הלכות יעלה ויבוא, תפילת חזן וציבור, ומנהגי הלל בראש חודש

- - - לא מוגה! - - -

מתפלל שמונה עשרה ברכות ואומר יעלה ויבוא ורצה. צריך להזכיר מעין המאורע ביום ראש חודש בתפילה ערבית שחרית ומנחה אומר שם יעלה ויבוא. שכח ולא אמר הגמרא אומרת בשבת כד בברכות למד בשני המקומות הגמרא אומרת שבדיעבד יצא כי בניינה לא מקדישים את החודש. אבל כל זה בדיעבד ולכתחילה אין לו היתר לדלג. אפילו אם הרווח שלו יהיה שיוכל להספיק את עניית ישמי רבה, עניית קדיש, קדושה, גם כן אין לו היתר למהר ולדלג אלא חייב לומר את הכול. הכלל הוא אין מעבירין על המצוות. כך הוא הדין גם לגבי חנוכה ופורים. אנחנו אומרים על הניסים. גם שם אם לא אמר על הניסים בדיעבד יצא, אבל גם שם הדין הזה הוא רק בדיעבד, ולכתחילה בוודאי שלא. זאת ועוד, הרי רבנותם סובר שרק בזמנם מי שלא אמר יעלה ויבוא יצא. בזמננו מי שלא אמר יעלה ויבוא בערבית חייב לחזור. תודה. טעמו בנימוקו, כמו תפילת ערבית רשות, כעת קיבלנו על עצמנו כחובה, אז כך הוא הדין גם בזה. גם באמירת על הניסים או יעלה ויבוא בערבית קיבלנו על עצמנו את זה כחובה, ומי שלא אמר, חייב לחזור. כך פסקו להלכה גם המרדכי בשם רעביה, ולכן מלכתחילה אתה לא יכול להביא את עצמך לידי ספק ברכה בידיים. ולכן המסקנה היא, כמו שאמרנו, שיאמר את יעלה ויבוא בערבית גם אם על ידי זה יפסיד את אמירת הקדיש. בבוקר שחרית או במנחה, אם לא אמר יעלה ויבוא, חייב לחזור. כל זה לאדם יחיד. אבל חזן בתפילת הלחש שלו שכח ולא אמר יעלה ויבוא, לא חוזר, משום טורח ציבור. כן, איך הוא יצא ידי חובת התפילה? יכוון בתפילת החזרה, ושם יצא ידי חובה. אם האדם הזה, בחזרה קרה לו טעות, ברגע שהציבור מרגישים, מתקנים אותו. קורה לפעמים שלא רק הוא טועה, אלא גם הציבור חצי השני. ולא הרגישו, כמו בכל אדם, כך הוא הדין גם בחזן. כך מרן כתב בסיוון קכו' סעיף ד', כל מקום שהיחיד, אם טעה, חוזר, כך גם החזן אמר, ברוך אתה ה' עדיין לא אמר המחזיר, יכול לומר לו מבין יחוקיך. אבל אם סיים וחתם מחזיר שכינתו לציון, אין לו ברירה אלא לומר את יעלה ויבוא בין ברכה לברכה. כשיסיים, כרמלך חנון ורחום, אתה ימשיך הלאה, מודים אנחנו לך. אם ימשיך כבר, מודים, ושמה נזכר, חוזר לברכת רצה. כך גם נזכר באמצע השים שלום, יחזור לברכת רצה. עם הכהנים, בירכו כבר ברכת כהנים. ואחרי ברכת כהנים, שים שלום, סוף סוף אחד מהאנשים או החזן נזכר, הוא שהוא לא אמר יעלה ויבוא. אמנם אנחנו מחייבים אותו לחזור לרצה. תפסת אותו. תשאיר הודעה אצלי בבית, שהילדה תרד, תגיד לו שלא יחכה. כן, איזה ספר שלי? שיגידו לו שלא יחכה, כשאני כבר פה, שיגיע לכאן. כן. אפשר, אפשר. אם החזן מסכים, הוא יכול לתת לך, תהיה במקומו החזן. לפי הקבלה יש בזה כפידה, ולפי ההפשט לא נורא. ולכן אמרתי, אם החזן לא מקפיד, לא נורא, אבל אם הוא לא רוצה לתת לך, אז תעמוד לידו, צמוד לו, ותתפלל יחד עמו את כל התפילה, תצא בזה כידי חובה. אני חוזר, חזן בתפילת החזרה. לא אמר יעלה ויבוא, לפי הדין חייב לחזור. ולכן, אם הוא נזכר באמצע עשים שלום, חוזר לרצה, השאלה היא רק על הכהן, יחזור פעם שנייה או לא, המחלוקת, והמסקנה היא שלא יחזור. גמר, סיים וברך את עמו ישראל בשלום, יהיו לרצון. רק אחרי שחתם השם צורי וגואלי נזכר שלא אמר יעלה ויבוא, בדיעבד לא חוזר את כל התפילה. כאן היה צריך לחזור לראש, ושוב, טורח ציבור לא חוזר. מסיים הרשב״א, מה תגיד? הרי הוא צריך לומר מה יעלה ויבוא. מה יהיה אם יעלה ויבוא שלו? יש לפניו את תפילת המוספים. מוסף, שמה יזכיר לציבור, לעם, את עניין ראש חודש, ולכן בדיעבד, עצה. נחלקו מרם והרמה לגבי שבת או יום טוב. אם קרה דבר כזה בשבת וראש חודש, ולא אמר יעלה ויבוא, דעת מרם שחוזר. גמר את כל התפילה, השם צורי וגואלי, חוזר לראש. כל הפעם, למה לא חוזר בימי החול לראש? בגלל טורח ציבור. טורח ציבור שייך בימי החול שיש עבודה. יום שבת אין עבודה, לכן מחייבים אותו שיחזור שוב את כל העמידה. הרמה חולק, אבל אנחנו נוקטים כדעת מרן שהתחייב לחזור את הכול. לכן צריך לשים לב לעקוב אחרי החזנים. לא צריך לסמוך עליהם יותר מדי, כי יש להם מדי פעם טעויות, פשלות, כמו שאומרים. אני התפללתי במקום, התפללתי מנחה, ולחזן היה דף קרוע. גמר מברך השנים, המשיך, תשכון בתוך ירושלים. הוא לא הרגיש, וגם האנשים לא הרגישו. עד שאני התקרבתי להגיד לו, הוא כבר הגיע לשמע כולנו. אני אומר לו, אדוני, דילגת? תסתכל עליי ככה, מה פתאום? תסתכל ימינה, שמאלה, גם האנשים. עד שהוא מתבונן טוב, הוא רואה דף אחד קרוע, חסר לו דף, הוא הסתכל טוב, ראה, מברך השנים, תשכון. אז לפי הדף הקרוע הוא הבין שבאמת זה נכון שהוא דילג. אנשים לפעמים לא שמים לב, לא מרגישים. סומכים על הנאה, כמו שאומרים, יותר מדי. איך? גם בתפילת הלחץ הוא מי שם דילג. יכול להיות, יכול להיות שקרה לו גם בתפילת הלחץ. הוא מתכונן באותו סידור, גם בלחץ. אני כרגע כש דילגתי, באמצע הפתיע נפתחתי שדילגתי. שמתי לב. אז אף אחד לא שם אליה ככה, ואני חזרתי חזרה. וכשחזרת שמו להם? עוד לא הרגישו בשכבה ובקומה. הם היו עמומים, מה קרה למה חזרת? אה, למה? כן, אבל זה, זה ספר קודם יהודה מביא שכל הציבור טעה ולא סמנה. אימא שלו מלמעלה היום. אה, אימא. טוב. אדם שמתפלל יחיד ולא ידע שזה ראש חודש, עבירה גוברת עבירה, התפלל תפילת חון. בצהריים, אוכלים יחד עם החברים ארוחת צהריים, ואז נרגיש. החבר שלו אומר, יעלה ויבוא. ברכת המזון, יש יעלה ויבוא. אז האדם הזה נזכר, היום חודש טוב ומורך. נו, מה אמרתי בבוקר, בלי יעלה ויבוא, בלי הלל, בלי מוסף? מה עושים? טוב, להציל את המצב, הוא זכר, בסטמר, יש מניינים, גם בשעה אחת הוא רץ מייד לסטמר ומהר מהר יתפלל שם תפילת מוסף. איך? עד אחת וחמישים ושתיים. עד זמן לך? מה, שחרית? אבל מוסף, מוסף של ראש חודש. טוב, מוסף, יש עוד זמן. הוא רץ מייד לסטמר, הם מקפידים על זה, אם אחד יבוא בשתיים להתפלל לא ייתנו לו? מה זה השעה הזו? מי קבע להם את השעה הזו? הרבי האדמור? אני לא יודע. טוב, מוסף כל היום. אין שם מימון אחרי. אין. לא, יש שם מימון קצינים. אני לא יודע אם הם במימין, לא נראה לי. הנה, אתה רואה? שתיים ועשרים ובעקבים. חודש זמן נמחר זה היה בשתיים ועוד. זה היה שעון חורף או שעון קיץ? טוב. אז כמו שאמרתי, האדם הזה רץ מהר, מתפלל שם מוסף. אחרי שהתפלל מוסף, אחר כך הלך לחכם לשאול שאלה, כך וכך קרה לי, מה אני עושה? יש מחלוקת גדולה באחרונים, מה דינו של האדם הזה? האם צריך עכשיו להתפלל מנחה שתיים או לא? אם היה שואל אותנו מה היא קרה, אז היינו אומרים לו כך, הסדר הטוב הוא, קודם כל מנחה שתיים, חלל, מוסף, והסדר הטוב. כאן הוא לא שאל שאלות, הוא רץ מיד להתפלל עם נוסף, ואחר כך הוא בא לשאול. לכאורה, כמו שאמרנו, אם היה שואל היה טוב, אבל הבעיה שהוא לא שאל, ולכן יש מחלוקת האם תפילת התשלומין שהיה צריך להתפלל במקום שחרית, האם הרב שמואל יוסף הכהן תמיד מגיע לחניה למטה, מגיע לחניה למטה, השתלב למטה תגיד לה. כמו שאמרנו, אם היה שואל מהיקרה היה טוב, היה... הכל להתפלל, גם תשלומים לשחרית, היה מרוויח את הכל. אבל כאן, המחלוקת היא, הוא הולך להתפלל מנחה. בתפילה השנייה, תפילת התשלומים, בשביל מה אתה חוזר? בשביל לומר יעלה ויבוא. בבוקר בשחרית לא אמרת יעלה ויבוא. כעת אני צריך לומר יעלה ויבוא. אבל כבר אמרת מוסף. כמו בחזן, אתה אומר למה החזן לא חוזר? שתפילת המוספים לפניו, גם ביחיד הזה הוא כבר אמר בפועל, תפילת מוסף. זה הוויכוח שיש. הרמ״ם מפנו אומר שיצא ידי חובה וידי עבד ולא התפלל מנחה שתיים. הגאון חידה חולק עליו, הגאון חידה מביא שהרשב״א אומר שחוזר. והטענה היא, הרמ״ם מפנו היה מגדולי האחרונים. אם היה רואה את דברי הרשב״א, מן הסתם היה חוזר בו. אין כוח לאחרונים