הכרת הטוב, חיוב גמור

"...ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" בעל חובת הלבבות כותב בראש השער השלישי, מפני שביארנו במה שעבר חיוב יחוד האלהים בלב שלם, ואופני בחינת טובותיו על האדם, התחייבנו לזכור אח"כ מה שאדם חייב לנהוג בו כשיתבררו אצלו והוא קיבל עבודת האלהים כפי אשר יחייבהו השכל למטיב על מי שהטיב לו. וראוי להקדים בפתיחת השער הזה ביאור אופני הטובות וחיובי ההודאה עליהם, אל מה שאנו חייבים בו לבורא יתעלה מן השבח וההודאה על רוב חסדו וגודל טובו עלינו.
רבינו בחיי אומר, אחרי שלומדים את שער היחוד בלב שלם ואת כל האופנים של הטובות שהוא מרעיף על האדם, אז אנחנו מחויבים לזכור אח"כ מה אדם חייב לנהוג, כשמתברר אצלו הדברים וזה איך לקבל את עבודת האלקים כפי שהשכל מחייב למי שהטיב לו, וראוי להקדים את האופנים של הטובות באיזה אופנים מקבלים את הטובות מאת ה', ומה החיובים של ההודאה עליהן. מה שאנו חייבים לבורא יתברך בשבח, בהודאה על רוב החסדים וגודל טובו עלינו.
הטובות שאדם מושפע בהם מאת הקב"ה, הן המחייבות על פי השכל להכיר טובה לקב"ה, ולא רק להכיר טובה אלא להתחייב בעבודתו. הקב"ה השריש אל תוך כוחות הנפש של האדם את כל הנצרך לעבודת ה', אדם לא יכול להגיד אני לא בנוי לזה, אני לא יכול לזה, הקב"ה השריש בתוך הכוחות של כל נפש של אדם את כל הנצרך לעבודת ה', ומאחר והכרת הטוב היא יסוד גדול בעבודת האלקים, על כן הוטבע באדם טבע של נהמא דכיסופא, לחם בושה, שאדם מתבייש לקבל, דהיינו אין אדם רוצה לקבל לחם בושה ומתנת חינם, וזה הוא הטביע בו הקב"ה, וממילא כאשר מקבל מרגיש את עצמו חייב לפחות להכיר טובה למטיבו, ז"א אם הוא הוצרך לקבל כבר, אז יש בו את ההרגש שלפחות טובה הוא צריך להחזיר. וזה נקרא יסוד של הכרת הטוב, טבע שמכריח את האדם הישר, לא כולם ישרים, הוא ברא את כולם ישרים אבל הם התעקמו בדרך, טבע אשר מכריח את האדם הישר להשיב טובה. 
טבע זה של בושה במתנת חינם, הוטבע אפילו בטבע, כמו שמובא בירושלמי, בתוס' בקידושין ל"ו גבי זמורה שהבריחה בזקנה, שכל זמן שיונק מן הזקנה פטור מערלה, וכיצד יודעים אם יונק אם לאו? רבי בבא בשם רבי חנינא, אם היו העלין הפוכים כלפי הילדה, דבר בריא שהוא חי מכח הזקנה, ואם היו העלים הפוכים כלפי הזקנה, דבר בריא שהוא חי מכח הזקנה. אמר רבי יהודה בר חלים, סימנא דאכיל מן חברי בהית מסתכל ביה. ז"א זה הסימן, אדם שאוכל מהחבר שלו, הוא מתבייש להסתכל בו. אז אם הילדה יונקת מן הזקנה, היא הופכת פניה אל הזקנה, לא רוצה להסתכל על הזקנה אז העלים הולכים הפוך, ואם זה הפוך אז הפוך. אז אפילו בטבע הקב"ה הטביע את הטבע הזה של נהמא דכיסופא, ז"א גם בטבע יש נהמא דכיסופא והצומח. הקב"ה נטע את הטבע של נהמא דכיסופא אפילו בצומח, עד שהאילן המקבל בוש מלהסתכל בפני האילן המניק, הוא מטה את עליו אל הצד ההפוך, ובודאי שעשה הקב"ה חן כדי שאדם ילמד מהטבע, כי הטבע הוא ספר תורה לאדם, כמו שכתוב בעירובין ק', אלמלא ניתנה תורה היינו למדים גזל מנמלה, שהנמלה היא לא גוזלת, אז היינו רואים אם נמלה לא גוזלת אז אנחנו גם לא נגזול, עריות מיונה שאינה נזקקת ליון אחר, ודרך ארץ מתרנגול שהוא תמיד מפייס את התרנגולת. 
