הלכות נידוי וחרם: התרת חרם הקדמונים על מכה חברו, דיני מורים והתחייבות על תנאי

- - - לא מוגה! - - -

... השולושים רוצה קפטל את חשבון, צב איישה, אלמנות האלה לחזור עד יום רביעי בדיוק יש לכרטיס. את האזכרה אפשר להקדים, אבל היזהרו שלא יסתפרו. סימן ש״לד, סעיף כ״ה שלושה שנידו והלכו להם, וחזר בו מהדבר שנידוהו בגללו, מתירים לו לשלושה אחרים. יש מי שאומר שצריך שיהיו גדולים כמותם בחוכמה ויראה וגדולה ושנים. בתורה בחומש במדינה כבר פרשת מעלותך בסופה נאמר ואביה ירוק הרק בפניה הלא תיכלם שבעת ימים שם למדנו את הדין של נזיפה במועד קטן ט״ז הגמרא לומדת מזה שנזיפה זה שבוע זה היה נזיפה דדהו, נזיפה דידן יום אחד כשאדם עושה עבירה במזיד בית הדין צריכים לנקוט נגדו באמצעים ולכן שלב הראשון נזיפה אם לא חזר בתשובה, ממשיך ברשעתו יעשו לו נידוי, הנידוי 30 יום ההבדל בין הנזיפה לנידוי עבר אותו היום, הנזיפה פקעה מאליה לא צריך ללכת לשלושה חכמים לעשות התרה אבל מה שאין כן לגבי נידוי עברו 30 יום, עדיין הנידוי בתוקף צריך ללכת לשלושה חכמים שיעשו לו התרה לאיזה חכמים הוא הולך? אותם השלושה חכמים, אותו בית דין שיעשו לו את הנידוי הם יעשו לו גם את ההתרה תות אסר, תות שרה, הם שיעשו לו את זה לפעמים הוא הולך לבית דין רואה שהבית דין הזה לא נמצאים, יצאו לחופש הלכו, לא נמצאים בארץ. מה יעשה? הוא חזר בתשובה ורוצה שיעשו לו מיד עטרה, כדי שנוכל לצרף אותו למניין, נוכל להיכנס לתוך ארבע עמותיו. מה עושים במקרה הזה? הפתרון הוא, יכול ללכת לבית דין אחר, אבל צריך שיהיה בית דין גדול יותר בתורה, בחוכמה ויראת השם יותר מהבית דין הקודם. לכן, שישאל את גדול הדור מי אלה החכמים, איזה בית דין יותר חשוב מהבית דין הראשון שנידעו אותו, הוא יגיד לו, גדול הדור מכיר את כולם, יגיד לו, הבית דין של חכם שמעון יותר גדול מהבית דין של חכם ראובן, אז ילך לבית דין השני ויעשו לו הטרה. אבל, אם הוא הלך לבית דין אחר, והבית דין האחר אינם גדולים בתורה וחוכמה כמו הבבית דין הקודם, האם התרש שיעשו תועיל או לא. מחלוקת בין הרמב״ם, הראב״ד ושאר הפוסקים. ומרן כותב לנו כאן בסעיף כ', מרן מביא, ויש מי שאומר שצריך שיהיו גדולים כמותם בחוכמה ויראה. זאת אומרת, מרן נוקט להחמיר בדבר, וכך ההלכה למעשה. צריך ללכת בדווקא לבית דין שהוא גדול מהם. הנפקא מינה, אני אביא לכם דוגמה מוחשית. לפני 300 שנה הייתה עניות גדולה בירושלים, וזה היה גורם שהבחורים הרווקים לא היו מתחתנים מוקדם. אמנם המשנה באבות פרק ה' לימדה אותנו בין 18 לחופה, אבל לא היה להם כסף לקנות או לשכור דירה, ולכן היו מתעכבים, היו הרבה רווקים בירושלים. מה עשו חכמי הדור כדי לאלץ אותם, לזרז אותם, להתחתן? באו ועשו תקנה. עשו תקנה בחרם, שאדם רווק אחרי גיל 20, אין לו היתר להישאר בירושלים. היו נותנים לו, איך אומרים, צו גירוש, שיחפש מקום אחר. כאן, בשכונות האלה, ירושלים החדשה, לא חל החרם הזה, הם החרימו לפני 300 שנה על השכונה שנקראת היום הרובע היהודי, עיר העתיקה, בין החומות, שם יש את התקנה הזו, את החרם הזה, אבל על השכונות החדשות לא מצאנו את החרם הזה, את התקנון הזה. ברוך השם, היום עיר העתיקה מיושבת, יש שם בין החומות. למעלה משמונת אלפים יהודים. חלק מהיהודים שגרים שם הם רווקים אחרי גיל העשרים. תיכנס לישיבת פרת יוסף, תיכנס לישיבת הכותל או מקומות אחרים, אתה תמצא שם גם רווקים אחרי גיל העשרים. מה עושים? מותר להם להישאר שם או לא? בכלל לא אסור. צריך להודיע שם בישיבה, כל מי שיגיע לגיל העשרים, שיעזוב מייד את עיר העתיקה, יעזוב את הישיבה וילך למקום אחר. ולא תמיד זה אפשר. אל תחשוב שכל כך בקלות תלמיד שלומד טוב בישיבה ומסודר מבחינה רוחנית גשמית, יכול למצוא מקום אחר? לא תמיד זה קל. בזמנו ישבו על המדוכה הזו האבא, יחד עם חכם עין ציון וחכם יהודה צדקה. ישבו על המדוכה הזו, והאבא אמר להם, הוא טען, נכון שיש לנו כאן את דברי מרן, שצריך שיהיו תלמידי חכמים גדולים יותר מהחכמים שעשו את החרם והנידוי. והיום אין לנו בדור הזה חכמים כמו שהיו אז, לפני שלוש מאות שנה. אין לנו דבר כזה. אבל אולי ההלכה כמאנדה אמר שאפילו אם הם לא גדולים בתורה וחוכמה כמותם, גם כן יכולים להתיר. לכן בואו נעשה עטרה. אם לא יועיל האזעקה, לא... ההתרה הזו לא תועיל, אבל לא תזיק. באמת ישבו שלושתם, חכם מציון, האבא, יחד עם חכמות הצדקה, ועשו את ההתרה. אבל, כיוון שיש לנו הרבה פוסקים שאומרים שצריך שיהיו גדולים בתורה ובחוכמה יותר מהבית דין שעשו את החרם, ולכן, אם יבוא אלינו אדם ויתייעץ. יש