לעלות לספר תורה שלהם.

יתנו לי פתיחת ההיכל, אני אקח.

הקמת ספר תורה, אני אקח.

אבל עלייה לברך

לגבי ברכה,

יש לנו בעיה חמורה.

אין הבדלים, אני הולך להעיר שלהם, אותו דבר.

כן, אותו דבר, אין הבדל.

לא יבוא ולא יהיה אדם שמתפלל בבית אבלים ביום ראש חודש.

האם אומרים שם הלל או לא?

ואם כן,

מה הדין של האבלים?

המסקנה היא,

לא טוב לומר את ההלל באותו חדר.

יצאו לחדר המדרגות או למרפסת, יגידו שם את ההלל.

כך כותב שיבולי הלקט בשם ריבר יהודה.

אנחנו אומרים בהלל,

לא המתים יהללויה ולא כל ירדי דומה הם פטורים מהמצוות, במתים חופשי ואנחנו נברך יאהה.

הרי הנשמה נמצאת שם באותו חדר.

אתה כאילו לועג לאותה נשמה.

היא לא חייבת, ואנחנו נברך יאהה.

לועג לרש, חרף עשו.

לכן אומר הרב, יותר טוב שיצאו החוצה ולא יגידו בפנים.

טעם שני.

אתה אומר, זה היום עשה השם, נגידה ונשמחה בו.

וכי האבל יכול לשמוח,

אפילו שלום אסור לו לומר, קל וחומר שמחה,

איך תאמר לפניו?

ולכן אמרנו שיצאו החוצה.

לפעמים זה לא מסתדר,

לפעמים קשה להם לצאת החוצה, יורד בחוץ גשם,

אז לפחות שהאבל, האבלים,

יעברו לחדר אחר.

זה מה שאנחנו דורשים מהם כדי לא להסתבך

במה שאמרנו.

והאבל עצמו ביום ראש חודש לא אומר את ההלל.

אלא אם כן,

יום ראש חודש זה יום השביעי.

ואז יפסיקו רגע, יגידו לו את הפסוקים.

יוציאו אותו מהשבעה, יגידו לו לא יבוא עוד שמשך,

הוא קם מהשבעה.

ואז הוא יכול מיד לומר יחד איתם את ההלל,

ובזה פותרים את הבעיה.

אבל אם זה לא השביעי אלא הרביעי או החמישי של האבלות,

שם יש בעיה, ולכן לא יגידו את ההלל.

אלא יצאו החוצה למקום אחר.

בספר הר הכרמל, כשדן בזה, הוא אומר,

כל זה אם אותו האדם מת באותו חדר,

אז הנשמה הולכת ובאה מהקבר לבית.

אבל אם האדם הזה נהרג בפיצוץ במחנה יהודה,

אז הנשמה שלו שמה, תדליק את הנר שמה,

ולא בחדר הזה.

בין מילא יכולים לומר גם הלל בחדר הזה. זו הטענה של הר הכרמל.

יש חולקים.

ולכן אמרנו המלצה,

עצה טובה, לעבור לחדר אחר,

לצאת לחדר המדרגות,

כדי לא להיכנס בשום ספק, בשום מחלוקת.

גם האבלים עצמם אומרים, תעלה בחדר המדרגות?

לא, האבלים לא אומרים.

אם זה חנוכה, דבר שהוא חובה,

אמרנו שהאבל...

חייב בכל המצוות, כמו שכתוב בסוכה קפה, יברכו.

אבל מה שאין כן לגבי הלל של ראש חודש, שזה רק מנהג,

אתם מנהג ועוקר מנהג,

ולכן האבלים עצמם בתוך שבעה לא יגידו בשום אופן את ההלל. רק אנחנו כן אומרים, לא באותו חדר, אלא יוצאים החוצה.

אבל כשיש לך הלל עם ברכה, כמו סוכות, חנוכה,

שם אין ברירה, אפילו האבלים עצמם חייבים בכל מכל כוח.

אז אם הוא נפטר בבית חולים והוציאו אותו מהבית,

אחרי שהוא נפטר שעה הביאו אותו... אז זה לא משנה אם הביאו אותו או לא.

מסתכלים על רגע יציאת נשמה.

זו הטענה של הר הכרמל.

ולכן, לפי דבריו,

אין לנו בעיה יכולים לומר את ההלל אפילו באותו בית. למה? כי הנשמה לא נמצאת שם,

אלא הנשמה הולכת ובאה למקום יציאת הנשמה.

לכן אלה שהדליקו נרות שם במחנה יהודה, איפה שהיה הפיצוץ,

הם טוב עשו. למה? כי שם הייתה יציאת נשמה של המסכנים ההם,

ולכן יש להם על מי לשמוט מה שהם עשו.

אמנם רגילים גם בבית לעשות את הנר,

למרות שהוא נפטר בבית חולים או במקום אחר, אפילו אחי יש גם תועלת רבה ועצומה באותו מקום.

בבית חולים אתה לא יכול לקחת נר. איפה שהוא נפטר בבית חולים, אם תשים נר, יזרקו לך את זה. הם פוחדים שלא תהיה שרפה.

אבל במחנה יהודה, שם, איפה שקרה האסון לצערנו,

שם שמים נרות, אף אחד לא נוגע בזה, שם יש להם על מי לסמוך.

אנחנו כופלים את הפסוקים, הודיך כעניתני,

כי ההתחלה של ההלל, כל הפרק מן המצר,

ושם התוכן הוא כפול.

אתה מגיע לסוף, לכן חוזרים,

לפי דברי רבנו ארי ושאר הכוונות,

מהודיך כעניתני עד האחרון הודו לה' כתוב.

יש חלק שעד ה' הושיע נא, עד שמה כופלים, בהמשך לא כופלים.

אנחנו נוהגים כדעת רבנו ארי,

כופלים את הכל,

גם את הפסוק האחרון,

רדו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו. רבי חנניה בן הקשיא אומר,

אדוני חפץ מארצית, כל יקדים תורה ויאדיר.