שמחת חתן וכלה מול קדושת השבת והסוכה – גבולות השמחה, כלי נגינה, מחיאת כפיים ו״העוסק במצווה פטור מן המצווה״

 

- - - לא מוגה! - - - 

היינו בסימן סמכם, מצווה לשמח, חתן וכלה.

המריל, כשדן במצווה הזו,

מספר ואומר,

מעשה ומתה אשתו של המושל.

ולכן הוא עשה גזירה שבאותו מקום, באותו מושב,

שנה שלמה לא יכניסו למקום כלי נגינה, תזמורת.

שמה המשה לגוי,

מה שהוא אומר זהו זה, אצלנו במדינה יש הפקרות.

ההוא אמר שיכול להגיד,

אבל אז תגזר עומר ויקום לך.

היה חתן יהודי שהיה צריך להתחתן.

המהריל פקד עליו, אמר לו,

יש לך חובה, מצווה, לשמח את הכלה ושימח את אשתו.

ולכן,

אל תעשה פה במושב את החתונה,

תלך למקום אחר.

וכך היה.

מרחק של יב' מיל,

הלך לשם ועשה שם את החתונה עם כלי נגינה.

אלה הדברים שאומר המהריל.

כך פסקו כל הפוסקים להלכה,

שצריך להביא כלי נגינה כדי לשמח את החתן והכלה.

היום בימינו במקום תזמורת יש היום תקליטן.

אני חושב שהתקליטן של היום שווה פי אלף מהתזמורת הפרימיטיבית שהייתה להם.

אז אם ירצה להביא, במקום תזמורת יביא תקליטן, יחסוך קצת כסף,

אין בעיה.

אבל בלי כלום,

להגיד אני לא רוצה להביא, אין דבר כזה. כמו שאמרנו,

מצווה לשמח חתן וכלה, והשמחה היא צמודה לנגינה.

עד כדי כך

עמדנו בהלכות שבת, סימן ש״ט.

יום שבת אסור לנגן בכלי נגינה.

למה אתה מנגן בכינור? אולי יבוא לתקן.

יבוא ידייק את המתרים וכן הלאה, יעבור על מתקן מנה.

ודנו שם הפוסקים.

בשבת חתן,

האם מותר להביא גוי שינגן להם או לא?

מרן מביא את ההלכה הזו בשם יש מי שאומר.

מרן לא כתב את ההלכה הזו בסתם.

יש דעות שהדבר מותר.

ולמה?

לפי הרמב״ם ומרן בסימן ש״ז סעיף ה״ה״

שבות היא שבות במקום מצווה מותר.

פירוש הדבר.

מה האיסור לנגן?

לא דאורייתא אלא דרבנן, גזירה שמי יתקן.

כשאני אומר לגוי יורד עוד דרגה,

שבות היא שבות, וכאן לצורך חתן וכלה יהיה מותר.

זאת אומרת,

אמרנו שהשמחה צריכה להיות כלי נגינה.

ולכן היו הרבה קהילות פעם שהיה הגוי בא ביום שבת,

והיו מנגנים לכבוד החתן אותם הגויים.

גם אצל העדה הכורדית היה הדבר כך.

היו הולכים לבית של החתן

כדי להביא אותו מהבית לבית הכנסת,

ולפניהם היה צועד הגוי עם תרבוקה.

היה מנגן עם התוף כדי שיהיה קצב לשירים.

אף אחד לא אמר להם כלום,

כי יש אומרים שמותר.

אמנם יכול להיות שמרן אומר,

יש מי שאומר ולא סביר עליה,

אבל בפשטות משמע שמרן סובר שכן הדבר מותר.

בבגדד גם כן היה מנהג להקל.

אלא שמספר בנשחי, הוא אומר,

שבדור שלפניו ביטלו את המנהג.

הפסיקו עם זה,

הפסיקו להביא את הגוי שינגן לכבוד החתן.

ולמה?

הסיבה היא פשוטה.

הרבה פעמים הגוי הזה מתעייף,

ואז בטעות, היהודי עלול לקחת את הכינור,

היהודי עלול לקחת את התוף ולהתחיל לנגן,

וזה בוודאי אסור.

אין היתר שהיהודי יעשה.

הדבר הזה גורר.

נכון שאתה מתחיל עם הגוי?

לך תדע איפה אתה גומר.

ולכן הבנשחי מאוד שמח שביטלו את אותו המנהג.

לא רק שם,

גם במקומות אחרים שהיה המנהג הזה להקל,

ביטלו.

כל המקומות ביטלו.

גם העדה הכורדית בארץ,

לא לוקחים לא גוי ולא אף אחד,

לא עושים את החינגה הזו עם התרבוקה,

הפסיקו עם זה,

וכך ראוי לנהוג ולעשות.

מכל מקום,

יום שבת יש לנו בעיה,

אבל שאר הימים, למה לא? אם אפשר להביא כלי נגינה,

כדאי הדבר כדי לשמח את החתן ואת הכלל.

מחלוקת יש בין גדולי האחרונים ומותר למחוא כפיים ביום שבת חתן לכבוד החתן והכלה.

המקור לנושא הזה, יש דבר שהוא מוסכם.

הרב הייגאון אומר, יום שמחת התורה מותר לרקוד ולמחוא כפיים לכבודה של תורה.

ככה הלכה, מר רב בן יוסף מביא את זה בסימן תרס ט,

שם אין שאלה.

השאלה היא, נלמד, זה מצווה,

שמחת חתן וכלה מצווה,

ושניהם יהיה הדבר מותר או לא?

יש בזה מחלוקת בין רבי חיים פלצ'י בלב חיים לבין פדה את אברהם, רבנו זלמן, פרי מגדים ועוד,

דנו ונחלקו בנושא הזה.

המסקנה היא, רוב הפוסקים נקטו להחמיר, המסקנה היא להחמיר באיזה צורה כן יהיה מותר,

הוא לא מוחא כפיים בצורה הזו,

אלא בשינוי.

בשינוי יש מקום להתיר.

מאיפה אנחנו יודעים את ההלכה הזו שבשינוי מותר?

את זה אנחנו לומדים מהסיפור שיש בתלמוד ירושלמי.

אצלנו הגמרא אומרת משפט קצר בעירובין יג,

שמה אומר רבנו הקדוש,

מה שאני יותר למדן מהחברים שלי,

בזכות שראיתי את רבי מאיר מאחוריו.

אם הייתי רואה אותו מלפנים, הייתי יותר.

תוספות

שולחים אותנו לתלמוד ירושלמי,

שמה יש את כל הסיפור.

רבנו הקדוש חיתן את בנו רבי שמעון,

וביום שבת היו מוחאים כפיים בשינוי.

רבי מאיר עבר שם,

הוא לא ידע שהם מוחאים בשינוי. הוא חשב,

שמע את הקול, חשב שהם מוחאים כרגיל.

הוא התקרב לחלון ושאל,

רבותינו, הותרה השבת?

רבנו הקדוש לא זיהה את הקול, לא ידע שזה רבי מאיר.

כידוע, רבנו הקדוש היה נשיא הסנהדרין, איך אומרים? מספר אחד.

ולכן הוא כעס מאוד, מי החצוף הזה שבא להגיד לנו מה לעשות?

מי הוא זה שבא לירדותנו בתוך ביתנו?

כך הוא צעק

כששמע רבי מאיר את הקול של רבנו הקדוש, הבין מייד,

נמצא שם רבנו הקדוש, אז הוא ברח מייד.

כשברח,

הרוח העיפה את הצעיף שלו,

ואז רבנו הקדוש

ראה את העורף של רבי מאיר.

על זה הוא אומר,

היידע עדיפנא מחברי דחסיתא לרבי מאיר מאחוריו.

זה לא מוסכם מה היה שם, אבל

לפי הריב, הרמב״ם והסמ״ג, כמו שאמרנו,

בצורה כזו אסור,

אבל בשינוי הדבר מותר,

וכך מרן פסק בשולחן ערוך.

לאו דווקא בשביל חתן,

כל שבתות השנה אסור לנו למחוא כפיים,

אבל בשינוי יש מקום להתיר,

ולכן גם פה.

החמרנו,

אמרנו שגם לכבוד חתן וכלה בשבת חתן אסור למחוא כפיים, כדעת רוב האחרונים,

אבל אם ירצו לעשות בשינוי,

יש מקום להתיר בלכתחילה בשופי,

וזה אין לנו מה לחשוש

כלל ועיקר.

הגמרא במסכת שבת קמ״ח,

הגמרא שמע,

מספרת ששאל את אביה,

אמר לו, אנחנו רואים הרבה אנשים שרוקדים,

עוברים על הדברים שנאמרה במשנה בצהל ל״ו.

האם אנחנו צריכים להוכיח אותם?

הוכיח תוכיח את עמיתיך,

או שאנחנו יכולים לשתוק, לא להגיד להם כלום.

ענה לו אביה, אל תגיד להם שום דבר, שתוק.

הנח להם לישראל,

מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים.

אלא מה אתה יודע? בן קור לא ישמעו לנו.

הרמ״ב פוסק את דברי הגמרא בסימן ש״ל״ט.

וכך ההלכה, לא רק בימים ההם, גם בזמן הזה יש הרבה אנשים שקוראים לעצמם חסידים.

אותם חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם.

חכמים, יש לך איזה שכן שהוא רוקד בשבת, מחאה כפיים.

הם לא עושים בשינוי, הם עושים רגיל,

ולא מחכים שיהיה להם שבת חתן.

גם בלי זה.

השאלה היחידה היא, אנחנו מה?

אנחנו משתקים.

רק אם האדם הזה בן תורה, תלמיד חכם,

אתה יכול לדבר איתו,

להסביר לו את ההלכה, אתה יכול לשכנע אותו, זה משהו אחר.

אבל באופן כללי, באופן גורף,

אין עלינו את החובה לבוא ולהעיר.

אנחנו יכולים, איך אומרים בעברית, לשמור על...

לזכות השתיקה, אין עלינו את החובה הזאת,

כי בין כה

לא ישמעו לנו.

הגמרא בבצלמד אומרת את זה אפילו בדאורייתא,

קל וחומר כאן שהבעיה היא בדרבנן.

אבא בתחילת ימיו סבר שלכבוד חתן וקהלה זה דומה לשמחת התורה,

והיה מתיר בזה למחוא כפיים לכבוד החתן גם בצורה רגילה.