לי כמה ישיבות שאני יכול ללמוד בהן. קיבלו אותי בישיבה של הרב ראובן, הרב שמעון, הרב לוי, כמה ישיבות קיבלו אותו. הוא נותן לך את הרשימה והוא שואל אותך, איפה כדאי לי ללכת? אם הבחור הזה אחרי גיל 20, בלכתחילה מה אנחנו נאמר לו? נייעץ לו, תלך לפורת יוסף בגאולה, אל תלך לפורת יוסף בעיר העתיקה, או שילך לישיבות אחרות, ולא כדאי להיכנס לבעיה החמורה הזו שהבחור הזה אחרי גיל 20 הולך ויושב שם בין החומות, יושב ולומד שם, לכאורה כוונתו לשם שמיים ללמוד תורה, אבל כיוון שהוא רווק אחרי גיל 20, אולי הוא נכנס לתוך החרם האמור, זו דוגמה אחת מיני רבות. אבל לאו דווקא זה, יש עוד בעיות אחרות שבהן יש לנו את הבעיה האמורה, ובלכתחילה, אם היום בדור שלנו עשו את הנידוי והחרם הזה, אז אם אתה יכול למצוא בדין אחר שיכולים להתיר, והם גדולים מהם בחוכמה ובמניין, הנה חדמה, הם יכולים להתיר את אותו הנידוי והחרם. יפתח בדורו כי שמואל בדורו אומרים לגבי דברים אחרים, לא לגבי זה. כאן כדי להתיר את הנידוי, קל וחומר אם זה חרם, כאן צריך יותר כוח ויותר עוצמה. היו הרבה דברים, הרבה נושאים שעשו חכמי הדורות, עשו תקנה. לפעמים התקנה זו דבר קל מאוד, ואנשים עושים אותה בקלות. תגיד לאנשים, תעשו כפרות על תרנגולים. אתה רואה, אנשים אוהבים את זה, הולכים, רצים, טורחים, עושים כפרות וכן הלאה. יש הרבה דברים, אתה לא צריך להתאמץ. אבל היו הרבה דברים שחכמי ירושלים או במקומות אחרים, אחרי שעשו את התקנה, הם שריינו את התקנה, הוסיפו גם עם חרם. כמו הדוגמה שהבאנו אמש לגבי פתיחת מכתבים של אדם אחר. אז האיסור שבא ואמר לנו רבנו גרשו מאור הגולה, לא תלך אכיל בעמך ואהבת לרעך כמוך, דע לך שנא אליך אברך לתאביב, ולכן הוא הדגיש שאסור לפתוח מכתבים. כדי לחזק את האיסור הזה שאף אחד לא יעיז לפתוח הוא בא ועשה גם חרם. לכולנו יש איסור דאורייתא לבוא ולהרים יד להכות יהודי אבל כדי לחזק את האיסור הזה למען ישמעו ויראו באו הקדמונים ואמרו שאדם שמרים יד על חברו יש גם חרם כמו שכתב הרמה בחושן משפט סימן תכ סעיף א' וזה לא רק לגבי אדם גדול אפילו לגבי ילד יש את האיסור האמור. המקור הוא תלמוד ירושלמי מועד קטן פרק ג' שם מסופר שהיה מורה מלמד תינוקות שהרביץ לתלמיד יותר מדי באה שפחה אותה שפחתו של רבי ועשתה לו נידוי כשהוא בא לשאול אמר לו רב אחא שהוא צריך לחשוש לאותו הנידוי כי הלאו דאורייתא שהתורה אמרה לא יוסיף להכותו לא רק להכות אדם גדול אסור גם להכות ילד קטן גם כן הדבר אסור אמנם שלמה המלך אמר לנו חוסך שבטו שונא בנו אבל העיקר מהו? ואוהבו שחרו מוסר זה הדבר העיקרי לפעמים יש ש... ילד שהוא יותר מדי שובב משגע את המורה, אי אפשר ללמוד אפילו דקה מרוב שהוא שובב אז אין לו ברירה, אז המורה רוצה לקיים, חוסך שבטון, שונא בנו הוא שואל את האבא, אבל הוא אומר לו כן, אני מרשה לך, תכה אותו אבל השאלה איך מכים? כתבו לנו הרמב״ם ומרן בסימן רמ״ה סעיף י' לא יכה אותו המלמד מכת אויב מוסר אכזרי לא בשוטים ולא במקן, אלא ברצועה קטנה יש לך את השרוך של הנעליים? ייתן לו מכה עם השרוך הזה, זה כואב, כואב קצת, וזה ירסן את הילד, זה לא רק הכאב של המכה, זה גם הבושה, כל החברים רואים שהמורה נתן לו מכה בשרוך, אז זה מכאיב לו גם, מוריד את המורל שלו קצת, וזה יכול להרגיע אותו שישה בשקט. אז מכה כזו מותר, אבל לפעמים המורה הזה איבד את הארנק שלו, בא לכיתה עצבני, והילד הזה התחיל לשגע אותו, את כל העצבים שלו הוא פורק על התלמיד הזה, נותן לו סטירות, אגרופים, בעיטות. אם הוא עושה דבר כזה, אותו המורה הוא מנודה, נלכד בחרם הקדמונים, אסור לצרף אותו למניין, את אותו המורה, קל וחומר לא לתת לו להיות חזן, שיהיה ראש! למניין, כמו שאמרו, בית דוד, כף החיים, באורח חיים, סימן נג' ועוד. אלא אם כן, אם המורה הזה יעשה עטרה. כל סימן שלא יעשה עטרה הוא מנודה. לאו דווקא המורה, הוא הדין גם האבא. האבא הזה איבד את הארנק, הגיע לבית עצבני, ולפעמים האימא אין לה חוכמת חיים. איך שהוא נכנס, אתה יודע מה הוא עשה, הילד הזה? התחילה לספר לו, ושפך חמתו לא על העצים והאבנים, אלא נתן לילד שלו מכות, ולא סתם מכות, לא לקח את השרוך ונתן לו, אלא נתן לו מכות רצח. בחיי גוונק, כשהוא נתן לו מכות כאלה, האבא נתפס בנידוי, ולכן לא מצטרף למניין. זו המשמעות של חרם הקדמונים, לא רק כלפי אדם גדול, אלא הוא הדין גם לגבי אם הוא מכה את הקטן, אבל יכה אותו יותר ממה שצריך. אלה דברי התלמוד ירושלמי, מסכת מועד קטן, פרק ג', בשם רווחה, וככה ההלכה למעשה. טוב, האדם הזה שומע כעת את ההלכה, הוא שואל, אני חוזר בתשובה, איך אני חוזר בתשובה? הפתרון הוא, תלך לאותו המוכה, הולך לאותו האדם שנתן לו פעם מכות, מבקש ממנו מחילה. נכון שהעבר בינתיים עברו ימי כיפור, אולי לא שנה אחת אלא יותר מזה, אבל הרי העבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייס ירצה את חברו ולכן צריך לבקש ממנו מחילה. ביקש ממנו מחילה, סלח לו, יתפייסו, אחרי זה ילך לחכם והחכם יעשה לו עטרה. ישבו שלושה תלמידי חכמים ויגידו לו מותרים לך, מותרים לך, מחולים לך, מחולים לך, שורים לך, שורים לך, אין כאן נידויים, אין כאן חרמים. איך אמרנו בליל כיפור? נידויאנה לנידויי חרמנה לחרמי. אז אחרי המחילה, אחרי שהוא אומר החכם את כל זה, אז יועיל אחרי זה, מצטרף למניין. אחרי זה, אם הוא רוצה להיות חזן, יכולים להרשות לו. הלאה וכי, לא זו החומרה המיוחדת שיש לגבי אדם שמכה את חברו וכמעט כל אדם שקורא חומש, כל אדם יודע את הדברים, כתוב שם לא יוסיף להכותו. יותר מזה נאמר בפרשת שמות, ויאמר לרשע למה תכה רעיך, הגמרא אומרת לא רק אם הוא מכה, אפילו רק הרים יד על חברו, הוא כבר נקרא שעליו למה היכית לא נאמר אלא למה תכה? אם כן, קל וחומר כשהאדם הזה לא רק הרים אלא הרים וגם היכה שבחיי גוונה אותו האדם נלכד בנידוי ובחרם הקדמונים שכתבו לנו הרמה ושאר הפוסקים בחושן משפט סימן ת״כ. בדרך כלל כשהאדם בא ועושה עבירה במזיד מתחייב נידוי מה פירוש המילה נידוי? הכוונה היא כשבית הדין מנדה. אם עדיין בית הדין לא נידה, בינתיים האדם הזה מצטרף למניין. אבל כאן אומר הסמא המסביר את חרם הקדמונים, גם אם בית הדין לא יודע מזה, עדיין בית הדין לא שמע שאותו אדם הרביץ מכות, ברגע שהיכה יהודי, ממילא אותו האדם הרי הוא מנודה, ולא מצטרף למניין. אין הבדל אם הדבר הזה נעשה הרים יד כשהוא חייל, כשהוא שוטר, או כשהוא אזרח פשוט. אמרנו אפילו מורה, מורה יש לו תפקיד ביצועי, ותגיד הוא התכוון לחנך אותו. אפילו מורה שהתכוון לשם שמיים, הדבר לא יועיל לו והוא נלכד בחרם והנידוי. קל וחומר, אם הוא לא מורה, ולכן בכל מקרה לא חשוב לנו אם הוא קיבל פקודה או לא קיבל פקודה. אם אדם מקבל פקודה לאכול חזיר, יעלה על הדעת שיאכל חזיר. האדם מקבל פקודה לחלל שבת כשאין פיקוח נפש. יעלה על הדעת בגלל שנתנו לו פקודה לעבור על עבירה דאורייתא, אין הווה אמנה. אז גם אם הקצין יגיד לי תרביץ לאדם הזה, אין היתר, אין לו צד קולה בדבר, ואם הוא שמע, הוא לא ידע, היה אז תמים, אהבל, והוא שמע על הקצין שלו והכה את מי שהכה. התקנה שלו, שילך לאותו האדם המוכה, ילך ויבקש מחילה. יתנצל, יפעש אותו, יבקש מחילה. אם יבוא אליו עם איזה ספר יפה, יביא איזה מתנה יפה, מן הסתם יהיה יותר קל לפעש אותו, יבקש מחילה, ואז אחרי זה יבוא אל החכמים, יעמדו, ישבו שלושה חכמים ויעשו לו הטרה. התנאי היסודי, מה נקרא חזרה בתשובה? שהוא מקבל עליו התחייבות לכל החיים לא להרים יד. זה נקרא חזרה בתשובה, כמו שכתב לנו הרמב״ם בהלכות שומא, פרק ב', שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא יחזור לאותו החטא לעולם. אבל אם האדם הזה אומר, תראה, אני עצבני, אם מעצבנים אותי, אני מרביץ. תגיד לו, אם מחר בבוקר מישהו ירגיז אותך? הוא אומר, אני עוד פעם ארביץ. אם האדם הזה אומר, הרבצתי וארביץ, לזה לא תועיל שום התרה. אי אפשר לחכמים לבוא ולעשות צחוק, להתיר לאדם הזה, אם הוא לא חזר בתשובה. התנאי בל יעבור, שהאדם הזה מכאן והלאה ישמור את הידיים שלו, זהו זה. להיזהר, לא להכות ויהי מה. אנחנו אומרים את זה אפילו כלפי ילד, קל וחומר כלפי המבוגרים, כך גם קל וחומר לגבי האישה. יש אנשים שמאבדים את השכל, מאבדים את העשתונות, ולפעמים האישה גם לא חכמה הרבה, והאדם הזה מתפרץ, מתחיל להכות אותה וכן הלאה. אפילו שלא נתן לה מכות רצח, מכות יבשות, כך הוא אומר. אין הבדל אם זו מכה יבשה או מכה רטובה, אם ירד דם או לא ירד דם. בהלכה הזו אין הבדל. ואם האדם הזה הכה את אשתו, לא מצטרף למניין. תודה רבה, אם אדם מאפשר לנקות אותי והיכה אותי, אני אשבונן, ארפיץ לו גם כן. רגע. הגמרא והפוסקים דנו באישה מרשעת, מקללת את ההורים שלו, או רוצה לעשות עבירות אחרות, והאדם... בלי עין הרע גברה העלמה יכול להרתיע אותה על ידי מכות אז יש יותר בפוסקים במצבים מסוימים אף על פי כן כתב לנו על שדה חמד שבדורות האלה בכל מקרה אסור להרים יד ולמה, מדוע, מה נשתנה? אומר על שדה חמד היום רבו האנשים משרווה בריונים שיש להם ידיים ארוכות ומכים אחר כך אתה בא ואומר לו, למה הקית את? אז הוא אומר לך, היא קיללה את אבא שלי מי יכול לדעת מה היה בתוך ארבעה קירות בין הבעל והאישה אם כן קיללה או לא קיללה? וכיוון שיש הרבה אנשים בריונים שיש להם זרוע ארוכה לכן עשו האחרונים תקנה שבכל מקרה, אפילו אם היא מעיזה ומקללת, בכל מקרה אין רשות, אין היתר לבעל לבוא ולהרים יד, אלה דברי אסדה חמד וככה העתיקו שאר הקוסקים. ולכן, להלכה למעשה, כשאדם שואל אותנו, אתה אומר לו, אתה עוד מעט הולך להתחתן, תדע, היית אלוף בג'ודו, היית אלוף בהיאבקות חופשית, קראטה, אין, לא קראטה, לא ג'ודו, לא, תדע, בבית אנחנו מדברים רק בפה, אין שפת ידיים בבית שישמור את הידיים בכיסים, זהו זה, זה מה שצריך כל אדם לעשות. לצערנו, בנושא הזה, הן רבים מטעם הארץ. אנחנו שומעים לא רק על החילונים, גם על אנשים דתיים, לא עלינו. אנחנו שומעים מדי פעם סיפורים לא נעימים, ואותו האדם, כמו שאמרתי, אותו המכה נלכד בחרם הקדמוני. שוב, איך הוא חוזר בתשובה? צריך לבקש, קודם כל, מאשתו מכילה, ויקבל על עצמו שלכל החיים לא יכה יותר, לא אותה ולא אחרים. אם אשתו מחלה לו, אז אחרי זה, לאחר מכן, ייגש לחכם, ישבו שלושה חכמים ויעשו לו את ההתרה, ואז מכאן ולהבא יהיה לנו יותר להיכנס לתוך ארבעה עמותיו, נוכל לצרף אותו למניין, וכן כל כיוצא בזה. אבל יש להם רביצה עם הערב? כן. כן. אין הבדל. האם מותר לנשים לעבור עבירות? אז גם אם האימא הזו מרביצה לבן שלה יותר מדי, נתנה לו פלאקה, הייתה עצבנית, שוב, גם היא נלכדה בחרם הקדמונים, גם לה יש בעיה. היא נכנסת למכולת, אתה צריך להתרחק ממנה ארבעה עמות, וכן על זה הדרך. אתה יודע שהשכנה הזו, היא עושה כך וכך, ראית לא פעם שהיא נותנת מכות רצח לילדים שלה. בעלה אומרת. אז גם בזה שייך את חרם הקדמונים, בכל הנושאים האלה של נידוי וחרם זה לא מצווה שהזמן גרמה של נשים פטורות, אלא גם האישה מצווה מוזהרת בכל הדברים האלה, ואם האישה עשתה את הדברים האלה במזיד, שוב גם היא נלכדה בחרם שצריך להתרחק ממנה 400. לגבי צירוף למניין, בלאו הכי היא לא מצטרפת, אין לה את השאלה הזו, אבל השאלה השנייה, א', בנושא של הרחקה 400, ב', אדם שעשו לו נידוי צריך לנהוג מנהגי אבלות, אסור לו להסתפר, אסור לו לכבס, אסור לו לנעול נעלי עור, אלא רק נעלי בת, כמו שאנחנו לובשים בתשעה באב, וכן על זה הדרך, יהיה לה את כל החומרות הללו עד שתחזור בתשובה שלמה. איך היא חוזרת בתשובה? מבקשת מחילה מהבן או מהבת, אם הם סלחו לה, אחרי זה תלך לחכם שיעשה לה אתרה על חרם הקדמוניים. לפעמים הילד לא סולח, אתה אומר לו מחילה, אולי הוא מתבייש, אבל בלב שלו כואב לו נורא מה שעשו לו, לא רק המכות אלא גם הביזיון, לפעמים זה היה ליד אנשים. הסתירה הזו כואבת פי כמה, בגלל שהביזיון היה ליד האנשים. אבל היא יכולה לפעס אותו, תקנה לו קרמבו, לא תבוא בידיים ריקות, היא יודעת שהוא אוהב קרמבו או אוהב טילון או דבר אחר, לא תבוא בידיים ריקות, תקנה לו ואז תבקש ממנו מחילה, אחרי שהוא יימחר, וכמו שאמרתי, מה זה חזרה בתשובה? שהעיד עליו יודע תעלומות, שלא יחזור לזה האיסור לעולם, היא מתחייבת, שאף פעם לא תעיז להרביץ בצורה הזו יותר לבנים או לבנות, אחרי זה יכולים לעשות להם את העטרה. בספר קרנדיה איגרתה יש סיפור מפורסם על הגאון רבי יעקב קניבסקי, אייסטפלר. פעם הוא היה יושב ולומד, והיה ילד שובב שהיה משתולל שם. הרב צעק עליו, והוא לא שמע. בסוף הרב היכה אותו, נתן לו איזה מכה. אחר כך הוא נזכר בהלכה, הלך וביקש ממנו מחילה. הילד מחל לו, ידע מי זה אדם גדול, מחל לו מייד. אף על פי כן, הרב חשש אולי ילד קטן אין בסמכותו למחול. הוא חשש, את דברי החולקים, מה הוא עשה? אמר לו, ילד, שתהיה בר מצווה, תביא לי הזמנה. טוב, בסדר. הילד הזה זכר את הדברים, אחרי כמה שנים, בן הרב ואמר לו, אני הילד השובב שפעם, הנה כרטיס הזמנה, הרב הבטיח לי שיבוא. וכך היה, הרב הלך לשם, וישב ידו, אז הוא כבר בר מצווה, ואז הוא יכול למחול. ואז הרב הזכיר לו, נתתי לך אז מכה, ביקש ממנו מחילה, טוב, זו חומרה, תוספת חומרה, חומרה יפה, שלא יסתפק במחילה שביקש ממנו כשהיה ילד, אלא חזר על זה כשהילד הזה הגיע לגיל בגרות, הגיע לבר מצווה. אבל אנחנו נישאר על קו הדין לפחות שבאותו יום יבקש מחילה הילד ימחל, אחרי שהילד מחל, אז יהיה לו את ההיתר השני שאמרנו, על ידי ההתרה נוכל לצרף אותו או אותה, וכל דבר שבקדושה יהיה אפשר להתקרב בתוך ארבעה אמות שלהם, וכן כל כיוצא בזה. מה נביא השני על ישראל? פשט הדחה, כן. כל מה שדיברנו עד עכשיו, דיברנו כשהאדם הזה הוא התחיל בתגרה, הוא הרים יד ראשון. אבל אם האדם השני, הבריון הזה, הוא הרים יד, מותר לי להתגונן. אדם לא צריך להושיט את הלחי השנייה כמו שעושים בממשלת ישראל. אנחנו מדברים, כל מה שיש כאן נידוי, חרם, כל זה כשהאדם הזה הוא יזם, הוא היה הראשון. אבל אם אתה רואה שהבריון הזה מתחיל להרים יד, מותר לך להכות אותו שוק על יד. איך למדנו לגבי רציחה, אם במחתרת תימצא הגנב ואוכה ומת אין לו דמים הבא לאורכך השכם לאורכו אז גם לגבי המכות בוודאי שמותר לי להתגונן על כגון זה אין לו שום בעיה הוא לא נלכד בחרם הקדמונים האדם הזה לא אשם אלא כל מה שדיברנו שהאדם הזה נלכד בחרם כשהאדם הזה הוא יזם את המכות הוא הראשון שהרים יד שוטה שבהפגנה היא טעה מאות אנשים הוא לא יודע מימי הכי סליחה יש לו בעיה האדם הזה מסכן כל מי שיראה הוא צריך לבקש מהם מחילה בינתיים שעשו לו את ההתרה הוא רחום יכפר עוון אולי הדבר יכול להועיל אם חלק מאותם האנשים מתפללים בבתי הכנסת של הבבלים אז לזה יש תקנה טובה אצל העיראקים אצל הבבלים לפני שמתחילים כאן נדרה החזן צועק בקול רם רבותיי תמחלו זה לזה והציבור כולו עונה במקהלה מחלנו זה דבר טוב זה נפלא אז כל מי שקיבל ממנו פעם מכה ואמר את המילה מחלתי אמר את זה מכל הלב זה מצוין זה מעולה זה טוב אבל לא כולם הולכים לבתי הכנסת של הבבלים ולא כולם אומרים את הבקשה הזו כך שהאדם הזה נמצא בבעיה קשה שעשו לו את ההתרה תודה כמו שאמרנו, אם לא יועיל, לא יזיק, אבל כל מי שהוא יכול לזכור שפעם היכה אותו, צריך לבקש ממנו מחילה. אם היה הדבר הזה לפני גיל הבר מצווה, כשהוא היה ילד היכה, בילד אין לנו את החומרה, את כל האיסורים הללו. רק לפי הקבלה יש חומרה בדבר, אבל לפי הפשט הוא לא צריך לבקש מחילה. אבל לאותם שהיכה אותם אחרי גיל הבר מצווה, יש לו את הבעיה האמורה, ויעשה רשימה. כל מי שהוא זוכר, אלה שחטפו ממנו מכות, אז ילך, יפייס אותם, יבקש מהם מחילה, כדי שלא יהיה חלילה לחוד בחרם הקדמונים. לא כל עם ישראל, כשאומרים את קרית שמע, מתחילים בנוסח הריני מוחל ושונח לכל מי שהכעיס והקנית אותי וכו'. לא כולם אומרים את זה. יש הרבה אנשים. באים עייפים מאוד, אומרים רק את שמע ישראל. בקושי אומרים שמע ישראל, וכבר האדם הזה נרדם וישן. אתה לא יכול להסתמך על הנס שהוא אמר את המשפט הזה ומסתמא מחל. יכול להיות שלא. בפרט אם האדם הזה הכה אותו לא איזה מכה קטנה, בשרוך. נתן לו מכות רצח, הרביץ לו, הוא היה גברה, למה? נתן לו מכות רצח. אתה יכול לסמוך על זה שהוא... הוא מחל? אולי לא. ולכן אין ספק מוציא מידי ודאי שילך, יפעס אותו, יבקש ממנו מחילה, כדי שהאתרה שיעשה לאחר מכן, ההאתרה הזאת תועיל. עליו אחי, כמו שהדגשנו, אם האדם הזה לא ביקש מחילה, ובפרט אם אותו המוכה לא מחל בכל אחד מהדברים הללו, אין לו תקנה לאותו האדם, לא נוכל לצרף אותו למניין. יש לנו בעיה עם אותו אדם שנלכד בחרם הקדמונים. בשעת הדחק גם שלושה מספיק. כאן בירושלים זה קל מאוד, יש לנו כמעט בכל יום שישי ברוב בתי הכנסת עושים התרה. גם פה, בכל יום שישי בשעה 11 עושים פה התרה. אז שילך למקום שיש שם מניין, ויודיע לחכם מראש שכך וכך הבעיה, ואז אם יהיה לו את המניין, עוד יותר טוב. כן. יש גבול, ודאי. הגמרא דנה בנושא מעין זה לגבי דיני ממונות, ומשם פוסקים לקחו גם לנושא הזה. שם מדובר, שני שברים התחילו להתקוטט. השור שלי עם השור שלך. אני באתי ושמעתי את השור שלי כדי שלא יהרוג אותו השור השני ואז השור השני נפל ונהרג האם אני צריך לשלם עבור השור השני או לא ואז הגמרא מחלקת אם יכל להציל את השור שלו בצורה אחרת או לא אם יכל להציל אותו בצורה אחרת היה לי אקדח שיורק כדורי הרדמה יכולתי לראות לתת ירייה לאותו השור השני ולהרדים אותו ולהציל את השור שלי והוא לא עשה את זה והרג את השור השני, חייב לשלם. גם פה, נניח שיכולתי להציל את עצמי על ידי סטירה אחת או על ידי אגרוף אחד, אבל בגלל שחמתו באה ערבו, פגעו בכבוד שלו, אז הוא היכה אותו מכות רצח. נתנו מכות, דפק לו את הראש בקיר וכו', עושה כמו שעושים אותם הבריונים. אז נכון הדבר שהשני התחיל במכות, אבל גם כשהוא מתגונן מותר לו עד גבול מסוים כדי לגונן על עצמו. ברגע שהוא היכה יותר, נתן מכות רצח בצורה הזו, שוב אותו האדם, הרי הוא בנידוי, זה לא משנה אם הוא היה עם מדים או לא, בלי מדים, היה ביסם או במקום אחר, בכולם קיימת הבעיה האמורה. מה אתה יודע מה הגבול? הוא נתן לי סטירה, אחרי זה נתתי לו ברוקשה, נתן לי עוד סטירה, נתתי לו, ואחרי זה מתפתח תיגרה עד ש... הכי טוב שאדם מעיקרא לא יתקרב למקומות כאלה שיש שם בריונים מסוג זה. יבוא ללמוד תורה, פגע בך מנוול זה, מושכו לבית המדרש, בתוך בתי כנסת, בתי מדרש, האנשים מתורבתים, ברוך השם, אין פה אף פעם מכות, אין פרץ, אין יוצאי עת ואין צווחה וכולי. זה הדבר הכי טוב שמעיקרא יימנע לא להגיע לאותם המקומות, לא ילך לבתי מרזח, לדיסקו או למקומות אחרים. שם אתה עלול להגיע לספקות האלה. לך תדע כמה מכות צריך לתת כדי להתגונן, ואולי ייתן מכה אחת יותר. עסק בי, שאני מסכים איתך, וכל זה ספק חרם. לך תפעס אחר כך את השיכור הזה, תבקש ממנו מחילה. כשהוא שיכור זה לא מועיל, צריך לחכות עד שיפיג את ינו. ואז אם הוא יפיג את ינו, מי יודע מה יהיה. אם אתה הולך לבקש מחילה, ואולי במקום למחול לך, עוד הפעם יתחיל להרביץ, עוד הפעם תתחיל תגרה. זה עסק בי, שצריך להתרחק מהדיסקו, מאותם המקומות. אדם לא יעבור שם, הכי טוב להתרחק ת״ק פרסה מאותם המקומות, כדי שלא ייכנס לכל סמך הבעיות החמורות הללו. אולי אדם שלא עושה מעשה ענקה, בעיקר אותו. יכול להיות. יכול להיות שהדבר הזה יותר קל. אנשים מכים לא רק אנשים לא דתיים שהם פושעים שאוכלים חזיר בכיפור ניתן רשות המשחית אינו מבחין בין טוב לרע אני רואה שמכים גם אנשים דתיים, גם אנשים יראי השם, גם אותם לפעמים אנשים מכים וכן הלאה ולכן צריך להיזהר בדברים האלה מאוד כולנו ההורים והמורים המחנכים צריכים להסביר את הדברים האלה במתק שפתיים, להסביר לילדים כבר בגיל רך. אתה רואה בגן ילדים בגיל 4-5 כבר אז יש להם ידיים חזקות, אם יש איזה נער, ילד שהוא חזק יותר מהשני אתה רואה אותו כשהוא מרביץ, הוא רוצה את האופניים והשני רוצה את האופניים, זה יותר חזק, יותר אלים, הוא זורק אותו, מעיף את ההוא, נותן לו מכה ולוקח לו את האופניים ונוסע. וכן הלאה בסדר, אנחנו רואים אפילו את הילדים הקטנים שמגיעים לכל זה. צריך להסביר לו במתק שפתיים שאסור לנהוג באלימות. חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה. כשהיינו עם נערים, למדתי בישיבת פרת יוסף, היו שני נערים שהתקוטטו ביניהם והיכו אחד את השני. נגמרה ההפסקה, ראיתי את הגאון ראש הישיבה חכמות יצדקה נכנס לכיתה עם שולחן ערוך חושן משפט, חלק ג'. לא ידענו למה הוא בא. ישב וקרא לנו את דברי הרמה, חרם הקדמונים, אדם שמרים יד ואז הוא פנה לאותם השניים שיכו, אמר להם נלכדתם בחרם, מאותו רגע אסרו להתקרב לתוך ארבעה עמות שלהם, לא מצרפים אתכם למניין וכולי, אז הם לבעלו, התחילו לבכות ואז התפייסו, ביקשו אחד מהשני מחילה, יחד עם הגאון חכם יוסף עדס, צירפו שלישי ועשו להם התרה. זה השאיר רושם עצום על הנערים, כשראינו בחוש את הדברים, ראינו כמה הדבר חמור, אותיות מחכימות, החכם קרא לנו את דברי הרמה וחושן משפחת על חרם הקדמונים הזה ומלאזן לימד אותנו מוסר השכל גם להמשך החיים, כדי לא להכות, לא להרים ידיים. אסור לנו להתייאש בדברים האלה, חייבים אנחנו להתמודד, גם ההורים, האבא, האימא, כשמדברים דברי תורה על השולחן, צריך לומר גם את ההלכה הזו, קל וחומר המורים בבתי הספר או בישיבה, שחייבים להדגיש גם את ההלכה האמורה. סעיף כ״ו, נידו שלושה, אין השניים יכולים להתירו. לא אומרים, אסור להם היה כ... דיין השלישי הרי הולכים לפי הרוב אחרי רבים להטות. השניים האלה החליטו לעשות לו עטרה. אז מה אכפת לך אם הדיין השלישי נמצא כאן או לא? לא אומרים דבר כזה. אלא כדי להתיר את הנידוי חייבים דווקא שלושה. אלא אם כן, אם השלישי הזה אומנם לא נמצא, אבל הוא נותן להם רשות להתיר לו את הנידוי, גם הוא מסכים ומצטרף עימם. לפעמים קורה, אותו המנודה בא לבית הדין, למזלו אחד מהדיינים חולה, יש לו שפעת, לא הגיע לבית הדין. מה יעשו במקרה הזה? קודם כל ירימו טלפון, יגידו לו, קודם כל רפואה שלמה, יברכו אותו ויספרו לו. אותו המנודה הגיע, בא לבקש מחילה. ואנחנו הדיינים, שני הדיינים שנמצאים שם, החלטנו לעשות לו התרה. האדם הזה באמת חזר בתשובה שלמה, זו לא הצגה, אלא מכל ליבו, הוא חוזר בו. האם גם אתה מסכים עימנו? גם אתה מצטרף? אם גם הוא מסכים, אז יש להם באמת את הסמכות לבוא ולהתיר לו. במה דברים אמורים? אם על הנידוי והחרם הזה חתמו רק בדין אחד, אבל אם החתימו כמה בתי דין, צריכים כל אותם בתי הדין ללכת ולהתיר. מה שקורה בדור שלנו, לפעמים אותו האדם הניזוק הוא לא הסתפק במועט שבית הדין הזה עשה לו את הנידוי והחרם, הוציא עליו כתב סירוב אלא הרבה פעמים הוא הולך לעוד בית דין, הוא אומר האדם הזה מתפלל גם בבית המדרע של בעלז אז הוא הולך גם לבית דין של בעלז ומחתים גם אותם, הוא הולך גם לבית דין של העדה החרדית, הוא הולך גם לבית דין של הרבנות ברחוב החבצלת וכן הלאה, החתים כמה בתי דין על הנידוי והחרם הזה. כעת אותו האדם חזר בתשובה סידר את כל העניין, שילם את הממון, פייס אותו, הכל בסדר. אז לא מספיק שילך לבית דין אחד שיעשו לו עטרה, אלא אם הנידוי היה בצירוף כמה בתי דין, צריך ללכת לכל אותם בתי הדין כדי שכולם יעשו לו את העטרה, ורק לאחר מכן יהיה אפשר לבוא ולצרף אותו למניין. לנדות זה קל, להתיר את הנידוי זה יותר קשה, ולכן מעיקרה אשרי אדם שלא מסתבך בנושא הזה, ייזהר מאוד שלא יגיע לידי נידוי. אפשר לעשות ככה? למה זה? כן, למה לא? כדי לשבור אותו, שבור זרוע רשע, כדי להרתיע את הרשעים האחרים שידעו שיש דין ויש דיין. אז הוא יכול לעשות סיבוב כזה, ואז אתה רואה, הנה, הדבר רועיל, כל מקום מתרחק. ...ממנו 400, כולם נזהרים ממנו, והוא נשבר. אחרי שהוא נשבר, חזר בתשובה, האחרים רואים מה קרה לאותו הבריון, למען ישמעו גאירה, יש סמכות לעשות דברים שכאלה, אבל במקרה הזה, גם כשהוא חוזר בתשובה, לא מספיק שיעשה בית דין אחד, אלא כל בתי הדין. אלא אם כן, אם הוא עושה את האתרי על ידי בית דין שהוא גדול מכולם בחוכמה ובמניין, אז יש לו סמכות. אבל אם אין כאן בית דין שהוא גדול אחד מהשני, אלא כולם פחות או יותר אותו דבר, צריך ללכת לעשות סיבוב שכולם יעשו לו את האתרה הזו, ורק לאחר מכן נוכל לצרף אותו למניין. אם האדם הזה בהתחלה היה רשע וזלזל בנידוי, לא שמר, רק בסוף התחיל לשמור על הנידוי, לא להסתפר, לא לכבס וכו'. כשמגיע לבית דין, בית הדין יכולים לצוות לו שיחכה. צריך שלושים יום נידוי, שלושים יום נטו שיהיה מנודה, שבפועל הוא שמר על הנידוי. אבל אם חלק מהימים הוא זלזל, מרן אומר שלא יכולים להתיר לו עד שיעברו השלושים יום. אם רואים שהוא באמת חזר בתשובה שלמה, רואים שבאמת בכנות הדברים הם מקירות ליבו, אם לכן יש סמכות לבית הדין. יקצר את הזמן. אבל בדרך כלל בממוצע צריך להמתין שלושים יום. אמר הרב בין יחסים, הרב מלמיד את הרב. אם אותו הרב אמר לו שהוא בנידוי ואותו הרב הוא תלמיד חכם, אז זה תופס. אלא מה? כאן לא צריך שלושה שיתירו לו. אם הוא ביקש מחילה מאותו החכם, החכם לבדו יכול לעשות לו עטרה, תות עשר, תות שרע. כאן לא צריך בית דין, לא צריך שלושה. אם נידוי את האדם הזה בפניו, גם ההתרה צריכה להיות דווקא בפניו. אבל אם נידו אותו שלא בפניו, גם אם יעשו לו את ההתרה שלא בפניו, זה תופס. הגמרא במסכת מכות יא, הגמרא דנה בסיפור של יהודה. והגמרא לומדת מהסיפור של יהודה ובנימין. נידוהו על תנאי, חל הנידוי, וצריך התרה, אף על פי שנתקיים התנאי. מי שזוכר את המעשה, בפרשת מקץ כתוב חזרו האחים מיוסף ממצרים. אמרו לו יעקב אבינו, יוסף רוצה את בנימין. כמובן, הם לא ידעו ששמו יוסף, אז היה שמו צפנת פענח. אמרו לו, צפנת פענח, המשנה למלך, רוצה את בנימין. יעקב אבינו לא רצה לתת את בנימין וכולי פחד. חד שמקרה לו אסון אבל בסוף כשנגמר האוכל יהודה בא וביקש ולא רק ביקש מהאבא אלא גם התחייב הוא אמר כך אנוכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא אביא אותי ואליך וחטאתי לאבי כל הימים המילים האחרונות מה זה וחטאתי לאבי כל הימים יהודה נידה את עצמו משתי העולמות מהעולם הזה ומהעולם הבא אם לא יחזיר את בנימין אלא מה? הוא לא אמר את זה בלשון ודאי אלא הוא אמר אם לא אביא אותי ואליך אז הנידוי היה על פניי ואף על פי כן נתפס הנידוי מנין לנו? הגמרא מביאה את מה שקראנו לפני עשרה ימים וזאת ליהודה ויאמר שמע השם כל יהודה אל עמו תבאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה כך קראנו בחומש דברים פרשת וזאת הברכה ועל מה מדובר? הגמרא מסבירה שהמדובר הוא על יהודה משה רבנו התיר לו על ידי זה את אותו הנידוי שנידה את עצמו בהתחלה הוא שואל את הקדוש ברוך הוא מי גרם לראות? ראוון שיודה בנושא של בלהה, יהודה גרם לו שיודה כשאמר לתמר צדקה ממני. אז אם יהודה גרם לו וזיכה אותו, האם בגלל זה יישאר מנודה וזאת ליהודה? מאיפה ידע משה רבנו שעדיין הוא מנודה? היו העצמות של יהודה מתגלגלים בארון. כל שבט הרים את הארון של השבט שלו. חוץ מיוסף, שמשה רבנו הרים את ארונו של יוסף עמו במחיצתו, חוץ ממנו כל השבטים, שבט ראובן הרימו את הארון של ראובן, שבט יהודה הרימו את הארון של יהודה. והיו מרגישים שהעצמות שלו, השלד לא מחובר, כל זה בגלל הנידוי. ואז משה רבנו התפלל עליו, וזאת ליהודה. ואז אחרי התפילה של משה רבנו, האיברים שלו, העצמות התחברו אחד לאחד. אבל עדיין היה בנידוי, לא פקע נידוי לגמרי, לא היו מכניסים אותו לישיבה של מעלה, למטיבת דרכיה. ואז הוא ביקש, שמה השם, כל יהודה הכניסו אותו. גם אחרי שהכניסו, לא היה לו את הכוח להתווכח איתם במלחמתה של תורה. ואז הוא ביקש, ולעמוד תביאנו. טוב, אבל גם אחרי זה עדיין לא היה יכול להצליח. לנצח אותם עד שהמשיך משה רבנו וביקש עוד ועזר מצריו תהיה שתהיה גם הלכה כמוהו לעסוקי אשמעתתה אליבא דהימכתה. כל זה דברי הגמרא ראשי על התורה גם העתיק את דברי הגמרא וזה היסוד להלכה שקראנו עתה. לא רק אם נידוי האדם הזה נידה בוודאי אלא גם אם אמר אם לא אביא אותי ולכה גם אם זה על תנאי זה תופס. שים לב, מהרגע שיהודה אמר את הדברים האלה עד שמשה רבנו ביקש עליו רחמים והתיר לו את הנידוי, כמה זמן עבר? יותר מ-300 שנה. הרי עם ישראל עבדו במצרים 210 שנים ויהודה שאמר את זה, זה היה כ-100 שנה לפני כן, לפני שהתחילו לעבוד, לפני שעיבוד כל זה היה. אם כן, 300 שנה יהודה סבל בגלל הדבר הזה. לכן כל אדם צריך להיות זהיר מאוד בלשונו. מרן ממשיך, אדם שמנדה עצמו בעולם הזה ובעולם הבא, יש אומרים שאין לו התרה, לכן שומר נפשו ירחק ממנו. ראינו שיתרחק ממנו ארבע עמוק, אז אפילו אם זה על תנאי, קל וחומר אם זה לא על תנאי. לכן גם כשאדם עצבני ויש לו דין ודברים עם החבר, להיזהר מאוד לא להכניס באמצע לא נדרים ולא שבועות, לא חרמים ולא נידויים כדי שלא יבוא לידי הבעיה האמורה. הלשון של מרן, אם האדם הזה נידה על תנאי אף על פי שקיים את התנאי אלה דברי מרן זאת אומרת לפי מרן יכול להיות שיהודה כן קיים את התנאי ואף על פי כן נלכד באותו הנידוי שנידה את עצמו אבל הרעה והריטבע מסבירים את הסיפור אחרת הם אומרים שיהודה לא קיים את מה שאמר מה שקרה הפרשה שאחריה פרשת וייגש יוסף הצדיק התוודע לאחיו אחרי שגילה להם אני יוסף ביקש מהם הנה העגלות מהרו ועלו שילכו להביא את אבא לפי דברי הרעה והריטבע מי הלך להביא את יעקב אבינו ממצרים לארץ גושן עלו יהודה ואחיו בנימין נשאר במצרים נשאר יחד עם אחיו יוסף הרבה שנים נפרדו לא היו ביחד הוא לא חזר לארץ כנען אם תלך לפי המילים שאמר יהודה יהודה התחייב להחזיר אותו לארץ כנען אז אם כן היה צריך לקחת עמו את בנימין להביא אותו לאבא רק אז הוא מקיים את מה שאמר. לפי דברי הרעב והריטבע, בנימין לא חזר לארץ כנען, נשאר שם. נכון שיעקב אבינו בא לשם, וברוך השם שמח שמחה גדולה, ראה את כולם לפניו, ברוך השם מיטתו שלמה וכו', אבל המילים שהוא אמר, אם לא הביא אותיו אליך, הוא לא הביא אותו. אלה דברי הרעב והריטבע. לפי זה, אם הוא קיים את הכנער, יכול להיות שזה היה בסדר. אבל מרן לא נוקט ככה. מרן אומר, נידוי על תנאי, חל על נידוי וצריך התרה, אף על פי שמקיים את התנאי. זאת אומרת, אפילו אם יהודה היה לוקח את בנימין לארץ כנען, לארץ ישראל, עדיין לא היה פוטר את עצמו מכל זה. ולכן, כמו שאמרנו, לא ילמד האדם מאותם הפסוקים, כמו שיהודה אמר, גם אני אומר. אין דברים כאלה. אסור לאדם להכניס את עצמו במילים קשות כאלה, כדי שלא יסבך את עצמו. ואם קרה מה שקרה, ירוץ מיד לחכם, שיעשה לו התרה. אם יהודה היה שם לב, היה רץ ליעקב אבינו, והיה אומר לו, כך וכך אני אמרתי, אם לא אביאנו אליך, וחטאתי להביא כל הימים, הנה, ברוך השם, הנה בנימין פה, יוסף פה, הכל בסדר, תעשה לי התרה. אז יכל יעקב אבינו לעשות לו התרה, והיה מציל אותו. אבל לא עשה את זה, וסבל יותר משלוש מאות שנה. הנס שלו היה, שברוך השם, בסוף משה רבנו חילץ אותו, ועזר מצריו תהיה, הכל נגמר בכיתו. לנו אין משה רבנו שיתפלל עלינו, ולכן כל אדם צריך להיזהר מאוד, שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו. אבל הם לא ידעו שהטנר הזה תופס, והוא עומד על מצת מים. אנחנו חכמים, אנחנו חכמים לאחר מעשה. אנחנו רואים את מה שקרה, ומסתכלים עליהם מבחינה היסטורית, מה היה, איך היה, ולמה יהודה עשה ככה. היום אתה שואל עליו, מקשה עליו, אבל הוא היה בלחץ. האוכל כמעט נגמר, וצריך להביא עוד אוכל. ויעקב אבינו פוחד על בנימין. ויהודה היה גיבור, כשהוא אמר אנוכי ערבנו, לצ'ק הזה היה כיסוי. הוא לא אמר סתם מילים. ולכן היה לו את האומץ להתחיל. אלא מה, המילים האחרונות היו טוב יותר אם לא היה אומר אותן. וחטאתי להביא כל הימים. אלה המילים האחרונות. היה טוב יותר שלא היה אומר. כבר אמר, לפחות היה צריך, אחרי זה שעשו את ההטרה, שעשו לה הטרה על אותו הנידוי, לא נעשה. ולכן קרה... מקווה שהקדוש ברוך הוא ישמור אותנו תמיד, אמן, שתהיה לנו שליטה עצמית גם על הפה, גם על הידיים ולא נבוא אף פעם לידי שום תקלה ושום מכשול, אמן ואמן. רבי החנניה בן ההקשה אומר להצביע נגד אמן ואמן. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת,