דיני מדליק ויוצא בהלכות חנוכה ושבת: גדרי "שליחות" בנשים, קטנים, עובדים זרים, שוטים וסומא

 

- - - לא מוגה! - - - 

כדי לא להיכנס למחלוקת האמורה,

מחלוקת נוספת לגבי נר יורצאית.

האם מותר להדליק נר של אזכרה או לא?

הוויכוח הוא האם נר אזכרה הוא דבר שהוא מצווה או חלילה זה כלום, זה אפס.

שיש לנו בגמרא במסכת כתובות קג רבנו הקדוש לפני שנפטר רבנו הקדוש עשה צוואה.

והגמרא כותבת את הצוואה,

את כל הדברים שביקש רבנו הקדוש.

אחד מהם, נר יהיה דלוק במקומי,

באותו המקום שהיה, שישימו שם נר.

אם נאמר שכל אדם שמת, לכולם עושים את הנר.

בשביל מה היה צריך רבנו הקדוש לבקש את זה? פשיטה, בלאו הכי עושים לכולם.

כנראה שלא היו עושים עד אז לכולם.

אבל אחר כך למדו מרבנו הקדוש, כמו שהוא ביקש,

ועשו אולי מסביב למילים האלה שנאמרו בגמרא,

יש לנו מחלוקת גדולה בראשונים ובאחרונים.

כשאדם נמצא ליד הקבר,

שם על המצבה,

קרבם בתמו לעולם, קרבם קברם,

זה הרמז ששם הנשמה כל הזמן נמצאת,

ויש תועלת במה שמדליקים שם את הנר.

אבל כשלא מדליקים ליד הקבר, אלא מדליקים בבית,

שבעת הימים הראשונים יש עדיין תועלת,

לאחר מכן אין תועלת.

המקובלים מסבירים, יש שבעה אורות שמקיפים את האדם,

והנשמה, ברגע שהולכת לעולמה, קשה לה להיפרד מהבית.

במקום שהיה 80-90 שנה היה שם, קשה להם להיפרד.

לכן הנשמה כל הזמן הולכת לקבר וחוזרת לבית.

ולכן יש תועלת גדולה, נר השם נשמת אדם,

להדליק באותו בית שנפטר, להדליק שם את הנר.

אבל ביום השביעי הנשמה הולכת לקבר ולא חוזרת יותר לבית.

ולכן אין תועלת. אם אין תועלת,

אז איך היא תוכל לבוא ולהדליק נר חנוכה מהנר הזה?

אנשים נדמה להם שיש בזה מצווה.

לדעת הרבה פוסקים אין מצווה.

דיברנו במחלוקת הזו כשלמדנו על הלכות יום טוב סימן תקייד סעיף ה',

שם רן כותב, נר של בטלה אסור להדליק ביום תום.

האם נר של היורצייט, האזכרה, נר של בטלה או לא?

הזכרנו שם את המחלוקת, ואומר הכתב סופר,

כדי לעקוף את המחלוקת,

תדליק בבית הכנסת. בית הכנסת, ממה נפשך זה טוב?

ממה נפשך יש בזה מצווה?

וכך סיכמנו שם בהלכות יום תום.

גם פה אותו דבר.

אם זה בבית הכנסת,

ואתה רוצה לבוא להדליק מהחנוכיה של בית הכנסת, נו,

בזה אין לך כל כך בעיה.

אבל בבית קשה לנו לבוא ולהתיר גם לדעת המאמר מרדכי אליבא דה מרן

שנר של מצווה מותר להדליק מנר חנוכה

כאן מי אומר שהנר של האזכרה של היארצאית הוא נקרא נר מצווה. זאת ועוד

יש אנשים רבים, אנשים, נשים שמדליקים בבית שלהם נר לעילוי נשמת הצדיקים

איך תראה בערב שבת יש נשים מדליקות במקום זכור ושמור שתי נרות

מדליקות עשרה, עשרים, שלושים, ארבעים, אני לא יודע כמה

חדל לספור כי אין מספר. מדליקות הרבה.

אני שואל אותה מה זה,

אז היא אומרת לך זה לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס, זה לעילוי נשמת רבי שמעון בר יוחאי,

זה לעילוי נשמת שמעון הצדיק. היא מתחילה לספר לך את כל הצדיקים שהיא יודעת.

השאלה, זה שווה משהו?

דעת רוב הפוסקים זה לא שווה כלום.

אין בזה שום תועלת בדבר.

ממלח, בל תשחית, לא רק בל תשחית.

בקיץ זה עושה את החדר חם.

כן, נהיה חם במקום הזה, אי אפשר לשבת שם.

זה מענה את בני הבית, מה שהיא מגזימה יותר מדי, ולפעמים זה גורם שרפה.

לפעמים יותר מדי לראות,

האחד ממיס את השני,

האחד נופל על השני ומתחיל להיות שרפה.

בחול אתה יכול מייד לכבות,

בשבת אסור לנו לכבות, יש בעיה.

ולכן לא טוב לעשות אותן הנשים,

ידליקו את המינימום שצריך בשביל נר שבת בלבד.

ובשביל הצדקים,

תגיד לה שתתרום כסף לבית הכנסת,

כמה עולה החשמל ליום אחד,

תיתן את הכסף הזה לאותה מטרה הרבה יותר טוב מכל הנרות שהיא שורפת.

הנרות שהיא שורפת, לדעת רוב הפוסקים, זה אפס.

אין בזה שום תועלת.

אבל שהיא תבוא לתרום,

היא תאמר החשמל עולה לכם כאן כל יום 200 שקל, הנה 200 שקל.

במקום כל הנרות שהיא באה ושורפת במשך החודש בערבי שבתות, תיתן את זה לאותם בתי כנסת, לאותם המקומות שברוך השם עמלים בתורה,

בזה בוודאי יש הרבה יותר תועלת.

גם באולפנים של הרדיו,

גם שם יש שם לפעמים סוחרים מהשורה הראשונה.

אם הסוחרים האלה היו יושבים במשרד האוצר, במשרד הפנים,

היו קונים לפני עשר שנים, לא מטוס אחד,

היו קונים 100 מטוסי כיבוי.

אף פעם לא היה חסר שום דבר,

רק הסוחרים האלה לא לקחו אותם לשם.

מה עושים אותם הסוחרים?

