ספק בתפילה והרגל הלשון: דיני חזרת התפילה בשינויי עונות ומועדים לפי מנהג והלכה

 - - - לא מוגה! - - -

בימות החמה, אם נסתפק אם הזכיר מוריד הגשם או לא, עד שלושים יום בחזקת שהזכיר הגשם וצריך לחזור. אגב, הוא עדי נד עידן דיינו מזכירים טל בימות החמה, אם נסתפק לו אם אמר מוריד הגשם בימות הגשמים כל שלושים יום חוזר. בוודאי אמר כמו שרגיל, והרי לא הזכיר לא טל ולא גשם. לאחר שלושים אינו חוזר. זה כלל יסודי לכל המקומות שהאדם מסופק באמצע התפילה. הירושלמי אומר כלל שאם יש לאדם ספק, הולכים אחרי הרגל הלשון. אם האדם הזה לא יודע מה אמר, ברך עלינו או ברכנו, הוא גמר את כל התפילה. הוא בא לשאול אותך עכשיו, אתה אומר לו, תראה, על פי רוב אמרת טעות, כיוון שעדיין לא עברו שלושים יום מזין חשוון. אם כן, על פי רוב אמרת ברכנו, ולכן חייב לחזור. כאן, כשהוא סיים, יכול לעשות תנאי לנדבה. אם אמרתי ברך עלינו, יהיה לנדבה, ואם לא, יהיה לחובה. אבל אם האדם הזה נזכר באמצע העמידה, האדם הזה באמצע עמודים, ושם הוא התחיל להסתפק. אני אמרתי ברכנו או ברך עלינו? הוא לא זוכר. כאן הוא לא יכול לעשות על חצי תפילה תנאי לנדבה. כאן הוא חייב ללכת על עיקר הדין. ועיקר הדין הוא, אומרים על פי רוב שהאדם הזה אמר שיבוש. כהרגל הלשון של האדם, זה מה שמושך את האדם. שישה חודשים ויותר הוא אמר, ברכנו. כמסתמא, גם כעת הוא אמר ברכנו. ולכן חייב לחזור. כך הוא הדין בכל מקום שיש לאדם ספק. ביום ראש חודש האדם הזה מסופק אם אמר יעלה ויבוא או לא. זה לא ספק שכול 50-50%. זה היסוד של הירושלמי. יש חזקה. הרגל הלשון, זה מושך את האדם. והלשון רגילה. כל החודש אנחנו אומרים מיד אחרי עבודת ישראל עמך ואתה ברחמך הרבים. אנחנו לא אומרים יעלה ויבוא. בדרך כלל לא אומרים. ולכן חייב לחזור. אפילו בליל יום טוב האחרון של חג הסוכות או הפסח, אם האדם הזה מסופק, מה אמרתי אחרי יעלה ויבוא? גם בזה חוזר. שם יש הבדל בין תפילות חול המועד לתפילת יום טוב האחרון. בחול המועד אנחנו גומרים יעלה ויבוא, כי על מלך חנון ורחום אתה ממשיך ואומר מיד ואתה ברחמך הרבים. ביום טוב האחרון, אחרי יעלה ויבוא, צריך לסיים את הברכה הרביעית, ויעשיאנו את ברכת מועדיך. אז אם האדם הזה יתפלל בעל פה, ואחר כך הוא מסופק. מה אני אמרתי אחרי יעלה ויבוא? מה אני עשיתי? גם שם, שישה ימים חול המועד, זה הרגיל את הלשון שלו. הלשון כבר רגילה, אחרי יעלה ויבוא הוא ממשיך ואתה ברחמך. כמה פעמים האדם ממשיך מעשיאנו? זה רק שבעה ימים בשנה. ואילו אחרי כאל מלך חנון ורחום אתה ואתה ברחמך, זה הרבה יותר. יש לך שישה ימים חול המועד, עוד חמישה ימים פסח, זה כבר אחד עשר יום, תוסיף עוד אחת עשר ימי ראש חודש, השנה מעוברת. אם כן, יש לך הרבה יותר לשון רגילה להמשיך אחרי יעלה ויבוא ואתה ברחמך הרבים. ולכן גם שם שייך אותו כלל, הולכים אחרי הרגל הלשון. ואם יהיה ספק, בכל מקום שיזכור יחזור עוד הפעם לאתה ברחמך הרבים, לאתה בחרתנו. אבל אם גמרת תפילה, חוזר לראש, חוזר עוד הפעם מתחילת התפילה, השם סבתאי תפתח. כך גם לגבי הקיץ. הוא לא יודע אם אמר משיב הרוח או מוריד הטל. הוא לא זוכר מה אמר. אומרים, מסתמא, הלשון רגילה. הוא אמר, משיב הרוח. כל החוקף הוא אמר כך. לכן, עד ליל טו באייר חייב לחזור. אחרי טו באייר, אם מסופק, לא חוזר. למה? כי אחרי שהאדם מתרגל חודש שלם, אומר נכון מוריד הטל, אחרי חודש כבר הלשון מתרגלת והכל בסדר. במה דברים אמורים באדם רגיל? אדם נורמלי, אדם רגיל שיש לו גם זיכרון רגיל. אבל אם האדם הזה אומר לך, תשמע, את האמת אני אומר לך, איש שכחן עצום. אני אומר לא מאה ואחד, אומר אלף ואחד פעם, וגם אחרי חודש אני שוכח, הראש שלי לא במקום. בפרט אם באותו היום הוא אומר לך, תשמע, ביקרו אצלי בחנות אנשי מס הכנסה, ואחר כך הלכתי להתפלל מנחה. אתה כבר יכול לדמיין מה קרה לו באותה מנחה. משיב הרוח, מורידתה, השם ירחם עליו. אז איך האדם הזה יבוא ויאמר, עבר חודש, אמרתי בסדר. מה פתאום? זה, האדם הזה מודה על האמת, שהוא בעל שכחה גדולה. לכן הסגולה הטובה ביותר, שייקח את הסידור להתפלל כמו בן אדם, להתפלל טוב, אמר עם הספר כולהי ואולי. יש סיכוי בעזרת השם שאם מתוך הסידור הוא אומר, אולי באמת יזכור ויאמר נכון, יאמר כהוגן, בזה יציל את התפילה שלו שהתפילה שלו תהיה טובה, תהיה מושלמת. יש מחלוקת לגבי טו באייר. מחלוקת היא כך, אם אתה רוצה חודש, הרי יש לך באמצע ארבעה ימים, שביעי של פסח והשבתות שבאמצע, שלא אומרים ברכנו כי אין באמצע את הברכות האמצעיות. אם כן, זה טוב לגבי מורידתה, אבל הוא שינן במשך חודש. אבל לגבי ברכנו, מה יהיה? יש מחלוקת על אותם הימים. יום טו, טז, המסקנה היא, גם ביום טו, אם קרה לו טעות, לא חוזר. כי לא רק מספר הפעמים שהאדם משנן ואומר, אלא גם הזמן עושה את שלו. ולכן, באדם בעל זיכרון בינוני, מטו, אייר והלאה, בדיעבד יצא. אבל באדם שיודע שהזיכרון שלו חלש מאוד, אין מנוס, אין מה לעשות, האדם הזה חייב לחזור. יש מחלוקת, אמנם, בין הרב הלכות קטנות, ראשי תיבות הלקט, לבין אמור וקציעה באדם שבאמצע זכר, ואחר כך הסתפק. נניח, כשהיה ברפאנו, מישהו צעק, ברך עלינו. שם הוא זכר. עכשיו הוא גמר את התפילה, והוא שואל, אומר, אני לא זוכר מה אמרתי. נכון שברפאנו אני זכרתי, אבל אחר כך מה היה, אני לא יודע. לפי הרב הלקט, צריך לחזור. הוא מעיד ואומר שהמציאות היא שיש לאנשים בתפילה אלף רעיונות, לא רעיון אחד, וכולם מבריקים ויפים. אם כן, זה לא אומר שאם לפני כן הוא זכר, אז על בטוח שאמר ברך עלינו. לא, יכול להיות שלא. ולכן הרב מחייב אותו לחזור. וכך פסקו רוב האחרונים, כדברי הלקט, הגאון חידה ושאר האחרונים. אמנם, רוק ציעה אומר לא, מסתמה אמר בסדר. אני חושב שהרב מרוק ציעה אמר את זה, זה נכון, לפני 200 שנה. הוא הכיר את האנשים אז, אז האנשים היו בשלווה, בריכוז. אז היה שייך לומר, תן לו צ'אנס, כמו שאומרים. יש סיכוי, אולי. אם היה מכיר את הדור שלנו, היה רואה עם מי יש לו עסק, אני בטוח שגם הרב מרוק ציעה היה אומר כדברי הלקט, שיחזור. בין אם הספק היה באמצע התפילה, בין אחרי, תמיד תלך בתוך אותו החודש לחומרה וחייב לחזור. אלא אם הוא באמצע חוזר בלי שום תנאי. אם הוא גמר את התפילה ואז יש לו ספק, אז אין לו בעיה. הוא פותר את הבעיה לבא דכולא עלוה, גם עליבה דה הרב מרוק ציעה, ואומר כך, אם אמרתי ברך עלינו תהיה דינדבה ואם לאו לחובה, בזה הוא פותר את הבעיה. המחלוקת של הלקט ומרוק ציעה לא רק פה בברך עלינו, אלא הוא הדין גם לגבי יעלה ויבוא. מה יהיה הדין בספק, מה שכתב הרמל לקמאן בסימן תכב, שגם מספק אם לא אמר יעלה ויבוא או כן אמר חוזר. באיזה ספק מדובר? שהסתפק שנמצא באמצע התפילה, נמצא שם באמצע עמודים והוא מסופק, או שגמר? שוב, אותה הבעיה, והמסקנה היא שחייב לחזור, אין לו מנוס. מוכרח לחזור לרצה כדי לתקן, ואם גמר, שוב יעשה את אותה העצה. יאמר, אם אמרתי יעלה ויבוא יהיה לנדבה, ואם לא תהיה לתפילת חובה, או שיהיה חזן, אם הוא יכול להיות חזן תפילת החזרה יכוון גם בה לצאת ידי חובה.