שו"ת ודיני נידוי, חרם וברכות לבטלה - מרן, הרמב"ם והרא"ש

- - - לא מוגה! - - -

עשי להוציא ולהוריד, תוספת, תוספת, תוספת ועשו סימן ש״לד סעיף ל״ז השומע אזכרת ה' מפי חברו לשווא או שנשבע בפניו לשקר או שיברך ברכה שנצלחה חייב לנדותו ואם לא נדו הוא עצמו חייב נידוי. מחלוקת בחוסקים איך להסביר את דברי הגמרא וממילא את דברי השולחן הארוך. האם ברגע שהוא אמר שהם שמיים לבטלה או ברך ברכה לבטלה באופן אוטומטי הוא נעשה מנודה או שצריך לנדות אותו? דעת התוספות, הראש, הגאות מימוניות והרן, שצריך לנדות. הוא עדיין לא נעשה מנודה אם לא אמרו לו את המילה שהוא בנידוי. נניח שאותו האדם ששמע משום מה לא הגיב, שתק. אז אנחנו יכולים להיכנס לתוך ארבע עמותיו של אותו האדם שאמר את שם השם. מתי אנחנו נעשרים כשהאדם הזה, אותו השומע, עשה בו משום? משפט כתוב ואמר לו שהוא יהיה בנידוי, כך גם לגבי ההמשך אם אותו השומע לא עשה בו משפט כתוב היה אדיש ולא היה אכפת לו שמחללים את שמו של הקדוש ברוך הוא השומע הוא עצמו חלילה חייב נידוי גם שם אם נידו אותו ממילא הוא מנודה על אבכי לאום בספר שולחן גבוה כותב שדעת הרמב״ם ומרן שבכל מקרה הוא מנודה באופן אוטומטי גם אם לא ינדו אותו אבל קשה לנו למצוא את המילים האלה בהדיא בדברי מרן כי בבית יוסף מרן מדגיש את דברי התוספות הראש והרן ומרן לא עמד על דברי הרמב״ם שם אז קשה לומר בוודאות שמרן סובר שהוא מנודה באופן אוטומטי בכל מקרה להלכה אנחנו נצטרך להחמיר עליו הוא בא לשאול אותנו לא כדאי שייכנס למחלוקת אלא שילך מיד ויעשה התרה כל זה כשהדבר נעשה במזיד אבל אם זה בשוגג והוא רחום יכפר עוון על שוגג אליבא דקולה עלמא אין דין של נידוי וחרם לא בדבר הזה ולא בדברים אחרים ולכן כותב הרמב״ם היום בזמן הזה לצערנו אנשים לא מבינים את חומר איסור שם שמיים לבטלה, חומר האיסור של ברכה לבטלה. והרבה פעמים מברכים והברכות לצערנו הן או ספק או ודאי ברכות לבטלה. ולכן בדרך כלל הדברים האלה אינם בגדר מזיד אלא בגדר שוגג ועל השוגג אנחנו לא מנדים אלא ונשנח לכל העם בשגגה. את היסוד הזה מרן כותב לנו בסעיף ל״ח שבשוגג אין נידון. וכך הסכימו המביט וכל האחרונים להלכה ולמעשה. המגן אברהם מצטט את כל זה באורח חיים סימן תצדיו, תודה. כך הסכימו גם שאר האחרונים, ולכן על השוגגים אין לנו טענות ומענות אלא אם הוא בא לשאול אותנו מה התיקון. אתה אומר לו שיאמר מיד ברוך שם, כמו שכתב מרן באורח חיים סימן רשביו, שהאדם מברך ברכה לבטלה, היה לו טעות מכשול, שיאמר מיד ברוך שם ואידך זיל גמור שיעשה תיקון, אבל לעשות לו נידוי, חס ושלום, בוודאי שאין הווה מנע אלא כל מה שדיברנו קודם לעשות לו נידוי, היינו אך ורק כשהאדם הזה הוא מזיד, כך הוא הדין גם בשאר הדברים. מרן כותב בהמשך בסעיף מ״ג 24 דברים שבית הדין מנדה עליהם, וגם שם דובר הוא בעניין שאותו העבריין, אותו האדם שעושה את אותו הפשע, עושה את אותו העוון, אותו האדם הרי הוא מזיד. אבל אם באותן העבירות שמרן מזכיר, אם אותו האדם עושה אותן בשגגה, איך אומרים היום? תינוק שנשבע, האדם הזה לא יודע בין ימינו לשמאלו ועושה את הדברים האלה מבלי דעת, אז בוודאי שבחיי גוונה אין צורך לנדות אותו, אלא הדרך היא לפקוח לו את העיניים, להאיר את עיניו, להסביר לו בלשון יפה, זה מה שצריך לנהוג ולעשות. אתה לא חושב שזה לא למדת לו את האספור לגמרי? לא, לא לגמרי, אלא זה מנקה קצת, אבל תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר. צריך גם להיוודות ביום הכיפורים באות ב' של הווידוי, שם אנחנו אומרים, ברכנו ברכה לבטלה וברכה שאינה צריכה וכולי. אנחנו מזכירים את זה ביום הכיפורים בצורה מפורטת בווידוי של רבנו ניסים בשחרית. ולכן כל אדם ייקח לתשומת ליבו לכוון אז על מה שקרה לו תקלה, והקדוש ברוך הוא ירחם עליו, והוא רחום יכפר עוון. הגמרא מספרת על רבי... טרפון הוא היה עשיר, היה לו פרדס והיו גנבות בלילה מה יעשה? יקרא למשטרה? במשטרה צריכים לישון מה, הם לא בני אדם? מה, אתה מפריע להם באמצע הלילה? אתה מזעיק אותם? אז הוא בעצמו הלך לשמור את ציב מארב באמצע הלילה הרגיש שהגנב הגיע, ניסה לרוץ אחריו, אבל לא הצליח כשראה כך צעק לו לגנב שהוא בנידוי. הגנב לא היה עם הארץ, צעק לו חזרה, התחייבתי לך ממון, על הגנבה צריך לשלם, והשיב את הגזלה אשר גזל. אם התחייבתי לך ממון, התחייבתי לך נידוי, אדרבה, הוא יהיה בנידוי. זה היה באמצע הלילה, צעקות, והגנב הזה ברח, נעלם, חושך אפלה, לא רואים, לא יודעים מי זה. הגיע רבי טרפון בבוקר לבית המדרש, סיפר להם, כך וכך היה באמצע הלילה, כך וכך היה עם הגנב, מה הדין? אז הם אמרו לו, הגנב צודק, הוא חייב לך כסף, ממון, הוא לא התחייב לך נידוי. וכיוון שהוא אמר, אדרבה, לכן רבי טרפון נלכד בנידוי, והיה צריך לעשות לו התרה. 24 דברים חייבים נידוי. אדם שמנדה שלא כדין ממילא הוא עצמו נלכד בנידוי להבדיל חייל קרבי זרקו עליו רימון מה הוא עושה? הרי לוקח חמש שניות עד שהרימון מתפוצץ מיד כשזרקו עליו הוא הודף את זה לצד השני אותו שזרק את הרימון יכול להיהרג מיד וכן על זה הדרך גם פה זה חרב פיפיות הנידוי או החרב ולכן מן הראוי שהאדם יהיה זהיר זה לא משחק ילדים זה לא דבר של מה בכך הנידוי או החרם או פולסה דנורה צריך להיזהר בדבר סיפר לי אדם אני לא יודע אם הסיפור נכון אמר לי לפני ארבעים שנה היו קבוצה של חכמים ומקובלים שניסו לעשות בזמנו פולסה דנורה על אותו צורר ישראל עבדול נאסר והעסק לא הצליח וכל אותם שהיו באותו מעמד כולם נכוו האחד שנכנס בשלום ויצא בשלום זה היה הרב כדורי הרב כדורי שרד והאריך ימים אחרי זה אבל המקובלים האחרים זה עלה להם ביוקר אותו הסיפור אז אתה רואה אפילו כנגד צורר ישראל לא תמיד העסק יכול להצליח צריך לבדוק את העניין מכל הצדדים מכל ההיבטים ולא למהר לעשות את הדברים האלה זה לא משחק ילדים זה נשחק באש, ולכן צריך להיזהר בדבר. אתה רואה רבי טרפון כגובה ארזים גובהו נכווה בעניין הזה מה יגידו אזובי הקיר. אלא שהגמרא אומרת שכל זה בגלל שלא היה ידוע מי אותו הגנב. אולי אותו הגנב היה תלמיד חכם ידע ללמוד הרבה ולכן חששו לזה. אבל אם ידוע, נניח שאנחנו מזהים את הכל, טביעות עינה דקלה מזהים את הכל אנחנו יודעים שהגנב בן גנב הזה לא תלמיד חכם, עם הארץ. אז בוודאי שלא תפס, זה מה שמרן אומר, דווקא כשאינו ידוע מי הוא דחשן על שמו יותר גדול מהמנדה. אבל אם אותו האדם הוא עם הארץ, בוודאי שלא חוששים כלל ועיקר. כנראה שבוע ושתיים בלילה זה תמיד. הלשון של מרן, חיישנן שמה הוא יותר גדול מהמנודה. כן, זה היה החשש. בסדר, היו עוד גדולי תורה. מה, אתה שכחת שיש את סערה? עכשיו מגלה לך את אמריקה שיש וכל הגדול מחמרו יצרו הגדול ממנו ואם הוא רעב ללחם לא יבוזו לגנב כי יגנוב ולמלות נפשו כי רעב לכן הגמרא חוששת לכן מי ספק עשו לו לרבי טרפון עשו לו את ההתרה כדי להתיר לו את העניין לגמרי לא צריך שהוא יתיר אלא כל בית דין אחר שגדול ממנו בחוכמה ובמניין יכול להתיר ולכן החכמים בבית המדרג יכלו מייד לעשות לו התרה זה לא מכוח ודאי לא שהיה ודאי שמא שמא מי ספק תעשה את ההתרה איך אמרנו אתמול על חלום מתוך מיליארד חלומות אולי אחד אמת נכון? ואפילו אחי מה אמרנו אם נידעו אותו בחלום חששנו אמרנו שיעשה התרה ושם אמרנו צריך מניין עשרה אז למה פה לא תחשוש שם אחד ממיליארד חשש לך למה פה לא שני אחים האח הגדול עם הארץ האח הקטן תלמיד חכם שניהם חייבים לכבד זה את זה האח הקטן צריך לכבד את אחיו הגדול אמרה התורה, כבד את אביך, עת בא לרבות אחיך הגדול גם האח הגדול חייב לכבד את אחיו הקטן התורה אמרה מפני שיבה תקום ואתה רדה פני זקן, זקן זה קנה חוכמה אז כמו כל העולם שחייבים בכבודו של החכם גם האח הגדול, גם הוא צריך לכבד אותו אבל אם היה ביניהם איזה דין ודברים והאח הגדול ביזה את אחיו הקטן, ביזה את החכם, יש רשות לחכם לנדות אותו. אם החכם נידה את אחיו הגדול, הנידוי תופס ואסור להתקרב לתוך ארבעה מותיו של האח הגדול. נכון שהוא חייב בכבודו, הוא חייב לכבד את האח הגדול, אבל כאן זה לא עושה מעשה עמך, וכאן הוא ביזה את החכם, את אחיו הקטן, ולכן האח הקטן, הנידוי שאמר, הנידוי שלו תופס, מה שעשה עשוי. יש לנו שני סוגי עונשים. מכת מרדות, זה הכוח של חכמים לתת פלאקה, לתת לאדם שעבר על איסור דה רבנן, או הדוגמה שהבאנו כאן, נידוי וחרב. השאלה היא, מתי עושים את הנידוי או החרב? מתי מכת מרדות? הדברים האלה נתונים גם לשיקול הדעת של בית הדין. לפעמים מדובר בתלמיד חכם שאם הדבר ייוודע יהיה מזה גם חילול השם אז הגמרא אומרת עדיף יותר לתת לו מכת מרדות. מכת מרדות בחדרי חדרים אתה נותן לו את הפלקה זה יותר טוב אבל לפעמים אין מנוס אם שנוא שום מענה מדברים עליו ואשמע אחריי כל רעש גדול ומדברים על אותו האדם שהוא כך וכך אז לפעמים אין ברירה שיעשו לו גם את הנידוי ואי אפשר לשאת את פניו כמו המעשה המפורסם של רב יהודה במעד קטן י״ז. פעם אמרו לו על אותו צורבה מרבנן שנוא שום מענה היה חשוד על עריות ואמר להם רב יהודה צריך לנדות אותו. אמרו לו אבל צריך לרבנן היה כל כך חריף היה גדול בתורה ובלעדיו אי אפשר היה לגמור את הסוגיה. אפילו אחי אמר להם אין ברירה אין משוא פנים אין חסינות כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך השם צבאותו. אם הרב דומה למלאך השם צבאות תלמדו תורה מפיהו אם לא לא אז אם אי אפשר ללמוד תורה מפיו בלאו הכי ודאי צריך לנדות אותו וכך היה נידו אותו. שחלה רב יהודה לפני פתרון בגירתו באו החכמים להיפרד ולבקר אותו, נכנס גם אותו צורבא מרבנן. כשהוא נכנס רבי יהודה צחק והוא נפגע מאוד, אמר לו לא מספיק שעשה לו נידוי, הרחיק אותו מכולם. גם צוחק עליו? ענה לו רבי יהודה לא, אני לא צוחק עליך, אלא עוד מעט הוא יגיע לעולם האמת, אני אוכל להשתבח ולומר אפילו תלמיד חכם גדול כמוך לא נשאתי לך פנים ועשה בו משפט כתוב. כשיצא משם הגמרא אומרת, עקצה אותו דבורה על העבר ובצורה זו הלך לעולמו, זה רמז שהחשד היה נכון. אז אתה רואה שבדוגמה כזו, בדברים כאלה, לפעמים אין עצה, אין חוכמה נגד השם ולכן כשאין ברירה צריכים להרחיק אותו והבדילו על שם לרעה. אפילו אם האדם הזה יודע ללמוד, למד שס, למד פוסקים, בסדר, כל הכבוד למה שלמד. גם במחשב יש שס ופוסקים. אנחנו לא נבהלים מהידע בלבד, אלא יראת השם מאוצרו. אם אין יראה, ממילא אין תורה ולא צריך להתחשב בו, ולכן אפילו נידוי עושים לו כדי להרחיק אותו מאותם האנשים. לפעמים זה בא מחמת תאווה, יצר רע, כמו שאמרנו, כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, ולפעמים זה בא מחמה... מחמת שיבוש הדעת, לפעמים האדם הזה קרא לו איזה תאונה או משהו אחר, ומחמת השיגעונות האלה מתחיל לעשות שטויות, אבל לפעמים צריך להרחיק אותו אל מנוס. מרן סופר לנו את אותם 24 דברים שבית הדין צריכים לנדות עליהם. דבר הראשון, אדם שמבזה את החכם, ואפילו לאחר מותו גם כן צריך לנדות את אותו האדם המבזה. הקדוש ברוך הוא תובע את כבודם של החכמים. הגמרא, הזוהר הקדוש, מביאים את הסיפור שנאמר בספר מלכים על ירבעם בן נבט. שם מסופר היה עומד על המזבח ומקטיר לעבודה זרה. לא קרה לו שום דבר. הקדוש ברוך הוא ערך אפיים. לא רק ערך אף לצדיקים, אלא גם ערך אפיים לרשעים. אבל כשבא עידו הנביא והוכיח אותו, אז ירבעם אמר תפסוהו, הושיט את ידו. מיד ותיבש ידו. מזה אומר הזוהר, הקדוש ברוך הוא תובע את כבודם של התלמידי החכמים יותר ממה שהוא תובע. את כבודו. וזו דוגמה כמשל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ולכן גם כשיש לאדם איזה ויכוח דין ודברים עם החכם בסדר כל הכבוד לטענות שלך אולי אתה צודק יכול לומר את כל מה שהוא רוצה אם זה ויכוח בהלכה אתה יכול לומר את כל הטענות אבל תמיד לשמור על לשון נקייה לדבר בדרך ארץ בלימוס ולא לדבר כמו שמדברים ברחוב זה לא שוק מחנה יהודה ולא גבעת רם ששם מדברים בשפה זולה אלא כשהוא מדבר עם החכמים צריך להיזהר מאוד על כבודם כמו שהמשנה במסכת אבוד מזהירה אותנו וזהיר בגחלתן שלא תיקבע נשיכתן נשיכת שועל עקיצתן עקיצת עקרב לחישתן נחישה צרה וכל דבריהם כגחלי אש. הגמרא מספרת לנו במסכת בבא קמא בדף קי״ז מעשה שהיה בין רבי יוחנן שחיבר לנו את התלמוד הירושלמי לבין רב כהנא רב כהנא הורתו ולידתו בבבל, כל רב מבבל אבל הוא עלה לארץ ישראל ובא לבית המדרש אז היה דרכם בבית המדרש לא היו יושבים על ספסלים פה הגבאים דואגים לנו ואין לנו ספסלים מרופדים אנחנו יושבים מהבוקר עד הלילה, אתה לא מרגיש שגואב לך הגב, ברוך השם, הספסל מרופד, יפה, נעים. אז לא היה כסף לקנות ספסלים, לא היה מי שיתרום. וממילה היו יושבים כולם על המחצלת, כולם יושבים על הרצפה, רבא, רק החכם, כדי שיראו אותו, והיו שמים לו שבעה קרים גבוהים, וכולם היו רואים אותו ושומעים את תורתו. כשבא רב כהנא, היה אומר רבי יוחנן לתשעור, והוא היה מתווכח איתו, ומדי פעם מנצח אותו. רבי יוחנן, מרוב אהבתו וחיבתו לתורה, כשהוא היה מנצח אותו, הוציא קר אחד ונתן לו לרב כהנא, תשב על הקר הזה. אחר כך, פעם שנייה, סיבוב שני, עוד פעם נתן לו עוד קר. במשך היום, שבעה קרים יצאו מתחתיו של רבי יוחנן, נתן לרב כהנא, כך שרבי יוחנן נשאר יושב על המחצנת כמו כולם. רבי יוחנן, כידוע, זכה לאריכות ימים, חי כשלוש מאות שנה. מרוב זקנה, הגבות שלו היו מכסות את העיניים. כשהיה רוצה לראות מישהו, היה לו מזלגות שהיה מרים את הגבות כדי לראות. לקח את המזלג הזה כדי לראות. מי זה החכם החדש שניצח אותו, שברוך השם, יש בו... כל כך השם חוכמה. כשהוא הסתכל הוא ראה כאילו רב כהנא צוחק עליו. רב כהנא נולד עם שפה חתוכה ולכן היה כל הזמן, השיניים היו מגולות, היה נראה כאילו כל הזמן הוא צוחק. רבי יוחנן הבין כאילו הוא צוחק עליו הנה אני אדם צעיר, ניצחתי אותו, את החכם הזקן הזה והקפיד עליו מאוד. הקפיד עליו, אף כהנא מת. מיד עשו לוויה, לקחו אותו לבית הקברות. למחרת רבי יוחנן מגיע, אמר להם לחברים, ראיתם מה עשה לי הבבלי הזה? ואז הם הבינו שכל זה הקפידה של רבי יוחנן. אמרו לו רבנו, לא, הוא לא צוחק עליך, חס ושלום. הוא נולד עם שפה חתוכה, זה הכול. היום יש רופאים מיוחדים, רופאי פלסטיקה, עושים ניתוח, היום עושים את הדבר הכי טוב. אז לא היה את זה. אז רבי יוחנן מייד הבין שהוא טעה בקפידה שלו, אמרת לו, בואו איתי. לקח אותם לבית הקברות והלך לרב כהנא. נהניתי לך מחולי, לא ידעתי, זו טעות לעולם חוזרת. רבי כהנא בהתחלה לא רצה, אמר לו, גמרנו, גמר את האיסורים, נגמר. בשביל מה עוד פעם? אז רבי יוחנן הבטיח לו, זהו, אין לו מה לפחד. אז רב כהנא הסכים, וכאן. מבית הקברות חזרו. בדרך שהם חזרים היה איזה ליצן אחד, ראה את רב כהנא, הוא זכר. זה החכם, אתמול עשו לו לוויה, עכשיו הוא חי. שאל אותו, מה אומרים בגן עדן? אמר לו, אומרים עליו שהוא ימות. וכך היה. הגמרא מספרת לנו את זה כדי להמחיש את גדלותם של אותם הענקים, אותם התנאים האמוראים וכו'. רבי יוחנן עצמו, הגמרא מספרת עליו במציאה פדלית. היה לו ויכוחים, תמיד מחלוקות עם ריש לקיש, ותמיד היה באהבה ואחווה. היה פעם אחת שנפגע מגיסו ריש לקיש, ומיד ריש לקיש הלך לעולמו בגלל הקפדה של רבי יוחנן. אפילו חכמים ביניהם, גם שמה חלילה יכולה להיות האש הזו לגרום כבייה. זו עובדה, זו מציאות. שהחכם הזה הוא כמו אש, הוא ממלק, כשיש קפידה, כשהוא מקפיד, זה יכול לגרום חלילה אסון, אם זה מוות או דברים אחרים וכיוצא בזה. ולכן הגמרא מייעצת לנו, כשאדם הולך לקנות דירה, יש כמה וכמה דרגות, איפה כדאי לגור, איפה כדאי לא לגור. והגמרא מביאה לנו את הדרגות. קודם כל לא כדאי לגור, להיות שכן עם אלמנה אולי יהיה איזה משהו, תקפיד עליך, תהיה אי-הבנה והקדוש ברוך הוא שומע את הבכיות והדמעות שמוע אשמע צעקתו כחנון אני ולכן לא כדאי לגור שם והגמרא בין היתר מביאה גם לא כדאי לגור תחת תלמיד חכם לך תדע מתי יקפידה עליך, מתי הוא יקפיד אם יהיה איזה משהו, אי-הבנה אולי יקרה לך מה שקרה לרב כהנא. ההבדל הוא שם רבי יוחנן החזיר אותו, לא קרה שום דבר, עשה תחיית המתים והביא אותו, כאן מי יודע מה יקרה, ולכן עדיף שאדם גם אם הוא בא ליהנות מתורתם של החכמים ויקיים ובו תדבק אבל תמיד ידע לשמור משהו מרחק כדי שחלילה וחס לא ייקפה בגחלתם. היה יותר גדול אבל יחיד ורבים הלכה כרבים איך אמר רבן גמליאל גלוי וידוע שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא אלא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות שלא תהיה התורה שלנו כשתיים ושלוש תורות זו הייתה המטרה שלהם בכל זאת אתה רואה שהוא נענש בסוף אתה רואה שהוא מסר דין השמיים בסופו של דבר, אחותו של רבן גמליאל הייתה אשתו של רבי אליעזר, והיא ידעה שאם ימסור דין לשמים זה יגמור אותו. מה הייתה עושה? כדי שלא ימסור דין לשמים ונפילת אפיים, היה מתקרב המברך את עמו ישראל בשלום, היה גומר את העמידה, תמיד הייתה באה מפריעה לו. אתה רוצה היום כוס קפה או כוס תה? הייתה באה מפריעה כדי שתהיה הפסקה בין זה לזה ולא יוכל למסור דין לשמים. פעם אחת היה נדמה לה שיש יומיים ראש חודש. בראש חודש אין נפילת אביים, ואז הוא לא יכול למסור דין השמיים. ככה היא חשבה. האמת היה רק יום אחד ראש חודש. יום השני, בית לחודש, אז אומרים וידוי בין נפילת אפיים. ואז הוא נפל על פניו ומסר את דינו לשמיים על גיסור רבן גמליאל. היא פתאום נכנסה, ראתה את בעלה, נופל על פניו, ואז היא צעקה לו, קום, הרגת את אחי. כך היה, אחרי כמה דקות יצא הכרוז שיצאו להלוויה של רבן גמליאל. שאל אותה רבי אליעזר, מאיפה ידעת? אמרה לו, כך מקובלני בבית הבא, כל השערים ננעל חוץ משערי הונאה. שערי הונאה זה דבר קשה. נכון שהם עשו בהתחלה כהוגן, כל מה שהם עשו עשו כדין. אבל אחר כך, אחרי זמן מה, איך אומרים, אחרי שהרוחות נרגעו, היו צריכים למצוא את הדרך להתפשר ולהתפייס עם רבי אליעזר. זה מה שהיו צריכים, לא עשו את זה, ורבן גמליאל שילם את המחיר. אתה רואה, גם רבן גמליאל שהתכוון לשם שמיים, אבל התחנה הסופית קרה מה שקרה. ולכן צריך להיזהר, כמו שאמרתי, עם החכמים. החכם הזה, כל החיים שלו לומד תורה. כל החיים שלו, הדיבור שלו קדוש. אם הדיבור שלו קדוש, מה שהוא אומר, צדיק עוזר, הקדוש ברוך הוא מקיים. לא רק הברכות שלו, אלא חלילה גם, ולכן אדם צריך להיות חכם ונבון בדברים האלה. איך אנחנו אומרים, אל תהיה צודק, תהיה חכם, כולל גם בדברים הללו. הלילה, ליל פטירתו של רבנו אשר, כשאנחנו לומדים את הגמרא, אחרי הגמרא לומדים את הראש. כתוב למעלה הראש, זה ראשי תיבות רבנו אשר. הראש הורתו ולידתו בארצות אשכנז, הוא היה אשכנזי, תלמיד של מהרם מרוטנבורג. אבל בסוף ימיו הגיע לספרד, הגיע לספרד, ואנחנו הספרדים זכינו בו. המעשה שהיה, רבו מהרם מרוטנבורג, היה מגדולי הדור והקסר הרשע רצה לסחוט את היהודים לקח אותו למעצר במגדל וביקש סכום עצום כדי שיפדו אותו היהודים היו מוכנים לשלם אבל הוא לא היה מוכן שיפדו אותו הרי המשנה אמרה אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם הוא חשש כל פעם יתפסו את גדול הדור יתפסו את החכם ויסחטו את העם ישראל מה יהיה ולכן הוא לא הסכים לדבר הראש השתדל הרבה ונתנו איזה שוחד והקלו עליו את תנאי המעצר אחר כך בהמשך תנאי המעצר היו יותר קלים ותלמידו התשבץ רבנו שמשון בר צדוק ראשי תיבות התשבץ היה נכנס אצלו למגדל היה יושב לומד איתו וכו' אבל עדיין נשחרר אותו לא נתנו רשות לאחר מכן כשראה הקסר שהיהודים מתעקשים לא מוכנים לתת את הכל ואז הוא ניסה גם לעצור את הראש כשהראש הרגיש בדבר ברח מיד לארצות ספרד כשהגיע לארצות ספרד היה שם גדול הדור בספרד היה הרשב״א באותו דור אבל קיבלו את פניו של הראש בסבר פנים יפות בשמחה קיבלו לא רק את פניו בלשון יפה אלא גם קיבלו את ההוראות שלו הולך כדעת שלושה עמודי הוראה אנחנו פוסקים בכל דין כמו הריף, הרמב״ם והראש, הוא השלישי שמשלים לנו את הפאזל גם אם רוב הפוסקים יגידו נגדם אנחנו הולכים כדבריהם מראה לא עשה חשבון אבל האימא שלו ספרדיה האימא שלו נולדה בפולניה אשכנזיה זה מדיניות הגזע זה היטלר המציא את השטויות האלה יש היום גם אנשים משובשים שמסתכלים מי האבא מי האימא אבל עם ישראל לא כאלה חלק יעקב אתה רואה איך עם ישראל שם בארצות ספרד קיבלו את ההוראות שלו מיד קיבלו את הפסקים שלו ונהגו בו כבוד עצום עד היום אנחנו הולכים לאורו של רבנו אשר הראש בכבוד שלמה יעלה ויבוא דוד נמצא טוב שלמה יאסוף הסגן נו בכבוד יעלה ויבוא וימכור רבנו אשר הראש רבנו אשר הראש נר וזכות נשמתו זכותו תגן על השני מערים והכל מסראל המתנה מאה ואחת מאה ואחת נר לכבוד רבנו הראש מאה ואחת רבותיי סיועים תעזרו למקום הקדוש הזה שבעזרת השם יוכלו לקיים כאן תורה, ולהאדיר כאן תורה, ותבואו גם להשתתף בשיעורים, כי די, ממש עסקה משתלמת. מ-9 בבוקר זה מתחיל. מ-9 בבוקר. כל יום פה זה יום של תורה. תגיעו רבותיי, כי די. 120 אומרים. 120. 300 שקל. 300 שקל רבנו הראש, מוריי ורבותיי. 300 שקל. סיועים כל אחד לפחות 20 שקלים. 300 שקל. 300 שקל, מוריי ורבותיי. נר. נר, לכבוד רבנו הראש. 300 שקל אחד. 300 שקל שתיים. 300 שקל. מי שבירך רבותינו הקדושים והטהורים, אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה, הוא יברך וישמור וימצור את הנדיב שזכה בעילום שם, שהקדוש ברוך הוא ייתן לו אושר ועושר, זכות רבנו אשר יגן בעדו ויזכה לראות את כל צאצאיו, תלמידי חכמים, גדולי תורה ויראי שמיים, יחד עם הגבאים והמסייעים, שיזכו בעזרת השם להגדיל תורה ולהאדירה, אמן. וכן יהי רצון ונאמר אמן. בכבוד יעלה ויבוא וידליק. אני צריך להמשיך את הסעיף הבא. מרן אומר, דוגמה שנייה, שגם עליה צריך לנדות אדם שמבזה שליח בית דין. אפילו אם השליח בית דין הזה תעשה לו מבחן, הוא עם הארץ, הוא לא יודע ללמוד תורה. אפילו אחי מי שמבזה אותו, הוא לא מבזה אותו במובן האישי, אלא מבזה את שולחיו, את הבית דין, ולכן צריך לעשות לו נידוי. או אדם שקורא לחברו עבד, הכוונה לעבד כנעני שאסור להתחתן איתו. אמנם הוא חיה במצוות כאישה, אבל מבחינת הייחוס אסור לבוא ולהתחתן לא עם עבד ולא עם שפחה. ולכן הגמרא אומרת בקידושין העין, מי שאומר לחברו, מכנה את חברו במזיד בתואר הזה, כדי להרתיע, שלא ימשיכו לקרוא במילה הזו, לכן צריך לנדות אותו. הדבר הרביעי שמרן מונה לנו כאן, המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים, ואין צריך לומר מדברי תורה. זאת אומרת, על כל אחת מהעבירות שבתורה, שאדם עובר עליהן במזיד, ברשעות, פעם אחר פעם הבית דין מנסים ולא מצליחים לעמוד כנגדו, הוא ממשיך ברשעתו, אין ברירה אלא לעשות בו משפט כתוב, ולא רק על העבירות של התורה, עבירות דאורייתא. אלא גם עבירות דה רבנן. הרן ומרן בבית יוסף באורח חיים סימן תצד״ו דנים מתי עושים נידוי על עבירה דה רבנן, האם כשיש לה עיקר מן התורה, אין לה עיקר מן התורה וכולי. אומר הפרי חדש, הדברים האלה נתונים משיקול הדעת של בית הדין, מה לעשות באותו האדם, לעשות בו משפט כתוב. רואים לפי העניין, כדי להרתיע, כדי שאחרים למען ישמעו וייראו. הדבר החמישי שגם עליו צריך לנדות, אדם שמבזה את בית הדין, שלחו לו בית הדין וקבעו לו זמן ולא בא. מעיקר הדין, לפי מה שכתוב כאן, אפילו אם הזמינו אותו פעם אחת לא בא, כבר בזמנה הראשונה צריך לעשות בו משפט כתוב, לנדות אותו. אבל היום בזמן הזה בתי הדין לא עושים את הנידוי בפעם הראשונה, אלא רק אחרי שלושה פעמים. והסיבה היא, יש לנו הבדל במציאות מבחינה טכנית בין זמנם לזמן הזה. אז איך היו שולחים את ההזמנה? היה המזכיר של בית הדין, שליח בית דין, הולך אליו ומזמין אותו, תבוא מחר לבית הדין בשעה אחת. אז כאן בטוח, אנחנו יודעים בוודאי שהוא יזמין אותו, אם לא יבוא, בשעה שתיים, שתיים וחצי. זהו, עושים לו את הנידוי. אבל היום, בזמן הזה, לא מטריחים את המזכיר שיסתובב לחפש את האנשים. יש לצערנו הרבה דיני ממונות, הרבה תיקים, אז שולחים את זה בדואר. אפילו אם אתה שולח את ההזמנה בדואר רשום, זה לא מאה אחוז שהמכתב מגיע. היה לא מזמן סקר עשו משרד מבקר המדינה על המכתבים הרשומים. יצא, 10% מהמכתבים האלה לא מגיעים לכתובת וכו'. אז לכן בית-הדין לא יכול מייד אחרי הזמנה הראשונה לעשות במשפט כתוב שמא אולי הייתה איזו תקלה, אולי הדבר היה חולה או קרה משהו אחר, ולכן מחכים בדרך כלל לפעם השלישית. אלא מה? היום יש טלפון, ולא רק בבית או במשרד, אלא יש גם את הנייד. לפעמים יכולים להתקשר אליו, לא צריכים להזמין אותו כמה וכמה פעמים לחכות לו, אלא יכולים גם להזמין אותו דרך הטלפון, ואם מזכיר בית-הדין מדבר איתו והוא אומר לו, אני לא בא, אני לא סופר אתכם, הוא מצפצף, עושה דברים אשר לא ייעשו, עונה בחוצפה, יכול מייד בית-הדין להוציא נגדו כתב סירוב. היום במכשירי הטלפון בחלק מהם יש גם רמקול. כדאי הדבר, כשהמדינה מזכיר בית דין מתקשר אליו, כדאי שיפעיל את הרמקול כדי שגם הדיינים ישמעו את השיחה מה עונה אותו האדם. לפעמים הוא אומר, הוא חולה. בסדר, הנוסח המנה פטרי, אז אם הוא חולה יקבעו זמן אחר, ישאלו מה יש לו. אם זה שפעת, אז עוד יומיים הוא יכול להיות בריא, אבל אם יש לו דלקת ריאות זה יכול לקחת יותר זמן, יראו לפי העניין, יקבעו לו בתיאום עמו, יקבעו תור חדש. אבל אם אותו האדם עונה בחוצפה, כמו שאמרנו, לא צריך לחכות להזמנה השלישית, אלא כבר בפעם הראשונה מן הראוי שיעשו בו משפט כתוב, קל וחומר אם אותו האדם הרים יד בתורת משה רבנו והלך וטבע בבית המשפט, פנה לערכאות, שאותו האדם בנידוי יכולים מיד בית הדין לנדות אותו ואסור להתקרב לתוך ארבע עמותיו. מרן ממשיך, אדם שכן בא לבית הדין, יש אנשים סוחרים, מזמינים אותם הם באים, למה? אולי הוא יצליח, יש לו 50%, לא? אבל אחרי שהפסיד הוא מצפצף על הבית הדין ולא מוכן לשלם. הבית הדין מחכה, 30 יום, חודש, יכול להיות שהיום אין לו, מחר יהיה לו. אבל אם עבר חודש ויודעים שיש לו והוא לא מוכן לשלם, שוב, על אותו החצוף עושים את... הנידוי, גם בזה מן הראוי שבית הדין ייפרעו ממנו. היום מוצאים נגדו מה שנקרא כתב סירוב, אתם רואים הרבה פעמים פליירים שבהם כתוב את הכותרת הזו, הכותרת כתב סירוב משמעותה נידוי. לפעמים בית הדין טורח ותחת הכותרת כתב סירוב, בכותרת משני כותבים מציינים גם את דברי הפוסקים כאן, שהמנודה אסור להתקרב לתוך ארבעה עמותיו וכו', כל הדברים האלה שמרן כותב, הם כותבים את זה בקצרה. או לפעמים האדם הזה לא שומע על הבית הדין שפסקו שהוא חייב לגרש את אשתו, ואותו האדם החצוף מצפצף על בית הדין. שוב, גם לאותו האדם יכולים לעשות בו משפט כתוב, גם בו יכולים לעשות את הנידוי בדרך שאמרנו. מרן ממשיך, אדם שיש ברשותו דבר המזיק מנדין אותו עד שיסיר את הנזק. יש לו כלב רע, והאדם הזה מחזיק אותו בגלל אינטרסים מסוימים. הכלב רע הזה יכול להבהיל אישה בהיריון, עלולה להפיל, או ילדים אחרים וכו', בית הדין שולח לו התראה שיסלק ממנו את הכלב, והאדם הזה לא מוכן, קשור בו ככלב. ולכן בית הדין אחרי ההתראה יעשו בו משפט כתוב, יעשו לו את הנידוי. הדוגמה היא כלב, אבל לאו דווקא כלב, הוא הדין גם מזיקים אחרים. לפעמים יש לאדם איזה מעקה על הגג, אבל המעקה הזה ישן נושן, המעקה הזה בן מאה שנה כולה חלודה. מי שישען על זה יכול להתגלגל אם המעקה יפול. מזהירים אותו, אומרים לו, הוא אומר כן כן, אני אזמין את המסגר. הוא לא מזמין, ובינתיים הנזק הזה חלילה יכול לגרום נזק או סכנה, שוב, גם בזה, אם בית הדין רואים שהוא מתעכב, משתהה, כדי לדרבן אותו, לזרז אותו, יעשו בו משפט כתוב, יעשו בו נידוי. אם הדברים האלה אנחנו אומרים אפילו אם רק חשש לנזק, קל וחומר אם החשש הזה הוא לסכנת חיים. ולכן, אדם שיוצא מהרכב שלו, לא נועל, אלא יוצא רגע אחד, אתה אומר לו, איך אתה משאיר, קח את האוטו? הוא אומר, דקה אחת, אני קונה סיגריות, אני קונה קולה, ואני חוזר. בינתיים בדקה הזו יכול מישהו להיכנס, אם זה רק גנב, אז הוא יגנוב לו את האוטו, רק יפסיד כסף. אבל לפעמים איזה ילד ייכנס ויתניע את האוטו, וחלילה יגרום או נזק ואולי גם... סכנת חיים, לך תדע מה יקרה. אם האדם הזה עשה את זה פעם אחת וחזר בתשובה, נו, והוא רחום יכפר עוון. אבל אם אותו האדם ממשיך בשיטה הזו, משאיר את האוטו שלו כך פתוח ונכנס ויוצא, הוא אומר לך דקה. אנחנו לא לוקחים סיכון, לא דקה ולא חצי דקה. ולכן בחי גוונה, מן הראוי לעשות בו משפט כתוב, בית הדין צריך לנדות את אותו האדם בעבור זה, וכן כל כיוצא בזה. אני מביא כמה דוגמאות שעלולים להזיק, בכולם צריך האדם הזה לדעת. דבר שעלול להזיק, זה לא הוא מחליט אם הוא רוצה, ישאיר, אם לא, לא. אלא אם בית הדין שולחים לו התראה, צריך לבצע מייד את מה שאמרו לו בית הדין. האם זה רק גורם לנזק כספי? אפילו אם זה רק גורם לנזק כספי, תכף נראה עוד דוגמאות שמרן מביא. כן. מדרכה בראשות הרבים, של הרבים רבים נותנים. כן. מטר שלושים המזמן. יש חנוך שכל נמצא מאותם הוא אולי שבונים 90,000. והוא גורם לאנשים שירדו מהמדרכה יורדים לכביש בגלל אותו האדם ששם שם את הסחורה שלו. שוב, בית הדין יכולים להטרות בו. ואפילו... אפילו אם האדם הזה החזיק יותר משלוש שנים, אין כאן חזקה בדבר כזה, זו סכנת חיים, ולכן מן הראוי שיתרו בו, יגידו לו שלא יעשה כן, אם הוא לא שומע, שוב בית הדין יכול לעשות בו משפט כתוב. דיברנו בזה לפני חודש, לפני חג הסוכות. אדם שבונה סוכה על המדרכה, אמרנו מה דינו? עיין שם תרצ, הוא הדין גם פה, בכל הדברים האלה. בית הדין אחראי לא רק כשאנחנו נקיים את התרי״ג מצוות, אלא בית הדין צריך לשים לב שלא הגדולים ולא הילדים הקטנים לא יבואו חלילה לידי סכנה ולא לידי נזק, ולכן מן הראוי בלכתחילה, אולי הוא לא שם לב, פעם ראשונה אולי הוא עדיין בחזקת שוגג, ולכן העירו לו בעדינות, בלשון יפה. אם הועיל, הנה מה טוב. לא הועיל, הוא ממשיך במרדו, הוא אומר לך, אני מוחזק, יש לי חזקה. זה דברים מטילים, חזקה לא מועילה בדבר הזה, ולכן אם הוא לא שומע על ההתראה של בית הדין, יעשו בו משפט כתוב, יעשו לו נידוי מיד. יש מדרכות גדולות מחידה, שהן רחובות צבאות. בסדר, אם זו מדרכה גדולה, או שהוא נמצא ברחוב בן יהודה. ברחוב בן יהודה, שם אסור למכוניות להיכנס, שם זה מיועד להולכי רגל. אפילו אם הוא יעמוד באמצע, באמצע הכביש הוא לא מפריע לאף אחד, אנשים הולכים מימין, משמאל, שם זה יותר קל. אבל כאן בשכונות שלנו המדרכה צרה מאוד ובוודאי שזה יכול לגרום לא רק לנזק אלא גם לאסון. ילדים קטנים לא תמיד שמים לב, כללי הזהירות בדרכים עדיין לא נהירים להם ולכן צריך לחוס על אותן הנפשות הרכות. כשהילד מגיע עד הסחורה של הרוכל הזה, לפני שהוא יורד לכביש הוא לא מסתכל ימין-שמאלה אם יש רכב. הילד ממהר, הוא קופץ מייד לכביש, עובר רכב וחלילה דורס אותו. האם אותו הרוכל, אותו בעל החנות, יכול לומר, ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו? בוודאי שהוא לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו. ולכן, הבית-דין, כמו שאמרתי, מצווים גם על הדבר הזה, וזה לא משנה אם הוא קיבל רישיון מהעירייה או לא קיבל רישיון. אנחנו יודעים בדיוק איך מצליחים היום במדינת ישראל לקבל רישיון גם כשאסור לתת רישיון. אנחנו בקיאים גם במציאות הרעה הזו, לצערנו. ולכן, וחי גוונה, בית-הדין לפחות יתרה בו, כיוון שזה יכול לגרום נזק, מן הראוי שלא יעבור. מעשה כן, גם אם האדם הזה מוכר תשמישי קדושה, מוכר ערבות, לולבים, אתרוגים, זה לא משנה מה המסחר שלו. לא בגלל שהוא מוכר אתרוגים, אז יהיה מותר לו לסכן את חיי הילדים. אז אפילו אם זה רק נזק בלבד, מרן אומר שצריך לעשות בו משפט כתוב, לנדות אותו. קל וחומר, אם הדבר הזה יכול גם לגרום סכנת חיים. בכלל זה גם אותם בעלי הרכבים שחונים על המדרכה. לפעמים הוא לא מוצא מקום חנייה טוב, וכאן בדיוק על המדרכה יש מעל זה עץ גדול, יהיה צל, שהאוטו לא יתחמם בשבילו בקיץ זה גן עדן. עכשיו, מה יקרה כשהאימא עם העגלה צריכה להמשיך בדרכה? הרכב הזה חוסם, אי אפשר להתקדם, היא צריכה לרדת לכביש ולהסתובב, וכמו שאמרתי, לפעמים הילדים שהולכים עימה, לך תדע אם הם יעברו בשלום לצד השני לעקוף את המכונית. ולכן, גם אותו הנהג שעושה את זה, פעם ראשונה אולי הוא שוגג, אנחנו עדיין חסים עליו, לא עושים לו נידוי. אבל אם אתה אומר לו פעם אחר פעם, הבית דין מתרים בו והוא לא שומע, יעשו בו משפט כתוב, וכמו שאמרתי, גם העירייה אין לה סמכות להרשות בדברים כאלה, כשיש חלילה סכנת... חיים בכל הדברים הללו, מן הראוי שיעשו בו משפט כתוב, היינו את הנידוי. הנידוי והחרם יכול להיות מבחינה זו שיגידו לא לקנות ממנו. גם זה חלק מהעניין. לפעמים לא צריכים לנדות את האדם באופן אישי שלא ייכנסו לארבעה מותיו, אלא במקום זה יעשו חרם על הסחורה. גם זה יכול הרבה פעמים להועיל כדי שאותו האדם יפסיק מהשטויות שלו, יפסיק לגרום חשש, סכנה או נזק לאחרים. אני יודע, לשטראוס, מה שאמרו שהם מפרסמים את התועבה, אז אין לבין דידוי? בחרם לא לקנות את זה? אני מבין שעד היום העסק שלהם ממשיך, הם כלפי חוץ כדי שיקנו מהם גלידה, לכן הם אמרו שהם שינו והפסיקו. אבל כנראה שהדברים לא כך. בזמנו הרב אמנון יצחק פרסם שהם, כן, כן, הוא החרים אותם, הוא והרבנים שלו, הרבנים של בני ברק הם שטיפלו בדבר הזה, הרב שפירא ועוד, ואמרו שלא לקנות מהמוצרי חלב של שטראוס, בגלל זה הם תמכו בזמנו במצעד התועבה שהיה אז לפני שנה וחצי, ולצערנו רוצים עוד פעם לבוא ולעשות, אז צריך להחרים אותם, לא לקנות מהמוצרים שלהם, צריך להתרחק מהם וכיוצא בהם. מרן ממשיך, אדם שמוכר קרקע שלו לגוי מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבוא מהגוי לישראל חברו בעל המצר הרבה פעמים יהודי רוצה למכור ודווקא הגוי משלם יותר הוא הולך ומוכר את הבית או את הקרקע, מוכר אותה לגוי גם בזה בית הדין מזהיר אותו תראה, יש כאן תריסר יהודים שגרים בבניין, יבוא הגוי הזה, כולם יסבלו ממנו, אפילו אם נאמר אין סכנה, בזמנם לא היו מחבלים שמתפוצצים, אפילו אחיו יהיה צרות צרורות מאותו הגוי, בית הדין מזהיר אותו והוא לא שומע, שוב, גם בזה יעשו בו משפט כתוב, אם הוא עומד עד הסוף ומכר את הבית הזה או השכיר אותו לגוי, יעשו בו משפט כתוב, יעשו בו את הנידוי. אם אותו אדם חזר בתשובה, לא מספיק שיבוא ויבקש סליחה מבית הדין. כל הסליחה הזו, המילים האלה, אין להן ערך. איך אומרים בערבית? כלאם פאדי, אלה דברים בטלים. אלא באיזה צורה כן בית הדין יוכל לקבל את החזרה בתשובה שלו, אם ילך ויוציא את אותו הגוי. נגמרה הסכירות, זרק אותו, הוציא אותו משם. או אם הוא מכר לו, שילך לוועד הבית של אותו הבניין ויתחייב לפני. כל נזק שייגרם מאותו הגוי, אני משלם עד סוף פרוטה האחרונה. ייתן להם ערבות בנקאית, ישים שם צ'ק פיקדון, אז אחרי זה בית הדין יכול להתיר את הנידוי. זאת אומרת, בכל הדוגמאות, כולל הדוגמה הזו, כשאנחנו רוצים להתיר את הנידוי לאותו אדם שבא ואומר שהוא חוזר בתשובה שלמה, אנחנו לא מסתכלים רק על המילים שהוא אומר, אני חוזר בתשובה, מסתכלים מה המעשה. וכאן, בדוגמה הזו, שהוא עשה מעשה שלפעמים לא ניתן להישבון. אתה מכרת לו, חתמת, זה עבר בטאבו על שמו, אתה לא יכול עכשיו להוציא את הערבי הזה בכוח, אבל לפחות לתקן את הנזקים שיגרום אותו הערבי, בוודאי שחייבים לנהוג ולעשות כן, וזה לא משנה באיזו שכונה מדובר, אם זה בנווה יעקב, ארמון הנציב, או בעיר רמלה, או במקומות אחרים, בכל המקומות האלה אסור למכור דירה או קרקע לאותו הגוי בלב השכונה של היהודים. אין להם יותר לנהוג ולעשות כן, בין אם הגוי הזה הוא נוצרי, מוסלמי או מעדה אחרת, זה לא משנה לנו, ומן הראוי שייזהר לשמור על אותם השכנים, למרות שהוא עוזב, הוא נפרד מהם, אבל אסור לו לגרום להם נזק. אין מנהג להתיר למוסלמי, נכון, אין מנהג להתיר למוסלמי. מה שאתה אומר, מנהג להתיר למכור קרקע בארץ ישראל למוסלמי, המדובר על הלאו שאמרה התורה, לא תכונם, לא תיתן להם חניה בקרקע, מרן כתב את זה להלכה ביורדי עסימאן, רשנ״א, על זה חילקו בין לבין. אבל כאן שיגור בתוכנו, בפרט היום שהילדים שלו ילמדו בבתי הספר של היהודים, ויהי נישואי תערובת, אין לך פשע ותועבה גדולה מזו. יחי דלת, תועבה בית, ויגב תערבשה, ויגב תערבשה, תעבה מאבה ובאוזר ניבה. ‫שבע יפה טוב ותקנו, ‫אורך ותוצאו. ‫הפולה צריכים לקראתו ולדברו, ‫לא ברוך התחלתו. לא ברוך, ויהי נישמע עכשיו. מה זה שווי?