אחריות ההלכה למניעת חילול שבת – נישואין, תקנות והצלת הרבים מעוון

 

- - - לא מוגה! - - - 

הגמרא בכתובות ד' דנה אם אפשר לערוך חופה וקידושין ביום שישי, ימי שישי

או מוצא שבת. האם נגזור כשמא יבוא לידי חילול שבת שמשחט בנוף?

ומרן מביא לנו את המחלוקת בראשונים.

מרן מצטט

איך ההלכה,

יש אומרים שאין עושים נשים לא בערב שבת

ולא בראשון בשבת, גזירה שמי יבוא לידי חילול שבת

בתיקון הסעודה.

ויש מתירים.

וכן פרשת המנהג,

לישא נשים בערב שבת, והוא,

שיתרח בסעודת הנישואין שלושה ימים קודם הנישואין.

אלה דברי מרן וכך ההלכה.

כך כתבו רובד דרובן של הפוסקים,

גם האחרונים, הלכו בדרך הזו מעיקר הדין.

שישי, מוצאי שבת, מותר.

בחמישים שנה האחרונות,

חכמי הדור,

כשבאים להירשם לנישואין,

לא מרשים, לא,

יום שישי, לא, אין חתונה.

מוצאי שבת, אומרים לו, לא, אין חתונה.

או שיקדים או שיאחר.

מדוע?

כתוב בשולחן ערוך, מרן אומר, המנהג לעכל.

מה אתה עושה נגד מרן?

התשובה היא פשוטה.

מה אתה אומר?

אין חשש שמי יחללו שבת.

אבל אם אנחנו יודעים שבוודאי

מאה אחוז יחללו שבת,

בוודאי

שאסור לי לסייע ידי עוברי עבירה.

מאיפה אנחנו יודעים שזה ודאי?

רבנים היו מגיעים במוצאי שבת,

מגיע לאולם,

כבר ריח הבשר,

מריח, הבשר כבר מבושל.

אז הוא שואל את המלצר,

תגיד לי,

מתי בישלתם את הבשר? זה מערב שבת? היה חמין?

אז עונה המלצר, אמר לו את האמת.

בא לאולם לא דתי, אנחנו לא דתיים.

באנו ביום שבת בבוקר, בישלנו. מהבוקר עד עכשיו הכל מבושל.

מתי הכנתם את הסלטים? מתי עשיתם את החריסה?

עשינו הכל ביום שבת. עכשיו הכל, ברוך השם, מוכן וזומן, כך הוא אומר.

אתה שואל את האח של הכלה,

מתי הכלה הלכה לעשות תסרוקת?

אז הוא אומר לך, היא הייתה אצל הספרית היום בצהריים, ביום שבת.

אחרי זה הייתה אצל המאפרת, וכן הלאה.

אלה שגרים בנהריה,

הם לא יכולים לחכות עד צאת הכוכבים דרבנותם.

אחר כך הוא יפסיד את המנה הראשונה, המנה השנייה.

הוא יוצא בשעה שתיים-שלוש כבר,

כדי להגיע לחתונה.

אם כך,

כשאני רושם אותו לנישואין במוצאי שבת,

אני גורם את כל החילוני שבת האלה, אני אחראי על הכול.

ולכן תגידו, אדוני, לא.

אין דבר כזה, אין חתונה.

אלא יום חמישי,

יום ראשון בלילה,

אבל לעשות חתונות יום שישי או במוצאי שבת,

את הדבר עשו. זה התקנון בחמישים שנה האלה, כמעט בכל העולם.

כך נוהגים כל הרבנים.

אבא נסע לתל אביב, והיה תשל',

עד אז היו עושים חתונות

בימי שישי, מוצאי שבת.

אבא נתן הוראה, לא, אין חתונות.

ואז בעלי האולמות שאינם דתיים התקוממו נגד ההוראה החדשה.

וחלק מהם אפילו רצו ללכת לבגץ,

וביקשו פגישה.

אבא אמר להם, תבואו.

והם אמרו, אתה גוזל מאיתנו את הפרנסה,

אנחנו לא יכולים עכשיו לעשות חתונות ביום שישי,

האולם ריק.

אחרי שהם גמרו,

אבא רצה לפעס אותם.

אמר להם, תראו,

מ-17 בתמוז עד תשעה באב

היה האולם ריק.

אף אחד לא הרשה לכם לעשות חתונות.

לפני הבעיה, רב אונטרמן,

אשכנזים לא עושים חתונות, כפר מ-17 בתמוז.

אני מרשה לכם לספרדים עד ראש חודש אב.

במקום זה הם תקבלו, מסכימים?

זה היה בסדר.

קיבלו את הפשרה הזו.

איך אומרים?

יצאו עם חצי תאוותם בידם וקיבלו עליהם את הדין.

ברוב העולם ככה זה מסתדר פחות או יותר.

בהתחלה היה קצת בעיה,

במשך השנים העניין הזה הסתדר,

ולכן כל רב צריך להיות אחראי כדי שלא תצא תקלה מתחת ידו,

שלא חלילה יהיה מסייע ידי עוברי עבירה.

לא רק בדבר הזה. בכל הדברים כולם אנחנו נזהרים בדברים האלה כדי שלא חלילה תצא תקלה מתחת ידינו.

כגון,

אתה הולך לירקן, יש לו תעודה, הכשר בדץ.

הגעת אצלו, אחרי התפילה בנט, שש וחצי,

אני צריך פירות, ירקות.

הוא אומר לך, הנה, יש כאן בארגזים.

אתה מסתכל טוב, זה סחורה ישנה, זה משבוע שעבר.

אתה אומר לו, זה כל זה ישן,

אני רוצה טרי-טרי.

אומר לך, לא,

לא הלכתי לבורסה, אין טרי, זה מה יש.

אתה שואל אותו, למה לא הלכת לבורסה? הבורסה,

אתמול בלילה, מוצאי שבת, הכל פתוח,

היית הולך, מביא פירות, ירקות, יש משופרה דשופרה,

ארץ ישראל נותנת פירות משובחים,

פירות הכי טובים בעולם.

זה עונה לך.

אני, יש לי תעודה מהבד״ץ,

אני אשמע להוראות הבד״ץ, הבד״ץ אומרים, אסור.

אני אלך לבורסה רק בשעה 14 אחר הצהריים,

לא לפני.

