קו התאריך בהלכה: תוקף התאריך בכתובה, קידושין ושמירת שבת ויום כיפור במקומות הספק (סין, שנחאי והונג־קונג)

 

- - - לא מוגה! - - - 

כולנו חייבים לכתוב כתובה לאישה בצורה מדויקת.

תנאי בל יעבור,

תאריך.

התאריך

הוא המחייב מאותו רגע והלאה.

אם התאריך בסדר, כן. אם התאריך שגוי,

זה לא בסדר,

וממילא הכתובה פסולה.

במקום לכתוב,

עכשיו אנחנו כבר

יום שלישי, אחרי צד הכוכבים זה שלישי,

יב' טבת.

במקום לכתוב זה הוא כתב יום שני, יא'.

זה נקרא

שטר רחוב מוקדם, הכתובה הזו פסולה.

כאן בארץ או ברוב העולם אין שאלה.

התאריך ידוע,

מי שלא זוכר יפתח את הלוח, הכל בסדר.

יש קטע קטן מהעולם שעליו יש סימן שאלה.

בלשון הפוסקים, מעבר לקו התאריך.

אני מתכוון,

חלק ממדינת סין,

האזור של שנגחאי וכיוצא בזה,

האזור של הונגקוג,

כל אותם האזורים יש עליהם ספק סימן שאלה.

מבחינת

מזג האוויר, מבחינה גיאוגרפית,

כולנו יודעים היום מה שנעשה בכל כדור הארץ.

כשאצלנו שעה 11 לפני הצהריים,

שם כבר מתחיל להיות חושך.

תודה.

הם מקדימים אותנו שש שעות בחושך.

זהו, המקום שם.

ככה האזור שם.

השאלה היא,

הם הקדימו אותנו,

כשאצלנו הייתה שעה 11,

שם היה כבר חושך.

מה זה החושך הזה?

נגמר יום שני,

התחיל כבר יום שלישי,

או מה שיש שם חושך, זה רק מתחיל יום שני.

במילים אחרות,

הם אחרינו או לפנינו?

זה היה סימן שאלה שעל זה דנים גדולי הפוסקים.

נפקא מינע, לא רק על יום שני שלישי,

נפקא מינע בעיקר שבת,

יום טוב, יום הכיפורים.

כשאצלנו יום שישי בשעה 11 נהיה שם חושך.

מה זה החושך הזה? זה כבר שבת?

הם מקדימים אותנו?

השבת שם מתחילה יותר מוקדם?

הוא אמר לא,

מה שאצלם זה מתחיל חושך, זה רק מתחיל ליל שישי,

ואחרי 18 שעות, כשיהיה אצלנו ליל שבת,

ליל שבת שלנו מתחיל מכאן,

התפשט לאט לאט,

ואחרי זה הם יהיו אחרינו.

זה הסימן שאלה שדנו בזה גדולי האחרונים.

הוויכוח הוא,

איך להבין מדברי רבנו יזרחיה הלוי, הרזה בראש השנה, פרק א',

איך ללמוד מדברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי.

שני הראשונים האלה הם שרמזו לדבר הזה,

ואחריהם הרבה מגדולי הפוסקים האחרונים העריכו בדברים הללו.

השאלה הייתה בהתחלה בתיאוריה.

עד לפני 95 שנים

לא גרו שם היהודים.

עד תרעי ו' לא היה אף יהודי שם.

סתם,

פלפולה דאורייתא.

היהודים הראשונים שהגיעו לשם היו יהודי בבל, הברדדים.

משפחת ששון, חדוריה, היו להם הרבה עסקים. היו מיליארדרים,

והביזנס שלהם היה,

הם היו גרים בהתחלה בברדן,

אבל אחר כך היו יצואנים, יבואנים, ונסו גם להודו.

ואז התחילה השאלה.

מאז ועד היום השאלה הזו נשארה שאלה פתוחה.

הנדיבים האלה,

היה להם יד פתוחה,

תרמו המון כסף.

להרבה מוסדות, להרבה...

בין היתר, שם בשנחאי,

הוא רצה עוד מעלת האפנדי העשיר, לבנות בית כנסת.

בכל העיר כולה היו עשרים משפחות.

הוא אמר, אני אבנה בית להשם.

בית להשם,

בית כנסת גדול.

מה זה גדול?

אתה עושה חדר קטן, עשרים איש, זה הכול, אין הרבה אנשים. לא, בית להשם צריך להיות יפה, גדול, מפואר.

אתם יודעים, הבבלים, אצלהם,

כשעושים אזכרה,

לא עושים אזכרה כמו שעושים פה.

מביאים קצת סימוקים, בוטמים ושקדים, נגמר.

שם מביאים אוכל ממש,

אוכל עשה.

מביאים, מתחילים יפה, טוב, זה היה לי נשמע.

אז הוא בנה קומה אחת בית כנסת, קומה אחת הדר אוכל, הכול יפה.

האנשים לא הבינו מה הנדיב הזה שופך כסף, כל כך הרבה כסף, על מה?

לא.

אבל מאת השם היה,

כל זה היה בשמיים, שמו לו בראש,

וכל זה היה צריך.

מלחמת העולם,

הרשעים, הגויים, אלה שמטיפים לנו מוסר,

שאנחנו נהיה צדיקים, שנקבל כל הזמן טילים קסאמים ולא נגיד, ככה הם רוצים, אותם הגויים.

כשבאו להשמיד את עם ישראל,

שש מיליון נשרפו,

נתנו להיכנס, נתנו רשות להיכנס לשוויץ, לא,

שום אופן, שום מדינה לא רצתה לקלוט אותם,

ולצערנו שש מיליון ככה הלכו לאיבוד.

היו קבוצה של תלמידי ישיבת מיר,

השגריר היפני היה אדם טוב וחתם להם על הוויזה.

אבל להגיע ליפנך היו צריכים לעבור ברכבת.

אז בנו הרוסים מסיבת רכבת לאורך כל סיביר.

מי צריך את זה?

גם זה היה מהשמיים.

פעם ראשונה שהרכבת הזו נסעה זה היה אז,

ומאז פעם אחרונה גם.

יותר לא היו צריכים. הגיעו ליפן, משם היה לשנגהי, וזהו.

עכשיו, ללכת למקום אחר הם לא יכלו.

היו תקועים, לא היה להם ויזה עליהם לשום מקום בעולם.

כל זמן מלחמת העולם השנייה, עד תבשיניהם היו שם.

הגיעו לשם, מיד נתקלו בבעיה האמורה.

מתי שבת, מתי ראשון, מתי ראש השנה?

כל המחלוקות האלה הם כבר, איך אומרים, למדו אותם וידעו.

אבל,

כשהגיע הזמן, כבר התחיל להתקרב יום כיפור.

מה הבעיה ביום שבת? אסור לעשות מלאכה.

אז אין לי ספק, לא עשו מלאכה.

גם ביום שבת וגם ביום ראשון, יומיים. אל תעשו מלאכה.

לצום יומיים זה כמעט סכנה.

הצום,

אם אדם רק לא אוכל אבל שותה, לא נורא, אפשר לשרוד גם יותר מיומיים.

אבל כאן, כיפור אסור גם שתייה. מה עושים?

מי ילדה בפנות השאלה לגדולי הדור.

הדיין שהיה מבריסק,

רב חיים הלוי, בנו רבי יצחק זאב, סלובייצ'יק,

אחזוניש, כל אלה סברו שהם אמורים לצום ביום רביעי.

ואילו יום שלישי, יום שלפניו, זה עדיין ט'.

לפי שיטתם, הם מתחילים אחרינו.

זאת אומרת, אבן שתייה ממנה הושתת העולם פה,

השבת התחילה פה,

רק אחרי שמונה עשרה שעות

השבת הגיעה שם.

זה מה שהם סברו.

לעומתם,

היו הרבה מגדולי הדור שלא חשבו כך.

הרב הרצוג היה הגאון רבי יונה מרצבך,

היה מראשי ישיבת קול תורה,

ועוד שסברו לו שש שעות לפנינו, זה השבת וזה כיפור.

טוב,

היה ויכוח,

הם לא ידעו מכל מה שנעשה כאן בירושלים.

היום,

תעשה כנס בירושלים של הרבנים האלה,

אחרי עשר דקות יבואו העיתונאים ופרסמו, זה אמר כך, זה אמר כך,

חלק נכון, חלק לא נכון, אבל יש פרסום.

אז לא היה עדיין פרסום.

ולכן, החזון איש רצה לשלוח להם מברק,

כדי שידעו את האמת, שידעו את ההלכה.

אבל הוא לבד לא מספיק.

הוא ידע שגם חברו,

הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק,

שגר בירושלים, גם הוא סובר כך.

הוא היה גר אז ברחוב פרס, פינת ישעיהו.

אז היה עדיין פעיל תיאטרון אדיסון.

ואז הוא שלח את נאמן ביתו,

היה הרב קלמן כהנא.

הוא אמר לו, תראה,

אני רוצה לשלוח להם מברק.

תאכלו בשלישי, תצומו ברביעי.

על החתום,

חזון איש, אברהם ישעיה קרליץ,

ויקח את זה ותיסע.

היום, ירושלים בני ברק, 40 דקות.

לא הרבה זמן, קל מאוד.

אבל אז היה צריך לנסוע מבני ברק עד תל אביב.

קו 54, אני לא זוכר את המספר.

ומתל אביב היה צריך להגיע לירושלים.

לפעמים האוטו היה נוסע,

לפעמים הוא היה נתקע,

היו יורדים הנוסעים,

היו דוחפים את האוטו,

היה להם ידיד, מנואלה,

היה נהג.

אתם זוכרים את האוטובוסים הישנים ההם?

ולכן כשהיו יוצאים לנסיעה כזו,

היו לוקחים מזוודה שיש בה אוכל.

למה? אולי יישארו באמצע הדרך, שלא יהיו רעמים.

היו שעות על גבי שעות, טוב.

החזון איש אמר, יאללה, נקח את הרגליים ויצא בבוקר.

הגיע לרב,

כבוד הרב, שלח אותי,

החזון איש. כך וכך הגיע.

הראה לה את הנוסח של המברק,

האם כבודו מוכן לחתום על המברק הזה? נשלח אותו לשנחאי או לא?

אז לא היה טלפון עדיין.

ב... ב... אני נמצא באותם המקומות.

אף ינח, כאן היה מברק.

הרב הסתכל עליו, אמר לו, לא, אני לא חותם.

הרב המשיך ואמר, אני סובר כמו החזון איש,

אני לא חוזר בי.

אבל לכתוב להם מברק, אני פוחד.

למה אני פוחד?

הם מודיעים שהרב הרצוג, הרב יסר זלמן מלצר,

הם מודיעים שהרבה רבנים אמרו הפוך.

מה יעשו הם, המסכנים האלה שישמעו,

אלה אומרים כך ואלה אומרים כך. מה הם יעשו?

מי ספק?

הם יצאו מיומיים.

יצאו מיומיים, סכנת נפשות.

הרי תמיד תקנו לנו חכמים.

‫בינו יום טוב שני.

‫בכיפור אין יום טוב שני בגלל זה.

‫ולכן אני לא רוצה לחתום. ‫לא, אני רוצה לשתוק. ‫זהו, לשמור על זכות השתיקה.

‫טוב, חברנו לא רוצה, שלום עליכם, ‫קולטו, וחזר חזרה.

‫מגיע בערב לביתו של החזון איש, ‫החזון איש פותח לו את הדלת, ‫ככה, בחיוך, מאוזן לאוזן.

‫ואז הוא מספר לרב.

‫אמר לו, אני שיערתי שהרב לא ירצה לחתום.

‫הוא אומר, לא חיכיתי עד שתבוא.

‫כבר בצהריים הלכתי בעצמי לסניף הדואר ‫והברקתי להם את המברק. ‫זאת אומרת, החסון איש היה אמיץ יותר ‫והבריק להם.

‫באמת, מה שקרה, חלק מהגיבורים ‫שהיו באותם התלמידים ‫צמו באמת יומיים.

‫אבל השאלה היא לא רק על כיפור,

‫על כל השנה כולה.

‫אין לך הבדל אם זה יום שני ‫או שזה יום שלישי.

‫יום שני אתה מתפלל, אתה חונה לאדם דף,

‫שלישי אתה אומר, אתה חונן לאדם דעת. ‫אין אף כמינא.

‫אבל כשאתה מתקרב לשבת,

‫אם זה תחילה של שישי,

‫אתה צריך לומר בערבית, אתה חונן.

‫אם זה תחילה של שבת, ‫צריך לומר, אתה קידשת.

‫מה התפללו?

‫אם זה שבת, צריך לומר קידוש. ‫אם זה לא שבת, אין קידוש.

‫לילה הרזה.

‫אם עברה השבת, צריך לומר הבדלה.

‫אבל אם מתחילה עכשיו השבת, ‫צריך לומר קידוש.

מה יעשו?

וכאן זה כבר ספק ברכה.

כל שבת יש להם את הבעיה הזו.

קל וחומר,

ראש השנה, כיפור, חגים וכן הלאה.

הגיע הזמן ספירת העומר.

אנחנו אומרים כאן היום חמישה ימים לעומר.

שמה מה יגידו?

שישה ימים או חמישה ימים?

וכן הלאה.

לענייננו כאן.

הרב הזה עכשיו עורך חופה וקידושי.

עכשיו זה לילה שם.

מה הוא יכתוב? יכתוב שני, יום הקודם,

או שיכתוב תאריך בשלישי בשבת, שני מאסר לחודש טבת.

גם כאן זה דווקא מינה.

פה אצלנו יש לנו בקלות תשובה.

הרי אמרנו,

אדם שמקדים שטרי חוב המוקדמה הוא פסול,

אבל אם זה מאוחר זה קשר.

אז למה לך לכתוב את התאריך המוקדם ולהיכנס במחלוקת?

תכתוב יום אחרי.

אתה כותב במקום בשלישי בשבת, תכתוב ברביעי בשבת, תכתוב יום, יומיים אחרי, זה בסדר, הכל מאה אחוז. וככה ההלכה.

אלה שהם מודיעים הלכה,

הם לא קודמים את התאריך המוקדם, אלא תאריך מאוחר יותר.

אמנם, יש שם מנהג.

שם נהגו להקדים אותנו. אם אתה מסתכל מה עושים האנשים,

שמונה עשרה שעות לפנינו מתחילים את השבת. זה מה שהם נוהגים.

אבל אי אפשר להתבסס מבחינת ההלכה על המנהג הזה.

ולמה לא?

אמרנו פעמים רבות את הכלל, כלל גדול בהלכה, שכתבו על פי דברי הראם,

אך יקרי לב ונכדו רבנו החיים פנצ'י בשמיכה לחיים.

הם אומרים,

המנהג שהוא קדמון,

יש לו תוקף, הוא חזק.

אבל מנהגים מאוחרים שיש בדורות האלה אין לזה תוקף.

כאן, כמו שאמרתי, לא היו יהודים עד תרע״ו.

מתי התחילו במנהג הזה?

לפני כמאה שנה, פחות ממאה שנה.

ולכן אין לזה תוקף מבחינת ההלכה,

כי הספק שיש לנו הרי הוא ספק שקול.

יש עשרות מגדולי הדור שכתבו בנושא הזה.

גם באנציקלופדיה התלמודית יש גם ספר שלם בשם היומם,

שגם הוא דן באריכות בנושא.

תראו גם ספר אור לציון חלק א', של מורנו חכם לציון.

שם הוא מסכם.

כיוון שאין מנהג,

מספק חייבים לשמור שבת יומיים.

עיקר הבעיה, תפילות וקידוש והבדלה.

שם הנושא נשאר פתוח.

ולכן הרב ממליץ, יהודי ראש המים לא יגור שם.

לא מספיק.

אדם שצריך בשביל הפרנסה,

צריך לנסוע לשם, הוא יבואן, יצואן,

שייסע ביום ראשון, יחזור ביום חמישי.

שלא יישאר שם בשבתות, כדי שלא יסתבך,

לא ייכנס למחלוקת האמורה.

אלה הדברים שהרב אומר,

וכך המסקנה להנחה למעשה. אם הוא יתקע, נשאר שם בשבת, מה יעשה?

אז שיאמר את הקידוש בסגנון הזה.

יאמר קודם את הברכה אשר קדשנו ומצוותם ורצה בנו.

אבל לא יגיד שם שמיים, ברוך אתה שם ואלוקנו יהרהר.

מלך העולם אשר קדשנו ומצוותם ורצה בנו,

הגיע לחתימה, ברוך אתה ירהר שם השם, ובסוף מקדש שבת.

הברכה האחרונה השנייה,

ברכת הגפן והשתהה.

אם אדם אמר את הקידוש,

אמר בסגנון הזה ולא אמר שם שמיים.

מדאורייתא בדעבד יצא, זה לא נורא.

ולכן, משום זה ניתן לו לעשות את הקידוש בצורה הזו, כך גם לגבי המדנה.

חלק מהברכות אתה יכול לעשות את הפשרה הזו.

לא כל הדברים, לא כל הדרכים יכולות להוביל לפשרה הזו,

אבל בינתיים, אם הוא נתקע, שינהג ואעשה כך.

למחרת הוא שואל אותך,

ליד ספר תומת, בברכה.

ובלי ברכה. אם זה יום שישי, אין ספר תואר.

תפילת מוסף, אני אברך או לא?

עוד פעם, צריך להגיד לו,

ברוך אתה,

יערער שם שמיים, אין לו רשות לבוא ולהזכיר שם שמיים.

לא יכול לומר, אבל יש שם מנהג,

ובמקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקהל, לא, זה מנהג מאוחר.

אין שיניים, כמו שאומרים, אין תוקף למנהג הזה,

ולכן ההלכה למעשה, יש לנו עדיין ספקות.

כאן אצלנו פתרנו את הבעיה בקלות, שיכתוב תאריך מאוחר,

אבל לגבי הדברים האחרים,

כל הנושאים האחרים, הכול נשאר בגדר ספק,

הכול נשאר בגדר סימני שאלה.

לכן אמרנו,

כדי שאדם לא יסתבך קידוש, הבדלה, תפילות,

או שמירת המועדות וכל הדברים האלה, ספירת העומר.

כמו שאמרנו, זה חמישה ימים לעומר, שישה ימים וכן הלאה. לא יוכל לברך גם כן.

בדרך הזו, שוב, עוד הפעם, ספק ברכה לבטלה.

ולכן כדאי שאדם ישתדל לא להיות שם, אלא ייסע בראשון, יחזור בחמישי,

כדי שלא יסתבך בכל השאלות האמורות.

זו ההנהגה בעניינים אלו.

אני עובר לסעיף ה'.

אם האישה רוצה, היא יכולה למכור את הכתובה.

היא לא יכולה לבוא לבעל, להגיד לו,

תשלם לי על החשבון. בכתובה כתוב מיליון שקל, תיתן על החשבון.

אף פרוטה הוא לא חייב לתת לה,

אלא כתובה יכולה להיגבות,

או שחלילה יגרש או שימות.

לפני כן לא מגיעה לפרוטה.

בכל אופן, רוצה למכור את זה לאחרים, אפשר.

כמו אדם שקונה פיס,

גם פה.

היא מוכרת לו את זה, הבעיה, אם תתגרש או תתאלמד, הוא ייקח את כל הכתובה.

כמובן, היא מוכרת לו את זה במחיר זול מאוד.

אפשר, היא יכולה למכור את הכתובה, יש לה את הזכות לעשות את זה.

הכתובה נשארת, אלא מהשטר,

במקום שיהיה אצל האימא שלה, עובר אצל האדם הזה שקנה את זה, והוא תופס את זה ביד, והיה אם.

זה הכול.

אבל יש לה את האפשרות לעשות מהכתובה הזו קצת כסף בסדר הזה.

אבל לדרוש מהבעל תשלם לי על החשבון,

תגיד לה, בעזרת השם,

נחיה עד 120,

אף פעם אני לא אגרש אותך,

לא בהקיץ ולא בחלום, וזהו, זה מה שצריך לענות לה, עיניו ואמנה שישלם לה אפילו משהו על החשבון,

לא מהסכום של המטה אמסוס ולא מהתוספת.

הכתובה נשארת.

אלא מאי?

הגביעה,

הביצוע של גביעת הממון זה כמו שאתה נותן צ'ק למישהו אחר. אין לך זמן לטפל,

ללכת להוצאה לפועל, להוציא ממנו, אתה נותן את הצ'ק למישהו אחר, מכרת לו את זה, גם פה, גם מעין מכירת הצ'ק, גם פה אותו דבר, היא יכולה, יש לה את הזכות,

זה היא יכולה.

אבל לא יותר מזה. כמה שהוא הכתובה.

מרן אומר, אתה אמזוז עם האישה עשו רווקה בתולה,

מילה אלמנה או גרושה מנה.

כמה זה?

מרן מתרגם את זה. מרן אומר,

37 דירהם, 37.5 דירהם כסף.

זה הסכום שמרן כותב לנו לגבי הכתובה.

זה לא מוסכם.

זה שנוי במחלוקת עצומה.

הסכמנו למעלה מחלוקת האם כסף ישקול כמואר הביתולות,

כמואר ראשי תיבות, כמה מואר הבתולות רש 200. כאן אסמכתה שדרשו חכמינו את הסכום של הכתובה ומתי נזוז.

אבל האם זה דאורייתא, דרשה גמורה, כמו שאמר רבי נתן,

או שכל זה אסמכתה,

כמו שאמרו עריף הרמב״ם ושאר הפוסקים? מחלוקת.

מחלוקת עצומה בפוסקים.

להלכה אנחנו פוסקים כדעת מרן, ומרן כאן מגלה דעתו.

אם נאמר שה-200 זוז שווה לסכום הזה,

37.5 דירהם תכפיל את זה כפול 2.9 גרם,

כל דירהם 2.9 גרם,

יוצא לנו קרוב ל-101 גרם כסף טהור.

בימים האלה 101 גרם כסף טהור,

זהו 460 שקל.

כל זה לנו.

אבל חלק מהאשכנזים פוסקים כדעת רבנותם.

הגרם אומר שהם נוהגים כרבנותם.

לפי רבנותם כתובה דאורייתא,

ולמדנו בגמרא וקידושין בדף ח',

כל דבר כסף דאורייתא זה כפול 8 כסף סורי.

אם כך,

תכפיל 460 כפול 8.8,

כמה יוצא לך?

3,680. זה הסכום,

מה שנקרא שכר יסוד. זה המינימום, זה ה-200 זוז.

כל אחד מה שרוצה יוסיף. יש אחד מוסיף 50,000, יש אחד מוסיף 100,000, 200,000, זו התוספת.

אבל השכר יסוד זה מה שאמרנו.

אז אם מרן היה סובר שזה דאורייתא,

מרן לא יכול להסתפק במאה ואחד גרם כסף טהור.

מרן היה צריך להכפיל את זה בשביל...

שמונה,

היה צריך להיות שמונה מאות ושמונה גרם כסף טהור.

וכאן אתה רואה, מהסכום הזה אתה למד שמרן הולך כמו עריף הרמב״ם ושאר הפוסטים,

ולכן להלכה למעשה אין הכתובה מדאורייתא,

אלא כל זה, כל הפירוט הזה הוא מדרבנן.

החתם סופר ועוד מהאחרונים אמרו לנו עוד דבר.

גם אם נאמר כמו רבנתם, כתובה דאורייתא,

ככה כתובה דאורייתא,

מהתורה מספיק פרוטה.

איך למדנו במשנה במסכת קידושין דף ב',

אישה נקנית בפרוטה.

אז כמו שהקידושין בפרוטה, גם הכתובה מספיק פרוטה.

חכמים, מסרו הכתוב לחכמים,

חכמים אמרו מתי הם זוז.

זאת אומרת רבנתם לא אמר שהמתיים זוז דאורייתא,

אלא הכתובה העיקרה שאני חייב שטר כך וכך, זהו, זה דאורייתא.

אבל הפירוט, נסרר הכתוב לחכמים.

אם נלך לפי זה, אם כן המחלוקת היא בדרבנן כמה זה שיעור מאתיים זוז.

ולכן מובן מאוד מה שמרן פסק לכולה,

ולכן אין על מה לדבר.

היא תקבל את כל מה שכתוב שם,

נוסף לזה עוד מאתיים זוז. כמו שאמרתי,

המתיים זוז זהו לפי השכר של ימינו,

לפי המחיר של כסף טהור.

התוספות דיברו על זמנם.

התוספות אמרו שפעם היו משערים את זה בזהב, בכסף, בברזל,

לאו דווקא צמוד למחיר.

הרמב״ם לא אמר כך,

אלא הרמב״ם מצמיד את המתיים זוז לפי שווי המתכת.

איזה מתכת? מתכת כסף.

גם פה, גם במקומות אחרים.

זו המסקנה, וכך ההלכה ולמעשה.

זה מה שבית הדין ייתן להם.

אם האדם הזה שבא לגרש,

אומר לך,

אני כל ההלכות, כל הפסקים, הולך לפי החזוניש.

איך קוראים להם היום? חזונישניקים.

עכשיו הוא בא לגרש,

אחרי הגט היא מבקשת תן לי כתובה.

אז הוא מוציא, נותן לה 460. היא טוענת לו, לא אדוני, אתה החזונישניק, נכון? אני התחתנתי איתך על דעת שאתה הולך לפי הפסקים של החזוניש.

לפי החזוניש זה לא מספיק, צריך להוסיף עוד.

החזוניש לא נכנס לפירוט אצלנו, הוא דיבר בדוגמאות אחרות,

ומה שהיא טוענת לכאורה, היא צודקת.

הגמרא, במסכת פסחים בדף קח,

הגמרא דנה שם,

אדם שוטה רביעית מים מברך נפשות,

שוטה רביעית יין ברכה מעין שלוש על הגפן.

כמה זה?

הגמרא אומרת שמעודדים את זה אצבעיים על אצבעיים וכולי.

הגמרא מביאה את השיעור הזה,

והפוסקים התחילו משם.

הרמב״ם אומר שהשיעור של רביעית הוא 27 דירהם,

הוא תרגם את זה לשפת הדירהם,

וכן בשאר הדברים, כזית, כבצה, ככותבת,

ואת כל הדברים הפוסקים כתבו לנו את הכול.

הבסיס הוא, מתחיל שם, פסחים קח.

ולפני כשמונה מאות שנים,

תלמידו של מערם,

רבנו שמשון בר צדוק, ראשי תירות התשבץ,

הוא העלה סימן שאלה.

אנחנו יודעים כזית, כביצה,

אולי הזיתים נהיו קטנים,

אולי הקבצה בזמנם הייתה ביצה גדולה, יום קטן.

מי אומר שמה שאנחנו רואים היום,

משערים היום, אולי זה לא מדויין. זה הפתח שהוא פתח בסימן שאלה.

מי שפתח את הנושא יותר בהרחבה ופסק לחומרה היה הגאון רבי יחזקאל לנדאו, בעל הנודע ביהודה, יש לו ספר על מסכת פסחים,

ציון לנפש חיה, ראשי תיבות אצלח.

ושם הוא כותב, פותח את הנושא דוגרי.

הוא אומר,

אתה אומר לי,

דירהם,

37 וחצי דירהם, אתה אומר לי כל דבר לפי הדירהם,

זה הרמב״ם אמר,

זה אנשי המזרח התיכון יודעים מה זה דירהם.

אני נמצא בצ'כיה,

אני נמצא שם, שם אני לא יודע מה זה דירהם,

לא מבין על מה הרמב״ם מדבר.

הטורקים שלטו כאן קרוב לאלף שנה,

והמשקל בטורקיה עד היום הוא כך,

יש להם רוטל, זה בערך שלוש קילו,

אחרי זה אוקייה, אחרי זה דירהם, אין להם גרם,

אלא יש להם דירהם, בערך שלושה גרם,

יותר קצת, פחות קצת, זה היה בתקופות,

היו עליות וירידות, פיחותים,

אתם מכירים איך המטבעות עובדים בעולם.

אז אנחנו, הספרדים,

קוראים את הרמב״ם, מבינים. כל מי שגר כאן באזור של המזרח התיכון,

הטורקים שלטו כאן ביד רמה כאלף שנים,

ומה שהרמב״ם אומר זה היה.

עד מלחמת העולם השנייה, עד תרע״ו,

זה מה שהיה.

אני הכרתי צרפים, אני הכרתי אנשים שלא השתמשו בגרם, הם המשיכו עם האדירהם, כמו שלמדו בצעירותם,

הם עובדים כל הזמן עם אדירהם, מוקיעה, רותם, עם המשקל הזה.

אז כאן אנחנו הבנו, לנו אין סימני שאלה.

אבל הוא שם בצ'כיה,

שמה, אולי אחד בפראג, אולי ידע מה זה.

אז מה עושים?

ניסה הוא בעצמו לשער.

יש גם לו אצבעות, מה הגמרא אומרת? אצבעים על אצבעים?

הוא ניסה, ניסה,

ויצא לו חשבון הרבה יותר גדול.

אתה יכול לקחת

באצבעות את החלק

הצר ואתה יכול לקחת את החלק

שהוא עבה יותר, רחב יותר.

שאלה, הוויכוח הוא, מאיפה אתה מתחיל?

איפה אתה בודק את הרוחב?

במקום העבה ביותר, כאן או יותר למטה?

הוא מדד במקום העבה ביותר,

ויצא לו הרבה יותר ממה שאנחנו אומרים,

ולכן הוא העלה השערה. הוא אמר,

הביצים התקטנו.

מה שהיה פעם, היום היה,

היום אתה רואה יותר קטן, ולכן אין ראייה ממה שאתה רואה היום.

אלא צריך ללכת לפי מה שהיה בזמן אבות אבותינו.

זו ההשערה, ועל פי זה הוא כמעט והכפיל את חלק מהמידות,

גם במשקל,

בנפח, וגם לגבי האמה והטפח והאצבע.

גם שם יש את הנפקמינה הזו.

אצלנו הטפח 48 סנטימטר.

הוא אצלו, יצא לו האמה 58. אצלו יצא יותר.

גם לגבי הכזית הכבצה וכיוצא בזה,

בכולם יצא לו יותר.

אחריו

הגרע החתם סופר הרבה מגדולי רבני אשכנז,

שגם הם לא ידעו מה זה דירם, גם הם הלכו אחריו.

עד האחרון,

האחרון שהיה,

החזון איש וגיסו הגאון רבי יעקב קנייבסקי, זכר צדיקים לברכה,

גם הם הלכו באותה שיטה.

אם כך,

יבוא האדם הזה ויאמר,

אתה החזון אישניק, נכון? אתה הולך בכל הדברים,

גם פה.

למה אתה משלם לפי 101 גרם כסף טהור? לפי החזון איש,

זה לא מדויק, צריך יותר.

זה הוויכוח שיהיה גם פה, גם בעניין זה,

להלכה.

אי אפשר לחייב אותו יותר,

אלא כמו שאנחנו, כמו שהספרדי משלם רק לפי חשבון 101 גרם כסף טהור,

גם אנחנו, גם הוא, ישלמו את הסכום הזה ולא יותר.

יש לנו כלל בדיני ממונות.

כשיש ויכוח,

המוציא מחברו עליו הראייה.

יאמר לאישה,

את טוענת שההלכה היא כמו הצלח והחזון איש?

תביא ראייה, תוכיחי.

מי יכול להוכיח במאה אחוז?

יש עשרות סוגיות,

עשרות דברים שמהם הפוסקים מנסים ללמוד לכאן ולכאן.

וכאן, בהלכה הזו,

הפוסקים משתמשים גם במדע הארכיאולוגיה,

גם מצד זה מנסים להביא ראיות לדברי חכמי הספרדים רבי חיים נאה וסיעתם.

אל תחשבו שהוויכוח הזה הוא נחלת רבני אשכנזים.

גם אצלנו, גם אצל הספרדים היה הוויכוח הזה.

אמרתי שהראשון שנכנס לספק הזה היה התשבץ.

התשבץ, תלמידו של מארם, היה אשכנזי,

אבל במרוקו הספרדית, בעיר תטואן,

אב בית הדין שם היה הגאון רבי יצחק בן ואליד.

יש לו ספר, ויאמר יצחק,

ושם בספר הוא כותב,

גם הוא ניסה וגם הוא יצא לו את החשבונות כמו אצלח,

גם הוא אומר לחומרה את כל הדברים האלה שאמרנו.

כך כותב גם בנו,

בנו רבי יוסף בן ואליד, גם הוא היה אב בית הדין בטטואן,

הוא כותב את זה לגבי שיעור חלה.

הם מעידים שכך היה המנהג בתטואר.

אבל לא נכחד,

רוב רובם של חכמי הספרדים לא הלכו בדרך הזו,

ולכן בזמנו, כשפרץ הוויכוח הגדול,

בא הגאון רב חיימנאים ויצא להגנתנו.

דווקא אחד מחכמי הספרדים,

אף אחד לא מצא לנכון לכתוב בזה,

אלא כולנו ידענו הלכה פשוטה וזהו זה.

הוא טרח וכתב ספר שלם בשם שיעורי תורה,

שם הוא מוכיח,

מביא הרבה ראיות להלכה ולמעשה,

שמה שאנחנו נהגנו,

אנחנו ידענו מה זה הדירם, המנהג שלנו,

משה אמת ותורתו אמת,

וכך צריך לנהוג ולעשות.

ולכן,

אכלת עכשיו תפוח עץ, 27 גרם,

אומר הרם,

תברך,

צריך לברך ברכה אחרונה, בורא נפשות רבות.

אתה לא יכול לומר,

אבל לפי ההצלח והחזון איש,

27 גרם זה עדיין לא כזית.

אם זה לא כזית,

הברכה היא בורא נפשות לבטלה.

תגיד, ספק ברכות להקל.

לא, לא חוששים, לנו יש מנהג.

נהגנו בדרך הזו,

הכלל בידינו תמיד.

במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל.

ולכן,

אם האדם הזה שואל, אתה אומר לו, כן, תברך ואל תחשוש.

יחיד אלה די.