הלכות כבוד ספרי קודש, ישיבה בצדם, מניעת ביזיונם ודיני נדר בחלום

- - - לא מוגה! - - -

כל המאזינים, הערב נאמר מהלכות ספר תורה. מרם כתב ביורי דעה, סימן רפ״ב, את אותם הכללים והדינים איך לנהוג כבוד בספר התורה. הגמרא במנחות ל'ב מביאה מחלוקת עם אוראים, האם מותר לשבת ליד מיטה שספר תורה נמצא עליה, או כשספר תורה נמצא על הספסל, האם מותר לנו לשבת ליד ספר התורה. מחלוקת בגמרא, יש לנו גם מחלוקת בראשונים. לפי דעת רבי חלבו, אסור לשבת על המיטה או על הספסל שהספר תורה עליה. גם בירושלמי הוזכרה הלכה זו, גם שמה נאמר שאסור, וכך פסקו להלכה לאסור הרמב״ם, הראב״ד, הסמ״ק, הרעביה, הרצב״א, הטור, המאירי ועוד. התוספות והמרדכי כתבו שהלכה, כדעת רבי יוחנן, שמותר. הרשב״א כותב פשרה בין שתי הדעות, הוא אומר, שבספסל שמתנדנד אסור, אבל אם זה ספסל קבוע ויציב, יהיה מותר. מרן, בשולחן ערוך כהרגלו, מרן תמיד הולך בעקבות הרמב״ם, ולכן גם פה מרן כתב לנו בהורא דעה סימן רשפ״ב צ״ז, אסור לשבת על המיטה שספר תורה עליה, וכך ההלכה, כך דעת הרמה, כך דעת כל הפוסקים, וכך המסקנה להלכה ולמעשה. ולכן, כשרוצים להעביר ספר תורה ממקום למקום ברכב, אם זה במיניבוס, אוטובוס וכיוצא בזה, אין היתר לשבת באותו הספסל שהספר תורה נמצא שם. אלא אותו מקום שהניחו את הספר תורה, קשרו אותו בחגורת בטיחות וכיוצא בזה, אף אחד לא ישב על אותו הספסל. אלא אם כן, אם האדם הזה לא מעמיד את הספר תורה על הספסל, אלא מניח את הספר תורה בחיקו כנגד ליבו ויושב בתוך האוטובוס. בזה אין שום בעיה, כיוון שהספר תורה מונח עליו, ולא לידו. אבל כשקשה לו להרים כל הנסיעה את הספר תורה, אלא הוא מניח את זה לידו, במקרה הזה הדבר אסור, אין יותר לשבת ליד ספר תורה, אלא אותו הספסל יישאר ריק. כך גם אם מעבירים את זה ברכב פרטי, גם שמה יחול אותו כלל ואותו איסור. אם האדם הזה קשר בחגורת בטיחות את הספר תורה במושב האחורי. ולפעמים הוא מגיע לתחנה, באים לזה טרמפיסטים ורוצים להצטרף לנסיעה. איך הוא יכניס אותם, איך הם ישבו ליד הספר תורה, בוודאי שהדבר אסור. הפתרון היחיד לדבר, להניח את הספר תורה במושב ליד הנהג. גם במושב הזה שליד הנהג, ברכבים הישנים הדבר אסור. ברכב הישר, מי שזוכר, היה הספסל שעליו יושב הנהג, והספסל היה נח, ועל הקצה השני של הספסל היה יושב הנוסע שליד הנהג. כולו היה ספסל אחת, כמו שעד היום עושים בקבינה של המשאיות. אז בדבר זה שוב יש את אותה הבעיה, איך הנהג יושב לנהוג והספר תורה מונח לידו על אותו הספסל. מה שאיתנו, אך ורק, כשהספר תורה מונח על כיסא בפני עצמו, ואז אנחנו הנוסעים יושבים אחרי הספר תורה במושב האחורי, זה ספסל אחר, וזה הדבר מותר, בזה אין לנו בעיה. מחלוקת שנייה נחלקו הראשונים, מה הדין לגבי שאר הספרים. יש לי מגילת אסתר, או שאר כתבי הקודש. האם מותר לשבת לידם באותו הספסל? האם רק בספר תורה רבי חלבו אסר, או שהוא הדין בכל כתבי הקודש? לדעת אורחות חיים והרמה אסור בכל כתבי הקודש, אבל לעומתם רבנו מנוח לפסקי תוספות, הם אומרים שדווקא בספר תורה, שהוא הספר המקודש יותר מכל חפץ אחר בעולם, רק בו אסור לשבת לידו. אבל לשאר הספרים מותר. רבנו משולם כותב בנושא זה מלכתחילה להחמיר כדעת אורחות חיים, אבל כשאין מקום אחר בבית המדרש, אין לו היכן לשבת, קשה לו לעמוד שעות בחיי גוונה, יש מקום בשעת הדחק להתיר. אבל אם הוא יכול להניח איזה חפץ מתחת לספר תורה, כדי שהספר תורה יהיה גבוה, בזה, אליבא דקולה עלמא, יהיה מותר. הימים האלה התחיל, ברוך השם, החורף, ולכולנו יש מעיל. לכל האדם הזה לקפל את הדובון, את המעיל, ועל המעיל להניח את הספר תורה, או את שאר הספרים. ברגע שהספרים מונחים על המעיל, יש גובה יותר משמונה סנטימטר, בזה אני אהיה רשאי לשבת אפילו באותו הספסל, בזה אין בעיה בדבר, בזה, אליבא דקולה עלמא, יהיה מותר. אבל כשאין לי מייל, אין לי משהו כדי להגביה את הספרים. בזה אמרנו שיש מחלוקת, והרמ״ה פסק להחמיר, שלא רק בספר תורה, אלא בכל הספרים יש את האיסור לשבת באותו הספסל, שבהמשך מונחים ספרי קודש. אבל מרן לא הזכיר לנו בשולחן ערוך את דברי אורחות חיים. מי אשר רצוי להבין מתוך דברי מרן, שמרן דעתו להתיר בדבר כדעת רבנו מנוח ופסקי תוספות. שהרי הלשון של הרמב״ם ומרן אסור להישב על גבי מיתה שספר תורה עליה. אם באמת מרן היה דעתו להתיר בשאר הספרים, אז הדיוק הוא טוב. אבל אם מרן היה דעתו שלאו דווקא ספר תורה, אלא הוא הדין בכל הספרים אסור, אז מרן היה צריך למחוק את המילה תורה. היה מרן כותב ככה, אסור לשבת על המיתה שספר עליה. למה מרן מדגיש שספר תורה עליה? משמע דווקא בספר תורה יש איסור בספרים מותר. זה הדיוק שחלק מהאחרונים הבינו. בדברי מרן. ולכן, הרדב״ז הגאון חידה בשיעורי ברכה, חיי אדם, הרב המגיע בשואל ונשאל, כתבו להתיר בשאר הספרים. יכול להיות נשמח במאה אחוז בדברי מרן, שהרי הלשון של מרן זה לשון הגמרא. אורחות חיים ראה את הלשון של הגמרא שכתוב ספר תורה, ואפילו הוכי אמר, לאו דווקא ספר תורה הוא עדין לכל ספר קדוש. אז גם לדעת מרן יכול להיות שהדברים לאו דווקא מרן רגיל להעתיק את הלשון של הגמרא והרמב״ם, ואולי מרן לא התכוון בדווקא לדיוק הזה. בכל מקום, למעשה, הרי המחלוקת היא בדה רבנן. יש לנו כאן ספק ספקה בדה רבנן כדי להקל? הרי לפי התוספות מהמרדכי, רבי יוחנן, שאפילו ליד ספר תורה מותר לשבת. נכון שאנחנו פוסקים הלכה כי הרמב״ם והרעבד לאסור, אבל לפחות לגבי ספרים אחרים יש לנו ספק שני אולי ההלכה כי רבנו מנח הוא פסקי תוספות שמותר לשבת ליד ספרי קודש, כך שאין איסור בדבר. ולכן, מעיקר הדין יש מקום להתיר, ואם אין לו איזה נעי לקפל כדי להניח עליו את הספרים, אלא הוא רוצה לשבת ממש ליד הספרים, יש לו על מה לסמוך, אין איסור בדבר. זאת ועוד, כשהראשונים דיברו, פסקי תוספות רבנו מנוח אורחות חיים, כל המחלוקת הזו הייתה בדורותם באותם הספרים שאולי לא היה להם את הקדושה ממש כמו ספר תורה, אבל הייתה בהם קדושה כיוון שהיו כותבים אותם בכתב יד. עליהם דנו הפוסקים. אבל מה שאין כן לגבי ספרי דפוס, בספרי דפוס הדבר הרבה יותר קל. והסברה היא כך, בזמנם, בדורותם, היו כותבים, כשאדם יהודי כותב, יש לו נשמה קדושה, נשמת חלק אלוה הממעל, מה שהוא כותב הוא מקדש. אבל היום כל הספרים שלנו הם מעשי דפוס. גם למי שאומר שהדפוס יש בו קדושה, כמו שכתבו מסעת בנימין, השח, התז, הרמה מפנו, אוהלי יצחק והמגן אברהם, כל