תשאל את הבד״ץ, מה אתם עושים לנו גזרות חדשות?

הרי רב סר שלום גאון כתב,

אחרי חתימת התלמוד אין סמכות לעשות שום גזרה חדשה. ככה העתיקו הראש, הרבה מגיד,

מה אתם באים,

עושים לנו כל מיני גזרות,

יענו לך ויסבירו לך יפה.

והיה,

אם אפשר ללכת לבורסה במוצאי שבת,

אלה שהם לא דתיים יעשו איתה קטיף ביום שבת.

אלה שלא דתיים יעמיסו על המשאית,

המשאית תיסע ביום שבת.

גם אם תגיע לבורסה במוצאי שבת,

כל הפעולות האלה זה חילול שבת המוני.

מה אנחנו עושים?

מוצאי שבת, אל תלך.

כל הדתיים לא הולכים לשם במוצאי שבת,

אלא רק יום ראשון אחר הצהריים.

אז מה הוא ירוויח אם יקטוף

את הפירות או הירקות האלה ביום שבת?

יצטרך להניח אותם בקירור? בשביל מה לא?

כותף ביום ראשון בבוקר, מעמיס על המשאית ישר,

זה יותר טוב, יותר כדאי.

ואז

בזה אנחנו מונעים שגם אותם היהודים שאינם דתיים ירצו או לא ירצו, איך אומרים בערבית? רס מיננו?

לא יעבדו ביום שבת.

אני יכול על ידי התקנון הזה,

על ידי זה, למנוע את האנשים האלה מעוון?

יש עליי את החובה לנהוג ולעשות כן,

וכך נוהגים הבד״צים,

כך נוהגים ועושים.

אותו דבר גם לגבי עורלה.

האחוז של עורלה באופן כללי בארץ,

יש חלק גידול של היהודים, חלק של הערבים,

תיקח את הכול, אין הרבה אחוזים.

אפילו אחי, הבד״צים יש להם שמירה מעולה,

דואגים לכל דבר,

בשלט שלהם אתה רואה, ללא חשש עורלה.

ושוב גם כאן,

אם לא היו מקפידים על זה, אותם הרשעים שאינם דתיים היו משווקים גם את העורלה,

מכשילים את האנשים.

כשאנחנו באים ועושים את התקנון הזה,

אז הם פונים אלינו,

מתאמים עם המשגיח,

המשגיח מגיע והם משמידים את פרי העורלה ליד המשגיח,

לא יגיע לשוק, וכן על זה הדרך.

כל דבר שאנחנו יכולים לתקן,

יש עלינו את החובה.

איך אמר רבי שמעון בר יוחאי את המשל שלו?

אותו האדם הטיפש עושה חור באונייה בחדר שלו.

יש לו קונגו בחדר שלו.

אז מה אתה מתערב?

צריך לשמור על הפרטיות שלו, כבוד האדם וחירותו.

כך יגיד לך הבגץ.

אבל כל האונייה כולה תטבע.

עם ישראל כולו נמצא בסירה אחת.

כשאחד עושה עוד חילולי שבת,

אם אנחנו יכולים למנוע ולא מונעים,

שוב, זו אחריות שלנו,

זה על הכתפיים שלנו.

אלה הדברים שצריך כל אדם,

ובפרט אלה שנמצאים בצמרת שיכולים,

שחייבים לתקן, להשתדל בכל אחד מהדברים האלה.

לפני שנים היה סיפור עם חברת פפסיקולה.

הפפסיקולה היה כשר, הכל היה בסדר, היה להם תעודה, הכשר של הבדץ.

אבל לימים התחילו לעשות פרסומת,

לקחו איזה דוגמנית, והיה פרסומת של תועבה.

קראו להם הבדץ.

אומר לו המנהל של הבדץ,

למנכ״ל של החברה, תראו, אתם עושים פרסומת.

אנחנו הולכים ברחוב,

צדו צעדינו מלכת ברחובותינו.

אנחנו לא יכולים לשמור על העיניים שלנו, תראה מה אתם עושים.

הוא היה חצוף גדול, בריון.

הוא ענה בצורה גסה,

אומר לו לרב,

תגיד לי, הפפסיקולה כשר?

כן.

הכל בסדר? כן.

מה אתה מתערב? מה אנחנו עושים בפרסומת? מה זה נוגע לכם?

אני ביקשתי תעודה על הפרסומת,

אל תגיד לנו מה לעשות,

אני לא סופר אתכם.

טוב, בסדר. הוא יצא,

מיד הם פרסמו,

אין תעודת הכשר לפפסיקולה. הורידו להם את התעודה.

ההוא לא נבהל.

גבר שבגברים, נו,

הוא לא סופר אותנו.

אבל אחרי חודש,

הרואה החשבון מדווח לו, תשמע, כך וכך היה יריד.

חודש הבא אני הולך לקונס נכסים.

מה זה קונס נכסים, אתם יודעים?

פשיטת רגל.

למה?

לא קונים. כל הדוסים,

ירושלים, בני ברק, טלסטון, רכסים, צפת,

כל המקומות האלה יפסיקו לקנות.

אם לא קונים, כל הסחורה נשארה,

אנחנו פושטים רגל.

ואז המנכ״ל הזה, איך אומרים, בעל ארבע על הבדץ,

ביקש סליחה, התנצל,

אנחנו מפסיקים מהפרסומת הזו.

מה הם רצו בפרסומת?

להרוויח עוד מאה קליינטים.

פה הם מפסידים לא מאה, אלא את האלפים.

היה לו קצת שכל, ברגע האחרון הרים ידיים, הפסיקו מהפרסום.

אתה רואה גם כאן.

יש לנו אחריות למנוע את הדברים האלה.

וכשאתה יכול על ידי התעודה,

אתה יכול, יש לך כוח להתמקח איתם, לאלץ אותם. איך אומרים?

שיבואו על ארבע ויחתמו.

הוא חתם וכתב שלא יעשו יותר פרסומת או איבה,

יתגעו לפני הבדץ, וזהו זה. זה מה שצריך לנהוג ולעשות בכל דבר ודבר.

מקום, או שמחללים שבת או שעושים דברים אחרים.

יש מקומות, אין לנו כוח. לא יכולים להתמודד כנגדם.

מה תעשה לחברת החשמל?

תגיד להם כך או כך, אין בידינו לעשות שום דבר.

