פרשת נח | הרב אורי יצחק

\n - - - לא מוגה! - - - \n 

בכבוד בכבוד ברוכים הבאים אנחנו בעזרת השם הערב נשלים את פרשת נוח בעזר השם יתברך 

נאמר בפרשה: "וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה" (בראשית ו, כא) 

שואל הגאון מווילנה: כמה מזון הכניס נוח אל התיבה? אם, כפשוטו, שהכין לכל בעל חיים כמות אוכל לשנה של מבול, הרי שהיה פה נס עצום של מועט המחזיק את המרובה. צריך להיות כמויות אדירות. שכל המזון עבור כל הבהמות והחיות נדחס ואופסן בתיבה אחת (1), אם זה באמת היה ככה, אז אם כן, מדוע לא נזכר הנס הזה כלל? 

לכך נראה שציווי הקדוש ברוך הוא היה להכין לכל בעל חיים מנה יומית קטנה בשיעור כביצה. זו המידה ששיערו חכמינו זיכרונם לברכה במסכת יומא כשיעור לסעודת אדם. הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו, שלח ברכה במנה שתשביע ותזון את בעלי החיים כאילו אכלו סעודה מלאה ודשנה. כמו שאומר פה הפסוק "וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה". 

עוד כתוב בפרשה: "וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה" (בראשית ז, ח). 

לא כתוב 'טמאה' התורה האריכה כדי לא לומר את המילה הזו, ואמרה "וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה". אז כתוב במסכת פסחים: 'לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה (8) אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו'. כמו שאנחנו רואים פה, שנאמר: "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה". 

אז על זה יש קושייה. אז למה כתוב בפסוק על החיות הטמאות? אז כתוב שמה: "טָמֵא הוּא לָכֶם" (ויקרא יא, ד) "טְמֵאִים הֵם לָכֶם" (ויקרא יח, ח). למה שמה לא כתוב 'אינם טהורים לכם?' 

אלא שהחילוק הוא כזה. אצל נוח לא נאמרה הבהמה לעניין איסור. כי אם כמה שייכנסו לתיבה, מה טהורים ומה טמאים, אז לא היה נצרך להוציא בלשון טומאה מפורש, כדי שלא להוציא דבר מגונה. יותר טוב לעקם הכתוב ולכתוב "אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה" למה? כי זה רק סיפור דברים. אז אפשר להאריך במילים. 

אבל בפרשת שמיני, ששם הכתוב מונה והולך את העופות שאסור לאוכלם, אזי כל מה שהיה יכול הכתוב לכתוב לשון טומאה יותר נאמר באותו הלשון. בדווקא. למה? 

בכדי להפרושם מאיסורא. אז צריך לדבר בצורה בוטה. כדי להרחיק אדם מאיסור, צריך שהוא ידע, אסור, זה טָמֵא. לא לדבר איתו בעדינות, כשאתה מפריש מישהו מאיסור. ואם היה נאמר רק בלשון לא טהור, אולי לא היו פורשים מהם כל כך. זה לא חודר כשזה לא חד וקוטבי. 

אחר כך כתוב: "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה" (בראשית ז, כג). 

דרך אגב, "וַיִּמַח" זה בדיוק גימטריה נוח. אני זוכר שפעם הייתי באיזשהו שיעור ואמרתי להם שמה שנוח, יימח שמו. אז כולם נבהלו, מה? ככה אתה אומר על נוח? 

אז אמרתי להם, לא, נוח, יימח שמו. זה הגימטריה שלו, זה נשמע מפחיד. 

כמו שבפעם אחרת הייתי באיזשהו מקום ובקשו שאני אברך את הציבור. אז אמרתי להם: 'יהי רצון שתלכו לכל הרוחות'. 

אז כולם אמרו לו, מה זה ברכה? 

אמרתי להם: 'כן. כתוב: "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" (בראשית כח, יד) לארבעת הרוחות. השאלה, מה אתה מתכוון? הרי המילים. 

טוב, אז כתוב, "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה". 

מלשון הפסוק "מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה" למדה הגמרא שבתחילה מתו בני האדם ורק אחר כך, הבהמות. כך מובא במסכת ברכות. 