זה כשנעשה הדבר בידיים. בזמנם היו מדפיסים ממש ביד, היו מניחים את הפלטות, צובעים את זה בצבע, הולכים מברשת, צובעים בצבע, על זה מניחים את הגיליון של הנייר, ועם המכבש היו מגלגלים ביד, ועל ידי זה היו האותיות מצטיירות בנייר. אבל היום אף אחד לא הולך לעשות בידיים, לכבוש במכבש הזה, לגלגל אותו, כדי להדפיס את האותיות. היום הכול נעשה בשלט רחוק. היהודי המדפיס יושב לו על הכיסא, מאפס בשלט שלו ומסרטט כמה ספרים הוא צריך להדפיס, 20,000, 30,000. הוא פחץ על השלט והדפוס עובד באופן אוטומטי. הצילום, המכונה מצלמת כל מה שהוא צריך, כמה שהוא רוצה. וזה אומר המר שם, שאפילו למי שהחמיר בספרים המודפסים שיש עליהם קדושה, אבל בחיי גוונה אפשר להקל. כל שכן, לדעת חמדת ימים, בארות המים, פתחי עולם, סדר היום, לכל אותם הפוסקים שאמרו שמעיקרה אין קדושה באותם הספרים הנתפסים, שכל שכן כאן, שלא יהיה איסור בדבר. ולכן המסקנה היא, אדם שנכנס לבית הכנסת ויש על הספסל ספרים, אם אפשר, ירים את הספרים, יניח אותם בארון או על השולחן. אין אפשרות, לפחות שיקפל את המעיל שלו, ועל המעיל יניח את הספרים. אם אי אפשר לעשות לא זה ולא זה, פשט הדחק, כשאין לאדם אפשרות אחרת, יהיה מותר לו מעיקר הדין לשבת למרות שהספרים נמצאים לידו. כי רק בספר תורה יש איסור מעיקר הדין, מה שאין כן לגבי שאר כתבי הקודש, גמרא, משנה וכיוצא בזה, מעיקר הדין אין איסור בדבר. אבל אם השואל אותנו הוא אשכנזי, לאשכנזים באמת רצוי להחמיר בדבר, כיוון שהרמה החמיר בזה, אין הראוי בלכתחילה להחמיר. אלא אם כן עם הספסל ארוך. בספר תשורת שע עידן, כשהספסל ארוך ובין מושב למושב, יש שם משענת, מחולק בנסרים. כיוון שיש את ההפרדה הזו, זה נחשב להפסקה בינו לבין השטח שבו נמצאים הספרים. וזה שהוא רשאי אומר שגם עליבת דהרמה יהיה הדבר מותר לכתחילה, הינכה נמה בזה שיש לנו צד היתר, צד כולה בדבר. הפוסקים הדגישו את החובה שלנו לנהוג אבוד בספרים, ולכן אין לנו היתר בשום אופן להניח ספרים על הקרקע, כמו שכתבו רבנו מנח, אורחות חיים והכל בו, כך פסקו הרמה וכל הפוסקים. ולכן גם כשרוצים לסייד, לפעמים פוחדים על הספרים שלא יתלכלכו בסיס, בצבע, מוציאים אותם מהארון, מעבירים לחדר השני. זה לא כבוד, זה לא יפה שהספרים יהיו מנחים ממש על הרצפה. אלא מן הראוי שיביאו איזה קרש, איזה משטח, ארגז, ועל הארגז, על המשטח הזה, יניחו את הספרים, שלא יתבזו הספרים, אלא שיישארו בכבודם. לפעמים אין להם איזה קרש, אין להם איזה משטח גבוה, לפחות שיפרסו קרטון או שטיח, ועל זה יניחו את הספרים, וזה לא כבוד לתורה שספרים, ספרי קודש, יהיו מונחים על הקרקע. אלא אם כן, אם הספרים האלה הם ספרי חול. נניח, יש לו הרבה ספרי גיאוגרפיה, מתמטיקה וכיוצא בהם. נניח קודם כל את השורות הראשונות, את הספרים, ספרי חול. מעל שמונה סנטימטר, השכבה שמעליהם, יניח את ספרי הקודש. זה הדבר הטוב ביותר והפשוט ביותר, ובזה באמת יש לנו צד היתר, צד כולה בדבר. בכלל האיסור להניח ספרים קדושים על הקרקע, בכלל זה גם יש לנו איסור להניח את הספרים של הילדים, סיפורי ילדים, גם בהם יש קדושה, וגם בהם צריך להיזהר. היום, בדור שלנו, רוב הסיפורים, מה שהילדים קוראים, זה לא סיפורי אלף לילה ולילה או סיפורי חסמבה, אלא הסופרים שלנו עושים בחוכמה. לוקחים את כל מה שמסופר בתנ״ך, וכותבים את זה בלשון קלה כדי שהילדים יבינו. לוקחים את הסיפור של שמשון הגיבור, אולי גם מציירים איזה... דיור יפה, איך ששימשון משסע את הפה של האריה, או סיפורים אחרים, איך דוד המלך מנצח את גוליית, איך הוא יורה את האבנים במצחו. את כל הסיפורים האלה הם כותבים בלשון יפה, ובהם הילדים קוראים. לא פעם הילד בא מהתלמוד תורה, אוהב לשבת על הרצפה, בקיץ האוויר חם מאוד, הרצפות הן קרות. הם יושבים, משתטחים להם על הרצפה, וקוראים. הוא מתענג לקרוא באותם הספרים, אבל תוך כדי קריאה, מרוב עייפות, הילד נרדם. כשאבא רואה אותו ישן, מיד הוא מרים אותו, שם אותו על המיטה. לא רק את הילד צריך להרים, גם את הספרים הללו, גם בהם צריך לנבוא קדושה, הרי יש בהם סיפורים קדושים. לפעמים הסיפורים האלה באים מתוך המשנה, הגמרא, הזוהר, המדרשים וכיוצא בהם. גם שם יש סיפורים יפים מאוד, סיפורים שמרתקים את הילדים. הסיפורים האלה, כיוון שהם נכתבו בש״ס או בפוסקים, בוודאי שיש בהם קדושה. אנחנו לומדים מאותם הסיפורים הרבה הלכות הנחה למעשה, לא רק בהווה מנה, אלא גם בסרקד עתין, גם בהתחלה, גם בסוף, גם במסקנה. מההתחלה עד הסוף אנחנו לומדים פסקי הלכות. ולכן, אין היתר להשאיר את אותם הספרים על הקרקע, גם בהם צריך לנהוג קדושה. כך גם במה שכתב לנו מרן בסימן רפב, סעיף ח. מרן כותב שאנחנו צריכים להיזהר בקדושת אותו ספר תורה, ולא להניח ליד הספר תורה ילד שיושב על הסיר להתפנות. כך גם בכל כתבי הקודש. אסור לנו לקחת את הילד, להרשיב אותו על הסיר, ויש שם לידו ארון ספרים, ספרי קודש, או תפילין, מזוזה וכיוצא בזה. אלא אם כן זה עטוף כלא בתוך כלא. כאן סיפורי הילדים הרבה פעמים מונחים ואינם עטופים, וכשהילד יושב על הסיר יש כאן בוודאי ביזיון של כתבי הקודש. כך גם כשאימא רוצה להחליף לתינוק, והיא נכנסת לחדר הילדים כדי להחליף לו, אם באותו חדר ילדים יש לילדים האלה ספרים שלהם, אומנם זה לא גמרא, אומנם זה לא שולחן ערוך, אבל גם הסיפורים האלה, כמו שתיארנו, יש בהם בלי ספק קדושה כלשהי, ובוודאי שאין היתר להחליף שם בחדר הילדים. טוב יותר, מהודר יותר, להיכנס לאמבטיה. יש שם באמבטיה את מכונת הכביסה, תשכיב את התינוק על מכונת הכביסה, תחליף לו שם. זו העצה, זה הדבר הכי טוב, הטוב ביותר, כדי שלא יבואו לבזות את אותם ספרי הקודש. כך כדאי להרגיל בכל בית ובית. ברוך השם, לכולנו יש באמבטיה מכונת כביסה או מכונת ייבוש, דבר שהוא מצוי לכולם כמעט, ולכן קל מאוד להיזהר בדבר. למה להחליף לו בסלון ליד הספרים? למה להחליף לו בחדר הילדים, שבדרך כלל בחדר הילדים יש גן ספרי קודש, ולכן מן הראוי להעביר אותו לאמבטיה, שם יהיה אפשר להחליף לתינוק. הלבדי כולה עלמא, שם הדבר מותר בלכתחילה. כך רצוי לנהוג ולעשות. לפעמים קורה בליל שבת שקשה להעביר את הילד לאמבטיה. אין שם אור, המקום שם חשוך, והתינוק הזה פוחד מהחושך. אם אתה מכניס אותו שוב, הוא מתחיל לזעוק זעקה גדולה ומרה. מתחיל לבכות, הוא פוחד. אז אין ברירה, במקרה הזה הפתרון הוא לקחת סדין גדול, לכסות את הארון. כשאנחנו מכסים את הארון על ספרים הזה, זה נקרא כלי בתוך כלי, הכריכה העטיפה והארון זה אחד, הסדין זה שניים, ואז כשאני בא להחליף לתינוק באותו חדר, אז יהיה צד כולה, צד היתר בדבר. אבל מלכתחילה, טוב יותר שאדם ידליק מערב שבת את האור בתוך האמבטיה, כדי שיהיה אפשר להכניס את הילד לאמבטיה, להושיב אותו שם על המכונת כביסה, להשכיב אותו, להחליף לו בצורה יפה, מכובדת, ולא יצטרכו לחלל את אותם ספרי הקודש, העצה הזו היא הרבה יותר טובה. כך ינהג אדם תמיד, גם בחול, גם בשבת, כשבאים הנכדים וכיוצא בהם, תמיד להרגיל את הבת, את הכלה, שכך תנהג ותעשה, כדי שלא יבואו לחלל את אותם ספרי הקודש. אסור להניח ספרים על הקרקע, אפילו על המדרגות של ההיכל. גם שם אסור להניח ספרים. יש בתי כנסת שחסר להם ארונות ספרים, ומניחים תהילים או סידורים על המדרגות של ההיכל. הרי על המדרגות האלה הכוהנים עומדים כשמברכים אותנו. כשאדם עולה, שכה במצוות פתיחת ההיכל, הוא עולה על אותן המדרגות. איך הוא יכול לעמוד ולידו נמצאים אותם הספרים? זה לא יפה, זה בוודאי לא כבוד לסידורים. אין לכם מן הראוי להניח אותם בארון. אם אין להם ארון, אין ציבור עני. יבקשו מהציבור, כל אחד יתרום כמה שקלים. בקלות רבה יכולים לעשות ארון יפה, כדי שהסידורים יהיו מנוחים בכבוד והדר ולא יהיו זרוקים כך על הקרקע. זו התקנה, זו החובה של כל גבאי וגבאי. זאת ועוד, הערמות של הספרים שנמצאים על השולחנות גם הן ביזיון של ספרי הקודש. הם נקרעים בדרך הזו מתבלעים מהר מאוד. היה טוב אם כל גבאי ימנה איזה אדם או אנשים שיהיו ספרנים אחראים על ספרי הקודש להשיב, להחזיר את הספרים למקומה. כל אדם מתורבד שמוציא ספר מהארון, גמרת ללמוד והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה, כך גם יחזיר את הספר למקומו. זה הכבוד של הספר, אדם שמכבד את הספרים, ומכבד את התורה גופו מכובד, כמו שהבטיחה לנו המשנה במסכת אבות, פרק ד'. ולכן כל אדם לא יעצל, סיים את התפילה או סיים ללמוד, ייקח את הספרים ויחזיר אותם, יעביר אותם ישר לארון, כדי שהספר הזה יישמר. לעולם יהיה הספר בקדושתו, לא יתקלקל, יאריך ימים. ובפרט בימי החורף, ימי הגשם. פעמים רבות אנשים מתעצלים להחזיר את הספר לארון. משאירים אותו מונח על החלון. לא פעם החלון פתוח בשעה שיש שמש וחם, ופתאום מתחילים הגשמים, השמיים התגדרו בעבי, מתחילים ימי הגשם, והספרים האלה נרטבים במים, במי הגשם, ומתקלקלים, הולכים לאיבוד. מי אשם בזה? אותו האדם שגרם לקלקול הזה, היינו שהניח את הספרים האלה על החלון, ולא סגר את החלון, בוודאי שהוא ייסע וייתן את הדין על כל זה. ולכן אסור לאדם להתעצל בדברים האלה, מן הראוי שיחזיר את הספר לאהרון. כמו שידעת לקחת מהאהרון, ידעת היכן הוא, תדע גם להחזיר את הספרים. אבל לא נתעלם שיש אנשים שהם חלשים בדעתם, אין להם מספיק חוכמה בינה ודעת, והם לא מחזירים את הספרים לאהרון. ולכן החובה של הגבאי שימנה אדם, שיהיה ספרן שיחזיר מדי יום, או לפחות לכבוד שבת, יחזיר את כל הספרים לאהרון הספרים. זה הכבוד וההדר שיש לספרים, כך רצוי לנהוג ולעשות. אנשים רבים כשקונים גמרא חדשה, כדי שהגמרא תאריך ימים ושנים הרבה זמן, הם לוקחים מרצע או מקדחה ועושים חורים כדי לתפור את הגמרא. בוודאי, הלבד לכול העלמא, בגמרא חדשה שעדיין לא למדו בה, בוודאי שמותר לקדוח, מותר לעשות את החורים האלה, ואם האבק, אם הנסורת של הנייר נשארה בסוף על השולחן, את הנייר הזה אין צורך לגנוז. כך למדנו מהמשמעות של הסוגיה במסכת שבת, פרק כל כתבי, ספר תורה שאין בו 85 אותיות, לא צריך, אין חובה לגנוז אותו. וזה הוכיח הגאון רבי מצליח מזוז, שגם אדם, סופר שמחק אות בספר תורה, הייתה שם אות מיותרת, אותו אבק שהוא גירד, אותו חצי גרם, לא חייב לקחת ולגנוז. כך הוא הדין גם פה לענייננו, אין חובת גניזה בכל זה, ואדרבה, כדאי שיעשו את זה שיתפרו את הגמרא היטב, כדי שהגמרא הזו תישאר ימים רבים שלא תתבלא ואחרי יומיים יצטרכו לקנות גמרא אחרת, כי לצערנו בקרחיות היום לא שמים דבק כפי שהיה ראוי להיות, כפי שהיה צריך להיות, שמים מעט מאוד משהו סמלי, כאילו הגמרא דבוקה. אבל יש צורך עדיין להשלים את המלאכה, ולכן אלה שעושים את התפירה הזו בוודאי יישר כוחם, ורצוי לנהוג ולעשות כן. אבל, היזהרו לא לפגוע יתר על המידה באותם הספרים. לפעמים יש אנשים טיפשים שצריכים לרשום מספר טלפון, אין לו נייר. מה הוא עושה? קורע חתיכה מהגיליון של הספר, או מהגיליון של השולחן ערוך, או מהגיליון של הגמרא, כדי לכתוב עליו את מספר הטלפון. מי התיר לו לבוא ולקרוע מהספר? אם אין לך זלזול גדול מזה, זה פשע. הרי למדנו במגילה ל״ב, למדנו שם בדברי רש״י, שגם הגיליונות, גם הם מתקדשים בשעה שהוא בא וקורא בהם. אם עדיין לא למדו בספר הזה, נו, אבל אם למדו בוודאי שזה יתקדש, כבר ידוע שמאהרם כתב שיש תקנה בחרם שלא לקצץ גיליון ספר, אפילו אם כוונתו לכתוב עליו דברי תורה, קל וחומר בדברים בטלים. את דברי מהרם העתיקו להלכה באורח חיים, סימן ש״ל, הבאל היטב שם בסעיף קטן טז, בשנבורוא סעיף קטן נ', כסח חיים סעיף קטן צדיקי, ועוד. ולכן צריך לגעור בידי אותו אדם שהולך וקורע מהגיליון של הספר. גם לכתוב על הגיליון של הספר. יש לך חידוש, תכתוב את זה במחברת שלך. למה לך לכתוב את זה על הגיליון של הגמרא? מי אומר שהחידוש שלך הוא לאמיתה של תורה? אולי זה סתם דברים בטלים מה אתה מקשקש על הגמרות. ולכן טוב יותר שאדם לא יתרגל לכתוב על הגיליון. פעם אנשים היו עניים מרודים ולא היה להם המון לקנות מחברת, היו נאלצים לכתוב על הגיליון של הספרים. היום, ברוך השם, אין העניות במקום העשירות. האנשים בקלות יכולים להשיג כמה שקלים כדי לקנות מחברת או ניירות אחרות. שיכתוב על הניירות שלו בצורה יותר מסודרת, בצורה יפה, ולא ישתמש בגיליון של הספרים, לא ייכנס בחשש כל דהוא בכל זה. ואדם שנזהר בכל ההלכות האלה מכבד את התורה, בעזרת השם הקדוש ברוך הוא ייתן לו אוכל מפירותיהם בעולם הזה, גם הוא יהיה מכובד, בעזרת השם, אמן ואמן. אמן ואמן. תודה רבה, יישר כוח לכבוד הרב על דברי הפתיחה. אנחנו עכשיו עם שאלות המאזינים. מי שרוצה להציג שאלה בפני כבוד הרב יכול לטלפן עכשיו 0200-66602566, פקס 538-1193. נקדיש את השיעור הזה לעילוי נשמת משה בן דהן, בן רחל רוח השם תנחמן בגן עידן. יש לנו כאן שאלה בפקס, לכבוד הרב, בשבת בבוקר חלמתי שאני מקבל עליי קבלה אם יקרה כך וכך, ולא אמרתי בלי נדר בחלום, ואז התעוררתי מהחלום. רציתי לדעת אם יש לחלומות תוקף בנדרי. צריך שאלת חכם שיגש לחכם ויפרט לו. פעמים רבות יש תוקף רב ועצום, ומן הסתם, על פי רוב, צריך לקיים את מה שהוא נדר או נשבע בחלום. בדרך כלל אנחנו לא מתחשבים בדברי חלומות, אבל יש לנו דוגמה אחת יוצאת מן הכלל שאנחנו כן מתחשבים בחלום. תראה את דברי הגמרא, דברי הראש הטור והשולחן ערוך ביורד היה סימן רי' סעיף ב', שם הרן כותב הנודר בחלום. מרן מביא, יש אומרים, שצריך שיתירו לו עשרה דה דעה למקרה. אומנם מרן מביא, יש חולקים, אבל מרן מסכם שיש לחוג של דבריהם. מרן אומר שמן הראוי שיעקלו לו עטרה, ולא מספיק עטרה של שלושה, כאן, כיוון שזה מהשמיים, לכן צריך עשרה שיתירו לו. כך גם לגבי נידוי. נידוי רגיל, מספיק שלושה שיתירו לו. אבל אם זה נידוי בחלום, גם כן זה חמור מאוד. ולכן אני אומר שייגש לרב לפרט מה היה העניין בדיוק, כדי שהרב יפסיק. אם אפשר להתיר את הנדר, יאספו עשרה ויעשו לו את העטרה, כמו שאנחנו עשינו בליל כיפור, קל נדרה, כך גם יעשו לו לאותו האדם. זה לא דבר שהוא של מה בכך, אלא אם היה כאן ניסוח של נדר, לשון של נדר או שבועה, אז בוודאי שיש כאן בעיה, ולכן אמרתי שיגש את תלמיד חכם שבקיא בהלכות נדרים. היום, לצערנו, יש הרבה אנשים שיש להם קרס וזקן, חצי רבנן או רבע רבנן, יש להם גלימה יפה, כובע יפה, אבל מהם לא פתחו מסכת נדרים, מהם לא פתחו שולחן ערוך הלכות נדרים, ואינם מבינים בין מינם לשמאלם. אולי הוא יבוא לאותו הבבא, יגיד לו, הבבא, תיתן תרומה, ייקח ממנו כמה שקלים ויגיד לו, הכול בסדר. לא קונים דבר כזה, לא קונים ומוכרים בממון, זה לא עניין כספי. ולכן, גם אם הוא שילם לבבא הזה כמה שקלים, לא עשה ולא כלום. שילך לחכם, כדי שהחכם יעשה לו התרה. ייתכן מאוד, כמו שאמרנו, שלא רק שצריך התרה, אלא לא מספיק התרה בשלושה, אלא צריך התרה לפחות בעשרה. כלומר, בחלמות הדאבו. זאת אומרת, אם בן אדם חלם וחשב על זה כל היום, כאילו שהוא נודר ונודר, אז זה בא לו בחלום. גם זה משמעותי או ש... לכן אמרתי, לכן אמרתי שייגש לחכם. החכם יבדוק אם הוא חשב על זה כל היום בחלום, חשב על זה בהקיץ, בחלום, היה לו מחשבה. לפעמים אדם רואה חלום מהרהורה ליבו, החכם מדובב אותו. אבל אי אפשר במחי יד לומר שתמיד זה אפס, שדברי חלומות לא מעלים ולא מורידים. כאן, בנושא הזה, יש עניין שבשמים הראו לו כך וכך, ולכן אנחנו מדגישים לגבי התרה שאנחנו עושים, התרה בערב ראש השנה, ערב כיפור, אנחנו עושים את זה בדרך כלל בעשרה, ומדגישים לא רק את מה שהיה בהקיף, אלא גם מה שהיה בחלום. אנחנו חוששים שמא קרה לנו פעם דבר כזה באחת מלילות השנה, ולא שמנו לב. ולכן, מן הראוי להעיר את תשומת לבו של האדם הזה. שילך לחכם, יפרט לחכם מה הוא חשב באותו יום, מה בדיוק היה החלום. אם זה היה חלום של מצווה, שיעשה דבר של מצווה, אם הוא יכול בקלות לקיים את המצווה. למה לא? שיעשה את המצווה כהלכתה, לא יחפש היתרים. במקום היתרים, במקום לעשות התרה, שיעשה במקום זה את המצווה כהלכתה, כמו שהוא ראה בחלום. אולי בשמים מזרזים אותו לעשות איזה מצווה, לכן יעצנו עצה שייגש לתלמיד חכם שבקיא בהלכות נדרים. ואם הוא לא תפס חכם, לא מצא חתם פנים אל פנים, אז שייגש לפחות לטלפון ויטלפן לתלמיד חכם שתורתו אומנותו. לפעמים הרב אומר לו, צריך התרה, צריך לאסוף מניין. אז הוא אומר, טוב, הרב יעשה לי התרה דרך הטלפון. במקום שהרב נמצא בבית-הכנסת, יש שם מניין. זה לא מועיל, אין דבר כזה. שלא יעשה צחוק מהעבודה. לא יחשוב שדרך הטלפון אפשר לעשות התרה. זה לא דברים, זה לא ביזנס, זה לא מסחר. כאן צריך שיהיה נוכח בפני העשרה, כדי שהנדר הזה שהוא נדר בחלום, או השבועה שהוא נשבע בחלום, שתהיה לו באמת אפשרות להפקיע את זה. הרי בטלפון שלנו יש מברנה, והרי המברנה היא קולטת ומשדרת. כהן מה שיש לך בקלטת. אם אני אשמיע לך קלטת ושם יגידו לך את כל האתרה. מותרים לכם, מותרים לכם, יגידו שם 100 אנשים בתוך הקלטת. האם הקלטת הזו תועיל? האם זה יעשה לך את האתרה כמועילה? זה אפס אפסים. גם הטלפון שלנו או הרדיו, שיש בו את המכשיר שנקרא מברנה, שהוא קולט, הוא משדר מייד. יש לו דין של קלטת. מה אם זה קלטת מלפני 20 שנה או קלטת חדשה מלפני חצי שניה? שניהם, יש להם אותו דין ואותו כלל. וכמו שלא מועיל לעשות התרה דרך קלטות, דרך דיסקים, גם דרך הקלטת במתקרא טלפון, גם זה לא מועיל אפילו בדיעבד. גם ברדיו לא מועיל? גם דרך הרדיו. אפילו אם הבאבא הזה היה משדר ברדיו ועשה לו התרה דרך הרדיו. אמר לכל המאזינים ששומעים את קולי, דברים בטלים. זה לא יועיל ולא יתאים. אבל יש כאלה שעושים בלווין, בשידור חי. שם זה סך הכול התרת קללות. יש ממוסיוב גם עושים. שם לא מדובר לא באדם שנדר ולא באדם שנשבר. אלא שם מדובר על התרת קללות, דבר שאין בו חובה. לא מדאורייתא, אין בו חובה מידי רבנן, אלא כל זה מנהג בעלמא. אדם שהוא אנוז, בסדר, שישמע אותם. אבל כאן אנחנו מדברים בהלכה שדבר שהוא נאמר בשולחן ערוך, הלכה למעשה, דבר שהוא חובה מצד הדין לעשות את העטרה, ומרן אמר לא מספיק בשלושה אלא צריך עשרה. אז בחיי גוונה, בוודאי שלא הלוויין ולא הרדיו, אפילו לא הטלפון, לא יכול להועיל לו בדברים האלה, שלא יעשה צחוק מהעבודה. האם השלושה נכנסים בתוך הרדיו, בתוך הטלפון? איפה נכנסים השלושה אנשים בפנים? וכאן צריך להכניס עשרה בפנים. זו בדיחה. ולכן מן הראוי שייגש לחכם שלא יתעצל, כדי שהחכם יעשה לו את העטרה בצורה מושלמת. יש אנשים שהולכים לחכם, אבל הוא נזכר שיש לו בעיה כזו כשהחכם הכניס רגל אחת בתוך האוטו. יורד גשם, והוא יש לו שאלה, ויש לו נדר בחלום. איפה הרב יביא לו עשרה ליד האוטו באותו רגע? אם הוא לא אהבל, אם הוא לא טיפש, שיתפוס את הרב בשעה מסודרת, כדי שהחכם יהיה פנוי לעשות לו את העטרה בצורה מסודרת, ולא יעשה צחוק מהנדר. אגב, הטבת חלום ברדיו זה עוזר? גם הטבת חלום, כשאדם שומע הטבת חלום מהקלטת. אנחנו נקליט כאן ברדיו שלנו ונעשה, כל בוקר נשים את הקלטת של הטבת חלום. חלה הוא ותאווה ליווי וכו' וכו'. נגיד נודיע מראש, כל מי שחלם חלומות, האם זה באמת טועיל? אין דברים בטלים. אנחנו יודעים שהכל זה מברנה, כמו שאמרנו, כל הקלטות האלה אין בהן ממש, לא יכולים להועיל אפילו להטבת חלום. קל וחומר שזה לא יכול להועיל לנדר כזה שצריך עשרה, ולכן צריך להורות לו שילך לחכם, כדי שיעשה את הרע כהלכתה בצורה מושלמת במאה אחוז.