מן הטבע יכול האדם ללמוד על ההנהגה הרצויה, שהרי אפילו הטבע הוא יציר כפיו של הקב"ה, ואם כך הטביע הקב"ה בבריאה הרי שזהו הטבע הבריא, ואם כן אדם שאין לו בושה הוא מוכן להיות רק מקבל, אדם זה לא בריא והנהגתו אינה טבעית. אדם רוצה רק לקחת ולקבל - זה טבעו של כלב, הב הב.
כשנתבונן בדבר נראה שכך ברא הקב"ה את עולמו, הנה הקב"ה ברא בעולמו את כח הרע, כח שגורם לחילול ה', ואם כן למה בראו? אלא שאם היה העולם כולו מונהג בכח הטוב, אם כן האדם לא היה זכאי לשכר וגמול, שהרי מעשיו הטובים טבעיים הם, אין מה שמנגד אותם, אז לכן הבן אדם אוטומטית הוא עושה, אז מה מגיע לו? זה כמו בן אדם שהבטן מקרקרת לו, הוא צריך לקבל פרס על זה שהוא אוכל? זה טבע. וכל שכר שהיה מקבל אז היה לו בבחינת נהמא דכיסופא, ז"א אם לא היה לו יצר הרע, דהיינו לא היה לו את הדבר הזה שהוא מתנגד, והוא היה עושה רק טוב כי ככה הוא נברא, ממילא כל מה שהוא היה אוכל זה נהמא דכיסופא, כי הוא לא מקבל בשכר עצמו, אין לו שום זכות בזה, הוא מקבל ללא תמורה, על כן העדיף הקב"ה לצמצם יכלתו, ולתת בחירה ביד האדם, באשר אז יזכה האדם לשכר בלי שירגיש נהמא דכיסופא, שהרי יהיה זה שכר על מה? על זה שבחר בטוב ולא ברע, היה לו אפשרות לבחור או ברע או בטוב, הוא בחר בטוב, אז הוא בחר, אם הוא בחר אז מגיע לו שכר.
ההרגשה הזו של נהמא דכיסופא יש לה דרגות רבות. אינו דומה מי שמקבל מתנה מאדם עני שכל נתינה מחסירה מממונו בצורה מורגשת, למי שמקבל מעשיר גדול שהוא לא מרגיש מה שהחסיר כשנתן לאחר שאז המקבל לא מתבייש כל כך. אם אחד קיבל שקל מעשיר צריך העשיר להתבייש, לא זה שקיבל, נכון? אבל אם הוא קיבל שקל מאחד שהוא מקבץ נדבות אז הוא צריך להתבייש יותר ממה שהוא מקבל מהעשיר, נכון? נמצא שהרגשת נהמא דכיסופא, כלפי ה' יתברך היא פעוטה, כי הקב"ה הוא העשיר הכי גדול, הכל שלו, והוא לא מרגיש בכלל שהוא נחסר. נמצא שהרגשת נהמא דכיסופא, כלפי ה' יתברך היא פעוטה, כי הרי הוא כל יכול ובהיטיבו עמנו אין לו בכך כל קושי, שהרי לעשרו של הקב"ה לתת אין גבול, והוא לא חסר גם כלום בנתינתו לנו, ואעפ"כ בטובו הגדול ברא את הבחירה, וסובל הוא את החילול ה' של החוטא. כל זה כדי למנוע מאיתנו אי נעימות כל שהיא של בושה במתנת חינם על ידי שאנו בוחרים בטוב. 
אתם שומעים דבר כזה? הקב"ה בשביל שאנחנו לא נתבייש ולא נרגיש לא טוב הוא מוכן לסבול חילול ה', כי יהיו כאלה שלא ינצלו את זה לטוב, ינצלו את זה לרע, אבל לא בשביל זה הוא יגרע מכל המין האנושי את מה שהוא רוצה להטיב להם שלא ירגישו רע. אז הקב"ה בשביל כמה אנשים שיהיו טובים באמת, יהיו צדיקים, שלא ירגישו בושה, נתן להם הקב"ה את האפשרות הזאת, של כח מנגד שהוא יכול לבחור הפוך, בשביל שיבחרו ברצונם ולא יהיו מתוכנתים, ואז שיבחרו בטוב יקבלו שכר ולא יתביישו, דאם לא כן היו מתביישים, בשביל שלא יתביישו הוא יודע הקב"ה שעל ידי זה שהוא נותן את האפשרות הזאת שאפשר יהיה להתנגד ע"י הבחירה, יהיו הרבה יותר אנשים שיחללו שם שמים, ואעפ"כ הוא הסכים.