אז מדוע דווקא בסדר הזה? היות שכל מטרת הבריאה הייתה בשביל האדם, ועבורו נבראו כל הברואים עלי אדמות. אז זו הסיבה לכך שנברא ביום האחרון לאחר שנבראו כל צרכיו ומשרתיו. לכן, כשחטא ונגזרה עליו כליה, התחילה ממנו הפורענות. ומכיוון שאין אדם, אז ממילא אין צורך בבהמות. 

אם כן, מדוע בחטא של האדם הראשון נענש קודם הנחש? ורק אחר כך אדם וחווה. 

התשובה היא, היות ששם הנחש התחייב מיתה משום שבעצמו חטא. ובקללה מתחילים מהקטן. אבל בדור המבול, הבהמות לא חטאו. רק האנשים הם שהשחיתו אותן. ובעלי החיים מתו רק משום שכבר לא היו בני אדם. לכן, הם מתו אחרונים. 

נאמר: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא). 

כתוב במסכת סוכה: 'תנא דבי רבי ישמעאל: 'אם פגע בך מנוול זה, מושכהו לבית המדרש'. 

אז מובא במשלי: "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם" (משלי כה, כא) האכילהו לחם, שם אני חושב, כתוב: ("וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם) כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַה' יְשַׁלֶּם לָךְ" (משלי כה, כא-כב). ואמרו על זה חכמינו זיכרונם לברכה: "הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם" – 'האכילהו לחמה של תורה'. 

ולכאורה, תמוה. מה זה הלשון הזה 'מושכהו?' הרי יצר רע נמשך מאליו אחר האדם. וגם, מה צריך האדם לייצר רע בבית המדרש? אם כבר היה צריך להיות כתוב: 'לך לבית המדרש. אם פגע בך המנוול הזה, לך לבית המדרש. תברח ממנו, לך לבית מדרש'. מה זה מושכהו עמך? 

גם, מה שאמר "הַאֲכִלֵהוּ" – 'לחמה של תורה' מה לו לייצר רע בתורה? 

ועוד, מה זה שכתוב בסוף "כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ". 

אז האח של הגאון מווילנה אמר כך 'אם פגע בך מנוול זה' שזה יצר רע, ואין אתה יכול לו מלחמת שמתגבר עליהו, שמתגבר עליך, אז 'מושכו לבית המדרש'. מה הכוונה? שתאמר לו, בבית המדרש אמלא רצונך. במה? במה שאני אלמד שלא לשמה, רק להתגאות. ובזה תניח את דעתו ויתרצה. ואחר כך מתוך שלא לשמה, תבוא לשמה ותיפטר ממנו לגמרי. 

זה הכוונה "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ" הוא רוצה לחטיא אותך, "הַאֲכִלֵהוּ" לחמה של תורה. פירוש, עשה רצונו בלימוד שלא לשמה, ובכך "אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ" כשתבוא אחר כך למדרגה שתלמד לשמה. 

עוד? עוד בנוסח אחר, כתוב ככה. למה קורא לו מנוול ולא יצר רע? זאת אומרת, יש שני (2) מינים של פיתויים של היצר. אם הוא רואה אדם שנפשו חזקה בתורה ובמצוות, אז הוא מניח אותו ללמוד ולעשות. רק מה? כשהוא מסית אותו לבטל אותו בפניות ושיהיה שלא לשמה. 

והפיתוי השני, מישהו יכול לפתות אותו שלא ילמד בכלל, ולא יחסי מצוות בכלל. אז זה עדיף ליצר רע. לכן אמר שלמה מלך החכם באדם, עליו השלום, בחוכמתו "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ" הוא רוצה להחטיא אותך בשני פיתויים הנזכרים, אז תתחכם נגדו ותלך על הקטע של בית המדרש. למה? כדי לפחות קודם כל תורה ומצוות, אתה תעשה. אמנם שלא לשמה, אבל אחר כך מתוך שלא לשמה, תבוא לשמה. 

טוב, עוד בעניין. בגמרא במסכת סוכה יש את ההמשך לכך. כתוב שם, אחרי שכתוב: 'אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש' ממשיכה הגמרא ואומרת: 'אם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ'. 

אז היא מסבירה הגמרא ואומרת אם אבן הוא נימוח, שהרי כתוב: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיה נה, א) וכתוב: "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם" (איוב יד, יט) ואם ברזל הוא מתפוצץ. שלא כתוב: "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע" (ירמיה כג, כט). 

פירוש: אם אבן הוא, שהכוונה שהוא נמשך לתאווה, אז הוא נימוח במי התורה. שנאמר "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם". אבל אם ברזל הוא שהוא קל לכעוס, שזה משורש הגאווה, אז הוא מתפוצץ על ידי אש התורה. שנאמר "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'" 

והיינו, שבתורה יש שני דברים, הלכות ואגדות. האגדות נקראות מים. למה? שמושכים ליבו של אדם כמים. שבאגדות יש דברי מוסר. שבזה הוא משבר את יצר הרע של התאווה על ידי המוסר. וההלכות הן הדינים, זה האש. כמו שכתוב במסכת תענית: 'אורייתא הוא דקא מרתח עליה' מה שמבעיר אותו, מה שמרתיח אותו, זה התורה, אש התורה. 

והחילוק בין מתפוצץ לנימוח, שמתפוצץ הוא על ידי האש, שמתפוצץ תכף מכל וכול ולא נשאר כלום, אבל נימוח הוא על ידי מים, וזה לוקח זמן רב, וגם אינו מכל וכול. אז בלאו הכי ההתפוצצות זה גם מהיר וגם טוטאלי. בנימוח זה עניין של הרבה זמן, וגם כן לא הכל לא הכל נימוח. וזה מה שהוא אומר: 'אם אבן הוא נימוח' שהוא תאווני, אז הוא נימוח במשך זמן רב כאבן שנימוח במים זמן רב, כי קשה מאוד לשוברו. ונקרא התאווני אבן. למה? שהוא מטמטם ליבו של האדם. 

עכשיו, אם ברזל הוא מתפוצץ, זה מהאש, שהוא הכעסני. כי הכעסני נוח לשוברו יותר מהתאווני, מפני שאינו נצרך כל כך, ולכן מתפוצץ תכף. הוא לא כל הזמן כועס. 

וזהו "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ" שהוא היצר הרע. אם הוא רָעֵב, שהוא הכעסני "הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם" שהן ההלכות. "וְאִם צָמֵא" שהוא התאווני "הַשְׁקֵהוּ מָיִם" שזה האגדות. אז אתה צריך תמיד למצוא מה מתאים למי. 

'אמר רבי לוי בר חמא, אמר רבי שמעון בר לקיש: 'לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע! שנאמר: "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ" (תהלים ד, ה) כך מובא במסכת ברכות. 

לפי שדרך מלחמה היא, שימו לב, שיהיה רודף את השונא עד שיכניעהו לגמרי. ואם לא יעשה כן, ויעמוד מלרדוף, יתחזק השונא ויתחיל לרדוף את הראשון. אבל כשרואה שהשונא נכנע לגמרי, אז יפסיק מלהלחם עמו. זה במלחמה רגילה. 

אבל במלחמת היצר הרע אינו כן, אלא אף על פי שנראה שכבר הכניעו לגמרי. אף על פי כן לא יפסיק מלהלחם עמו. זהו שאמר: 'לעולם ירגיז אדם! שנאמר "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ" היינו "רִגְזוּ" תמיד, כל הזמן תילחמו איתו. התוצאה "וְאַל תֶּחֱטָאוּ" שלא תדמה לעצמך, זהו, אני גמרתי עליו. שהרי כתוב: 'בכל יום יצר הרע מתחדש!' מתחדש מחדש את המלחמות, את התחבולות. 

מסופר שבא פעם איזה חכם אחד וסיפר שהגאון מווילנה נשאל שאלה. ידוע מה שכתוב בבבא בתרא: 'שריש לקיש אומר: 'הוא השטן, הוא היצר הרע, הוא מלאך המוות' גם כתוב בזוהר, בפרשת מקץ. ודרכו לפתות בני אדם ומבקש להמיתם. כמו שאמר רבי שמעון בן לקיש: 'יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו' כך כתוב במסכת סוכה: 'ולצורבא מרבנן, לתלמיד חכם, יותר אורב וקם עליו! כמו שכתוב: 'כל הגדול מחברו יצרו גדול המנו'. 

אז כיוון שכך תמוה מה שמצינו, שמלאך המוות אמר לרב ביבי בר אביי: 'שלתלמיד חכם שמעביר על מידותיו הוא מוסיף שנים!' בלשון הגמרא בחגיגה אי אי כצורבא מרבנן דמעביר במילה מוסיף נלא. אז איך יעלה על הדעת שהוא חונן אותו להוסיף לו שנים על שנותיו הקצובים לו? מי? מלאך המוות. איך זה? 

השיב הגאון, לוודאי אין זה כי אם רע לב. זה שהוא מוסיף לו שנים. זה מרעות לב, זה קומבינה, זה טריק. ולא לטובת הצורבא מרבנן מכוון. ולא באהבתו מבקש לחיותו יותר, אלא בשנאתו. ובתחבולה ועורמה עושה ככה. כמו שכתוב: 'דאמר רבי יחיא בר אבא אמר רבי יוחנן: 'כיוון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא! שנאמר: "רַגְלֵי חסידו [חֲסִידָיו] יִשְׁמֹר" (שמואל א ב ט) אדם שעבר את רוב שנותיו לא חטא, יש לו פוליסה. קיבל פוליסה. כך מובא במסכת יומא. 

וכאן, וככה, איירי, מדובר בצורבא מרבנן, שרוב שנותיו חלפו ועברו ולא חטא. והרי שהוא לא יחטא עוד. ויצר הרע מתגבר על האדם, מה עושה? מתחכם להוסיף לו שנים. ואז לפי ההוספה, שהוא מוסיף לו שנים, אז לא עברו עדיין רוב שנותיו. ואז אין לו את הפוליסה. ואז מחכה לו היצר הרע בשנים הנוספות. אולי יחטא עוד בטרם יגיע לרוב שנותיו. נמצא שבמה שהוסיף לו שנים, רצונו לרעה ולא לטובה. כך מסביר את הקושייה הזאת הגאון מווילנא. 

הלאה. הזכרנו מקודם את אחיו של הגאון מווילנא. קראו לו רב זלמלה. רק כשהוא היה בן 14 שנה, היה המציאות שהוא זלזל באדם אחד שדרש באוזניו פירוש של דופי. והיה רבי זלמלה מצטער רבות על מעשהו שהוא זלזל בו. ימים רבים היה דואב על זה. הוא מחפש את האיש בבתי המדרשות ובשווקים כדי לבקש ממנו מחילה. וכיוון שלא מוצאו, היה יושב בבית המדרש ובוכה בעצבון נפש ומורת רוח. למה? על כי נכשל בעוון שבין אדם לחברו שאין תשובה ויום הכיפורים מכפרים עד שירצה את חברו ('עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; וְשֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ' יומא ח, ט). 

כאשר נודע הדבר לגאון מווילנא שלח אחריו וידבר על ליבו דברי תנחומים אשר יסודתם בהררי קודש. 

אמר לו ככה: 'אמר רבי שמעון בן לקיש: 'יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו! שנאמר: "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ" (תהלים לז, לב) ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו! שנאמר: "השם לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ" (תהלים לז, לג). 

הנה יש להתבונן במאמר הזה. כי ראש הדרשה שדרשו חכמינו זיכרונם לברכה שהיצר מבקש להמיתו והסמיכו על ראש המקרא "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק" חידשו חכמינו זיכרונם לברכה דבר שמילת "רָשָׁע" הנאמר במקרא מורה על היצר הרע. 

אולם בסוף הדרשה שהקדוש ברוך הוא עוזר לאדם והסמיכו על סוף המקרא "השם לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ" אז לא חידשו כלום בהשקפה הראשונה יותר ממה שמבואר במקרא מפורש. אז מה החידוש? 

גם מה שגילו לנו חדשות שאין ביכולת האדם לכבוש את יצרו לולא העזר האלוקי? אין אנחנו יודעים עדיין התועלת הגדולה היוצאת לנו מלימוד זה, אם לא שנאמר שהודיעו לנו חכמינו זיכרונם לברכה רוב חסדי הבורא עמנו. אבל אנחנו לא יודעים את רוב חסדי הבורא עמנו: 'אין בעל הנס מכיר בניסו!'. 