ענייני חילולה של רשבי, רבי שמעון בר יוחאי.

הם מוכרים נר מעל גלי האתר.

ברדיו, בשידור חי, הם מוכרים נר.

ולא פעם אני שומע, 18 אלף דולר מכרו את הנר הזה.

איפה מדליקים את הנר?

אני לא בדקתי אם מדליקים את הנר.

נניח שכן מדליקים, איפה הם מדליקים? באולפן.

באיזה אולפן.

אם היית מדליק את זה על קברו של רבי שמעון,

על קברו של רבי מאיר בעל הנס, אני מבין.

תגיד, למאן דאמר טוב ונאי זה טוב.

אבל הם מדליקים את זה שם באולפן, זה סתם חבל על הכסף.

סתם מרמים את האנשים, צוחקים על האנשים, עושים מסחרה.

טוב, יש להם כישרון,

ולצערנו לא מנצלים את הכישרון שלהם. היו צריכים לקחת אותם, לעשות אותם,

שר האוצר או משהו אחר,

היו עושים לנו הרבה דברים טובים, אבל הדבר הזה שהם עושים,

לפי ההלכה, אין בזה שום ערך.

כנראה שבאותו יום יש סגולה מיוחדת, אבל חוץ מזה, סתם ככה לא.

גם רב נחמן ברסלב, הוא כותב בפירוש,

שבכל מקום שידליקו לעינוי נשמת הצדיקים, זה מועיל.

אני לא אמרתי שהדבר מוסכם. אמרתי, רוב הפוסקים אומרים שזה לא טוב,

שאין בזה שום ערך.

ממילא בלטשי.

יכול להיות, יכול להיות, זה תשאל את המקובלים.

היית בכתובת שאתה שואל אותי.

תשאל אותם אם יש תועלת בדבר.

אבל חלק מאותם הפוסקים שאמרו שאין תועלת, חלק מהם היו גם מקובלים.

חלק מהם גם ידעו קבלה, ואפילו הכי לא החזיקו מכל המנהג הזה,

מכל מה שאנשים מדליקים.

אם זה בבית כנסת, ודאי שזה טוב.

או על הקבר עצמו, ודאי שזה טוב.

אבל אם זה לא זה ולא זהילה, אתה מדליק בבית, בזה אין הרבה תועלת.

האישה שמדליקה,

כולי אישה כזה תועלת.

עושה לה שבת נפק, זה שווה את המחיר של הבית.

בסדר. אם זה נר אחד, בסדר, הייתי שותק, הייתי כבר עובר לסדר-היום.

אבל כשהיא מדליקה לך,

שישים נרות, שבעים נרות, ועוד היד נטויה.

בינתיים שבעים, אולי עוד מעט תגיע למאה ואחת נרות,

אני יודע מה יהיה.

מגזימות יותר מדי, ולכן אני חושב שאין בדבר הזה טועלת.

אם היא רוצה להפסיק מזה,

יכולה להפסיק גם בלי התרה.

הכלל הוא,

דבר שהוא מנהג,

שהיא יודעת

ממילא זה תופס וצריך התרה.

מנהג בטעות לא צריך גם התרה. כאן זה קרוב לומר שזה מנהג בטעות,

ולכן אין צורך אפילו בהתרה.

אני חוזר לנושא שלנו, הלכות חנוכה.

אדם שהדליק את הנרות חנוכה, הכל היה בסדר?

אחרי כמה שניות רוצה לקחת את החנוכיה, להעביר את זה למקום אחר.

מרן אומר, אסור.

למה שהרועה אומר,

לצרכו מדליקה. כנראה שנפל לו כסף,

הוא מחפש את הכסף,

אז הוא...

הוא לוקח את הנרות כדי לחפש ולבדוק

ולכן אסרו חכמים לטלטל, להעביר את זה ממקום למקום

פרי חדש מחלק בין המציאות של זמנם לזמננו

בזמנם, איך היו מדליקים נרות חנוכה?

היו מדביקים את הנרות על החלון, לא היה חנוכיות,

לא היה מצוי, אנשים היו עניים מרודים

על זה אמרו חכמינו,

הרועה עומד אזרחו מדליקה

אבל היום בזמן הזה אתה לוקח בעת החנוכיה,

כולם רואים שיש לך בעת חנוכיה, מה זה חנוכיה? זה נרות חנוכה

על זה אין את החשש, את הגזרה שהאומר מי שיראה יאמר לצורכו מדליקה, זו הטענה של הפרי חדש, אבל גם זה לא מוסכם ולכן עדיף יותר שהאדם לא ייגע באותו מקום שהיו נרות החנוכה,

שם יישארו הנרות חצי שעה ולא ייגע, דפקא מינה

לפעמים בעל הבית לא מרגיש טוב, מירותק למיטה

אז הוא רוצה

שאני אביא לו את החנוכיה ליד המיטה,

שם הוא יברך וידליק, אחר כך תשימי את זה ליד החלון,

לא טוב, אלא יותר טוב, יותר מהודר,

שימנה שליח או את אשתו או אחד מהבנים,

החנוכיה תהיה מונחת במקומה,

יברכו, ידליקו שם

עוד דבר הוא אומר,

טוב אני אברך, שם במיטה שהוא שוכב הוא יברך,

ומיד על סמך הברכה הבן ידליק, גם זה לא טוב,

אלא המסקנה בדברים האלה,

מי שמדליק בפועל הוא יברך, כך גם לגבי נרות שבת,

גם שם לפעמים קורה, האישה לא מרגישה טוב, אחריה לידה היא חלשה מאוד,

קשה לה לקום מהמיטה,

אז היא אומרת לבת שלה או לבעלה,

תביאו לי את הפעמותים לקהל, ליד המיטה היא תברך ותדליק, ויעבירו את זה אחר כך ישר למקום,

גם זה לא טוב,

יש מחלוקת והיא מסתבכת בעניין. הדבר הזה מצוי הרבה בבתי חולים.

בתי חולים יש בדרך כלל גלאי עשן,

כל בתי החולים החדשים.

בביקור חולים עדיין אין גלאי עשן,

לפני מאה שנה עוד לא היה.

הם בנו תור לפני מאה שנה.

אבל בבתי חולים החדשים יש גלאי עשן,

ולכן הם אומרים מראש לאישה,

את רוצה? מביאים לה מיד נרות, מדליקה בארבע, ומיד הם לוקחים את זה לפרוזדור,

למקום שלהם.

אין שום מקום להתיר לה שתבוא ותברך על הדבר הזה.

לא פעם הם לוקחים את זה, שמים את זה ליד מכשיר הטלוויזיה.

הטלוויזיה דלו גם בשבת שמה, לצערנו,

ושמה הם מנחים את הנרות שבת.

איזה מן נרות שבת אלה, איזה נרות שבת זה, שליד זה יש את הטלוויזיה.

טוב, אין לנו שליטה על מה שקורה שם, אבל בלי ספק יודעת האישה מראש.

שכך וכך יהיה, א', יש את הבעיה הזו שמיטלטלים ממקום למקום, ב', יש שם גם בלאו הכי החשמל דלוק,

יש בעיה שנייה של תוספת אורה,

ומרן בסימן רסמיך סעיף ח',

מרן סבר שעל תוספת אורה לא מברכים, ולכן במקרה הזה, בדוגמה הזו שהאישה בבית החולים הלכה ללדת ביום שישי והיא נמצאת שם,

שלא תברך.

היא רוצה להדליק, אין לנו בעיה, מותר להדליק,

כן, לשום עוון להדליק נר.

אבל לעניין ברכה, יש כאן ספק ברכה לבטלה,

שב ואל תעשה עדיין.

כן,

אבל כל זה אם הדלקת את השמש,

על זה יש את הבעיה.

אבל אדם שהדליק רק נר חנוכה ולא הדליק את השמש,

לא שייך לקרוא לזה תוספת אורה.

למה? כי הנרות הללו קודש ואיננו רשות להשתמש בהם,

ולכן כאן לא יקרה תוספת תורה.

החשמל הוא התוספת תורה.

ולאו הכי החשמל מהיר, מה אתה בא?

שם לי עוד נר קטן, שרגה בתיארה מימאנה.

וזה כבר, אתה מסבך את עצמך,

ספק ברכה לבטלה.

ולכן אמרנו, עצה פשוטה.

לפני שהיא מדליקה,

קודם כל תכבה את החשמל, תברך, תדליק, ואחר כך

תחזור ותדליק את החשמל.

אתה מדבר על?

לא.

נר חנוכה,

גם אם הדלקנו את זה מפלג המנחה,

הנרות הללו קודש הם,

ואין לנו רשות להשתמש בהם גם מאותו רגע מפלג המנחה.

ככה הלכה. זהו, ממילא. אם ככה הלכה, ממילא אין כאן את החשש של תוספת תורה. מצד השמש אתה צודק.

רוב האנשים, ברוך השם, השמש דולק טוב,

והשמש הרי מותר ליהנות מזה,

אז יש כאן את הבעיה של תוספת תורה.

אבל כל זה,

הם הדליקו באותו מקום. באותו מקום יש גם את החנוכיה וגם את הפעמותים של שבת.

אבל אם את החנוכיה הוא שם ליד החלון, שכולם יראו את זה.

ממילא. את הפעמותים היא מדליקה בסלון, ליד המקום שאוכלים.

אז אין כאן תוספת תורה. זה שני חדרים, מקום רחוק.

אין לך אפשרות לאכול לאור החנוכיה, זה רחוק מאוד. אתה לא יכול ליהנות מהשמש.

ולכן בזה אין שום בעיה, את תוכל לברך על נרות השבת שלה,

אין שום בעיה, אין שום חשש בדבר.

לגבי נרות שבת יש שם ומסורים. אין שום סיבה,

סיבות התנחלו את האור,

להגיד שיש שבת, שבת יפה לא יהיה בנרות.

אם אתה אומר שהטעם הוא משום שלום בית,

אתה אוכל לאור הנרות,

או אתה רוצה ללכת, שיהיה לך אור שלא תיתקל לא בכיסא ולא

בשולחן ולא בדבר אחר.

גם שמה?

היא אוכלת בליל שבת, נכון?

אז היא רוצה לראות מה היא אוכלת

וכן הלאה. אני לא יכולה להפחד. אז מצד זה, כן היה ואמנה לחשוש.

לא יצויר שהיו נותנים לנו רשות להשאיר את הנרות שם.

כמו שאמרתי, במודל הישן,

אם זה בביקור חולים, יכול להיות ששם ירשו, שם אין לך גלאי עשן.

אז שם אין לי בעיה, שתברך.

אבל במקום שלא ישאירו את הנרות,

כמו שאמרתי, הם לוקחים ומוספים מכל הנשים ביחד. יש שם מאה יולדות,

את כל הנרות ביחד, מכניסים את זה לחדר האחיות ואת הכל משאירים שם. אין בזה שום תועלת.

ולכן,

במקרה זה, עדיף שב ואל תעשה. עדיף, יותר טוב שלא תברך.

לא יבוא ולא יהיה גבר שמאושפז בערב שבת. גם כן, אותו דבר.

אותה הבעיה גם שם.

נחייב אותו להדליק נר שבת משום שלום, שלום ביתו.

עוד פעם, יש גם כאן את החיוב,

אבל בגלל הבעיות הטכניות שאמרתי, ולכן לא יברך אלא ידליק ללא ברכה.

אני עובר בהמשך, תרשעי נס, סעיף ג'.

שם מדלקת נר חנוכה, שאף האישה הייתה באותו הנס. על ידי יהודית

היא שהאכילה את האויב והרגה אותו, ומזה התחיל נס הניצחון,

ולכן גם הנשים חייבות במצווה להדלקת נר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס.

לגבי ברכת ההלל,

אם היא יכולה לומר וציוונו לגמור את ההלל או לא, בזה יש מחלוקת.

לדעת הגאון מבולושין, הרב רפאל מבולושין בספרו תורת רפאל, הוא אומר שלא,

יש מחלוקת. אבל כאן,

פרסומי דניסה, גם האחרים רואים את זה.

זה לא כמו ההלל שרק היא קוראה את ההלל לעצמה,

אלא כאן יש בזה פרסומי דניסה, ולכן,

אלוה דיק ולעלמא,

הנשים חייבות במצוות הדלקת נרות חנוכה.

יש דעה יחידה שרק לעצמה היא חייבת ויכולה לברך,

אבל להיות שליח שלנו, של גבר, לא.

זאת אומרת, האישה חייבת פחות,

אבל כל הראשונים חלקו על זה,

זו ממש דעה יחידה, ולכן המסקנה היא,

גם אם היא רוצה להדליק במקום בעלה,

גם כן היא יכולה לעשות כן בלכתחילה.

לפעמים בעלה יושב ולומד.

אם הוא יעזוב כאן את הבית מדרש, שילך לבית להדליק נר חנוכה,

עד שיעלה ויבוא ויגיע, ייקח יותר משעה.

לפעמים צריך לחכות לאוטובוס, ולפעמים הוא נתקע בפקק.

הוא עומד על אשתו, כמו שהיה עושה רבי זירה.

אשתו הייתה מדליקה עליו, גם הוא אומר אותו דבר,

אין בעיה, יכול לכתחילה

למנות אותה שהיא תדליק במקומו. ואם הוא רוצה לענות אמן,

תפתח לו קו טלפון באותו רגע,

ישמע את הברכה.

יענה אמן וזהו, זה מה שצריך לנהוג ולעשות כדי שלא יהיה לו ביטול תורה.

הביאור ההלכה כאן על המקום מעתיק לנו את דברי הגמרא בברכות מ״ז.

גם בברכות כ׳, גם כן הגמרא אומרת שם

בן מברך לאביו ואישה מברכת לבעלה, אבל אמרו חכמים תבוא מהרה לאדם שאשתו בנה מברכים לו.

אז גם פה הוא אומר, נכון,

אדם שאשתו ברכה והדליקה יצא ידי חובת מצוות הדלקת נר חנוכה.

אבל גם אם יצא, אבל תדע לך, זה לא טוב.

בר מינן, תבוא מהרה.

אלה דברי הביאור ההלכה.

אבל קשה לנו עם כל המהלך הזה של הביאור ההלכה.

לא מובן.

הדוגמה של הגמרא שם זה לא הדוגמה שלנו כאן, אלא שם מדובר כך.

האדם הזה אכל וגם אשתו אכלה.

הוא מתעשה לברך ברכת המזון, קשה לו.

הוא אומר לה, תגידי בקול רם,

הוא יהיה שומע כעונה וענה אמן.

על זה הגמרא אמרה את הקללה הזו.

ולמה?

סתם מקללים אדם?

הגמרא מביאה שם ספק.

אנחנו אומרים בברכת המזון,

על בריתך שחתמת בבשרנו, על תורתך שלימדתנו,

והנשים אינן שייכות, לא בברית ולא בתורה.

ולכן הגמרא נשארת בספק,

אולי הנשים אינן חייבות מדאורייתא,

יכול להיות שמהתורה רק אנחנו חייבים,

אולי הנשים לא.

הוא מצטט,

מעתיק לנו את ההלכה הזו בסימן קפו,

שאנשים הם רק בגדר ספק.

ולכן,

מה אמרו חכמים? קיללו אותו, מה הקללה?

מהרע הכוונה היא שיהיה לו רעבון. כמה שהוא אוכל הוא לא שבע.

אז כל הבעיה מתי כשהוא אכל ושבע חייב מדאורייתא.

אם אשתו לא חייבת מדאורייתא,

לא יכולה להוציא אותו.

לכן קיללו אותו חכמים, שכל הזמן יישאר רעב.

אם הוא אכל רק הזית והוא עדיין רעב,

אז הוא לא חייב מדאורייתא.

אשתו יכולה להציל אותו, יכולה לברך בשבילו.

זו המשמעות,

תבוא מהרה לאדם שאשתו ובניו מברכים בשבילו.

כל המהלך הזה מובן בברכת המזון.

ברכת המזון, יש בעיה.

אבל אם הגמרא אומרת לך, בלכתחילה אישה יכולה לקחת כוס יין,

לעשות קידוש,

להוציא את בעלה ידי חובה.

מרן פסק את זה למעלה בסימן רעא.

אין בזה שום חולק.

מישהו יבוא ויגיד, חלילה,

תבוא מהרה לאדם שאשתו עשתה לו קידוש? לא.

היא חייבת בדיוק כמו הבעל, אין שום הבדל.

כמו שהבעל יכול להוציא אותה ידי חובה השומע כעונה,

אותו דבר הפוך, אותו דבר גם כאן.

גם הנשים חייבות כמונו במצוות הדלקת נר חנוכה.

אז כמו שאני מברך ולהוציא אותה,

היא יכולה גם להוציא אותנו.

ולכן, אם יש...

שהאדם הזה בעיה של ביטול תורה וכיוצא בזה,

אז שתברך ותדליק בזמן,

וקשה לנו לחשוש לומר את דברי הביאור הלכה למעשה,

כמו שאמרתי, הקללה לא שייכת כאן בעניין הזה. זאת ועוד,

כאן מדליקים נר חנוכה.

הכסף הזה, השמן,

שייך למי?

שייך לבעלה, שייך לבעל הבית.

היא עושה את המצווה בממון שלו.

ולכן, כאן הדבר, ביתר שאת,

כאן יהיה היתר בלכתחילה.

נכון שהוא יחלם מהאוכל שלו, נכון.

אבל התורה אמרה, על בריתך שחתמת בבשרנו, על תורתך שלמדתנו,

שם הדברים הם לעיכובה,

אז יכול להיות שהתורה לא חייבה אותה.

אז אם היא פטורה מדאורייתא,

איך היא תוציא את בעלה שאכל ושבע?

טוב, שם אני מבין את הבעיה,

ולכן גם מובן,

גם,

חלילה,

הקללה שהגמרא מביאה,

גם, כל זה מובן.

אבל אצלנו כאן,

לקשר את זה עם הנושא שלנו,

קצת קשה לקשר,

ולכן, כמו שאמרתי, אם יש חשש ביטול תורה,

לא כדאי שאלך לבית,

יישאר פה, פה יושב כאביתיה.

ההבדל הוא שם,

האישה חייבת במצוות ארבע כוסות,

והוצאתי והיצלתי וגאלתי ולקחתי.

רק אנחנו הגברים יצאנו ממצרים?

אנשים לא יצאו ממצרים?

גם הן יצאו ממצרים, וגם הן חייבות בארבע כוסות.