אם אפילו לשרי הממשלה, לשר שממונה עליהם, שר האנרגיה,

לנדו, גם לו הם לא שומעים.

זה כמו מדינה בתוך מדינה.

יש להם משכורת גבוהה מאוד, חשמל בחינם וכו',

אז שם אין לנו השפעה, אין לנו כוח, אנחנו שותקים.

מקום שאנחנו כן יכולים,

בוודאי שזו חובתנו וזו התקנה גם פה,

גם בענייננו לגבי הנישואים בימי שישי או מוצאי שבת.

תראו בספר קהילות יעקב בשם החזון איש,

גם המנחת יצחק ועוד, הם שמדגישים את ההלכה הזו שאמרנו, שאנחנו חייבים להציל רבים מעוון, עד כמה שאנחנו יכולים אנחנו משתתפים.

לצערנו בארץ ישראל שליש מהתעשייה עובדת בשבת.

כואב לנו מאוד על השליש הזה, אבל מצד שני,

שני שליש לא עובדים בשבת,

וזה לא מעט בזכות הבדצים.

אנחנו השומרי שבת,

אנחנו בקושי 30%. איך זה ששני שליש, ברוך השם,

שובת?

בגלל הדברים, הפרטים, הפרטי פרטים שאמרנו,

ולכן אנחנו משתדלים עד כמה שאפשר שלא יעבדו בשבת,

אם זה בתי חרושת של שימורים וכיוצא בהם,

אתה רואה, כתוב על הקופסת שימורים,

קיבוץ גבעת ברנר.

מה הקיבוץ הזה?

שם נמצאים ל״ו צדיקים של אברהם אבינו?

לא, לא ל״ו צדיקים ולא...

זה קיבוץ, לצערנו אוכלים שם מאכלות אסורות, חזיר, ארנבת, שפן.

אז למה הם לוקחים הכשר של הבדץ?

פשוט מאוד.

מי יקנה מהם רסק עגבניות?

מי יקנה מהם את כל הדברים האלה?

אנחנו הדתיים קונים.

אין להם ברירה. הם רוצים להתפרנס,

יש להם משגיח מטעם הבדץ,

והכול במאה אחוז.

ממילא המשגיח דואג שגם בשבת אף אחד לא יעבוד שם בבית החרושת.

הבית החרושת סגור ומסוגר ביום שבת.

המפתח בידו של המשגיח.

זה מה שהם עושים. וכן, על זה הדרך.

הבאתי דוגמה של השימורי פירות, שימורי ירקות,

שיש להם באותן הקופסאות שימורים, יש עליהם הכשר הבדץ,

והם חייבים לקבל את התכתיב.

גם אנחנו צריכים ללכת בכיוון הזה,

להשתדל.

יש אנשים שמנסים להתחכם.

כל דבר אתה אומר לו, זה מותר, זה אסור. הוא אומר לך, למה אסור?

אז מה יש? ואם גן החיות פתוח בשבת?

אני הולך ביום ראשון, אני הולך ביום חמישי,

מה זה מעניין אותי?

הם מנסים להתחכם.

אותם האנשים שמנסים להתחכם הם, כמו שאמרתי, מחבלים כרמים,

הם שגורמים לנו את ההפסד בצד השני.

אם כל הדתיים, כולנו היינו מאוחדים,

כולנו היינו הולכים בדרך הזו, בזרם הזה,

היינו יכולים לקצור הרבה יותר הצלחות, היינו יכולים לתקן עולם במלאכות שדי,

ונקווה שכך יהיה

גם עם המשיח,

ואולי נזכה גם לפני שיבוא מלך המשיח.

המשנה הגמרא עוסקת בתאריך, מתי קובעים חתונה.

בזמנם ודורותם בתי הדין היו יושבים שני וחמישי,

ולכן היה טוב,

חתונה תהיה יום ראשון או רביעי, אם יש לה איזה טענות או מענות שרימו אותו,

מצב פתח פתוח, איננה בתולה או דבר אחר,

ומחרת יכול ללכת מיד לבית דין.

היום לא מקפידים בזה, והסיבה היא פשוטה.

בתי הדין יושבים לא רק שני וחמישי,

אלא יושבים כל השבוע כולו.

ולכן אין בעיה,

אתה רוצה לקבוע חתונה יום ראשון, יום שני, יום שלישי, מתי שאתה רוצה.

‫אין לנו את המגבלה האמורה, ‫אפשר לעשות מתי שאתה רוצה.

‫סימנה מלתאי, ולכן כותב הרן,

‫לסימן טוב כדאי שהחתונה תהיה ‫בתחילת החודש, עד טו,

‫ולא בסוף החודש.

‫הירח

הולך וגדל, אורו הולך ורב, עד טו.

‫גם הזוג הזה,

בורא עונה בקניין, ‫השלים זה הבניין,

גם הם, המזל שלהם ילך ויתגבר, ‫ילך ויעלה.

‫אבל כשאתה עושה את זה ‫בסוף חשוון, סוף כסלו,

‫זה לא טוב, הירח הולך ומתמעט,

‫זה לא סימן טוב, זה המנהג,

‫זה מה שרצוי לנהוג ולעשות בלכתחילה.

‫מה זה בלכתחילה? כשאפשר,

‫לפעמים זה לא מסתדר.

‫אתה בודק את התאריכים של הכלה,

‫תמיד לעולם תחילת החודש זה הימים שהיא טמאה.

‫אז מה הרווח בדבר? ‫מצד אחד אתה רוצה סימנה מילתיים, ‫מצד שני תהיה חופת נידה, ‫וזה גרוע מאוד,

‫כמו שמרן כתב לנו למעלה ‫בסימן סא', סעיף ב'.

‫ולכן, מן הראוי בלכתחילה להשתדל, כשאפשר,

‫עם הזמן של הכלה מאפשר,

תחילת החודש. ‫אם אי אפשר,

אין לנו את הבעיה האמורה.

‫כל זה ברוב חודשי השנה.

‫יש לנו חודש יוצא מן הכלל, ‫והוא חודש אדר.

‫תראו בשדה חמד מערכת חתן וכלה ‫שאומר,

‫החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה.

‫לומר שמזלו של החודש גורם ‫לא רק בתחילת החודש,

‫גם בחצי השני, גם אחרי שושן פורים, טוו,

‫המזל הוא שמה מצוין.