אבל אחר כך הוא חזר בו. תראו, גם ביביע עומר חלק ג', גם ביחווה דעת,

אבל המסקנה אומר שהדבר אסור.

ונפקא מינא,

לפני חמישים שנה היינו בית כנסת אורל רחל,

בא לשם חתן בשבת.

אחרי השיעור אבא אמר, תשאירו לכבוד החתן.

כששרו, אבא בעצמו מחא כפיים.

אפילו אחי,

כמו שאמרנו, היה.

תחנה סופית,

הדרו לכל חסידה, ולכן המסקנה היא להחמיר ולאסור.

ספר אור לציון,

שם הוא מדבר בדבר הזה,

והם כותבים בשם הרב שדעת חכם בן ציון להתיר.

ואני מחוא כפיים. מי שירצה, יש לו על מה לסמוך.

למה?

הם כותבים בשמו שיש לנו ספק ספיקה.

הרי לפי רבנותם לא מצוי היום כלי נגינה שייתקל,

ולפי רבנותם יש לנו יותר גורף.

נכון שרוב הפוסקים ומרן פסקו דה לא כרבנותם.

תצרף את רבנותם לסניף כאן,

ולכן יהיה יותר למחוא כפיים או לרקוד לכבוד החתן.

זה הספק ספיקה בדה רבנן שהם כותבים בשם החכם,

ולכן הם כותבים שם, מי שירצה יכול לעשות את הדבר הזה.

אבל,

שוב, גם כאן צריך לבחון את המציאות.

הרב אמר את הדברים, זה נכון, לפני 50 שנה.

היום לא.

מה השתנה?

מה קרה במשך 50 שנה?

בזמנו היו אנשים עניים. למי היה בבית כינור?

גיטרה? לא היו את הדברים האלה.

היום כמעט בכל בית יש.

או שהבת לומדת על הגיטרה,

או שהבן לומד על העוד,

או שניהם ביחד. היום זה מצוי מאוד.

גם רבנו תמה היום מודה,

היום יש את הגזרה שמא יתקן כלי שיר.

וממילא הספק הראשון נפל. אין לך ספק ספיקה.

ולכן,

גם אם רבנו אמר, אמר פעם,

היום המציאות השתנתה, כיוון שהמציאות השתנתה,

ולכן אין מקום להתיר. נסכם עוד פעם,

גם לכבוד החתן לרקוד,

למחוא כפיים הדבר אסור, אלא אך ורק בשינוי.

מה נקרא לרקוד?

לרקוד הכוונה כשאדם קופץ,

אבל יש מין ריקוד של העצלים.

ככה הוא מתנדנד קצת,

מנענע קצת את הכרס, ככה מתנדנדים,

הוא לא קופץ.

למי יש כוח לקפוץ?

אחרי שאחר חמין יקפוץ,

ולכן זה לא נקרא לרקוד.

זה מותר,

זה אין בעיה.

אבל אם האדם הזה מתחיל להתלהב ורוצה לרקוד,

תרגיע אותו, שאפילו לכבוד החתן,

מן הראוי להחמיר בזה.

תרקוד, תשמח אותו כל שבעת הימים, חוץ מיום שבת.

יום שבת,

מן הראוי להחמיר בדבר.

אם נקרא לו המתר והגוי רוצה לתקן על דעת עצמו, כן.

אבל שאני אגיד לו, זה בוודאי שלא. זה כבר שבות אחת במקום מצווה, זה בוודאי יהיה אסור.

הגמרא בסוכה כה מלמדת אותנו הלכה.

החתן ושושבינר פטורים ממצוות הסוכה.

והגמרא לומדת את זה מהפסוק.

ובלכתך בדרך,

כשאתה עוסק בעניינים שלך,

בלכת דידך הוא דמחייבת,

אז אתה חיה בכל המצוות.

אבל כאן אתה צריך לשמח את החתן והכלה.

החתן צריך לשמח ושימח את אשתו.

כיוון שעוסק במצווה, פטור מהמצווה.

אלה דברי הגמרא,

כך מרן פסק בסימן תרמ״ס״ו, וכך ההלכה.

אומר המגן אברהם, כך ההלכה,

בזמנם בדורותם, היום לא.

שוב, מה נשתנה היום?

אומר המגן אברהם,

אז כולם היו בונים את הסוכה שלושה מחיצות.

שלוש, לכל הדעות, לכל הפוסקים,

כאשר למהדרין אין שום בעיה.

ממילא הרוח הרביעית פתוחה,

כל מי שעובד...

הסתכל עליהם, מציץ.

ואז אומר השיעי,

החתן בוש לשחק עם הקלה,

לא יכול לשמח אותה.

ולכן, משום זה,

זה נקרא העוסק במצווה, בא לשמח אותה,

פטור מהמצווה,

ולכן הוא ושושבינה, שייכנסו לאכול בבית.

ממשיך המגן אברהם,

שם במקומם.

המקום שם קר יותר, צפון אירופה.

בגלל שקר,

היו בונים את הסוכר לא שלוש, אלא ארבע.

היה להם ארבע מחיצות.

אם הסוכה סגורה יפה,

ממילא,

כמו שהוא יושב בבית,

אף אחד לא רואה אותו, גם בסוכה.

ולכן אומר המגן אברהם,

בזמן הזה חייבים,

גם החתן משושבינה, חייבים לשבת בסוכה.

רוב הפוסקים ככה העתיקו, אבל גם בזה יש חולקים.

האם נאמר, נכון,

מצד הנקודה של השמחת חתן בקנה, אתה צודק,

אבל לא תמיד יש מקום לכל האורחים, לכל השושבינים.

אולי מצד זה אנחנו עדיין נאמר שיהיה צעד להקל, שיאכלו בבית.

זה הוויכוח.

אבל הגינת ורדים, הגאות חידה וחיים שאל ועוד,

דנו בנושא הזה והם הלכו בעקבות המגן אברהם,

והם מספרים, בירושלים

היה הנוהג להחמיר בדבר.

כיוון שכך הוא המנהג בירושלים,

ממילא אנחנו חייבים להחמיר.

אם מסעודת חתן וכלה כך,

קל וחומר,

בר מצווה, ברית מילה וכיוצא בזה.

פעמים רבות

בא החבר ומבשר אותך, נהייתי אבא.

בעזרת השם, חול המים, סוכות,

אנחנו נעשה ברית מילה ברוב פאר והדר,

ודרך כלל האנשים האלה הם קצת מבולבלים.

נהיה אבא חדש, לא?

ולכן,

שאין לו יודע לשאול, עד בטח לא.

תגיד לו מיד.

תראה, בחול המועד,

בעזרת השם, תעשה את הברית,

אל תשכח,

סעודת מצווה, סעודת מילה,

צריכה להיות אך ורק בסוכה.

לפי מה שאמרנו היום,

ברוך השם, לכולנו יהיה סוכה של ארבע מחיצות.

ולכן,

כשהוא מרים טלפון, נבדוק

באיזה אולם יעשה את הברית.

קודם כל, לפני שתשאל על הכסף, כמה עולה מנה,

שאלה ראשונה.

יש לכם סוכה או לא?

נניח כאן בירושלים.

יש הרבה מסעדות, הרבה אולמות,

הרבה בתי מלון, יש להם סוכה גדולה.

הרבה ישיבות, הרבה בתי כנסת,

יש להם סוכה.

ולכן,

מן הראוי שיעשה את הכל ברוב פאר והדר, גם סעודת מצווה,

אבל יעשה את הכל בסוכה, כדי שיצא ידי חובה לכל הפוסקים, לכל הדעות, ולא ייכשל חלילה בספק כל דהוא,

שאולי האנשים האלה אוכלים מחוץ לסוכה, אולי הם עוברים איזו עבירה.

זה מה שצריך להדריך אותו,

להנחות את האדם הזה, כדי שבעזרת השם הכל יהיה בצורה מושלמת. זה מה שרצוי לנהוג ולעשות בלכתחילה.

קל וחומר אם זו סעודת פדיון הבן,

שגם שם צריך להיזהר בדבר.

אלא מה, אתה יכול לפתוח לו פתח, לומר לו כך.

נניח, האדם הזה צריך 200 איש.

אז הוא אומר לך, בעל האולם,

יש לי מקום בסוכה רק ל-100 איש.

אין בעיה, תגיד לו,

את 100 הגברים בסוכה.

הנשים לא חייבות בסוכה. כל האזרח, נשים פטורות,

שאת הנשים יניח באולם.

אז כך שבקלות רבה יכול לפתור את הבעיה.

לפעמים הוא יכול גם בשיטה אחרת.

יש ישיבה שיש לה סוכה ענקית.

אני סוכר את הסוכה הזו לשעתיים?

אני אומר לו שברית מילה בעשר בבוקר,

שעתיים אני סוכר את המקום.

תביא לשם את הקטרינג, תעשה שם

את הברית מילה והסעודה ברוב פאר והדר,

ואחרי זה תנקל ותיתן להם את המפתח.

יש הרבה דרכים, הרבה מקומות פנויים,

לא רק בירושלים,

בכל מקום, ברוך השם,

יש הרבה אנשים שזוכים ועושים את המצווה הזו בצורה מושלמת.

כיוון שכה הוא המנהג, כמו שאמרתי,

זה מחייב אותנו להלכה ולמעשה, ולכן מן הראוי שיעשו את הסוכה כהלכתה,

וכל המוזמנים או למסיבת שבע הברכות או לברית,

שיעשו את הכל בסוכה.

אחרונים דנו בעוד שאלה.

ישבנו בסוכה אחרי הברית לאכול.

האם אנחנו יכולים גם לברך וציוונו לשבת בסוכה?

או שנאמר, יש מחלוקת, יש חולקים על המגן אברהם,

אולי נאמר שלגבי הברכה, אולי הברכה לבטלה.

זה מה שדנו גדולי הפוסקים,

אבן השתייה, שער הציון ועוד.

והמסקנה היא לברך.

למה לברך?

יש לנו את הסברה של מערך אור זרוע.

זה מה שמוליך אותנו למסקנה הזו.

אנחנו מתחילים ביסוד הידוע.

לפי רבנותם,

נשים אינן חייבות בלולב, אפילו אחי יכולה לברך, וציוונו על נטילת לולב.

ההלכה לא כך.

אנחנו פוסקים הלכה כי הרמב״ם לא יכולה לברך.

אומר מערך אור זרוע.

זה דווקא לגבי נשים.

אבל בגבר שמחייב את עצמו,

המילה שאומר וציוונו זה לא שקר.

אני הגבר, כן אני חייב בסוכה.

אם עכשיו אני חייב או לא חייב עכשיו,

זה הסימן שאלה.

אבל גברה בר חיובה, כשאני מחייב את עצמי ואני בא ויושב בסוכה,

בוודאי שאני יכול לשבת.

לשבת ולברך.

ספר אבן השתייה מביא מקור לדברי מערך אור זרוע.

כך הוא בירושלמי,

כך הוא אומר בדעת הרייף והרמב״ם ועוד.

יש חלקים, זה לא מוסכם.

אבל יש לנו ספק ספקה.

שם ההלכה כרבנותם, שאנשים יכולות לברך.

אפילו אם תאמר ההלכה כי הרמב״ם,

שם כאן גברה בר חיובה ואני גבר,

כי אני לא מדובר על אישה.

אז מה שעוסק במצווה, פטור מהמצווה, זה דחויה ולא הותרה.

אני עדיין שייך בדבר הזה.

יש לנו כלל, עמדנו בסימן תפטט, סעיף ח׳.

ספק ספיקה במצווה דאורייתא.

לפי דעת הפרה חדש בהסבר תרומת הדשן למרן אפשר גם לברך.

וכאן המצווה בסוכה

זה דאורייתא.

ולכן יש מקום להתיר לברך.

כך דעת מורנו חכם בן ציון,

וכך המסקנה על ההלכה למעשה,

שאפשר גם לברך בחיי גוונה.

למרות שיש מחלוקת, אפילו אחים מצאנו את הדרך כדי שיוכל גם לברך,

וציוונו לשב בסוכר.

במקום אחר,

שער הציון מסופק בדווה בסימן תע״ה,

והגאון הרב וירבך תמה על הספק שלו בעניין זה.

אחרונים דנו גם בדברים אחרים, מצוות אחרות.

בכלל הזה של העוסק במצווה פטור מהמצווה,

וגם שם אמרו את המהלך האמור.

אמר רמבית אוסף,

בהלכות מנחה, באורח חיים, דן אדם שאוכל בסעודת חתן וכלה.

אני לא מדבר על סוכות, אני מדבר היום.

הוא אוכל בשמחת חתן וכלה,

ארבע וחצי.

האם הוא צריך לקום ולהתפלל מנחה או לא?

מרן בבית אוסף מביא דעה.

תרומת הדשא אומר שהוא פטור, או עוסק במצווה, פטור מהמצווה. מרן דוחה אותו.

מרן אומר, לא.

צריך לקום, לעמוד ולהתפלל.

אחרי שיגמור את התפילה, אחרי זה ימשיך.

האוכל לא יברח. האוכל אפשר לאכול גם לאחר מכן, וכך ההלכה.

כאן בחיי גוונה שאפשר לעשות את שני הדברים גם וגם,

לא שייך בדבר הזה את הכלל העוסק במצווה, פטור מהמצווה,

ולכן ההלכה היא בוודאי, כדברי מרן,

שם לגבי האוכל זה משהו אחר.

אבל חוץ מזה, לגבי דברים אחרים, בוודאי שייך את הכלל הזה.

לפני כמאה שנה הייתה אספת חירום של הרבה רבנים.

בתוכם היה גם החפץ חיים.

אחד מאותם הגדולים שהיו שם לא התפלל מנחה.

באמצע הוא הפסיק

וקם להתפלל.

העיר לו מיד החפץ חיים.

אנחנו עוסקים כאן בדיני נפשות.

אתה קם להתפלל,

אולי הברכות שלך לבטלה.

מי אומר שאתה חייב? אם אתה לא חייב,

ממילא אסור לך להתפלל גם.

זה מה שהעיר לו מיד החפץ חיים.

גם הגאון הרב אורבך במלחת שלמה דן בשאלה הזו,

הוא ממשיך ואומר,

לא רק שלא צריך,

הוא אומר, אם האדם הזה לא שמע לנו,

כך הוא ברך שהכל נהיה בדברו,

אל תענה אחריו, אמן.

למה הוא אומר הברכה לבטלה?

למה הדבר דומה? מרן כתב בסימן העין א',

אונן שבר מינן, אבא שלו מת,

אסור לו לברך, ואם ברך, לא ענים אחריו, אמן. למה עוסק במצווה, מצוות ככבוד?

פטור מהמצווה אסור היה לו לברך ואם הוא בירך לעונים אחריו אמן

אז הוא רוצה לדמות את הדברים לכאן אבל רבו ירבח

מסופק

אם זה דומה או לא ולכן בחיי גוונה יש לנו עצה פשוטה פעמים רבות

כשדיברנו על ספק אמן אמרנו את הפשרה

שיאמר את הפסוק ברוך ה' לעולם אמן ואמן יש לך עצה

אבל אתה רואה שאפילו על דעבד הפוסקים דנו

כל כך הנושא של העוסק במצווה פטור מהמצווה בפסק כשאדם עוסק בדיני נפשות שם הדבר הוא שונה שם הדבר חמור יותר

אבל מדברים אחרים תבחן

אם אפשר לעשות את שניהם בזה אחר זה תעשה כמו שאומר הרן שם בסוכה קפה אם אי אפשר לעשות את שניהם אתה עכשיו עוסק במצווה

אל תעבור אל תקפוץ למצווה אחרת אלא אתה פטור כאן אצלנו כמו שאמרנו מה אתה רוצה

לשמח חתן וכלה אפשר לשמח אותם בתוך הסוכה

תשאל את הוד מעלת המנכ״ל של החתונה מי זה המנכ״ל? אתם יודעים? הצלם. הצלם?

איפה לעשות? אגיד לך בסוכה שם יש קישוטים יפים הרקע הוא נפלא

נו מי אנחנו שנחלוק על הצלם? הוא הבעל הבית הוא המפקד העליון

בוודאי שאפשר לשמוח ולשמח גם בסוכה ולכן נחמרנו בדבר בלכתחילה

כדי שבאמת יעשו את שני הדברים אפשר לקיים גם שמחת חתן וכלה או ברית מילה וגם לעשות את הדברים בסוכה וכמו שאמרנו אם ארצה גם לברך כיוון שיש לנו כאן ספק ספקה במצווה דאורייתא ולכן מעיקר הדין גם לברך

אין בעיה בדבר יהיה הדבר מותר מותר בלכתחילה אפילו לברך.

אתה רואה את המעלה הגדולה לשמח חתן וכלה כן חייב לא חייב אתה רואה את השרשרת של הוויכוחים וכל הנושאים שאנחנו אומרים מכאן תמיד מה המעלה העצומה של שמחת חתן וכלה אין ספק שזו מצווה גדולה וכל אדם שיכול

כל אחד במה שחננו השם יש אדם יודע לרקוד יש אדם יודע לשיר כל אחד עם המקצוע שלו עם האומנות שלו אבל השתדלו לשמח את החתן והכלה לפעמים הוא לא יודע לא לרקוד ולא לשיר האדם הזה כבר בן מאה ואחד עבד עליו קלח

אבל ברוך השם הקדוש ברוך הוא חנן אותו רון ועושר בביתו

אז שיבוא לשם יביא לחתן צ'ק ייתן לו אלף שקל אז נכון לא רקד לא יכל לרקוד הזקן הזה חתיאר לא יכול בסדר אבל לפחות שימח את החתן בצורה אחרת זו החובה של כולנו ועל זה אנחנו אומרים בכל יום גמילות חסדים אדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה הקרן קיימת לו לעולם הבא בזכות זה אדם יארך ימים ושנים

ולכן כדאי שכל אדם ואדם ישים לב לנהוג ולעשות כדבר הזה.

הרמ״ה כותב לנו הלכה וגם דברי הרמ״ה הם שנויים במחלוקת. הרמ״ה כותב

אדם שיושב ולומד ושואל אותך אני צריך ללכת לחתונה לרקוד שמה או לא?

הרמ״ה כותב מבטלים תלמוד תורה להכנסת אמת

והכנסת כלה לחופה.

בנושא הזה יש לנו שלושה סוגיות מגילה ג',

מסכת מועד קטן ט' וקידושין מ'.

זה תלוי באותן הסוגיות

והדבר לא פשוט שצריך לסגור את הגמרא וללכת ולרקוד לכבוד החתן. יש בזה מחלוקת ולפעמים,

פעמים רבות שיש מקום לפתור אותו שלא ילך לשם.

היום בזמן הזה לא גומרים את החתונה ב-8-9,

היום ברוך השם עד 11 אתה יכול ללכת.

ולכן אין ספק שאם האדם הזה לומד תורה,

יש לו שיעור, דף יומי, הלכה, אגדה,

הוא אומר את השיעור ב-9, 9.5 קודם כל תלך לשיעור. תגמור, אחרי זה תלך לחתונה.

כמו שאמרנו קודם בשם הרן,

אפשר לעשות את שניהם גם זה וגם זה,

אז בוודאי בזה אין שאלה.

אבל אם נאמר שמזמינים אותו למסיבת שבע הברכות,

ואומרים לו מראש, אנחנו מתחילים מוקדם, מתפללים מנחה בערבית,

מתחילים את הסעודה בשעה חמש ורבע.

אם הוא יבוא ב-9, כבר גמרו גם את הגלידה, לא נשאר כלום.

אין כבר מסיבה.

יבטל.

או לא יבטל, זה המחלוקת.

שם הגמרא במועד קטן ט' מביאה שני פסוקים.

פסוק אחד אומר,

פלס מעגל רגליך.

יש לפניך שתי מצוות,

תיקח את המצווה החשובה,

וכאן אצלנו, ותלמוד תורה כנגד כולם.

פסוק השני, אורח חיים פן תפלס.

מה אתה עושה חשבונות?

אתה יודע מה יותר טוב, מה יותר קטן, מה יותר גדול?

בשמיים מלאים, מי אתה שתדע?

זו הסתירה בין שני הפסוקים.

הגמרא מביאה עוד.

נאמר, יקרי מפנינים וכל חפצים לא ישבו בה. מה זה כל חפצים?

גם חפצי שמיים?

ראינו שהתורה יותר חשובה מכל המצוות, תלמוד תורה כנגד כולם.

הפסוק השני אומר,

יקרי מפנינים וכל חפציך לא ישבו בה.

אני מנסר יהלומים, מרוויח אלף דולר על כל דבר.

אל תחשוב שזה הכי חשוב לו, תלמוד תורה יותר.

הגמרא מדייקת, מה משמע כל חפציך?

אבל אם זה חפצי שמיים,

המצווה יותר חשובה.

כמו שהגמרא דרשה, הולמדתם אותם ושמרתם לעשותם.

אדם לומד כדי לבצע, כדי לעשות.

זו הסתירה שהגמרא מביאה בין הפסוקים.

הגמרא מביאה לנו תירוץ.

לא קשיח. כאן מצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים,

כאן במצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.

אם המצווה הזו אפשר לעשותה על ידי אחרים,

יש הרבה אנשים שילכו לרקוד, אתה תשב ותלמד.

אבל מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים,

תסגור את הגמרא ותלך ותעשה את הדברים.

והרמב״ם במקום אחר מנמק לנו,

ולפי זה נבין גם פה.

הרמב״ם דן,

המשנה במסכת אבות פרק ה' אמרה לנו בן שמונה עשרה לחופה.

ואם האדם הזה שקדן ולומד תורה,

הוא מתיראה אם ילך להתחתן לא יוכל ללמוד, זה יפריע לו בלימוד.

הרמב״ם אומר מותר לו להיטחר, יכול לחכות עד גיל עשרים.

ולמה?

מסביר ואומר הרמב״ם שהעוסק במצווה פטור מהמצווה וכל שכן בתלמוד תורה.

אם כן,

גם בתלמוד תורה נאמר הכלל הזה, אז גם פה.

ולכן גם כאן יהיה לנו את הצד אולי להקל לפי הרמב״ם.

אבל הראב״ד והמאיר יחולקים.

אומרים זה שייך בשאר המצוות. בתלמוד תורה אתה לומד כדי לעשות.

כמו שאמרנו, למדתם אותם ושמרתם לעשותם.

כך שהדברים של הרמב״ם,

אם תרצה לחבר אותנו לסוגיה שלנו,

זה לא ודאי אלא עדיין ספק, יש לנו עדיין

סימן שאלה ומחלוקת בדבר.

אבל יש לנו עדיין צד שיטה את הכף כדי לפסוק את ההלכה בעניין זה.

הצד הוא מה שאומר האדמו״ר הזקן רבנו זלמן בקונטרס האחרון.

הוא מסביר את כל הנושא ואומר כך.

מדובר באדם שיודע את כל התורה.

כל הלכה אתה שואל אותו הוא יודע.

על זה מדובר.

מה אתה רוצה עכשיו ללמוד זוהר?

תסגור את הזוהר, לך תרקוד בפני החתן. על זה מדובר.

אבל אם האדם הזה לא יודע הלכות, אתה שואל אותו, הלכות שבת?

לא יודע.

הלכות, גזל? הוא לא יודע.

אתה אומר לו, גזל הגוי? אומר לך, אסור.

טעות הגוי מותרת.

אתה שואל אותו,

אבל יש חברת ביטוח של הגוי ואני רוצה להטעות אותם.

להטעות מותר?

אומר לך, איש מחלוקת, אני לא יודע איך ההלכה.

אם אתה לא יודע על מה ולמה, תלך לרקוד. אתה הולך שמה לרקוד ואתה בעצמך חצי עם הארץ ואתה לא יודע הלכות?

אם הוא לא יודע הלכות שבת,

הוא ייכשל בהלכות שבת.

לא יודע הלכות נידה, ייכשל בהלכות נידה.

שמוני נותרה את הכרמים,

כרמי שלי לא נטרתי?

קודם כל,

במקום לרקוד לחתן, תרקוד לנשמה שלך. קודם כל תדאג לנשמה.

אלה הדברים שכותב רבנו זמנמן בקונטרס האחרון,

אבא מצטט אותו, בסוף יביע עומר חלק ד',

מביא אותו שם.

לפי זה.

מי חייב?

מי שלמד את כל התורה, יודע כל הלכה שאתה שואל אותו, הוא יודע.

נניח אבא מצווה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים,

הוא חייב ללכת ולרקוד. שאלה הוא?

אנחנו עדיין לא יודעים את כל ההלכות.

ולכן אנחנו פטורים.

אנחנו יכולים לשבת ולעסוק בתורה ואנחנו לא חייבים.

זה החילוק שיש בין המחלוקת שם לבין הנושא שלנו כאן לגבי שמחת חתן וכלה וכיוצא בזה.

לא רק לגבי חתן וכלה.

יש למרשם ספר משפט שלום.

וגם שם הוא דן בשאלה דומה לזו.

האם אומרים לי, תשמע, במוצאי שבת יש בחירות של הגבאים, ועד,

בוא תהיה מועמד?

למה לא?

ודאי שצריך ללכת ולהיות מועמד לזכות את עם ישראל.

כמו אדם שמזמינים אותו לעלות לספר תורה, אם הוא לא עולה לספר תורה, החליל הזה מקצר את החיים,

כמו שכתוב בברכות נה.

בתורה נאמר, כי יהיה חייך ואורך עמך, בכלל אין אתה שומע עליו.

גם לגבי העסקנות, להיות גבאי, גם זה מאריך ימים.

גם במדרש, פרשת קדושים, כתוב שאדם שהוא גבאי,

אדם שהוא עסקן, גם זה מאריך ימים ומכפר לו.

ולכן,

ודאי שהאדם הזה לא יכול לסרב, אם אתה מתאים לזה, תלך ותעשה.

אבל,

הסוף,

אם האדם הזה אומר, תראה, להיות גבאי זה לא רק פעם בחודש, חמש דקות לספור כסף,

אלא צריך לדאוג לניקיון.

צריך לדאוג לפעמים, החשמל מקולקל, לתקן, וכן הלאה.

אם אני אקח את התפקיד הזה,

זה יבטל אותי מהתורה.

האם אני חייב ללכת,

להיות מועמד או לא?

גם שם בדיוק תהיה אותה השאלה שאמרנו כאן.

בדוגמה הראשונה, אם ילך לרקוד לחתן או לא,

אותה שאלה שם, יש גם פה.

וכהנה רבות.

עד כמה אנחנו נעשה את החשבון של ביטול תורה ונפטור את עצמנו מדברים אחרים,

או שעדיין אנחנו חייבים בדבר.

הכי טוב הדבר הזה בנושא של הגבאות,

שאדם יתייעץ, ישאל חכם.

חכם שמכיר את בית הכנסת יכול להגיד לו

הרבה פעמים,

אם הוא יאמר, אני לא אהיה גבאי, מי יהיה במקומו גבאי?

יבוא איזה מישהו גנב בן גנב ויגנוב את כל הקופה.

טוב, כאן זה אף חושב מישואה,

אין ברירה, אין מנוס שילך,

יהיה מועמד, ייקח את הגבאות, יציל את הציבור.

אבל כשאין בעיה כזו,

כמו שאני יכול להיות גבאי, מה שאני עושה, בדיוק אותו דבר, גם הוא יודע לעשות.

הכול יהיה מאה אחוז.

למה לך לבזבז את הזמן? למה לך להיות גבאי?

כתר תורה ותלמוד תורה כנגד כולם.

זה מה שנאמר על איבד הרמב״ם.

למה? כי העוסק במצווה פטור מהמצווה.

זה המהלך שהתחלנו.

אמרנו, גם על איבד הרמב״ם,

אולי כל זה באדם שיודע כל פסקי ההלכה,

באדם הזה הרמב״ם אומר,

לא, הוא צריך ללכת ולעשות את המצווה.

אבל אנחנו שלא יודעים את כל התורה, לא יודעים את כל פסקי ההלכה,

וזה בוודאי שתלמוד תורה יותר חשוב.

זהו, זה הסימני שאלה שדנו גדולי הפוסקים.

עוד נקודה שכותב ארוך השולחן,

וגם היא יכולה להטות את הכף.

הגמרא בפסחים קי״ב אומרת שבעה מנודים לשמיים, אחד מהם,

מי שמזמינים אותו לסעודת מצווה ולא הולך. כדור התוספות שם בפסחים קי״ד,

כל זה בתנאי יש שם אנשים טובים.

אבל אם האנשים שם אינם מאורגנים, לא.

התוספות מביאים את הגמרא בסנהדרין כג,

נקראי הדעת שבירושלים לא יושבים בסעודה, אלא אם כן יודעים מי מסב עמהם.

מה פירוש המילה שאינם מאורגנים? לא צריך להיות כופר ורשע.

אומר הרב קנייבסקי,

הוא נוטל ידיים,

פה לא נשפך מים, לא נוטל בדיוק.

זה נקרא אנשים שאינם מאורגנים, אתה תשב איתם, תלמד מהמעשים שלהם,

תהיה פרחח כמותם,

ולכן לא כדאי לשבת שם.

קל וחומר אם האנשים האלה מדברים לשון הרע, רכילות,

אולי בכל הימים הם אומרים שמותר לדבר לשון הרע.

אבל עכשיו אנחנו מתקרבים לבחירות,

אז זה לא מותר, זה מצווה וחובה לדבר.

יבוא האדם הזה, ישב איתם, יגיד להם ששש, לשון הרע,

והם יעשו ממנו לעג בכנס.

אתה תהיה איתם, אתה יכול להתקלקל, יכולים לקלקל אותך.

איך אמר ירמיה הנביא?

מי יתנני במדבר מלון אורחים? על מה ולמה?

הוא פחד שאותם הרשעים, אנשי ענתו, יקלקלו אותו.

אולם אמר לי זה לא יקרה?

כי הולכת חכמים מחכם ורואה כסילים מרוח, כמו שכתב הרמב״ם בהלכות דעות,

ממילא גם פה.

אומר ערוך השולחן, היום בדור שלנו,

אני מדבר על לפני 120 שנה, אומר, רוב האנשים הם אנשים שאינם מעוגנים.

אם אז בדור שלהם היה כך, קל וחומר היום.

המרשג אומר, אם אין מניין, אז יש חובה.

אבל היום, כשאני הולך לחתונה בלילה הראשון,

לא ראיתי שמחפשים את העשירי.

אני הולך לשם, אני רואה, יש שם 500 איש ואת פרשים דאטה.

אז יש הרבה אנשים שהולכים לרקוד.

ולכן,

להלכה לא יהיה חובה ללכת לחתונה.

תישאר כאן, תעסוק בתורה, וזה הרבה יותר טוב.

יחו ורגמים.