הפרוצדורה של ארבע כוסות,

אסור לך לקחת ארבע כוסות יין, לקחת ולשתות אחת אחרי השני.

אלא, רבותינו אמרו, כוס ראשון, קידוש.

כוס שני, אתה קורא עליו את כל ההגדה.

שלישי, כוס ברכת המזון.

כוס רביעי, אומר עליו את ההלל.

הנשים חייבות בהלל.

חייבות במצוות הכוס הרביעי, וחייבות גם בהלל.

אז לא רק שתאמר את ההלל בסוף על הכוס הרביעי,

היא יכולה גם להקדים. כמו שאתה מקדים בבית הכנסת, בסוף ערבית אתה אומר את ההלל, אתה יכול להגיד גם זה.

כל זה דבר שבחובה באותו לילה.

מה שאין כן אצלנו כאן דבר שאינו חובה לנשים מעיקר הדין,

קשה לנו להמציא את החיוב הזה,

שהאנשים מחר יתחייבו לבוא ולומר את ההלל.

מי שלמה כאן לגבי נר חנוכה?

כשהיא מדליקה,

יש פרסום הנס גם לאחרים.

אבל מה שהיא קוראת להלל זה רק לעצמה,

ולכן אין לנו הוכחה לחייב אותן. אם אין הוכחה לחייב, מילה המילים וציוונו לגמור את ההלל, המילה וציוונו,

לנו יש בעיה.

אשכנזיות יותר קל, הן הרי מברכות לישה בסוכה וציוונו על נטילת לולב, הן מברכות על המצווה שהזמן גרמה,

כמו שאמרו רבנותם, שאלות ותשובות מן השמיים וסיעתם.

אנחנו שחוששים לדעת הרמב״ם ומרן,

מרן בסימן תקפט צעיבם, מרן אמר שאסור לאישה לברך,

המילה וציוונו היא לא נכונה,

אז יכול להיות שגם פה אולי לא טוב, ולכן לגבי ההלל,

שב ואל תעשה.

אם היא רוצה דווקא לברך,

יש לה עצה פשוטה מאוד, ויברך דוד.

תגיד ויברך דוד, או תערער שם ואלוקינו,

אבל להגיד לה שתברך בשם ומלכות ממש, קשה לנו לומר.

בסדר, שם אתה מחייב את הנשים, אף הם היו באותו הנס,

כנגד ארבע לשונות של גאולה,

או הוצאתי וייצלתי וגעלתי ולקחתי,

כנגד ארבע לשונות, ארבע כוסות.

איך ארבע כוסות?

חייב להיות גם כן לפי אותה הפרוצדורה שאמרנו. היינו כוס רמביאים, אומר עליו את ההלל.

פה שתי מצוות שאין להן קשר.

בלילה נר חנוכה, ביום אתה אומר את ההלל.

אז היא עושה את הנר חנוכה, היא מאירה פרסומי דניסה גם לאחרים,

אבל ההלל שהיא אומרת זה רק לעצמה,

ולכן אם חייבנו אותה בנר חנוכה, מי אומר שהיא תתחייב גם בדבר השני? זה לא ראינו.

אף אחד מהראשונים לא אמר שהאישה גם צריכה לומר את ההלל. אם באמת הייתה חובה שגם הנשים היו חייבות בזה,

הרמב״ם ושאר הפוסקים היו כותבים את זה.

למה כל הראשונים וכמעט כל האחרונים,

ראשוני האחרונים, כמעט כולם, שתקו בדבר הזה?

כל החקירה הזו התחילה לפני כמאה ועשרים שנה על ידי גדולי האחרונים,

אחרוני האחרונים.

ולכן קשה לנו בנושא של הברכה להטיל עליו. היא רוצה לומר את ההלל? למה לא? בוודאי שטוב.

אבל לברך אנחנו חוששים בדבר.

אם אתה אומר שההלל היה בשביל המלחמה,

מי לחם?

הגברים לחמו.

האנשים לא הלכו להילחם, במילא.

כן, מסכים.

בסדר, היא התחילה, היא הגרמה.

היא הרגה אחד, הרגה את הרמטכ״ל שלהם.

בסדר, אני מסכים, אבל מי שביצע בפועל את המלחמה זה היו הגברים.

אף אחד לא נתן לאנשים,

לא נתן להם את החרב שילכו ויילחמו. נשים לא מסוגלות לכל זה.

הרמב״ם כותב,

אם האדם הזה מינה שליח את הגוי,

והגוי הזה הלך והדליק בשבילו נרות חנוכה, לא יצא.

יש מחלוקת אם הגרסה נכונה

והרמב״ם, אם הגרסה היא גוי או שהגרסה היא עבד כזה.

אבל לדין דין אמת, ודאי שגם להלכה, גם אלה שאומרים שצריך לגרוס עבד כנעני, הם מודים שאם האדם הזה ימנה שליח,

ימנה את הגוי, זה לא טוב.

והסיבה, למה לא טוב?

הרי אתה אומר שלוחו של אדם כמותו.

אבל הגמרא במסכת קידושין מ״א,

כשהגמרא עוסקת במצוות הפרשת תרומות ומעשרות,

הגמרא מביאה את הפסוק,

כן תרימו גם אתם,

גם בא לרבות,

שאני יכול למנות שליח שיפריש בשבילי תרומות ומעשרות כדת וכדין.

אז כל דברי הגמרא, הגמרא מדגישה על ידי יהודי,

כן תרימו גם אתם, מה אתם בני ברית,

המילה גם באה לרבות שליח,

המילה אתם באה לפוקי גוי,

ולכן אם האדם ינח שליח את הגוי שיקדש לו אישה, אינה מקודשת,

ינח שליח את הגוי שיפריש לתרומות ומעשרות,

לא מופרש, הכל נשאר תבל.

והדין גם פה.

אלף קמינאי לא יבוא ולא יהיה.

יש אנשים שעברו אירוע מוחי והם משותקים.

שני הידיים הוא משותק.

ברוך השם הוא מתפקד במוח, המוח לא נפגע.

המוח שלו, צלו אל הכל בסדר.

אבל בגלל שהידיים משותקות,

מביאים לו עובד זר, איזה רומני, איזה פיני-פיני.

מגיעה חנוכה,

אז הוא אומר לעובד הזר,

במחסן, באינטרסול, יש כך וכך.

הוא הולך, מביא,

הוא אומר לו, תשים שמן.

כל מה שאומרים לו, הסודני הזה עושה.

אחרי שגמר את הכול,

היהודי הזה, המסכן, לא יכול להושיט את היד כדי להדליק.

אז הוא אומר לו, גם שידליק.

אז אותו בעל הבית מברך,

והסודני הזה מדליק.

לא, לא בסדר.

גם כאן, כמו שאמרנו, מי מבצע? מי מדליק? הגוי.

אם היה יהודי, תגיד שטוחו של אדם כמותו.

כאן הגוי בגוי אינו בר-שליחות,

ולכן אינו יכול לברך. אלא אם ירצה,

ידליק בלי ברכה. רוצה לראות נרות חנוכה? שיעשה, אין מה להפסיד.

אבל אם הוא רוצה להרוויח את הברכה,

פתרון הכי קל, הכי פשוט, יזעיק את אחד השכנים,

או אחד מבני ביתו, אחד מהבנים והנכדים יבוא וידליק מולו,

או אחד מהשכנים.

אבל שהוא יברך והגוי יבוא וידליק,

בוודאי שיש כאן חשש ברכה לבטלה,

ואין לו היתר לעשות כדבר הזה.

כך הוא הדין גם בנר שבת, לא רק לגבי נר חנוכה, גם שמה שייך את הכלל,

את הדין האמור.

הוא מכניס לו את הגוי עד גורם היה אדם שחוקק והגוי איתו ותוספו את היד ויד ומזמור.

אם לא היה הגוי,

הנר היה נופל מידו, נכון? בר-מינן, האדם הזה משותק לגמרי.

יש אנשים שאין להם ממש שיתוק לגמרי,

אין להם מספיק כוח אחיזה, אז יכול להיות שהעצה שאתה אומר,

הוא אומר אולי זה טוב, אבל אם היד שלו משותקת לגמרי,

לא יועיל מה שאתה אומר, לא כדאי.

הכל יכול להציג לאישה ולפסם לו את התפילין, כן,

קשירת התפילין זה טוב, זה מונח על ידו קשור, זה בסדר.

נכון שגם שם מלכתחילה אנחנו רוצים שהיהודי יעשה את זה,

אבל בידי עבדים, הגוי יעשה את זה, לא נורא.

אבל כאן אצלנו בנר חנוכה הדבר חמור יותר, ולכן צריך להזהיר אותו שאם אין לו יהודי שהבוא יעשה לו, אין לו שכן כזה,

אלא בלית ברירה הוא סומך על הגוי שמדליק לו,

אבל ייזהר שלא לברך. דווקא מינה,

אם אחרי חמש דקות נכנס הבן שלו,

הוא רואה נרות חלוקה דולקים, הוא יודע, הבן הזה יודע שאבא שלו לא מסוגל להדליק.

מי הדליק את זה?

הרומני, הגוי הרומני.

שהבן הזה מיד יכבה את הנרות ויחזור וידליק.

כאן אין ספק,

ובוודאי שיוכל עוד הפעם לברך כדי להוציא ידי חובה את האבא שלו, אין שום בעיה בדבר.

כן, שם יותר קל.

עיוור, יש מחלוקת בפוסקים אם יכול להדליק נרות חנוכה,

כיוון שהוא עושה את הפרסום הנס לאחרים.

אז יכול להיות אולי,

כמו שהוא מברך, יוצר אור ובורח עושך,

הגמרא אומרת, ישנו בראייה על ידי אחרים,

אם הוא יתחיל ללכת, אותו העיוור, ויש שם איזה בור.

כדי שלא ייפול, אנחנו נצעק עליו מיד, תזוז ימינה, שמאלה,

אולי גם פה או לא. מחלוקת. כמו בכל מחלוקת,

ספק ברכות להקל, ולכן גם העיוור הדליק בלי ברכה. אבל

אצל העיוור, לפעמים הוא עיוור,

אשתו ברוך השם רואה, או הוא או הילדים.

יש לפעמים חלק מבני הבית שרואים,

חלק מהם חייבים,

והם אלא יכולים לברך בשבילם.

אבל אם גם הוא וגם אשתו, שתיהן כל בני הבית שנמצאים שם עיוורים,

להלכה, ספק ברכות להקל, אי אפשר לברך.

כל מה שאני אומר, עיוור, הכוונה שהוא לא רואה כלום.

לא מבחין בין אור לחושך.

יש סוג עיוורים,

לא יכולים לראות אותיות.

לקרוא את המשנה ברורה, הם לא יכולים.

אבל לראות את הנרות כן,

להבחין בין אור לחושך,

הם כן מסוגלים.

אחד כזה, אני איבדתי כול העלמה חיה.

לזה אין מחלוקת.

כל מה שאני אומר עיוור, הכוונה היא עיוור שלגמרי לא רואה,

לא מבחין בנרות, בזה אין ברירה. אתה אומר לו, שידליק בלי ברכה, אלא אם כן ירצה לעשות את העצה של ויברך דוד.

זו העצה שאפשר תמיד לחלץ את עצמנו מספק ברכה לבטלה.

חרש אילם,

גם הוא לא יכול להיות שליח שנמנה אותו, שהוא ידליק לנו את נור...

נרות החנוכה, אותו דבר, גם שוטה.

אפילו אם השוטה הזה הוא לא טיפש, הוא יודע מה זה נר חנוכה,

הוא יכול לתת לך הרצאה שלמה על המכבים,

על כל מה שהיה, אולי יותר טוב מה...

אבל האדם הזה, בר מינן, איוב, לא בדעת ידבר, משנון,

ולכן אי אפשר למנות אותם שליח, לא את השוטה ולא חירשי לב, והגמרא מביאה לנו איך לבחון את האדם אם הוא עיווה,

אם הוא שוטה או לא,

הגמרא מביאה, בוחן אותו,

איך הוא מתנהג,

אם הוא ישן בבית הקברות או קורע את הבגדים או מאבד מה שנותנים לו, כל אחד מהם סימני שטות,

ולכן הוא עצמו לא חייב במצוות,

בכל המצוות, כולל גם מצוות נר חנוכה,

אם הוא לא חייב,

לא יכול להיות גם שליח שלנו,

שליח שיכול להדליק, להוציא אותנו כשהוא עצמו חייב.

