הלכות כשרות סופר סת"ם, גיור וצירוף למניין, שיעור כזית בנפח וגדרי פיקוח נפש בשבת ועוד...

- - - לא מוגה! - - -

וכמו שהפתחנו מאזינים יקרים, גלגלנו בקודש, הגרון הגדול הרב יעקב ויוסף שלי איתה. אנחנו בעזרת השם נפתח בהקדמתו של כבוד הרב, מיד לאחר מכן, כשניתן לכם את האות, תוכלו להתקשר ולשאול את הרב בהלכה בשידור חי. למאזינים שרוצים להעביר שאלות בכתב, כמו שאמרנו, מספר הפקס עדיין עומד לרשותכם 02538-1193-02538-1193 שלום וערב טוב לכבוד הרב, הגאון הגדול הרב יעקב ויוסף של איתה. שלום וערב טוב לידידיי ואהוביי באולפן ולכל המאזינים. במסכת סופרים למדנו שאסור לתת לאדם שהוא מוסר או גוי, אישה קטן, או ישראל מומר, אסור לתת להם לכתוב ספר תורה, תפילין ומזוגות. אנחנו לומדים את כל זה ממה שאמרה התורה בחומש דברים פרשת ואתחנן. התורה מצווה אותנו שם, מצוות עשי דאורטה להניח תפילין וקשרתם באות, ופסוק שאחריו, וכתבתם. אנחנו לומדים מהקשר בין הפסוקים סמוכים מעד לעולם. הקשר הוא בא ללמד. מי שחייב להניח תפילין, מי שמניח תפילין בפועל, רק הוא כשר לכתוב ספר תורה, תפילין ומזוזה. אנשים שאינם חייבים, או שאינם מבצעים את זה למעשה, אין להם רשות לכתוב ספר תורה, תפילין ומזוזה, גם לדאבה שכתבו את זה פה ציוני. מרן יזכיר את ההלכות האלה גם באורח חיים, סימן ל״ט, וגם בעברי דעה, סימן רפא, סעיף ג׳. ולכן, אם יתברר לנו שהסופר שכתב את התפילין או את הספר תורה, יש בו אחת מהבעיות האלה, או שהוא גוי, או שהוא מומר, ישראל מומר, אז דינו כגוי, וממילא מה שהוא כתב זה פסול. הכלל הוא יהודי מחלל שבת בפרסייה, דינו כגוי. ולכן, אם אנחנו יודעים שהאדם הזה אינו בחזקת שומר שבת, בוודאי שאפשר לקנות ממנו תשמישי קדושה. אמנם, בדברים שאינם דאורייתא אלא בדרבנן, לפעמים אנחנו מתירים איזה דברים בדעבד, כגון אם היהודי הזה מאמין במעצת ראשית, יש לו אמונה בהשם, הוא מקדש, והוא נכשל אבל באיזה דברים שיש בהם חילול שבת, אם זה באיסור בורר וכיוצא בזה, אנחנו סומכים לפעמים כדי להתיר שהיין לא ייחשב כיין נסך. כך גם לגבי דברים אחרים, אנחנו מצרפים את דברי המלמד להואיל שאומר, שרק מחלל שבת בפרסייה דינו כגוי. אבל לפעמים האנשים האלה, גם מה שעושים בפרסייה לא נחשב בפרסייה, אלא כל זה נחשב כאילו היה צנעה. המושג פרסייה, הכוונה היא חוצפה. וכאן האנשים בזמן הזה לא מבינים את גודל העוון, לא מבינים שזו חוצפה לחלל שבת לפני אנשים. ולכן הפרסייה בזמננו אולי כמעט נחשב לצנעה מה שהיה בזמנם. זה הרעיון שמוביל המלמד להואיל, ואחריו עוד מאחרונים הלכו בדרך זו. או אם הוא מתבייש לחלל שבת לפני אדם גדול. או מצד שהם תינוקות של ישבוז. ולכן אנחנו נצרפים את הדברים האלה כדי לא לאסור את היין בדיעבד, אבל שם הבעיה מתחילה בדי רבנן. פה אצלנו הבעיה חמורה מאוד, כי צריך לכתוב ספר תורה לשמה. צריך להיות בקיא עצום בהלכות האלה כדי לדייק. ולא תמיד האדם הזה שהוא קל דעת, דייק אם זה בנושא חקתוחות או בנושאים אחרים שהניסיון הוא עצום לפעמים הוא יכול לתקן כאילו שאף אחד לא ירגיש ומקרד הדין זה פסול, מדאורייתא זה פסול, מי יכול לדעת ולהרגיש שהוא לא כתב את שם השם לשם קדושתו? ואם הוא שכח לקדש את שם השם האם הוא יניח את הפרשיות של התפילין בגניזה? האם הוא יוותר על המאה-מאתיים דולר בגלל זה? הרי אף אחד לא יכול לדעת, אף אחד לא יכול לתפוס אותו בכלכלתו בזה. ולכן כאן אנחנו לא יכולים לצרף את אותם הטירופים, כי הנושא כאן הרבה יותר חמור כך שלמעשה אסור לנו מלכתחילה לקנות מהאנשים כאלה ספר תורה, תפילין או מזוזות. כך גם כשאנחנו עושים את השלמת הספר תורה וגילים העולם, באותו יום שמקיימים את מצוות הכנסת ספר תורה, משלימים את האותיות האחרונות שבתורה לעיני כל ישראלי. פעמים רבות התופר כותב את המסגרת, את השלד של האותיות, ולפעמים גם ומכבדים איזה אנשים שיבואו וימלאו את האותיות, ולפעמים ויתייצב גם הסטן בתוכם. לפעמים גם באים אנשים שאינם יראי שמיים, ומפני דרכי שלום נותנים להם למלא את אותם האותיות לכתוב לעיני כל ישראל, הרבה פעמים הספר תורה הוא נשאר בחזקת ססול. ולכן לא טוב לעשות כן, אלא עטיף מהודר יותר שיכתבו את כל הספר תורה, שהסופר יסיים גם לעיני כל ישראל. רוצים לכבד את האנשים, יש להם פתרון קל מאוד. יכולים לכבד אותם על ידי תפירת היריעה. כשמחברים את היריעה לקרש, אפילו אם נאמר האדם הזה לא היה ירא שמיים, אתה יכול להתיר אחר כך את היריעה ועוד פעם לחזור ולתפור, זה לא מלכלך ולא פוגם. אבל כשאתה צריך למחוק את המילים לעיני כל ישראל, זה מלכלך ופוגם ביופי של הספר תורה מאוד. ולכן עדיף יותר לעשות את הדברים על ידי תפירת היריעה ולא בהשארת המילים לעיני כל ישראל. גוי פסול לכתוב ספר תורה. הוא לא חייב במצוות התפילין. והיום, בזמן הזה, רוב רובם של הגרים הם בחזקת גויים. היום יש בעולם למעלה ממיליון בני אדם שמחזיקים בכיס תעודה, שכאילו הם גרים. הם קיבלו את התעודות האלה מרפורמים, מקונסרבטיבים, מכל מיני גופים שעושים צחוק בנושא. ולכן אסור לנו לתת לאדם שלא מוכר לנו, לתת לו להגיע ספר תורה. אפילו אם הוא אומר לך, אני גר צדק, ויש מצווה ואהבתם את הגר, תן לי פרנסה, תן לי קצת להגיע. אבל אם אנחנו לא יודעים היכן הוא יתגייר, אנחנו צריכים ללכת אחרי הרוב. ורוב רובם של הגרים הם בחזקת גוי. אפילו אם יש לנו ספק, אומר היכל יצחק של הגאון הרב הרצוג, שבכל ספק מחזירים את העניין לחזקתו הראשונה, וכאן יש חזקת גוי. ולכן לא יכולים לקבל את הדברים שלו. אלא אם כן יתברר לנו על ידי המסמכים שהאדם הזה יתגייר גיור טוב על ידי בית דין מצוין. אתה הולך לארכיון של בית הדין, בית הדין אומר לך, נכון, האדם הזה יתגייר במאה אחוז בצורה מושלמת לשם שמיים, הוא מבצע את כל התרי״ק מצוות. אחד כזה, למה לא? הגר כשר לכתוב לנו ספר תורה. אבל כל זמן שאין לנו ידיעה היכן הוא יתגייר, אנחנו צריכים ללכת אחרי הרוב, ולא לתת לו לכתוב או להגיע את ספר התורה. ולא רק לגבי זה, אלא הוא עדין גם בכל נושא אחר, לצרף אותו למניין, לזימון, קל וחומר לתת לו להיות חזן, גם שם אנחנו צריכים להיות חשדנים קצת, כבדהו וחושדהו. בגלל אי-נעימות אנחנו לא יכולים לומר את תפילת החזרה ולברך ברכות לבטלה, או כשהמניין מצומצם, להוציא ספר תורה על סמך הצירוף של אותו האדם, שהוא היה אומר שהוא גר. לך תדע אם זה נכון או לא. ולכן הגבאי צריך לבקש ממנו, תפוס אותו בצד בארבע עיניים, תן לי את המסמכים, ולפי המסמכים הוא ידע באיזה בית דין הוא יתגייר, שייגש בעצמו לבית הדין, יאמר, אני הגבאי, אני רוצה לדעת אם באמת הגיור היה טוב או לא טוב, ורק על סמך זה נדע אם נצרף אותו למניין, אם אפשר לתת לו לעלות לספר תורה, או להיות חזן, וכיוצא בזה, בכולם שייך את הכלל האמור. הנשים פטורות ממצוות התפילין, מצווה שהזמן גרמה, נשים פטורות, ולכן גם האישה לא יכולה לכתוב או להגיח ספר תורה או מזוזה. גם אם היא יודעת טוב את ההלכות, היא למדה עם בעלה את כל הנושא, היא מקצועית, אבל היא פסולה לכתוב, כך גם היא פסולה להגיח. אלא אם כן, אם יש לה עיניים חדות מאוד, והיא לא כותבת כלום. היא לא חלילה מתקנת, אלא בכל מקום שיש טעות בספר תורה, היא מסמנת בעיפרון קו שבעלה אחר כך יבוא ויתקן. בזה אין לנו בעיה, היא יכולה לעזור לו בזה. אבל חוץ מזה, לתקן ממש בשום אופן אין היתר, גם בדיעבד שהיא תיקנה, זה לא תיקון וקלקול, והספר תורה נשאר פסול. כך גם ילד קטן, אפילו שהוא בן עשר, בן שתיים עשרה, הוא יודע מצוין את ההלכות, יש לו כתיבה יפה, הוא פסול מדאורייתא לכתוב. גם אם הוא מניח תפילין מדין חינוך, אבל הוא לא חייב לדאורייתא, ולכן אסור לו לכתוב ספר תורה, תפילין ומזוזות, אפילו לתייג. לפעמים יש לו יד טובה והוא יודע לתייג יפה, אסור לתת לו לתייג בשום אופן. רק אחרי שיגיע לגיל מצוות, אז הוא חייב בתפילין מדאורייתא, אז הוא יכול לבוא ולתייג או לכתוב. גיל בר מצווה כתוב לנו במשנה במסכת אבות פרק ה', בין שלוש עשרה למצוות, הלכה למשה מסיני. אם הוא הגיע לבר מצווה והביא שתי שערות, הוא יכול לכתוב. לפי דעת המגן אברהם באורח חיים סימן רק אם הנער הזה גם הגיע לגיל בר מצווה, וגם יש לו שתי שערות, בין הרגליים או מתחת לזרוע, בית השחי, אבל אם לא הביא עדיין שתי שערות, הוא עדיין בחזקת קטן. נכון שרוב הילדים מביאים ביום הראשון לבר מצווה, מביאים שתי שערות. בלשון הגמרא, הגמרא קוראה לחזקה זו בשם חזקה דרבה, אבל יש מיעוט שלו, שלא מביאים את השערות, ולכן המגן אברהם אומר שהאבא או מישהו אחר צריך להעיד שהוא בדק אותו במקווה והוא יודע שיש לו שערות, רק אז הוא בחזקת גדול