לחלוק על הראשונים. זו הטענה של הגאון חידה, ודברי הגאון חידה העתיקו הרבה אחרונים. כך פסקו להלכה פרי חדש, ערך השולחן שלמי ציבור זכרון לאברהם, ובא כל זה בשערי תשובה ועוד. אבל הדבר לא כל כך פשוט, עדיין יש בזה ספק ומחלוקת. המחלוקת מתחילה כך. אדם שיש לו טעות לא אמר יעלה ויבוא. התפילה שלו אפס, כאילו לא התפלל. או שהאדם הזה יתפלל, חסר לו דבר גדול, בגלל הדבר הגדול הזה מחייבים אותו לחזור שוב. זה הוויכוח שיש בין הראשונים. אם תאמר כדברי התוספות בברכות כוו שזה כן לקראת תפילה, זה לא ברכות לבת עלה, אלא שחסר לו, בשביל החיסרון אנחנו מחייבים אותו לחזור, אם תלך לפי התוספות. אז כאן אצלנו זה מסתדר יפה עם דברי, מסתדר יפה עם דברי הרמב״ם מפנו. מה כל העניין? הוא לא התפלל שחרית? הוא התפלל שחרית. אלא מה חסר לו יעלה ויבוא? הוא אמר מוסף, תיקן את זה במוסף. אבל לפי דברי הרי וחכמי פרובינציה, אדם שלא אומר יעלה ויבוא, פירוש הדבר שכל התפילה ברכות לבטלה, הכל אפס. אם חסר לו תפילה, צריך להתפלל מלכה שתיים. אז הרשב״ם יכול להסתדר טוב עם דברי התוספות בברכות כוו, ולכן לפי שיטה זו, כיוון שהאדם הזה חסר לו תפילה, לכן הרשב״ם אומר, אנחנו לא פוחדים, אנחנו אומרים לו תתפלל מלכה שתיים. אבל מי אומר שהרמה מפנו יודה למהלך הזה? אולי הרמה מפנו יסבור אחרת, ולכן עדיין יש לנו ספק ברכה לבטלה. אכן הפתרון הוא שיתפלל מלכה שתיים, אבל יאמר קודם תנאי לינדבה. יאמר כך, אם אני חייב, יש שם תשלומי שחרית, ואם לאו, אם אני לא חייב, יהיה נדבה. על ידי התנאי הזה לנדבה הוא מציל את המצב לגמרי. הזכרנו את המחלוקת הזו לפני חודש, מישהו זוכר? מה הייתה הדוגמה בדיוק לפני חודש? איך? הקלטת זוכרת. דיברנו לגבי ליל סוכות. אנחנו אומרים, רצה וחליצנו ויעלה ויבוא. היה השנה ליל סוכות, היה ליל שבת. ברכת המזון, אמר, שכח לומר רצה וחליצנו. אמר, יעלה ויבוא, עדיין, הוא חוזר. חזר. בפעם השנייה, אמר רצה וחליצנו, שכח, יעלה ויבוא. מה הדיון? צריך להתפלל תפילה שלישית או לא? תלוי במחלוקת הזו. אם תאמר כדברי העריף החכמי פרובינצה, כשיש לאדם טעות, אז אם כן זה אפס. הראשונה הייתה אפס. ברכת המזון השנייה, גם אפס. אפס ועוד אפס, אפס. אם כן, צריך לחזור פעם שלישית. אבל לפי דברי התוספות בברכות קבע, אפשר לחבר ביחד, הראשונה והשנייה, בסך הכול יש לו גם רצה, גם יעלה ויבוא. לא בדיעבד, יצא. סוכות, תעלה ויבוא. יש לך... כן, ליל סוכות הראשונה דבדי כולה עלמא. אנחנו, הגברים, חוזרים. נשים, נשים לא. גם פסח וגם סוכות. הנשים, יש הבדל בין פסח לסוכות. אבל אנחנו חייבים לאכול מדאורייתא כזית בסוכה, אז לילה דבדי כולה עלמא, אם לא אמר יעלה ויבוא. לא, אין מחלוקת. לילה ראשונה, לילה דבדי כולה עלמא, חייב לאכול כזית. אין ספק. אז לכן, לפי התוספות, אתה יכול לחבר. הראשונה אמר רצה, השנייה אמר יעלה ויבוא, תחבר את שניהם ודאבד יצא. למה הדבר דומה? הבאנו למשל, יש לי שתי מכוניות תקועות. אני מכונאי טוב, אני מוציא חלקים מכאן, שם כאן, ואז האוטו נוסע גם בעלייה. אז לפחות יהיה לי אותו אחד. אז להבדיל גם פה זה טוב, או כמו שאמרו הריב חכמי פרובינציה, שזה אפס ועוד אפס. איך ההלכה שם? שיאכל עוד כזית, יברך המוציא, יאכל עוד כזית, ועוד פעם יברך ברכת המזון לצאת ידי חובה למדינת כל העלמא. אם הוא שבע יותר מדי, לא יכול לאכול, מה יעשו? לא יכול, לא מסוגל לאכול, יחפש את הסטמר, יחפש שכן סטמר. אתה עדיין לא בירכת על ברכת המזון, תברך בשבילי, אתה מברך בקול רם. תכוון, יפתר אותי, זה הפתרון יושב לידו. מה אמר לי? ספק ברכות להקל. שם אין לך עצה שכאן בתפילה מצאנו פתרון טוב, מצאנו תנאי נדבה. אבל שם אתה לא יכול להגיד לו שיעשה ברכת המזון נדבה. אין ברכת המזון לנדבה, יש או חייב או לא חייב. אין נדבה. אבל בברכות המזון דאורייתא, אם הוא אכל דבר פחות. אפילו אם הוא אכל ושבע, שהתחייב בברכת המזון מדאורייתא, כותב התשבץ ברכת המזון דאורייתא, אבל להזכיר מעין המאורע, יעלה ויבוא וירצה, זה לא דאורייתא, אלא כל זה רק מדרבנן. כן, אבל הרי פה אומר שפה אין כלום, לא ברכתא מזון. אין כלום, מדרבנן, לא מדרבנן. אה, מדרבנן או ברכתא מזון? בוודאי. ידע חובה מן התורה, וכי התורה אמרה ואכלת וסבעת וברכת אם רוצה מאחד אצלנו. התורה לא אמרה איזה ברכתא מזון. הכוונה היא מדרבנן, לא מהתורה. מהתורה אתה צודק, זה בסדר. אבל מדרבנן חסר לו, ומדרבנן כאילו מחקו את הכול. אתה מוריד את הכל מהמסך, מדרבנן. אז כאן הספק הוא, המחלוקת בראשונים היא בדרבנן, ספק דרבנן נקולה, ולכן בדעבד לא יברך ברכת המסעונים. אין לו את הפתרון הראשון, הוא לא מסוגל לאכולות כזית. אין לו את הפתרון השני, לא זכה להיות שכן של חסיד סאטמר, אז בזה הפתרון האחרון הוא ספק ברכות לאקד. כל מקרה שלנו מוסף, אם למדע לא עבר זמן נשיאת שחר, אם לא יהיה מוסף, כן. ועוד עבר זמן חצות. אז שירוץ מיד יתפלל לשחרית. שחרית קודם, אולי. קודם כל מיד שחרית, היא ילכת לפי הסדר, ירוץ מיד יתפלל לשחרית, תגיד, יעלה ויבוא. לא, באמת לא לפי הסדר, הוא מתפלל מוסף כבר. לא, קודם כל שחרית. כיוון שעדיין לא הגיעה חצות, עוד לא עבר הזמן, שירוץ מהיר יתפלל לשחרית, ואחרי זה הלל, ואחר כך מוסף. לא, מוסף הוא התפלל, הוא טעה להתפלל מוסף. כשהוא בא לשאול אחרי שהוא פגים מוסף, ועדיין יש לו זמן, אפשר לשאול תנאי דין דבר. יאמר, אם אני חייב עדיין לשם שחרית, תהיה תפילת שחרית דין גם לי דבר, זהו, זה מה שיעשו. אם אדם לא אמר יעלה ויאמר במנחה לפני חצי שנה, עכשיו תנאי חזור, אז זה מה הטעם שהוא אומר לא עושים תנאי לדבר, אלא לפי מי שאומר שזה... כי אין מחלוקת. ששמעת דבר... אין מחלוקת. אדם שאמר את המנחה ולא אמר יעלה ויבוא, כולם מודים שחייב לחזור, אין בזה מחלוקת. לא, אבל הרב אמר שיש כאלה שאומרים שזה תפילה רק שכחת דבר... בסדר, נכון, זה תפילה, זה לא לבטלה, אבל חכמים חייבו אותו לחזור, כי הוא שכח דבר חשוב מאוד, ולכן חכמים חייבו אותו לחזור את התפילה, וזה מה שהוא צריך לעשות. כולם מודים שחוזר, השאלה היא למה חוזר. ונפקמינה הבאנו בשתי הדוגמאות האלה שאמרנו. יש עוד כמה דברים. נפקמינה מרן דיבר בזה למעלה וסימן ק.ח. הדוגמה שם היא כך. האדם הזה התפלל מנחה ביום ראש חודש, שכח ולא אמר לעלה ויבוא. אם הוא היה נזכר מיד, האם תכן מייד. לא נזכר. בלילה הוא רואה את החכם, פוגש את החכם, שעה חמש, רבנו, אני לא אמרתי יעלה ויבוא במנחה, מה הדין? הרב מסתכל, שעה חמש, שידי כוכבים. הוא לא יכול להתפלל כבר מנחה. השאלה היא אם יאמר הערבית שתיים. אם היה ראש חודש יומיים, יאמר הערבית שתיים. אבל בלילה השני זה ליל ב', זה לא ראש חודש. האם צריך לחזור או לא, גם זה שנוי באותה המחלוקה. אם נאמר שהאדם שלא אמר יעלה ויבוא, כאילו לא יתפלל בכלל, זה אפס. אז תחזר עוד פעם ותתפלל לערבית שתיים, למרות שבערבית הוא לא יכול לומר ראש חודש ולא יכול לומר יעלה ויבוא, שיחזור ויתפלל. אבל לפי דברי התוספות, זה לא אפס, אלא כל מה שמחייבים אותו לחזור בגלל החיסרון, כדי שיאמר יעלה ויבוא. כאן בלילה אין לו יעלה ויבוא, אם כן בשביל מה לחזור? זה היה נפקא מיניו במחלוקת. מרן התייחס לזה בסימן קח, סעיף יא, ומרן נתן לנו עצה, שיאמר אם ההלכה כעריף תהיה תפילתי חובה, תשלומין, ואם לאו תהיה תפילתי נדבה ויתפלל ערבית שתיים, זה התקנה לאותו אדם. זה טוב המה דברים אמורים, בחול. ליל שבת אי אפשר לעשות תנאי לנדבה. קראנו דבר כזה בליל שבת מה יעשה? יאמר לחזן שיחווה על ה... ונעלה בברכת מעין שבע. אדם שלא התפלל מנחה ביום שבת, זה קורה הרבה בחורף. אכל חמין טוב והיה עייף, קם בנץ, קם מוקדם, היה עייף. הוא חשב שהוא ישן חצי שעה ויקום להתפלל. אשתו הילדים הלכו לבקר את הסבא, היה שקט, והשקט הזה נתן לו לישון, מתעורר, חמש ברבע, שש, זהו, איבד סעודה שלישית, איבד מנחה. הוא רץ מיד, מתפלל בבית הכנסת, צריך לומר ערבית שתיים, בראשונה יאמר את ההון נתנו, בשנייה לא יאמר, בזה הוא משלים את מנחה. יש לי שאלה, אם תל אביב זה הפוסק הזה שאומר, הוא אומר שהפוסקים שסוברים שהיה, כאן הוא לא התפלל בכלל, כאן אין ויכוח. כאן, כיוון שהוא לא התפלל, אז מה, אבל פה זה לא אותו, זה פה, זה תפילה של שבת, זה תפילה של חול. אם אתה בא לאבו ולא אומר, החסרון שלי על ידי אבו, זה לא מועיל, זה אפילו שהתפללת לאחר מכן, תפילה, זה תפילה של שבת. הגמרא דנה בשאלה שלך בברכות כו'. והמסקנה של הגמרא, גם כשלא התפללתי מנחה, אני מתפלל ערבית שתיים. ותמיד תפילת התשלומים זה כמו אורח אצל בעל הבית. כן, בסדר. ולכן, כאן, אליבא דקולא עלמא, המסקנה של הגמרא שכן צריך להתפלל ערבית שתיים, אין בזה מחלוקת. גם אין דמה שסובר שלגבי הערבייה הראשונה. בין התוספות, בין התוספות, בין להריב, בין לאמור ובין לאמור, אליבא דקולא עלמא צריך. אין בזה מחלוקת. כל הבעיה מתחילה כשהאדם הזה, ביום שבת התפלל תפילת מנחה של שבת, רק היה חסר לו יעלה ויבוא. ובמוצאי שבת, מוצאי שבת זה כבר לא ראש חודש. שם יש תקנה, שם יש. שם אתה יכול במוצאי שבת, תנאי לנדבה. תעשה תנאי לנדבה, תרוויח. רק רגע, רק רגע. אם נאמר שהלכה כמו עריף, שאדם שלא אומר יעלה ויבוא חלילה, זה אפס, נכון? עכשיו הוא חיה בתפילת ערבית שתיים. אז הוא אומר עכשיו תפילת תשלומי. אולי ההלכה כהתוספות שלו? אז הוא אומר, תנאי לנדבה. במוצאי שבת אין לו בעיה. ליל שבת הוא לא יכול להתפלל בצורה הזו. קורבן נדבה יש בחול, אין קורבן נדבה בשבת כמו שלמדנו במשנה. לא שבת ולא יום טוב. אז אין קורבן נדבה, אין גם תפילת נדבה. אז מה הוא יעשה לצאת את זה חובה לבדי כולה? יאמר לה חזן תכוון עליי תוציא אותי ידי חובה בברכת מעין שבע. אמנם גם זו מחלוקת אבל רבנו משה גאון ומרן בסימן רסם וחץ סעיפות ג' כתבו שהדבר יכול להועיל. יש אפשרות בברכת מעין שבע לצאת ידי חובת התפילה ויעלה לו כאילו יתפלל תפילת מנחה בערב שבת זה הפתרון לשעת חירות. הנפקא מינה במחלוקת הזו עוד. האדם הזה התפלל מנחה ביום שישי זה ושכח ולא אמר ברך עלינו. אם נזכר מיד, מיד הוא נזכר ומתחיל מיד אומר את כל התפילה מחדש. לא נזכר מיד. ראש האדם הזה לא יודע הלכות, חיכה עד שהרב יבוא. הרב הגיע בשעה חמש ושואל אותו למה תברך עלינו? מה הדין? עכשיו חמש זה צאת הכוכבים. הוא לא יכול לומר עכשיו את תפילת מנחה הפסיד. מה יעשה? בלילה צריך להתפלל ערבית שתיים בליל שבת או לא? גם זה תלוי באותה המחלוקת. לפי דברי הריב החכמי פרובינץ, האדם שלא אמר ברך עלינו התפילה שלו אפס. כאילו לא יתפלל מנחה. כן, צריך להתפלל ערבית שתיים. אבל לפי דברי התוספות בברכות כוו זה כן תפילה. אלא מה, חסר לו ברך עלינו? האם בליל שבת כשהוא יגיד ערבית שתיים אתה קידשת האם שם הוא יכול לומר ברך עלינו? לא, הוא לא יכול לומר ברך עלינו. אם כן, מה התועלת שיחזור? וכאן אתה לא יכול להגיד לו שיעשה תנאי דין דבר. שוב אתה חוזר, אתה אומר לו את העצה שיאמר לחזן תכוון עליי, תוציא אותי בברכת מעין שבע. אבל למה תיקון חד לעשות על ידי האוטונוס או שזה תיקון בעצם לתפילה עצמה? אז זה זה, זו תפילה, זו תפילה, זו תפילה, זו תפילה. בסדר, אבל שיכוון, שיהיה אולי נדבה. אתה צריך ביטוח, אסור לך למסוע באוטו בלי ביטוח, זה מסוכן. כאן הביטוח, שלא יהיה ברכה לרטלה, מה זה? אתה אומר, אם לא, זה יהיה נדבה. אז בחול יש לך את הביטוח הזה. שבת אין לך את הביטוח הזה, לכן אתה לא יכול לחזור בעצמך. אתה אומר לחזן, הוא מכוון עליך ברכת מעין שבע, שמעת טוב, אני תאמן, זהו, יצאת אולי ידי חובה. דווקא מינה עוד, ראש חודש כסלו, עוד שבועיים. האדם הזה התפלל, תפילה ראשונה, שכח, לא אמר, ברך עלינו. אבל יעלה ויבוא, אמר. חזר עוד פעם, תפילה שנייה, להפך. אמר ברך עלינו, שכח, עכשיו, כבר שואל אותך, יצאת ידי חובה או לא? שוב, כמו הדוגמה של רצה ויחליצנו ויעלה ויבוא. אתה מחבר שתי מכוניות, יש לך לפחות אחד או שלא. אם תאמר, כמו התוספות, אז יש לו בסך הכול שתי תפילות שהן אחת, אבל אם תאמר, כמו הרי' וחכמי פרובינסה, הראשונה אפס, השנייה אפס, אם כן לא יצא ידי חובה, צריך עוד פעם לחזור תפילה שלישית. המסקנה היא שכן, יחזור תפילה שלישית, אבל יאמר תנאי לנדבה, רק שייזהר, שלא ישכח פעם שלישית, כן. שיתפלל מתוך הסידור, שלא יהיה לו פשלה עוד פעם. אם האדם הזה שכח ברך עלינו, ושכח גם יעלה ויבוא, אבל נזכר באמצע. הוא אומר, שים שלום, תורה וברכה, ואז הוא נזכר. לא אמרתי ברך עלינו, לא אמרתי יעלה ויבוא, עכשיו להיכן הוא חוזר? גם זה שנוי במחלוקת. והמסקנה היא, יעשה כך. יאמר את המשפט ותן תנאי מטר לברכה, יתחיל מיד רצה, יאמר, יעלה ויבוא, וימשיך הלאה. למה? אני עכשיו פוסק לרגע כמו עריף וחכמי פרובינצה. מי שלא יאמר יעלה ויבוא, מרצה והלאה זה אפס, כאילו הוא לא אמר, נכון? הוא לא אמר יעלה ויבוא, מהמילה רצה, כל הברכות האלו שהוא המשיך עד שים שלום זה כלום. אז איפה הוא נמצא כעת? הוא גמר כאילו את המילים שומע התפילה. בין שומע התפילה לרצה, מי שלא אמר ברך עלינו יכול להשלים, יכול לומר ותן תנאי מטר לברכה. אז הוא יכול להגיד עכשיו, ותן תנאי מטר לברכה, ימשיך רצה, יאמר, יעלה ויבוא וימשיך הלאה. נמצא שהקלקול זה התקנה שלו, הליבה דה הריב וחכמי פרובינצה. עוד דוגמה נוספת תהיה נפקא מינה. את הנפקא מינה הזו כותב בספר רגל יעקב. האדם הזה בליל שבת, במקום אתה קידשת, תחיל אתה חונן. המשיך. טעות בתוך טעות, במקום לברך עלינו, ברכנו. תחיל אשיב השופטנו, החזן צועק, יום השישי ויכולו השמים. ואז האדם הזה מתעורר מהחלום שלו, איפה אני? אשיב השופטנו כבראשונה, ליל שבת. אחר כך הוא נזכר, היה לו עוד טעות. הוא לא אמר, ברך עלינו. עכשיו, איך יעשה? ברן כתב בסימן רסם מחץ, סעיף ג', אם קורא לאדם טעות בתפילה, כל ברכה שהתחיל, צריך לגמור אותה. כאן הוא צריך לגמור את הברכה הזו. הוא התחיל, אשיב השופטנו. לפי דברי הרייף החכמת פרובינצה, כאן, שהוא לא אמר ברך עלינו, אז זה כאילו אפס. אז כאילו הוא עדיין נמצא בברכת השנים. מה שהוא אמר אחר כך, תקע בשופר גדול, תמחק את זה, תוריד את זה מהמסך של המחשב. את זה כאילו הוא לא אמר. לכן תאמר לו, תגיד ותן תנא ומטר לברכה, וחזור מיד לאתה קידשת. לאו דווקא אתה קידשת, ובמקרה דבר כזה גם בשחרית ומנחה של שבת, גם כן יהיה אותו קלט. אז השתמשנו בדברי הרייף החכמי פרובינצה לתיקון מאידך גיסא. זה המשמעות, זה הפתרון לשעת חירום. אדם צריך לדעת את כל ההלכות האלה, כי קורה לפעמים שהאדם טועה. לכן, ישנן את הדברים האלה. לפעמים האדם הזה עם ארץ, אבל הוא מראה לך בסידור, הוא רומז לך מה שקרה, ואז הבנת מה קרה לו, תן לו מיד את האמצע, תגיד ותן תנו מתן לברכה, ויחזור מיד לאתה קידשת, וימשיך משם והלאה על הסדר. הרב ריבוי, אם אני באמצע אמידה ומישהו שואל אותי שאלה, אם גם באמצע אמידה, אני יכול לרמוז לבטלה שלו? תרמוז לו, כן. אין ברירה, כדי שלא יהיו ברכות לבטלה, ברכות דאורייתא, לכן תרמוז לו, כדי שהוא לא ימשיך ויעשה ברכות לבטלה. אבל ולכתחילה אמרנו, צריך לשנן. אחיה אדם דן, אדם שטעה באיזה דבר, הוא לא יודע איך ההלכה, אבל הוא זוכר, אני למדתי את זה במשנה ברורה, הוא זוכר איפה. המשנה ברורה לא נמצא לידי, המשנה ברורה שמה. האם מותר לו ללכת באמצע העמידה, ילך, יעיין רגע בספר, יחליט מה ההלכה, ולפי זו יעשה. אומר אחיה אדם, כן, ההליכה, הוא לא מטייל באמצע, הוא הולך לטייל עכשיו, זה הליכה לצורך התפילה, ולכן הרב אומר שמותר. יש חולקים. יש מחלוקת גם בזה. שוב, המחלוקת תלויה בזה, אם תאמר ההלכה כמו הריף וחכמי פרובינצה, שאם יש לו טעות והוא ממשיך זה ברכות לבטלה, כל התפילה שלו... אפס, להציג