‫ולכן שמה, באותו החודש,

‫לא צריך להקפיד בדבר.

‫הרב שמה, בעל השדה חמד,

‫מביא עוד שאלה.

‫הוא דן,

‫האם כדאי לעשות חתונות

‫באלול תשרה חשוון או לא?

‫אז יש, טענו, אלול ימי הדין,

‫עשרת ימי תשובה ימי הדין,

‫איך תעשה חתונה?

‫בחתונה אנחנו שותים ‫לא רק משקאות קלים.

‫יש אנשים שאוהבים את הטיפה המרה, ‫ורוקדים, משתוללים.

‫איך תגיע למחרת יום הדין, יום כיפור?

‫זה לא הולך ביחד.

‫אפילו, אחי, הרב לא הסכים איתם,

‫מצטט לנו את דברי האחרונים,

‫שאפשר וכדאי לעשות את החתונה ‫גם באותם הימים.

‫לפעמים אתה יכול להקדים, ‫אתה אומר לו, תשמע, ‫למה לך לחכות עד זין בתשרי?

‫תעשה את זה באב.

לפעמים זה אפשר. ‫-יעשה את החתונה בטו באב, ‫זה מצוין, הפלא ופלא,

‫אבל לפעמים זה לא מסתדר.

‫אם אתה אומר לו שלא יהיה בעשרות ימי תשובה,

‫אז הוא ידחה את זה לחשוון כסלו,

‫וזה לא טוב. ‫הרב מדגיש שייכנס ליום הדין,

ליום הכיפורים, בקדושה, בטהרה, ‫שיהיה כבר נשוי,

‫זה הרבה יותר טוב.

‫לא רק שהרב אמר,

‫אלא הרב עשה, הרב מספר.

‫אני,

הגאון רבי חזקיה מדיני, ‫הוא בעצמו התחתן באותם הימים.

‫הוא אומר, ובחתונה שלי השתתפו ‫כל גדולי הדור.

‫זהו, נגמר.

‫זאת אומרת, גם גדולי הדור ‫הסכימו למהלך הזה, לפסק הזה,

‫ולכן אין לנו בעיה עם חודש אלול, תשרה. ‫יש כאלה גם נזהרים מחשוון.

‫המבול היה בחשוון, אתה אומר, ‫מר חשוון.

אבל לא רוצים שיהיה להם, חלילה, חיים מרים. ‫רוצים שיהיה להם חיים מתוקים.

שוב, גם זה.

‫אנחנו נזהרים בכתובה, ‫אל תרשום בכתובה, מר חשוון, ‫תכתוב חשוון.

‫אבל לגבי החתונה עצמה, שוב,

‫גם בזה אין מה לחשוש, ‫אפשר לעשות חתונה גם בחשוון.

‫השתתפנו, ברוך השם, ‫בהרבה חתונות בחשוון,

‫והזוגות האלה מאושרים,

‫הביאו בנים ובני בנים, ‫הכול בסדר, ‫ולכן לא צריך יותר מדי להיות וושווש ‫בדברים האלה, להיות פחדן,

‫אלא יש לנו רק עשרה ימים, ‫ראש חודש, אב, עד תשעה באב. ‫מקסימום, אותם הימים אנחנו לא עושים ‫את ימי הנישואין, חתונה, ‫אבל חוץ מזה, שאר הימים,

‫כל ימות השנה,

‫ויפה, שעה אחת קודם, אין שום בעיה, ‫אדם יכול לנהוג ולעשות.

יש ימים שלפי הקבלה ‫הם ימים יותר טובים.

‫אדם רוצה לעבור דירה, ‫נישואין וכיוצא בהם,

‫אותם הימים יש בהם סגולה ‫להצלחה יותר.

‫מישהו רוצה ללכת,

רוצה להתחיל את החיים שלו ‫לא רק על פי הפשט, ‫רוצה להיות גם מקובל, למה לא?

אני מסכים.

‫תגיד לו, תראה, יום חמישי זה לא מסתדר.

‫יום רביעי, לפי הקבלה, עוד יותר טוב. בסדר? ‫שיקדים, יעשי יום רביעי,

‫נבוא, נרקוד ונאכל ביום רביעי, ‫אין שום בעיה,

‫אין בזה שום חשש.

‫לא חייבנו, לא אמרנו חובה.

‫כל זה דברים שלא נאמרו בגמרא, ‫נאמרו בדברי המקובלים.

‫מישהו יכול בקלות רבה לנהוג ולעבור.

לעשות כן, למה לא שיהיה לו בהצלחה אם זה במעבר דירה או כיוצא בזה.

פעם דיברתי עם ראש כולל,

אז הוא אומר נכון ראש חודש ביום חמישי צריך להתחיל ביום חמישי אבל לפי הקבלה זה לא טוב, יום רביעי יותר טוב אז הוא הכתיב לכל התלמידים אמר להם אתם תבואו ביום רביעי לפי הקבלה כולם באו בסדר למה לא יקדימו יום

ילמדו עוד יום ודברים כאלה אין לך מה להפסיד המחמיר מי שרוצה להיות קבליסט

בדברים האלה תבוא עליו ברכה.

אני עובר לסעיף ד'

אם החתן אינו רוצה לעשות סעודה וקרובי הקלה רוצים שיעשה סעודה,

כופין אותו שיעשה סעודה לפי כבודו ולפי כבודה.

החתן הזה ברוך השם בלי עין הרע

מלא כסף יש לו הון ועושר בביתו.

אתה שואל אותו ברוך השם התארסת מתי חתונה? הוא אומר לך בעוד חודש חנוכה אנחנו עושים חתונה.

נו באיזה אולם? איפה?

הוא אומר לא צריך אולם אנחנו קבענו חתונה ברבנות שם יש חדר יבוא 20 אנשים אני אביא להם סודה ובפלה הכל יהיה בסדר הכל 100% גם אתה מוזמן.

אתה שומע את הדברים אתה מחייך האדם הזה בלי עין הרע יש לו אבל כל מה שיש לו הוא משקיע אז אם יבזבז בחתונה יהיה חסר לו בשביל ההשקעה יהיה פחות בית חרושת אחד אני יודע מה.