אם הוא בעצמו לא חייב,

אי אפשר לסמוך על השליחות הזו, וגם בדיעבד שהשוטה או החירשי להם הדליקו,

מה שהדליק השוטה זה אפס.

לא יצא ידי חובה, אלא

שיכבה את הנרות ועוד הפעם יחזור וידליק, כי מה שעשה אינו עשוי. לא יבוא ולא יהיה,

יש אנשים שמתמוטטים עובר איזה משבר ומאשפזים אותם.

אם האדם הזה הוא לא אלים,

אז הם נותנים לה חופש לשבת.

אדם שהוא אלים,

משאירים אותו במחלקה סגורה, כובלים אותו למיטה.

אבל אם האדם הזה לא אלים,

אף פעם מימיו לא הרים יד על אף אחד.

אז אפילו ישוע עדיין לא בריא, עדיין הוא מג'נון,

אפילו אחי נותנים לה חופש לקראת שבת,

אומרים לו תלך הביתה, תבוא חזרה על מוצאי שבת.

כך הם רגילים לעשות כדי לעזור לאדם הזה להשתקם במהרה.

אבל הוא מגיע לבית בערב שבת,

הוא רוצה להדליק נרות חנוכה.

אתה מדבר איתו, אתה רואה שעדיין הבן אדם לא מאופס.

אתה רואה שהוא עדיין מרחף.

הוא מדבר שטויות, הוא מדבר לא לעניין.

אז אם כך, איך הוא יוציא ידי חובה את עצמו ואת כל בני הבית?

אותו דבר גם לגבי הקידוש.

קידוש, הבדלה,

אם הוא ירצה לקדש, לא יוכל להוציא אותם ידי חובה.

אדם שהוא שותה, פטור מהמצוות.

גם בדיעבד שהוא קידש, הקידוש שלו לא הוציא אותם ידי חובה.

ולכן הפתרון הוא שאחד מבני הבית ידליק את נרות החנוכה.

אותו דבר גם לגבי הקידוש, שכל אחד ואחד מהם ימלמל בלחש את כל הקידוש או את כל ההבדלה,

כי לא יוצאים מאחד כזה ידי חובה כלל ועיקר.

אנחנו לא יכולים להעליב אותו, להגיד לו אל תקדש.

הוא היה רגיל לבעל הבית הזה כל החיים לקדש בבית שלו. תגיד לו, אתה משוגע, אתה לא יכול לקדש.

זה יפגע בו. גם אם הוא היה חצי משוגע,

תגיד לו את המילים האלה, יהיה משוגע שלהם.

ולכן, אתה לא יכול לומר את ה...

אבל מצד שני גם, אי אפשר להפקיר את בני הבית שלא יצאו ידי חובת הקידוש, ולכן יאמר להם שימלמלו בלחש את כל הקידוש מההתחלה עד הסוף, כדי שיצאו ידי חובה בצורה מושלמת.

זה לא ברכה לבטלה, זה לא ברכה לבטלה, אבל גם אין בזה תועלת.

אנחנו רוצים כאן שכל בני הבית יקיימו מצוות עשה דאורייתא,

מצוות זכור את יום השבת הקדושו.

כאן לא שאלה אם תענה אמן אחרי שהוא אומר מקדש שבת.

אני תאמן, לא אני תאמן, זה לא ישנה את המציאות.

אם במציאות האדם הזה משוגע,

אז אפילו אם אני תאמן,

זה לא הוציא אותם ידי חובה.

כי צריך להיות אדם שחייב כמוני,

אדם שחייב כמוני יכול להוציא אותי ידי חובה,

כל ישראל ערבין זה לזה, הנגלות לנו ולבנינו עד עולם.

אבל כאן בחיי גוונה,

האדם הזה מסכן ופטור,

ממנה לא יכול להוציא אחרים ידי חובה בכל המצוות. למדנו את זה גם לגבי מצוות מגילה,

כאן אצלנו לגבי מצוות הדלקת נר חנוכה,

וכן בשאר כל המצוות שבתורה, הדין הוא שווה.

לפעמים הוא כבר מגיע לשלבים האחרונים,

הוא כבר שפוי.

אפילו אם נאמר הוא לוקח כדורים.

הוא לא נעשה שפוי בצורה טבעית, אלא הוא לוקח את הכדורים.

כשהוא לוקח את הכדורים הוא מאוזן,

באותן השעות הוא נורמלי.

אין שום בעיה,

יכול לקדש להם, להוציא את כולם ידי חובה.

אם זה שעת הדלקת נר חנוכה, יכול לברך, להדליג, הכל בסדר.

אבל הגמרא אומרת לגבי אדם שהוא עיתים חלים, עיתים שותה.

שעה כך, שעה כך.

באותן השעות שהוא חלים,

דינו כפיקח לכל דבר,

יכול להוציא ידי חובה גם את עצמו וגם את האחרים.

אבל יש שעות שהוא לא נורמלי,

שהוא לא בסדר.

עוד פעם הוא חוזר למצב הנורא, הוא שוקע במצב הקודם,

אז עוד פעם באותן השעות הוא לא יכול להוציא אותנו ידי חובה.

אי אפשר לתת לו להיות חזן או דבר אחר. לפעמים יש לו אזכרה,

הוא בא לבית הכנסת, אומר לגבאי,

יש לי אורציית, אני צריך היום להתפלל.

והחזן מדבר איתו שתי דקות, שלוש דקות, מייד אתה מבחין שהאדם הזה עדיין מרחף, עדיין הוא מג'נון.

אז אי אפשר לתת לו להיות חזן.

הגבאי צריך להגיד לו, גם לי יש אזכרה ואני לא יכול לוותר לך, תעשה טובה.

יש לאנשים לב זהב, לב של יהודי.

הוא ירחם עליך, תדבר איתו בלשון תחנונים.

לא בלשון תקיפה, תתחיל להתקוטט איתו שמרחם.

יהפוך לך את כל בית הכנסת,

מה תאכל, אתה יכול להתחרות עם העצבים, עם הכוח של המשוגע,

אנחנו לא יכולים.

ולכן נדבר איתו בלשון תחנונים,

וייקח מידו את החזנות, לא ייתן לו בשלילה.

שום אופן להיות חזן, כי גם אם הוא יתפלל את כל תפילת החזרה,

רב אחי לא מוציא אותנו ידי חובה כלל ועיקר.

תראו איזה דרגה של דיכאון.

דרגה קלה, דיכאון קל, הוא עדיין מתפקד.

הוא לא מאבד מה שנותנים לו,

הוא לא קורע את הבגדים וכן הלאה.

אבל ככל שאדם שוקע יותר ויותר בדיכאון,

אז המצב שלו הולך במחריף.

שוב, צריך לבחון את הדברים. כשאתה מדבר איתו תוך כדי שיחה,

אתה רואה לאיזה דרגה הוא הגיע.

לפעמים כשיש פסיכיאטר צעיר,

הפסיכיאטר יכול לעזור לך.

אתה מרים לו טלפון והוא מגדיר לך את המצב, אתה יכול לדעת אם הוא נורמלי או משוגע.

אבל כל זה בפסיכיאטר צעיר.

פסיכיאטר מבוגר, תדבר עם הפרופסור המנהל של הבית חולים.

שלמה המלך אמר, הולכת חכמים, יחכם.

רואה קסינים, ירוע.

כמו שהרמב״ם הגדיר לנו את הפסוק הזה, טבע בריאתו של האדם, אדם נמשך אחרי החברה.

ולכן תושיב ילד עם אנשים צדיקים, גם הוא יהיה בעזרת השם צדיק.

אבל הפסיכיאטר הזה, 50 שנה איפה הוא?

כל החיים שלו נמצא שם עם המשוגעים.

גם הוא בסוף נהיה מג'נון כמותם.

עובדה,

תיקח את הסטטיסטיקה,

מי מתאבד?

אדם שיש לו שכל לא מתאבד.

אלה שהם השיא בכל העולם, הפסיכיאטרים.

אלה האנשים השיא.

הם בראש השורה,

לא הנגרים ולא האינסטלטורים, כולם מבסוטים מהחיים.

הפסיכיאטרים הם שמתאבדים.

אדם שמתאבד, זה אומר דרשני, אתה משער כבר למה?

אז כנראה שאם אדם שנמצא במקום שיש ריח טוב, אי אפשר שלא לקנות ריח טוב.

ואם, וכולי, אתם רואים את המציאות,

ולכן הוא לא יכול להסתמך להגיד,

הפסיכיאטר אמר שהוא נורמלי.

ערבה איך, ערבה צריך.

יש לך תעודה שהפסיכיאטר נורמלי?

מרן ממשיך לגבי ילד.

אם אפשר לתת לילד קטן שידליק נר חנוכה,

ויש לנו מחלוקת גדולה גם בדעת מרן.

מרן כתב בסתם, היא מדליקה חירש, שותה וקטן,

לא עשה כלום אף על פי שניחא גדול.

ויש מי שאומר, בקטן שהגיע לחינוך מותר.

השאלה היא אם זה סתם ויש או לא.

האם נאמר שמרן סומק, כמו בעל העיטור והרן,

שטרי דרבנן לא מוציא חד דרבנן?

ואם כן, סתם ויש הלכה כסתם, גם...

דעבד שהילד הדליק לא עשה ולא כלום?

הוא נאמר לא.

כאן מרן דעתו שמצוות פרסומי דניסה יותר קל ממצוות אחרות.

כענין הוא הדליק, והנר הזה מעיר יפה, יש כאן פרסומי דניסה, מה אכפת לך שהוא קטן?

מחלוקת גדולה, ורוב האחרונים נקטו בדעת מרן שכאן בדעבד זה קנטון.

כאילו אחי הדבר לא יצא מידי מחלוקת בשנים האחרונים. והמסקנה,

אסור לנו לתת לילד קטן שיבוא, יברך וידליק.

לפעמים האבא הזה ממהר,

צריך לנסוע לאיזה מקום, בשעה חמש שלא יהיה בבית,

אז הוא אומר לבן,

הבן ילד בן עשר, ילד נבון, חכם, ירושמים,

ואף על פי כן קשה לנו להתיר לו בלכתחילה שיבוא ויברך וידליק,

אלא אם האישה נמצאת, כן, אבל אם גם האישה נוסעת איתו,

שייתן את המפתח לאחד השכנים,

שאחד השכנים ייכנס וידליק.

כל זה לגבי הברכה והדלקת הנר הראשון.

לגבי הדלקת נרות ההידור או לגבי השמש, אין לנו שום בעיה,

יהיה אפשר מלכתחילה לתת לילד.

כאן עיקר המצווה, נר ושובתו בנר הראשון, ולכן לגבי נרות ההידור,

אין לנו בעיה לתת לילד קל וחומר בבית הכנסת שהדבר מותר.

אבל,

לתת לילד שיברך וידליק ויוציא אותנו ידי חובה, יוציא את הגדול,

בזה יש לנו בעיה.

ואולי תרא דרבנן לא מוציא חד דרבנן,

כמו שאמרו התוספות במגילה יט, תעריף הראש והרמב״ם.

זאת ועוד, רשי והרמב״ן אומרים,

הילד לא חייב לא מדאורייתא וגם לא מדרבנן.

אלא, אתה אומר, יש חובה לחנך.

חנוך לנר על פי דרכו, גם כי הזקין לא יסור ממנה,

חובה של החינוך זה על אבא,

האבא חייב.

הסברה שלהם,

למה אנחנו באים ועושים את כל החובה לחנך?

אנחנו מחנכים כדי לקיים את מה שאמרה התורה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך,

ושמרת לעשות ככל אשר יראוך.

אבל האבא חייב ושמרת לעשות, מכוח זה אתה מחייב אותו בכל מצוות דרבנן.

אבל הבן לא התחייב ושמרת לעשות.

ממילא אין גם דין חינוך.

אז אם תלך לפי ראשי והרמב״ן,

עוד יותר גרוע. ולכן, בחי גוונה אין מקום להתיר לבוא ולתת לילד הזה שידליק בשביל ההורים, גם בדיעבד שהדליק,

יכבו ועוד פעם יחזרו וידליקו. רבי חננה בן הכשר אומר.

ירצה כדאוג ואמור לזכות את ישראל.

לפיכך, ברמה לתורה המצוות שנאמר, אדוני חכי זמן ציפור,

יקדים תורה ונאדים.