ברכות ובטלה שלא יעבור, לא תישא את שם השבת דרך אנשיו? כדאי שילך כמה פסיעות. אבל אחרי שהוא למד את ההלכה שם, לא יחזור חזרה לכאן, שם הוא יעמוד ליד הארון, איפה שהוא ראה את הספר, שם היה, שם ימשיך, שם יגמור את העמידה. הכי טוב אמרנו שאדם ידע את הכל, שהמחשב בראש יעבוד טוב. אבל לפעמים הגיל עושה את שלו, אדם מבוגר, בן 90, בן 100, לא תמיד יכול לזכור, טוב שהוא זוכר באיזה ספר זה היה. טוב שילך, אין לו ברירה, כדי שידע מה הדין. קוראים הלל בדילוג. הרמ״פ עושה כדעת הכל בו, שאם אדם מסופק הוא לא יודע אם אמר יעלה ויבוא או לא, מסתפק, לא חוזר. כלל בידינו, ספק ברכות להקהל. אבל, מרן בבית יוסף הביא את דברי הכל בו, ומרן חלק על זה. מרן פוסק את דעת הירושלמי שחייב לחזור. ולמה? הרי גם מרן מודה לכלל ספק ברכות להקהל. מדוע מרן מחייב? היסוד של הירושלמי בספק שקול, אז אני אומר ספק ברכות להקהל. כאן, הרגל הלשון שלנו, כל הימים אתה אומר, ואתה ברחמך הרבים, אתה לא אומר יעלה ויבוא. אז כאן, על פי רוב, חזקה שלא אמר יעלה ויבוא, ולכן מספק מחייבים אותו לחזור. הוא נמצא באמצע עמודים, באמצע עושים שלום, מספק חוזר לרצה. גמר את התפילה, ושם הוא נזכר, כאן יש לו פתרון. גם על איבד ההרמה יש לו עצה. יעשה תנאי לנדבה. אם אמרתי יעלה ויבוא, יהיה לנדבה, וימנע ויהיה לשם חובה, ויחזור פעם נוספת. אבל אם זה ביום שבת, ביום שבת אין קורבן לדבר, הוא לא יכול לעשות את הפטנט הזה, אז הפתרון הוא שיהיה חזן. אם הוא יודע לחזן טוב, שחרית, מוסף, מנחה, יכול להיות חזן, ואז בתפילת החזרה יאמר, אם לא אמרתי יעלה ויבוא, אז אני יוצא ידי חובה לזה גם לעצמי. ואם אמרתי, אז זה יהיה רק בשביל הציבור, תפילת החזרה. זה הפתרון, כך יפתור את הבעיה בשבתות. הדוגמה של הירושלמי מתחילה בדברי המשנה. המשנה אומרת, אדם שאמר וכתבתם על מזוזות ביתיך ובשעריך, והוא לא זוכר אם הוא אמר והיה עם שמוע, והוא צריך להמשיך כעת למען ירבו ימיכם, או שלא אמר. זה הספק שיש לו. והאדם הזה, יש לו ספק דאורייתא בשחרית או בערבית, מספק חוזר לבעיה עם שמועה. אלא אם כן התחיל למען ירבו יסריכם הכת ואתה. אזי ירושלמי מוסיף, רבי יסע אומר, אם האדם הזה מסופק בתפילה, יש לו על איזה ברכה ספק? מספק חוזר. למה תגיד תפילה? דרבנן. אלא ודאי, ספק ברכות להקל בתפילה, נועם רנד, כי אם הוא דילג איזה ברכה, כל התפילה כולה ברכות לבטלה. ולכן מספק מחזירים אותו. זה דבר שמצוי הרבה בשחרית של הושענה רבה. אנשים עייפים, לפעמים אנשים נרדמים בעמידה. הסידור פתאום נופל מהיד שלו, הוא מתכופף, לוקח את זה. עכשיו, איפה אני נמצא? לפעמים הוא זוכר, הוא היה באמצע השיבה שופטינו. לפחות את זה הוא זוכר. אבל לפעמים האדם הזה לא זוכר. עכשיו, הוא לא יודע מה לעשות. לפי דברי הירושלמי, את הברכה אתה חולם מאה אחוז אמרת. מאיפה אתה מתחיל להסתפק? מהשיבנו. שאחזור להשיבנו. לא יכול לומר, אולי אמרתי אשיבנו וספק ברכות להקל. כי אם לא אמרת ואתה מדלג ברכה אחת, הכל לבטלה. זה הכלל שאמרנו, ספק ברכות להקל בתפילה, לא אמרנן. דוגמה נוספת, האדם הזה הגיע במהרה בימינו. מישהו צעק לו באוזן, יעלה ויבוא. זה בלבל אותו, עכשיו הוא לא יודע איזה במהרה בימינו. יש שניים בתפילה. במהרה בימינו, ברוך אתה השם, שובר אויבים ומכניע זדים. יש עוד במהרה בימינו, ברוך אתה השם, בונה ירושלים. הוא לא יודע, הוא בראשון או בשני. שוב, אותה הבעיה, מספק, צריך לחזור, היינו אחורנית, לומר ברוך אתה השם, שובר אויבים ומכניע זדים. לפעמים האדם הזה מתפלל מתוך הסידור, והסידור מראה לו, אז הוא נמצא ליד בונה ירושלים. הקודם זה בדף הקודם, אז לפחות הסידור זה מראה דרך מצוין, נהג מצוין, זה הפתרון. אבל יש סידורים גדולים ששניהם, שתי הברכות באותו דף, או עדיין לא מדפדף דף אחר, יש לו ספק. יש לי ספק, חייב לחזור. האדם הזה לא יודע אם הוא אמר ברך עלינו או ברכנו. מסופק. חייב לחזור. אולי יכול לומר, אולי אמרתי בסדר, יותר משישה חודשים אמרנו ברכנו. לא אמרנו ברך עלינו, כיוון שלא אמרתי כל החודשים האלה את המילה ברך עלינו, הלשון הורגלה כל הזמן, נאמר, ברכנו. מסתמא גם כעת, הלשון הורגלה. איך הירושלמי ממחיש את זה? רבי ירמיה היה אומר, אני מחזיק תורה לראש שלי, אפילו כשאני לא מכוון, מגיע לאהודים, הראש אוטומט יורד, כן. נכנס להילוך, נוסע, הכל בסדר, למרות שהוא לא מתכנן את זה. אז גם פה מסתמא הוא אמר שלא כהוגן, זה לא ספק 50%. זה על פי רוב, 90% שהוא אמר ברכנו, ולכן אם הוא עדיין לפני אשמע קולנו, יאמר שמה ותן תנו מתן לברכה. אבל אם הוא הגיע כבר למודיעין, חייב לחזור לברך עלינו כדי לתקן משם והלאה על הסדר. אחרי חודש, האדם הזה כבר התרגל, הלשון שלו התרגלה, אז אחרי חודש, אם יש לו ספק, מסתמא הכל בסדר. אבל, כל מה שאני אומר חודש, כל זה באדם בינוני. אבל אם האדם הזה חטיאר בן 101, וגם אחרי חודש הוא מרגיש עדיין, הלשון שלו לא התרגלה, זה תלוי לפי המציאות. ולכן כל מה שאני אומר חודש, חודש זה לנו, לאנשים צעירים. או העצה שמרן כתבי סימן קי״ז תשנן 101 פעם, רופא חולה המועצת ישראל יברך עלינו. אתה מרגיל את הלשון, אתה עושה הרצה, במקום לנסוע עם האוטו על ריק אלף קילומטר, אתה עושה לו הרצה של המנוע על ריק. אותו דבר גם פה, יגיד 101 פעם. כולם אמרו שינינו את זה, פתרו את הבעיה, אז זה הכי טוב. ואם יש לנו ברכה אחת, הוא יגיד רב סבוע ישראל, אז עכשיו הוא מצטט. אז אם הוא יסיימן, הביא את הברכה הזאת, זה יחזור ל... זה יתת תנאי, שאם הוא אמר או לא אמר, זה יתת תנאי. טוב, אין תנאים. בברכות קריאת שמע אין תנאים. שם אין, אי אפשר להתנדב נדבה. אתה יכול לתרום 101 שקל, אבל לא להתנדב עוד ברכה, ברכות קריאת שמע. אין. ולכן, אדם שאמר, הגיבור והנורא. יש פעמיים הגיבור והנורא. יש בברכה הראשונה, הגיבור והנורא הקדוש הוא וכולם מקבלים עליהם עוד מלכות שמים. יש בברכה השנייה, הגיבור והנורא, בטחנו נגינה ונשמחה בשועתך. הוא הגיע, הגיבור והנורא, והוא לא יודע איפה הוא. לפעמים הוא צמוד לחזן או צמוד לסידור, אז הוא יודע איפה בדיוק. אבל אלה שמתפללים בעל פה ולא הולכים עם החזן של האשכנזים, החזן לא אומר בקול רם את הכול, רק התחלה וסוף, הללויה, הללויה. שם הולכים מהר יותר. הוא לא יודע. כאן מספק הוא לא יכול לחזור ולומר הגיבור והנורא, בטחנו, אלא יאמר הגיבור והנורא, נגינה ונשמחה בשועתך. אם הוא רוצה לחזור עוד הפעם לאהבת עולם, כן, אבל לא יכול לחזור מספק. והסיבה היא, לפי הרשב״א אנחנו לומדים שאין כאן ספק ברכה לבטלה, כי אין הצמדה מוחלטת בכל זה. שם התפילה כולה, מהשם שפתה תפתח מברכת אבות, עד המערכת אמרו ישראל בשלום, הכול מעכב, הכול מחובח. שלפת, חסר לך, ברכה אחת ברכת עלינו, הכול לבטלה, הכול נפל. כאן לא. כאן אם הוא אמר אהבת עולם בלי יוצר אור, בדיעבד הברכה היא כן טובה. ולכן אתה אומר על הראשונה, אולי הוא אמר ספק ברכות לעכב. ימשיך הגיבור והנורא, פתחנו, נגינה ונשמחה בשועתך. זה הדין שיוצא על ליבה, זה הרשב״א, ולכן אין לדמות את הדוגמה הזו לדוגמאות הקודמות של ספק ברכות לעכב ותפילה. כאן הדין הוא שונה לגמרי. כשאמרתי בתפילת מרחמה רגילה, אם יש העולם ברך עלינו, הוא יעלה ויבוא, נשאל עוד ברכה אחת על ידי כמוה נמצאים. כן. אז אם הוא יאמר את הברכה הזאת, ויכול להיות, נסיים את התפילה, יכול להיות הוא אמר ברך עלינו, הוא יעלה ויבוא. אחר כך יעשה פילת דבר, שאם הוא לא אמר... בסדר, ערבית שתיים. יעשה ערבית שתיים, וזה יטיל את המצב. או אם זה היה לו בערבית, עכשיו הוא צריך שחרית שתיים, יעשה תנאי לנדבה, אבל את הנדבה הוא אומר בין עושה שלום עם אומן לבין התפילה השנייה. לא צריך להקדים. כל מה שאמרנו, תפילה שתיים, אסור לו לחזור פעמיים את ברכות יוצר. רק את העמידה שמספרדה היא תפתח. ברכות יוצר אור וקריאת שמא, הוא אמר אותם בסדר, אסור לו לחזור. אלא שחרית שתיים, הכוונה, רק את העמידה. או מנחה שתיים, רק את העמידה. הוא לא חייב לחזור עוד הפעם למנצח על הגתית, כך גם בערבי. בכל ימי ראש חודש צריך לומר הלל. אתה אומר, הללו אל וקודשו ישמע 12 הילולים, כנגדם אנחנו אומרים בכל ראש חודש הלל. אבל הגמרא אומרת בתענית כח שלא אומרים הלל שלם, אלא מדלגים את הקטעים, לא לנו, כל עם ישראל נוהגים לומר את ההלל, אין בזה שום ויכוח. כמו שהגמרא אומרת שם בתענית כח, כך כולנו נוהגים. המשמעות של הגמרא שמה שבזמנם עדיין המנהג הזה לא היה נפוץ. לא כולם היו אומרים את זה. אבל היום בעולם כולו, כל היהודים בכל העולם, כל העדות, כולנו אומרים הלל. והשאלה היא, לברך על ההלל או לא לברך על ההלל? הרי הגמרא אומרת שזה לא חובה, זה מנהג. אם תאמר שזה מנהג, אולי לא מברכים על מנהג. הרי הגמרא אמרה בסוכה מ' ד', ביום הושענר הבא אתה לוקח חמישה בדי ערבה, חובט אותם, חבית חבית ולא מברך. למה לא מברכים? כי זה מנהג נביאים ולא יסוד נביאים. אם כך תאמר, הוא עדין גם פה שעל העלה לא יברך. ובאמת, כך כתבו להלכה הרמב״ם ורבנו ישעיה המטרני. יש אומרים כך גם לדעת השם. רוב הגאונים והפוסקים לא אמרו כך, אלא צריך לברך על ההלל של ראש חודש, וציוונו לקרוא את ההלל. כך דעת בעל הלכות גדולות, רב סעדיה גאון, רב נטרונאי גאון, רב היי גאון. כך דעת הריף, הראש, המאירי, כמעט כל הפוסקים כולם אמרו שכן נברך. התוספות הרגישו בזה, התוספות שם שאלו, אם אתה אומר חבית חבית ולא בריך, למה על ההלל של ראש חודש כן אפשר לברך? הרי גם זה מנהג. סדור התוספות, שמה זה נענוע בעלמא, אתה עושה דבר קל, על זה לא צריך לברך. אבל לומר הלל זה דבר חשוב מאוד. מנהג חשוב כזה, בוודאי שמן הראוי שכן נברך. אלה דברי התוספות, וכך נוהגים כל האשכנזים, החסידים והליטאים, כך נוהגים יוצאי טוניס ג'רבה, הג'רבאים, יוצאי אפגניסטן, ההראטים, מברכים על ההלל בראש חודש, הטורקים, יוצאי טורקיה, וחלק מהמרוקאים, המרוקאים בדרום היו מברכים. יש חלק שלא היו מברכים, בימי כנסת לא היו מברכים. חלק כך, חלק כך. להלכה, מרן מסכם, מביא את המחלוקת ואומר המנהג כאן בארץ ישראל, כדעת רבנו ישעיה והרמב״ם, שלא מברכים על ההלל. לכן אנחנו כאן בכל הבתי כנסת, לא מברכים על ההלל. בא מג'רבא, אתה אומר לו ברוכים הבאים לעירנו הקדושה וכולי, תעשה לו קבלת פנים, תשים לו שלט בכניסה, הכל טוב ויפה. הוא שואל אותך, ראש חודש, כסלו, אני אומר ברכה או לא אומר ברכה? הוא שואל אותך, יש בזה מחלוקת, והמסקנה היא שלא יברך. מחלוקת היא לא רק בזה, על כל המנהגים שהיה לו שם בג'רבא. האם הוא מביא את כל המנהגים יחד איתו במטוס? יש לו מכולה של מנהגים, מביא במזוודה את הכול, או שישיר את המנהגים שם ומקבל עליו את המנהגים של ארץ ישראל. מה תגיד, הרי המשנה אמרה חומרי מקום שיצא משם? על זה אומר מרן דווקא את רוכרת סימן רשת ב', זה דווקא כשדעתו נחזור, הוא בא לכאן רק תייר, התייר, יש לו חומרי מקום שיצא משם. אבל כאן האדם הזה גמר עם ג'רבאזון זה סוף הכס לכל צרותינו. ברוך השם, הוא הגיע לארץ ישראל והוא רוצה לעשות את הכול כמוני. עליבא דמרן, אין לו רשות לשנות ממנהגי ארץ ישראל, ואסור לו לברך על ההלל. יש חולקים. העצה היא כך, תעשה לו אתרה, אתרת נדרים, תעשה לו אתרה אחת על הכול. מה הפתח שאתה פותח לו? הוא אומר, אני מתחרט שלא אמרתי בכל המנהגים האלה בלי נדר. ברגע שהוא אומר את המילה הזו, החכם עם עוד שניים יגידו לו מותרים לך, מותרים לך, ואז מהרגע הזה והלאה הוא לא ג'רבאי, הוא ירושלמי. לא צריך לקחת אותו למקווה, לעשות לו גיור לחומרה, אלא הוא ירושלמי, זהו, הוא גמר עם כל המנהגים, וממילא לא יברך על הלד וראש חודש. לפני חמישים שנה, ליד אשקלון הקימו מושב של ג'רבאים, מושב ב... תודה רבה. ברוכים הבאים, דהיינו הקדושה וכולי, תעשה לו קבלת פנים, תשים לו שלט בכניסה, הכל טוב ויפה. הוא שואל אותך, ראש חודש כסלו, אני אומר ברכה? הוא לא אומר ברכה, הוא שואל אותך, יש בזה מחלוקת, והמסקנה היא שלא יברך. מחלוקת היא לא רק בזה, על כל המנהגים שהיה לו שם בג'רבה. האם הוא מביא את כל המנהגים יחד איתו במטוס, יש לו מכולה של מנהגים, מביא במזוודה את הכול, או שישאיר את המנהגים שם ומקבל עליו את המנהגים של ארץ ישראל. מה תגיד, הרי המשנה אמרה חומרי מקום שיצא משם? על זה אומר מרן דווקא את רוחב סימן רשת ב', ודווקא כשדעתו נחזור הוא בא לכאן רק תייר, התייר יש לו חומרי מקום שיצא משם. אבל כאן האדם הזה גמר עם ג'רבה זלזה סוף הקיף לכל צרותינו, ברוך השם הוא הגיע לארץ ישראל והוא רוצה לעשות את הכול כמוני. עליבא דמרן, אין לו רשות לשנות ממנהגי ארץ ישראל ואסור לו לברך על הליל. יש חולקים. העצה היא כך, תעשה לו התרה, התרת נדרים, תעשה לו התרה אחת על הכול. מה הפתח שאתה פותח לו? הוא אומר, אני מתחרט שלא אמרתי בכל המנהגים האלה בלי נדר. ברגע שהוא אומר את המילה הזו, החכם עם עוד שניים, יגידו לו מותרים לך, מותרים לך. ואז מהרגע הזה והלאה, הוא לא ג'רבהי, הוא ירושלמי. לא צריך לקחת אותו למקווה, לעשות לו גיור לחומרה, אלא הוא ירושלמי, זהו, הוא גמר עם כל המנהגים. ומ' אלאן לא יברך על הליל בראש חודש. לפני חמישים שנה ליד אשקלון הקימו מושב של ג'רבהים, מושב ברכיה. והרב שלהם היה הגאון העצום. הרב של ג'רבה, הגאון רבי רחמים חוויתא הכהן, הוא בא יחד איתם. הגיע ראש חודש, שאלו אותו, ילמדנו רבנו, מה אנחנו עושים? נגיד עליהם? נברך? ולא נברך על ההלל. אמר להם הרב, כן, תברכו על ההלל, כך מוכרח מהגמרא באהבה מציעה פג'. ולמה? מה נשתנה מהדוגמה הקודמת שאמרתי? הגמרא שמה עוסקת בפועל. פועל צריך להגיע לעבודה עמוד השחר וכו', הגמרא מביאה את כל ההנחות. והגמרא מקשה על זה. בשביל מה אתה צריך להגיד לי את ההנחות האלה? הרי תמיד יש בין עובד ומעביד, תמיד המנהג הוא שקובע. אז נראה איך המנהג. אם המנהג כשהוא מגיע בעמוד השחר, אז הוא יעבוד בשעה חמש עמוד השחר. הגמרא עונה, לא, מדובר כאן בעיר חדשה. ולכן צריך לומר את ההלכות האלה. שואלת הגמרא גם בעיר חדשה, ליכזה מאיך כאתור, נראה מאיפה הם באו, לפי זה נחליט. הגמרא אומרת שהם לא באו קבוצה אחת מעיר אחת. זה בא מירושלים, זה טבריה, זה צפן, זה באר שבע, לכותא. מהקושייה של הגמרא נשמע, אם באמת הם באו קבוצה אחת ממקום אחד, כל המנהגים שהיה להם קומפלט חלים בעיר החדשה. דרכיה לא הייתה כמו ירושלים, ירושלים תמיד היה כאן יישוב. אז אם בא לכאן איזה ג'רבאי, אז הוא כמה כמה נטמע בתוכנו. אבל דרכיה זה לא היה כך, היה מקום חדש. הבניינים החדשים האלה, באו הג'רבאים, ישנו בתוכם. ולכן דעת הרב לדמות את זה למה שנאמר שם, ולא רק בזה, כל מנהגי ג'רבא. הם אלפי הלכות בארבעה חלקי שולחן ערוך שהם שונים מאיתנו ועליהם, לפי דעת הרב, עליהם ינהוג חומרה בכל מכל כול לא רק בזה הנפקא מינה גם לתימנים התימנים, הבלדים, לא הולכים לפי מרן, הולכים לפי הרמב״ם יש הרבה מושבים בארץ, ללכת בפרוזדור ירושלים, תמצא מאות מושבים ברחבי הארץ, כולם על תארת הגזע, לא רק ראש העין, אלא תלך למושב אשתאול או לאחרים, תרם מושבים שלמים, כולם תימנים. לפי דברי הרב, יחול עליהם הדין הזה, ואסור להם לשנות ממנהגי תימן, אלא חייבים להמשיך בשיטת הרמב״ם. לדוגמה, אנחנו מולכים את הבשר, אחרי המליחה אתה מבשל ואוכל. הרמב״ם לא מקל, לא מתיר בזה, הוא אומר, לא, צריך קודם חליטה במים רותחים, עכשיו, אנחנו כאן, באנו לירושלים, כמה כמה בתים, בסדר, נגמר הסיפור. אבל התימני הזה לא התבטל. מושב אשתאול, לא היו שם קודם ירושלמים, לא היו שם אוכלוסייה אחרת, אלא ישר מהמטוס הביאו את התימנים לאשתאול. אז התימנים האלה, הקבלה של הוראות הרמב״ם ממשיכה לחול עליהם, ואסור לו לאכול בבית עוף מבושל כמו שאני אוכל. אלא אחרי שהוא מולח ירתיח קודם מים ויעשה חליטה, יזרוק את החתיכה לתוך המים הרותחים, ואחר כך, והוא הדין, אם יהיה מושב שכולו יזדים, אז גם ליזדים יהיה אותו כלב. רק רגע, גם ליזדים עשו כמו התימנים, לחומרה כמו הרמב״ם. כך סיפרו לי הרבה יזדים בחוץ-לארץ, מה הם שמים את העוף במים קרים על האש? מחכים קודם כשהמים נרתחו, ואחר כך היו שמים את הבשר במים הרותחים. כך היה ליזד. אני לא יודע אם יש בארץ מושב של יזדים. יש בית כנסת יזדים, אבל מושב על טהרת הגזע אני לא מכיר. זה הנשיא צריך לעשות להם, להקים להם מושב חדש, להביא את היזדים שנשארו שם. ואם הוא עוזב את המושב אחרי 20 שנה? שוב, הוא יעזב את המושב ויבוא לכאן, ברגע שהוא יבוא לירושלים, נוכל לעשות לו עטרת נדרים, ויוכל לעשות כמוני כמוך כל המנהגים של ירושלים. אבל כל זמן שהוא גר שם, שם גם עטרה לא תועיל לו, ויצטרך להמשיך באותם המנהגים שהיה לו. ולכן מצווה גדולה להקים להם תלמוד תורה, ותלמוד תורה צריך שיהיה לא בהיגוי שלי כמוני כמוך, בהיגוי התימני. איך בתימן היו אומרים ברוך אתה, זה מה שצריך לעשות להם כשה... לומדים ביסודות. כן, ביסודות אצל האשכנזים לומדים. בסדר, אבל צריך שיהיה להם מורי אחרי הצהריים, שיביאו מורי כדי שילמד אותם איך לבטא היטב, שהביטוי לא יישכח מהם. כיוון שהם, כמו שאמרתי, הגיעו למושב ויש להם שמורת טבע רוחנית באותו המקום, הם חייבים להמשיך את המנהגים שלהם. אני הבאתי דוגמה על חליטה. יש עוד מאות הלכות בדברים אחרים. אני אעבור לנושא אחר, אבן העזר. אישה שהתקוטטה עם בעלה, ומרוב קטטות, מרוב זה, כבר נמאס לה ממנו. לא יכולה לחיות איתו חיי אישות. מאיס עליי. הוא היה מכה אותה, עושה לה כך ועושה לה כך. היא באה לבית הדין מבקשת גט. האם כופין את הבעל, הטענה של מאיס עליי היא טענה חזקה, שבינות ישראל לא יהיו כשבויות חרב, או נאמר לו, אי אפשר לכפות. הוא רוצה, יגרש. לא ירצה, לא יגרש. מחלוקת בפוסקים, הרמב״ם פוסק, כופין אותו להוציא. יש חלקים. שוב, מה ההלכה תהיה? כל מי שיבוא לו בית דין, כל מי שתבוא לו בית דין, לא נוכל לכפות את הבעל בטענת מאיס עליי. אבל אם תבוא התימנייה ממושב זה וזה, והיא תאמר מאיס עליי, אז בזה באמת נוכל לכפות את הבעל. אבל בתנאי, בית הדין צריך לרדת לעומק אם הטענה הזו היא באמת או שיש לה איזה מאהב ויש לה איזה מחזר והיא אומרת את זה כדי, אם זה האמת, אם בית הדין מתרשם שבאמת הדברים האלה לא הצגה, אז באותם המושבים יש להם, אתה אומר, הוראות הרמב״ם. לא רק אנחנו הגברים, גם התימנייה, גם הנשים, גם היא יכולה לומר, אני לא קיבלתי הוראות על שולחן ערוך, אני גרה באשתאון, אני גרה בראש העין, ושם בראש העין היא יכולה להמשיך בבשורת של הרמב״ם, היא תוכל לבקש מבית הדין, אני דורשת כפייה לגאה. הבעיה הייתה, היה אחד כזה שקראו לו יחיא, והוא מת, עליו השלום כבר, בלה 40 שנה בבית הסוהר. אמרו, כפייה, מה זה כפייה? אם לא תיתן גב בית סוהר. הוא הלך לבית הסוהר, נהיה שם הגבן של בית הכנסת, מצא חן בעינה, נשאר שמה. לא עשו לו שהגת יחיא, נשאר שמה, מצא חן במקום, אומר, אני לא צריך לעבוד, יש לו כאן אוכל בחינם, אני מופת. טוב. דווקא שהבעל גם גבנים. נכון, בתנאי שגם הבעל גבנים. אני מסכים איתך. ולכן, בית הדין באמת בודק את המוצא בקטע הזה, ואם הוא מתרשם שבאמת האישה הזו אומרת את הדברים בכנות, שבאמת הוא מאוס עליה, אז יכול להיות שתהיה כפייה לגן. בכלל זה דרך. אני עברתי בכוונה לדוגמאות, יוראי דעה, אבן עזר, כדי להמחיש את ההיקף העצום של השאלה הזו לגבי אותם המושבים שהביאו את כולם בבת אחת, והם היו הראשונים באותו מושב. יש מושבים שהביאו לשם רק עיראקים, יש מושבים שהביאו לשם רק רודים, כל מקום היו אז בשנות ה-50. היום זה כבר מעורבב, היום זה סלאט, אתה רוצה להקים מושב חדש, אז אני ואתה והוא והאוכלוסייה המעורבת מקימים הצעירים החדשים. היום אין את הדוגמה הזו, אבל אז בשנות ה-50 הייתה אוכלוסייה אותנטית, יותר חד-גוונית, ולכן שם הייתה הבעיה האמורה, ועל זה יש לנו את המסקנה שאמרנו. הוא מבין, אדם שמתבלל אצל אשכנזי, מה לגבי הברכה, יענה או לא יענה? הנציב, לפי דעתו, צריך לענות. הנציב מסביר ואומר, גם אני באתי הרמב״ם לרבנו ישעיה, שצריך להיזהר, לא לומר ברכה להלם, וגם לפי דעתם, זה אני ואתה שלא נהגנו לברך. אבל הרמב״ם מודה, מי שנהג, בבקשה שיברך, זה לא ברכה לבטלה. זאת אומרת, כל הוויכוח הוא רק עליי, אבל לא על האשכנזי. לפי זה, אם אשכנזי מברך, אתה עונה אמן. אבל יש חולקים. רבי שלמה קלוגר ועוד חולקים, ולכן רבי שלמה קלוגר היה ממליץ לאלה שבאים מארץ ישראל, שלא יברכו על ההלל בראש חודש. להלכה, כשאדם שומע אשכנזי שמברך, וציוונו לקרוא את ההלל, שלא יגיד אמן בצורה רגילה, אלא יאמר, ברוך ה' לעולם, אמן ואמן. ואז ממה נפשך? אם אני חייב לענות אמן, אמרתי אמן ואמן. אם אני לא חייב, אמרתי פסוק, ואז אין חשש לאמן יתומה. הבעיה שכנגד אלה שחולקים על הנציב מביאים ראייה מדברי התשבץ. גדול רבני אלג'יר לפני 600 שנה היה גאון אוי שמוען בן צמח, ונכדו הכינו בועז מספר. בבית הכנסת של הסבא היו אומרים קידוש בליל שבת, למרות שלא היה שם סעודה. והוא סבר שזה לא טוב, אבל הם נהגו. במקום לנהג לא אומרים סווג ברכות להקל, הם היו מקדשים. התשבץ לא היה עונה אמן. אתה רואה שחמירה סכנתה מייסורה. אדם שעונה אמן יתומה על ברכה לבטלה, חלילה יהיו ביניו יתומים. ולכן, בגלל שחמירה סכנתה, הוא לא יכל לבטל את המנהג, הם נהגו, אבל הוא לא היה עונה אמן. אז כמו שם, תאמר הוא עדין גם פה. כמו שם הם נהגו לומר קידוש, גם פה הם נהגו לברך על העלן. גם פה אני לא יכול לענות אמן. יותר מזה כותב הפרי מגדים לגבי אשכנזי שמברך וציוונו על מצוות תפילין. אנחנו מברכים רק ברכה אחת, להניח תפילין. אשכנזים מברכים גם על תפילין של ראש אפילו אם הוא לא דיבר. הפרי מגדים דן, אפילו האשכנזי עצמו כששומע את חברו, אולי לא יענה אמן אחרי ברכת חברו. למה? לגבי ברכה אתה אומר במקום מנהג, לא אומרים ספק ברכות להקל, אבל לגבי עמנו אולי חמירה סכנתה מייסורה. אם הוא היה רואה את התשבץ, בוודאי שהיה שמח שהוא כיוון לסברה של התשבץ. ולכן חיפשנו דרך ועצה ואמרנו שכן יענה, אבל עם חברת ביטוח של הפסוק, כדי שלא יהיה לו שום סכנה, שום ספק. בזה הוא פתר את הבעיה עליבא דקולעאלמא. אפשר לשמוע שבעולם הוא הולך לניח תפילין. עליבא דקולעאלמא חייבת לענות אמן. ודאי. אז הוא חייבי, לא חייבי. זו הטענה של אביר הלכה. אביר הלכה אומר בסימן רשתתווה, אם עכשיו בא אליך אשכנזי, אשכנזי הזה אמר את זה מסכן, הוא חזר אתמול בתשובה, לא יודע כלום מה החיים שלו. שואל אותך, איך אני מניח תפילין? מה אתה אומר לו? תברך, גם על תפילין של ראש עוד ברכה, וציוונו על מצוות תפילין. אז אם אתה אומר לו, אתה פוסק לו, אתה מורה לו שיברך, אז איך אתה לא עונה אחריו אמן? זו הטענה של אביר הלכה, וכך דעת חכם מנציון ועוד. אבל, יש חולקים, כיוון שיש חולקים על פי דברי התשבץ הקודם שאמרנו, להלכה אנחנו חוששים באמן את עומה, וכן אמרנו פתרון. אם אתה אומר את הפסוק ברוך השם לעולם, אליבדיקו לעלמא, זה פתרון מצוין, כי טוב פתרון. לפני ארבעים ושש שנים היה לאבא ישיבת אור התורה, צעייה בבית כנסת ישועה ורחמים. וראש החבורה שם היה, ראש הקבוצה היה הגאון, מורנו חכם בן ציון. היו שם הרבה חכמים. היה לומד שם חכם שלום כהן, היה שם חכם בן ציון כהן, הרב יוסף רפון מאמריקה. היו הרבה חכמים לומדים שם. כשהצייה יביע עומר חלק א' לאור, אז אבא הביא להם את הספר, הם היו הראשונים. שם ראו את הטענה של האבא שאסור לענות אמן אחרי האשכנזים בראש חודש. ולא מצא חן בעיניהם. הם כולם דיקשו לו את הקושייה של הביאור הלכה. הם חלקו עליו בפרט הזה. אבל האבא לא חזר בו, לא נסוג אחור, נשאר בדעתו. שאל את רוב החכמים בעולם, יגידו לך כמו חכם בן ציון. הוא אומר, הם נהגו, יש להם על מי לסמוך, מה אתה רוצה? הם נהגו, אנחנו לא יכולים לשנות להם את המנהג. אבל אנחנו בכל אופן חוששים לנו לדידם, ולכן פתרון, גם במצוות תפילין, גם שם, אם שמעת את האשכנזי הזה, תענה אחריו, ברוך השם לעולם, אמן ואמן. יש עוד מאות מחלוקות בהלכות ברכות, וכולם יהיה שייך אותו כלל. לדוגמה, שתיתי כוס תה. מחלוקת בין הרמב״ם והראב״ם היא מברך בורא נפשות. אדם שותה מים בבת אחת רביעית 80 גרם, מברך בורא נפשות. אבל את התה אני שותיתי לאט-לאט. האם אני אברך בורא נפשות או לא? מחלוקת. אנחנו לא מברכים, ספק ברכות ליקר. אשכנזים נוהגים לברך. עכשיו, אני שומע אשכנזי, אני עונה או לא? גם שם המסקנה, יאמר ברוך השם לעולם, אמן ואמן. כל זה עם מה אשכנזי אמר, ברוך אתה השם, אמר את ברכת בורא נפשות רגיל. אבל אני שומעתי פעם את הגאון הרב אוירבך, הוא היה המורה שלי, והוא עשה עצה, לבדי כולה עלמא. ואז אני יכולתי לענות גם אמן, לבדי כולה עלמא. הוא לא אמר את הברכה רגיל, אלא התחיל כך. ונברך דוד את השם, ושם אמר את הפסוק כולו, ברוך אתה השם אלוהי ישראל, אבינו מעולם ועד עולם, מלך העולם, בורא נפשות רבות וחסרונן. אז כאן הייתה לו חברת ביטוח. אם תאמר שלא צריך לומר בורא נפשות, אבל הוא אמר פסוק מדברי הימין, אמר ויברך דוד. ולכן, שם אין חשש ברכה לבטלה, כשהוא אמר ברוך חיה עולמים, אני עניתי אמן, לי לא היה בעיה. אבל לא כולנו יודעים את הפטנט הזה, ולכן מי שלא אמר ויברך דוד, אתה תיקח קופה, תגיד לו שלוש פרוטות. יש בעיה, אז אתה בא, ומתחיל את ההלן כבר. בסדר, עוסק במצווה, פטור מהמצווה. אם אתה התחלת כבר הללויה, אתה באמצע ההלל, אין לך בעיה. כל הבעיה היא כשאתה מחכה. אתה ממתין, ואז אתה שומע את הברכה. גם הברכה האחרונה היא על הילוכה, גם שם את אותה בעיה יש. לפעמים יכולה להיות בעיה הפוכה. נסעתי מבני ברק לירושלים, מחר אני עולה לספר תורה, אומר הגומל. אנחנו הספרדים מברכים הגומל גם מעיר לעיר. אשכנזים לא מברכים אלא אם כן הלך ממדינה למדינה. עכשיו האשכנזי יודע, אני לא הייתי לא באומן ולא במקום אחר. הוא יודע שאני סך הכול נסעתי בתוך הארץ. עכשיו בשבילו, לפי דעת הרמה בסימן רשי ט', הברכה הזו היא לא ברכה טובה. האם האשכנזי יכול לענות אמן אחרי הגומל שלי? כאן הבעיה בצורה הפוכה מההלל. שוב, גם שם יש בעיה. אשאל אותך מה אתה אומר לו. אתה תענה, ברוך השם לעולם, אמן ואמן. למה לא? תני לי איזה, אין כולי ארבע מודיעים מברכים. שם יש מה מלוקד גבוה. אפילו יש אשכנזים בעצמם שאומרים על זה, אחר כמובן ברוך השם זוהר מלכותו לעולם ואיום. נכון, נכון. ויש אשכנזים בעצמם. נכון. זה לא דומה. נכון, ולכן... האישה שומעת ברכה יציבה... נכון, ולכן הדוגמה של הפרי מגדים, מזה לבד לא היינו יכולים ללמוד, כי רוב ככל הפוסקים סברו שאסור לברך על אבל. אנחנו מתבססים יותר על התשבץ. הכוח שלנו הוא לא הפרי מגדים אלא התשבץ. סתם הוא מוסיף גם את הפרי מגדים. אבל בעיקר זה התשבץ. והדברים של התשבץ, הרי הרמב״ם אמר שכן צריך לקדש. רבנו יונה אמר לקדש. הרמב״ם בתשובה אמר לקדש. הרבה ראשונים אמרו לקדש, ולא רק אמרו. היו מקומות בעולם שכך נהגו. עד עכשיו יש מקומות שנהגו... היה הכנסות אורחים, שהיה הכנסות אורחים ב... הטעם, הטעם, בגלל שפעם היה, אפילו בתי נתן בבקרי התקנה לפי הרמב״ם. אפילו אם עכשיו אין אורחים, לפי דעתם כן צריך. אז אתה רואה שזה מנהג חשוב מאוד. הרי מהתורה לא צריך שיהיה סעודה. כדי שבמקום סעודה זה מידי רבנן. ולהוציא ידי חובה מהארץ שלא יודעים לקדש, או נשים מסכנות ועזרת נשים, לכן הנהיגו, כך אומר הבן העיני. יש חמישה טעמים למה כן נהגו שמה, ואפילו אחי, למרות המנהג, למרות הטעמים, הוא פחד בעניית האמת. ולכן גם אנחנו פוחדים. מה שבטוח, בטוח. תגיד ברוך השם לעולם. זה הדבר. סגולה גם, כן. אז יהיה לו גם זה וזה. תודה. יש בעיה, בעיה קשה. אני אתחיל את הסיפור של הפוסקים, ואחר כך אני אחזור לדוגמה שלך. הגאון חידה מספר כך, הלכתי לומר שיעור בג'רבה. קראו לי, צריך לומר שיעור, נסעתי חודש אחד, אני אומר שיעור, והגיע ראש חודש, נתנו לי להיות חזן. הגעתי הנה ל... נו, בחרב הוא תברך. האם אני יכול לברך בשבילם או לא? זה הדוגמה, זה הספק של הגאון חידה בחיים שם. לפשוט את הספק, הוא מביא את הגמרא במסכת פסחים קו, יש שם שני פירושים בסוגיה, וזה הנפקמינה בעניין הזה. שם הגמרא מספרת על רב השם, הגיע לאיזה מקום, ביום שבת בבוקר אמרו לו לקדש לאנמור קידושה רבה. מה זה קידושה רבה? רבה זה גדול להגיד מקדש השבת בבוקר? מה הוא עשה? הוא ראה שכולם יש להם כוסות יין. פה אצלנו רק המקדש, שמה כל השנה היו נותנים, היה להם יין ושפע. אז הוא במילה האחרונה, הגפן קצת העריק, ניגן. הוא ראה אחד הזקנים, לוקח את היין ובא לשתות. הוא מבין שנגמרה הברכה, זהו זה, גם הוא לקח ושתה, קרא על עצמו החוכמה תחיה בעליה. זה הסיפור. לפי רשב״ם, רשב״ם מרגיש שמה. ומה היה קורה אם אותו הזקן לא היה מרים את כוס היין? מה הוא היה עושה? היה ממשיך. למה? הם נהגו, אתה צריך לעשות כמותם. אז מזה לומד הגאון חידה, אף אמור נאמר כך, אפילו שאני ירושלמי בן ירושלמי ואני לא אומר ברכה על העלן, אבל אתה עכשיו נמצא בג'רבה, אתה החזן שלהם. תגיד ברכה וציוונו לקרוא את העלן. זו הראיה. אבל החולקים מביאים פירוש אחר בגמרא. ספר המכתם אומר, אנחנו יודעים שהאדם שהיה אנוס לא אמר קידוש בליל שבת, חייב לומר ביום, בבוקר. אז הוא הבין שהם כנראה בלילה לא אמרו קידוש, לכן הם ביקשו לקדש לנו אמור, קידושה רבה. אם אותו הזקן מה היה מקריב את כוס היין, הוא היה מקדש בשבילהם, אף על פי שיצא מוציא. ולכן לפי זה נפלה הראיה. ולכן, הוא הדין, לפי זה השאלה שלך. נסעתי חזן, ואני נמצא או בסוכות או בפסח בחוץ לארץ. אני ישראלי שדעתי לחזור. אם דעתי לחזור, לי יש רק יום טוב אחד. אני מתפלל, אתה חונן, בלחש, ואני אומר, אתה חונן. עכשיו, הם מזמינים אותי, חזן, בכבוד. איך אני אהיה חזן שלהם ואני אגיד, אתה חונן לאדם דעת? אני לא יכול. הם אומרים, אתה בחרתנו, אצלם זה יום טוב שלי. מצד שני, אני לא יכול לומר להם, אתה בחרתנו. בשבילי זה חון, אני אומר, אתה חונן. ולכן המסקנה היא, אסור לו להיות חזן שם. ביום טוב שני, ישתמט. אמרו לו בכבוד, למה לא יכול להתחיל? ותתפלל חנה, פרשת העקדה, עד נשמת קול חי. נשמת קול חי, ייתן לחזן האמריקאי שהוא ימשיך נשמת קול חי. אצלי אין נשמת קול חי, אני צריך להמשיך להשתבח שומך. זה הדין. למה? גם שם אתה חושש לדעת ספר המחתם, הא בהא תליא, לא מסתכלים על המקום שהוא שם, כי דעתו לא חזור. ולכן אסור לו לומר, טוב, אם אין חזן, אולי פתרון לשעת חירום, אני מסכים איתך. אבל אם, מה עושים? אז רואים רוב השנה. אם רוב השנה והחגים הם פה, אז הם ישראלים. אם רוב השנה והחגים הם שם, אז הם נחשבים תושבי חוץ לארץ. אתה רואה את הוויזה שלו, הדרכון שלו, הוא בחר בבוש, בחר ב... אתה רואה שהוא עדיין, ראשו ורובו, הראש שלו עדיין שם. הוא נמצא פה כתייר, הוא נמצא פה דרך אגב, אבל עיקר החיים שלו זה שם, הוא חייב לשמור יום טוב שני. אבל אני, אני ישראלי. האם אני הולך לשמה שלושה-ארבעה ימים על מנת לחזור? ולכן בחיי גוונה, אני אסור לי לומר אתה בחרתנו, גם כדי להיות חזן אני לא רשאי, אלא ביום טוב שני שלהם אתה בחרנו. אותנו, יגיד, אחד משלהם, החזן שלהם, ולא אני. כן, אם הוא יחליט מאותו רגע והלאה, אני נשאר כאן כל החיים. פה יושב כי הבאתי, מצא שם הרבה בשר, הרבה כסף, והוא החליט. אם יחליט ככה, כן. אבל אני לא נהיה אצלו להחליט ככה. לאחר מכן הוא יודע שהוא יחזור. לא, לא, לא. אי אפשר לעשות רמאות. זה רמאות. זה לא יעניין. כשנוכחים להיות חזנים שם בזה, מחזנים שאתם חסרים בידיים יותר טובים לבעיה. למה? אין להם שום בעיה. הוא יכול להישאר שם גם בחג, יום טוב ראשון, הוא יכול לחזן להם, הכל טוב ויפה. מה עם השניים יום שניים? רוצים, הוא יגיד להם שלא. הוא יגיד להם, אני צרוד. יגיד להם מראש, יגיד להם מראש, אני חזן אצלכם בחג רק יום טוב ראשון. יום כף שני, אני סגן של החזן, אני עוזר לו עד להשתבח. כך יגיד להם עד נשמת קול חי או שמחת תורה הוא לא יהיה שם בשמחת תורה חזן בתפילה אבל נרקוד להם למחוא כפיים לעשות להם פרקי חזנות כבקשתך להגיד להם את כל שירי הבקשות למה לא שיגיד להם זה הוא יכול לעשות ואת זה הוא יעשה בצורה מושלמת אבל להתפלל תפילה עתה בחרתנו זה לא אפילו לעלות לספר תורה יש בעיה עד כדי כך גם זה שב ואל תעשה אצלנו יש יום אחד שמיני עצרת שהוא גם שמחת תורה אצלם זה מפוצל לשניים שמיני עצרת יום טוב ראשון שמחת תורה זה יום טוב שני אצלנו יום טוב שני כג תשרה יום ראשון פירקנו את הסוכה הנחנו תפילין אמרנו אתה חונן שם אצלם זה שמחת תורה עכשיו אותו אדם הזמינו אותו שיעלה לספר תורה מה יעשה יעלה או לא יעלה אז לא יעלה, יש בזה בעיה. היה המעשה הזה לפני חמישים שנה. ראש ישיבת חברון, אז היה הגאון רבי יחזקאל סרנא. הוא נסע לשם להביא כסף לישיבה. הישיבה הייתה במצב קשה מאוד, והם ידעו שהוא תלמיד חכם גדול, אז יום קודם הודיעו לו, רבנו, אתה תהיה חתן תורה. טוב שאמרו לו יום קודם. הלך למלון בלילה, בלילה זה כבר אצלנו מוצאי שמחת רחון, הרים טלפון לירושלים, לרב פרנק. רבנו, כך וכך העניין, מחר אני אעלה שם לספר תורה, חתן תורה, או שזה ברכה לנטלה. אצלי זה לא חתן תורה, אצלי זה אתה חונה לאדם דעת. הרב אמר לו שכן. והאב אמר לו, כיוון שכבר אמרו את השם שלו ברבים, היעמוד, הגאון, הרב, הורנו, הרב, יחזקאל בן, בן חיים וכו'. אז כיוון שאמרו וזה, תעלה. הוא עשה לו ספק ספקה עם תיקון יששכר. תיקון יששכר אומר, בכל עת ובכל שעה אפשר לעלות לספר תורה ולברך. לכן הרב, בדיעבד, אמר לו שכן. אבל לכתחילה לא. לכתחילה, נכון שאתה כהן, אין עוד כהנים בעולם, רק אתה תשתמט. דקה לפני כן, לפני שמגיעים לקצה רגע אחד החוצה, יעלו כהן אחר במקומך, וזהו, אתה תשתמט ביום צוף שני. אל תבליט את זה שאצלך זה חול, אבל מצד שני גם תיזהר, אל תעלה לספר תורה. יש כאן עדיין ספק ברכה לבטלה. אם זה היה בשני וחמישי, היה קל יותר. אבל השנה זה היה יום ראשון. יום ראשון אצלנו אין בכלל ספר תורה, אין חיוב מעיקרה. אז איך אתה עולה שם חתן תורה, וזאת הברכה שברך משה? לנו זה לא שייך. יום שני זה יותר קל. אם היה יום שני וחמישי, יש מקלים יותר. יכול להיות דוגמה כזו גם בירושלים, בכותל המערבי, יום שישי, י״ד ואדר, עוד ארבעה חודשים. גם שם יכולה להיות דוגמה כזו. הדוגמה היא כך, יש הרבה מהערים הרחוקות, באים לכותל, יש להם בר מצווה, באים לירושלים. והחתן עבר מצווה, או מרמות או מקום אחר, הגיעו בכל המשפחה לכותל. עכשיו, אצלם זה פורים. הם באים עם מגילה, עם ספר תורה, הכול. עכשיו, הם מוצאים ספר תורה ביום שישי, קוראים ויבוא עמלק. אני ירושלמי, בי״ד אין לי פרשת ויבוא עמלק. הלכתי לשם להגיד מזל טוב, ובבקשה, בכבוד, תעלה, כהן, לוי, ישראל, נותנים לנו ענייה. שוב, אותה הבעיה. יום שישי, אין לנו ספר תורה בכלל. אמנם הגאון רבי יעקב אל גזי בספרו חוג הארץ אומר שיעלה, אבל יש חולקים, ולכן כדאי שמה גם כן שתברח. אתה תבוא שמה, תשמח אותם, תשיר להם, אבל כשיגיעו קרוב לעליית כהן, תברח רגע אחד לצד, שלא יראו אותך, שתתנו לכהן אחר משלהם, ואחר כך תבוא, תשיר להם, יאומת אבא דה רבנן, בהמשך אתה יכול להשיר איתם, אתה עונה אחרי יממן. אין לי ספק, הם חייבים בי״ד, זה לא ספק ברכה. לא צריך להגיד ברוך השם בעולם אמן או האמת, כי הם חייבים בוודאי, אבל אני לא רשאי לעלות לספר תורה שלהם. תתנו לי פתיחת ההיכן, אני אקח. הקמת ספר תורה, אני אקח. אבל עלייה לברך לגבי ברכה, יש לנו בעיה חמורה. אין הבדלים, אני הולך לדבר, אני רוצה להעביר את זה על כל דבר. כן, אותו דבר, אין הבדלים. לא יבוא ולא יהיה אדם שמתפלל בבית אבלים ביום ראש חודש. האם אומרים שם הלל או לא? ואם כן, מה הדין של האבלים? המסקנה היא, לא טוב לומר את ההלל באותו חדר. יצאו לחדר המדרגות על המרפסת, יגידו שם את ההלל. כך כותב שיבולי הלקט בשם ריבר יהודה, טעמו בנימוקו. אנחנו אומרים בהלל, לא המתים יהללויה ולא כל ירדי דומה, הם פטורים מהמצוות במתים חופשי, ואנחנו נברך יאה. הרי הנשמה נמצאת שם באותו חדר. אתה כאילו לועג לאותה הנשמה. היא לא חייבת, ואנחנו נברך יאה. לועג דרש, חרף עשהו. לכן אומר הרב, יותר טוב שיצאו החוצה ולא יגידו בפנים. טעם שני, אתה אומר, זה היום עשה השם, נגיד לה ונשמחה בו. וכי האבל יכול לשמוח, אפילו שלום אסור לו לומר, כאן וחומר שמחה, איך תאמר לפניו? ולכן אמרנו שיצאו החוצה. לפעמים זה לא מסתדר, לפעמים קשה להם לצאת החוצה, יורד בחוץ גשם, אז לפחות שהאבל, האבלים, יעברו לחדר אחר. זה מה שאנחנו דורשים מהם כדי לא להסתבך במה שאמרנו. והאבל עצמו ביום ראש חודש לא אומר את ההלל. אלא אם כן, יום ראש חודש זה יום השביעי. ואז יפסיקו רגע, יגידו לו את הפסוקים. יוציאו אותו מהשבעה, יגידו לו לא יבוא עוד שמשך, הוא קם מהשבעה. ואז הוא יכול מייד לומר יחד איתם את ההלל, ובזה פותרים את הבעיה. אבל אם זה לא השביעי אלא הרביעי או החמישי של האבלות, שם יש בעיה, ולכן לא יגידו את ההלל, אלא יצאו החוצה למקום אחר. בספר הר הכרמל, כשדן בזה, הוא אומר, כל זה אם אותו האדם מת באותו חדר, אז הנשמה הולכת ובאה מהקבר לבית. אבל אם האדם הזה נהרג בפיצוץ במחנה יהודה, אז הנשמה שלו שמה, תדליק את הנר שמה, ולא בחדר הזה. הם אלא יכולים לומר גם הלם בחדר הזה, זו הטענה של הר הכרמל. יש חולקים. ולכן אמרנו המלצה, עצה טובה, לעבור לחדר אחר, לצאת לחדר המדרגות, כדי לא להיכנס בשום ספק, בשום מחלוקת. גם האבינים לא אומרים, תענה בחדר המדרגות? לא, האבינים לא אומרים. אם זה חנוכה, דבר שהוא חובה, אמרנו שהאבל חייב בכל המצוות, כמו שכתוב בסוכה קפה, יברכו. אבל מה שאם כן לגבי הלל של ראש חודש, שזה רק מנהג, אתם מנהג והעוקר מנהג, ולכן האבינים עצמם בתוך שבעה לא יגידו בשום אופן את ההלל. רק אנחנו כן אומרים, לא באותו חדר, אלא יוצאים החוצה. אבל כשיש לך הלל עם ברכה, כמו סוכות, חנוכה, שם אין דררה, אפילו האבינים עצמם חייבים בכל מכל כול. אז אם הוא נפטר בטלפונים והוציאו אותו מהבית, אז זה לא משנה אם הביאו אותו או לא. מסתכלים על רגע יציאת נשמה, זו הטענה של הר הכרמל. ולכן, לפי דבריו, אין לנו בעיה יכולים לומר את ההלל אפילו באותו בית. למה? כי הנשמה לא נמצאת שם, אלא הנשמה הולכת ובה למקום יציאת הנשמה. לכן, אלה שהדליקו נרות שם במחנה יהודה, איפה שהיה הפיצוץ, הם טוב עשו. למה? היה יציאת נשמה של המסכנים ההם, ולכן יש להם על מי לשמוך מה שהם עשו. אומנם רגילים גם בבית לעשות את הנר, למרות שהוא נפטר בבית חולים או במקום אחר, אפילו אחי יש גם טוענת רבה ועצומה באותו מקום. בבית חולים אתה לא יכול לקחת נר. איפה שהוא נפטר בבית חולים, תשים נר, יזרקו לך את זה, הם פוחדים שלא תהיה שרפה. אבל במחנה יהודה, שם, איפה שקרה האסון לצערנו, שם שמים נרות, אף אחד לא נוגע בזה, שם יש להם על מי לשמוך אנחנו כופלים את הפסוקים הודיך כעניתני כי ההתחלה של ההלל כל הפרק מן המצר ושם התוכן הוא כפול אתה מגיע לסוף לכן חוזרים לפי דברי רבנו ארי בשאר הכוונות מי הודיך כעניתני עד האחרון הודו להשם כיתו יש חלק שעד הו ענה השם הושיענה עד שם כופלים בהמשך לא כופלים אנחנו נוהגים כדעת רבנו ארי כופלים את הכל גם את הפסוק האחרון הודו להשם כיתו כי לעולם חסדו רבי חנניה בן הקשיא אומר