ורק אז הוא יכול לכתוב ספר תורת פנים ומזוזות. אמנם, זרע אמת הנודע ביהודה, עוד מהפוסקים למדו מדברי הריבש, שגם אם לא נבדק, הספר תורה שהוא כתב הוא כשר. אבל מלכתחילה לא כדאי להיכנס לספק, הרי אנחנו תמיד בענייני ברכות זהירים מאוד, כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקט. איך יברכו העולים לספר תורה, יברכו תמיד על הספר הזה שכתב אותו נער, אותו ילד. אולי הוא ילד, ועדיין הוא לא נער, ולכן כדאי שקודם האבא יוודא את זה. האבא נאמן לעניין זה למרות שהוא קרוב משפחה. אם הוא אומר שהוא הביא שתי שערות, אז הוא רשאי לתת לו או לתייג או לכתוב או לתקן, אם הוא בקיא את זה. למד טוב טוב את כל ההלכות ויש לו יראת שמיים טהורה והביא כבר שתי סערות, אין בעיה בדבר. אם הוא כתב או תייג, נוכל להכשיר את אותו ספר תורה. אין לנו חשש בכל זה. לא רק כאן, גם בנושאים אחרים אנחנו צריכים להיזהר, לא להיסחף ולא לתת לילד הזה שהגיע לגיל בר מצווה את כל התפקידים שאנחנו המבוגרים עושים. לדבוק, לשיזור או לקשור ציציות, מה שלמדנו בסימן יא באורח חיים, צריך להיות על ידי גדול, ילד קטן פסול, וגם שמה צריך לוודא שהביא שתי סערות. כך גם העיבוד של הקלפים, העורות, לשם ספר תורה, תפילין, מזוזות או לשם רצועות של התפילין. כל זה צריך להיות לשמה וילד קטן פסול. כך גם עשיית המצות לליל הסדר, מוצות עבודת יד, לישה, עריכה, אפייה, כל זה צריך להיות על ידי גדול, ואי אפשר לתת לילד אפילו אם הגיע לבר מצווה, אלא אם כן נבדק שהביא שתי סערות. כך הוא הדין גם לגבי חזן. למדנו בשולחן ערוך בסימן נה. אסור לי לתת לנער הזה שיהיה חזן בתפילת שחרית או במנחה, אם עדיין הוא לא נבדק. ערבית רשות היא יותר קלה, אבל מה שאין כן לגבי שחרית ומנחה הדבר חמור, ולכן אם לא נבדק, אפילו אם הוא ייגע לבר מצווה אי אפשר לתת לו להיות חזן. כך גם לתת לו להיות תוקע ביום טוב ראשון של ראש השנה שהוא דאורייתא, הוא לא יכול להוציא אחרים ידי חובה, וכן כל כיוצא בזה. נמצאנו למדים שלא מספיק שהבן הגיע לגיל בר מצווה כדי שיוכל להוציא אחרים ידי חובה, אלא צריך גם שייבדק אם הביא שתי שערות, ולכן כשאבא לא נמצא בליל שבת, יצא למילואים וכיוצא בזה, ורוצה האימא לתת לבנה שהוא יקדש. אם הוא גדול, יש לו ברוך השם זקן, אין בעיה. אבל אם הוא נער שאתמול הגיע לגיל מצוות, מי אומר שהביא שתי שערות? מי אומר שהוא יכול לקדש ולהוציא אותה ידי חובה? הרי גם האישה חייבת מדאורייתא. ולכן בשום אופן אין היתר שהוא יקדש, אלא האימא, היא תקדש, תיקח את הסידור, היא תברך, היא תאמר את כל הברכות. אלא מה? אם קשה לה, אין לה יכולת לשתות רביעית יין, בזה היא יכולה לתת לילד, היא תטען טיפה, והיא תיתן לנער הזה שישתה, שתיית הכות יין לכל הדעות, הרביעית הזו היא רק מדרבנן, בזה היא יכולה לתת לו, אין שום שאלה, לכל הדעות, לכל החוסקים, זה בסדר. אבל אמירת הקידוש, או אמירת ההבדלה, המביא בין קודש לחול, כל המילים האלה צריך שהאימא תאמר אותן, היא תברך, והבן רק ישתה את כוס היין, בדרך הזו הדבר אפשרי. אבל כשהבן הזה עימו עדיין לא נבדק, הוא מברך את ברכת הקידוש, ספק גדול אם הוא מוציא את האימא שלו ידי חובה. וכן, בכל שאר המצוות, כשהוא רוצה להוציא אחרים ידי חובה, יש לנו את הבעיה האמורה. ספר תורה שכתבו ממזר, יש פוסלים. כשהוא יגיע לפסוק לא יבוא ממזר בקהל השם, מסתפק אם הוא יקדש את שם השם, ולכן כתבו המרדכי והשולחן ערוך, שספר תורה כזה, אי אפשר להכשיר אותו, אנחנו צריכים לחשוש. ולכן, ייקחו מיקרה יהודי מיוחס, יהודי בן תורה, שהוא יכתוב את הספר תורה מתחילתו ועד סופו. ולא ייתנו לאדם שיש עליו סימן השאלה, שספק אם בכוחו להוציא אחרים. אדם שהוא מוסר, היינו מלשין, שטינקר, גם אדם כזה. לא יכול להגיע או לכתוב ספר תורה. אפילו אם האדם הזה כלפי חוץ, יש לו זקן, יש לו מעיל ארוך, הוא נראה לך כאילו הוא אדם דתי, יש לו תחפושת שלמה. אבל אם אנחנו יודעים שזה דרכו כסל, למה? האדם הזה שטינקר? ממילא אדם כזה פסול להגיע או לכתוב. ולכן אסור לנו לקרב אדם כזה לקנות ממנו דברים שבקדושה. כך גם אי אפשר לצרף אותו למניין, אותו האדם צריך להבדיל אותו מקרב ישראל. לא רק אם האדם הזה מסכן את החיים של בני אדם. הולך ומלשין למשטרת פרס, ועל ידי זה מוצאים את היהודים אלה ואלה להורג, זה פשיטה שהוא נקרא מוסר. לא רק זה. אלא למדנו בחושן משפט סימן ש״פ שגם אם האדם הזה מסר רק את הממון, סך הכל הוא ישין ואיזה יהודי מפסיד בגללו, כמה טומן, כמה שקלים. אפילו אחי, גם אדם שמוסר את הממון. הולך ומלשין למסך נסיו וכיוצא בזה, גם בזה אותו האדם נפסל לעדות, נפסל לכתוב ספר תורה, תפילין, מזוזות, אי אפשר לצרף אותו למניין, והתחפושת איך הוא נראה מבחוץ, לא זה מה שקובע, לא זה מה שייתן לנו את הכיוון כדי להכשיר או לפסול אותו. ולכן, אם החכם יודע בצורה ודאית שהאדם הזה ייקח דרכו, ממילא צריך להתרחק ולא לקנות ממנו דברים שבקדושה. אין הבדל בדברים האלה אם הוא עושה את זה לתיאבון או להכעיס. לפעמים האדם הזה, לא שהוא עושה חלילה להכעיס את הקדוש ברוך הוא, אלא פשוט מאוד לתיאבון. החוק שלהם, שאם האדם הלשים כתוצאה מעל שנה, מס הכנסה הרוויח 100 מיליון. נותנים לו 10% 10 מיליון. אז תגיד, הוא לא עשה את זה להכעיס, הוא עשה בשביל התאווה לקבל 10 מיליון. לא משנה לנו העניין, אלא התוצאה היא שקובעת, וכיוון שהאדם הזה הוא מוסר את ישראל, מלשין, שטינקר, לכן אחד כזה לא יבוא מקומו בקהל השם, אי אפשר לצרף אותו לדברים שבקדושה. אתה רוצה להעמיד חופה. כדת משה וישראל, אנחנו צריכים עשרה יהודים כשרים מרעי שמיים. אי אפשר לצרף אנשים רשעים, ואין לך רשע מרושע יותר גדול מזה ובכלל לאנשים שחייבים איתה. לכן אתה לא יכול לצרף אותו למניין, כמו שאמרנו קודם, שאי אפשר לסמוך עליו גם לגבי תשמישי קדושה, ספר תורה, תפילין או מזוזה. יש להם הרבה תירוצים לאנשים האלה, תמיד הם מטרצים את עצמם, אבל תלמיד חכם שהעניין מסור בידו, הוא יראה את כל המסמכים, יקבל עדויות, והרב של בית הכנסת החליט אם באמת האדם הזה, כשר לבוא בקהל השם אם אפשר לצרף אותו למניין אם לאו. פעמים רבות אותו האדם שעוטה מסכה על פניו, האדם הזה בסך הכל הוא שטינקר ומנוול, ולכן הרב צריך להרחיק אותו, לומר לאנשים שאי אפשר לצרף אותו למניין, גם בשעת הדחק הדבר אסור, אין יותר לברך את ברכות החזרה או את ברכות הספר תורה, חלילה כל זה יהיה בגדר ברכות לבטלה. ולכן כל אדם ואדם ששומר תורה ומצוות צריך גם להיזהר מאוד על לשונו, שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו. לפעמים מילה מיותרת שהוא אומר, הוא יכול להפליל איזה אדם או לסכן את החיים שלו או את ממונו, בכל מקרה הוא עלול לשלם על זה ביום רב. ולכן אדם צריך להיות זהיר והמשנה לימדה אותנו שאדם צריך להיות זהיר מאוד עם אותם האנשים והוא זהירים ברשות אין מקרבין לאדם אלא לצורך עצמן נראים כאוהבים ואין עומדים לאדם בשעת דוחקו ולכן כל אדם יהיה זהיר עם אותם האנשים, אותה הקבוצה וכמו שאמרנו, ההלכה היא מרחיקה את האנשים האלה מקרב ישראל. אנחנו אוהבים כל יהודי באשר הוא ואנחנו משתדלים לקרב את כולם, אבל אנשים כאלה הם המסוכנים ביותר. כמו שאתה לא יכול לגדל נחש בבית, אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, דבר הכי קטן, שלא תשים לב, הוא יכול לנשוך אותך וזה יעלה בחיים מי יודע גם אם האדם הזה. עדיף יותר לשמור מרחק, תשאיר את הטיפול באנשים האלה לחכם גדול ממך, למישהו אחר, שאולי הוא יצליח לשנות אותם. זו לא עבודה שלנו, אנחנו צריכים להיזהר מאוד, כפי שהורו לנו חכמינו. הקב' הוא יעזור שכולם ישובו וביקשו את השם לבלתי יידח ממנו נידח במהרה בימינו, אמן ואמן. אמן ואמן. תודה רבה, כבוד הרב, ברכת חזק וברוך ויישר כוח על הדברים, ובזאת אנחנו רוצים כבר לפתוח את הקווים עבור המאזינים לשאלות, שאלות בהלכה 0200-666-5666 בקדומת ירושלים. לשאלותיכם, להזכירכם, הגאון הגדול הרב יעקב יוסף איתנו בשידור חי. אנחנו ברשותך, כבוד הרב, כבר רוצים לפנות למאזינים הראשונים שאיתנו שלום. שלום, כבוד הרב. שלום וברכה. שלום, כבוד הרב. אני מדבר מחיפה. כן. אנחנו בשעה טובה נולדה לנו בת. מזל טוב. ורציתי לדעת, עכשיו... כן, ואיתנו מאזינים נוספים. כבוד הרב, כבר שלום למאזין הנוסף שאיתנו. ערב טוב. שלום, ערב טוב. ערב טוב. ערב טוב שם, כבוד הרב. השאלה שלי בעניין הנפח של השיעורים, של קזרית וקבצה, האם מותר לי לכתחילה ללכת לפי נפח ולא לפי משקל, כמו שכתוב בספרים היום? כן, ודאי. הולכים בזה לפי הנפח. כך למדו התוספות מדברי התוספתא. כך כותב הרמב״ם בפירוש המשניות מסכת חלה. כך כותב התשבץ, מעתיק אותו מרן בספרו אבקת אוכל. כך דעת רוב ככל הפוסקים. ולכן, הן בדברים דאורייתא, הן בדברים דרבנן, לעולם אנחנו הולכים לפי הנפח. כדי להבין את הדברים אני אמחיש דוגמה. אני לוקח מצת מכונה, יש בה במשכן 33 גרם, אבל בנפח יש בה 50. ולכן, כשאדם לוקח קצת יותר מחצי מצה, הוא למעשה אכל כזית. נכון שבמשכן הוא אכל סך הכול חצי מצה, זה סך הכול 19 גרם, 20 גרם, אבל בנפח יש כאן יותר מכזית, ולכן חייב לברך ברכה אחרונה. וכן, כל כיוצא בזה. כדעת מרן, כך הסכימו רוב ככל הפוסקים במהלך הזה, בפסיקה הזו. אמנם, יש חלק מהאחרונים שניסחו את הדברים, לא אמרו את המילה נפח, אלא תרגמו את זה למשקל. אבל דיברה תורה כלשון בני אדם. אולי גם הם לא התכוונו לחלוק על היסוד הזה, אלא התכוונו לסבר את האוזן. תגיד לאנשים שהכזית זה 26cc. אולי יבין אותך מה זה נפח, מה זה cc, אבל כשאתה אומר לו 26 גרם, את המילה גרם הוא קולט אותך ומבין אותך יותר, ולכן הפוסקים מנסחים את ה... הדברים בסגנון הזה. אבל ברור שגם הם לא התכוונו לחלוק על כל אותם הראשונים שדיברנו. ולכן צריך להורות הן בדברים דאורייתא, הן בדרבנן. תמיד צריך ללכת אך ורק לפי הנפח. כשאתה אוכל בורקס דבר יבש, גם שם יש הפרש גדול בין הנפח למשקל, וגם שם אנחנו הולכים לפי הנפח. כך דעת כמעט כל גדולי החכמים הראשונים לציון, האבא בספרו, חזון עובדיה חלק א', הוא מביא את אותם הפוסקים. כך דעת הראשון לציון, חכם מרדכי אליהו, כך דעת הגאון הרב אלישיב, כך דעת מורנו חכם בן ציון, ועוד מגדולי הדור שכולם הלכו בדרך הזו, ולכן אין ספק שכך צריך להנהיג, צריכים לשים לב מאוד באותם הדברים היבשים שבהם, כמו שאמרתי, יש את הפער של הנפח. הגמרא במסכת שבת בדף למד ה אומרת גודשה תילתא, זאת אומרת הפער בין היבש ללח הוא כמעט שליש. זאת אומרת, הדוגמה של המצע שאמרתי היא למעשה הדוגמה שנאמרה שם בגמרא. ולכן גם אדם שאוכל ביסקוויטים וכיוצא בהם, צריך לשים לב, לפעמים אם הוא אכל שני ביסקוויטים שיש בהם 20 גרם, כבר צריך לברך על המחייה, ולא יאבד את המצווה הזו. למה לא מודגש העניין הזה בספרים שכתבו במשקל? איזה ספרים אתה רוצה שידגישו? כגון חזון עובדיה חלק א', ידגיש את זה, יש ספר מקראי קודש של הרב הררי על הלכות פסח, הוא כתב את זה בהרחבה, בהדגשה, וכל חכמי דורנו הדגישו את זה, כל אחד במקומו, כל אחד בדוגמה שלו. הגאון הרב אורבך כתב את הדברים האלה לגבי יום הכיפורים. שם צריך להיזהר מאוד, ביתר שאת. הרי אם האדם הזה ילך לפי המשקל, הוא ייקח ויאכל 30 גרם מצות. הוא חושב שהולכים לפי המשקל. הוא אכל ב-30 גרם האלה קרוב ל-50 גרם בנפח. הוא אכל יותר מככותבת הגסה. הוא מתחייב כרת. איזה הבה אמנה להתיר לו לאכול כל כך הרבה. אז חלק מהפוסקים הדגישו את זה בהלכות כיפור, חלק בדברים אחרים, אבל כמו שאמרנו, רוב ככל החכמים הולכים לפי הכלל, לפי השיטה הזו. אלא מה? דיברתו רק לישון בני אדם. הוא חייב לנסח את הדברים בשפה שיבינו אותו, ולכן הם מדברים, החכמים, על הגרם. אבל ברור הדבר שההלכה היא הולכים אך ורק לפי הנפח. האם נכון השיוך של קופסת גבחורים? נכון, נכון. אם היית יכול לדחוס שם, כן. לדחוס? מה זה כולל הקרטון עצמו שייכנס בתוכו? כן, כן, כן. כולל. כולל הקרטון? כן. זה הנפח של קופסת גבחורים קטנה? נכון. ועוד שאלה קטנה, שמה יהיה בלחם מלא? מה שהרב דיבר על זה, שהוא יותר כבד, אז יהיה כבר... שוב, בכולם, בכל סוגי הלחמים הולכים לפי הנפח. ולכן, כשאתה אוכל לחם כהה, שם הפער בין הנפח למשקל הוא פחות. אתה אוכל לחם לבן, שם הפער הוא יותר. וכן, כולל תייצא בזה. כל דבר ודבר תישאר לפי המציאות שלו, כדי לדעת אם התחייבת בברכה אחרונה. למה לא מורים ככה, לכתחילה, ללכת לפי נפח? מי זה מורים? עוד פעם, אני אומר לך את כל הפוסקים, את כל החכמים שכך אומרים הלכה למעשה, ואתה שואל אותי למה ולמה. תגיד לי פוסק אחד שחולק על זה. לא שחולקים, אבל בהלכות למעשה הם כותבים את זה. תראי לך, מדברים כלשון בני אדם, ולכן הם מנסחים את זה בסגנון שונה. אבל הם לא חונקים בהלכה על דברי הרמב״ם ומרן. הרי אנחנו הספרדים קיבלנו הוראות הרמב״ם, קיבלנו הוראות מרן, גם חכמי האשכנזים גם כן הולכים בדרך הזאת. יש ספר אחד, יש אומרים שחיבר אותו נתן העזתי, והוא כתב בסגנון של משקל. וגם שם יש אומרים שגם הוא לא התכוון ממש למשקל, אלא כמו שאמרתי, דיברה תורה כלשון בני אדם. תודה רבה, כבוד הרב. אי אפשר לקבל ברכה, נראה. תזכר ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים בעזרת השם. אמן. תודה רבה. זכית, חביבי, כל טוב, מאזין יקר. שלום לך, מאזין נוסף, ערב טוב? ערב טוב לכבוד הרב. ערב טוב. שאלה לכבוד הרב לגבי תורה. אדם שרצה לנוח בלילה, נשכב על הספה או על משהו בסגנון ונרדם. כתוצאה מזה נוצר היפך הדעת. כן. בלילה, כשמובא בהלכה ישן על מיטתו, האם ההגדרה היא על מיטתו ממש, או כל מיטה סתם ככה, כמו שנשאר במסכת סוכה, שלא צריך רק אציל ידיו? ואם זה ככה, אז בשארית יוסף מופיע בהערות שם, בניגוד לאור לציון, שצריך איזשהו זמן מסוים כדי שיש לך דעת, מספיק שכל שעלה על מיטתו כבר צריך לדווח ברכות התורה. האם זה מיטתו משום שיש במיטה קביעות, או שמא פשוט מאוד שעלה על מיטתו, ואז מה השייכות לסך הדעת בדבר. הגמרא במסכת סוכה דנה לגבי שנת ערעי. אם מותר לישון שנת ערעי מחוץ לסוכה. והגמרא בסוכה קבעה ואומרת שאסור. כך פסק מרן בהלכות סוכה בסימן תרלט. שינה אין לה קבע, ואפילו שנת ערעי, אסור לישון מחוץ לסוכה. והראש הוא שמבסס את הדברים בנושא שדיברת. והראש בתשובה, הוא לא מגדיר את זה בזמן. אם הוא ישן שעה, ישן חצי שעה. למה? כי שינה אין לה קבע. לפעמים אדם ישן חצי שעה, הוא קם אחרי זה בהיר, רענן, הוא יכול ללמוד אחרי זה שמונה שעות עם ראש צלול. לא תמיד הצורה שהוא ישן עם הפיג'מה על המיטה שלו זה קובע. לפעמים אפילו הוא לא ישן עם פיג'מה, אבל הוא שכב וקם, הראש שלו צלול, בוודאי שזה יכול להיחשב גם כשינת קבע. חלק מהאחרונים ניסו לתרגם את הדברים, כמה זה שנת ערעי לפי שנת הסוס וכו'. אבל כמו שאמרנו, המהלך של הראש על פי הראש בסוכה בדף כו', המהלך הוא אחרת. לכן האבא באבי העומר, הוא הולך לפי המהלך של הראש. זו הסיבה שאנחנו אומרים שאם האדם הזה נרדם, כמו שתיארת, ברוך השם ישן, ושכבת וערבה שנתך, אחרי זרוקה, מראש שלו צלול, בהיר, ורוצה ללמוד תורה, כיוון שעבר חצות לילה, כעת כבר אחרי החצות, שקודם כל יברך ברכות התורה, ואחר כך ישב ויעסוק בתורה. זה המהלך העיקרי על איבת הלכתה. כבוד הרב, ואם לא עבר חצות לילה, הכוונה היא שהוא כבר עבר? אם לא עבר, הוא כבר מסובך. מחלוקת בין הצלח לכף החיים הוא בבעיה, ולכן לא כדאי לישון ולקום בצורה כזו. אם אדם הולך לישון, ישתדל לישון עד סמוך לחצות לילה, ואז הוא יקום חצות לילה, ייטול ידיו, יברך גם את ברכות התורה. כשהוא קם חצי שעה קודם, הוא נכנס לתוך המחלוקת הזו, וזה לא טוב. לא רצוי לסבך את עצמו במחלוקת... כזו. מבחינת אני אתן סיטואציה שפשוט מאוד קרתה לי, כי חזרתי מהעבודה ופשוט מאוד לא התכוונתי לישון, פשוט מאוד נרדמתי מכוח הנסיבות. אבל אז התוארנו בשמונה וחצי בערב וצריך ללכת ללמוד. זה לא שהיינו באמצע שיעור. השאלה ברגע שהקמתי ועד שאני אלך להתפלל ערבית ייקח עוד זמן, כי לא רציתי לבטל את השיעור. האם באותו זמן אני צריך לברך ברכות התורה או לא? אין לך ברירה, תלך קודם, תתפלל ערבית ותכוון באהבת עולם, שתצא בזה ידי חובת ברכות התורה, אחרי שתגמור את העמידה עושה שלום, תאמר את ברכת כהנים עד ואני אברכם, ואחר כך תלך לשיעור. אין לך ברירה? יש ברוך השם הרבה שיעורים בירושלים עיר הקודש, אצלנו בית הכנסת עד עשר וחצי בלילה. לא, אבל זה לימוד בחרות. תוכל אחרי שמונה וחצי, אחרי שתגמור את ערבית, תוכל להספיק גם את השיעורים האחרים. לא כדאי לך ללמוד בלי ברכות התורה, לא כדאי להסתבך. וכאן הפתרון של אהבת עולם, זה הפתרון הכי כאן, הכי טוב. גם אם זה פוגע בלימוד בחברות. גם אם זה יפגע קצת, יפגע רבע שעה, עשרים דקות עם החברותה, עדיף. הבנתי. טוב, כבוד הרב חזק וברוך ושאלתך. הודה גם לך, מאזין יקר, חזק ואמץ, שלום וברכה. כבוד הרב, שאלה שהגיעה לנו כאן בכתב דרך הפקס. כותב לנו מאזין, השאלה האם מותר לספרדי לאכול מעדן יוגורט, כנראה שהוא חלבי המעדן הזה, שמיוצר בו ג'לטין דגים, שמעצמו דגים. נודה מאוד לכבוד הרב אם יוכל לענות לנו על השאלה הזאת. כן, אין בעיה. כל מה שאנחנו מחמירים ולכתחילה לא אוכלים דגים וחלב, הכוונה היא כשיש לנו ממש דגים. אבל כאן כשזה הפך להיות ג'לטין, מי אומר שבזה יש את החשש סכנה? ולכן, עד כדי כך לאסור מעיקר הדין את הדבר הזה, אין לנו צעד להחמיר. הרי גם בדברי הבית יוסף, ביורד העש, סימן פז, יש שתי גרסאות. הרי הרמה שם היא עיר אלמרן. לא ראינו שאסור לאכול גבינה ודגים ביחד. ראינו בשר ודגים. לא ראינו בגמרא גבינה ודגים. אז הוא כותב שיש שם טעות דפוס בדברי מרן. יש מחלוקת גדולה בפוסקים איך ההלכה, והגאון חידן נוטה להקל בדבר. הרבה מגדולי הפוסקים רצו להקל, אלא שאנחנו מחמירים בגלל שחמירה סכנתם מייסורה. אבל זה דווקא כשיש לנו את ממשות של הדג, ואז יש הווה אמנה להחמיר, לחשוש. אבל כאן יש לנו תרטל לטבעותה, ולכן אין מקום לאסור מעיקר הדין. מי שירצה לאכול דבר כזה, שיש עליו את הכשר הבדץ, מעיקר הדין הדבר מותר. כבוד הרב, דווקא האיסור הוא לאכול יחד את הדג והגבינה, מוצרי חלם? לא רק ביחד, אלא אנחנו מחמירים לא לאכול בזה אחר זה. ולכן אם אכלתי גבינה, ושאריות הגבינה נמצאים לי בין השיניים, אז כדאי קודם לצחצח את השיניים, ואחר כך לאכול את הדגים, וכן להפך. זה מה שרצוי לעשות. כמו שמרן כתב באורח חיים, סימן קעג, גם ביורא דעה, בשני המקומות מרן הדגיש את ההלכה הזו, מים אמצעיים חובה. מרן אומר את זה בין בשרה לדגים, הוא הדין גם בין גבינה לדגים, אז שיצחצח את השיניים, משתה מעט מים, כדי שהפה שלו יהיה נקי, ואז יוכל לאכול מהדגים לאחר מכן. תודה, כבוד הרב. מאזינים נוספים איתנו. שלום לך, מאזינים נוסף. ערב טוב. שלום וברכה. לעניין עניאת קדיש, אמן על קדיש ששומעים אותו בשידור. שמענו דעות, אבל לא מכלי ראשון, שיש כאלה שכן אומרים אפשר לענות, יש אומרים אסור לענות, כי עבר כבר שתיים וחצי דקות, אם באמת אפשר לענות. לא שתיים וחצי דקות, אלא שתיים וחצי שניות. כי אומרים שזה דרך האינטרנט, זה הולך לרפאת, ולנוח וכן מגיע לארץ. זהו. בכל אופן אנחנו, כבוד הרב, בכל האמת משדרים חי. יש שני סוגי שידורים. יש חלק מתחנות הרדיו ששמים משדר ומעבירים את השיעור ואת הקדיש שלאחר מכן ישר דרך המשדר. המשדר מעביר את זה מיד באותה השנייה, שם כן אפשר לענות אמן. אבל יש חלק מתחנות הרדיו שמחוברים ללוויין. הלוויין נמצא ברקיע בשמיים גובה 35,000 קילומטר. כשאני אומר את המילה יתגדל זה עובר 70,000. עולה 35 ויורד עוד 35 70,000 קילומטר. עד שעולה ויורד זה לוקח שתי שניות פחות רבע. בדקנו את זה במכשירים מדויקים וכך יצא בדיוק. הרי למדנו באורח חיים סימן קכד עד זמן כדי דיבור אדם יכול לענות אמן. יותר מכדי דיבור לא. כמה זמן לוקח לך לומר שלום עליך רבי? לוקח שנייה אחת או שנייה ורבע, לא יותר. וכאן, עד שאני אשמע את המילה שמר הבא עברו כבר קרוב לשתי שניות. עבר זמן כדי דיבור. זו הבעיה הראשונה. זאת ועוד. מתי אני יכול לענות אמן? כשעדיין החזן לא המשיך. אבל אם הוא המשיך בעלמא דיברה כי לא עוטה, אני כבר לא יכול לענות. כשאני שומע את המילה שמר הבא הוא כבר שם, ביזדים, הוא כבר המשיך בעלמא. אם כן, אני לא יכול לענות את האמן. זו הבעיה בחלק מתחנות הרדיו. כדי להמחיש את הדברים, כדי להראות את זה בחוש, אתה יכול לפתוח שתי מכשירי רדיו במוצאי שבת. האחד יהיה במשדר. ידידנו חכם אבי אומר שאצלכם בכל האמת אין לוויין, יש משדר. כן. תפתח את כל האמת בחדר אחד, ותפתח רדיו אחר, קול הנשמה, שהם עובדים דרך הלוויין. ואתה תראה הבדל גדול. אתה תשמע, כאן אומרים רבי חנניה בן עקשיה אומר, אחרי שתי שניות הרדיו השני חוזר על זה. אתה רואה בחוש את הדברים הללו. ולכן, לא תמיד אדם רשאי לענות אמן. הוא צריך לדעת אם הוא שומע תחנה שיש שם לוויין או משדר. אם יש לו ספק, הוא לא יודע איפה הוא שומע, אם זה כך או כך, שינמיך את הרדיו. ברגע שהוא מגיע, השם חפץ ומען צדקו, יסגור רגע את הרדיו כדי שלא יסתבך בעניית האמן. זה מה שרצוי לעשות בלכתחילה. שלוש שניות. ברגע שבבית כנסת ואימרו אמן, לפעמים החז'ל מנגן מאוד. ראיתי שהמשתמבורה כותב שאם... לא טוב, לא טוב. עדיף קצת למהר כדי שאנשים יענו את האמן מיד אחרי שהוא מסיים את המילה אמן. כשהוא מנגן, חלק מהאנשים אין להם סבלנות והם עונים את האמן לפני, וזה לא טוב. רבותינו הזהירו אותנו לא לענות אמן חטופה, אמן כתופה וכולי. מרן פסק את כל ההלכות האלה באורח חיים סימן קכד ולכן החזן לפעמים הוא גורם את התקלה הזו. זה מצוי מאוד אצל אחינו האשכנזים בראשי חודשים. כשהם מסיימים את תפילת החזרה אז החזן במילה האחרונה בשלום אמן הוא רוצה לגלגל את המקאם למקאם ראש חודש של ההלל. אז הוא מנגן בשלום אמן, ולפעמים האנשים לא מחכים עד שהוא יגמור את המילה בשלום, והם כבר עונים לו את האמן, וזה לא טוב. ולכן, חזן בן תורה, תלמיד חכם שיודע הלכה, לא ינגן את המילה האחרונה יותר מדי, ינגן אותה ויגמור מהר, כדי לזכות את הרבים שיענו את האמן בצורה נכונה. אני מדבר במציאות כזאת שאני, הוא אומר ואמרו אמן, אבל מעריך מאוד. לחכות, לחכות, לחכות, אדם שיודע, יחכה, יהיה לו סבלנות, רק כשסיים את המילה אמן, רק אחר כך אנחנו עונים את האמן. זה ההלכה. תודה רבה. תודה גם לך מאזין יקר. שלום וברכה מאזין נוסף, ערב טוב. ערב טוב, כבוד הרב, ערב טוב. כבוד הרב, יש לי שתי שאלות קצרות. שאלה ראשונה, כשאני התנדבתי למישהו לתת כסף, והזכרתי את שמו, אבל לא אמרתי לו בפנים, אני יכול לתת את זה למישהו אחר שזקוק יותר? כן. כן? כן. עוד שאלה. עכשיו, כשאני נמצא לפני תיקון חצות, אם אני אומר קריאת שמה עם ברכות ואני אומר תיקון חצות אחר כך, אני עושה טוב? או שאני אומר את זה בקריאת שמה בלי ברכות ואני אומר את התיקון חצות אחר כך? כי אני הבנתי שיש את הבעיה, שאדם אומר ברכות, אז אפילו דברי תורה לכתחילה לא אומר. ישנת או לא הלכת לילה? לא ישנתי, לא ישנתי. לא. אם לא ישנת, אז אין צורך לומר את ברכות התורה. אדם שעדיין לא ישן... לא ברכות התורה, סליחה. אני אומר שאני אומר את קראת שמה על המיטה עם ברכות. אתה מדבר על ברכת המפיל. כן, המפיל. אדם שהולך לישון לפני חצות יכול מלכתחילה לומר גם את ברכת המפיל, אבל אם הוא הולך לישון אחרי חצות, יאמר ברוך אתה, יהרהר שם שמיים. כן, אני יודע את זה, אבל השאלה היא, אני רוצה מתכון לחצות אחרי... כדאי להקדים, כדאי להקדים. את מה אני אקדים? אם אתה רוצה לומר את ברכת המפיל בהרהור שם השם, כיוון שאתה אומר את זה אחרי חצות, קודם כל תאמר את תיקון חצות, תגמור תיקון חצות, אחר כך תאמר את ברכת המפיל בהרהור שם השם. החדר הזה, כמו שאמרתי, יותר טוב. קודם כל, תיקון חצות, אחר כך תאמר את ברכת המפיל בעגור שם שמים. אבל אני אפסית ברכות, אם ככה. מה זה תפסיד? בלאו הכי אתה לא יכול לומר שם שמים. הרי אתה הולך לישון אחרי חצות. אמרנו שאתה לא יכול להסביר שם שמים. לא, נתחילה, נתחילה, כבוד הרמב״ם. אני לפני חצות, לילה, אומר ברכת שמים עם ברכות במפיל. ואתה ישן לפני חצות? לא, אז אני רוצה להגיד תיקון חצות אחר כך. אז אתה לא ישן לפני חצות, נכון? אז איך תגיד שם שמיים? אתה נכנס למחלוקת, נכון? למה? הברכות של קריאת שמע אני אומר אותן לפני חצות לילה. רק מה, אני רוצה להגיד תיקון חצות, אני יוצא כבר אחרי חצות לילה. השאלה היא אם תיקון חצות, אני צריך לישון, להשתדל לישון אחרי הברכות של קריאת שמע, נכון? לא מספיק שאתה אומר את ברכת המפיל לפני חצות. וצריך גם שתישן לפני חצות. וכאן הרי אתה לא הולך לישון. ולכן עדיף להמתין, כמו שאמרתי. ולעשות הברכות לקראת שמה. קודם כל תאמר תיקון חצות, ואחרי תיקון חצות תגיד את ברכת המפיל בהרהור שבע שבע. זהו, זה אני ממסית הברכות אם ככה. זה עדיף. נכון. עכשיו עוד שאלה, זה בקשר למה שכבודה אמר, אם אדם שתה כוסטה בלי סוכר, אני לא הבנתי בדיוק. כבודו אמר, ילך עם כיס סוכר בתוך התה, הוא יתאם קצת מהסוכר. כן. השאלה פה, מה יועיל? אם זה לא כמו שאדם לוקח תפוח ומברך עליו, אפילו בדעתו לאכול פירות אחרים... דעתו הייתה שיהיה התה עם סוכר. הרבה פעמים מגישים במגש, יש שם צלחת עם סוכר, וכל אדם כזה שאוהב את המתוק רוצה את הסוכר. כשהוא בירך שהכול, דעתו הייתה שבתה יהיה סוכר. לא היה דעתו לשתות תה בלי סוכר, ולכן גם הסוכר הוא בכלל, לכן לא צריך עוד הפעם לחזור לברך שהכול על הסוכר. אבל זה לא כמו, זה כמו פרי של לקחת תה בלי סוכר, הוא רוצה לקחת פרי אחר. שם הפרי אמון נפל, הלך, פה לא, פה לא נפל שום דבר. אבל הוא לא יכול לשתות תה בלי סוכר. ברוך השם, התה נמצא כאן והסוכר נמצא כאן. שדעתו בברכה הייתה על שניהם, ולכן לא צריך לחזור עוד הפעם לברך, אין צורך להרבות בברכות. נכון, אבל השאלה פה... אני שמעתי את השאלה. שמעתי את השאלה ועניתי לך שכאן הוא התכוון בברכה על שני הדברים, כוונתו הייתה גם על הסוכר. חזק ואמץ לך מאזין יקר, שלום וכל טוב. שלום מאזין אסף, ערב טוב. שלום, כבוד הרב. שלום. רציתי לשאול אחד לשאלה בגנינאים כשרות. נשאלתי לגבי קוניאק, שאדם קנה אותו, שמו קונבסיר, ושאל אותי, כידוע לי שקוניאק עשוי מענבים, אז חשבתי שאלה אסור, אחר כך אמרו לי שאלה עושים את זה כמו קופות, אז אני רוצה לשאול מערב או מרחוב. על הסטיקר של הבקבוק יש איזה הכשר של איזה בדץ? לא, אין שום הכשר. שום הכשר, שום דבר. לא כדאי לשתות. לא כדאי לשתות. צריך להיזהר, כי בקוניאק יש גם תערובות, והרבה פעמים התערובות הן מדברים האסורים. הרי החוק בצרפת, שאסור להם לעשות אלכוהול מדברים אחרים אלא רק מיין. אז מהם אל האלכוהול שלהם הוא שם בחזקת יין נפך. וכל מיני תמציות או דברים אחרים שעלולים להיות מעורבים בזה, ולכן כדאי שאדם ייזהר מאוד לא לקנות קוניאק, אלא אם כן אם יהיה בזה הכשר של בדף, רק אז יוכל לסמוך על זה ולשתות. תודה רבה. יש עוד שאלה קטנה לגבי שמחות. הנה שמחות. אנחנו לומדים בגמרא מסכת מועד קטן וגם מראה משולחן ערוך שצריך לקרוא על אדם כשר, וכן שאדם שרואה את ערי יהודה ואת חורבן הבית, רואה את הר הבית, צריך לקרוע. והיום המציאות, לא רואים שנוהגים את הדבר הזה. יש שני הלכות. התחלת קודם כל לקרוע על אדם כשר. בהלכה הזו, תראה בספר שולחן גבוה, יורה דעה סימן ש״מ, הוא כותב שבאמת המנהג הוא שאנחנו לא קורעים. והסיבה היא אם היינו צריכים לקרוע, האנשים היו בורחים, או אם אדם גוסס היו בורחים ממנו. כדי שלא יצטרך לקרוע. אחרת לא יישאר לנו חולצה. כל יום יומיים יקרע חולצות, אין לדבר סוף. המתים מוחלים על כבודם. כדי שאנשים לא יעזבו אותם בשעת יציאת נשמה, נוח להם יותר שלא יקרעו, העיקר שיישארו לידם. וחי עוד לנצח, לא יראה השחר, כי יראה חכמים ימותו. יש מצווה לעמוד ליד מיטתו של אדם גדול בשעת יציאת נשמה, ולכן משום זה אפילו תלמידי חכמים כשנפטרים לבית עולמם, מי שנמצא שם, אין חובה מעיקר הדין לקרוע. כמו שכתב שולחן גבוה, כך הוא המנהג. זה הדין בהלכה הראשונה. אבל בדין השני, אדם שרואה את בית המקדש יותר מחודש לא היה בירושלים, לא ראה את מקום המקדש. מחר הוא רוצה לבוא ולהתפלל בכותל, בזה חייב לקרוע. כמו שמרן כתב, גם ביורא דעה סימן ש״מ, וגם באורח חיים סימן תקסא סעיף ב׳. מרן הדגיש, צריך לומר, בית קודשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדנו היה לחורבה ויקרע. צריך לקרוע. בזה אין שום מנהג נגד מרן, אלא בזה דין הגמרא, דין השולחן ערוך, קיים וחייבים לקרוע. גם אם הוא נמצא בירושלים? אם אתה ירושלמי, בזה המנהג להקל, כמו שכתבו הרדב״ז והגאון חידה. אמנם הרדב״ז עצמו לא נוח לו במנהג, אבל הגאון חידה, הובא בשערי תשובה בסימן תקסא, הם מקיימים את המנהג, לכן, אדם שגר בירושלים, בזה עוד יכולים להקל. אבל מי שבא מחוץ לירושלים, בוודאי. שחייב להחמיר, לעשות את עיקר הדין ולקרוע. עכשיו לגבי הר הבית, פשוט מישהו שאל אותי, זה השבת, בטוח, יש חבלן שאני עובד במשטרה, שהוא אמר לי שעכשיו, בימים שהם עולים שם על הר הבית מתפללים לימי הרמדאן, אז יש שם מוצב שנמצא בהר הבית, שהם מגינים על אנשי הכותל. אז כשמגיעים האנשים ביום שישי ברמדאן הם צריכים לפנות את המוצב אנשי הצבא וכשהם חוזרים, החבלן צריך להיכנס למוצב ולבדוק אם נכנס לו מבין איזה פצצות או משהו כזה. החבלן במקרה שלנו הוא דתי. הוא שאל אותי האם מותר לו להיכנס לבדוק את המוצב ונכנס לתוך הר הבית ממש בפנים. כן, מותר לו. מותר לו, אבל הוא צריך להיזהר מכל דבר שהוא בגדר, שהוא מיותר. הוא יכול להיכנס עם הנשק, אבל הוא לא יכול להיכנס עם חפצים מיותרים בכיסו, כמו שהמשנה הזהירה אותנו בסוף ברכות, לא ייכנס אדם להר הבית, מקלו, מנעלו וכו'. כל אותם הדברים שהמשנה אמרה, הוא צריך לנהוג בהם. שילך יום קודם לטבול. אם זה ביום שישי הוא נכנס, הוא ילך כבר ביום חמישי שיהיה ערב שמש. לא רק שיהיה טהור מטומאת קרי, אלא גם שיהיה טהור לגמרי, שגם יעריב האדם שבשו, כמו שאמרו התוספות ביבמות. ואז, כאן זה פיקוח נפש, אין ברירה, שייכנס ויצא מייד. ברגע שהוא גמר לבדוק, סיים את הפעולה של הפיקוח נפש, יצא מייד החוצה בכל גדרוש. תודה רבה לך, כבוד הרב, השם יאריך המלך הטוב ותיכף אני עימי. אמן. תודה גם לך, מאזין יקר. לפני למאזין נוסף, שלום, ערב טוב. המאזין איתנו, שהספיק כבר לרדת, אז אנחנו נפנה לשאלה בכתב שנשלחה אלינו בפקס, כבוד הרב. כותב לנו מאזין, אברך בכולל, אנו לומדים בכולל חדש ולומדים הלכות יין נסך. רצינו לשאול איך סדר הלימוד של הבית יוסף, והאם צריך ללמוד שולחן ערוך אחרי כל הסימן, או על כל סעיף וסעיף? והאם, כבוד הרב, כתיבה של סיכום היא חשובה מאוד? בתודה וברכה. בדרך כלל עדיף שאדם יגמור את כל הסימן בבית יוסף, ואחר כך על זה ילמד מיד את השולחן ערוך. כל זה כשהסימן הוא קצר. סימן שיש בו שלושה-ארבעה סעיפים, זה נוח מאוד ללכת בדרך הזו. אבל לפעמים יש סימנים ארוכים, שיש שם הרבה סעיפים, ועד שהוא יגיע לשולחן ערוך, אולי הוא ישכח קצת את הבית יוסף. ולכן, מסימנים ארוכים, מיד אחרי כל שלושה-ארבעה סעיפים, יסכם מיד את הבית יוסף עם האחרונים. אחרי שיגמור גם את הבית יוסף, גם את השולחן הערוך עם האחרונים, אחר כך ייקח גם את העט ויסכם. וקנה לך חבר, וקנה לך חבר, זה הרמב. כדאי שאדם ירגיל את עצמו תמיד לכתוב, לסכם, לעסוקי שמעתתה, לבד הלכתה, לסכם את הדברים, וזה מועיל מאוד. עוזר לאדם שיוכל לזכור טוב-טוב את תלמודו. כן. כבוד הרב, קיבלנו כאן הערה לגבי השאלה של המאזין הקודם, לגבי משקיע קוניאק. אז אמר לנו כאן מאזין שזה 101, לא 100, 101 אחוז יין נסך. טוב. אתה צריך להיזהר. בסדר, כל שכן. כן. אז אנחנו עם מאזין נוסף. שלום לך, מאזיננו, היקר. שלום עליכם, הרב. שלום. רציתי לשאול את הרב לגבי כהן שואבל. בתוך החודש של אביו. האם העדיף לעלות לשליח ציבור בשחרית, או כדאי שישמעות לב יותר על ברכת כהנים? קודם כל, השאלה היא אם הכהן הזה יש לו היגוי טוב עם הביטוי שלו, ההיגוי שלו, והעם מרוצה מהחזנות שלו. מעוניינים בו, זה הדבר הראשון. איך אומרים הבדחנים, אם האבא שלו נפטר, עשה אותו יתום, לא עשה אותו חזן, הוא לא יכול להמליך את עצמו בכוח על הציבור, ולכן תאמר לאותו האדם, אם העם לא מרוצה או שאין לו ביטוי טוב, מן הראוי שיימנע. אבל בואו ונאמר שהאדם הזה, ברוך השם, חזן מעולה. יש לו היגוי נפלא, יודע טוב טוב את הדקדוק, והוא הוגה בצורה נפלאה. השאלה אם הוא רוצה להיות חזן במקום ברכת כהנים, הוא רשאי. כך משמעות הבן איש חי, הרבה מהפוסקים הקלו בדבר. אבל אם הוא רוצה גם אחר כך לזכות במצוות ברכת כהנים, כשהוא נמצא בשתיב לך יש שם הרבה מניינים. הוא יכול, או לפני או אחרי, לזכות במצוות ברכת כהנים במניין אחר. הוא בעצמו יכול, כמו שאמרתי, להיות חזן. אין מניעה בדבר. ולא כדאי הרב שהוא יעלה, זאת אומרת, עד החזרה, ובחזרה מישהו יחליף אותו? אז כמו שאמרתי, אם באמת יש שם בשתיב לך עוד מניינים אחרים, זה לא בשתיב לך בבית כנסת. לא, לא. אם אין לו בעיר שלו דבר אחר, אין לו מניין אחר, אלא רק המניין הזה, אין לכן הוא יעשה את העצה שאתה אומר, גם זה טוב. אפשר עוד שאלה, רב? כן. לגבי עוגה שיש בה מעט קמח, אז אני מבין שהברכה הראשונה היא מזונות. מה לגבי הברכה האחרונה? הברכה האחרונה, אנחנו רוצים שיהיה נטו, ואם יש שם סך הכול 20 גרם קמח, והאדם הזה אכל 40 גרם מהעוגה. אז אם הוא אכל מהקמח הזה סך הכול כמה גרמים, הוא לא יכול לברך את ברכת על המחיה, אינו רשאי. ולגבי בורי הנפשות, אם הוא אכל, נגיד, זה כגון כמות גדולה? אין לכן המה. אין לכן המה. אם זה העיקר, אם זה העיקר אצלו, אין לכן המה. יברכנו רבנו בעזרת השם. תזכה בעזרת השם ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים. אמן. שיהיה לך כל טוב, הרב אילן, כל טוב. כבוד הרב, אנחנו נסיים עם שאלה אקטואלית מאמש עם היוודע הבשורה של חברת מטרנה צמחית רמדיה, שהסתובבו בין השכונות בירושלים, ובכלל בכל הארץ הסתובבו רמקולים וידעו על הסכנה שיש בדבר. ישנם הורים שמייד הלכו לבתי החולים לבדוק את ילדיהם, אבל כאן עמדה שאלה של מאזינה, היא אומרת, אני לא חיכיתי הרבה, נסעתי באוטו לבית החולים כדי לבדוק את הילד. האם היה מקום באמת כאן לעשות את העניין של פיקוח נפש דוחי שבת כדי לבדוק את התינוקות? העניין הוא כך, כאן בנושא הזה, זה לא סכנה גדולה שכל מי שאכל מהדבר הזה הוא בסכנה, אלא הסכנה היא נקראת אחד מאלף. לפי מה ששמענו עד עכשיו, את אלה שנפגעו מאלה שאכלו מזה, זה לא היו במספר עצום, לא היו כאן כמה אלפי תינוקות חלילה שנפגעו, אלא יחסית היו כאן בודדים. וכאן הסכנה מצומצמת. הסכנה היא רק אחד מאלף. הרי הם הדגישו שרק ילד שחלילה יש לו בחילות, הקאות, פרפוסים, מראה על סימני חולי שהוא נפגע. ילד כזה אולי הוא בסכנה. אבל אם הילד נראה מאה אחוז, הילד הוא טוב, הוא בסדר, במקום שהיא תיסע באוטו, היא תלך ברגל לבית חולים ביקור חולים. אז יהיה לה עוד עשר דקות, עוד רבע שעה שהיא תגיע לבית החולים. בתוך הרבע השעה הזה, חלילה וחס, הילד הזה יבוא לידי סכנת חיים? בוודאי שלא. ברור שהדבר הזה הוא רחוק מאוד מלהיות בגדר סכנה. ולכן היה מן הראוי, אם היא רוצה ללכת, למה לא? אין שום הפסד שהיא תלך, שיבדקו את התינוק שלה, אבל אפשר היה ללכת. ברגל לעשות את הדברים בחוכמה. בירושלים יש לנו חמישה בתי חולים. אז תלך לבית חולים הקרוב ביותר, מהלך רגלי של כמה דקות, ויבדקון את הילד. הבהילות הזו, כשהיא נכנסה ללחץ, זה היה דבר מיותר. הרי כשהם שאלו את הרב, הרופא המחוזי דיבר עם הרב, הסבירו לו את כל מה שקרה, אז הרב פסק להם שלא יפעילו את האמבולנסים על ידי יהודים, אלא האמבולנסים של זקא או עזר מציון, כולם הופעלו אך ורק על ידי גוי. זאת אומרת, הם לא החשיבו את זה כוודאי סכנה, אלא בגלל שזו סכנה רחוקה, הם התירו אך ורק על ידי גוי. את הכירוז הרב מתכוון? איך? את ההכרזה שהכריזו? כן, הכל היה על ידי גוי. ההפעלה של הרמקול וגם הנסיעה של האמבולנס, הכל היה על ידי גוי. כך פסק להם הרב, וכך הם פסקו כשהם שידרו לכל אנשי זקא, לכל אנשי הצלה, שייסעו עם האמבולנסים אבל הם הדגישו להם שעשו את זה על ידי גוי. יש בירושלים הרבה חובשים, חובש קרבי דרוזי שנמצא קבוע שם בעזר מציון, וכן כיוצא בזה. הם לא יכלו לבוא ולומר שיש כאן סכנה כל כך גדולה, סכנה ודאית, שניתן יהיה לחלל על זה שבת. הרי רבי עקיבא איגר בתשובה בסימן ס' אומר שעל סכנה של אחד מאלף לא מחללים שבת. כך כותב גם הנודע ביהודה במהדורה תניינה יורא דעה סימן ר' י', שם הוא מדבר לגבי הנושא של ניתוח מתים. גם החתם סופר ביורא דעה סימן של' ו', תלמידו מארם שיק ביורא דעה סימן שמ״ז, הגאון חידה, הגאון בעל ציצי לעזר בחלק ח' סימן ט״ו פרק ז', החזון איש בהעלות סימן כ״ב, סעיף קטן עמ״ב.

דרך אגב, הלילה הזה הוא היורצאית של הגאון בעל החזון איש, רבי אברהם ישעיה קרליץ, זכר צדיק וקדוש לברכה, זכותו יגן עלינו. אמן. אז אם כל הפוסקים האלה אומרים שהסכנה של אחד מאלף לא מחללים, הם לא יכלו להתיר להם שהיהודי יישא. ולכן ההנחיה הייתה שהגוי הוא שיעשה את הכול, וכך היה. גם בשכונה שלנו הגיע האמבולנס הזה, וראינו את הגוי שהוא נוהג באותו רגע. אמנם יש ספר דעת כהן של הרב קוק ביוראי דעה סימן ק״מ, משמע מדבריו אחרת. אבל, כמו שאמרנו, העיקר הוא, כדברי רוב הפוסקים, קשה לנו לסמוך על דברי הבניין ציון וסימן ק״ע ודעת כהן, כדי להתיר חילול שבת בדבר כזה שהוא רחוק מאוד מסכנת חיים של ממש. ולכן, אם היא רוצה ללכת שיבדקו את הילד, כמו שאמרתי, שתלך, למה לא? תשים אותו בעגלה ותלך עשר דקות, רבע שעה. האם ברבע השעה הזה, עד שהיא תגיע לבית החולים, חלילה ברגעים האלה יש סכנה? אם הילד ברמינן מקיא, רואים בו פרכוסים, נכון, אז בזה בוודאי שתיסע. אבל אם הילד, ברוך השם, נראה רגוע, נורמלי, הכול בסדר, שמא יקרה, כמו שאמרתי, זו סכנה רחוקה מאוד, ועל סכנה כל כך גדולה, לא היה הווה מנה שהיא תיסע ברכב של יהודי ביום שבת, בוודאי שלא היה ניתן לחלל על זה שבת. לכן, מה שהיא עשתה, לא עשתה על-פי הדין. אבל, איך אומרים, לא תופסים אדם משעת שערו, היא נכנסה ללחץ, נבהלה, ועשתה מה שעשתה, והוא רחום מכפר עוון. אבל, עקרונית, אדם צריך להבדיל בין דבר שהוא סכנה ודאית, סכנה שהיא קרובה, לבין דבר שהוא סכנה, אבל סכנה של אחד מאלף, אחד מאלפיים. יש סכנה של תאונות דרכים. מתוך מיליון נוסעים שנוסעים לבני ברק או לתל אביב, יש אחד מהם חלילה וחס נפגע. מישהו יגיד, זו סכנה גדולה, סכנת חיים, אסור לנסוע באוטו, אל תיסע, לא לבני ברק. לא לשום מקום. מישהו יגיד דברים כאלה? זו סכנה רחוקה מאוד, אנחנו לא חוששים. אז למה פה היא נכנסה ללחץ כל כך וחששה כל כך? ולכן, כמו שאמרנו, היה מן הראוי להימנע, אבל אין לנו טענות קושיות על אדם שנכנס ללחץ ועשה דברים בלי לחשוב. כן. כבוד הרב, תוך כדי התשובה שהרב העיר בנו כאן, קיבלנו טלפון ממאזינה שהיא אומרת, עשיתי כמו שהרב אומר, הלכתי ברגל לבית החולים הקרוב בירושלים, אבל בעצם כאן בביקור חולים לא יכלו לאבחן את התינוק, כי התינוק היה באמת עם הקאות ושלשולים. שם היה הקאות, כן. כן, אז מה שהם עשו, אמרו לה, אנחנו לא יכולים לאבחן כאן, צריכים לעשות כאן בדיקה מאוד יסודית, אנחנו עכשיו צריכים להסיע אותך להדסה עין קרעי. טוב, זה היה בוודאי נחוץ. שם היה כבר הקאות. ברגע שהיה הקאות, שם כבר היה חלילה חשד כל דהוא, כאן כבר הסכנה לא אחת מאלף, אולי פחות, ולכן שם בוודאי הייתה חייבת לנסוע מיד להדסה. שם זה מקרה אחר. אבל כשאין לילד לא הקאות ולא שום דבר, אז צריך היה להישאר בשב ואל תעשה, לא לנסוע, אלא ללכת ברגל, כמו שאמרת. ותוך כדי התשובה, כבוד הרב, היא שואלת, המצפון קצת לא שקט מהבחינה הזאת של לנסוע בשבת, האם היא צריכה לתקן משהו בנושא הזה? האישה הזו שהסיעה את הילד שלה ביום שבת להדסה עין כרם. היא עשתה פיקוח נפש. אדם שעושה מצווה של הצלת נפשות, אשר יעשה אותם האדם והחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, מעיקר הדין לא צריך תיקון. אין לה שום צורך לעשות תיקון. בעזרת השם, תזכה לגדל את הבן שלה לתורה, למצוות, למעשים טובים, שיהיה גדול בתורה וירת שמיים, היא לא חייבת תיקון, כל זה היה בגדר פיקוח נפש. אבל במקרים כאלה, הנסיעה לשם מותרת. אם אחר כך, אחרי שעה, אמרו לה, ילד שלך בריא מאה אחוז, אסור לה לחזור. חזרה ברכב זה כבר מיותר. הייתה חייבת להישאר שם עד מוצאי שבת. עד מוצאי שבת. יש שם, ברוך השם, אוכל בשפע, ליד בית הכנסת, שם חסידי סאטמר, מארגנים, יש שם קוגל וצ'וינט וזמירות של שבת, יש הכול, היא לא תישאר ברעב שם. ולכן צריך לדעת, אם לפעמים אדם לוקח חולה או יולדת, אז יכולים להתיר לו את ההליכה, הוא נוסע עם היולדת ביתר. חזרה בשום אופן לא יכול לבוא ברכב, שיישאר שם או שיחזור ברגל. אם יש לו כיסים ריקים, לא הלך עם חפצים, אז עם כיסים ריקים הוא יכול לחזור חזרה ברגל. אין שום בעיה. חזק ומארץ, כבוד הרב. נעבור לדברי סיכום וברכה לסיום, בבקשה. כמו שהתחלנו, לעניין טלטול בשבת, האם מותר לצאת עם הילדה בשבת עם עגלה ועם דברים כמו הטיטולים, סמיכה, בגבוק? כן. מה הדין עכשיו ומה הדין שהילדה יכולה לשאת את עצמה? אני יודע שזה שונה. היכן אתה גר? באיזה שכונה? סירת ויטניץ? בחיפה, באדף. באדר. כי שמעתי שלשכונה, סירת ויטניץ, יש עירוב מיוחד. זה נכון? כן. כן. טוב. אבל אתה לא גר שם. כך שאתה צריך... אני מתחד לווינס. זהו. אתה צריך לסמוך על העירוב הכללי של העיר חיפה. והעירוב הכללי הוא בעייתי מאוד מאוד. ולכן עדיף שלא תצאו לטייל עם הילדה ביום שבת. אני אסביר חלק מהבעיות. תראה בסימן שסמ״ב. תראה שם חלק מההלכות עירום למצב. שסמ״ב. יש שם תנאי שצריך להיות מרחק קצר בין העמודים. לפי הרמב״ם, אם יש מרחק יותר מ-10 אמות, זה לא טוב. היום המרחק בין העמודים הוא לא 10 אמות, אלא 200 מטר ויותר. בעיה שנייה, לפעמים העמודים נקראים, החוט שעל גבי העמוד נקרא, והם לא מספיקים לתקן את זה. צריך כוח אדם הרבה פועלים כדי לתחזק קו עירוב גדול. אתה יודע שהמועצות הדתיות היום נמצאות במשבר כלכלי קשה. המועצה הדתית שלנו כאן בירושלים מחייבת 35 מיליון. במקומות אחרים יותר, פחות, וכשאין כסף, אין כסף גם לשלם לפועלים שיבואו לתקן את האירוע. הרבה פעמים הם יודעים שהחוט נקרע, אבל אין להם פשוט את היכולת הטכנית. מה, יביאו אנשים שעבדו בחינם? מי מוכן היום לעבוד בחינם עבודה קשה, לתפס על העמודים, לחבר חוטים בחום, בגשם? לא תמיד הדבר ניתן, והרבה פעמים יש תקלות. החוטים האלה נקרעים בקלות רבה כשמנוף רכב גבוה עובר שם, או הכף הגבוהה של הטרקטור, הבולדוזר, כשהוא מרים את הכף וזה ליד אותם העמודים, הרבה פעמים זה נקרע. או לפעמים הערבים הרשעים גונבים את העמודים עם החוטים ביחד. קמים בבוקר, אין עירוב. אתה צריך עכשיו לקנות עמודים חדשים, ושוב, זו השקעה. פעם המועצות הדתיות היו מבוססות מאוד מבחינה כלכלית. כך היה עד לפני חמש שנים. והיה קל מאוד לתקן, היו משקיעים בתיקונים את כל מה שהיה נחוץ. אבל לצערנו המצב הידרדר מאוד בשנים האחרונות, ובפרט בשנה האחרונה. ולכן, מה שפעם היה נקרא חזקה, שמן הסתם הכול בסדר, היום אין את החזקה הזאת. החזוניש בכלל מנסח את הדברים שאין חזקה בנושא של העירוב, כי החזקה הזו עשויה להשתנות. החוטים נקרעים וכיוצא בזה, ולכן החזוניש לא מגדיר את העירוב בחזקת קיים, בחזקת שהוא כשר, אלא תמיד הוא טעון בדיקה. ולפעמים, כמו שאמרתי, לא מספיקים לבדוק את החוט, את העירוב כולו לאורך כל קו העירוב. לפעמים חלק ממנו נבדק, חלק לא, וגם אם נבדק וראו שהוא פסול, לא תמיד יש להם את הממון כדי להכשיר את הכול. זאת ועוד, יש לנו בעיה קשה של מחללי שבת בפרסיה או גויים. יש לכם בחיפה גם הרבה גויים. ומרם כתב באורח חיים, סימן שפא א', מרם כתב בהרחבה את הנושא, בסימן שפא בהלכות עירוב שלא רק הגוי אלא מרם כותב בשין פא, שגם מחלל שבת בסרסיה דינו כגוי, גם הוא פוסל את העירוב. אמנם, הפוסקים הציעו פתרון לזה. בזמנו, לפני כמאה שנה, השליט ברוסיה היה הצאר ניקולאי. והיו הולכים לצאר, היו לוקחים ממנו קניין. הוא הבעל הבית של המדינה, והוא כאילו בעל הדירה, ואותם האנשים הגויים שדרים הם רק כדייר משנה, סוחר, על ידי הקניין היו פותרים חלק מהבעיה. ועל פי זה גם בארץ ישראל עשו כך. בזמנו, כשהיה בן-גוריון ראש הממשלה, הוא היה גם ראש הממשלה וגם שר הביטחון, לקחו ממנו קניין. לא רק ממנו, חזרו על זה עוד פעם עם עוד אנשי ביצוע, אלוף פיקוד המרכז אצלנו כאן, או אותו הקצין הבכיר שהיה מפקד מחוז ירושלים, או הפקיד של משרד הפנים שהיה אחראי על המחוז. בזמנו, לפני עשר שנים, זה היה הרב אליהו סוויסה, שנתן להם את הקניין. גם ממפקד, האלוף פיקוד העורף, הם עשו את כל הקניינים האלה. אבל יש הבדל במציאות בין מה שהפוסקים דיברו אז לזמננו. הגאון רבנו יוסף שלום אל ישיב אומר כך ניקולאי אם היה רוצה היה נכנס באיזה בית שהוא רוצה אם היה רוצה להוציא מישהו מהבית מיד היה לו צבא אין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל לא בית משפט ולא בג״ץ ולא מג״ץ שום דבר, הוא היה בוס, בעל הבית אמיתי היום גם אם הצבא או המשטרה ירצו לפנות איזה מישהו, איזה ערבי אם הערבי הזה ילך לבג״ץ אתה יודע מראש מה הבג״ץ יגיד? מי צודק? כרגיל, הערבי צודק, כך הם יגידו אם כך כל הסמכות הזו של אותם הקצינים זה כמו נמר של נייר אם כך גם הקניין שאנחנו עושים אין לו שינה בגלל הבג״ץ ויש לנו תקדימים לצערנו שהבג״ץ לא הלך תמיד לטובתנו ולכן יש לנו בעיה, יש לנו כמה וכמה שרשרת של מחדלים שאולי העירוב לא טוב זאת ועוד. הרי הראשונים הדגישו לנו, הביאו להלכה את דברי הגמרא בעירובים שאי אפשר לעשות עירוב ברשות הרבים. אם נאמר שרשות הרבים זה מקום שיש 16 רמה, 8 מטר, בחיפה כל הכבישים שלכם רחבים. אם כן, העירוב לא יכול לתפוס. אמנם יש חולקים ואומרים שצריך שיהיה 60 ריבו, מחלוקת בראשונים. אבל כאן יש לנו, עם הדברים שהקדמתי, יש לנו ספק דפקה לחומרה. ולכן, כעצה טובה, עדיף יותר, תצאו לטייל עם התינוקת במוצאי שבת בכל ימי השבוע. יום שבת תקיימו, אשתך תקיים, אשרי יושבי ביתך. ואם בכל זאת היא רוצה ללכת ולשמוע איזה דרשה, איזה שיעור, אתה תישאר עם הבת, תשמור עליה, והיא תצא לבד לשיעור, או שתביאו איזה נערה, איזה שכנה טובה שתשמור. אבל לצאת עם עגלת התינוקת לרשות הרבים, למרות שזה לא דאורה איתה, החיים עושה את עצמו, והעגלה טפלה לה, אפילו בדווה דרבנן כדאי בלכתחילה להימנע מזה. אני אספר לך סיפור מעשה שהיה. לפני כמאה שנה בנו את העירוב הראשון בירושלים. אז יטעו, העיזו לצאת מחוץ לחונות, ובנו את השכונה שהיום היא נקראת כיכר ציון, ברחוב בן יהודה. בנו אז את השכונה. מי שבנה את זה היו אשכנזים. ספרדים דעתם לא הייתה נוחה מזה, בגלל שמשמעות מרן בסימן שמ״ה, סעיף ז', שרשות הרבים מקום שיהיה שמונה מטר, שישה עשרה רמה. אבל, אחרי חמש שנים, בא הגאון רבי בן ציון ידלר, הוא היה המגד בירושלים, בא להגאון הראשון לציון רבי יעקב שאולי אלישר. הוא סיפר לו שאת כל הכסף של העירוב הוא קיבל מהגאון בעל האדרת, היה חמיף של הרב קוק, הגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, הוא נתן לו את כל הכסף. היום הוא נפטר עליו השלום, אין כסף. הוא ביקש שהראשון לציון ימליץ ויוכל לקבל עבור זה. בהתחלה ראשון לציון אמר לו כן, מפני הכבוד הוא לא אמר לו לא. אבל אחרי שהוא יצא, הוא שלח אחריו שליח ואמר לו, כיוון שזה לא מועיל לדידן, אנחנו לא משתתפים בפרוטה לכל העירוב. אתה רואה את הגישה של חכמי הספרדים אז, שהם לא סמכו על העירוב. אם זה היה מועיל, אז למה לא להשתתף בחלק או בכל? היה לו יכולת כלכלית לראשון לציון לבקש מאותם העשירים של ירושלים שכל אחד יתרום קצת וימשיכו לתחזק את קו העירוב. אתה רואה מהגישה שלהם שהם לא רצו להמשיך בדבר, קל וחומר לא להסתמך על זה הלכה למעשה בלכתחילה. ולכן אנחנו ממליצים לכל אדם וכל יהודי אל השמיים שישתדל לא לטלטל. גדולי הדור, האבא עשרות שנים הוא נזהר, לא מוציא חפצים לרשות הרבים. מורנו ורבנו, חכם מן ציון, היה נזהר, לא היה מוציא חפצים לרשות הרבים. לא רק אותם חכמי הספרדים, אני רואה גם את חכמי האשכנזים, יהודים תלמידי חכמים גדולי תורה, ענקים בתורה, וגם הם יוצאים לשוק, יוצאים לרשות הרבים ביום שבת עם כיסים ריקים. הדבר היחיד שאני כן מטלטל בלכתחילה, אם אני צריך נייר טישו לנגב את האף, אני שם את הנייר טישו מתחת לכובע, אני מטלטל את זה בשינוי. מפני כבוד הבריות, טלטול בשינוי בדבר שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. הנייר טישו אין בו בעיה דאורייתא, וגם בשינוי. על זה דן הגאון רבי יוסף חיים ברף בעלי ואומר, מפני כבוד הבריות יהיה מותר. אז לזה נתנו פתרון. אבל את התינוקת שלך אתה לא יכול להוציא בשינוי מתחת למקבעת. צריך להרים אותה בידיים או בעגלה. ולכן, אם תשבע על העצתי, תקיים בעצמך המחמיר, תבוא עליו ברכה. בעזרת השם, תבוא עליך הברכה, ושיהיה לכם הרבה הרבה נחת, וחיק ירא אלוקים תינתן. ראשי תיבות, ביד. תחילה, כבוד הרב, בסוכות אני הייתי, של אמא שלי, בנווה שאנן. אמרו לי, ששם בגלשי שערים, ומציעים את זה עם העירוב של המקום. אז זה, כאילו, בסוכות, אז אני הייתי יכול לאכול להוציא דברים, ללכת מהבית בלי להפסקה עד לסוכה. אמרת טוב לגבי צד אחד. צד אחד יש שם באמת את הרי הכרמל. אבל הרי העירוב צריך להיות סגור מארבע רוחות, נכון? משתימים אותו עם אחותים. או משתימים אותו עם אחותים. אז אם החותים כולם הם טובים, הנה מה טוב. אבל מי אומר שהחותים הם שלמים? גם אם הם שלמים, הרי צריך שיהיה רצף בין העמודים פחות מעשר אמות. יש מחלוקת אם גם הרמב״ם סובר ככה או לא, אבל הרמב״ם בוודאי סובר כך. ואנחנו צריכים לחשוש בלכתחילה על הדבר הזה, וזה לא קיים בעירוב שאמרתי. כך שיש לנו שרשרת של ספקות וספק ספקה לחומרה בדאורייתא. אנחנו לא מוחים בידי אותם האנשים שאינם מודעים לכל זה, אנחנו שותקים. איך מרן כתב לנו בסימן ש״ג, סעיף י״ח? מוטב שיהיו שוגגות ולא יהיו מזידות, אנחנו שותקים. אבל מלכתחילה אנחנו נזהרים. יותר מזה, כשאשתי או בנותיי יוצאות למקום כזה שיש לנו ספקות על העירוב של המועצה הדתית, הן הולכות ללא תכשיטים. אשתי, הבנות, מוציאות את הטבעות, תמידים, עגילים, כדי לא להיכנס לשום ספק, שום מחלוקת. אפילו בזה שיש לנו את הגזירה דילמה שלפה ומחמיאה, יש לנו פרק שלם במשנה במה אישה יוצאה, אפילו בזה הן מחמירות. קל וחומר להוציא חפשים שהם ממש, יש בהם ספק דאורייתא, מן הראוי להשתדל להחמיר בדבר. תראה תשובה בזה גם באביע העומר, גם בספרים אחרים. ספר שונה הלכות העריך מאוד בדבר, הוא ממליץ לעשות את העירוב לפי שיטתם, אבל בתנאי שהעירוב יהיה קיים. זה לא דבר שהוא בתיאוריה, כמו שאמרתי, שרק אומרים שיש, ובפועל הקו משובש, מנותק וקרוע, כמו שאנחנו רואים בהרבה מקומות. אפילו אצלנו כאן, בירושלים עיר הקודש, פעמים רבות יש בעיות קשות מאוד בקו העירוב. ולכן הרבה שכונות אצלנו בנו לבד קו עירוב עצמאי, אותו עירוב מהודר, משוכלל, אשר הם ישראל, וכך היה ראוי לעשות בכל מקום בארץ. אבל בחיפה זו עיר גדולה, אינני יודע אם אתם מסוגלים להשתלט על הבעיה הקשה הזו. בהתנחלויות המצב יותר קל. יש שם גדר. גדר ממש שמקיפה את כל ההתנחלות, שם צריך חוט אחד בכניסה או שני חוטים בשתי כניסות, שם הרבה יותר קל להתמודד. בהתנחלויות יהודה ושומרון או אלה שנמצאים באזור קו הגבול הצפוני, קריית שמונה וכיוצא בזה או עמק בית שאן, יש מקומות שהגדר מסייעת בעדם. אבל אתם ברוך השם רחוקים מהאויב ואין לכם בתוך חיפה גדר הפרדה, אין לכם את הצירוף הזה. אלא הכל מורכב, עמודים וחוטים. העמודים והחוטים, ספק אם יכולים להושיע ולעזור לכם. אז כמו שנוהגים כל חכמי דורנו, תלמד מהגדולים ותעשה כמותם, ובעזרת השם תישא ברכה מאת השם. כן, תודה לשואל, יישר כוח לכבוד הרב, ברשות כבוד הרב ואנחנו למאזינים הנוספים שאיתנו. שלום, ערב טוב. ערב טוב, כבוד הרב. ערב טוב. אני רוצה לשאול כבוד הרב לגבי גבולה ושבת. כן. אני נוהג לגבול בשבת, ולפעמים נמצא פעם שבוע של חמי משבוע של אבי. כן. והנקבעות שם פצוחים. כן. ובמביב זמן שטפלתי בשבתות שמה, אבל לא סילמתי. כן. אולי אם אני אמור לסמן, ואם כן, איזה זכוי או באיזה צורה. ברור הדבר שיש עליך חובה לשלם. זה לא פותר בגלל שטבלת ביום שבת. הרי גם לשבתות הם צריכים להזרין מים. אם הם חיממו את המים האלה מערב שבת, הסולאר, החימום הזה, עולה להם ממון. ומי ישלם להם את הממון? פעם הייתה מועצה דתית. היה מישהו שהיה דואג לנושא הכספי. היום, שמעת בשידור לפני חמש דקות שסיפרנו, שלצערנו המועצות הדתיות פשטו את הרגל, אין להם ממון. אז אם אתם לא תשלמו, אז ממילא זה יגרום שלא יהיה כסף לקנות סולאר, והמקווה תיסגר. יש בזה בעיה של איסור גזל. וגם מה שאדם לוקח ביום שבת, גם את זה הוא חייב לפרוע. לא בגלל שהוא לקח מחברו, לווה מחברו לחם או דבר אחר, אז יאמר, אני פטור, אני לקחתי את זה בשביל שבת, עונג שבת. אלא הלוואת שבת ניתנה להיטבע בבית דין, חייב לשלם עד סוף תרוצה אחרונה. אין שום הבדל אם אדם לקח בחול או שלקח בשבת. ולכן כך גם לגבי הדין הזה, גם לגבי המועצה הדתית, יש חובה לשלם גם על מה שיש לאדם מצוות התפילה בחול, וגם על מה שהוא טבע בשבת, שניהם שווים. כאן בירושלים יש לנו מקוואות פרטיות, ויש מקווה אחת שכתוב בפירוש, של מי שטובל בשבת לא צריך לשלם. הם נותנים לך, כמו שאומרים, מתנה. למה לא? אז שואלים ישראל, אם הם עושים לך את זה בחינם, תעשה להם מי שבירך אבותינו הוא יברך, תעשה להם מי שבירך, תודה רבה, שיזכו למצוות. אבל אין הרבה מקוואות כאלה, כולם צריכים את הממון שלך, ולכן אין ברירה, אין מנוס, אלא אם אתה זוכר כמה פעמים טבלת. זה לא זכור לי, כי זה כבר כמה שנים, ואני לא יודע איך לחסד את התחומים. טוב, תחשבן בעומד גס, תדבר עם המנהל של המקווה, ותתפשר איתו פחות או יותר על מה שאתה צריך. המנהל של המקווה זה הבלן? המנהל שגובה את הממון. מי שהממון בידו הוא בדרך כלל יכול להתפשר איתך, אז תגיעו לאיזה פשרה, תשלם לו פחות או יותר ותגמור את העניין שלא יישאר חלילה חוב, שהחוב הזה תפרע אותו בהקדם, מוקדם, ככל האפשר. מאוד מודה לכבוד הרב, אנחנו מאוד מאוד מאוד בנושא הזה. תודה. אנחנו נפסיק כעת, נעשה הפסקה לשתי דקות, נשמע השיר, ובינתיים גם נאמר קריאת שמה על המיטה. כן, עזרתי שם. אנחנו רק נזכיר למאזינים שאתם על שידורי הקודש. כל האמת, מאולפן האינטרנט, איתנו בשידור חי הגאון הגדול הרב יעקב יוסף שליטה. כבוד הרב, כאמור, יצא להפסקה של מספר דקות לקריאת שמע. בעזרת השם, מיד לאחר מכן נשוב עם המאזינים. לעוד מאזינים שרוצים לעלות לשידור ולשאול את כבוד הרב, ואנחנו כאן בטלפון הרב קווי 025-000-666-5666. בבותי אליך, אליך להתפלל בבותי אליך, אין לך להתפלל בבותי אליך, אין לך להתפלל בבית תפילתי ושמע צעפתי. בבית תפילתי ושמע צעפתי כי באו מים עדף אשדו לא חנצך. ולומדי תורתו. ולומדי תורתך יום-יום, מוסר דינים והלכות ולומדי תורתך יום-יום, מוסר דינים והלכות ובפרדס אשורר מעימות, שירים ודהילות ולך עיני עיניך ליבי ברוחי ונשמאתי אתה אחד, מלכי אחד, אתה אחד, מלכי אחד, ומלבדך אין עוד אחר, הבלטפילתי ושמע צעעתי כי באו מים עד נפש תודה רבה שירה רבה בא בין השיר מזמור לתודעה ואז נראה את עורך הזכני ונשבע מהטוב אשר צפנתני ואז נראה את עורך הזכני ונשבע מהטוב אשר צפנתני שידורי הקודש כל האמת, ואיתנו בשידור הגאון הגדול הרב יעקב יוסף שליטה, ואנחנו בחלקה האחרון של התוכנית. אנחנו עכשיו שבים לכבוד הרב לאחר קריאת השמע, וכאמור אנחנו שבים לרב ולמאזינים הנוספים שאיתנו. ברשות כבוד הרב, אנחנו עם המאזינים. שלום. שלום לכם, כבוד הרב. שלום וברכה. יש לי שתי שאלות לכבוד הרב. שאלה ראשונה, לגבי יום טוב. האם מותר במים שהוא חם הוא בדוד שמש? רק בדוד שמש לבד. האם מותר לרחוב כל גופו? ביום שבת אסור. לא שבת, יום טוב. ביום טוב יש מחלוקת בין הפוסקים. הרי המקור להלכה זו במסכת שבת זה דף דף עד דף מ'. שם הגמרא נותנת לנו הסבר למה אסור להתרחץ ביום שבת. גזירת הבלנים, אותם הבלנים היו נחשנים בחילול שבת כדי לספק מים חמים לכל המתרחצים. ולכן חכמינו גזרו שאסור להתרחץ ביום שבת. אבל, לגבי יום טוב, המשנה כללה שמה לגבי הצינור שעשו אנשי טבריה בתוך חמי טבריה. אמרו להם חכמים, אם בשבת, כחמין שהוא חמו בשבת אסורים ברחיצה ובשתייה, אם ביום טוב כחמין שהוא חמו ביום טוב אסורים ברחיצה ומותרים בשתייה. המילה הזו אסורים ברחיצה מוכיח לנו שגם ביום טוב יש את הגזירה של הבלנים, וגם ביום טוב אסור להתרחץ גם במים שהתחממו לא באש אלא בחמי טבריה, שאין בזה בשביל מינה תורה. אם נשווה חמי טבריה לזה, אז יכולים לומר שניהם אותו דבר. אבל כאן השאלה לא מתחילה להתרחץ בבית המרחץ במים של עדות שמש. כאן הבעיה היא יותר מצומצמת, שאנחנו מתרחסים בבתיה פרטית, ולכן חלק מהאחרונים הקלו בדבר. תראה, תעיין גם בשמירת טובת כהלכתה וגם בספר חזון עובדיה על הלכות יום טוב. שם האבא מסכם להתיר. ולכן, מעיקר הדין, אדם שרוצה ביום טוב, כמו שהיה לנו ראש השנה, סוכות, שמחת תורה, היה מותר מעיקר הדין להתקלח בתנאי שתיזהר לא לפחות את הזקן. אתה גומר להתקלח, הזקן שלך מלא מים, תיזהר לא לפחות אותו, אלא שיתייבש מאליו. מעיקר הדין, יש מקום להקל בזה. המקל יש לו על מריצות. בפרט אם ביום החג נזק האוויר הוא לח מאוד. אנשים מזהים הרבה, ויש צער להישאר כך בלי להתרחב. הרי ראש השנה היה לנו חמישי ושישי עד יום השבת. שלושה ימים לא להתקלח היה קשה מאוד. רבי עקיבאי גר, בגיליון השולחן הערוך סימן שז שיכה, מדויק מהלשון של הרמב״ם והשולחן הערוך, שמותר לומר לגוי להביא מים לרחוץ בהם המצטער, שאפילו כשאדם בריא, מותר לו במקום צער להתרחץ במים חמים. שהשפוט הזו של ייצור רחיצה הוא לא מהדברים החמורים של שבת שאסורים במקום צער, אלא כאן, ויותר כאן, זה הדיוק של הרב. יש אמנם חולקים, אומרים שמי אומר שמדובר שמה לרחוץ במים חמים, אולי להביא מים לרחוץ בהם המצטער, מים קרים. גם אם לא נקבל את הדיוק הזה, אבל יש לנו את הצירוף הקודם, כיוון שלא מדובר כאן במים שהתחממו מהאש, אלא במים של בית שמש, ובפרט שזה יום טוב, שאיסור מבשל ביום טוב הוא קל יותר בענייננו, ולכן מי שירצה להתקלח ביום טוב, אם הוא ייזהר מאיסור סחיטה, יש לו על מי שיסמוך. תודה רבה, מחילה ועוד שאלה קטנה לגבי מה שכבודו דיבר, לגבי העירוב, לגבי ירושלים, לגבי השתייה שאני מעביר. אנחנו כאן, בשכונה שלנו, שכונת בית ישראל, אנחנו מוקפים בעירוב מיוחד. אנחנו לא צריכים כאן להסתמך על העירוב הכללי של הרבנות, כי יש לנו עירוב מיוחד. ברוך השם, זכית ואתה גר בשכונה שבעמך כולם צדיקים, וועד השכונה דואג. ולכן, אם קשה לך להביא את השנייה מהערב, שבת, אז מעיקר הדין אתה יכול להביא את זה גם ביום שבת. תודה רבה, אדוני רבי. בעזרת השם תזכו לבנים ובנות, הקב' ברוך הוא ישמח את לבבכם, כמו שאתה מקיים עם הבנים שלנו ושל נהנותם לבניך, קב' ברוך הוא יזכה אותך, שגם אתה תזכה בבנים משלך, בעזרת השם, תבשר אותנו השנה הזו בשורות טובות, ישועות ונחמות, בעזרת השם, ותמשיכו לזכות את הרבים עוד כהנה וכהנה, בעזרת השם, תהיה המנכ״ל של חברת התהילים של המשיח. ולכבודו יזכה לאורך ימים ושנות חיים טובים, יזכה לזכות את הרבים, ויזכה לעוד נחל מכל יוצא חלציו, ברוחניות וברשמיות. אמן, אמן, אמן, ובכן אמור במהרה. אמן. תודה. נסכם את השיעור. נגיע, אנחנו מגיעים לסוף השעה. נסכם ונאמר דברים קצרים במה שפתחנו, שאדם הולך לקנות מזוזה כדי לקיים את מצוות וכתבתם או תפילין וכיוצא בזה. כדאי שקודם כל ייוועט עם תלמיד חכם שבקי בהלכות האלה, כדי שאדריך אותו. ממי כדאי לקנות? מהיכן כדאי לקחת את אותה המזוזה או התפילין הכשרים? מזוזה לא קונים בחנות ולא בבסטה. זה לא צנון ולא עגבנייה. יש בזה הלכות רבים, דברים שהם קשים מאוד גם להבנה וגם בביצוע, והניסיון הוא גדול. יש לנו, ברוך השם, בארצנו הקדושה ובפרט בירושלים, יש לנו מאות תלמידי חכמים מצוינים שהם סופרים מרעי שמיים, אלא שצריך לדעת להגיע לכתובת הנכונה ולקחת את הסחורה המהודרת, ואז בזכות זה שומר דולדות ישראל, ראשי תיבות ש״ד, י׳, ישמור גם על עמו ישראל בעזרת השם, ויקוים בנו למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה בזכות אותם המצוות. נזכה בעזרת השם, ובעד גואל צדק במהרה בימינו, אמן ואמן.