ש. אבל למה ה' ברא את הטבע הזה של נהמא דכיסופא, הרי הוא יכל גם שלא יהיה צריך להגיע לכל המהלך הזה

הרב: בגלל שהקב"ה ברא אותנו בצלמו וכדמותו, וכיון שהוא רק נותן ולא מקבל, אז הוא ברא אותנו כדמותו ובצלמו, שאנחנו נהיה בחינת נותנים ולא מקבלים, ואז בשביל לקבל בשבילנו זה בושה. כי זה היפך מיצירתנו, היצירה שלנו זה לתת, כי אנחנו בצלמו כדמותו,

ש. אבל יש מצב שאדם מקבל ולא מתבייש, הרי בן דורש לוקח ולא מתבייש.

הרב: כן, זה בגלל שאין לו בושה.

ש. אז אין לו נהמא דכיסופא

הרב: לא, זה בגלל שאין לו בושה. זה בגלל שאין לו בושה, זה לא אומר שהוא לא צריך להכיר טובה לאביו ואמו, אדרבה יותר הוא צריך, כי מה הוא פעל בשבילם? שום דבר, הוא רק מקבל, זה שהוא לא בוש זה בעיה אצלו. כמה שאתה מקבל יותר ויותר אתה צריך הפוך להודות יותר ויותר. המעשה שמביא רבינו בחיי עם אותו אחד שאסף אסופי, תינוק שמצא אותו במדבר והביא אותו הביתה וגידל אותו ופה ושם ושם ושם מקטנות וכו' וכו' וכו' וכו', ופעם כשהוא היה כבר מבוגר בא איזה עני ודפק בדלת, והעני הזה נתן לו הלביש אותו האכיל אותו השקה אותו נתן לו זה וגם נתן לו כסף צידה לדרך והכל, אז אחרי שההוא הלך, אז הילד הזה האסופי אומר לאבא שלו כאילו, אומר לו, אני אתה לא מטפל בי ככה כמו זה, לקחת אותו, פינקת אותו, עשית לו הכל וזה ופה ושם וזה וזה וזה, עוד נתת לו כסף וליוית אותו והכל, מה זה, אתה לא מכיר אותו בכלל, אומר רבינו בחיי, תסתכל, זה לקחו אותו מהמדבר, היה מת, אספו אותו, גידלו אותו, הלבישו אותו, האכילו אותו, לימדו אותו, חינכו אותו, הכל עשו לו הכל זה הוא לא מרגיש אפילו שהוא קיבל משהו, רק הוא רואה את ההוא אתה מבין שקיבל ככה איזה חמש שקל כבר אומר ראית, מה זה בן אדם בא וזה אומר אני פה.... זה בגלל שהוא אין לו בושה. אין לו בכלל הכרת הטוב זה בעיה.

ש. מצד שני ברגע שאדם מתרגל לקבל ממישהו כבר הוא לא מתבייש ובדיוק הפוך הוא דורש

הרב: זה עז פנים, יפה. נכון, הרגל הופך להיות טבע וטבע שלטון, נכון. בהתחלה אדם מתבייש ללכת לבקש צדקה, אחרי זה הוא תובע מאנשים ואח"כ הוא זורק עליהם את השילינגים ואומר להם מה אתה נותן לי כסף קטן, אני רגיל לכסף גדול, זה טבע, מה זה טבע הרגל הופך להיות טבע.

ש. אבל הטבע שמה שהקב"ה נתן האדם יתן

הרב: זה המצב של האדם הנורמלי שהוא רק נותן, כמו הקב"ה.

ש. כדי שלתת לו בלי שמישהו יתבייש איתו

הרב: לא

ש. זה המעשה שהיה עם משפט שלמה, האמא לקחה את הילד

הרב: לא, לא, לא קשור. רבינו בחיי אומר חמישה אנשים שלכאורה הם מטיבים אבל בעצם עושים לעצמם, אחד מהם זה אבא בבן, שהאבא רוצה את הבן כדמותו ובצלמו שיהיה כמוהו וכו' וכו' וזה טובה שלו וגם שלא יהיה ערירי ושיהיה לו כמו שיש לאחרים וכו' וכו', כן. זה לא בגלל שהוא רוצה להטיב לילד, הראיה שאם הילד לא הולך בדרכו או מורד בו או זה, הוא גם יגרש אותו ויסלק אותו ושלום על ישראל, לא מכיר בו. אז זה לא בגלל שהוא רוצה להעניק, בגלל שהוא רוצה להיות מוענק. יש מאמר שלמדנו פה, שהמדרש אומר שנח ביקש שיהיה להוליד ילד קטן שישמשני, שהוא היה בתיבה, ולמה הוא רצה? היו לו ילדים גדולים, ילד גדול לא משמש כמו ילד קטן, הוא הכי עוזר מסדר זה פה ושם, אז שמה גם כן מסבירים שנח למה רצה את זה? הוא לא רצה את זה ככלי רק בשביל שישמש אותו, שזה מה שרוב בני האדם רוצים, אלא הוא רצה ללמוד מהתינוק הזה שמשמש אותו איך הוא צריך לשמש את הקב"ה. כמו שהוא מצפה מהילד שיסדר לו זה ויביא לו זה וזה וזה, וכל רגע יודע מה בדיוק רצונו ויעשה את רצונו בדיוק, הוא יודע מתי הוא צריך לשתות יביא לו כוס שתיה, יודע עוגה יביא לו עוגה, הוא יודע שהוא רוצה ככה יביא לו ככה, ככה הוא יוכל מזה להתבונן איך הוא צריך לעשות רצונו של ה' יתברך בכל רגע ורגע, אתה מבין, שהקב"ה יהיה מרוצה וכו'. 
טוב, לאחר שיש הטבע של נהמא דכיסופא, ניתן להבין את המעלות שבו, ושהוא נחוץ כיסוד גדול לעבודת ה'. כי מתוך הבושה ואי הנעימות מכך שהקב"ה מטיב איתנו הטבת חינם במידה כה רבה, מרגישים אנו גודל חיובינו לעשות רצון ה' יתברך ולהשיב לו על רוב הטובה, כי המקבל טובה רוצה לתת תמורה כלשהי ולכל הפחות להביע תודתו בפיו למטיב. על כל פנים מרגיש את עצמו משועבד למטיב. 
וכך כתב חובת הלבבות שם, מפני שביארנו אופני בחינת טובותיו על האדם, התחייבנו לזכור מה שהאדם חייב לנהוג בו, והוא קיבול לקבל על עצמו את עבודת האלקים כמו שמחייב השכל למטיב על מי שהטיב לו. נמצאנו למדים את החיוב שהוא בא מכח הכרת הטוב להשתעבד למטיב ולמלא את רצונו, וככל שהטובה גדולה יותר בד בבד גדלה החובה להשיב למטיב, וכן כתב הרב האבן עזרא על הפסוק "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", שיציאת מצרים והכרת הטוב הבאה ממנה היא שמחייבת את קיום המצוות, זה לשונו, כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני, כי טעם למה אנו חייבים לעשות מצוות ה' יותר מכל אדם? והלא בורא אחד לכולנו, לנו ולגויים, כי עבדים היינו לפרעה, והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה, והוציאנו משם על כן אנו חייבים לשמור כל מה שיצוונו, אפילו לא היינו יודעים טעם מצוותיו. אז אם אתם רואים שהוא הוציא את עם ישראל מעבדות לחירות, משעבוד לחירות, חייבים להשתעבד לו, תלמדו שאדם מחזיר יהודי בתשובה זה בדיוק אותו דבר. הוא מוציא אותו מעבדות לחירות, משעבוד לזה, מהכרת הטוב בדיוק אותו טעם. 
עצם זה שאדם חזר בתשובה ע"י מישהו הוא משתעבד לו, מטעם הכרת הטוב, מטעם הכרת הטוב. אני חוזר ואומר עוד פעם, אומר, כי אתה חייב, מי אתה - הישראלי שיצא ממצרים, כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני. למה? כי טעם למה אנו חייבים לעשות מצוות ה' יותר מכל אדם, הלא בורא אחד לכולנו, למה אנחנו חייבים והסינים לא חייבים? כי אנחנו עבדים היינו לפרעה, והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה להוציא אותנו ממצרים, על כן אנו חייבים לשמור כל מה שיצוונו אפילו לא היינו יודעים טעם מצוותיו. ואם כן המענה לשאלת הבנים, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלהינו אתכם? מה התשובה - עבדים היינו. בגלל היות ישראל עבדים שיצאו לחירות ע"י ה' יתברך, מכירים הם טובה לקב"ה ומקיימים גם את החוקים שהם לא יודעים שהם לא ברורים, ברצון. 
גם הרמב"ן כתב, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שהם חייבים שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלהים שיעבדוהו, למה? כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אז חייבת להיות הכרת הטוב ולעשות כל מה שהוא מבקש וכל מה שהוא דורש בלי הבנה, למה? שהם היו עבדים במצרים הם ביקשו הם ביקשו הסבר מהמצרי למה הוא שולח אותם לאסוף שקצים ורמשים? הם ביקשו הסבר למה הוא מבקש שיטעו להם כל מיני כרמים? הם ביקשו הסבר למה לך תביא לי דוב היום, שולח את היהודי לך תביא לי דוב. מה זה? והוא הסביר לו? אם הוא היה שואל היה מקבל במקל, לא הסביר לו, ה' הסביר להם, מביא להם את הדובים, מביא להם את האריות, כל מה שביקשתם הוא הביא להם, ביקשתם שקצים ורמשים - הבאתי לכם כינים, מה שאתם מבקשים מהישראלי אני אביא לכם, אל תדאגו אני אביא לכם, הוא לא יכול להביא, מידה כנגד מידה. אבל בלי שאלות, וכיצד יבוא האדם לידי הרגשת הכרת הטוב? כיצד יבוא האדם לידי הרגשת הטוב? על ידי ידיעת כל פרטי הטובה שנעשתה עמו, ועל כן נצטוינו במצות סיפור יציאת מצרים, כי על ידי הסיפור על כל הפרטים זה מחדש את טובות ה' יתברך עמנו כשהוציא אותנו ממצרים כאילו הוא יצא עכשיו, אנחנו עוברים את התהליך וכאילו הוא יצא, ואז מרגיש את החיוב של העבדות מתוך הרגשת הכרת הטוב, כי זוהי סגולת הסיפור לחיות את העבר בהווה, כשאדם מספר ארוע מרגש שקרה בעבר הוא מתרגש מחדש עד לדמעות כאילו הדבר קורה עכשיו. 
אז כך באותה מידה שאדם מרבה לספר ולפרט בניסי יציאת מצרים מתרבות בליבו הרגשות של הכרת ה' יתברך וגדולת מעלתו, כפי שהביא רבי ירוחם ממיר זצ"ל בשם הסבא מקלם זצ"ל שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, היינו שזה מלשון משביח, הרי זה משובח - זה שמספר הוא נעשה משובח יותר ויותר. למה? כי הוא מכיר טובה יותר ויותר לקב"ה. ולכן בסיפור ההגדה מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ולא מספיק לספר רק בניסים של יציאת מצרים, אלא צריך לספר גם בגנות של מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, איזה בזיונות לחשוב איך יהודים עובדים עבודה זרה וכו' וכו', רק להסתכל על זה. ועבדים היינו לפרעה, יבבי, איזה עבודת לבנים ואיזה קושי ואיזה מכות ואיזה זה, ואיזה רציחה של ילדים ותינוקות והכל, ורק אח"כ השבח של ויוציאנו ה' ממצרים ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. כי אם היתה מטרת הסיפור רק לברר ולאמת האמת האמונה במציאות ויכולת ה', לזה היה מספיק בסיפור השבח בלבד והיינו מספרים רק את השבחים ואז היינו מוותרים את כל מה שרוצים, אך מכיון שעיקר סיפור יציאת מצרים הוא קבלת עול מלכות שמים מתוך הכרת הטוב, לכן מתחיל בגנות, כי כפי גודל הגנות כן גדולה הכרת הטוב על הגאולה וההצלה. 
לפי יסוד זה שמצות סיפור יציאת מצרים המטרה היא הכרת הטוב, התבאר לנו מדוע בעל ההגדה הביא דרשת חכמים ז"ל בהבאת ביכורים, ולא את הפרשיות בחומש שמות שעיקרן סיפור השעבוד והיציאה, כי לשתי המצוות הללו מטרה אחת - הכרת הטוב לה' יתברך. כמו שביאר רבינו ירוחם הלוי ממיר זצ"ל. והנה כל סדר ההגדה הוא על פרשת ארמי אובד אבי, שענין קריאת הפרשה של ביכורים כמו שכתב רש"י, כל הקריאה של פרשת הביכורים לומר שאינו כפוי טובה. וסמכו בעל הגדה כאן, הרי שתכלית שניהם אחד הוא, גם יציאת מצרים וגם סיפור הביכורים, שלא להיות כפוי טובה ולהכיר טובה לבעל הטוב. לא יאומן כי יסופר כמה שזה מתוק מדבש. 
אז יש לנו טבע להכיר טובה, יש לנו גם טבע שזה נהמא דכיסופא להתבייש מקבלה, ולכן אם אדם נזקק כבר לקבל, אז הוא צריך להכיר טובה למי שנתן, ולפי גודל ההטבה ככה הוא צריך להחזיר, ולכן אין באופן כללי להסתכל על הדבר, אלא על פרטי הפרטים של כל ההשתדלות והמאמץ וגודל הנתינה שנתן לו מי שנתן. כי לפי זה הוא צריך להכיר טובה. ז"א בן אדם לא יכול להסתכל ולהתבונן רק כמה הבן אדם שנתן לו השקיע, אלא