אולם האמת יורה דרכו. שחכמינו זיכרונם לברכה כיוונו בזה גם לעיקר גדול ונכבד, אשר כל אושר הצלחת האנושי תולה עליו. והעניין כך הוא. אף שהקדוש ברוך הוא מסר הכוח באדם לכבוש את יצרו באמצעות הרוח השוכן בקרבו, לא יושלם המעשה ביד האדם. וקשה מאוד על האדם לבוא אל תכליתו. אין בידו רק להתחיל המלאכה. לעשות כל מ... מה שבכוחו לעשות. בהשלמת המלאכה היא בעזר האלוקי המלווה לאדם להביא אותה אל הפועל הגמור. 

השם יתברך הוא בוחן לב וחוקר כליות ("חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת" ירמיה יז, י) הוא מבין מתי עשה האדם שלו את מה שהוא היה צריך לעשות, ומה בכוחו לעשות. הוא רואה שכל אשר היה לאל ידו לעשות עשה, ואין בכוחו לעשות, וכל חשקו אל הטוב, אז ילווה אליו העזר האלוקי ממרומים, ויגמור בעדו, וישלים מה שחסר ממנו, וזולת זאת לא ישלח לו עזרו מקודש. 

אם אתה לא תעשה את המקסימום ממה שאתה מסוגל לעשות, ומה שהקדוש ברוך הוא יודע מה אתה מסוגל, אתה לא תקבל סיוע. הסיוע הוא, מתי מגיע? כשהקדוש ברוך הוא רואה שבאמת אתה רוצה, ושאתה נותן פול גז. אז הסייעתא דשמיא. 

זהו שכיוונו חכמינו זיכרונם לברכה באומרם "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק" יצרו של האדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו. "השם לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ" למה? שהקדוש ברוך הוא עוזר לו. 

באו חכמינו זיכרונם לברכה באו חכמינו זיכרונם לפרש מתי הקדוש ברוך הוא עוזר לו. בזמן שעשה האדם כל שבכוחו לעשות, לכבוש את יצרו. ואם בלעדי עזרת הקדוש ברוך הוא אינו יכול לעשות יותר, אז ישלח את זרוע מקודש ולא יעזבנו בידו. אולם אם עדיין יש לו את היכולת לעשות יותר ממה שכבר עשה ואינו עושה, גם השם לא יעזור לו. 

בדברים אלה, ועוד כיוצא בהם, ניחם הגאון מוילנה את רבי זלמן עד שרפתה ושקטה רוח הצדיק, כי דברי הגאון החסיד היו בעיניו "כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל [אִישׁ] בִּדְבַר הָאֱלֹהִים" (שמואל ב טז כג). 

עוד הראה לו בחובות הלבבות בשער התשובה ששם בדיבור המתחיל כתוב: 'ואם הרע לחברו בגופו או בממונו, יכניס לו הבורא יתברך בליבו רצון ואהבה עד שימחול במה שהיה מחטאו עליו! כמו שכתוב: "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ" (משלי טז, ז). 

זאת אומרת, אם אתה עשית את המקסימום להשיג את הבן אדם ולא הצלחת ובאמת כואב לך ובאמת אתה רוצה לבקש את סליחתו אבל הוא לא בנמצא אז הקדוש ברוך הוא יכניס בליבו של אותו אחד למחול לך. 

אומרת הגמרא במסכת שבת: 'אמר רב הונא: 'מה זה שכתוב: "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט" זה כתוב בקהלת (יא, ט). 

אומרת הגמרא שכל הפסוק הזה אומרת הגמרא: 'עד כאן דברי יצר הרע. מכאן ואילך בפסוק הבא דברי יצר הטוב'. 

למה? הוא אומר לו "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ" אתה ילד, תעשה מה שאתה רוצה, מה שבא לך "וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ" בקיצור, 'הכל מותרים לכם...' 

אבל מה בסוף? מה אומר לו יצר הטוב? "וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט" אתה תשלם על הכל אבל. אז זה רבו נא. 