אתה אומר לה כלה אתה מספר לה היא מתקוממת מה זה מה הוא עושה צוחק ממנה לא רק היא גם המשפחה שלה יש להם את הזכות להתערב

כופין אותו שיעשה סעודה לפי כבודו ולפי כבודה של הכלה אבל

אם ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל הוא התמה על זה קודם כל עשה שיעורי בית עם הכלה אמר לה תראי במקום 100 אלף שקל לבזבז באותו לילה אני אשקיע את זה נעשה כך יהיה לנו כל חודש עוד 5,000 שקל רווח

במקום זה נעשה חתונה ברבנות גם היא גם המשפחה שלה כולם ענו אמן כולם הסכימו

אנחנו לא נתערב יעשו מה שירצו יבוא החכם סברי מרנן נעשה להם שם את החופה וקידושין אם שניהם רוצים אין בעיה כל הבעיה היא כאן כשהיא לא רוצה זה הכוח שלה נכון שהוא חיה פרייה ורבייה אישה לא אבל יכולה להכתיב בדבר הזה

אבל אם שניהם הסכימו כך

כמו שאמרתי אין בעיה בדבר היום בדורות שלנו

המחלה היא לצערנו בצורה הפוכה היינו

גם אנשים שאין להם מבזבזים עושים חוטפאר מבזבזים הרבה כסף ואין להם

הולכים לוקחים חובות מהגמ״ח מהבנק

ולפעמים אחרי החתונה הוא הולך ועובד ועובד

ולא מצליח לפרוע

הצ'ק חזר

הוא הולך לבנק אומרים לו אתה מוגבל וכן הלאה

מגיע לבית נכנס עצבני כולו סוער

עם כל מה שקורה לפעמים זה פוגם בשלום בית מתחילים להתקוטט על זה ועל זה ועל זה

עד שבסוף מגיעים לגט מה גרם לכל זה?

מי הביא את הגט?

ליל החתונה

האם זה היה כדאי?

הוא שילם על סידור פרחים 20,000 שקל.

אז היו פרחים יפים.

היה צלם והיה וידאו והיה והיה.

נו, ובסוף היה גט.

זה שווה? זה כדאי?

ודאי שלא.

ולכן כשמספר לך החתן את התוכניות,

תשתדל להוריד אותו מהעץ הגבוה.

לפעמים הקהלה היא לא מבינה.

היא אף פעם לא עבדה על הכסף ולא יודעת מה זה.

היא אומרת לו, סידור פרחים אני רוצה.

מה שהיא אומרת, בשבילו זה קדוש.

לפעמים זה לא היא, זה אבא שלה.

אבא שלה אומר, אני רוצה שיהיה אולם זה וזה, שם זה מכובד.

אם הוא רוצה לשלם, אין בעיה.

יש לו בכיס מעטפה 100,000, שייתן את ה-100,000, נעשה מה שהוא רוצה. כן תעשה כאשר דיברת.

אבל,

והיה, אם הוא לא מוכן לתת, אלא הוא אומר להם,

בגזרת כיבוד אב אתם חייבים לעשות דווקא באולם זה וזה.

אין, לא כיבוד אב ולא כיבודיהם. לא חייבים לשמוע לו.

למדנו בגמרא כדש ל״ב, שולחן ערוך יורד עש, סימן ר״מ,

שלא צריך לשמוע לו. זו בעיה כספית, על חשבונו כן.

אבל הזוג, לא חייבים לשמוע לו, להסתבך בחובות כבדים בגלל זה.

יסביר החתן לכלה, יאמר לה את כל הדברים.

תגיד לה, תלכי לחכם,

לרב, תשאלי, לא צריך לשמוע לו.

לפי היכולת שלנו.

איך אומרים, בין המצוי והרצוי,

את הממון זה וזה, זה מתאים לנו שנלך לאולם זה וזה,

זה מה שצריך לנהוג ולעשות, כך נוהגים ועושים בני זוג חכמים.

אבל לא תמיד הרבנים, רבני הקהילות,

סומכים על החתנים האלה.

יש הרבה מרבני הקהילות במשך מאות השנים האחרונות, אתה רואה,

עשו תקנון,

גם אצל חכמי אשכנזים וגם הספרדים.

לא להזמין יותר מדי אנשים וכן על זה הדרך כדי לצמצם בהוצאות.

היה פעם חסיד גור שהיה לו את הבעיה הזו,

הוא היה עשיר גדול, עשיר מופלג,

וידע ששם יש תקנון לא להזמין יותר ממאה איש.

מה, הוא, יש לו כסף, הוא לא צריך את התקנון הזה,

אבל יש לו בעיה, האדמו״ר אמר.

אז הוא הלך לאדמו״ר מגור, לא זה הקודם, לב שמחה.

הלך אליו ואמר לו,

כבוד הרב, הקדוש ברוך הוא נתן לי הרבה כסף, תחיל לספר לאדמו״ר את כל הכסף,

ואני יכול לקנות, אני יכול שיהיה לי גם בשר מבושל וגם בשר על האש.

אני יכול במקום מאה איש, אלף איש, אני יכול לקנות, יש לי כסף.

ענה לו האדמו״ר, יש לך כל כך הרבה כסף ואתה יכול לקנות,

בכסף תקנה אדמו״ר אחר.

זאת אומרת,

אנחנו מסתכלים גם על האחרים.

תראו את הגמרא, מסכת

תעני דף כז,

שם הגמרא מספרת על מה שהיה חג השידוכין טו באב.

היו הנשים, הבנות,

לובשות לא בגד שלהן, אלא בגד שאול,

וגם העשירות.

למה? כדי לא לבייש את העניות, גם פה.

בואו ונאמר, אני מיליארדר, הקדוש ברוך הוא נתן לי,

אבל אם אני אעשה חתונה כזו,

זה יגרור אחריי גם את האחרים, גם את אותם המסכנים שאין להם.

ולכן צריך להביא בחשבון גם אותם,

ולכן לא טוב עושים אותם שמבזבזים.

יש כאן, בירושלים,

הרבה יהודים טובים צדיקים שלא רוצים להכביד על הציבור, לא הולכים לאסוף הכנסת כלה.

אז איך הוא יעשה את החתונה?

הם בכוונה עושים את החתונה ימי שישי.

יום שישי הוא מזמין את האנשים,

כמו שאמרתי, סודה ובפלה,

הוא אומר להם, סעודת מצווה בתשע בלילה.

אחרי שכולם אכלו את החמין בבית,

בתשע בלילה, מה יש שם?

קוגל ומלפון חמוץ, מישהו יכול לאכול,

שיאכל, שיהיה בתיאבון.

אלפיים שקל, גומרים את הכול.

אין לו.

מצד שני, לאסוף לפשוט יד, הם לא רוצים.

עושים את הדבר בצורה הזו.

מה תגיד לי אבל? אמרנו קודם שיש חשש לחילולי שבת.

אז הרב, כשהוא בא לרשום אותו לנישואין,

חוקר אותו קודם כל.

תגיד לי, מי המשפחה שלך?

הוא אמר, כולם מרעי שמיים בני תורה.

מי המשפחה של הכלה?

כולם מרעי שמיים, כולם דוסים.

מי החברים שלך?

החברים שלי באים לבית כנסת ברוכו, לומדים שם.

אין לנו לא חברים חילונים ולא שכנים חילונים ולא משפחה,

כולם מרעי שמיים.

אז אין חשש חילולי שבת?

למה לא?

בדרך כלל גם בעלי האולם, יום שישי האולם ריק,

יתנו לו את זה בזול. לפעמים בעל האולם יהודי מרעי שמיים,

מוכן לעזור לו.

הוא לא מוכן להפסיד 100,000 שקל על לילה לתת לו את זה בחינם.

יום שישי מלאו הכי האולם ריק, למה לא?

כמה עולה ספונג'ה? כמה עולה הניקיון? זה מה שהוא יחייב אותו.

ולכן במקרה הזה עדיף באמת לנהוג בדרך הזו כדי לחסוך, כדי לא לסבך את הזוג.

בסופו של דבר החובות האלה מתגלגלים על בני הזוג,

ומי יודע אם זה לא יפר שם את שלום הבית.

יגיעו לגט, לא יגיעו לגט, אינני יודע.

אבל שיהיה להם מזה צרות,

בוודאי שיהיה להם מהחובות האלה צרות,

ולכן כל אדם יהיה חכם ונבון.

אם זו סעודת חתן וכלה, לילה ראשון,

אם זו ברית מילה, פדיון וכיוצא בזה.

אדם צריך להיות בדברים האלה חכם ונבון,

ולא תצא חלילה תקלה מתחת ידו שיסבך את עצמו לאחר מכן.

המשנה במסכת ביצה בדף ל״ו-ל״ז,

שם מביאה לנו הרבה גזרות שגזרו חכמים על שבת ויום טוב.

אחת הגזרות,

אסור להתחתן, אסור לשאת נשים בשבת.

והגמרא מסבירה,

כשאדם הולך להתחתן, בדרך כלל יש שטר שידוכים.

מה אני מתחייב? מהצד של הכלה מתחייבים?

יש גם כתובה,

שמא יבוא לידי איסור דאורייתא של כתיבה,

ולכן אסור לעשות חתונות ביום שבת.

דברי המשנה, הגמרא, מוסכמים לכל הפוסקים.

מרן כתב את זה להלכה בסימן ש״לט בו.

בחיים וגם אצלנו נחלקו הראשונים

על מה מדובר.

רבנותם אומר, מדובר כאן בזיווג שני.

האדם הזה כבר

קיים פרייה ורבייה, בזיווג שני אל תעשה בשבת.

אבל אם זה זיווג ראשון שעדיין האדם הזה לא קיים פרייה ורבייה,

החכמים לא יעשו דבר כזה לבטל אותו מהמצווה.

שמה מותר לעשות את החתונה ביום שבת.

רש״י, עריף הראש הרמב״ם לא אמרו כך ולכן מרן פוסק

שאין היתר לעשות חתונה בשבת גם אם זה זיווג ראשון,

גם אם האדם הזה עדיין לא קיים מצוות פרייה ורבייה וכך ההלכה.

מעשה שהיה,

המעשה הזה הובא בספר שאלות ותשובות הרמה.

חוץ מדרכי משה, חוץ מכל מה שאנחנו רואים מדברי הרמה כאן בעגה,

הרמה גם חיבר ספר שאלות ותשובות.

ושם הוא מספר מעשה שהיה.

הזמינו את הרב יום שישי לעשות חופה וקידושין.

הכל היה מתוכנן, הכל היה בסדר לכאורה,

אבל לאותה הכלה היתומה היו כמה גבי צדקה שהשתדלו לדאוג לה.

ולכן הם הבטיחו לו לחתן. אתה מתחתן איתה,

אנחנו ניתן כך וכך, נעשה, נסדר.

מגיע יום החתונה, שואל אותם החתן, נו, הבטחתם, איפה הכסף?

לא הצלחנו לאסוף. אין.

החתן הזה היה אדם חזק,

לא גמיש,

אמר להם,

אם אין,

אני לא מתחתן,

לא בא לחתונה.

זקנה, הכלה הזו לבושה כבר שמלת כלה,

מחכה,

ואין חתונה.

מיד רצו, אגבי הצדקה, לבעלי העסקים,

ארגנו חלק, נתנו לו, פיצו אותו,

עד שהגיעו להסכמה.

עד שהחתן הזה הסכים להגיע,

כבר היה שקיעת החמה ליל שבת.

ואז השאלה הייתה,

נעשה את החתונה או נדחה את זה ליום ראשון?

הרמה,

הוא שהיה אמור לסדר חופה וקידושין,

לקח את כוס היין בידו,

ואמר,

עשה את הכל כדת משה וישראל.

ושם הוא מסביר את עצמו.

לא שחלילה הוא חונק על כל המהלך שדיברנו קודם,

אלא

כאן היה מקרה חירום, שעת הדחק,

ולכן הוא סמך על רבנותם, כיוון שהחתן הזה עדיין לא קיים פרייה ורבייה,

ולכן הוא עשה את החתונה גם בליל שבת.

מאיפה יודע הרמה את הכלל הזה בהלכה?

אנחנו לומדים את זה מדברי המשנה, מסכת עדויות פרק א'.

שם המשנה אומרת

ההלכה תמיד כמו בית הילל.

רבי אליעזר ורבי יהושע, הלכה כמו רבי יהושע.

רבי יהודה ורבי יוסע, הלכה כרבי יוסע.

למה רבנו הקדוש מעריך בדברי המשנה?

דברי בית שמאי, בית הילל אומרים דברי רבי אליעזר,

רבי יהושע אומר.

בשביל מה?

תביא רק את דברי רבי יהושע,

רק את דברי בית הילל,

הלכה כמותם, כמו מברקים קצרים.

בשביל מה צריך להאריך כל כך הרבה בדברי המשנה?

המשנה עונה תירוץ על השאלה הזו.

יש כמה פירושים בהסבר המשנה.

הראב״ד מסביר.

כדי לסמוך על דברי רבי אליעזר בשעת הדהק להקל,

הוא מצטט את דברי המשנה שם,

בנידה דף ט', כדאי לו רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדהק.

זאת אומרת,

נכון הדבר שאנחנו הולכים בכל מחלוקת אחרי רבים להטות?

זה במקרה רגיל.

שעת הדהק,

אדם שהוא עני ואביון?

אין לך ברירה, אתה סומך על דברי המקלים, למרות שהם מיעוט.

אני הולך לרב עם העוף.

הרב אומר לי, זה טרף, אסור.

אחרי דקה בא עני,

אותה שאלה, אותו דבר.

הרב אומר לו, כשר. מה זה?

אמרת, לי אתה עושה מחמיר.

לעני יש לך פרוטקציה איתו? מה זה?

שוב, שעת הדחק, הפסד ברובה.

לעני זה משהו אחר, אנחנו סומכים גם על דברי המיעוט.

כך גם פה אצלנו,

כדי שלא יהיה ביזיון לכלה.

אמר לך, מסכנה, הכלה הזו היתומה,

לבשה שמלת כלה, הכול, חוזרת הביתה, מסכנה, בפחי נפש. לא היה חתונה, לא היה שום דבר,

כדי שלא יהיה ביזיון, ביוש לכלה.

ולכן הרמ״ה עשה את הדברים האלה.

אלה הדברים שנכתבו בשאלות ותשובות הרמ״ה.

וזה מוסר השכל, כמה צריך להיזהר בנושא של הכנסת כלה של יתומה.

מצד אחד, לא להבטיח אותם העסקנים,

לא חוכמה לדבר ולהבטיח.

צריך, מה שאתה אומר,

לעמוד אחרי המילה, מה שאתה מבטיח, צריך גם

וקיים כדת וכדין.

ולכן אין לנו ברירה לפעמים שעת הדחק שענית.

לא רק בזה, גם בדברים אחרים.

פעמים רבות בדברים דרבנן.

אם זה הלכות אבלות, הלכה כדבריה מקל באבל. וכן על זה הדרך.

לפעמים הרב שומע היטב את השאלה והוא חוקר אותו,

את השואל,

כדי לדעת אם באמת זה מקרה רגיל,

אפשר להעמיד את ההלכה כמו רוב הפוסקים,

או כמו שאמרתי קודם, מקרה שעת הדחק,

שאין ברירה לפעמים,

ואז הרב נדחק ויכול להתיר אפילו על פי מיעוט הפוסקים.

כמו שאמרנו, הלכה כדבריה מקל באבל, וכן על זה הדרך,

וכל הדברים כולם.

כן, הדוגמה הזו,

כך גם בדוגמאות אחרות.

אבל,

נחלקו הפוסקים,

לגבי דוגמה שאינה דרבנן אלא דאורייתא.

שם יש מחלוקת קשה, והמסקנה,

גם בשעת הדחק,

חייבים ללכת כפי דעת הריף, הראש, הרמב״ם ומרם,

או אם זה רוב הפוסקים.

שם אתה לא יכול להגיד את הדברים האלה.

אלא,

התורה אמרה, אחרי רבים לעטות, זהו זה.

ואתה לא יכול להיות גמיש בקטע הזה.

דיברנו בנושא הזה בהרחבה,

כשלמדנו אורח חיים, סימן תפט סעיף יו״ד.

שם מרן עוסק במה שנאמר,

ולחם וכלים וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה,

עד אביאכם את קורבן אלוהיכם.

ולכן,

עכשיו, בימים האלה,

אדם שנוסע לצפון אמריקה או לצפון אירופה,

אסור לו לאכול מהלחם.

הלחם שם,

ומהתבואה החדשה אסור באכילה מן התורה.

גם אם תאמר,

ניפו את הקמח, אין שם תוליים.

אבל התבואה היא חדשה.

עד הפסח כל זה אסור באכילה מדאורייתא.

המשנה במסרת קידושין בדף ל״ז,

המשנה דנה.

האם כמו תרומות ומעשרות,

נוהג רק מארץ ישראל?

גם חדש נוהג רק פה?

בחוץ לארץ מותר?

או שאין הבדל?

המסקנה,

דעת מרן, כדברי רוב הפוסקים,

גם בחוץ לארץ החדש אסור מן התורה באכילה,

לא רק הלחם.

העוגות,

האטריות,

מציות או ממתקים,

הממתקים, יש בהם גם תערובת חמץ.

חמץ זה תבואה.

בירה, כל הדברים האלה שנעשו משעורה או חיטה חדשה.

כל זה אסור באכילה, לא רק פה, גם בחוץ לארץ.

אלה דברי מרן בסימן תפטט סעיפיוד.

מרן חזר על זה עוד הפעם, ביורד היה על סימן רצע דגימל.

וכך המסקנה, ככה הלכה ולמעשה.

כך היה המנהג עד לפני 400 שנים.

לפני 400 שנים בא הבח,

הגאון רבי יוסף,

הגאון הבח רבי יואל, סירקל.

היה מגדולי הפוסקים והוא חידש.

הוא אמר,

לנו כאן הדבר קל מאוד, אתה יכול להיזהר,

אבל שם בחוץ לארץ היה להם בעיה קשה, כמעט פיקוח נפש.

היום אתה רוצה להביא משהו,

אתה מביא אונייה ענקית, מביאים לך מאות טונות.

אז היה צריך להביא את זה על החמור.

כמה חמו יכול להרים?

100 קילו? 50 קילו?

לא היה אפשר להביא הרבה.

ולצבור מלאי בחודש אלול, מהקיץ, הכל מתקלקל, הכל יתליע.

ולכן הוא דן בנושא הזה, אמר,

נסמוך על תנא קמה שאמר שם בקידושין נז, נסמוך עליו,

שעתא דחא כשנא, ולכן הרב יתיר.

שתי דבריו, כך כתב גם הגאון רבי יחזקאל כצנלבוגן בכנסת יחזקאל, ועוד מהאחרונים,

וכך חלק מהאשכנזים נהגו בדורות הקודמים.

ענה על כל זה בספר שאלות ותשובות שאגת אריה,

בן אחותו של הכנסת יחזקאל, הוא משיב על זה.

הוא צועק עליהם.

התורה אמרה אחרי רבים לאתון, צריכים ללכת אחרי הרוב.

מי נתן לך רשות להגיד שעתא דחא כי אין מותר?

מה תגיד לי כתוב במשנה בעדויות?

המשנה מדברת על דה רבנן.

כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק בדה רבנן,

כאן איסור חדש לדאורייתא.

ולכן רובה דרובה של הפוסקים סיכמו להלכה שאין היתר בדבר,

וכך ההלכה, כך המסקנה להלכה למעשה,

שאין היתר לאכול שם. מי שנאלץ כעת, בימים האלה, לנסוע לשם,

יש שם בסופרים מצות הלפרין, מצות יהודה,

יש שם קרקרים,

יש שם מצות מציות, ביסקיוויטים,

כאשר הבדץ, הכל בא מכאן והכל זה מהישן.

לא רק זה, יש להם גם בדצים שם.

הבדצים האלה לא נותנים תעודה, אלא אם כן יהיה מהקמח הישן.

היום זה יותר קל.

אתה קונה את התבואה בחודש אלול.

יש היום מחסנים,

אתה מאוורר את המחסן, מחטא אותו, יש שם את הבנטה,

התבואה לא תתליע, הכל יהיה בסדר במאה אחוז,

והם עושים עד ערב פסח את הכל.

מהתבואה הישנה זה מה שכולם עושים וזה מה שרצוי לעשות, ללכת באותה השיטה של אותם הבדצים,

זה מה שראוי לנהוג ולעשות שם.

אדם שמזדמן שם,

אחרי התפילה אני הולך לרב, כבוד הרב,

איפה יש לחם כשר? הוא אמר לי, רחום זה וזה, יש שם צרכנייה, יש שם חנות,

אתה קונה את הלחם הכשר,

מצה, מציות, ביסקיוויטים, כל מה שאתה צריך,

אבל ללכת ולהתארח אצל האנשים ולאכול אצלהם לחם,

הלחם הזה שהוא חדש,

דינו כדין חזיר.

מי שאוכל חזיר זה לאו דאורייתא,

גם הלחם הזה, להלכה, אסור מן התורה באכילה.

ולכן לא תהיה כזאת בישראל,

אם הוא נוסע לשם, ידע מראש את העניין,

כדי שחלילה וחס לא יאכל דברים שאסורים באכילה.

הסברנו את כל הנושא הזה בהרחבה כשלמדנו סימן תפטט.

מי שזוכר,

לפני שנה וחצי היה כאן מורחי רבי דוד,

והוא דיבר על הנושא הזה.

יום רביעי באים אלינו רדיו מורשת ומשדרים.

הוא אמר והזכיר ברדיו שם המפורש של ארגון שקורא לעצמו בדץ,

שזה קשור למהדרין, ארגון של ה-OU.

הוא אמר, ה-OU מזלזלים ומכשילים את האנשים למרות שזה החדש.

הם קוראים לזה לא רק קשור, קשור למהדרין, הכשר הבדץ.

אמר את הכול, מי שהיה כאן זוכר.

נגמר השיעור, שעה תשע,

המנהל של ה-OU שמע את הכול ברדיו.

הרים טלפון מייד למנהל של הרדיו אבי שמיט.

אבל לא תשמע, אתם השמצתם אותנו ברדיו,

אני עכשיו אתבע אתכם בהוצאת דיבה כמה מיליונים.

גם את הרדיו, קול ישראל,

גם אותך, גם את הרב דוד.

אנחנו לא נעבור לסדר היום על מה שאתם משמיצים אותנו, זה שקר, לא היה ולא נברא.

הוא המנהל, לא נבהל.

ענה לו, תראה, אני המקצוע שלי העורך דין,

אני אשמח להיפגש איתך בבית המשפט.

שלום, זהו, נגמר.

מאז עד היום עבר יותר משנה וחצי.

נו,

למה הם לא תרום?

למה הם לא באו להרוויח את המיליונים?

שתיקה כהודעה.

סימן שכל מה שהעידו בפנינו אותם האנשים שכל זה באמת חדש, זה נכון.

ותחת המסווה, כאילו הם בדת,

מכשילים את האנשים באיסור דאורייתא של איסור אכילת חדש.

אתה חושב שההלכה כמו אב״ח, שמותר,

תכתוב על החבילה, תכתוב אנחנו פוסקים כאב״ח, זה חדש ומותר.

אבל כשאתה לא כותב את כל זה, אתה מרמה את האנשים.

האנשים רואים, או יהיו חושבים שזה הכשר מעולה, זה בדת,

אנשים חושבים שזה מאה אחוז.

האנשים האלה עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס,

רוצים גם פיצויים, רוצה גם תביעת דיבה.

אלה האנשים, ולכן אנחנו על הבד״צ הזה לא סומכים.

יש לנו כאן בד״צ עדה חרדית,

ברוך השם,

הם בסדר, אנחנו סומכים עליהם, הכל בסדר.

אבל על האו-יום,

ודאי שאדם נראה שמיים בין תורה,

צריך להיזהר מאוד לא להסתמך על האנשים האלה,

לא בדברים האלה ולא בדברים האחרים.

הארגון הזה פעם היה מצוין. לפני שלושים שנה עמדו בראשו אנשים מראי שמיים, בני תורה היה מעולה.

היום לצערנו ירד כמה דרגות, ולכן אנחנו לא סומכים עליו.

ולכן,

כל מה שדיברנו, הבאנו את הדוגמה של הרמה.

הוספנו בשעת הדחק, יש שקולות,

שעת הדחק יכולים לסמוך על המיעוט.

הסיכום, עוד פעם, רק

בדברים שהמחלוקת היא בדבר דרבנן.

בדברים דאורייתא,

אחרי רבים להטות,

מה שפסקו לנו מרן ושאר הפוסקים,

אלה הדברים,

שם אתה לא יכול להיות גמיש ולומר,

טוב, בדיעבד נגיד שהאדם הזה לא גוי, נקרא לו יהודי.

בדיעבד אין מושגים כאלה.

מה שנאמר בפוסקים, להלכה למעשה,

זהו זה, וכך צריך לנהוג ולעשות.

הרבי חנניה בלעקשן.