צריך גם להסתכל מה גודל ההטבה שהוא קיבל, נכון שבטבע של הבן אדם זה להפחית בערך הטובה אם הנותן הוא עשיר לעומת מי שהוא לא עשיר, אבל צריך האדם הטוב להתבונן מה לי הוא מה לי הוא. מה היית מעדיף, שיתן לך עשרה שקלים שזה חצי, חצי מרכושו של העני, ואז תאכל פיתה פלאפל, או אתה מעדיף שתקבל אלף דולר מעשיר ויהיה לך לחודש ימים לאכול, מה עדיף? בטח שעדיף זה נכון? אתה אומר אבל מה זה אלף דולר, זה לא חצי רכושו של העשיר, אז מה, אז אתה צריך להחזיר טובה לעני פי כמה וכמה מהעשיר או שאתה צריך גם להסתכל כמה אתה קיבלת וכמה הוא פתר לך אתה מבין את הקיבוץ נדבות כמו שאומרים, אבל בטבעו של בן אדם תמיד להפחית ככה גם כן, כי אדם לא רוצה, הוא מתבייש, מתבייש, קוראים לזה מתבייש, כמו שראינו, שהצעירה מתביישת מהזקנה אז היא הופכת את העלים. אז לכן כל אחד צריך לראות כמה צריך להכיר טובה למי שעשה לו טובה, אז אם זה טובה בממון כמה, ואם זה ברוח - על אחת כמה וכמה. ואם זה מביאו לחיי העולם הבא, ווי ווי ווי, שיש לנו הלכה מפורשת, אביו ורבו מי קודם לפדות אותו מן השבי? רבו שלימדו תורה, רק אם הם שוים אז אביו קודם, יש לו גם מעלה שהוא אביו, אבל אם לא - רבו, כי זה מביאו לחיי העולם הזה וזה מביאו לחיי העולם הבא. אי תגיד אבל אם הוא לא היה מביא אותי לעולם הזה אז הרב גם לא היה מביא אותי לעולם הבא, לא, לא מותק, לא, זה שהוא הביא יופי, נגמר סיפור זה, עכשיו מי מביא אותך מכאן, לא משנה איך הגעת עד פה, מי מביא אותך מכאן עכשיו לעולם הבא - זה שהביא אותך לעולם הבא זה אתה חייב בו יותר, אתה צריך לפדות אותו, אתה צריך לכבד אותו. אבל אין הכרת הטוב, זאת הבעיה, אין הכרת הטוב זאת הבעיה, לא של מי שחסר לו לקבל, אלא מי שלא נותן, מסכן אומלל. למה? כי מי שלא יודע להכיר טובה הוא כמו עמון ומואב. וזה לא נקרא מזרע היהודים. כי סתם יהודי הוא גומל חסדים, סתם יהודי הוא גומל חסדים גם בלי שיתנו לו, כל שכן אם אתה חייב, אז אם לגמול חסדים למי שאתה לא חייב זה טבעו של היהודי, ביישנים רחמנים גומלי חסדים, אז כל שכן שאתה צריך לתת למי שנתן לך, ואם אתה לא עושה את זה לא מזרע היהודים אתה, זה עמון ומואב, שעמון ומואב לא הכירו טובה ארבע מאות שנה קודם שאברהם הציל את לוט אביהם, בשביל שלא קידמו אותנו בלחם, אם הם לא קידמו אותנו בלחם ובמים, אם הם לא קידמו אותנו בזה ואנחנו לא היינו צריכים את זה, כי היה לנו מן, והיה לנו בארה של מרים, אבל לקדם לפחות, לעשות את הפוזה שאתה נותן, גם זה לא, וגם היו מוכנים לשלם - גם זה לא, זה עמון ומואב. מי שמתכחש לטובה או עוד מי שיוצא נגד המטיב ומפנה לו עורף או גב או מדבר עליו או כל מיני דברים כאלה, רחמנא ליצלן מה יהיה דינו, והמבין יבין.
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה...