ריבית, תינוק שנשבה וגדרי האחריות ההלכתית בדורנו

 

- - - לא מוגה! - - - 

להחיותו, למה? כי האדם הזה פושע, הוא גנב,

הוא לא עושה את העבירה במקרה פעם אחת בחיים,

אלא הוא מומר לדבר אחד,

לא רק שהוא פסול לעדות,

אם בחתונה הוא היה עד זה פסול,

אם שני העדים היו אנשים כאלה,

הזוג כאילו עדיין רווקים,

רווק עם רווקה,

צריך יהיה הלילה עוד הפעם לחתן אותם, לעשות צו עם הרנן מחדש,

למה? כי עדיין הכל היה אפס,

העדות הזו הייתה אפס.

אז גם לגבי הדוגמה שלנו, כמו שאמרנו,

אין לנו צורך להחיותם, אבל להרוג אותו בידיים גם זה אסור. מרן אומר, אין מסתובבים להם המיתה,

אבל מצד שני אסור להצילם אם נטו למות, כגון האדם הזה נפל לים וכו',

אסור לך להתערב.

או מרן נקמן בסימן רנא,

מרן מדבר שם, אותו אדם נפל בשבי.

אתה יודע שבשבי שמה לא ייתנו לו מלון חמישה כוכבים כמו שנוהגים כאן במדינת ישראל.

יש מדינה אחת בעולם, מדינה משוגעת, שעדיין הקדוש ברוך הוא לא יודע מי ברא את הבריאה המשמינה הזו.

כל מיני חוקים ומשפטים בני דעום נותנים למחבלים האלה מלון חמישה כוכבים.

אבל העולם הרחב, אתה יודע, שבוי, כולהו איתנו בה.

אתה יודע מראש שהאדם הזה,

אם הוא שם בשבי, יכולים גם להרוג אותו.

אך על פי כן מרן כתב שעל הפושעים האלה שאנחנו מדברים,

אפילו אם הוא נפל בשבי,

אסור לפדותו אם נשבע.

עד כדי כך.

או,

אתה שואל, אולי חזר בתשובה.

אם אנחנו יודעים, בוודאי שהוא חזר בתשובה.

אין לך דבר שעומד...

שאלת, נכון?

אני צריך לענות.

תקשיב עד הסוף ותשמע.

אם אנחנו יודעים בוודאי שהוא חזר בתשובה,

אין שום בעיה.

ברגע שאדם פותח דף חדש, חוזר בתשובה, דינו כדין יהודי,

כאחד ממני ממך, ואולי יותר טוב ממני,

מקום שבעלי תשובה עומדים,

אין צדקים גמורים ויכולים לעמוד, כמו שהגמרא אמרה בברכות ל-ד',

וכך פוסק הרמב״ם מהלכות תשובה.

אבל כשאנחנו לא יודעים,

סתם אדם, במקרה כללי, מה קורה?

בדרך כלל יש ספק,

הולכים אחרי החזקה.

קודם הוא היה בחזקת רשעות.

אדם שהוא יורש שמים, יש לו חזקת כשרות.

אתה לא יודע מה קורה איתו.

המצב הקודם, החזקה היא שמובילה הלאה.

כך גם לגבי אותו האדם.

יש שלא סוברים כך,

יש שלומדים מהגמרא במסכת קידושין מ״ט,

שם הגמרא אומרת,

אדם שמקדש אישה ואומר לה,

הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור.

אנחנו יודעים, אם הוא היה רשע גם הוא, הרי זו מקודשת,

שמערער תשובה בלבו. אתה רואה שעם ישראל קרובים לתשובה ואתה אומר שהיא מקודשת.

איך אתה אומר שאנחנו הולכים אחרי החזקה?

יש תירוץ ראשון.

הראש אומר שם ספק מקודשת.

בשום חומר איסור אשת איש.

זאת ועוד.

שם הוא אמר את המילים על מנת שאני צדיק גמור.

כשאמרת המילים האלה יש כאן הוכחה שבאמת האדם הזה הרהר תשובה ולכן מקודשת.

אבל כאן, אם לא הייתה שום אמירה, שום דבר,

יכול להיות מה שהיה הוא שהווה.

ולכן כשיש לך ספק אתה מחזיר את הדבר על חזקתו הראשונה,

ולכן אנחנו לא צריכים להתערב.

זה מה שמרן פסק שם בסימן רנא,

שגם בשבי, אפילו שזה סכנה,

אפילו על כן אנחנו לא צריכים להתערב.

כל הדברים האלה,

עד לפני מאה שנה כל הפוסקים העתיקו אותם בלי חולק.

הראשון שבא ושינה משהו בדברים האלה היה הגאון בעל החזון איש.

הוא טוען ואומר שבזמנם היו ניסים ונפנאות.

היום יש הסתר פנים, ולכן היום לא קיים הדין הזה,

ויש חולקים רבים בדבר.

זאת ועוד,

הרמ״ק דן כאן לגבי אדם שהוא תינוק שנשבע.

הוא עושה אומנם את כל העבירות האלה, הוא עובר על הדברים האלה,

אבל הוא לא למד בתלמוד תורה, הוא לא למד בבית ספר דתי,

ואתה לא יודע עד כמה האדם הזה יודע.

אז בחיי גוונה, אם הוא תינוק שנשבע,

יש אפשרות להחיות אותו,

מותר לך לקחת את הכסף ולפדות אותו.

למה?

האדם הזה, אין לנו טענות עליו,

הוא לא בגדר רשע שעשה דברים במזיד.

כי התורה אמרה לנו בחומש דברים, פרשת כי תצא,

ולנערה לא תעשה דבר,

כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה.

זאת אומרת, אנוס רחמנה פטרי. זה מה שלמדנו מהעניין שם.

אז גם התינוק הזה שגדל במקום שהחינוך היה גרוע.

נניח האנשים שגדלים היום בארצות הברית,

יש שם ארבעה מיליון יהודים לפחות

שאין להם שום קשר עם העם היהודי.

הם בקושי יודעים שהם יהודים,

אבל אין להם לא דת ולא דין. אפילו כיפור הם לא באים לבית כנסת.

שום דבר הם לא יודעים מהתורה.

תגיד לו שהיהודי אסור לו לאכול חזיר.

אני אגיד לך למה, מי אמר, איפה כתוב, לא יודעים כלום מסכנים, אז אותם היהודים הם בגדר תינוקות שנשבו ועליהם לא יחול הדין הזה,

אין לנו עליו טענות למה אתה לא שומר.

יהודי שלמד והוא יודע ולא שומר, יש לנו טענות עליו ועל זה אמרה התורה ובהרת הרע מקרבך.

אבל מה שאין כן לגבי הדבר השני, לגבי אותו האדם שהוא,

יש הבדל, כמו שאמרתי, בין שוגג,

מזיד ואונס, כל הדברים האלה מוגדרים על פי ההלכה ולכן אין לנו טענות על האדם הזה שהוא בגדר תינוק שנשבע אלא כל הדינים שמרן מדבר באדם שהוא יודע את הדברים ומתכוון למרוד,

בזה רק הוא יצא, הוא הוציא את עצמו מכלל ישראל על ידי המעשים שהוא עושה.

הוא לא עצר, הוא לא עצר, הוא עצר, הוא עצר.

כן.

הכהן הזה היה שיכור ונהג,

והרג איזה אדם.

לא, לא. הוא נהרג על ידי כהן אחר.

הכהן השני היה בגדר אנוס, נכון?

הוא נכנס בו.

נכון. זהו, זה שנהרג הוא היה אשם במאה אחוז.

הנהג השני היה בגדר אנוס.

כיוון שהנהג השני היה בגדר אנוס, יכול לשאת את כפיו.

אין שום בעיה.

כל העניין שלא נושא כפיו, כשיש עליו איזו טענה.

אפילו אם זה לא מזיז, זה שוגג,

אבל עדיין יש עליו איזו טענה.

אבל אם הוא נהג לפי כל הכללים,

הוא נסע בנתיב שלו, לא נסע מהר,

היה עם שני ידיים עם ההגה,

לא דיבר בטלפון וכולי,

עשה את כל מה שמתחייב על פי ההלכה,

והוא נכנס בו.

אז מה, מה הוא אשם?

זה נקרא אונס גמור. באונס גמור אין בעיה, הוא יכול לסב את כפיו. אנחנו מדברים, אם המקרה היה לא אונס.

אפילו אם לא היה מזיז, היה שוגג, עדיין יש בעיה.

אבל אם היה אונס גמור, כמו הדוגמה שהבאת,

יכול מחר בבוקר לסב את כפיו. ולכן,

כדאי הדבר שבכל מקרה, שישאל חכם

לדעת אם ההגדרה היא אונס או שוגג,

להבחין בין שתי הקצוות,

כדאי שישאל יעשה שאלת חכם כדי לדעת לדייק,

שלא יבוא לידי ספק ברכה לבטלה.

אז אם החכם אומר לו,

זה היה אונס גמור, אין לך מה לחשוש,

אז הוא יכול מחר בבוקר להמשיך ולשד את כפיו,

אין בעיה בדבר.

הלילה היורצאית של הגאון רבי יוסף חזן, בעל חקרי לב.

הוא היה הסבא של הגאון רבי חיים פלאצ'י,

אבא של האמא שלו.

היה פה בירושלים לפני כ-250 שנה.

יש לו את סדרת הספרים חקרי לב,

ספרים מלאים וקדושים, תריסר כרכים,

מלאים דברי חוכמה,

ספרים עמוקים מאוד.

הרב היה כאן הראשון לציון,

ויש לו גם פירושים על התורה, דרשות יפות. אני אזכיר רק דרשה קצרה שהרב אומר בפרשת וישב.

שם היה הדו-שיח של האחים, מה לעשות עם יוסף?

וישמע ראובן ויצילהו מידם.

מה שמע ראובן?

על מה הפסוק מתכוון?

אז הוא מזכיר לנו את המעשה המפורסם שיש בתענית כ-א',

שם הגמרא מספרת, אלפא ורבי יוחנן

היו יושבים ולומדים,

אבל היו עניים מרודים, לא היה להם מה לאכול.

היום הולכים לשכת העבודה, חותמים, אז מקבלים קצת כסף.

אז זו הייתה עדיין לשכת העבודה, מה לעשות?

החליטו לסגור את הספר, ללכת קצת לעבוד.

יצאו לדרך, הגיע זמן צהריים לאכול,

מצאו איזו חורבה אחת,

ישבו בצל של הקיר כדי לאכול.

ואז שומע רבי יוחנן שניים,

שני מלאכים מדברים ביניהם.

בואו ונפיל על שני אלה את הקיר.

עוזבים חיי עולם, את התורה,

הולכים לעסוק בחיי שעה, בואו נגמור איתם.

שני עונה לו, לא, לא, אל תעשה את זה, יש אחד מהם שהמזל שלו גדול.

רבי יוחנן שומע את הדו-שיח, הוא לא יודע על מי מדברים.

מדברים עלי או עליך.

איך הוא יכול לדעת מי זה האחד שמזלו גדול?

והוא שאל מיד את חברו אלפה, שמעת משהו? אמר לו, לא שמעתי כלום.

אז רבי יוחנן הבין,

אם אני שמעתי והוא לא, כנראה שהמזל שלי גדול.

אם המזל גדול, מה אני צריך לנסוע רחוק? אני אחזור.

גמרו לאכול, גמרו ללכת המזון. אמר לו רבי יוחנן,

אני לא ממשיך,

אני חוזר חזרה, מה שיהיה יהיה.

אלפה לא הסכים והלך לדרכו.

באותו יום שחזר רבי יוחנן, נפטר ראש הישיבה,

שמו אותו במקומו,

היה לו פרנסה,

מה לאכול, והמשיך וחיבר לנו את התלמוד הירושלמי.

זה המעשה של הגמרא.

גם פה,

כשדיברו האחים ואמרנו חיה רעה חלתו,

מה אמרה בת קול?

בת קול בשמים צעקה ואמרה,

ונראה מה יהיו חלומותיו.

זה לא הם אמרו.

אם הורגים אותו, בוודאי שהחלום לא יתקיים.

בת קול אמרה את הדברים האלה, דבר מי יקום,

ולכן ראובן ששמע את זה.

למה הוא שמע ואחרים לא שמעו את הבת קול?

זה רמז שאני צריך להציל אותו.

זו הדרשה של הרב,

ונראה מה יהיו חלומותיו הבת קול, את זה וישמע ראובן, כמו ששמע שם רבי יוחנן. יש שם הרבה דברים יפים.

שלמה, בכבוד תמכור לנו מהר את הנר,

הזמן מצומצם, בכבוד.

אני ממשיך הלאה.

בכבוד, יעלה ויבוא וידליק. אני רוצה להמשיך.

אני עוסק במצווה, פטור מהמצווה.

ואחר כך הוא תדליק.

אמרנו שמותר.

זה לא נקרא מתנת חינם. מתנת חינם, שאמרו חכמינו,

זה ממש אם זה חינם לגמרי. כגון,

במקום לזרוק את הנעליים בזבל, הנעליים האלה שלמות חמישה שקלים.

עובר איזה רומני גוי, אני נותן לו, זה נקרא מתנת חינם.

אבל שם המשכורת שלהם נמוכה מאוד.

נותנים להם, סך הכול, למלצרים האלה, אלף שקל.

הם בונים את המשכורת בצורה כזו,

הם נותנים קצת, ואנחנו משלימים.

אז זה למעשה שכר עבודה.

שכר העבודה שלהם,

חלק משולם על ידי בעל הבית, חלק על ידי האורחים.

ולכן, גם אם זה שכר עבודה, אסור לי לעשוק שכיר, גם אם הגוי הזה הוא הפועל, גם כן הדבר אסור.

אהבת חסד בעל לחפץ חיים מדגיש את ההלכה הזו, מביא הרשב״א ועוד,

שגם לעשוק את הגוי, גם כן יהיה אסור.

ולכן זה לא נקרא מתנת חינם, ולכן כמו כל פועל מותר לתת לו כדי שיעבוד יותר טוב,

גם כאן זה ימריץ אותו שיעבוד יותר טוב,

גם אצלי, גם אצל האחרים, כך שזה לא נקרא בגדר מתנת חינם,

אין בזה את הלאו של לא תכונן.

אני חוזר לדברי מרן.

מרן ממשיך בכל אותם שאמרנו,

אסור לרפאותם אפילו בשכר, אם לא יהיה חדיקה משום איבה. זאת אומרת, אם יש חשש שנאה,

אז יהיה מותר לרפא אותם. למה?

יש חשש שינקמו בנו.

אני לא אטפל בהם, זה יתפרסם, אם הם אלא גם הם לא ירפאו את היהודים שלנו במקומות אחרים, ולכן משום חשש איבה בחי גוונה כן יש צורך, יש חובה לטפל באותם הגויים, בין אם הגוי הזה הוא שומר שבע מצוות או לא שומר.

כך גם לגבי לידה.

מרן כתב למעלה שאסור ליילד את אותה הגויה וכו'.

כל הדברים האלה, שוב, כשהדבר לא ייוודע, לא יתפרסם. היום בוודאי שזה יתפרסם, בוודאי שיש חשש איבה.

מתי תעשה דבר כזה פה?

בכל העולם זה יתפרסם, והם ינקמו ביהודים, ביהודיות שנמצאות שם.

ולכן דברי מרן כאן,

שאם יש חשש איבה מותר, זה למעשה מה שקורה היום כמעט

בכל העולם.

מרן מסיים.

כל מה שדיברנו על יהודי רשע שנאמר בו, ויערת הרם מקרבך,

זה כשהוא עושה את העבירות האלה בקבע.

אבל ישראל באה לעבירות שאין עומד ברשעו תמיד,

אלא עושה עבירות להנאת עצמו,

כגון אוכל נבלות לתיאבון,

בזה מצווה להצילו ואסור לעמוד על דמו. זאת אומרת, הוא נכשל מדי פעם,

מדי פעם הוא לא מצליח לעמוד בניסיון, אפילו אך יפה פיש הטה,

ישראל הוא.

בזה בוודאי אנחנו אומרים, מן הסתם,

כשהוא אמר את הווידוי בשחרית או במנחה,

או לפני קריאת שמע על המיטה,

הסתמך חזר בתשובה, יש סיכוי גדול,

ולכן הלאו שנאמר לא תעמוד על דם רעך,

נאמר גם על אותו הרשע,

רקנים שבך מלאים מצוות כרימון, בוודאי שאנחנו מצווין להחיותו.

אלא כל הדברים שדיברנו קודם,

דיברנו על אדם שמוחזק, שבדרך קבע האדם הזה אין לו לא דעת ולא דין.

אם דיברנו קודם על רועה בהמה דקה, שזה רק לאו,

קל וחומר באדם שהוא מחלל שבת בפרסייה שדינו כגוי.

כשהאדם הזה עושה את הדברים שבת אחרי שבת, אין לו לא קדושת שבת ולא שמירת שבת ולא דבר אחר.

האדם הזה גם יצא מן הכלל, וגם בו אין את החובה להחיותו.

וכן,

אף יקורסים והם שכופרים בתורה ובנבואה מישראל,

היו נוהגים בארץ ישראל להורגן, אם היה בידו כוח, להורגן בסייף.

אבל אם אין לו את הכוח הזה,

אז מרן אומר, מה שנאמר בגמרא,

שהיו עושים את זה בעקפין, היה בעלה בעלילה.

נניח הוא ירד לבור, שם סולם וירד לבור.

תגיד לו, אני צריך את הבור הזה? הילדים עלו לגג, אני צריך להוריד אותם.

שייקח את הסולם ולא יחזיר, וכן הלאה.

היום אם תעשה דבר כזה, מיד יזמינו לך משטרה, ייקחו אותך,

ולכן, שוב,

אין את האפשרות הזו, לכן מרן אומר,

היו נוהגים בארץ ישראל, דבר שהיה עבר,

לצערנו היום, בזמנים האלה,

אין אפשרות לקיים את מה שאמרה התורה,

ובערתה רע מקרבך.

אבל בתיאוריה, כמו שאמרנו, הדברים שייכים,

והנפקא מינה לגבי ברכת כהנים, כשהיה תאונת דרכים,

או בדוגמאות הקודמות שהבאנו, אלה הדברים שהם נפקא מינה למעשה.

דבר תורה מותר להלוות לגוי בריבית,

וחכמים אסרוהו.

התורה הזהירה אותנו לא ללוות, לא להלוות בריבית, שנאמר,

לא תשיח לאחיך נשך כסף, נשך אוכל,

נשך כל דבר אשר איש.

יש איסור דאורייתא גם למלווה וגם ללווה,

ואם יש ביניהם מתווך, גם למתווך יש איסור,

אין יותר בשום אופן ללוות או להלוות בריבית.

התורה ממשיכה

לנוכרי תשיח.

לפי הרמב״ם זה לא רק אפשרות,

לא רק שמותר להלוות לגוי בריבית, אלא הרמב״ם מונה את זה בתוך התרייג מצוות.

לפי הרמב״ם,

מצוות עשי דאורייתא להלוות לגוי בריבית קצוצה.

הראב״ד חולק, הראב״ד אומר זו אפשרות ואין הדבר חובה.

בכל מקום כולם יודעים שמהתורה זה מותר,

אלא שמדרבנן הדבר אסור שמא ילמוד ממעשיו, אלא אם כן בכדי חייו,

אם זה דבר שהוא מצומצם לפרנסתו לחייו, יהיה מותר.

התורה בכמה מקומות אסרה לנו את הריבית,

בחומש ויקרא פרשת בהר, בספר דברים ועוד.

התורה כפלה כמה פעמים את האיסור,

כך שאדם שנותן ומקבל ריבית

עובר בכמה לווים.

את כספך לא תיתן לו בנשך ומרבית לא תיתן אוכליך,

או הפסוק השני, לא תשיח לאחיך נשך כסף, נשך אוכל,

נשך כל דבר אשר אישך.

אבל לרשע הוא מותר, כי התורה אומרת, לא תשיח לאחיך.

אותו אדם שאוכל ביום הכיפורים, אין לו לא דעת ולא דין,

זה לא אחי, ולכן מותר לכתחילה לתת לו הלוואה

בריבית קצוצה.

פעם היה אצלי שלמה, בא עם איזה אדם,

אותו אדם בצעירותו למד בתלמוד תורה.

שלמה נתן לו 100 שקל,

ועל מנת שייתן לו 110. כשהגיע תאריך הפירעון,

הוא לא רוצה לשלם לשלמה את ה-110,

אז הוא בא אליי לדין תורה.

אז אני פסקתי לו, אמרתי לו, אתה חייב לשלם לו 110. אז הוא זכר גרסא דנקותא, לפני שהוא נהיה רשע, הוא זכר.

אמר אבל, כתוב, את כספך לא תיתן לו בנשך.

אתה שלמה, אתה דתי, איך אתה לוקח ריבית וזה?

טוב, לא היה נעים לי להגיד לו בפנים שהוא רשע,

אי אפשר להגיד לו.

אמרתי לו, זה ההלכה, אתה חייב לשלם.

אם זה פושע, אם זה אדם שמחלל שבת,

ממילא צריך לחייב אותו לא רק בקרן,

אלא גם בריבית.

הוא נתן לך בסוף, שלמה?

עדיין לא.

מרן מדבר לגבי הקראים.

האם בקרעים יש את ההיתר הזה או לא?

מי שיודע, הקרעים האלה

הם מחללי שבת בכל אותם הדברים שנאמרו בגמרא ולא נאמר בתורה.

בתורה כתוב, לא תבערו אש בכל משמעותיכם ביום השבת.

את זה הם מקיימים.

לא מדליקים אש ביום שבת.

אבל דברים שלא כתוב בתורה,

מלאכת, בורר, דש, זורע, טוחן,

כל הדברים שלא נאמרו בפירוש,

בתורה שבעל פה לצערנו איש בער לא ידעה וכסי לא יבין את זאת.

וכן כיוצא בזה, לא רק לגבי שבת.

בכל העניינים הם כמו צדוק או בייטוס,

לא מקיימים את מה שאמרו חכמינו בתורה שבעל פה,

הן הדברים שהם דאורייתא, הן הדברים שהם דרבנן.

בכל מכל כל לצערנו לא מקיימים.

שאלה היא, האם, בא אליי כראי כזה,

האם אני יכול לתת לו הלוואה בריבית קצוצה?

כיוון שדינו כמחלל שבת ועושה את כל העבירות או לא?

תודה.

מרן כותב,

כיוון שהאדם הזה נולד לאבא ואימא קראים והוא לא יודע,

דינו כתינוק שנשבע.

תינוק שנשבע,

אנחנו מצווים לו אחיותו וכי אחיך עמך,

ממילא אסור לתת לו הלוואה בריבית. אני קורא את לשון מרן,

קראים אין להם דין מומרים ואסור להלוותם בריבית,

ואין צריך לומר שאסור לתבות מהם בריבית,

וכך ההלכה.

מהדוגמה של הקראים נלמד גם דוגמאות אחרות לגבי רשעים שהם בגדר תינוקות שנשבו.

כגון,

יש כמיליון יהודים ברוסיה,

אותם המיליון לא למדו בתלמוד תורה, לא יודעים מה זה דת, מה זה דין, תגיד לו,

יום הכיפור אסור לאכול או אסור לאכול חזיר,

כל מה שתגיד לו.

מאיפה הוא יודע? שום דבר הוא לא למד.

לא למד בבית-ספר יהודי, למד אצל הגויים שם, ולכן אותם מיליון יהודים ברוסיה, כולם בוודאי תינוקות שנשבו.

כך גם רוב היהודים באמריקה.

יש כ-4 מיליון יהודים באמריקה שגם הם לא יודעים כלום.

לומדים בבית-ספר של הגויים או באוניברסיטה שם.

אפילו ביום כיפור הם לא באים לבית-הכנסת.

הוא בקושי יודע שהוא יהודי.

יותר מזה, שום דבר. לא מדליקים נרות בשבת,

אין להם שום ריח של דעת, שום דבר.

אז גם שם יש להם את הבעיה האמורה, כיוון שהם נולדו להורים שמעיקרם לא היו דתיים, מעיקרם לא ראו מה זה דת,

אז הם בגדר תינוקות שנשבו.

אז על אותם 4 מיליון אין ספק.

באירופה יש כמיליון יהודים, שוב גם שמה, רוב היהודים שם באירופה...

רובם הם בחזקת

תינוקות שנשבו, וגם להם יהיה אסור להלוות בריבית.

אבל,

אם יש איזה רשע שגר בשכונת הבוחרים, אם יהיה פה איזה מחלל שבת או רשע כיוצא בו,

כאן יהיה מותר לכתחילה להלוות לו בריבית קצוצה.

תגיד, למה?

האדם הזה הוא תינוק שנשבע.

הוא לא נקרא תינוק שנשבע. מי שנמצא פה בירושלים,

בוודאי שהוא יודע מה זה דת, מה זה דין.

או שהוא בעצמו למד בתלמוד תורה,

או שיש לו חברים,

חברים שעובד איתם. הרי אנחנו פה בירושלים, הרוב אנחנו דתיים.

אז בוודאי שיש לו קשר עם הדתיים, מדי פעם הוא שומע פה ושם,

ואם הוא לא חוזר בתשובה זו בעיה שלו.

אי אפשר להגדיר אותו שיש כאן חוסר ידיעה. תינוק שנשבע, פירוש הדבר,

התינוק הזה בגיל יום לקחו אותו לסין.

הוא גדל שם בתוך סין, לא יודע מה זה דת,

מזדים.

אז הוא אנוס לגמרי.

אבל אדם שלא אנוס לגמרי, היה לו לדעת,

שם אתה דן אותו כרשע,

ולכן מותר להלוות לו בריבית.

לא צריך להגיע להיות בידע של תלמיד חכם, שיהיה גאון גדול וידע את כל התורה.

מספיק שידע את הדוגמאות האלה, את היסודות האלה,

ולמרות שהוא יודע,

הוא לא מקיים,

מתעלם מאותם הדברים.

מי מילא אין דינו כתינוק שנשבע.

בזמנו החזון איש דן, על-פי דברי הסמג,

להחשיב את הרשעים שהיו כאן בארץ,

להחשיב אותם כתינוקות שנשבו.

גם היום יש לנו, גם בארץ, אנשים כאלה. לדוגמה,

הנערים הקיבוצניקים,

מגיל בר מצווה עד גיל 16. בדרך כלל הם לא יודעים כלום, מה זה דת, מה זה דין.

שם בקיבוץ הם למדו שהכול מותר, אוכלים שפן, חזיר, ארנבת, הכול אוכלים שמה,

וגם בשבת, ביום הכיפורים, אין להם לא כיפור ולא שבת ולא שום דבר.

רק בגיל 16 הם מתחילים לצאת החוצה,

אז הם מתגייסים לגדנע.

בגדנע לפעמים הם נתקלים באיזה קצין דתי, אז לאט-לאט הם נפתחים,

או מגיעים לצבא.

לפעמים באותו גדוד שהוא משרת יש גם הרבה חיילים דתיים,

עם כיפה שחורה, כיפה סרוגה, לא משנה, אבל הוא נתקל פעם ראשונה, רואה מה זה תפילין,

מה זה דת.

ככל שהם מתרחקים מהקיבוץ

ורואים את הדתיים ממנה הם לא בגדר תינוקות שנשבו,

כך שבארץ-ישראל ההגדרה יותר מצומצמת.

פעם כמעט כולם היו בגדר תינוקות שנשבו,

כי מייד אחרי שהיו גומרים בגיל 18 את התיכון,

היו מתגייסים לפלמ״ח.

הפלמ״ח זה היה צבא של השמאלנים של הקיבוצים,

כמעט ולא היו שם דתיים.

הדתיים היו הולכים או לאצל או ללחי,

והמזרוחניקים היו הולכים להגנה.

אבל הפלמ״ח כמעט ולא היו דתיים.

כך שהוא היה בצבא שלהם,

שוב הוא עדיין בגדר תינוק שנשבע.

אבל מה שאין כן היום, היום הצבא הוא מעורבב.

היום בתוך הצבא שלנו יש גם אלה וגם אלה.

הוא רואה, מכיר את האמת,

אפילו אחרי הוא בועט באמת הזו,

אבירי לב, בלשון הגמרא,

ולכן אין דינם כתינוקות שנשבו,

אלא הם דינם כרשעים, ויהיה מותר להלוות להם ברביעית קצוצה.

אין בדבר הזה חשש איסור.

כן הולכים ליהודים, כן יכלו ללמוד מהם.

אבל בראם אומר משהו אחר, בראם אומר שזה עזה שלא היה.

כולם ילכו לתינוקות שנשבו. ההיסטוריה של הקראים היא 1,260 שנה.

ותראה,

תבדוק בדברי הפוסקים.

חלק מהזמנים, הפוסקים אמרו, דינם כתינוקות שנשבו, חלק מהזמנים לא.

לא כל הזמנים היו באותו מצב, באותו עניין.

היו הרבה תקופות שהייתה מלחמת תרבות.

הם היו גורמים יחד, כמו שאתה אומר, רחוב הקראים, ליד זה רחוב היהודים.

וכל הזמן היו מתווכחים, היה קשר והיו ויכוחים,

ולכן היו זמנים שלא דנו אותם בפוסקים כתינוקות שנשבו.

יש בזה דיונים, גם בדברי הרדב״ז,

גם מרן כאן, ועוד הרבה מדברי הפוסקים דנו.

אותה הדוגמה שדנו על הקראים דאז,

אלה היו התינוקות שנשבו או לא נשבו.

הוויכוח והספקות והדיונים שם שייכים גם לרשעים,

בזמן הזה. כמו שאמרתי, יש לנו כמה מיליונים שעליהם אין ספק.

אפילו אם ירושלים עיר הקודש,

אם יהיה לך איזה רוסים שהם עדיין לא יודעים לדבר עברית,

אפילו אם הרוסים האלה גרים בירושלים, לא יודעים כלום, מה זה דת, מה זה דין.

למה אם הם מדברים רק רוסית ולא יודעים עברית, כמעט אין להם שום קשר, שום רקע,

אז אפילו אם הם יגורו בירושלים,

גם אלה יקראו בשם תינוקות שנשבו,

ויהיה אסור להלוותם בריבית קצוצה.

אבל,

ברגע שאדם יודע עברית, הסיפור הוא אחרת.

פעם לא אין לנו תקשורת משלנו.

היום יש תקשורת דתית.

הרבה פעמים התוכנית בקול ישמעאל משעממת אותו.

אז הוא מנסה להעביר ל...

גל אחר

ברגע שהוא עובר לגל אחר, איפה הוא נופל?

או בקול הנשמה, או בקול האמת, או רדיו 10,

או רדיו טוב, בכלל זה הדרך.

יש בירושלים 20 תחנות רדיו שלנו.

כמעט כל הסקאלה,

כמעט,

אז אם אתה עזבת את כל האמת, הוא פחד מהאמת,

אז הוא ייפול אולי ברדיו 10 או מקום אחר.

לפעמים הוא שומע את הרב אמנון יצחק,

או שומע איזה מישהו אחר,

וזה מדליק אותו.

ואחר כך, את האבות, מורידים אותו חזרה.

אז אי אפשר להגיד שהאדם הזה פוסטמה,

חמור, בור, עם ארץ, לא יודע שום דבר.

הוא כן יודע, הוא כן שמע פה ושם.

כמו שתיארתי, חלק שומעים מהחברים,

חלק שומעים דרך הרדיו, יש כל מיני אפשרויות, יש לנו תקשורת,

יש לנו גם עיתונימי שלנו, וכן כיוצא בזה.

וממילא הוא לא בגדר אנוס במאה אחוז שתקרא לו תינוק שנשבה,

הוא לא דומה לאותו התינוק שהיה בסין.

אז נכון שחזונאיש אמר על החילונים שהם צינוקות שנשבו?

חזונאיש דיבר לפני 60 שנה. כמו שתיארתי,

אז הצבא היה הפלמ״ח,

הייתה להם את הביצה שלהם, היו חיים בביצה, היו סגורים שם.

אם היו עוברים במאה שערים, היו מסתכלים,

זה שמורת טבע שנשארה, אלה השרידים,

ומסתכלים עליהם כמו שאתה, להבדיל,

הולך לגן החיות,

אתה מסתכל על ה... זהו, ככה הם היו מסתכלים על הדתיים, לא פחות ולא יותר. זו הייתה המציאות.

אבל היום, כמו שאמרתי, המציאות השתנתה.

עובדה, אתה רואה,

הרבה מהם חוזרים בתשובה.

לפני 60 שנה כמעט ולא היו חוזרים בתשובה. למה היום כן?

מה קרה?

המציאות השתנתה, כמו שאנחנו מתארים,

ולכן אותו שעדיין לא חזר בתשובה,

אולי לא נגדיר אותו מזיד. אי-אפשר לומר שהוא מזיד 100%,

אבל הוא בין מזיד לאונס. הוא נמצא אי-שם באמצע,

כך שהוא לא בגדר תינוק שנשבע,

ולכן, כאן ענייננו,

יהיה מותר לכתחילה להלוותו בריבית,

אלא אם כן, אם האדם הזה, השם ישמו, לא נורמלי.

אם הוא הדיוט,

הדיוט פטור מכל המצוות,

בוודאי שאסור להלוות לו בריבית.

אתם יודעים לאיזה הדיוט אני מתכוון.

טוב.

כן.

תכף, תכף נגיע לזה בהמשך,

מה שאתה טוען.

הרמב״ם הביא דוגמה אדם שהמיר דתו,

ואחרי זה הביא בן.

גם אשתו המירה את הדת יחד איתו,

אבל כיוון שהילד הזה מסכן לא ידע מה זה דת ומה זה דין.

נכון שהאימא שלו יהודייה, גם האבא שלו יהודי,

אבל כיוון שהם המירו את דתם, חיים בתוך הגויים,

שקועים במ״ט שערי טומאה,

הילד, התינוק הזה מסכן, נקרא התינוק שנשבע, גם בזה,

בוודאי שאנחנו מצווים לאחיותו,

ואין היתר לקחת ממנו ריבית.

הנפקא מן העוד.

מרן נקמן ביורי דעה סימן רשת מא' אומר לנו שאסור לתת הלוואה

לאדם רשע,

אסור לפדותו מהשבי, נפל בשבי, תשאיר אותו שם,

אסור לשלם עליו כסף כדי לפדות אותו.

אבל אם האדם הזה תינוק שנשבע,

כן צריך להשתדל לתת לו צדקה, להחיותו.

אם אחד כזה בא לבית התמחוי,

אסור לנו לדחות אותו, צריכים לתת לו אוכל.

למה? כיוון שהאדם הזה, תינוק שנשבע,

אין לנו עליו טענות, הוא אנוס גמור, ולכן אין בעיה, אתה נותן לו הלוואה.

אם הוא יחזיר, אם יש סיכוי, ייתן לו הלוואה.

או אם הוא בא לבית התמחוי, ייתן לו אוכל. אם הוא נפל בשבט, צריך לפדותו.

אין דינו כדין הרשעים.

אבל אותם, כמו שאמרתי,

שאין עליהם בזמן הזה דין תינוק שנשבע,

ממילא אסור לתת להם צדקה. כמו שאמרנו, אסור להחיותו.

כך גם לגבי מצוות השבת אבדה. גם שם התורה אמרה,

וכן תעשה לכל אבדת אחיך,

אם זה אחי כן, אין עליו אחי לא. אם הוא רשע, פושע,

אפילו שאתה רואה, לפי תעודת זהות אתה יודע למי זה שייך, אין לך ספקות.

אף על פי כן, אם הוא פושע ורשע,

לא צריך להחזיר לו את האבדה.

אבל אם האדם הזה,

ידוע לך שהוא בגד התינוק שנשבע,

אז כן יצטרך ללכת ולהחזיר לו את האבדה.

אם יהיה קידוש השם, בכל מקרה צריך להחזיר.

כמו

שתיארתי, תלוי איפה הוא גדל.

אם הוא גדל באזור כמו שאתה מתאר, לפעמים באמת

בגדר אנוס במאה אחוז. אבל לפעמים לא. בירושלים המציאות היא שונה.

פה אנחנו הרוב.

ולא רק שהתחנות הרדיו והעיתונים, אלא איפה הוא עובד.

בכל מקום שעובד יש גם דתיים.

לפני 50 שנה כל חברי המקשר היו כמעט כולם חילונים.

חוץ מידידנו גלקרו, כולם היו חילונים.

אז הוא היה עובד במקום כזה, כולם חילונים כמוהם.

אבל היום לא כך, היום איפה הוא עובד? בתחנת אגד?

גם באגד, ברוך השם, יש דתיים.

אין לך מקום היום בלי דתיים. כל מקום, ברוך השם, יש דתיים,

ומן לילה הוא יכול לאט לאט להיסחף אחריהם.

לפעמים הוא סקרן לדעת מה זה קבלת שבת.

או שהוא רואה, יש מודעות, יש בקשות.

מה זה בקשות?

ב-3 בבוקר זה מסקרן אותו.

הם שמים איזה כיפה והם באים לפעמים.

או שהוא הולך לכותל, יש השבעה של החיילים,

הבן שלו נהיה צנחן,

אז הוא בא מגיע לכותל.

הוא לא ראה מה זה הכותל המערבי, הוא לא יודע.

הם לא רואים.

מה, אמה פיענו?

ודאי שהוא כן רואה וכן יודע,

אלא שהתאווה מושכת אותו אחורנית.

שבוי ביד היתר. שבוי ביד היתר, אבל הוא לא שבוי בידי אדם. ולכן כאן ענייננו,

כמו שאמרנו, הרשעים בירושלים יש להם הגדרה שונה,

הגדרה אחרת.

פה בירושלים רוב רובם של החילונים אינם בגדר תינוקות שנשבו.

תראה, אני לא יושב עכשיו בעולם האמת לדון אותו אם הוא בגדר לגבי העולם הזה. כאן בעניין הריבית אמרנו שאסור לתת לו הלוואה בריבית וממילא מחזירים לו אבדה,

ממילא נותנים לו צדקה או הלוואה,

ואם הוא נפל בשבט, נפדותו. זו ההגדרה לגבי אותו אדם שהוא בגדר תינוק שנשבע.

בגלל הספק הזה שאנחנו לא יודעים בדיוק

עד כמה הוא נקרא תינוק שנשבע, בגלל הספקות האלה אנחנו משתדלים להיזהר. כשיש מלצר כזה,

אתה לא יודע, לא עשית עליו עדיין עבודת שיעורי בית,

אתה לא יודע בדיוק עד כמה הוא רחוק,

אם הוא תינוק שנשבע או לא, אז למה לך להיכנס לספק?

אתה אומר לו, תביא לי בקבוק סגור, וכן הלאה. בשאר הדברים אנחנו משתדלים להיזהר,

ובפרט ברשעים של ירושלים, שרוב רובם אינם תינוקות שנשבו,

ולכן אנחנו צריכים להיזהר בכל הדברים הללו.

צריך להיזהר בריבית וכמה לוי נאמרו בו, אפילו הלווה והנותנו והרב והעדים,

כולם עוברים, כולל גם המתווך.

לא תשימונו עליו נשך, התורה הוסיפה כמה לווין, וכמו שאמרנו, כולם ידם במעל הזה.

אני מבקש ממך, תעשה לי טובה, תחתום לי על ערבות,

אל תחתום לו, הערבות הזאת תעלה לך ביוקר,

אתה עלול לעבור בלאו דאורייתא. כך גם המתווך.

בסך הכול הוא דיבר, הוא אמר לו, תלך לפנוני,

ראובן בן יעקב שם ייתן לך כסף.

הוא הלך ולקח את הכסף בריבית,

גם המתווך הזה שהכשיל אותו,

עבר בלאו ולפני עבר לא תיתן לכשול, גם בדבר הזה יש איסור גמור מדאורייתא, ולא רק המלווה שנהנה וקיבל את הריבית, אלא גם הלווה,

גם הוא ידו במעל וגם הוא עובר בכל אותם האיסורים.

לגבי ריבית דרבנן, יש מחלוקת אם יש כאן לפני עבר דאורייתא או לא.

איסור, בוודאי שיש. השאלה, איזה דרגה של האיסור?

אז אמרנו, העצה פשוטה, תרתיח לפני זה. לפני שהוא יבוא, אתה יודע שהוא אמור להגיע? תרתיח את זה. יש פתרון להקדים רפואה למכה.

אבל בעולם השמחות אין לך את הפתרון הזה, לכן אמרנו, תבקש ממנו בכבוך סגור.

זה היסוד, זו התקנה באותם האנשים.

כל הנותן בריבית,

נכסיו מתמוטטים.

וכאילו כפר ביציאת מצרים ובאלוהי ישראל.

הוא חושב שהוא ירוויח

כל יום עוד שקל אחד.

לא רק שאת הריבית הוא לא מקבל,

אלא גם את הקרן, בדרך כלל הולך החבל אחר הדלי,

גם את הקרן הוא לא יקבל. ולכן כל אדם,

לא רק בגלל האיסור, אלא יהיה לו קצת שכל,

כי אוכל מפירותיהם בעולם הזה, מפסיד את הכסף,

והקרן קיימת לו לעולם הבא.

אני הכרתי הרבה אנשים שעסקו בביזנס הזה, בריבית הזו,

ולא קיבלו, לא את הריבית ולא את הקרן. הכל הלך לעזאזל.

ולכן כל אדם יהיה חכם ויהיה זהיר בדברים האלה.

והמדרש,

הגמרא, המדרש, שם בתורת כהנים,

מביאים לנו את החיבור, את סמיכות הפסוקים.

אחרי האיסור של ריבית, הפסוק מסיים,

אני השם אלוהיכם אשר הוצאתי ידכם מארץ מצרים.

למה הפסוק סיים בזה?

כדי להדגיש שהקדוש ברוך הוא הוציא אותנו מבית העבדים על מנת שנלווה בלי ריבית. אסור לקחת, אסור לתת הלוואה בריבית.

אם האדם הזה כן לוקח, כן מלווה בריבית,

כאילו הוא כפר ביציאת מצרים ובאלוהי ישראל,

והעונש שלו לא יקום בתחיית המתים.

בזמנו יחזקאל הנביא החיה את 200 אלף הגיבורים בנה אפרים.

הם נהרגו שלושים שנה לפני יציאת בני ישראל ממצרים, הם טעו בחשבון.

לארץ פלישתים, שמה היכו אותם הפלישתים והרגו את כולם

וזה מה שכתוב, וייבשלח פרעה את העם

ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים, למה?

פן ינחם העם בראותם מלחמה וישבו מצרמה. יזכרו מה קרה לאותם המאתיים אלף בני אפרים, וזה ייתן מורך

ולכן הקדוש ברוך הוא סובב אותם.

אותם האנשים כולם חיו

כמו שאנחנו קוראים בשבת חול המועד,

ההפטרה,

חזון העצומות היבשות.

יחזקאל הנביא שאל את הקדוש ברוך הוא,

הַתִחְיֶנָה העָצֹמֹת הָאֶלֶהָ?

והקדוש ברוך הוא נתן לו את הנבואה והוא סיים, וקמו על רגליהם

חיל גדול וכבד.

חוץ מאחד,

שאל יחזקאל הנביא למה זה לא קם,

ענה לו הקדוש ברוך הוא,

בנשך נתן תרבית לקח חיו וחיו לא יחיה.

אותו האדם, כיוון שהלווה בריבית,

למרות שזה היה לפני מתן תורה,

אפילו אחי לא יקום בתחיית המתים,

כבחומר אנחנו, שאנחנו מצווים ועושים אחרי מתן תורה,

שאם אחד ילך וייתן הלוואה בריבית קצוצה,

העונש שלו לא יקום בתחיית המתים.

בזמנו, בפוזנא,

היה איזה יהודי רשע שהיה נותן בריבית.

הרבנים היו צועקים עליו, מוחים בידו, שום דבר לא עזור.

ואז כשמת,

הגיע היום האחרון שלו,

נתן הגאון רבי עקיבא איגר הוראה לאנשי חברה קדישה,

אל תגברו אותו,

אלא אם כן אם הבנים ישלמו 100,000 דולר.

הודיעו להם לבנים,

הם לא שתקו, רצו מייד לרב.

איך אתה עושק אותנו, זה סחיטה, אתה מנצל את האסון שקרה וכו',

כל מיני דיבורים.

הרב אמר להם שני מילים, אתם לא רוצים,

אל תגברו אותו, תשאירו אותו כך.

הם לא הרימו ידיים, הם הלכו מייד למשה. למשה לגוי היה חבר של אבי שלהם.

אמרו לו, ברוך דיין האמת, קרה כך וכך וזה.

ותראה, צרה על צרה,

עכשיו היהודים האלה רוצים לסחוט אותנו. במקום 1,000 דולר שלוקחים מכל אחד,

הם ביקשו שניתן להם 100,000 דולר.

תראה מה עושים.

ואז המשה מייד הזמין את הרב ואנשי חברה קדישה. הוא ידע אשר רב, כי בעיקר אדם צדיק, נקי כפיים.

מה קרה הפעם?

הוא לא הבין.

כשהגיעו לשם, שאל אותם, האם זה נכון?

אמר לו הרב, כן, נכון, ואני אסביר לך למה.

יש לי דירה, אני משכיר אותה ב-200 דולר.

השוכר רוצה לקנות את הדירה.

אני ביקשתי ממנו 100,000 דולר. זה צודק?

הוא אומר, בטח, זה הוגן.

קודם הוא היה שכירות, כל חודש 200 דולר.

עכשיו אם הוא רוצה את כל הנכס,

שיעזור בטאבו על שמו,

הנכס שווה 100,000 פשוט.

אז ענה לו רבי עקיבא איגר,

כל אלה בחברה הקדישא שנרשמים אצלנו, כל אלה ששוכבים שם בבית הקברות,

כולם זה שכירות.

מחר תהיה תחיית המתים,

צו פינוי לכולם, כולם עפו מכאן,

אנחנו נבנה שם בית מלון, ישיבה, בית כנסת,

וכל זה שכירות.

זה הרשע הזה, היה מלווה בריבית.

הוא לא יחיה בתחיית המתים.

אצלו זה לא שכירות,

ויש איכוני קבע.

אז אם הוא קונה שיכוני קבע,

ארבע כיווני אוויר,

לא צריך לשלם 100,000 דולר?

אמר רב משה, אמר לבנים, תראו, הרב צודק, הוא משכנע אותנו,

אם אתם רוצים, תשלמו.

מה אין להם ברירה?

תשלמו.

כדי למען ישמעו ויראו, שאחרים גם ידעו לעשות בהם משפט כתוב, כדי שאנשים יבינו את חומרת הדבר.

כן. הוא לוקח מזל שלושים 100,000 שקל,

בדרך כלל זה מותר, זה הוצאות, זה לא ריבית. עולה להם לגמח את ההוצאות האלה. אם עולה לגמח את ההוצאה של ה-17 שקל, אז יהיה מותר להם לקחת.

הגאון חידה מביא את הפסוק שאמר דוד המלך

אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם.

דמים, פשט הפסוק מלשון דם.

אבל הוא דורש את זה מלשון כסף.

הוא מביא לנו את המעשה המפורסם שהגמרא מספרת בשבת פט.

שם הגמרא מספרת שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו,

בניך חטאו.

אמר אברהם אבינו, ימחו על קדושת שמך.

איך אומרים היום הצעירים שלנו?

שיאכלו את זה.

מה שהם עשו, שיאכלו.

הלך ליעקב אבינו, אמר אולי יעקב שסבל הרבה צער גידול בנים, אולי הוא ירחם עליהם.

אמר לו, בניך חטאו.

גם יעקב ענה אותו דבר, ימחו על קדושת שמך.

ואז הוא פנה ליצחק.

אז כשפנה אליו, בניך חטאו,

ענה לו מייד יצחק,

בני ולא בניך, וכי רק אני האבא שלהם.

שלושה שותפים באדם, הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו.

ועוד,

כמה אדם חי? ימי שנותנו בהם? 70 שנה.

הרי בית-דין של מעלה לא מענישים עד גיל 20.

רק אחרי גיל 20 מתחילים להעניש.

עד גיל 20, גיל הטיפש עשרה,

אתה רואה אותו, יום הולך כך, יום הולך כך, אתה רואה אותם שהם נעים, מתנדנדים.

ולכן בדין של מעלה לא דן, אלא רק אחרי העשרים.

כמה נשאר? חמישים שנה.

מהחמישים האלה,

וכי אדם עושה עוונות עשרים וארבע שעות ביום. אי אפשר.

בלילה נהיה חושך, הולכים לישון.

אז לא היה חשמל, לא הייתה טלוויזיה,

לא היו את כל המרעים ושין שיש היום.

בלילה אנשים היו הולכים לישון.

אם כן,

תוריד חצי מהחיים,

בלילה הולכים לישון, במקום חמישים,

הורדנו לה עשרים וחמש.

הגמרא ממשיכה, אחר כך הוא המשיך לקצץ לו עוד ועוד.

אבל זה רק לגבי עבירות אחרות שבלילה לא עושים.

כשנתן הלוואה בריבית,

גם בלילה הריבית קופצת.

ועל זה אומר דוד המלך בתהילים,

אנשי דמים ומימם לא יחצו ימיהם.

מה שיצחק אבינו באמת זכות,

שחצי מהחיים צריך לוותר,

אם הרשעים האלה לא יחצו ימיהם.

אפילו יום הכיפורים בשעת נעילה,

הוא צועק באותו רגע, אין נורא עלילה, הוא אומר, חטאנו, עבינו, על חטא, על חטאים.

באותו רגע הריבית עולה עוד עשרה אגורות.

ולכן, אין לאדם הזה מחילה ושניחה וכפרה,

זה העוון החמור ביותר שמצאנו. ולכן כל אחד ואחד ייזהר מאוד,

שלא ייכשל חלילה בדברים הללו. הרבה פעמים יש תקלות,

אדם שלא למד לפעמים נכשל בשוגג,

וגם על עוון בשוגג,

גם על זה צריך תיקון,

להשיב את הריבית ולהשיב את הגזלה אשר גזל.

עצה טובה, אל תיקח מהם, אני מסכים.

כן.

מחלוקת בפוסקים, האם מותר לאדם להלוות 1,000 שקל צמוד לדולר או לאינדקס.

בעוד שנה נניח הדולר עלה 10% במקום 1,000 שייתן לו 1,100. האם מותר הדבר או לא?

דנו בזה, מעריבים מגס,

הריבש דן בנושא הזה,

מהרשדם,

הרבה מגדולי הפוסקים דנו בדבר.

הבסיס של השאלה של הדיון, האם דינא דמלכותא דינא או לא?

האם יש להם סתם?

אמרנו אם הוא לא ידע, וכבר היה הכול.

עכשיו מגיע תאריך הפירעון, בא אבא לשלם לך מ-1,000 ל-100,

תקבל רק את ה-1,000 ולא את ה-100.

באיזה צורה כן יהיה מותר?

על ידי שטר העסקה.

אתה הופך את זה לשותפות.

על ידי שטר העסקה,

באותה השורה שכתוב שם את האחוזים,

במקום אחוזים אתה כותב צמוד הדולר או צמוד האינדקס.

אם הוא כתב וחתן שטר עסקה, אין בעיה.

אבל אם זה בלי שטר עסקה,

אין היתר להצמיד לא לדולר, לא לאינדקס, לא ליורו ולא לדברים אחרים,

אלא ל-vיטא אלף, תחזיר אלף.

יש פה על השולחן, מי שצריך יכול לקחת אחר כך.

יש פה את הנוסח שטר עסקה.

זה לא צריך להיות אורגינל,

אדם יכול גם לצלם לעצמו,

וכשיש לו צורך להלוות או לקחת הלוואה,

יש לו את השטר עסקה הזה, בזה הוא פותר את הבעיה,

הוא מכוסה ואין לו חשש איסור.

אבל אם הוא לא מילא את הטופס שטר עסקה, רק אחרי שנה הוא נזכר,

היום זה מאוחר, ולכן יחזיר רק אלף.

אבל יואל, גם אם זה עוד התיירציץ לי,

עד לא, אני ירדת עכשיו.

דולר ירד, ירד.

תראה,

אני עכשיו לא יושב כאן על תקן יועץ פיננסי לענייני דולר או דברים אחרים.

אני עכשיו לא יושב בבנק.

תשאל את היועץ להשקעות,

עלה, ירד. אני עכשיו לא שואל בנקודה הזאת, אני שואל מבחינת ההלכה. מבחינת ההלכה,

אז אמרנו, הסגרנו את המחלוקת שיש, ולכן יש לנו בעיה.

גם אם נאמר בדרך כלל כאן בארץ,

אין דינא דמלכותא דינא,

אבל הנושא צמוד לכל העולם כולו.

זאת אומרת, הסמכויות

של הממשלה בענייני חוק המטבע,

זו השאלה, אם יש להן סמכות או לא.

בכל העולם כולו אתה רואה שיש את הפיחותים האלה.

פה יש לך 10% בכל שנה,

באמריקה שם זה 2%, 1.5%,

אבל גם שם יש אינפלציה.

והשאלה בכל המקומות,

לא רק פה, גם שם, האם מותר להצמיד וכן כל כך יוצא בזה?

האם נאמר יש להם סמכות לבצע את הפיחותים האלה,

או שאין להם את הסמכות? זה הוויכוח שיש בין הריבש לבין המאירי ומהראשדם.

המאירי ומהראשדם אומרים שאפשר,

אין בעיה, אתה יכול להצמיד את הדולר.

אבל המאירי בשם הארי, אבל הריבש בשם הארי מגס,

הוא אומר שלא.

הוא אומר שדינא דמלכותא דינא, יש להם את הסמכות, וממילא אתה לווה 1,000 על מנת להחזיר 1,000.

אין היתר להצמיד את זה לא לאינדקס ולא לדברים אחרים.

וכמו שאמרנו, אם יש את הריסקה, יהיה לנו ספק ספקה,

נוכל להתיר בשופי. לכן כל אדם שנזקק לזה ואף אחד לא מוכן לתת לו בעידן כזה, אף אחד לא מוכן לתת לו סתם הלוואה.

הם רוצים שזה יהיה צמוד אז לפחות את ההצמדה הוא רוצה את הקרן תוכל לעשות איתו את השטר עסקה לדולר איך שאתה רוצה אם אתה מבין שהדולר ירד אז אדרבה תצמיד את זה לדונר כדי שתרוויח במקום אלף תיתן לו בסוף תשע מאות

הבנק שלוקח ממך את הכסף הפקיד הוא לא שליח הוא לא לוקח את זה לכיס שלו אלא לקופה של הבנק הוא לא שליח

ולכן אל תצרף כאן את דברי הרמ״ה הרמ״ה לא שייך לעניין זה הרמ״ה דיבר בשליח פה לא פה הפקיד הזה הוא לוקח את הכסף והכסף נכנס ישר לקופה של הבנק

הוא לא לוקח את זה בינתיים לכיס שלו ואחר כך שם בקופה לא ישר הוא לוחץ על המחשב ישר זה נכנס לקופה של הבנק ולכן אין עוד שליח כך שאין שום צעד להקל אם לא היה שטר עסקה

במציאות הבנקים כאן בארץ לכונם יהיה שטר עסקה בחוץ-לארץ יש חלק מהבנקים ששייכים ליהודים אולי שם ובחלק מהם אולי יש בעיה צריך לבדוק שם מה קורה אינני יודע אבל בארץ אין בעיה כמעט כולם לקחו את השטר עסקה החדיש והעתיקו אותו וחתמו עליו בדרך כלל מחתימים שלושה או ארבעה

חברי הנהלת הבנק את המנכ״ל

יושב-ראש מועצת המנהלים והדקטוריון וכיוצא בהם אלא שהם מורשי חתימה

נניח הבנק רוצה למכור את הסניף הזה,

הבניין הזה לא כדאי להם להחזיק אותו.

מי יחתום על השטר מכר של הבית הזה,

של הבניין הזה?

אותם משני הפקידים הבכירים, המנכ״ל והשני,

הם הם שחותמים על השטר עסקה וכך היה באמת.

לפני חמש שנים היה אתם המשא ומתן, היה המשבר אתם,

ואז איימו עליהם הרבנים, אם אתם לא תחתמו אנחנו נעשה הסכם עם הבנקים של הגויים שם באמריקה,

נעשה איתם עסק והם יפתחו לנו כאן סניף,

נאמר לכל הדתיים שיוציאו את החסכונות שלהם מדיסקונט הפועלים או לאומי וכיוצא בהם.

הם פחדו מזה מאוד, ודאי שהם צריכים אותנו ולכן הם מייד נכנעו לפני הרבנים וכולם חתמו על הטופס, על הנייה של שטר עסקה,

כך שהם מחויבים בדבר ולכן מעיקר הדין אין איסור.

אבל אם אתה שואל עצה,

אני מסכים איתך, עצה טובה,

אל תיקח מהם אף פרוטה.

למה הם אומרים לך 10% אבל מצד אחד הם קוראים לזה עמלה, מצד שני יש כל מיני משחקי מילים ששוחטים את האנשים ואף פעם האדם הזה לא יגמור מהם.

ולכן אני מסכים איתך, עדיף יותר,

תשתדל לקחת או מגמח או ממקומות אחרים בכל מיני צורות,

עדיף לא להזדקק להם. איך הגמרא אמרה לנו בקידושין כ'?

אפילו יבכור אדם את ביתו לעמל לשפחה ולא ילווה בריבית. למה?

הריבית הולכת ועולה.

ואילו הבת שלו, כמה שהיא עובדת, המחיר הולך ויורד,

בסוף היא תצא לחירות.

ולכן, כעצה טובה אני מסכים איתך. אבל לומר שיש איסור מעיקר הדין לקחת,

להיות במינוס,

לקחת הלוואה מהבנק. קשה לנו לומר את הדברים האלה,

כי סוף-סוף, כמו שאמרנו, הם חתומים על אשתר העסקה שהופך את כל העניין כשותפות.

כשיש אשתר עסקה,

נורא יחדו מזרחם, מצוין.

מצוין, מעולה. אז בואי נשמור על ההצעה הזאת. אני מסכים, שיעשו. כן.

ולכבוד את החיים מאז יריבו לחודש. כן.

וזה, מה האפשר לקבל את זה? חכם בן-ציון, בזמנו,

צריך לצדיק לברכה,

העיר ואמר שגם כשאני לוקח, לוקח בתנאי שהכול יהיה באמת,

יהיה עסקה, יהיה עסק.

אבל אם האדם הזה אין לו משכורת,

עדיין בעל הבית לא שילם לו,

והגיע יום חמישי-שישי, צריכים לקנות לכבוד שבת.

אז הוא הולך לבנק,

המנהל של הבנק מכיר אותו, מאשר לו.

אז הוא לקח הלוואה 200 שקל.

אחרי שבוע-שבועיים קיבל משכורת, החזיר את זה.

אבל כשהוא מחזיר, הוא לא מחזיר את ה-200,

אלא יחזיר 200-200, 200-200.

חמישיון אומר, כאן בחי גוונה יש כאן איסור רביעית. למה?

מה זה שטר עסקה? אנחנו עושים שותפות עסק.

כאן אנחנו יודעים מה הוא עשה ב-200 שקל האלה,

אכל בשר, עגבניות, פלפל, מלפפון.

איזה עסק הוא עשה?

הקרס שלו גדלה בסנטימטר וחצי, זה העסק? איזה עסק זה עשה?

לכן,

כאן זה לא תואם את התוכן של שטר העסקה,

ואי-אפשר במקרה זה להתיר לו לקחת הלוואה. זו הטענה של החכם.

לעומתו,

הרב וירבך הקל בדבר בגלל שיקול אחר.

נניח שיש לי הלוואה, אני הפקדתי בבנק,

הפקדתי 1,000 שקל.

בעוד שבועיים, ה-1,000 שקל האלה, הפיקדון ישתחרר,

במקום 1,000 הם ייתנו לי 1,100.

אני יכול ללכת עכשיו לשבור את הפיקדון הזה.

אבל אם אני אשבור אני אפסיד את ההצמדה והרווחים לכן לא כדאי לי לשבור

במקום זה אני לוקח 200 שקל מינוס

כדאי לי לשלם במינוס הזה שקל אחד או שניים ולא לשבור את הפיקדון שנתתי להם לפני שנה

אז נמצא, יש כאן עסק נכון שב-200 שקל האלה אכלת עגבניות אבל כנגד זה היה לך את הפיקדון השני

או יש לאדם איזה דירה, יש לו חנות,

אם הוא רצה לאכול לכבוד שבת הוא יכול למכור את הבית שלו, יכול למכור את החנות שלו,

היה לו אפשרות להשיג.

אלא מה? זה לא משתלם, מבחינה מסחרית לא כדאי לו,

עדיף יותר שייקח את ה-200 שקל האלה ואחר כך ישלם ולכן כשאדם יש לו בזה אין חשש, זה עדיין כלול בתוך התוכן של שטר עסקה.

מתי יהיה איסור גם על איבא דהרב אוירבך?

האיסור יהיה שהאדם הזה תפרן, עני, אין לו שום דבר,

לא בית ולא תוכנית חיסכון, לא אוטו ולא שום דבר.

ואז מנהל הבנק, למרות שהאדם הזה אין לו,

הוא יודע שהאדם הזה אדם ישר מאוד. הוא עובד שומר, עובד, ועוד שבוע יקבל משכורת, הוא יביא לי, יכניס,

אז המנהל נותן לו אשראי.

בזה גם הרב אוירבך יודע,

כאן אין שום עסק אלא הוא בסך הכול אכל בשר ועגבניות,

ולכן בזה אליבדקו לעלמא, השטר עסקה לא תופס.

זאת ועוד,

כל אדם שרוצה לקחת הלוואה,

הוא אומר לך, אני סומך על השטר עסקה,

צריך להבין מה זה שטר עסקה. אם הוא לא מבין, זה לא שווה שום דבר.

לפעמים אתה שואל את האנשים מה זה,

אז הוא אומר לך, זה כמו קמיע של הרב כדורי.

תראה, הבנקים, יש להם את זה, תראה כמה הם מרוויחים,

תראה, הכול שם, השיש, יש להם מזגנים, יש הכול.

מה למופט עושים על חשבוננו?

כל הדברים האלה, אם הוא אומר,

זה אפס.

האדם הזה נכשל בעוון ריבית.

צריך להבין את התוכן, את האלף-בית של השטר עסקה, חצי מלווה, חצי פיקדון.

אנחנו עושים הסכם שותפות,

ואם אתה טוען לא הרווחת, הוא צריך לדווח בתוך חודש,

או צריך להישבע, או צריך להביא עדים.

אם הוא לא יוכיח על ידי העדים שהוא הפסיד,

לא יהיה נאמן וכן הלאה. הוא צריך להבין את התוכן שיקרא את השטר עסקה.

על ידי שיבין את זה, אז הדבר יכול להועיל.

אבל אם האדם הזה חושב שזו סגולה טובה,

הסגולה במקרה הזה לא תופסת.

כך הוא עדין גם, אמרנו לפני שבעה חודשים, לגבי שטר מכירת חמץ שהרב מוכר.

גם שם הוא צריך להבין שהוא בוחר את החמץ,

שהביסקיוויטים שהיה לו במחסן, לא שלו,

אלא הוא מכר אותם לגוי.

אבל אם אותו אדם לא מבין מה זה התוכן של המכירה,

אלא הוא חושב שגם זה איזה מין הצגה, איזה מין טקס,

אז גם זה לא שווה שום דבר. כך אמרנו גם לגבי מכירת הקרקעות בשמיטה,

שהיום עשו מהכול צחוק, מסחרה,

וגם שם, אפילו בדיעבד, זה לא תפס כלום.

גם לפי דעת הישא ברכה וסיעתו,

גם אותם שהתירו להסתמך על שטר המכירה בשביעית, היתר מכירה,

זה כשעשו את הדברים בכובד ראש, ביישוב הדעת.

היום עשו מכל העניין הזה כמו ליצנות,

ולכן אין לזה תוקף אפילו בדיעבד.

אדוני, מנהלי הבנקים הם חכמים מאוד?

תראה, מנהלי הבנקים הם חכמים מאוד. עובדה שבהתחלה הם לא רצו לחתום.

הם ידעו מה זה ולא רצו לחתום.

אם לא ידעו, למה שלא יחתמו?

הם ידעו בדיוק מה זה,

ולכן בהתחלה הם לא רצו. עד שאמרו להם, אז הדתיים עוזבים.

לא הייתה להם ברירה והם חתמו. אבל הם יודעים מצוין,

יש להם מחלקה משפטית, והם יודעים,

כשזה נוגע להם, לביזנס שלהם,

הם חכמים מאוד ויודעים יותר טוב מהחכמים בקטע הזה.

ולכן הם כן מבינים. אלה שחתמו על השטר עסקה בבנקים,

כולם הבינו וכולם ידעו.

עכשיו צריך שהצד שני של המטבע,

שגם אנחנו, מי שלוקח ריבית מהם,

או מפקיד או לוקח, אחד מהשניים שיבין גם הוא את התוכן. אם הוא מבין את התוכן,

מעיקר הדין הדבר מותר.

ולכן הם לא רצו בהתחלה לחתום.

שאם הוא יפסיד, אז הוא לא ייתן להם. זו הייתה הבעיה.

מה עושים? יש שם סעיף שמשריין אותם,

ובסעיף הזה פתרו את הבעיה.

אם אתה טוען שהפסדת, קודם כל אתה צריך להצהיר בתוך חודש. אם עבר חודש ולא אמרת, זה לא שווה.

זאת בעוד, צריך להוכיח, להביא עדים.

אם אין לך עדים, זה לא שווה כלום.

יכול להיות שהמאה שקל שהיית במינוס בבנק,

במאה השקל האלה קנית פיס והרווחת.

אם יש לך הפסדים,

ההפסדים האלה בגלל החנות, בגלל דברים אחרים.

אבל צריך להוכיח שבמאה השקל האלה שלקחת מהבנק,

בהם אתה הפסדת.

איפה יש לך שני עדים מרגע שהוצאת מהקופה של הבנק?

עד שהשקעת את זה, קנית וזה, מי הלך איתך, אין עדים במציאות.

ולכן לזה הם הסכימו, הם ידעו שכמעט ואין אפשרות להוכיח,

ולכן ממלה וחי גוונה,

בזה לא יצטרך הבנק להפסיד. אבל לפעמים הם יכולים לאכול אותה בגדול, כגון.

הרבה פעמים הברוקר שם בבנק אומר לאדם הזה, תשמע,

כדאי לקנות, מניות אלה ואלה הן עכשיו בזול,

אחר כך יהיה ביוקר, מנסה לפתות.

הוא גמר את כל הדרשה שלו,

אז עונה לו הלקוח, תשמע, אבל אין לי כסף,

אתה רואה, החשבון שלי במינוס.

אז הוא עונה לו, אומר לו, אין בעיה, אנחנו נלווה לך,

הבנק מוכן לתת לך אשראי.

בסדר, מסכים, בזה הוא הסכים.

עכשיו, את הכסף שהוא קיבל מהבנק כאשראי, בזה הוא קנה מניות.

הוא לא לקח את זה בינתיים הביתה, לשים תחת המזרון, ואחר כך החזיר,

שתגידו, אולי הוא קנה בזה פיס, אולי הוא הרוויח.

אלא זה עבר במישרין מההלוואה שהבנק אישר לקניית המניות.

אתה שואל את הבנק,

האם זה נכון שהוא הפסיד?

הם מודים, ודאי שזה נכון, הוא הפסיד.

האם הכסף הזה שאתם נתתם לו,

בכסף הזה הוא הפסיד?

אין ויכוח.

בזה הבנק יאכל אותה.

לא יצטרך האדם הזה לשלם ריבית, אם קרה דבר כזה.

ולכן,

זו אזהרה חבורה, אם הבנקים לא רוצים להפסיד,

שלא יעשו שטויות, שלא יגידו לאנשים, ניתן לכם אשראי, תקנו מניות.

אם יקרה דבר כזה,

את הקרן חצי פיקדון יצטרך לתת,

אבל מה שאין כן, את הרווחים, היינו את הריבית,

זה יכול לקזז, יכול להגיד להם, אני לא מכיר אתכם, אני לא חייב לכם שום דבר,

זה המקרה החריג היוצא מן הכלל. אבל חוץ מזה, בדרך כלל לא.

אבל גם בזה הוא צריך להתלונן בתוך חודש.

ברגע שהיה הפסד,

שמייד יעביר העתק למנכ״ל וכו', הפסדתי מהמניות ועל פי שטר עסקה אני לא משלם לכם את הריבית.

יעביר להם תזכורת בכל 27-28 לחודש, לקראת סוף החודש,

יעביר להם תזכורת ואז יזכו אותו.

היה מקרה פעם שהאדם נפטר לא עלינו והשאיר חובות כבדים.

הבית-דין מינה אפוטרופוס,

והאפוטרופוס הזה היה יהודי ראשמיים גדול,

היה במקצועו עורך דין.

מייד הוא התחיל לאסוף את כל המסמכים, את כל הדברים, לראות מה קורה שם.

ואז הוא גילה,

הוא חייב לבנק הרבה הרבה כסף,

הרבה ריבית והרבה ריבית דריבית, שנים על גבי שנים.

הוא בדק טוב את השטר עסקה,

מייד פנה לבית-המשפט ואמר,

אני מבקש שהבנק ימחק מייד את כל הריביות האלה,

מגיעה לו רק קרן, אין ריבית.

ולמה?

הוא הביא להם את השטר עסקה, שם כתוב,

שהאדם הזה לא יהיה נאמן אלא בשבועה.

אז אותו האדם, עליו השלום, היה צריך להישבע.

אבל אדם לא מוריש שבועה לבניו.

אם אין חובת שבועה, אין גם ריבית.

הא בא יא תניא?

כך הוא טען לפני בית-המשפט.

קם העורך-דין של הבנק, התחיל לצעוק,

זה משהו פורמלי, זה משהו דתי, אנחנו לא מתחשבים בזה.

שאל אותו השופט, תגיד לי, אתם חתמתם על זה או לא חתמתם?

חתמתם, נכון?

מה, אתה ילד קטן, אתה בבנק, אתה לא יודע על מה אתה חותם?

חתמתם, זהו זה.

והשופט החילוני פטר את היתומים, היתומים האלה לא שילמו את הריבית,

כך שהתוקף של השטר עסקה הוא חזק מאוד.

זאת ועוד,

הם הוסיפו עוד כמה פסקאות לפני חמש שנים.

יש חוק במדינה, מה שנקרא חוק הבוררות.

אם יש לנו ויכוח על 100 שקל,

שנינו מינינו את יגאל שהוא יהיה הבורר. חתמנו לו, הוא הבורר.

אחר כך הוא נתן פסק-דין שאני חייב.

אחרי שיצאתי חייב אני אומר, אני מצפצף עליך,

אני לא רוצה לתת.

הוא הולך להוצאה לפועל,

ויש כוח לבורר על-ידי הפסק-דין הזה. הוא ילך להוצאה לפועל והוא יוכל להוציא ממני, יעשה עיקול על החשבון שלי בבנק.

זה נקרא חוק הבוררות.

הכנסת חוקקה את זה משנה תשכח.

והם הוסיפו באותו שטר עסקה פסקה, סעיף

דין שטר עסקה זה כדין תוקף שטר בוררות לכל דבר.

אחר כך הם המשיכו.

מי שיטען שהשטר הזה הוא רק כלפי חוץ לעניין דתי פורמלי בלבד,

ייכנס ב-100,000 דולר.

רק על הטענה, אם איזה בנק יעז לומר,

הוא יוכל לתפוס אותו מהגרון, לקחת ממנו 100,000 דולר.

אחר כך עוד סעיף.

אם יהיה זה חילוקי דעות, אי-הבנה, דין ודברים,

המוסמך היחיד לפרש ולפסוק בעניין שטר עסקה זה אך ורק בית-הדין הרבני,

כדי שזה לא יגיע לבגץ. אם יגיע לבגץ,

אתה יודע מה יאמר היועץ המשפטי, ואתה יודע מה יאמר רעפנדי ברק.

אנחנו כבר מכירים אותם.

אז איך לחסום אותם? שוב, יש סעיף מפורש.

הולכים לבית-דין והולכים לשם.

אז בזה נתנו לשטר עסקה הזה לא רק תוקף מבחינת ההלכה,

אלא גם תוקף משפטי חוקי,

כך שיש לזה שיניים,

ולכן אמרנו שמעיקר הדין אין איסור בבנק. אדם יש לו 1,000 שקל, נתן להם לפני שנה.

מחר זה צריך לצאת, יכול לקחת מעיקר הדין גם את כל הרווחים,

ואין בדבר חשש איסור.

גם הבנק למשכנתאות, הבנקים האלה, גם הם חתמו על הטופס של שטר עסקה.

אם זה בנק ירושלים למשכנתאות, או אחרים, טפחות וכיוצא בהם,

גם הם חתמו על הטופס של השטר עסקה.

נכון, נכון.

ולכן יש בעיה,

ואם האדם הזה יכול לא לקחת משכנתא, מי שמסוגל, עדיף יותר שלא.

אבל לפעמים אין ברירה.

הגאום מווילנא פסל את כל השטר עסקה הזה, הוא אמר שכל זה הערמה בעלמא,

ולכן הדבר אסור, כי הערמה בדאורייתא לא שווה.

נוסף לזה הוסיף חכם מן ציון ואמר,

גם לדעת האומרים שהשטר עסקה הוא טוב,

במשכנתאות הוא גרוע.

ולמה גרוע כל כך?

בואו ונאמר, קניתי דירה על הנייר לפני שלוש שנים בביתר או באפרת או בקריית ספר,

אז הדירה הייתה שווה 100,000 דולר,

ואני כל חודש משלם להם משכנתא.

מה זה המשכנתא?

מה זה התוספת ריבית?

אתה אומר, הייתה עסקה,

הדירה עלתה,

ברווחים אנחנו מתחלקים חצי-חצי.

אם הדירה עלתה, אני מסכים, בסדר, תמשיך לשלם משכנתא, תמשיך לשלם את הרווחים במקרי ריבית.

אבל כולנו יודעים מה קרה בשנתיים האלה, מאז האינתיפאדה שהתחילה,

אז הדירה שהייתה 100,000 דולר בביתר ירדה ל-80,000-70,000, לצערנו, בכל יהודה ושומרון. לא רק שם.

אם קנית דירה בשכונת גילו,

ברחוב הגננת, רחוב ההנפה, יש שם כמה רחובות שפונים מול בית ג'אלה.

הוא קנה אז שילם 200,000 דולר,

והיום הכול ממוגן. שמו לו הכול ממוגן,

כדי שלא חלילה, חומה מול הפנים,

שלא יהיה לא אור, לא אוויר ולא,

עכשיו הדירה הזו יבוא למכור אותה.

במקום 200,000,

הלוואי שיתנו לו על זה 120,000. ושוב, את המשכנתא הוא צריך לשלם כרגיל.

הם לא מתחשבים בדבר הזה. וכאן ענן סעדה,

אפילו שאין לך שני עדים שבאו לפני הבנק,

תביא אותם לדין תורה,

תביא שמים מקרקעים, תביא שני שמים,

שניהם יראה שמים,

יעריכו את הדירה, יגידו לך, תשמע, הדירה ירדה.

אז אין כאן רווח, יש כאן הפסד.

ממילא היה צריך לפתור.

זו הטענה של חכם מן ציון בזמנו, ולכן הוא היה ממליץ למי שיכול, מי שמסוגל,

לא לקחת משכנתה, אלא שייקח הלוואה,

ייקח מהגמ״חים וכיוצא לזה, עדיף יותר.

לא תמיד זה אפשרי.

הרבה אנשים עניים מרודים.

אם המשכנתה בקושי הוא מוצא כסף לקנות דירה,

הוא לא מצליח ולכן יש בעיה בדבר.

אולי כן, תנסה.

יכול להיות, יכול להיות שהיה יכול להזכיר את זה ויכול להיות שלא.

תראה, אלה שגרו ברחוב הגננת, ברחוב ההנפה, כל אותם המקומות שהיה כל הזמן אש מבית ג'אלה.

באותם החודשים, שנה וחצי ויותר,

עד חודש סיון היה אש. רק בחודשים האחרונים יש פחות.

אבל כל אותם חודשים היית מנסה להשכיר שם דירה, מי היה שוכר?

אולי איזה פועלים זרים, אולי כמה שיכורים ייקחו את זה,

וספק אם ישלמו לך.

גם אם ישלמו,

השאלה אם תמצא שם לבנה אחת שלמה.

השיכורים האלה, השם ירחם.

ולכן, שוב, גם לגבי השכירות, הערך שם ירד, באותם המקומות.

כך גם בקטעים לא קטנים בשומרון. אתה יכול היום לקנות אחסן וילה, תלך לשומרון במושבים שם,

בהתנחלויות,

אתה יכול למצוא וילה, ארבע קומות, ארבעה מפלסים,

ב-30,000-40,000 דולר אתה יכול להשיג.

למה?

לפני שנתיים, לפני שלוש שנים,

זה היה 200,000, 300,000, זה היה שווה הרבה, השקיעו בזה הרבה.

למה זה ירד? בגלל המלחמה שקרה.

וכאן, תביא שמים מקרקעים,

כולם יגידו לך, פה יש כל הזמן אש, כל הזמן יריות,

ולכן הערך ירד, וכן הלאה.

זה מה שהמלחמה עשתה, ולכן לגבי המשקעון, המשכנתאות של הדירות,

יש סימן שאלה גם מבחינת ההלכה.

ולכן אמרנו, אדם שיכול,

אדם שברוך השם הקב' ברוך הוא חנן אותו הון ועושר בביתו,

עדיף שלא יזדקק למשכנתא. אפילו אם הוא אומר לך מבחינה מסחרית זה כדאי לי, זה משתלם לי, אבל מבחינת ההלכה זה לא משתלם,

עדיף יותר שימשוך את ידו.

זה לא דומה להיתר הכללי שנתנו לגבי הבנקים,

כאן הבעיה סבוכה יותר, חמורה יותר,

ולכן אם מבקשים ממך,

בוא תחתום ערב,

אל תחתום להם ערבות, תגיד להם תחפסו ערבים אחרים.

להלבין את ההון אתה מדבר. לא משנה, לא משנה.

זה לא משנה מה הרווח שלך,

אם הרווח שלך הוא כדי להלבין, להשחיר עוד דברים אחרים.

במציאות.

במציאות.

מסכים שיש בעיות אחרות, מוטב הבעיות האחרות ולא הבעיה הזו של הריבית

עלול להיות, תלוי איפה, באיזה מקום.

אם קנית דירה בשכונת הבוכרים,

פה ברוך השם אין לא יריות ולא שום דבר, ברוך השם כאן המחירים רק עולים.

כן, מאה שנה מאז שהקימו את שכונת הבוכרים,

עד היום תמיד המחירים הלכו ועלו ועלו, ברוך השם. יש תורה.

יש תורה, ברוך השם, זהו. ולכן פה אין בעיה.

אז פה אם לקחת משכנתה, ליבדיקו לעלמא,

היתר עסקה הוא בתוקף, הוא טוב, בזה אין לנו בעיה.

הבעיה היא אם זה בישע או בגילה, מקומות כאלה שהדירות ירדו.

הרבה מקומות בארץ שהדירות ירדו,

שם הבעיה.

אבל כאן במקומות האלה הדירות רק עולים,

כאן אין הווה מנה, אין מקום לשאלה,

כאן, כמו שאמרנו, היתר עסקה הוא בתוקף.

עוד בעיה נוספת יש לגבי הבנקים,

אם בעל הבנק הוא אדם פרטי או שזו חברה.

באדם שהוא פרטי,

כמו הבנק הבינלאומי הראשון, הבעיה, המחלוקת

אם היתר עסקה הוא בסדר או לא, הוא הרבה יותר חמור מאשר בנק לאומי וכיוצא בהם. שם זה לא אדם פרטי, זה לא אחיך,

ולכן אדם ששואל אותך אם אני יכול להשקיע או בזה או בזה, איפה יותר טוב,

נותן לו עצה טובה, שאשקיע בבנקים האחרים ולא בבנק הבינלאומי הראשון, כי שם הבעלים הם משפחת ספרא,

והם אנשים שומרי מסורת, הם לא אנשים רשעים.

הם אלא כיוון שזה פרטי,

לכן המחלוקת לגבי השטר עסקה שם היא מחלוקת בדאורייתא.

שאין כן לגבי הבנקים הארגנים,

אתה רואה, בנק לאומי בערבון מוגבל. זאת אומרת, אין כאן שעבוד אישי,

ולכן כאן הדבר קל יותר, שם הוא ספק ספקה בדאורייתא להקל,

ולכן אין בדבר הזה חשש.

לכן, אם אדם שואל עצה,

כדאי בלכתחילה לדאוג ולעשות כן.

כל זה לא לכתחילה.

בדיעבד, אני לא אומר שאם אדם השקיע בבנק הבינלאומי הראשון, שבדיעבד לא יקבל,

בדיעבד גם אישה יוכל לקבל,

אלא אנחנו אומרים, כעצה טובה,

כדאי להעדיף את הבנק הציבורי על פני הבנק הפרטי.

יש עוד בנק פרטי,

אבל בו אין בעיה, בנק המזרחי שייך לקבוצת עופר ואחרים,

והם בדרך כלל אנשים לא דתיים.

כיוון שהם לא דתיים, לכן מותר לקחת מהם את הריבית.

אדם שהפקיד שם 1,000 שקל יכול לקחת גם את הריבית,

כך שגם שם יהיה דינם כדין הבנקים האחרים.

אני לא שומע אותך.

חבר מחבר.

חבר מחבר? יש פה תופס, שטר עסקה. הנה, תמלא את הטופס ובזה תפתור את הבעיה.

זה לא כמו בנק פרטי? לא.

זה לא כמו בנק פרטי,

כי כאן שנינו יודעים מה זה התוכן, מה זה המהות של השטר עסקה,

ושנינו מתכוונים לזה ברצינות, ולכן יהיה הדבר השני. רבי חנינא בן הקשה אומר.

אדוני יחפץ אמן, צדקו יקדין תורה ויאדיר.

הלכות ריבית, סימן,

קס סעיף דלת.

אפילו אם הלווה נותן לו יותר מדעתו בשעת הפירעון,

שלא התנה עמו ואינו אומר שנותנו לו יותר בשביל ריבית,

אסור.

הגהם יהיו, אם לא היו המעות בידו

דרך הלוואה, רק דרך מכר,

נותר בחיי גוונה.

גם כשהאדם הזה מנסח

את העניין, במקום לומר את המילה ריבית, הוא אומר, זה מתנה.

זה לא הופך את המציאות.

המציאות היא,

הוא לבא מאה, נתן לו מאה עשרים,

העשרים הנותרים הרי הם ריבית גמורה.

ולכן מה שהוא אומר את המילים מתנה,

זה לא מעלה ולא מוריד,

או היום בבנקים יש מילה אחרת,

עמלה.

הם לא אומרים ריבית, סוחטים מאיתנו בצורה אחרת,

אומרים עמלה.

כל הדברים האלה, משחק המילים לא משנה את המהות.

לכן גם גמ״ח

שרוצה לקחת ריבית והוא מנסח את זה, אומר, זה לא ריבית, זה עמלה,

אז גם זה איסור דאוריינטה של ריבית,

גם זה אסור ואין יותר לעשות כן.

אלא אם כן,

אם באמת זה עולה להם בדיוק את אותו מחיר,

אם זו העמלה, אז יהיה מותר.

ניקח משל פשוט,

יש לנו גמ״ח גדול,

ואנחנו מעסיקים, לגמ״ח הזה, מעסיקים פקיד.

אין לנו זמן שכל אחד ואחד מאיתנו יטפל בזה.

אתה לוקח פקיד, משלם לו כסף,

ויש שם במשרד הזה הוצאות, מים, חשמל,

ניקיון ומשכורת לפקיד,

כל חודש 5,000 שקל יש לנו עצמאות.

כעת באים 5,000 לווים במשך החודש ולוקחים.

כל לווה, אתה לוקח ממנו שקל אחד.

מה השקל הזה? אתה אומר לו, זה...

זה ההוצאות.

האם אני צריך לשלם על החשמל?

אני צריך לשלם על הניקיון?

אותו אדם הלווה,

השירות הוא בשבילו,

אז הוא צריך לשלם על ההוצאות האלה.

אתה מחלק את זה בין החמשת אלפים, יש חמשת אלפים לווים,

ממילא אין שום בעיה,

יהיה מותר מלכתחילה לגבות מכל אחד את השקל הזה.

אם יש יותר הוצאות, אז יותר. אני אומר כמשל את הדוגמה הזו.

אבל זה באמת הולך לפי המחיר שאמרנו.

אבל אם הם אומרים 10% עמלה,

מה זה 10% עמלה? זה דברים בטילים. הוא לקח 10,000 דולר,

האם יש 1,000 דולר עמלה? דברים בטילים.

ודע שזה כבר שקר גמור, זה ריבית גמורה,

מה שהם משנים, עושים לו שינוי השם,

החולה לא יהיה בריא בזה,

אלא החולה ימות ולא יקום בתחיית המתים.

אמרנו שאדם שלוקח ריבית לא קם בתחיית המתים, אז כאן העוון הוא חמור מאוד,

ולכן גם פה אצלנו הדבר לא יועיל.

אמנם הגמרא אמרה שלתלמיד חכם,

כיוון שהתלמידי החכמים יודעים את חומר איסור ריבית,

ושניהם, הלווה והמלווה, תלמידי החכמים, והוא אומר לו שזה יהיה מתנה, זה כן מותר.

אבל כותב הגאון רבי יוספי בן מגס,

היה רבו של הרמב״ם,

הוא אומר שגם בהיתר הזה לא כל תלמיד חכם יכול להקל בזה, אלא רק היחידים משרידים אשר השם קורא. אז אפילו בתלמידי החכמים דאז הוא מגביל את זה.

קל וחומר היום בדור שלנו, שאנחנו לא יכולים לומר שכל אחד ואחד מאיתנו יהיה כמו תלמיד חכם לעניין זה.

תודה. ולכן המסקנה היא,

משחק המילים מתנה, עמלה וכיוצא בזה,

הדבר אסור,

אין היתר,

אלא אם אתה רוצה בדרך היתר, יש.

תמלא טופס שטר עסקה.

אם אתה ממלא את הטופס, אין בעיה,

בזה הכול צמוד לתנאים של השטר עסקה, רק בזה יהיה הדבר המותר.

אם אתה לא ממלא את הטופס הזה,

אתה מסתבך עם הבעיה שאמרנו. לא, רק הוא לא אמר לך,

לתת מתנה יתן מוכן, הוא לא אמר לך.

אם גמר את הפירעון,

סיים,

לפני שנה הוא כבר שילם לו את הכול. גמר.

שכחנו מהלוואה.

יש לו הלילה בר מצווה.

אתה רוצה הלילה ללכת עם מתנה, לתת לו ספר מתנה לבר מצווה? זה כן, למה לא?

אין קשר בזה, בזה הדבר מותר.

אבל כמו שאמרנו, הוא לקח מאה ומחזיר פירעון 120,

אלא שהוא מכנה את ה-20 האלה מתנה, עמלה ודברים אחרים,

וזה אמרנו שהדבר הזה. הרבה פעמים יש לאנשים תקלות עם הבנקים,

ולא תמיד הם מודעים לחומרת הבעיה.

נניח אני הולך לבקש

הלוואה מהבנק.

אומרים לי, לא, אתה מוגבל.

חזרו לך צ'קים, אין לך זכות.

מה אני עושה?

האנשים אומרים לבן,

הבן שלי לא מוגבל. אני אומר, תשמע, לך תביא מהבנק,

ואני אכניס לחשבון שלך, כל חודש אני אשלם.

נו, הוא לקח את האלף,

ואני כל חודש הולך ומשלם.

אחרי שנה, כמה שילמתי אחרי שנה?

שילמתי במקום אלף, אלף ומאה.

מי שעשה את העסקה הזו עובר על איסור דאורייתא של ריבית.

הבנק נותן לך גמח? ראית איזה בנק שנותן גמחים? לא.

הבנק נותן, נתן לבן אלף שקל על מנת,

כשתחזיר את הכול על-פי היתר העסקה,

הוא לוקח אלף ומאה, נכון? אני אומר אלף ומאה, אז הלוואי, הלוואי שיהיה אלף ומאה. הוא לא יגיע לאלף ומאתיים, אלף ושלוש מאות.

כן, קוראים לזה דמי ניהול, קוראים לזה עמלה, יש כל מיני שמות משמות שונים.

יודעים לשחות את הלימון עד הטיפה האחרונה.

זה מה שהם, מומחים בדבר.

כן.

ממילא, כאן במקרה הזה,

מה שהיה העסק בין הבן לבנק, אין שום ספק שהכול מותר.

לבן אין איסור בינו לבין הבנק. למה? יש ביניהם שטר עסקה.

אבל הבנק אין לו עסק עם האבא, נכון?

אם כן, האבא קיבל הלוואה מהבן אלף שקל,

והאבא הזה הולך ומחזיר כל חודש

לחשבון של הבנק, במקום 1,000 הכניס 1,100 או 1,200. אותו דבר גם שני אחים, לפעמים זה קורה.

או גיסים, או חברים.

קניתי דירה, ואני בלחץ, אני צריך כסף,

והבנק לא נותן לי.

לא, הבנק ייתן. הבנק ייתן לו מייד הלוואה. אני אומר לו, תשמע, תעשה טובה, תלך לבנק, תוציא ותביא לי הלוואה.

הוא רץ מייד. החבר שלו אוהב אותו כנפשו,

הלך מייד והביא לו הלוואה.

אבל, שוב,

בין שני החברים האלה חייב להיות ביניהם טופס שטר עסקה.

למה?

שוב,

החבר הזה, שהוא הולך בפורע או בבת אחת או לאט לאט,

במקום 1,000 הוא נתן בסוף 1,100, נכון?

ולכן, בחי גוונה,

אין בעיה בינו לבין הבנק, הבעיה היא בין שני החברים, בין שני האחים.

אם באמת הוא שילם יותר,

יש כאן איסור ריבית, אם היה ביניהם טופס שטר עסקה,

בזה פתרו את הבעיה.

זה לבנק, נכון.

בבנק אין את הבעיה של איסור ריבית,

זה מקיף את כל הצדדים, כמו שאמרת, ולכן, אם בבנק אין שאלה.

הבעיה היא רק ביני לבינך.

הרי לי הבנק לא רצה לתת.

אם כן, הבנק מכיר רק אותך.

עכשיו, אתה עם הבנק, אתה בסדר.

אבל כשאתה נתת לי את האלף ואני החזרתי אחר כך יותר מאלף,

לא משנה אם נתתי לך ביד או שהזרמתי לחשבון, זה היה נוח,

אבל החזרתי לך יותר מאלף. אם זה היה יותר מאלף, יש כאן בעיה של ריבית, זו הבעיה.

אם אדם עבר ועשה, כן, כמו כל ריבית קצוצה יוצאת בדיינים,

או אדם שחוזר בתשובה

צריך והשיב את הגזלה אשר גזל, צריך להחזיר,

גם פה ילך, יחזיר. אבא שלי לקח לי הלוואה,

ואני הסיימתי לו קצת בצורה הזאת. כן, נכון. עכשיו הוא כאילו צריך להחזיר לי. נכון. איך אני גם ללוואות? תסביר לו, תסביר לו מה היה.

תסביר לו מה היה,

שקודם כול יש את החובה,

אחרי שהסברת לו מה אתה חייב,

אתה רוצה אחר כך למחול לו מועיל.

הגמרן אומר,

אדם שטעה ולקח ריבית ואחר כך במקום להחזיר והשיב את הגזלה ומוחה לו, בזה כן מועילה מחילה.

רק תדגיש לו את הדבר הזה שהיה כאן,

לא משנה כמה, בערך, אתה יודע שהיה תקלה כזו,

תסביר לו, כדי שלא יחזור עד הפעם על הטעות הזו עם האחרים,

תדגיש לו שהיה כאן איסור, אלא שאתה עכשיו מוחה לו,

אתה נותן לו במתנה את מה שהיה, בזה כן מועילה מחילה.

רבינו, כל מחילה בעולם המונות, זה גם מוחילה בעיני שמים,

אם נעצרים היו,

כן, כן, כן, היא מחל,

מחל בלב שלם. הדגשנו שבוע שעבר, הבאנו את הגמרא,

הסברנו את הגמרא בבבא מציעה כב,

הבאנו את דברי רבנו מנוח, חוכמת מנוח, שאומר,

היא ממחילה מכל הלב. ולכן, איך אומרים, אתה צריך להיות די חכם להבין מה קורה במוח של האדם הזה.

יש אנשים שמתביישים, המצב שלהם קשה מאוד,

האדם הזה מסכן, עני ואביון.

אז כלפי חוץ הוא אומר לך, כן, מחלתי, אבל בלב שלו הוא לא מוחיל.

תלכי, אם אדם כזה לא כדאי.

עדיף יותר שאדם לא יזדקק למחילות האלה, ישתדל להחזיר לו.

ואם הוא לא רוצה לקדל ממך,

מחר בלילה יש לו בר מצווה לבן שלו, נכון? זו הזדמנות להחזיר את הכסף דרך,

להשחיל את זה דרך המתנה,

את המעטפה, המתנה, הוא יקבל. זה הוא יקבל בשמחה,

ואחר כך הוא יפתח את הסכום, הוא יראה את הסכום, הוא יבין מייד מה זה,

בזה אתה פותר את הבעיה,

וכן כל כיוצא בהם.

הוא מדבר, הדוגמה שלו הייתה,

הוא גמר לפרוע את הכול,

ואחרי שגמר לפרוע את הכול התברר לו שהיה כאן 100 שקל ריבית.

אמרנו שיש כאן איסור דאורייתא, וצריך לקיים, והשיב את הגזלה.

הוא הולך להחזיר לו את המאה שקל, אומר לו מחלתי.

אבל הוא יודע שאין כאן מחילה מכל הלב.

אז אמרתי, יש לו מחר בלילה בר מצווה, תשחיל לו את זה דרך הבר מצווה.

אבל אם הוא לא יפתחיל את החוק שלנו, אז זה אותו דבר? אז שלא ייתן.

אם לא ישלים, שלא ישלים יותר, זהו, יגיע לקרם.

יגיע לקרם, יגיע לאלף,

וייזהר לא לעבור את האלף.

אותו דבר שאתה רוצה לתת מתנה, אבל תפסוק את המתנה.

אם היית רגיל לתת לו גם לפני זה,

היה ביניכם קשר טוב, אם היה ביניכם קשר טוב, היית רגיל לתת לו מתנות לפני זה, אותו מחיר אתה יכול להמשיך גם אחר כך.

אם לא, לא.

אדוני המלך העולם שהכל נהיה בדברו.

כבוד הרב,

תהיה חוש כמו לאב אמורי קודם,

ויש שקל, זה בעיה.

אבל אתה לא יודע שזה חמש מילים ועונש.

אתה יכול לראות מתי עוד 100. טוב. אז משערים, משערים, עושים את החשבון בצורה גלובלית, ובדרך כלל הגמ״חים עושים לא חשבון של כל יום,

בשנה.

הרואה חשבון בדרך כלל עובד בצורה שנתית,

אז הוא נותן להם את כל ההוצאות,

חשבל, מים, ניקיון, פקידים, הכול ביחד, הוא עושה להם את כל החשבון.

ועכשיו, יש לך חשבון גם כמה לווים היו במשך השנה.

אז זה יותר קל לחשבון בערך את הדבר הזה.

יש לפעמים שהפקיד שם בגמ״ח,

הוא עושה את העבודה לשם שמיים.

אבל הם מתחכמים, הם אומרים, תשמע,

אני עושה לשם שמיים בשביל הגמ״ח,

אבל לא בשביל האנשים האלה שבאים לקחת, מהם אני רוצה לקחת עמלה.

אז הם מתחכמים, לוקחים מהאנשים את העמלה,

אבל הפקיד לא מקבל כלום.

האם דבר כזה מותר או לא? מחלוקת גדולה בין האחרונים.

יש ליד השתיבלח

בזיכרון משה,

יש שם גמ״ח גדול בשם שערי חסד.

הגמ״ח הזה קיים יותר מ-100 שנה.

ובזמנו הם שאלו את הגאון הרב חיים זונפלד.

שאלו אותו את השאלה, אז אמרו, הפקידים שלנו עובדים לשם שמיים

אבל אף על פי כן, אנחנו רוצים לעשות את ההכנסה שאין לנו הכנסה לגמ״ח, איך?

נחייב כל אחד שייתן עמלה שקל אחד או שניים וזה הגמ״ח שלנו יעלה יותר ובמציאות הפקיד לא לוקח מותר או לא החכם אסר להם, גם חכם מן ציון אסר להם

בדוגמה הזו, כך דעת הרבה מחכמי דורנו הרב אלישי והודה

אלא אם כן

קודם כול את החמשת אלפים שקל משכורת אתה נותן לפקיד

הפקיד קיבל את זה ביד,

הוא בא לגבאי, בא לדוד, הנה תרומה,

דוד מוציא לו קבלה חמשת אלפים שח,

בזה הליבא דקולעלמא יהיה מותר.

זה לא משחק, הוא קיבל את זה וזכה בזה,

עושה את זה כל חודש, מה יש מותר?

מותר לתרום? מה אסור לתרום לדוד כל חודש חמשת אלפים שקל?

יש לנו הוצאות,

החשמל לבד בחודש הקודם היה 4,100. יש הוצאות, זה לא שזה הולך לאיזה תוכנית חיסכון,

זה הולך ונשאר עדיין מינוס,

ולכן בחיי גוונה שהוא נותן זה טוב,

אבל הם רצו לעשות את הפטנט הזה בלי,

והרב זנפלד אמר להם שלא,

באמת הם לא לוקחים,

הם לא לוקחים עמלה.

מאז עד היום הם נזהרים, מאה שנה הגמ״ח הזה קיים,

לא לוקחים עמלה.

ותראה, בן פורת יוסף,

אנשים יודעים שהם נותנים,

ולא לוקחים עמלה,

אנשים נותנים להם בעין טובה.

אנשים תורמים להם, אני חושב שזה אחד הגמ״חים הגדולים שיש בירושלים,

זה נותן בעין יפה להרבה אנשים, הרבה אנשים ניצלו מבחינה פיננסית בזכות אותו הגמ״ח,

אתה רואה שבשמיים מגלגלים להם את התורמים ואת הנדיבים בצורה אחרת,

בקטע הזה הם שמעו לדברי הרב זנפלד. יש אנשים ששואלים שאלה את החכם,

אם זה משתלם לו,

אז הוא שומע על החכם.

אם הוא לא משתלם,

אחר כך הוא עושה מה שהוא רוצה.

אבל בשביל מה אתה שואל את החכם?

בשביל מה אתה מבלבל את המוח לחכם?

טוב, אין קושיות. יש אנשים,

המוח שלהם עקום,

השם ירחם עליהם. אני קיבלתי מהם הלוואה מהתגל, ואני רוצה להחזיר את המאה, אני התלמתי מהם, הם צדיקים, אתה רווח לי אותם תורמים ואתה תורם מאה חמישית. מותר.

זה תרומה על הגמ״ח, זה לא ריבית.

מותר, בזה מותר.

יש שלושה דעות,

בראשונים, איך להסביר את דברי הירושלמים שכתב שמותר ללוות לצורך עונג שבת.

דעה ראשונה, זרוע אומר בריבית דאורייתא מותר, דעה שנייה, הרמב״ם והראש, ריבית דאורייתא אסור, ריבית דרבנן מותר,

דעה אחרונה אפילו ריבית דרבנן אסור, אלא רק על ידי גוי מותר.

במחלוקת הזו מרן פסק כמו הרמב״ם והראש,

ריבית דאורייתא אסור, דרבנן מותר.

אז כאן אצלנו,

הרי בשעה שהוא הלווה מאה,

על מנת לפרוע רק מאה.

לא היה כאן קצוצה, לא היה כאן שום קציצה מראש, אין כאן שאלה בדאורייתא.

כל השאלה מתחילה רק בידי רבנן.

זה דבר דרבנן, ריבית מאוחרת,

בזה לי ולך אסור, אפילו אם הוא אומר במתנה,

אבל לצורך הגמ״ח מותר. ולכן,

אם בשעה שהוא בא לפרוע את הצ'ק האחרון,

אז במקום לרשום לו מאה שקל לצ'ק האחרון, במקום זה הוא רשם 500 שקל,

לא צריך הגבאי לסרב,

יעשה לו מי שבירך וירשום לו קבלה,

בזה הדבר מותר.

כל מה שעשינו בריבית קצוצה, כאן זה דרבנן,

אז אם זה לצורך מצווה, בחיי גוונה,

יש מקום להתיר.

איך

שווה כסף,

שווה כסף ככסף,

וגם בדברים אחרים יש את האיסור של ריבית, תכף נראה בסעיפים הבאים, תכף.

ריבית מוקדמת גם היא אסורה, מה זה מוקדמת?

אני רוצה ביום ראשון ללכת אליו לבקש הלוואה.

אולי הוא ייתן, אולי לא.

מה אני עושה כדי שעל בטוח הוא ייתן?

יש לו הלילה בר מצווה.

אני הולך עם העטפה ונותן לו מתנה יפה.

אני אבוא ביום ראשון,

הוא לא יכול לסרב לי,

הוא לא יכול להגיד לי לא,

הרי נתתי לו מתנה יפה, היה צ'ק 500 שקל,

ואז הוא כן ייתן.

ליבי וליבך ידעה שהמתנה הזו זה לא היה סתם מתנה באוויר.

אם לא היה בדעתו ללכת ביום ראשון לבקש הלוואה,

הוא לא היה בא עם צ'ק של 500 שקל.

כל המתנה הגדולה הזו זה הקדמה,

איך אומרים? פתיחת ההיכל בשביל ההלוואה שאחר כך.

ולכן, בחיי גוונה זה נקרא ריבית מוקדמת והדבר אסור.

כך גם ריבית מאוחרת בשעה שהוא פורע את הפירעון האחרון, נותן לו מתנה,

לא משנה אם זה כסף, עוד 100 שקל או שהוא בא עם איזה ספרים או מביא טבעת יפה לאשתו או דבר אחר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו.

כל הדברים האלה נקראים בשם ריבית מאוחרת וגם זה

תודה רבה לכם.