פרשת נצבים | הרב אורי יצחק

\n - - - לא מוגה! - - - \n 

ברוכים הבאים. בעזר השם יתברך. היום נשלים את פרשת "נִצָּבִים" (דברים כט, ט). 

אומר הפסוק: "וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ" (דברים כט, יח) 

אומר הגאון מווילנה, יש הרי את התוכחה בפרשת "בְּחֻקֹּתַי" (ויקרא כו, ג) ויש את בפרשת "כִּי תָבוֹא" בספר דברים (כז, טו). 

אז בתוכחה הראשונה שבפרשת "בְּחֻקֹּתַי" כתוב שאסור להפסיק. למה? משום שהיא נאמרה בלשון רבים. בתוכחה שבפרשת "כִּי תָבוֹא", שם רשאי להפסיק בדיבור. למה היות וזו נאמרה בלשון יחיד? כך זה מובא בגמרא במסכת מגילה. אז מה הכוונה? 

מסביר הגאון, דבר שנאמר בתורה בלשון רבים, אז זה דווקא מכוון לכל יחיד ויחיד. דבר שנאמר בלשון יחיד הוא מיועד לכלל ישראל כגוף אחד. אז הקללות הראשונות שבפרשת "בְּחֻקֹּתַי" נאמרו בלשון רבים. היות ויועדו לכל יחיד ויחיד בפני עצמו. וכך נאסר על היחיד להפסיק באמצע קריאתן. 

לא כן הקללות שבפרשת "כִּי תָבוֹא" שהן נאמרו בלשון יחיד. למה? משום שהן מכוונות אל עם ישראל בכללו. לכן היחיד יכול להפסיק בקריאתן. 

לפי זה, הפסוק שאמרנו מקודם התבאר בצורה הזו. כתוב "וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת" אז הכוונה לתוכחה השנייה שנאמרה לכלל ישראל, והיא נזכרה בלשון יחיד "הָאָלָה הַזֹּאת" וייתכן שהבן אדם יתברך "בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי" למה? שהרי הוא יחיד. ו: "הָאָלָה הַזֹּאת" נאמרה רק על כל ישראל, כגוף אחד. 

על זה כתוב: "וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה" (דברים כט, כ) מאחר שהוא פרש מכלל ישראל, לכן גם השם "וְהִבְדִּילוֹ" יפרישו לרעה. 

אז כתוב בפרשה: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ל, ב) בגלויות הראשונות עם ישראל נגאלו מהן על ידי זכות אבות. היו שלוש (3) גלויות. זכות שלושת האבות נגאלנו מהן. אכן, בסוף התוכחה הראשונה שבפרשת "בְּחֻקֹּתַי" נזכרו שלושת האבות שנאמר: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר" (ויקרא כו, מב). מה שאין כן בגלות האחרונה. זכות אבות לא תספיק, וייגאלו דווקא על ידי חזרה בתשובה. 

זו הסיבה שאחרי התוכחה שבפרשת "כִּי תָבוֹא" הובא באריכות כל עניין התשובה שבפרשה שלנו, פרשת "אַתֶּם נִצָּבִים" (דברים כט, ט) כמו שכתוב "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" להורות שדווקא על ידי תשובה תהיה נחמתם של ישראל. 

אלא, אם זה ככה, מדוע הפסיקה התורה בין התוכחה שבפרק כח' לבין פרשת התשובה שבפרק למד בעניין אחר שפותח את פרשת "נִצָּבִים". 

זאת ללמדנו, שכאשר נזכה לגאולה היא תבוא בהיסחת דעת. היינו, לא מייד אחרי קיום התוכחה והקללות, רק לאורך ימים ארוכים. 

אז בעצם כבר אחרי השואה, בהקמת המדינה הייתה צריכה להיות כאילו הגאולה. אבל יש הפסקה בין זה לבין זה, משום שהגאולה צריכה לבוא בהיסחת דעת. 

פעם, הרב אמנון, השם יאריך ימיו הטוב ושנותיו בנעימים, הסביר מה זה דוגמה של היסח הדעת. 

אז הוא אמר, תראו, כשהיו את האזעקות, דוגמה בזמן מלחמת המפרץ, אז כשכולם ברחו למקלטים עם הניילונים ועם כל הממ״דים וכל העניינים, מי חשב באותו רגע על המשיח? אה? כל אחד חשב איך להציל את עצמו. זה נקרא דוגמה של היסח הדעת. כשאדם לא חושב בכלל על המשיח, אז במציאות כזו יגיע המשיח, כשאף אחד לא יחשוב על זה. שכולם יהיו עסוקים בכל מיני עניינים השם ירחם. איי, איי, איי. 

כתוב עוד בפרשה: "כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל, י). 

אומרת הגמרא במסכת ברכות: שיש שתי (2) שיטות. שיטה אחת סוברת שצדיקים גמורים עדיפים על בעלי תשובה. שיטה שנייה גורסת, כי במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים. אז מה יוצא? שבעלי תשובה עדיפים. 

אומר הגאון מווילנה, נראה לבאר שבאמת צדיק עדיף מבעל תשובה. שהרי מימיו לא חטא ולא ידע עוון מהו. ומה שאמרו: 'במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים'. הכוונה... 

שימו לב! לצדיק גמור אשר בכוונה תחילה עשו מן השמים שייכשל בעבירה קטנה בשוגג רק כדי שיעשה תשובה ויוכל לקיים את מצוות התשובה. זהו שאמרו, במקום שבעלי תשובה עומדים, דהיינו, צדיקים גמורים ששבו בתשובה על חטא קל בשוגג והושלמו גם במצוות התשובה. אז אלה נקראים בעלי תשובה, הצדיקים הגמורים האלה שעברו בסך הכל על חטא קטן, וצדיקים גמורים אינם עומדים במעלתם. מי זה הצדיקים הגמורים? הצדיקים שלא חטאו מעולם, בכלל, אפילו לא בשוגג. למה? אז חסרה להם מצוות התשובה. כך מסביר הגאון את העניין. 

דרך אגב, מובא ברמ"א שמי שעבר עבירה בשוגג, כגון שהרג את הנפש בשגגה וחזר בתשובה. מותר לו להיות שליח ציבור. 

אבל אם עשה את זה במזיד, לא. אבל הוא עשה תשובה. מכל מקום יצא עליו שם רע קודם התשובה. אומר הרמ"א, הוא לא יכול להיות שליח ציבור. 

דרך אגב, לפני הרבה שנים שמעתי מהרב אמנון רעיון מדהים. הוא הסביר מה זה במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. 

אז הוא הסביר ככה, שבעצם אדם שהוא רשע, אז יצר רע עוזר לו, דוחף אותו. לעומתו הצדיק, יצר רע מעכב אותו, לא נותן לו לעלות, לטפס. אבל את הרשע הוא מדרדר פול גז כלפי מטה. יוצא שהרשע כשיורד למטה הוא יורד הרבה יותר נמוך מאשר הצדיק עולה. הירידה היא הרבה יותר מהירה, היא הרבה יותר תלולה מאשר העלייה, במיוחד שיצר רע לא נותן לו לעלות. נכון? 

אז מה יוצא? שהדרגה של הרשע, כשיורד למטה רשע גמור, איך אומרים? למיץ של הזבל שם למטה, זהו, שוו, איזה דרך הוא יורד. אבל הצדיק, כמה שיעלה, הוא לא יגיע למרחק של הירידה של הרשע. כי פה אין עיכוב, יש אפילו עזרה של יצר הרע, ופה יש עיכוב של יצר הרע. יוצא שכשהרשע הזה מחליט לחזור בתשובה, אז אם הוא חוזר בתשובה מאהבה, אז כתוב: 'שכל העוונות שלו הופכות להיות זכויות!' מה יוצא עכשיו? שהוא מלמטה עולה למעלה. יוצא שהוא עוקף את הצדיק בלי וינקר. 

כי הצדיק, כמה שהוא יעמול ויגיע, זה לא לאיפה שהוא ירד. אבל כשהוא ירד זה יתהפך לו עכשיו לצד שני, אז הוא יהיה יותר גבוה. מאיפה שהצדיק הגיע. אבל זה מדובר בתשובה מאהבה. שרק אז כתוב שהעוונות הופכות להיות זכויות. 

אבל אם זו תשובה מיראה, אז כתוב שמה שהוא עשה בשוגג מתבטל, ומה שהיה מזיד הפך להיות שוגג. בסדר? הלאה. 

נאמר עוד בפרשה: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" (דברים ל, יא). 

אומר שלמה המלך בספר משלי: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, יז). לא כמו דַרְכֵי הכסף והזהב ואבני יקר שדרכיהם מסוכנים מאוד לחפש אחריהם מן המלכות והעלילות וכל הסכנות שבעולם, וגם שהם מעבר לים, ואחר כל הטורח אפשר שלא יעלה בידו כלום. מה שאין כאן דַרְכֵי התורה והחוכמה "וְלֹא רְחֹקָה הִוא"... "וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא" (דברים ל, יג) לא סכנות, לא טרחה. 

ו: 'יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן'. כי כמו שכתוב כאן בפסוק: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד" (דברים ל, יד) ואפילו "נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם". 

אומר הגאון, נתיב הוא חוץ לדרך והוא מסוכן מאוד יותר. מה שאין כאן התורה כי גם "נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם". 

אומר עוד שמשונה היא ב: דְּרָכֶיהָ התורה משאר דרכים ונתיבות. כי יש בדרך מה שאין בנתיב. כי הוא מקולקל ברגלי אדם, הדרך. מה שאין כאן בנתיב. אבל הנתיב יותר מסוכן מן הדרך הכבושה לכל עובר אורח. 

מה שאין כאן התורה. כי "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם" ואין קלקול שם. "וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" שאין בהם סכנה. 

אז אמרנו: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" (דברים ל, יב) 

יש גמרא ידועה, מפורסמת בגמרא מסכת בבא מציעא, על הוויכוח הידוע בין חכמים לבין רבי אליעזר בעניין של תנורו של עכנאי. 

שם נאמר שם בגמרא, תנא, באותו יום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הם מנו. 

אמר להם: 'ואם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח'. 

נעקר חרוב ממקומו מאה (100) אמה, חמישים (50) מטר, זזה חרוב. 

אמרו לו: 'אין מבין ראיה מן החרוב'. 

חזר ואמר להם: 'אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו'. 

נחל. חזרו אמת המים לאחוריהם. המים הלכו אחורה. 

אמרו לו: 'אין מבין ראיה מאמת המים'. 

חזר ואמר להם: 'אם הלכה כמותי, כותלי בית המדרש יוכיחו'. 

היטו כותלי בית המדרש ליפול. 

שוב, גם כן לא קיבלו. 

חזר ואמר להם: 'אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו'.

 יצאה בת קול ואמרה: 'מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום?' בת קול. 

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" פסוק מהפרשה. 

אומרת הגמרא, מאי "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא"? 

אמר רבי ירמיה: 'שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול'. 

הוא אומר, על זה הגאון מוילנא כך. יש לדקדק. כי אחר שראו את האות הראשון (1) שנעקר אחרו ולא השגיחו בו, שנראה שלא סומכים על מעשי האותות. אז מה ייתנו מה יוסיפו האותות האחרים? הרי מההתחלה הם אמרו שהם לא סומכים על הנס. אז בשביל מה רבי אליעזר המשיך להגיד, לא, זה יוכיח, זה יוכיח. למה? 

ועוד כשאמרו: 'אין מביאים ראייה מהחרוב ומאמת המים' שנראה כי הראייה היא מצד היותו חרוב ואמת המים. אז היה להם לומר בקיצור, אין מביאים ראייה ממעשה ניסים. למה הם אמרו תלו את זה בחרוב, תלו את זה באמת המים? 

ועוד, מדוע תלה האותות דווקא בדברים הללו? למה לא מדברים אחרים? 

אומר הגאון מוילנא ככה, אלא ידוע, שאין התורה נקנית אלא בשלוש (3) מידות; 

א. הסתפקות, 

ב. ענווה 

ג. ושקידה רבה. 

מי שרוצה לקנות תורה, קודם כל, הסתפקות, ענווה ושקידה רבה. הסתפקות, כמו שאמרו במסכת אבות: 'כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה' וכולי (אבות ו, ד). 

ועוד אמרו על רבי חנינא בן דוסא: 'חנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת'. 

ענווה, כמו שאמרו: 'למה נמשלו דברי תורה למים? לומר לך, מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך? אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה!'. כך מובא במסכת תענית. 

ושקידה. אז במסכת עירובין כתוב: 'במי אתה מוצאן? במי שמשכים ומעריב עליהם בבית המדרש!'. 

אז שלוש התכונות היקרות האלה הם בעצם השערים הגדולים לבוא אל הקודש פנימה. וכולן נקבצו אצל רבי אליעזר, עד שמפני זה היה ראוי לקבוע הלכה כמותו. על כן הביא להם ראייה מן החרוב שנעקר להודיע שנמצאת אצלו מידת ההסתפקות. כי שם חרוב מושאל על הסתפקות. כמו שאמרנו, 'די לו בקב חרובין'. 

אמרו לו: 'אין מביאין ראייה מן החרוב'. 

למה? שזה לא אות מספיק ומכריח שכל מי שמתעסק בתורה באופן זה לא יטעה בדין. 

אז לכן הוא אמר להם: 'אמת המים יוכיחו'. 

שיש לו גם את סגולת הענווה. אשר בעבורה נמשלה תורה למים, וראוי לומר הלכה כמותו. כמו שכתוב על בית הלל, 'שזכו לקבוע הלכה כמותם' אומרת הגמרא בעירובין: 'מפני שנוחין ועלובין היו'. 

אמרו לו: 'אין מביאים ראייה מאמת המים'. 

למה? שלא כל מי שדעתו שפלה יהיה הלכה כמותו. 

כיוון שכך, באה עליהם בטענה שיש לו את הסגולה השלישית, את השקידה. וכי משכים הוא ומעריב הוא בבית המדרש, והביא להם מכותלי בית המדרש. שיעידו בו ששקד עליהם, ועם כל זה לא סמכו עליו. 

חזר ואמר: 'מן השמים יוכיחו'. 

אמר רבי יהושע: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" ואין משגיחין בבת קול. 

מה העניין? 

ביאור הדברים. שבשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם, נחלקו המלאכים, האם כדאי לבוראו או לא. 

מלאך החסד אומר: 'יברא שהוא גומל חסדים'. 

מלאך האמת אומר: 'אל יברא שכולו שקרים'. 

צדק אומר: 'יברא שהוא עושה צדקות'. 

שלום אומר: 'אל יברא שכולו קטטה'. קטטה...

מה עשה הקדוש ברוך הוא? נטל את האמת והשליכה לארץ. שנאמר בתהילים: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" (תהלים פה, יב). 

מה הכוונה? המלאך שממונה על האמת טען: 'אל יברא שכולו שקרים'. מה הכוונה? את האמת יש למצוא ולפענח בתוך אלפי מבוכות וספקות. ולא ייתכן שבשר ודם יצליח לקלוע בשכלו אל נקודת האמת. 

מה היתה תשובת הקדוש ברוך הוא לטענתו? השליך את האמת ארצה. ומסרה דווקא לידי חכמי התורה אשר למטה בארץ. אשר כפי שיסכימו הם מהי האמת ומהי ההלכה לאמיתה כך יקום ויהיה. כמו שנאמר: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח". 

פעם הראיתי פה באחד השיעורים שהאותיות "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" מלאות באותיות "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" אין שם עוד אחת מיותרת. אם אתה תכתוב את זה עכשיו מאוזן "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" ותקרא את זה מאונך, יוצא לך גם כן "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" ואין שם עוד אחת מיותרת. מדהים. 

תנסו לעשות את זה בשלוש (3) מילים אחרות, לא את זה, רק בשלוש מילים האלה. 

הדבר בא לידי מעשה כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה לישראל וציווה שאם ייוולד איזה ספק בתורה, פסק ההלכה ייקבע על ידי שרי התורה לפי הבנתם ושיקול דעתם. כמו שנאמר בפרשה: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (דברים יז, יא) 

אשר על כן כשיצאה בת קול ואמרה: 'הלכה כרבי אליעזר', 

עמד רבי יהושע ואמר: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" רצה לומר, כיוון שההלכה כבר הוכרעה על ידי חכמים, אין מקום להתפעל משום נברא בעולם, ואף לא מבת קול היוצאת מן השמים, רק כפי הסכמת חכמי התורה למטה בארץ. 

לכן, דרך אגב, בהמשך הגמרא שם כתוב: 'ניצחוני בניי!' 

שיצאה בת קול שוב ואמרה, ניצחוני בניי ניצחוני. לא הכוונה שהם ניצחו את הקדוש ברוך הוא מלשון התנצחות, אלא מלשון נצח, שעשאוני נצח, בזה שהם לא התפעלו מהאותות ואפילו לא מבת קול, והמשיכו על פי כללי התורה, התורה הזאת תישאר לנצח נצחים. 

עוד נאמר בפרשה: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דברים ל, טו). 

אומר על זה הגאון מווילנה חידוש, איי איי איי. אומר ככה, פירוש, כי יש (2) שני יצר רע. יש יצר הרע הטוב ויש יצר הרע הרע. שמעתם פעם דבר כזה? יש שני יצר הרע. יש יצר טוב, יצר רע שהוא טוב, ויש יצר רע שהוא רע. והיצר הרע הטוב גרוע מן הרע. 

אז הוא אומר ככה, רע היינו שעושה ומדבר רע על החברו. אז איך אומרים, ניכר שהוא רע. אבל יצר רע שהוא טוב. מה זאת אומרת? הוא מרמה בחלקות פיו ובליבו חֹרֵשׁ אָוֶן. מה קוראים פוליטיקאי? צועק אותה כלפי חוץ הכל.

 וכנגד שני יצרי הרע הללו יש שני יצר טוב. וזה מה שכתוב, "הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב" כמו שנאמר: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" (משלי ג, טז)

אז היצר הטוב, שהוא טוב, זה מי שלומד תורה לשמה. כמו שנאמר: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב" (תהלים לד, יג) וזהו שנאמר אצלנו בפרשה "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב" זה היינו לשמה ושלא לשמה. אז שניהם ביצר הטוב. 

עכשיו, כנגדם יש: "וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" שזה שני היצר הרע. זה אומר ככה, ואף ששני הראשונים, שני היצרים הטובים, הם בעצם טובים, שניהם טובים, אבל כשאתה בא לבחור, עצתי היא, אומר הגאון מווילנה, שתבחר בחיים שהוא המובחר מכולן. למה? שהוא בִּימִינָהּ, שנאמר: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" זה לא לשם שמים. וכמו שנאמר גם בקהלת: "לֵב חָכָם לִימִינוֹ" (קהלת י, ב) שהוא הולך לכיוון החיים. 

עוד אומר הגאון על הפסוק הזה, שלפיכך אומר הכתוב בפרשת ניצבים "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב" – "לְפָנֶיךָ" בלשון יחיד, להורות, שאפילו בעת שחס ושלום... 

תקשיבו טוב! מה שהוא אומר, אפילו בעת שחס ושלום, רבו עוונות הדור, ואין מועיל להם תוכחה. אתה מדבר עם אנשים, אנשים לא זזים בכלל. אפילו הכי, צריך היחיד להתחזק ולידע שהקדוש ברוך הוא עושה עמו לבדו את ברית התורה. אפילו נשאר אחד (1) בעולם, עומד מול כולם, 

כולם אומרים לו: 'מה קרה לך? תגייס עוני יותר מדי. תעגל פינות. שאר שפיצי...' 

אומר: הקדוש ברוך הוא עושה עמו לבדו את ברית התורה. איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, זה אומר הגאון מווילנה. אתם שומעים? 

היום לצערנו פשתה מספחת של האינטרנט. היום החרדים כבר מתערבבים עם האינטרנט בכל מיני וריאציות. אשרי מי שיהיה חכם שלא ייגע בזה. לא לצורכי עבודה ולא לצורכי בטיח. שום דבר. נתק מגע לגמרי עם התגלמות יצר הרע בעולם. 

אז אומר על זה הגאון מוילנא, שלכל אחד ואחד נתן הקדוש ברוך הוא את הבחירה, ש: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת" (שמות כג, ב) אפילו שזה כבר הפך להיות מה, זה כבר מה, זה כבר יש לזה היתרים, יש לזה סינונים, יש לזה חריט בריט. "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת" תישאר עם הקדוש ברוך הוא, הוא יכוון אותך הכי טוב בעולם. הכי טוב בעולם. לא צריך ווייז. רבונו של עולם יכוון אותך בלי הלוויינים. 

איי, אוי, אוי, אוי, אוי, אוי, אוי. מי שיודע כמה קלקולים יש מהדבר הזה, המושחת הזה, רחמנא לצלן. כמה קלקולים יש בזה, לא בעולם החילוני, בעולם הדתי והחרדי. כמה קלקולים יש בזה, רחמנא לצלן. אז מי שחכם 'הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו' ופה זה לא כיעור וזה לא דומה לו, זה שיא הטומאה. אז לא הרחק ממנו. לא! "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ" (דברים ז, כו). 

עוד אומרת התורה: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ל, טז). 

אמרו חכמים במשנה בפרקי אבות, זה אומר את זה אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ: 'אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס' (אבות א, ג). 

מה הפירוש? שאין לעבוד את השם רק כדי לקבל את שכר המצוות, אלא מתוך כוונה טהורה לקיים רצונו ללא כל תמורה, כמו עבד שמבקש למלא את רצון אדונו. ואינו מקבל שכר כלל. מה שהקדוש ברוך הוא אומר, עושים. לא שואלים שאלות. 

אומר הגאון מוילנה, ולכאורה תמוהה כפילות הלשון. מצד אחד הוא אומר 'אַל תִּהְיוּ' ואחר כך הוא אומר 'אֶלָּא הֱווּ'. 

עוד קשה. מדוע בהתחלה הוא אומר בלשון אזהרה 'אַל תִּהְיוּ'? דהיינו שיש איסור בדבר. ובסוף הוא אומר 'אֶלָּא הֱווּ' שזה לא במשמעות של חיוב, אלא במשמעות של עצה והמלצה טובה. אז זה כאילו נשמע שזה לא בגדר איסור. 

אז הוא אומר ככה. הביאור הוא כי שלושה (3) סוגי מעשים ישנם; 

א', המקיים ולומד בשביל פניות ומטרות אישיות. שהוא אומר, לדוגמה: 'אלמד בכדי שיקראוני חכם' שמחשבתו למען כבוד ועושר וכדומה. 

ב', המקיים כדי למצוא חן בעיני בוראו. שייתן לו שכר לעולם הבא. שכר טוב לעולם הבא. אז שוב פה הוא עושה את זה בשביל משהו. 

ג', העובד את השם לשם שמים, כאשר ציווה לשמור ולעשות בלא שום פנייה כלל. 

בתחילה אומר התנא בלשון אזהרה ושלילה 'אַל תִּהְיוּ' למה? כדי לשלול מכל וכול את הסוג הראשון של ניצול עבודת השם לשם פנייה וכוונה אישית. אז זה איסור. 

אחר כך המליץ לבעלי הסוג השני, העובדים לשם שכר טוב בעולם הבא, שלא יסתפקו במועט, אלא ישאפו לעלות ולהגיע לסוג השלישי, לעבוד את השם לשם שמים, מבלי לצפות אפילו לשכר בעולם הבא. 

מעתה. כיוון שזו דרגה גבוהה ביותר, ולא כל אחד מסוגל להגיע אליה לדרגה של שם שמים, לכן אמר זאת בתור עצה טובה 'אֶלָּא הֱווּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס' אז המליץ להם שישתדלו ללמוד ולעבוד את השם בלי פניות ובלי שכר כלל, אבל זה בגדר המלצה, לא חיוב. 

ודרך אגב, אמרתי על זה בסייעתא דשמיא, שבעצם, אם נתבונן, כתוב פה 'אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס' לא כתוב שכר. מה ההבדל בין פרס לשכר? 

שכר מגיע לי. עבדתי, מגיע לי שכר: 'וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ, שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתְךָ' (אבות ב, טז) אז שכר מגיע לך. 

אבל פה הרבותא שאומר אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ, זה לא רק שלא תעבוד בשביל שכר, אלא אפילו לא בשביל 'פְּרָס' מה זה פרס? 'פְּרָס' זה בונוס, שלא מגיע לך. 

אני אומר לך, תשמע, תעשה ככה וככה, אני אתן לך ככה. נתתי לך 'פְּרָס'. מאורגנול לא מגיע לך, לא סיכמנו על עבודה, שכר, אין בינינו כלום. 

כמו שאתה אומר לילד שלך. אתה נותן לו 'פְּרָס' היית ילד טוב, קח 'פְּרָס' אני לא אוהב לתת לו את הפרס, אני לא התחייבתי. אז אפילו בשביל 'פְּרָס' אל תעבדו את הקדוש ברוך הוא. בסדר? זה עוד יותר דיוק בלשון של אַנְטִיגְנוֹס. 

אומר הגאון מווילנה, הוא מביא את הגמרא במסכת פסחים, אומר, וזהו שנאמר "שֶׁקֶר הַחֵן..." כתוב "שֶׁקֶר..." אצל שלמה המלך: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" (משלי לא, ל) נכון? בסוף משלי. 

אז הוא אומר "שֶׁקֶר הַחֵן" זה כשעושה בשביל למצוא חן בעיני אדם. אז אומרת שם הגמרא: 'כי לא נתקיימה בידם' והמעשה בעצמו הוא שֶׁקֶר. 

אומרת הגמרא שם: "וְהֶבֶל הַיֹּפִי" שמייפה את עצמו נגד הקדוש ברוך הוא. אף שהמעשה בעצמו הוא טוב, אבל הוא עושה את זה בשביל הקדוש ברוך הוא, כאילו לייפות את עצמו. 

דוגמה לכך, אומרת הגמרא: 'מי שאומר, סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור'. כן, אבל זה לא על שם שמים. זה בשביל לקבל רפואה לבן. זה לא על שם שמים, אבל עדיין הוא צדיק גמור. 

אומרת על זה הגמרא, וזה עדיין נקרא "וְהֶבֶל הַיֹּפִי". 

"אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" כשזה לשם שמים, זה הדבר המהולל. 

עכשיו, על זה שכתוב 'אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס' אז הפסוק בפרשה אומר "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" 

אז במסכת נדרים כתוב ככה: 'תניא "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים ל, כ) שלא יאמר אדם: 'אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה' אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבוא'. 

'אבל' עוד פעם... שימו לב! 

'למד מאהבה' לא בשביל שהכבוד יבוא, אלא זה מציאות. כשאתה תעבוד מאהבה, הכבוד יבוא, תרצה או לא תרצה. אבל אם אתה תרדוף אחר הכבוד, כתוב הכבוד רודף, הבורח ממנו. 

אז היה איזה אחד שהלך לרב, אמר לו, כבוד הרב, אני כבר לפחות חצי שנה בורח מהכבוד. ולא ראיתי שהכבוד רודף אחריי. 

הוא אומר לו, ניכר מדבריך שאתה כל פעם שאתה בורח מהכבוד, אתה בודק לבדוק אם הוא בא אחריך. אז כל פעם שאתה מסתובב, הוא חושב שאתה עכשיו בא לכיוון שלו, אז הוא בורח. תפסיק להסתובב, לחפש אותו, אז הוא יבוא. 

עוד נאמר: "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" (דברים ל, כ) אומר שלמה המלך במשלי: "יְקָרָה הִיא מפניים [מִפְּנִינִים] וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ" (משלי ג, טו). 

אומר הגאון, דרכו של אדם לרדוף ולהשיג כל דבר. ממה זה נובע? משתי (2) סיבות; 

א. או משום שהדבר יקר מציאות, כמו אבנים טובות, מרגליות וכדומה, ומתאים לו שיהיה לו דבר כזה. 

ב. או מחמת, שהוא מצרך נחוץ וחיוני, כמו אוכל, ביגוד וכדומה. 

אז המקרא במשלי מלמדנו כמה חשובה ויקרה היא התורה, עד שצריך להתאמץ ולרכוש אותה משתי הסיבות גם יחד; 

א. אם מצד היוקר, הלא יקרה היא אפילו מִפְּנִינִים, שהם יקרים מכל דבר בעולם. 

ב. ואם מצד הנחיצות, אז זה מה שכתוב "וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ" מאחר שהיא חיונית ונצרכת לאדם יותר מכל דבר אחר. 

אז זה מה שאמר כאן הפסוק "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" ומה לנו יותר חיוני מהחיים עצמם? כלומר, כמו שהמצוות נותנות כוח לאיברי האדם, כך גם התורה. אלא שהתורה, מלבד שהיא מקור חיים הנותן חיות לכל המצוות והאיברים, התורה היא עצם החיים. 

עכשיו, כתוב כאן בתחילת הפרשה משהו מוזר כביכול. כתוב את "טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם" (דברים כט, י) ו... בואו נתחיל לפניכם. "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" (דברים כט, ט). 

דרך אגב, הפרשה תמיד, פרשת נִצָּבִים לפני ראש השנה. למה? כי אנחנו עומדים להיות נִצָּבִים לפני הקדוש ברוך הוא. אז זה רמוז פה "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" מה זה "הַיּוֹם"? "הַיּוֹם" זה ראש השנה 'היום הרת עולם'. כן? 

אז "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" כולם 'עוברים לפניו כבני מרון'. "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ" (שם פסוקים ט-י) ואז כתוב פה ככה: "מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" שמתם לב לאיזה פעם? איך זה יכול להיות? 

מה ההבדל בין חוטב עצים לשואב מים? שניהם (2) בדרגה הנמוכה. אם אתה אומר לי, מ-עד, אז תגיד לי "מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ" עד האדמו״ר הכי גדול. אני יכול להבין. "מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ" עד הנשיא. מה הקשר "מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ"? מה הולך פה? 

ראיתי על זה חידוש נפלא. חוטב עצים זה בעצם זה שמחריב את העולם. שואב המים זה זה שמקיים את העולם. אז ממי שמחריב את העולם עד זה שמקיים את העולם. חזק. יפה. 

עכשיו, כתוב כאן בפסוק שכולם עומדים במעמד הר סיני, מקבלים את התורה וכולי. וכאן בעניין של האלה הזו כתוב ככה: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים כט, יג-יד). 

אם הוא אֵינֶנּוּ, איך הוא פֹּה? 

על זה אומרים חכמים שכל הנשמות עמדו במעמד הר סיני וקיבלו את התורה. למה? שלא יבואו עכשיו נשמות מהדור שלנו. 

הוא אומר: 'סליחה! אני לא התחייבתי. איפה אני התחייבתי?' 

אין דבר כזה. כל הנשמות עמדו במעמד הר סיני והתחייבו לקבל את התורה הקדושה. 

לאחר מכן כתוב בפסוק: "וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם" (דברים כט, טז). 

תשימו לב שהוא הקדים את העץ לאבן. למה? כי העץ, זה מסמל את הנצרות. כן, העץ שנצלב עליו יימח שמו וזכרו. והאבן, זה האבן השחורה של מכה. הבנתם? אז האסלאם בא אחרי הנצרות. 

ודרך אגב, פה, בפסוקים האלה, כל ארבעים ותשע (49) אותיות מצאו בקודים, שיש פה את האותיות יוד, שין, ווו, ואת האותיות מ, כ, ה. בדיוק על הפסוקים האלה. 

ואז הוא אומר, את העניין של: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דברים כט, יז) זה כבר דיברנו באחד השיעורים פה, לא נחזור על זה. נתקדם הלאה. 

הוא מתאר כאן שאנחנו בעצם בדור הָאַחֲרוֹן, ככה הוא אומר. דור הָאַחֲרוֹן, מה זה? מה זה "הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן"? אחרית הימים, נכון? הוא מתנבא ואומר: "וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם" (דברים כט, כא) ולא רק הם: "וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ" (שם) וכו' וכו'. 

שבעצם ארץ ישראל, כידוע, היתה מדבר מאז החורבן. אף אחד לא הצליח להפיח פה את השממה. משך אלפיים (2,000) שנה, מאז שעם ישראל חזרו פה לארץ ישראל, כל העולם המומים. 

כולם מתפעלים: 'איך יכול להיות בתקופה כזאת קצרה הגעתם למה שהגעתם? איזה מין דבר זה?' 

אז מה, זה לא נס? מישהו יכול להסביר את זה אחרת? איפה ראית דבר כזה? ראית דבר כזה במקום אחר בעולם, שתוך תקופה קצרה הגיעו למה שהגיעו? איי, איי, איי, איי, איי. 

כמו שאמרנו, הגאולה תבוא בהסח הדעת. 

זה מה שכתוב: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם" (דברים כט, כח) אז מה אנחנו צריכים לעשות? – "לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (שם) אתה צריך להיות ראש קטן. אתה אל תחפש עניינים. תעשה מה צריך "לַעֲשׂוֹת". 

ופה הוא נכנס לעניין של התשובה: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ל, ב) "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דברים ל, ג) מה שראינו כבר מלפני שבעים (70) שנה! "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ" (דברים ל, ד) "וֶהֱבִיאֲךָ..." (שם פסוק ה) 

אחר כך כתוב: "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" (שם פסוק ו) ואז הוא כותב ככה: "וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (שם פסוק ח) אבל כל זה מותנה: "כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו" (שם פסוק י) "כִּי תָשׁוּב... בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל..." (שם) נמשך. ישתבח שמו. 

אבל אנחנו מתקדמים קדימה, ואז הוא אומר: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב" (דברים ל, טו) כמו שאמרנו: "וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (שם) אז יש בחירה. 

אחרי כמה פסוקים הוא נותן הצעה: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" (שם פסוקים יט-כ). 

רבותיי, בפרשה הבאה, פרשת "וַיֵּלֶךְ" אחרי העניין של התשובה, אז הוא אומר שיש את הסכנה של שמא אנשים ירדו מהדרך אחרי שעשו תשובה. אדם צריך להיות כל הזמן עם היד על ה... על הדופק כל הזמן לחשוש מיצר רע. 

לא לחשוב: 'אני כבר בעל תשובה, אני מסודר, ברוך השם, אני בדרך הנכונה...' 

הלו, יצר רע לא פרער. יש לו ותק מהאדם הראשון ועד היום. אתה חושב שהוא ייתן לנו ככה בקלות לקבל את הגאולה? ואת מי יותר טוב לו להפיל? להפיל איזה חילוני או להפיל איזה דוס? איזה שכר הוא יקבל להפיל חילוני? 

אבל ברגע שאתה עולה וחוזר בתשובה ומתעלה וכולי וכולי, הוא נותן לך, 

אומר לך: 'בכבוד, בכבוד, בכבוד. ימשיך כבודו, ימשיך כבודו...' 

אבל הוא עושה לך מארבים בסוף. למה? כדי להפיל אותך לפני הסוף, אז הוא לקח שלל גדול. כל מה עשית, העביר לקופה שלו. 

אז שאדם לא יתעה ויחשוב: 'אני כבר בעל תשובה, אני כבר, יש לי ביטוח, יש לי פוליסה, עד סוף החיים...' 

תזכור טוב, יצר רע מחכה לך כל הזמן בפינה. ואתה לא יכול לדעת מאיפה זה יבוא. זה יכול להיות בפתאומיות, וזה יכול להיות גם בצורה שהוא נכנס לאט-לאט לתוכך, וככה לאט-לאט מתחיל להוריד אותך בלי שאתה מרגיש אפילו. 

לכן אדם צריך להיות חכם, כל הזמן לחפש: 'איפה יצר הרע נמצא, איפה מחכה לי, איפה מחפש אותי...' 

לא להיות שאנן ולהגיד: 'הכל בסדר "שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי" מה אתה דואג, הכל בסדר, השם איתי...' 

בטח שהשם איתך, אבל גם יצר הרע איתך. לכן אתה צריך להיות כל הזמן, לחפש איך להתחבר לשם יתברך, ולברוח מכל דבר שיכול להביא אותך לנפילה הכי קטנה. כי הנפילה הקטנה ביותר יכולה להביא אותך ל... השם ירחם, לאן אתה יכול להגיע? 

אז אדם צריך כל הזמן לגדר את עצמו, כל הזמן לעשות לעצמו שמירה. "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" (ויקרא יח, ל) ועשיתם משמרת למשמרתי. 'וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ' (אבות ב, ד) אל ת... שאף אחד לא יאמין בעצמו. עד שאתה לא מגיע לקדוש ברוך הוא חזרה, יצר רע מחכה לך. 

השם יציל אותנו מידיו, שנזכה בעזרת השם, שנחיה כל חיינו בתשובה שלמה. נעשה רצונו יתברך, כי רצונו אמן כן יהי רצון. תודה רבה.