שו"ת; כתיבת סת"ם, כוונה בשמות הקודש: דיני "לשמה", כתיבה, תיוג, תיקונים ועוד...

- - - לא מוגה! - - -

ולכל ידידי באולפן ולכל המאזינים, יהי רצון שדברי התורה הללו יהיו לרפואת כל הפצועים, שהקדוש ברוך הוא יתמיד את בריאותם בעזרת השם במהרה. נאמר הערב דברי תורה ממה שכתב לנו מרן ביורא דעה בהלכות ספר תורה, סימן רע״ו. אדם שבא לכתוב ספר תורה, תפילין, או מזוזות צריך לכתוב את הכול לשמה. לפני שהוא מתחיל לכתוב את ספר התורה, הוא אומר, אני כותב לשם קדושת ספר תורה. כך גם לגבי התפילין. כך גם לגבי המזוזה. הוא מתחיל מזוזה שנייה, עוד הפעם הוא חוזר ואומר. מתחיל מזוזה שלישית, עוד הפעם חוזר ואומר, אני כותב את המזוזה כשם קדושת מזוזה. או אפילו למגילת אסתר, אנחנו אומרים את הדברים הללו לפני שהוא יתחיל, ויהי בימי אחשורוש, הוא אומר, אני כותב לשם קדושת מגילת אסתר. אם האדם הזה לא עשה כן, וכתב ספר תורה ולא אמר לשמה, או כתב מזוזה, תפילין, ולא אמר כלום. אתה לא רואה שום דבר, אתה לא מרגיש כלום על המזוזות או על המזוזות, לא ניכר על זה. כשיש איזו טעות אנחנו מרגישים, אתה בודק את המזוזה, אתה רואה שחסר אות, או שיש שם פירוט, דיבוק, דברים כאלה, טעויות כאלה רואים. אבל טעות כזו, כמו שחסר בלשמה, זה כמו החיסרון של הנשמה מהגוף. לדעת הרבה פוסקים, החובה הזו לשמה היא מן התורה, הלכה למשה מסיני, שצריך לכתוב ספר תורה, תפילין ומזוזות לשמה, ואם לא יעשה את זה, יהיה פסול. כך דעת התוספות בעבודה זרה כוו, כך נראה מדברי המרדכי, וכך פסקו להלכה בספר דבר שמואל, סימן עו, רבי עקיבא איגר, בגיליון השולחן הארוך בסיוון רשע עו, השדה חמד במערכת כ', כלל קמ״ט ועוד. אמנם הקריאת ספר למערם טיראני, הוא אומר שזה דרבנן, אבל רוב ככל הפוסקים נקטו שהחובה היא מן התורה. ולכן, כשהמואל רוצה לקנות ספר תורה, מזוזה או מזוזה, מן הראוי שיהיה זהיר מאוד שבא ליד. זה לא עגבנייה או מלפפון חמוץ. כשאתה קונה תפוח אדמה, אתה יכול לקנות בבסטה הכול אותו דבר. אתה רואה לפניך את התפוח אדמה ואתה לא חושש. אבל כאן, אם הוא הולך וקונה באיזה חנות, לך תדע אם באמת המזוזה הזו נכתבה לשמה או לא. דבר כזה לא ניתן לדעת. ולכן, כדאי שכל אדם ישאל קודם כל את החכם, ישאל שאלה, למי אני צריך ללכת, למי אני ניגש, ממי אני קונה את המזוזה או התפילין, ואז החכם יפנה אותו ליהודי ירא שמים שיראתו קודמת לחוכמתו, ועושה את הכול בחוכמה ובתבונה, עושה את זה לשמה, ואז בעזרת השם יוכל לזכות לקיים את המצוות הללו כהלכתן בצורה מושלמת. אדם שלא עשה כן, לא חשוב אם זה היה בשוגג או במזיד. גם אם זה קרה לו בטעות, שלא אמר, שלא כתב דשמה, בדיעבד הכל פסול. נוסף לכוונה הכללית שהוא אומר, שאני כותב ספר תורה לשם קדושתו, כשהוא יגיע לשמות הקודם, שם הוויה ברוך הוא, אדנות וכיוצא בזה, לכולם הוא חייב לומר לפני כן, אני כותב שם הוויה ברוך הוא לשמו של הקדוש ברוך הוא, שהכל יהיה לשמה, ואז הכתיבה יכולה להועיל. לפי הקבלה, על פי דברי הזוהר, יש כוונה מיוחדת, ויש סופרים מירי שמיים, תלמידי חכמים, שכותבים את הכול בקדושה ובטהרה, ברוך השם, עושים את הדברים בטוב טעם, ודאי שמהם היה טוב לקחת כזה ראה וקדש. אבל בדיעבד, אפילו אם לא עשה את הכוונות האלה, לא עשה את אותם הייחודים שעל פי הקבלה, אבל אמר את המשפט הקצר הזה, שהוא כותב את שם ה' לשם קדושתו, גם זה מועיל לכתחילה, והמזוזה, התפילין או הספר תורה, הרי הם כשלים בוודאי. פעמים רבות הסופר שוכח. כולנו בני אדם, צור ילדך תשי. בשכחה בעולם. ולכן בא רבנו משה מקוצי בספרו, ספר מצוות גדול, הסמג, ונתן עצה לאותם השכחנים. ואת העצה הזו כותב גם התורה זהב בסעיף קטן ד', ועוד מאחרוני אשכנזים הלכו בעצה הזו בדרך הזו. הוא אומר, נעץ כך בבוקר כשאני מתחיל לכתוב בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. לפני שאני כותב את המילה אלוקים, אני אומר שאני כותב שם ה' לשם קדושתו, וכל האזכרות שבא לשמן. זאת אומרת, הוא עושה תנאי שהוא רוצה לקדש את כל שמות הקודש. כל אותם השמות, י' כו' כאדנות, אל, אלוהים, שדי, צבאות, את כולם הוא מקדש באמירה הזו שהוא אומר בבוקר. וגם אם אחר כך שכח, אחרי שעה הוא כתב שם ה' ולא קידש, לפי דברי הסמג והתו, הדבר הזה יכול להועיל. אבל בספר זרע אמת, בחלק א', סימן ו', הוא מסופק בזה עם הליבה דה מרן, אם הדבר יכול להועיל. יכול להיות שאם באותו רגע הוא לא אמר בפה שהוא מקדש את שם ה' לשם קדושתו, אבל לפחות הוא זכר, יכול להיות אולי שהמחשבה אולי כן תועיל. כך משמעות רבנו יונה בשערי תשובה, באיגרת התשובה הוא כותב שיזכור הסופר כשכותב שהאזכר הוא כותב. משמע שאם לא אמר, אבל לפחות הוא זכר, יכול להיות שהדבר כן מועיל. וכך כותב גם להלכה בספר יזכיל עבדי בחלק ה', סימן נ״ז, הוא סמך על הדברים האמורים. גם בספר כל יעקב לבעל כף החיים, הוא דן בנושא הזה בסימן רע עו סעיף קטן ד׳, והוא מספר שגם הגאון רבי יוסף חיים, גם הוא סמך בדבר הזה לכולה. יש הרבה חולקים על הדבר הזה, יכול להיות שאולי עליבא דה מרן ייתכן שהדבר הזה לא מועיל. ולכן, הסיכום להלכה, אנחנו לא סומכים על זה מלכתחילה, אלא כל אדם ואדם שבא לכתוב ספר תורת תפילין ומזוזות, והוא רוצה שזה יהיה כשר בוודאי לכל הפוסקים, לפני כל שם השם שהוא בא וכותב, הוא חייב לומר בפירוש, אני כותב שם השם לשם קדושתו. אבל, למרות הכול, כדאי שאעשה את התנאי הזה בבוקר, כדי שאולי חלילה ישכח והדבר הזה יוכל להועיל, שלא יצטרך לגנוז את אותה המזוזה. העיסאי, יש לנו מקומות שאינם חייבים בוודאי, אלא מכוח ספק. אותם המקומות שאין ספק אם בכלל חייבים במזוזה, יכול להיות שמזוזה כזו תהיה כשרה לאותה המרפסת. הרי מרפסת שאין בה תקרה, מרפסת קטנה, דעת רוב הפוסקים שאינה חייבת במזוזה. נכון הדבר שאנחנו כן מחמירים ואנחנו כן שמים מזוזה, אז יש לנו כאן ספק ספקה, אולי היא לא חייבת במזוזה, אפילו אם תאמר שהיא חייבת, אולי ההלכה כדעת הסמג והתז שמזוזה כזו כשרה, זו התקנה, זו העצה בלכתחילה לעשות עם אותה המזוזה. כך גם לגבי תפילין, לאדם עני מרוד שמחפש תפילין בזול, אין לו לשלם יותר ממאה על הכל. טוב, בשעת הדחק נוכל אולי להכשיר דבר כזה, נוכל לומר אולי בזמן הזה סתמה לשמה כאה, יכול להיות אולי שהדבר יכול להועיד. בספר בית אהרון שהובא בביאור הלכה סימן ל״ב, הוא אומר, כשאדם כותב בזמן הזה ספר תורה, סתמה לשמה כאה, ולכן הוא אומר שיש הבדל בין דורותם לדורנו. בזמנם היו כותבים כל דבר, כשאדם רוצה לתת לילד שלו חומה שהיה כותב האבא. היום אנחנו קונים הכל מן המוכן, הכל מודפס. ממילא, כשאדם כותב, בוודאי שהוא כותב אך ורק לשם קדושת ספר תורה. ממילא, המחשבה הזו סתמה לשמה כאה, אולי יועיל גם פה למאן דאמר, ולכן סמכנו על זה בשעת הדח הגדול. אבל, ולכתחילה, כמו שאמרנו, אסור לסופר לסמוך על זה. זאת ועוד, אם הסופר הזה כותב ספר תורה מהודר, הוא לא כותב איזה ספר שכשר בדיעבד, אלא משלמים לו 40 אלף דולר על מנת שיכתוב ספר תורה מהודר. וטעה וכתב שם בצורה הזו, קשה לנו לסמוך מלכתחילה על דברי הסמכ ועתה במקרה הזה, אלא עדיף לקלף. עדיף לקלף את אותו שם השם, לגנוז את השם השם הזה, ולחזור ולכתוב בקדושה, בטהרה, שיאמר בפירוש בפה. הוא לא יכול לעשות מהאנשים צחוק, לקחת מהם מחיר יקר ולתת להם ספר תורה שכשר אולי בדיעבד. ולכן אעשה את העצה האמורה, כדי שחלילה לא תהיה כאן רמאות, לא תהיה כאן הונאה. ואם זה במזוזה, כמו שאמרנו, ידגיש להם שהמחיר של המזוזה זה לא 50 דולר, אלא אני לוקח 10 דולר, כי המזוזה הזו כשרה רק בשעת הדחק. היא כשרה רק לאותו מקום, למרפסת, שהוא בגדר ספק. כך גם אם ירצו ממנו לאיזה משרד. הרי במשרד לא ישנים, אנשים רק עובדים שם, ואין שם לא בית מלון, לא שינה ולא דבר אחר. ולכן גם במשרדים, יש ספק, יש לנו סימן שאלה, אם יש חובה מעיקר הדין לקבוע שם מזוזה. אז אם הזמינו אצל הסופר הזה, הזמינו אצלו מזוזה ממשרד ראש הממשלה, אז יוכל לתת להם את המזוזה הזו, יוכל לתת להם, כי בלב הכי שם אסור לברך על המזוזה. וכן, כל כיוצא בזה, במקומות שאנחנו יודעים שאין חיוב מעיקר הדין, יכול להשתמש באותה המזוזה, זה הפתרון לשעת חירום. הרעיון הזה שאנחנו מדברים לגבי כשרות ספרי תורה, תפילין ומזוזות, הרעיון הזה יכול גם להועיל במקום אחר. מרן באורח חיים, סימן ה', מרן כתב לנו, כשהאדם בא לברך ברכה, הוא בא כעת לומר, ברוך אתה ה' לברך ברכה שהכול נהיה בדברו. הוא חייב לכוון כשאומר את שם השם, אם זה ביום, היה הווה ויהיה אדון הכול. בלילה אנחנו אומרים הפוך. כך גם כשהוא אומר אלוקינו, צריך לכוון תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות. אם חלילה האדם לא מכוון, היה אדם אומר שהוא ייתן על זה את הדין וייענש בגינם. הוא מספר, זה שהיה, איזה יהודי צדיק וחסיד שעבד כל חייו את השם. אחרי מאה ועשרים הגיע לבית דין של מעלה, נתנו לו ספר תורה. שאלו אותו, קיימת מה שכתוב כאן? אמר להם, כן. מי מעיד? באו כל אותם עשרות אלפי המלאכים שנבראו מהמצוות שלו והעידו שהוא קיים את הכול. שאלו אותו, האם קיימת מצוות ראייה ורבייה להנאתך או לשם שמים? אמר, לשם שמים. ושוב באו המלאכים והעידו. הביאו לו ארבעה טורים ושאלו אותו, קיימת מה שכתוב כאן? אמר להם, כן. מי מעיד? באו שוב אותם עשרות אלפי מלאכים והעידו שהוא קיים את התורה כולה, את כל מה שכתוב בארבעה חלקי שולחן ארוך. בסוף שאלו אותו שאלה אחרונה. האם נזהרת בלא תישא את שם השם אלוהיך לשווא? האם כשאמרת שמות הקודש האם כיוונת בברכות? הוא שתק. איך אומרים היום? בזמננו שומרים על זכות השתיקה. בשמים אי אפשר לשמור על זכות השתיקה, שם לא יועיל לו כלום. ואז באו מלאכי חבלה, מלאכים שחורים שנבראו מאותם האזכרות שהזכיר בלי כוונה. ואז דנו אותו, או לגיהינם או לגלגול, בגלל שהוא היה צדיק גמור, חוץ מהבעיה הזו הוא קיים את כל התורה, לכן נתנו לו את זכות הבחירה איפה אתה רוצה. הוא העדיף ללכת לגיהינם מאשר לחזור בגלגול. אלה דברי ספר חיי אדם, דבר שהוא מדהים בעוצמתו, עד כמה הדבר הזה חמור, כשאדם בא לומר את שמות הקודש, איך הוא צריך להיזהר. ולכן, כשאנחנו באים להתפלל שחרית או תפילות אחרות, אנחנו צריכים להיות מרוכזים היטב, לא לחלום חלומות, לא להיות מפוזרים, אלא צריכים לחשוב אך ורק על הקדוש ברוך הוא, ולכוון את הכוונות האלה כשמזכירים את שמו, היה, הווה ויהיה אדון הכול. אבל לא נתעלם שיש אנשים שזה קשה להם מאוד. אדם שהיום חזר בתשובה, רק היום מכיר את בוראו. תאמרנו שיכוון בכל הברכות, את השם הזה, היה הווה ואהיה אדון הכל. זה קשה לו, קשה עליו הדבר מאוד. אם נתבונן היום במציאות נראה שהרבה אנשים לא מקיימים את ההלכה הזו בפועל, לא מחמת חליל הרשעות, אלא מחמת הקושי שבדבר שהריכוז שלנו הוא חלש. לכן, כתבו בספר יסוד ושורש העבודה, בספר תפילה לדוד, אמרו גם שם את העצה הזו. כשאני בא מחר בבוקר לברך את הדרכה הראשונה על נטילת ידיים, לפני זה אני אומר שאני מכוון בכל הברכות, שאני אומר שם השם, שהקדוש ברוך הוא היה הווה ואהיה אדון הכל, ובשם אלוקינו, שהקדוש ברוך הוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. ואז האדם הזה מברך את הדרכה הראשונה, ברוך אתה השם, מזכיר שם השם, ואומר וחושב באותו רגע בכוונה, היה הווה ואהיה אדון הכל. כשהוא ממשיך אלוקינו ומכוון, תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. ואז הוא מסיים, מלך העולם, אשר קדישנו במצוותיו עיצומנו על נטילת ידיים, ואז הברכה הזו יכולה להועיל להמשך, אפילו אם בהמשך חשב בשם השם רק אדון הכל, גם זה יכול להיות מספיק. זה החידוש של הרבנים, וזה בנוי על דברי הסמק והתז. נכון שאצלנו כאן אמרנו שאנחנו לא סומכים על זה, כאן הרי לפי דעת התוספות, לפי דעת המרדכי, הכוונה לשמה זה עניין דאורייתא. ולכן פה אנחנו מחמירים מאוד בדבר, אבל שם יכול להיות אולי שהדבר קצת יותר קל, ולכן בשעת הדחק לאותו האדם שזכה והכיר את בוראו וחזר בתשובה, ובינתיים לאו הדבר מאוד, הנה חנמה, נוכל להקל לו בדבר שיסתמך על מה שכיוון בבוקר. בשעת הדחק, הדבר הזה יכול להועיל. אבל אדם שברוך השם המחשבה שלו זכה, האדם הזה לא חולם באמצע אלא הוא מרוכז היטב, עדיף שיכוון בכל הברכות, בכולם, היה ובה ויהיה אדון הכול, ובאלוקנו שהקדוש ברוך הוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, ובעזרת השם, בזכות זה, כשהוא יאמר את הדברים בכוונה שלמה, בעזרת השם גם הקדוש ברוך הוא יקבל את התפילות שלנו, את התפילות של עם ישראל, בשלמות. יש לנו שמות רבים בתורה, ובכל השבעה שמות, לא רק שם יקווקא, אלא בכל שבעה שמות צריך לכוון כן. השבעה השמות שצריך לכוון בהם הובאו בשולחן ערוך בסימן רשע עו, סעיף ט', והם שם הוויה, אדנות, אל אל אלוהים, שדי צבאות. בכולם צריך לכוון את הכוונה הזו, שכל סופר שבא וכותב יאמר לפני כן, אני כותב שם ה' לשם קדושתו. אמנם מרן נותן לנו כעצה טובה לכוון גם כשהוא בא לכתוב אלוקים וכיוצא בזה, לומר שהוא כותב שם ה' לשם קדושתו, משמעות מרן שזה לא חובה מעיקר הדין, אלא כעצה טובה, כמו שמדייק רבי עקיבא איגר מלשונו של מרן. כך גם דעת הרדב״ז, שמעיקר הדין אין הדבר בגדר חובה, אבל הגאון מבין מה בסימן רשע עו, סעיף ג', הוא מדייק בדברי הירושלמי שבכולם יש את החובה האמורה, וכך באמת עושים היום הסופרים בזמננו, סופרים יראי שמיים, גם כשהם באים לכתוב אלוקינו האלוקים, גם שם הם נזהרים מאוד בדבר, והם מכוונים שלפני שבאים לכתוב את השם, שאני כותב שם ה' לשם קדושתו, ואז הליבה דקולה עלמא השם הזה הוא קדוש, ובעזרת השם התפילין או המזוזה יהיו קדושים בעזרת השם הליבה דקולה עלמא. סופר שטעה וכתב שם ה' בלי לקדש, השם הזה פסול גם בדעבד. כך דברי מרן בסימן רעו סעיף ב', כך פסקו כל הפוסקים, וכמו שאמרנו קודם, החובה לקדש נשמה זה מדאורייתא, ולכן גם בדעבה זה פסול. בספר תורה יש לנו פתרון. בינתיים זה פסול. אני יכול אבל לקדור, לקלף, לקחת את שם ה' שם הוויה לגנוז, ובמקום זה לחזור ולכתוב. אני אומר, אני כותב שם ה' לשם קדושתו, וחוזר וכותב את שם ה' ואז הוא יוכל להכשיר מחדש את אותו ספר תורה. הגמרא במסכת גיטין, בדף נה, הגמרא דנה, אם כשאחזור ויכתוב על אותו הדיו בלי לקדור, בלי לקלף, אלא על אותו הדיו הישן, הוא ייקח כעת את הקולמוס, יאמר אני כותב שם ה' לשם קדושתו, ואחזור עוד פעם ויכתוב את שם ה' האם יועיל או לא, הגמרא מביאה מחלוקת רבי יוסף וחכמים, לפי רבי יוסף אשר, אבל חכמים אמרו שפסול, וכך ההלכה כדברי חכמים. שלא יועיל מה שיחזור ויכתוב לשמה, אלה דברי מרן בספרו בדק הבית בארוה דעה סימן רעיונות, וכך כתבו גם שאר הפוסקים, אספתי כהן, כנסת הסופר, מלאכת שמים, קול יעקב בסעיף קטן ג' וכן הלאה, שאר האחרונים, ולכן לא יועיל לו מה שיחזור עוד פעם ויכתוב על שם ה'. לכן אמרנו שיקלף ויחזור עוד פעם ויכתוב מחדש. בדרך כלל, הסופרים מתייגים את הספר תורה, תפילין ומזוזות. כותבים כמו ו' קטנה על האותיות בדק חיה, בכלל זה גם שם ה'. אם כך, כשהוא בא לכתוב את התגין על שם ה', הרי הוא נוגע גם בשם ה', ולכן המתייג צריך לומר, אני כותב שם ה' לשם קדושתו, ואחר כך יתחיל לתייג באותיות י' ו' בכל ארבע האותיות הללו. המתייגים עושים את העבודה הזו באמונה, אלה שהם מראשמיים, תלמידי חכמים, עושים את הדברים על צד היותר טוב. אבל באחרונה, שוב, גם בדבר הזה יש פרצה גדולה, התחילו לתת לאיזה נערים שעדיין אין להם הרבה ידע בהלכה, והנערים האלה, תמורת ארבע דולר לשעה, הם עושים את התגין בספר תורה. ולא פעם הם גורמים הרבה טעויות. לפעמים התגים מחברים את השורה התחתונה עם השורה העליונה. כשהם מתייגים שם ה', הם לא אומרים שהם כותבים לשם קדושתו. הרבה פעמים הם גורמים נזק במקום להועיל. ולכן היה הרבה יותר טוב עם אותו הסופר שכותב. נכון שזמנו יקר, אבל התגין גם הם דבר חשוב מאוד, מעלתן גדולה. הרי לפי הקבלה, מעלת התגין יותר מהאותיות. הדרך בקדושה טנתה על הדבר הקדוש ביותר, הטעמים. אחרי זה הנקודות, אחרי זה התגין, ובסוף האותיות. אז אם מעלת התגין כל כך גבוהה, שלא יחשוב הסופר, זה לא בשבילי, לא נאה לי אלא הוא יעשה בעלו. עצמו, בכתב ידו, את הכל, ישלים את הספר תורה בצורה מושלמת, בקדושה, בטהרה, וכמו שאמרנו, יטייג גם את שמות הוויה, ובעצמו יעשה את זה בצורה מושלמת, ואז הספר תורה יהיה לא רק כשר, אלא יהיה גם מהודר, יהיה מושלם בדבר. יש לנו הרבה ספרי תורה ישנים מאוד, שעד היום מתפורר קצת. ולכל הדעות יש דרך קלה מאוד כדי להכשיר אותה על ידי שהחזור המגיע יחזור עם דיו ויתקן את כל אותן האותיות שהתפוררו. הוא חוזר, מרטיב את הכל בדיו, כותב את זה מחדש, ועל ידי זה הכל יהיה כשר. השאלה היא, האם גם בשמות הקודש, האם גם בשם י' ו' הוא רשאי לעשות כן או לא? בדבר הזה יש מחלוקת גדולה בין הפוסקים. הגאון חידה מביא בשם חלק מהראשונים שאמרו שאסור לעשות כן. כך הוא מצטט את דברי הרמב״ן, הרן והרטבה, שאמרו שהוא בא וכותב על השם שמיים הקודם, כאילו הוא מוחק את הישן, הוא עובר בלא תעשו כן להשם אלוהיכם. ולכן, לפי דבריהם, אסור לו לבוא ולהוסיף דיו על שם שמיים. וכך כתבו להלכה בספר עיקרי הדת ואת שלמה, על שערי תשובה וסימן עמ״ב, סעיף קטן מ״ב ועוד. אמנם, יש הרבה פוסקים שחלקו והתירו. אמרו שאין בזה חלילה איסור ולא תעשון כן, כי אדרבה, הוא מחדש את שם השם ומייפה אותו, והכתב העליון הוא בטל התחתון, נבלע בתוכו, ולכן הרבה פוסקים התירו, כדברי התוספות, הראש. כך אומר הגאון חידה בברכי עושה בדעת תרומת הדשן, כך מסביר בניין ציון בדעת התוספות, וכך כתבו הרבה פוסקים להלכה. בספר תועפות ראם אומר שכך הוא דעת מרן השולחן ערוך, הוא מעיד בספר קול יעקב בסעיף קמ״א שכך הוא המנהג בבגדד. ולכן, במקום צורך שעת הדחק, שאין ברירה, יש מקומות רבים שחסר להם ספר תורה, ואין היממון כדי לקנות ספר תורה חדש ויקר, אז המגיע שרואה במקומות מסוימים דבר כזה, הוא אומר, אני כותב שם השם לשם קדושתו, ואז הוא חוזר על שם השם, שם הוויה, חוזר ומתקן את הפירודים שם. בעיקר הדין יש אפשרות להתיר לו, לנהוג ולעשות כן, הן לגבי שם השם והן לגבי התגיל, אחרי שיתקן את הכול ויחזור הספר תורה לאיתנו, כדי להציל את שמות הקודש, שלא יגיעו חלילה לגניזה, יש לו היתר לנהוג ולעשות כן, אין איסור בר. אחרי שהסופר גומר את כל הספר תורה, הוא מעביר את זה להגהה. צריך לעבור הגהה, יכול להיות אולי שיש איזו טעות, שגאות, מי יבין? כולנו בני אדם, כולנו בשר ודם. ולכן, אחרי שהמגיע עובר על הכול, היום, בזמננו, שיש לנו גם את המחשב, מעבירים את הספר תורה בהגעת מחשב, כדי לראות אם אין חלילה איזה אותיות שחסרות או אותיות מיותרות, ואחרי שאנחנו מקבלים את התשובה מהמחשב, חוזר הסופר, מתקן את הכול, ורק לאחר מכן תופרים את הספר תורה, ואז הוא בחזקת כשר מכאן ולהבא. אסור לבוא ולצפות את הספר תורה בזהב או דבר אחר. נכון שאנחנו רוצים לייפות, זה אליו ואנווהו יתנהל לפניו במצוות. אנחנו יכולים לעשות דבר כזה בתיק של הספר תורה, לצפות אותו זהב, אבל לא באותיות עצמן, אם יעשה כן באותיות עצמן. מרן פסק לנו בסימן רע יו בסעיף א' שהספר תורה פסול גם בדיעבד. קל וחומר הוא ירצה לצייר שם איזה ציורים למעלה ולמטה, הוא ירצה לצייר לנו בפרשת השבוע איך האתון של בלעם מחצה את הרגל שלו וכן הלאה, כל מיני סיפורי המקרא שירצה להמחיש אותם, שיעשה את הדברים במחברות שלו בשביל הילדים שלו. אבל לא חלילה בספר תורה, לא יעלה על הדעת לעשות שטויות כאלה. גם בדיעבד, אם אמר ואסר, צריך לחייב אותו שיתקן, שימחק מהגיליון את כל הדברים הללו. כך גם המספרים שיש על הגיליונות. בדרך כלל הסופרים, כשבאים לקנות את הגביל, משלמים 5,000 דולר, והם מקבלים את הגביל לכל ספר תורה. כדי שלא יהיו אי-הבנה או טעות, הם רושמים על זה בעיפרון מספרים. אחרי שהספר תורה נגמר, ייקח מחק וימחק את אותם המספרים. נכון שהמספרים האלה נמצאים בין העמודים, אבל הרן בסימן נט מסופק עם מה שיש, אותיות מיותרות בין העמודים, אולי הדבר הזה יכול לפסול את הספר תורה. ולכן הדבר פשוט, שחייב קודם כל לקחת מחק, למחוק את כל אותם המספרים, ואז הספר תורה יהיה בחזקת כשר, יתפרו אותו לשמה, יעשו את הכול בצורה מושלמת, ואז יהיה אפשר לחגוג ברוב פאר והדר את הכנסת ספר תורה, לקיים את המצווה האחרונה שבתרייג המצוות, ועתה כתבו לכם השירה הזו. הקדוש ברוך הוא יזכה אותנו שנזכה בכל התרייג מצוות, עד המצווה האחרונה ועד בכלל. כמו שאמרנו, גם מצוות ועתה כתבו לכם, שנזכה לקיים את המצווה כהלכתה בספר תורה, כשר ומהודר במהרה בימינו, אמן ואמן. אמן. יישר כוח. תודה רבה לכבוד הרב על השיעור הענייני ספר תורה, שנזכה בעזרת השם, ועתה כתבו לכם את השירה. תודה רבה, כבוד הרב. אנחנו עם המאזינים 0250-666-0566, הפקס 538-1193. אנחנו ברשות כבוד הרב עם המאזינים הראשונים. ערב טוב. בבקשה, מאזין, שלום. שלום. כן, שלום. האמת שהיו מאזינים שמטילים כבר רבע שעה, אז אנחנו נוריד אותם, ואולי עד שנעלה את המאזינים האחרים נפנה בשאלה לכבוד הרב ששואל כאן מאזין לגבי בר מצווה של בנו, שהוא רוצה להקדים את זה בחודש וחצי או בשבועיים, בגלל סיבות מסוימות. האם זה נקרא סעודת מצווה? האם יכול לעשות כן? היסוד לחגיגת הבר-מצווה שאנחנו רגילים לעשות ברוב פאר והדר, יש לנו מקור מזה גם מדברי הזוהר הקדוש וגם מהגמרא שלנו. כידוע, רבי שמעון בר יוחאי עשה סעודה לרבי אלעזר בנו כשהגיע לגיל בר מצווה, ואז יש בו נשמה טובה. יצר הטוב מגיע אלינו, ולכן רבי שמעון עשה, וכמו שרבי שמעון עשה, כולנו מדי יום ביומו אנחנו רואים אשראי עם ישראל חוגגים את חגיגת הבר מצווה בשמחה, בשירים, בתוף ובכינור. אבל לא רק משם, אלא הים של שלמה במסכת קידושין פרק ראשון, הוא מביא עוד ראייה, עוד רמז לדבר הזה. שם הגמרא עוסקת בקידושין ל״א על רב יוסף שאמר, מי שיאמר לי, מי שיחדש לי ויוכיח לי שהסומך חייו במצוות, אני אעשה יום טוב לחכמים. דהם מפקיד נא ועביד נא, זאת אומרת אני מצווה ועושה, כי גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. אלה דברי הגמרא שם על רב יוסף. אם כך, קל וחומר כאן הילד הזה שבפועל הוא מתחייב הלילה הזה. שם הרב יוסף היה חייב לפני כן? רק על הבשורה לבד אמר, אני אעשה יום טוב לחכמים. קל וחומר כאן שבפועל הוא מתחייב מהלילה הבאה אלא במצוות, ולכן נהגו לעשות את חגיגת הבר מצווה בעתו, בזמנו. אם הילד הזה נולד בי' בתמוז, מן הראוי שיעשו את חגיגת הבר מצווה בליל י' בתמוז או ביום בצהריים. העיקר הוא שידייקו בחגיגת הבר מצווה, ישתדלו לעשות את זה באותו היום בדיוק, ואז יש לזה את הערך, כמו שאמרנו, גם על פי הקבלה וגם על פי הפשט, כפי מה שהסביר לנו הים של שלמה. ולכן, כשאפשר, לפעמים בעל האולם מראה לך את היומן, הכול פתוח, אתה יכול לתפוס את התאריך, בפרט כשבאים כמה חודשים מראש. הרי התאריך של הבר מצווה ידוע, כולנו יודעים מתי הילד נולד, ואם הילד נולד בראש חודש שבט, ראש חודש אדר, יש לנו תאריך, ואתה יכול לתפוס את התאריך הזה הרבה חודשים קודם. כדאי מאוד לדייק, כך עושים אנשים בנתודה. אבל לפעמים יש מקרים של שעת הדחק שמקדימים או מאחרים, או בגלל הבעיות של האולם או בעיות אחרות, מקרים כאלה של שעת הדחק, לא יהיה לזה הרבה ערך, זה לא ייחשב כסעודת מצווה, אלא אם כן יעשו דבר טוב, שיהיה שם סיום מסכת. או חתן הבר מצווה עצמו, או האבא שלו, או אחד מהמשפחה, שיסיימו שם מסכת, רק אחרי סיום המסכת, רק אז יתחילו בחגיגה, ואז גם זה ייחשב להם כעין סעודת מצווה, כמו שאמרה הגמרא במסכת שבת ק.ח. אמר בעת תתי לי דכחזנה צורבה מרבנן דשני מסכתיה עבידנה יומה טובה לרבנן. זאת אומרת, כשאני רואה חכם שמסיים מסכת, אנחנו עושים את היום טוב, ואז הסעודה תיחשב כסעודת מצווה גם בזמן הזה, אפילו אם אנחנו לא בטוחים שהלימוד היה מאה אחוז נשמע נטו, אף על פי כן יש עדיין ערך לדבר, ולכן צריך לייעץ להם שיעשו סיום מסכת בד בבד עם אותה הסעודה, רק אז נוכל ללכת ולהשתתף באותה השמחה, רק אז ייחשב הדבר הזה כסעודת מצווה. דרשייה, כבוד הרב, זה לא מספיק? הדרשה של הילד הרבה פעמים נאמרת בצורה לא כל כך ברורה. של רבנים אחרים? הילד מתרגש מאוד מאוד מאוד מההתרגשות, הוא אומר את הדברים, בולע חלק מהמילים, אחד למעלה ושבע למטה כמצליף, ולכן קשה לנו להתבסס רק על זה. מה שבטוח, אם יהיה סעודת סיום מסכת, כמו שאמרנו, זה בוודאי ייתן למקום הזה את הקדושה הראויה, ואז המקום הזה ייהפך באותו לילה, הסעודה הזאת תיחשב סעודת מצווה, זה מה שרצוי לנהוג ולעשות. בפרט בימים האלה אנחנו מתקרבים לסוף שנת הלימודים. יש לנו, בן תורת יוסף, מאות תלמידי ישיבה שמתקרבים לסוף המסכת. לא קשה למצוא בחור ישיבה שהוא מתקרב לסוף, לבקש ממנו שבאותו התאריך יסיים ממש את הכול, גם אם הוא לא מהמשפחה אלא הוא שכן טוב וכן הלאה, שיתאמו איתו, זה דבר שהוא בגדר האפשר. זכינו, ברוך השם, בארצנו הקדושה, ויש לנו מאות תלמידי חכמים שמסיימים מסכתות, אז להזמין חכם כזה, ובזה על בטוח בוודאי שהסעודה תהיה סעודת מצווה. תודה רבה, כבוד הרב יישר כוח. אנחנו פונים למאזין. שלום. שלום. בבקשה. שלום. רציתי לשאול את כבוד הרב שאלה. אני לא יודע אם שואלים כזאת שאלה בשידור, אבל אני אשאל אותה. כמה פעמים השאלה הזאת נשאלה אצלנו, שיש ילד שהוא נולד בפנויה, אבל היא טוענת שזה מכהן, היא טוענת שזה מכהן, וגם אביו או מסכים. זאת אומרת, הכהן אומר שזה ממנו. מה דינו של ילד הזה לגבי נשיאות כפיים, על עלייה לתורה? כן, ברכה. ברכה על נשיאות כפיים וג'ון הבן. כן. כמו שהקדמת, אמרת ששאלה כזו אי-אפשר לסכם דרך הרדיו, אלא צריך להפנות אותם לבית-הדין, גם את האבא המוליד וגם את האמא, למרות שהם עדיין לא נשואים לצערנו, שיפנו לבית-הדין. מן הסתם שהילד הזה הוא כהן, מן הסתם שהילד הזה יצטרך לשאת את כפיו אם האבא אומר שזה בנו. אבל היא עדיין פנויה גם כן ככה. גם היא פנויה, גם היא פנויה, למרות שלא היה קידושין לפני כן, למרות שהילד הזה הוא פונק. אבל נכון. נדמה לי שפעם בחזון עובדיה כתבו תשובה ומחקו את זה, את התשובה הזאת מחקו, את הסעיף הזה מחקו בחזון עובדיה הראשון. זה כתוב שם, כיוון שהיא מופקרת, אז אנחנו, לכן אמרתי שצריך לפנות לבית-הדין. אנחנו חושבים שזה לא ממנו. לכן אמרתי שצריך לפנות לבית-הדין בנושא הזה. מה, הוא יגיד, הוא יאביב, זה מספיק? התורה אמרה לנו בחומה שדברים פרשת כי תצא, כי את הבכור בן אסנורא יכיר. התורה נתנה סמכות לאבא לזהות לומר זה בני. והגאון הרב אלישיב, יש לו תשובה בנושא הזה בספרו פסקי תשובות, הוא אומר כך. גם בבנייה? או, הוא אומר שאם האנשים האלה לא היו אנשים חלילה מופקרים, אלא היא היתה מיוחדת רק לו. ולכן יש כאן כעין חזקה שהיא הלכה רק איתו ולא הלכה עם האחרים, ולכן הרב נוטה לומר שיש כאן צד לומר שבוודאי זה ממנו וזה לא בגדל ספק. תראה שם את התשובה של הרב אלישיב, וכמו שאמרתי, הדבר שנתון לשיקול דעת של בית הדין, שהם יחקרו וידרשו. בדבר את הפרט שאמרת, אבל היה טוב יותר שלא היית שואל שאלה כזו ברדיו. ההקדמה שלך הייתה נכונה יותר מהכל. חזק ברוך. חזק. תודה רבה, ומאזין נוסף, שלום. ערב טוב. בבקשה. ערב טוב, כבוד הרב. ערב שלום. רציתי בבקשה לשאול, להעיר להערה קטנה לפני שאני שואל, אם אני לא טועה, בזמננו אפשר לוודא לפי גנים וסוג דם את האמת המוחלטת בנושא הזה ששאל השואל הקודם. כן. עכשיו, דבר שני, רציתי לומר. מי אמר שהאמת הזו היא אמת מוחלטת של 100%? הרי הבדיקה של DNA, הבדיקה של הרקמות, היא בגדר 99% ולא 100%. ולכן, חלק מחכמי דורנו פוסקים שאי אפשר להתבסס על הדבר הזה. לו יצויר שהאבא היה שותק. אם הוא לא היה אומר זה בני, הייתה לנו בעיה קשה. תראה תשובה גם ביביע עמר חלק י', ציצי לעזר. כמעט כל חכמי דורנו מתייחסים, ורוב החכמים רובם אומרים שאי אפשר לזהות את הבן או הבת על פי הבדיקה האמורה. לכן אמרתי שצריך לגשת לבית הדין. אלה הדברים הקשים שבתי הדין, לצערנו, צריכים להתמודד עמם כדי לקבוע את העברות מי זה האבא לענייננו. עכשיו רציתי לשאול הרב, אדם שרוצה לפנות לרב בשאלה באמצע השבוע, יש איזשהו טלפון שאפשר לפנות? הטלפון של הבית שלי, אם במקרה אני בבית כן, אם אני לא בבית לא. אפשר להגיד שהרב יכול להגיד? זה מופיע בספר הטלפונים, כל העם, רגע, רגע, כבודו רוצה לשאול שאלה או לשאול את העניין הזה? כן, כן. זה אפשר לחוץ לשידור, מחילה מכבודו. בסדר, בסדר. אוקיי, יש לכבודו שאלה? כן, ודאי, ודאי. בבקשה. הרב, הטב כביסה בשבת, אדם שרוצה להשתמש בו, נגיד שהוא קורא ספר איפה שיש רוח, הוא רוצה לקחת את הטב הכביסה, לתפוס את הדפים בשבת. האם זה יהיה מותר? כלי שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו, מותר. וכאן, נכון שהמקל כביסה הוא כלי שמלאכתו לאיסור, כי אסור לתלות כביסה בשבת, אבל כאן, בדוגמה שאתה אומר, הוא רוצה שהספר יישאר פתוח באותו דף, ולא ידפדפו הדפים ברוח, אז הנה חנמה, יהיה רשאי לעשות כן, אם אין לו דבר אחר. אם יש לו דבר אחר של היתר, עדיף להשתמש בדבר של היתר. אבל כשאין לו דבר אחר, רק המקל כביסה, בעיקר הדין יש מקום להקל. כיוון שסוג מוקצה של כלי שמלאכתו לאיסור, הקדו בו חכמים יותר, סוף סוף יש עליו שם כלי, ולכן מותר לעשות כן. הבנתי. הרב, הפלסטיק ששמים על התפילין של יד, האם חייבים להוריד אותו בזמן הברכה? עדיף שיהיה בלי הפלסטיק הזה, בלשון הגמרא, צריך שיראה פני אוויר. ולכן מן הראוי להוריד את זה. אפילו שיש לו חור? אפילו הכי, אפילו הכי. עדיף להוריד את זה כדי לקיים את דברי הגמרא בצורה שלמה. דבר אחרון, הרב, שאדם אומר לשם קדושת השם. כן. האם כשהוא אומר את המילה השם, האם הוא מתכוון לקדוש ברוך הוא, או לשמו של הקדוש ברוך הוא? מאי נפקא מינה? טוב. הרב ענה. בסדר. אז זה אותו הדבר. בסדר. יישר כוח. הרב, אפשר להישאר על הקו וייתנו לי את הטלפון בבקשה? כן, כן. תשאל את החברים שם באולפן. תודה רבה. כל טוב. יישר כוח. כן. תודה רבה. כמובן, הוא מסכים לתת את הטלפון? כן, זה מופיע בספר הטלפון. זה לא חסוי. אנחנו לא אנשים חשובים. אנחנו אנשים פשוטים. אצלנו זה לא חסוי. איך שאלו פעם את חכם מרדכי? יש הרבה, הרב יעקב יוסף בטח. אבל כבודו יחיד ומיוחד. תודה. כן. אנחנו עם מאזינים נוספים. שלום. שלום וברכה. ערב טוב, כבוד הרב. רציתי בבקשה לשאול, יש איזושהי אופנה חדשה היום בעניין של החופות, בקידושים, של החופה. הם עושים את זה עם תזמורת. האדם לוקח את כל הברכות, גם הכתובה לעצמו, והוא מלווה את זה על ידי זה שהוא נגן כלשהו באורגן. האם אין בזה מין חוקות הגויים, או שלפעמים לא שומעים את זה שאומרים יותר מוזיקה או משהו? האם יש עם זה בעיה, כבוד הרב? אנחנו נוהגים לקרוא את הכתובה בין הקידושין לבין שבע הברכות, כדי שהחתן שחותם על הכתובה ידע על מה הוא חותם. ולכן אנחנו רגילים להקרות את זה. מעיקר הדין, אפילו אם לא הקריאו את הכתובה אלא חתמו על זה העדים והחתן, מעיקר הדין זה מספיק. הכתובה יש לה כבר תוקף. אבל אנחנו רגילים על צד היותר טוב, כך המנהג גם של הספרדים, גם של האשכנזים, וכך רצוי לנהוג ולעשות. ולכן היה טוב אם לא יהיה לגבי כלי נגינה, אלא נשמע את קולו של החכם נטו, איך שהוא אומר, ענה איזון, אפרנס, הכלכל, יאמר את כל המילים של הכתובה בצורה בהירה, ברורה, זה עדיף יותר. ליווי של מנגינות, בדרך כלל בדבר הזה, כל המוסיף גורע. ולכן כדאי לבקש מהם התזמורת. הערב ארוך נוכל בעזרת השם לנגן הרבה, לרקוד הרבה לכל צלילי התזמורת, אבל לא כדאי שילוו את קולו של החכם כשקורא את הכתובה, אלא נשמע אותו לבד בצורה ברורה. אבל השבע ברכות, כבוד הרבה, המקדש בעצמו מביא איזשהו אורגן, והוא מלווה אותו גם בכל השבע ברכות. גם זה לא טוב. אנחנו רוצים לשמוע את שם השם, לשמוע את כל הברכות בצורה ברורה, בקול צלול, בלי תערובת זרה. הרבה פעמים, אם התזמורת היא בווליום גבוה, לפעמים קולו של החכם, אותם השמות, שמות הקודש, אותן הברכות, לא נשמעים כל כך יפה, ויהיה כאן לבלע את הקודש במידה מסוימת, וגם זה לא טוב. לכן, מרגע שמתחיל החכם בברכות האירוסין והלאה, מתחיל סברי מרנן, עד שיסיים את כל שבע הברכות, התזמורת תנוח, זה מה שצריך. מה עם חוקות הגויים, הרב? אין בזה משום חוקות, ולא תלכו מחוקותיהם. אכן ואשכירו. זה נהוג בכל מיני כנסיות, זה לא עלינו, שהם עושים את זה בצורה כזאת של תזמורת. וגם פה המקדש עצמו מביא לעצמו איזשהו אורגן, והוא עושה את זה עם כל הברכות, בלי לעלות אף אחד, כי ככה הוא סיכם עם החתן או עם המשפחה. וזה נראה קצת תמוה. הוא יכול לתת את דעתו על זה, בבקשה. אחינו אשכנזים באמת חוששים לדבר. הם באמת לא רק אומרים לא כדאי, כמו שאני ניסחתי, אלא הם חוששים למה שאמרת. תראה, בדברי הגאון מווילנא באורח חיים סימן תצדק דלת, וביוראי דעה סימן קעח. בשני המקומות הגרא באמת חושש בדברים מעין אלה לאיסור שהזכרת. אנחנו פחות חוששים לדבר, כי אנחנו נוקטים להלכה כדברי והיגיון. מלשון מה שקראנו אתמול, זאת חוקת התורה. חוקה, דבר שאין בו היגיון, אין בו טעם. גם פה, הלאו הוא בחוקותיהם לא תלכו. כשאין בו היגיון, מן הסתם שזה לשם עבודה זרה או פריצות. דבר כזה יש בו את הלאו דאורייתא. אבל כאן, אם אתה מתגונן למה הם עושים את זה, אתה שואל אדם למה עושים, אומר לך זה יפה. המנגינה היא יפה, התזמורת מייפה. אז כאן זה לא עניין של שמץ עבודה זרה או פריצות, אלא זה בסך הכול לתת יופי מלתקת. ולכן, אליבא דמארי קולום, מרן הבית יוצא והרמה, קשה לנו לומר, לנסח את הדברים שיש כאן ממש לאו גמור מדאורייתא. כולנו יודעים את הוויכוח, האם כשיש צפירה ביום הזיכרון, האם עומדים? האם מסביבי חוקותיהם לא תלכו? או שאין בדבר הזה חשש? גם שם המחלוקת שאמרנו מתגלגלת גם לשם. ולכן, אכן אשכנזים נזהרים, הם לא עומדים בצפירה בשום אופן בגלל החשש הזה. אבל נגידן, כמו שאמרתי, אנחנו פחות חשופים בדבר, עפר תפן. למרות שחיפשנו צד להקל, אבל אנחנו רוצים לשמוע את קולו של החכם נטו, והחכם, ברוך השם, מנגן יפה, והוא ינגן וישמיע לנו את כל הברכות, את קריאת הכתובה, את דעת משה וישראל, זה מה שרצוי, קראה וקדש. אני מאוד מודה לך, כבוד הרב, ולערוץ הקדוש, שאתם מגיעים וממש מחתימים אותנו בשאלות. צריך לדעת עוד שאלה קטנה, אם יש לכבודו זמן, אם הוא לא נראה קצת מעניין עוד משהו. כן. העניין זה עניין של גרמה. מה העניין של גרמה? כמה זמן זה גרמה? ואני אולי קצת אביא לדוגמה. אני לא אומר לך לתת או לייצור, רק בעניין של דוגמה. בשלב כשדברי. למשל, אם אדם פותח מים ביום שבת בכיור שהוא לא הולך למערכת הטיור. יש איזשהו רציפת ביטון של 400, ואחר כך זה הולך לרצפה, לאדמה, ומשקט. אני לא מדבר על האחים מותר או אסור, אני רוצה לדעת כמה זמן זה גרמה. אם זה שתי מטר, מטר, שתיים, כמה זמן זה כן יהיה גרמה ולא יהיה גרמה? האם כבוד הרב יכול להתייחס לזה? התורה אמרה לנו לא תעשה כל מלאכה, ודרשו בשבת ק״כ עשיהו דאסור הגרמה שרה. זה מה שהגמרא מדברת שם לגבי מלאכת כיבוי, ולכן המשנה דנה כשיש חלילה שרפה. והאדם הזה לוקח כדי חרס חדשים, שם אותם מסביב, כשהאש מתפשטת אותם כדי חרס מתפוצצים, ועל ידי זה השרפה נכבאת. מרן כתב לנו את ההיתר הזה לשעת חירום בסימן ש״ל. הבעיה במלאכת זורע, כשאדם משקה את האילן שהיא תולדת זורע, הבעיה כאן יותר חמורה. דרכה של המלאכה אני משקה או אני זורע, וזה לא צומח מיד, אלא כל זה נעשה לאחר מכן. ולכן, מרן הזהיר אותנו בסימן ש״ל. שאסור לאדם לבוא ולטול ידיים במקום שיש זרעים. יש להיזהר מלהשליך זרעים במקום מרעידת גשמים שסופן להצמיח, וכן על זה הדרך. ולכן, מלכתחילה, אדם שיש לו בגינה, יש לו ברז, יעשה גם, יבנה שם גם כיור, והכיור הזה יוביל את המים לביוג, כך שהמים לא ישקו את שורשי העילן. אבל קורה לפעמים תקלה, צינור הביוב נשבר וכיוצא בזה, בזה דן בספר הר-צבי. והוא מגדיר בשאלה שלך, הוא מגדיר את זה באמת, שאם מהברז שהוא פותח עד שורשי העילן יש יותר ממרחק של 400, יש שני מטר, לפי דעת הרב זה ייחשב לא ככוחו אלא ככוח כוחו, זה ייחשב כגרמה. אז אם הוא מתכוון לדבר, בוודאי שאסור, אם לא מדאורייתא לפחות מדרבנן. אבל כשהוא לא מתכוון, כמו הדוגמה שאמרתי, נשבר לו צינור הביוב, בזה יש אומרים שהאיסור הוא בגדר פסיק רשי דלא נחלה בדרבנן, שבשעת הדחק, כשאין לו מקום אחר לטון ידיים, יש כאילו בדבר. זה מהלך התשובה של הר-צבי, ועוד מאחרוני דורנו הסכימו עמו במהלך הזה. אם זה מערכת שלא מחוברת לביוב, יש איזה כיור בבית כנסת, בחוץ, יש רצפת בטון שם, איזה 4-5 מטר, ולפעמים נותנים שם ידיים, המערכת, המים יורד. לפי דברי הר-צבי, אז יהיה מותר, כיוון שהזרעים... זאת אומרת, זה לא חד-פעמי. הזרעים לא שלי, אין לי שום קשר למקום הזה. הזרעים לא שלי, אז אין בעיה, זה ייקרא פסיק רשי דלא נחלה בדרבנן, יהיה מותר. אבל אם אני מתפלל שם בבית הכנסת, אני כשותף בכל אותו מקום, ממילא אם הגינה הזו היא מגודרת ושייכת לבית הכנסת, אז אי-אפשר לקרוא לזה פסיק רשי דלא נחלה. אלא גם אם נוריד את זה מדאורייתא לדרבנן, אבל בוודאי שנחלה, אני מאוד מעוניין להשקות את אותם העצים, בפרט בקיץ. ימים חמים כאלה, העצים צמאים למים, כאן כבר הבעיה הרבה יותר חמורה. ולכן כדאי להיעץ לגבאים שיחברו את הכיור, כמו שאמרתי, לצנר את הביוב, כדי לא להגיע לשום ספק. אני מאוד מודה לך, הרב, על התשובות המחכימות, וגם לערוץ הקדוש. תודה רבה לכם. לרבי בן עטא, שמואל בן עטא, אנחנו מאוד מודה. אנחנו יודעים כמה מסירות נפש אתם עושים בשביל השיעורים האלה, שהרשעים הארורים לא מעניין אותם שום.