ריש לקיש אמר: 'עד כאן בהתחלת הפסוק זה לדברי תורה. מכאן ואילך למעשים טובים'. מה הכוונה? הוא אומר כי מתחילה הוא מפתה אותו לעבירות בדמות של יצר רע ממש. ואחר כך כאשר רואה היצר הרע שליבו דופק בקרבו לשוב על חטאיו ופשעיו. אז נדמה לו היצר הרע, נדמה לו ליצר טוב. להזכיר לו את כל חטאיו ולהכביד עליו או לא, שעבד שברו ושוב אין לו תקנה. 

זאת אומרת, מה שמתכוון ריש לקיש, שהרשע של הגמרא זה שהוא מפתה אותו שיתבטל מתורה. שיעשה את כל מה שצריך, שישמח, ירקוד, יעשה פה, שם, העיקר לא ילמד. ואחר כך למעשים טובים. מה הכוונה במעשים טובים? כשהוא רוצה כבר לעשות מעשים טובים ורוצה לעזור בתשובה, 

אז הוא אומר לו, אין, כבר רחת עליך. אתה הולך עכשיו למשפט, מה אתה חושב ש... אתה יודע איזה קטגורים יש שם? אתה חושב שמישהו יבטל לך? מה רק אתה מצולם, חבל לך על הזמן, אתה הולך של... 

והגאון מוילנא אמר: "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ" בטענות היצר הרע. למה? כי אינך בר עונשין. אתה ילד. אתה עוד לא בר מצווה אפילו "וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט" בסוף הפסוק נאמר, שבשביל זה אינו מניח לו לשוב אחר כך. 

דהיינו, שבמאמר הראשון בהתחלה הוא מסית אותו לחטוא, וכמו שאמרנו, במאמר השני (2) הוא מרתיע אותו מלשוב בתשובה. 

במסכת שבת גם כתוב כך: 'דרש רב עולא: 'מה זה שכתוב: "אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה"? (קהלת ז, יז) אז שואלת הגמרא, הרבה הוא דלא לרשע? הא מעט לרשע?! לא זה שכתוב בפסוק "אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה" אז מה, קצת מותר? 

אומרת הגמרא: 'אלא מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר ויהיה ריחו נודף?!' זאת אומרת, עד הסוף, יאללה, אם כבר יש ריח לא נעים מהפה, אז יאללה, נמשיך. אז זו הנקודה. ככה יצר רע עובד על האדם. שנדמה לאדם, כיוון שעבר עבירה, אז שוב אין לו תקנה, חס ושלום. ויעשה עוד עבירות. 

וכך אומרת לו הגמרא, שלא יחזור ויאכל שום. אכלת שום, בסדר, עכשיו תאכל משהו, להעביר את הריח. לא, אומר, לא, כבר בלאו הכי יש ריח, אז יאללה, אז עוד שום. חחחחחחח. 

בהמשך הפרשה נאמר: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ" (בראשית ט, ב). 

אז כתוב: "בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה" זה שרץ הארץ. "וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם" זה שרץ המים. 

שואל הגאון מווילנה, ושרץ העוף למה לא נזכר? 

אז הוא אומר כך, אדם הראשון קיבל שלטון וממשלה על כל הברואים בעולם, כולל הכוח להורות להם מה לעשות. שנאמר: "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם" (בראשית א, כח) לימים חטאו בני האדם, ונתלה מהם בזמן המבול הזכות לשלוט בחיות, עד לאחר המבול שחזרו החיות לפחד מבני האדם. 

ידוע, שכל דבר שהיה ונלקח לא ישוב לקדמותו בשלמות. ואם יוחזר, יחסר ממנו משהו. לכן, כשהחזיר הקדוש ברוך הוא לחיות את הפחד מהאדם, לא השיב אותו גם לשרץ העוף. זו הסיבה שזבובים ושאר מיני שרץ העוף אינם יראים להטריד את האדם, ואף לעמוד ממש על פניו. זובים, יתושים. 

זהו שנאמר: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם" וכו' שמכאן ואילך אין לאדם ממשלה ושליטה על החיות, ורק מורא יש לו. אבל שרץ העוף לא נזכר לו, משום שאליו לא חזר המורא. 

על זה אומרים חכמים: "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ" (משלי טז, ז) אז יש פירוש שאומר שזה הזבובים והייתושים. שאם הקדוש ברוך הוא רוצה את מה שאתה עושה, אז לא יטרידו אותך זבובים ויתושים. זאת אומרת, כל אלה שהיתושים והזבובים מטרידים אותם, תדעו לכם שאתם, יש לכם עוד לעבוד. עוד לא נגמרה העבודה. 

כמו שכתוב אצל אלישע, שהיא לא ראתה זבוב על שולחנו! ואז לא היו יתושונים. 

דרך אגב, ראיתי חידוש נפלא של החזקוני. שאלו אותי את השאלה הזו, וחיפשתי את התשובה, מי מדבר על זה? מצאתי את זה בחזקוני, שהוא נותן לזה תשובה יפה. 

מה השאלה? שאלה יפה. 

כתוב בפסוק: "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ" (בראשית ו, יט). 

שימו לב, לשון "זָכָר וּנְקֵבָה" אך כתוב: "מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת" (בראשית ו, כ) 

אחר כך מה כתוב? "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ" (בראשית ז, ב) לא "זָכָר וּנְקֵבָה". "אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ". 

"וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ: גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית ז, ב-ג). 

ואחר כך שוב נאמר: "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה: שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ" (בראשית ז, ח-ט). 

אחר כך כתוב: "וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ" (בראשית ז, טז). 

אז מה זה שכתוב שם "אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ"? אה? 

אז החזקוני מבאר את ההבדל שאצל הבהמות יש זכרות ונקבות כעין בני אדם. ולכן רק אצלהם שייך לומר "אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ" אבל אצל העופות אין. ולכן נאמר אצלם רק "זָכָר וּנְקֵבָה". 

ממשיכה פרשה ואומרת: "בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס" (בראשית י, ב). 

בני נוח נפוצו על פני כל הארץ ונחלקו לפי רוחות העולם. בני שם דרים במזרח, "בְּנֵי יֶפֶת" בצפון ובני חם בדרום. מבני יפת נטל גֹּמֶר את חלקו בקצה הצפוני, קרוב לקוטב. אחריו מגוג וכל השאר. מבני חם נטל כוש, קרוב לקוטב הדרומי, ואחריו מצרים. מבני שם מתיישב אלעם בסוף המזרח ואשור אחריו. זו הסיבה שבני כוש שחורים ביותר. "וּבְנֵי גֹּמֶר" (בראשית י, ג) זו גרמניה לבנים ביותר. מפני שבדרום העולם החמה נמוכה. ובני האדם הדרים שם נעשים שחורים. ולהפך, "בְּנֵי יֶפֶת" הדרים בצפון יותר רחוקים מהשמש, לכך לבנים הם. 

זהו שאמרו במשנה במסכת נגעים: 'בַּהֶרֶת עַזָּה נִרְאֵית בַּגֶּרְמַנִּי כֵּהָה' (נגעים ב, א) שמעתם? עוד לא היה גרמניה בעולם בזמן המשנה. 'בַּהֶרֶת עַזָּה נִרְאֵית בַּגֶּרְמַנִּי כֵּהָה'. 'וְהַכֵּהָה בַּכּוּשִׁי עַזָּה' (שם) צריך להגיד 'עַזָּה'? הכוונה 'עַזָּה', כן, חזקה. אז 'כֵּהָה' פירושה חלשה בלובן שלה. ו: 'עַזָּה' שהלובן שלה חזק ועז. 

עכשיו, גרמוני הוא איש מצאצאי גֹּמֶר כמו שאמרו במסכת יומא: 'גומר זו גרמניה!' ובגרסה מתוקנת גרמניה! מלמדת המשנה שצרעת הבהרת שצבעה לבן בוהק נמדדת לפי צבע עורו של המצורע. על רקע העור הבהיר של יליד גרמניה, גם בַּהֶרֶת לבנה עַזָּה נִרְאֵית כֵּהָה כלומר, חלשה בלובנה. כֵּהָה מלשון חולשה, כמו 'יד כֵּהָה' יד חלשה. לא כהה שהיא כהה בצבע. 

ואילו על גבי עורו השחום של הכושי, גם בהרת בצבע לבן בהיר וחלש נראית עַזָּה ובוהקת בלובנה. 

הוסיף על פי זה הגאון רבי ישראל ליפשיץ בפירושו תפארת ישראל, בני שם הלא התיישבו במזרח העולם, שזו אסיה, שהיא מול האמצע שבין אפריקה לאירופה. ולפי שארץ ישראל קרובה לאמצע אסיה, לכן תושביה ממוצעים בצבע עורם, לא שחום כאפריקאים ולא בהיר כאירופאים. 

עוד נאמר: "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים" (בראשית יא, ג) אחר כך כתוב: "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל" (בראשית יא, ד) אחר כך כתוב: "וַיֹּאמֶר ה'" (בראשית יא, ו) וכולי "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם" (בראשית יא, ז). 

מה זה "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם"? יש להבין. הלא השם יתברך נמצא בכל מקום. כמו שכתוב בנביא ישעיה (ו, ג): "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" אם כן, מה שייך לומר "נֵרְדָה"? הלא כשם שנמצא בשמים כך הוא שוכן בארץ. לא צריך לרדת. 

עוד קשה הביטוי "הָבָה" שזה לשון זירוז. ומובנו בואו נרד. אז כאילו הוא בשר ודם שצריך להתכונן לקראת הירידה, חלילה. 

אלא כל פעולה בעולם, הצלחתה תלויה בהכנות הנעשות לקראתה. כמו שאמרנו על: "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן" (במדבר ח, ג) כן מלשון הכנה. 'מלמד שלא שינה' אומר רש"י, שכל דבר הוא מכין את עצמו. אז ככל שיכינו יותר טוב, כך יותר תצליח הפעולה. וכשם שהן מועילות למעשה טוב, כך הן מועילות להצלחת מעשה רע. 

דור הפלגה היו "רָעִים וְחַטָּאִים"  ולא די שקמו לבנות "עִיר וּמִגְדָּל" עוד עשו הכנות קדחתניות כדי שהעוון יהיה כמה שיותר מושלם. זהו שאמרו "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים" בואו ונכין עצמנו לקראת יצירת הלבנים. ושוב אמרו "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל". 

לכן השיב להם הקדוש ברוך הוא 'מידה כנגד מידה' "הָבָה נֵרְדָה" לא שהוא זקוק להתכונן, רק שהפר את מחשבתם הרעה באופן היותר מושלם, כמו דבר שנעשה עם הכנה ראויה. 

סוף הפרשה, כתוב: "וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו" (בראשית יא, כח). 

אז רש"י הביא מדרש שהרן מת בחיי תרח אביו. מזוהר הקדוש נאמר: 'שהרן היה הראשון שמת בחיי אביו'. זה לא מובן. למה? שהרי כבר הבל מת בחיי אביו אדם. חנוך מת בחיי אביו ירד, ולמך מת חמש (5) שנים קודם שמת מתושלח אביו. אז איך כתוב שהרן היה הראשון שמת בחיי אביו בזוהר הקדוש? 

אז אומר הגאון מוילנא, על אלה אפשר לתרץ שהזוהר מתכוון לדורות שאחר המבול. שאז העולם נבנה מחדש. והרן הוא הראשון שמת בחיי אביו אחר המבול. 

אלא שאף זה קשה. שהרי גם במהלך עשרת (10) הדורות שמנוח עד אברהם היו כמה שמתו בחיי אביהם, שנאמר: "וַיְחִי שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית יא, יא). ו: אַרְפַּכְשָׁד חי רק ארבע מאות שלושים ושמונה (438) שנה. אז נמצא שהוא מת שישים ושתיים (62) שנה קודם שמת אביו. גם עבר חי מאה תשעים ואחת (191) שנה אחרי מות פלג בנו. אז פלג מת בחיי אביו. וסרוג חי חמישים ושתיים (52) שנה אחרי מות נחור בנו. אז נחור מת בחיי אביו. נמצא שהרן לא היה הראשון שמת בחיי אביו. 

אומר אלא שאם נדקדק היטב בחשבון השנים נגלה כמה צדקו דברי הזוהר הקדוש. למה? כי לפי החשבון הרן מת בחיי תרח אביו עוד לפני ש: אַרְפַּכְשָׁד מת בחיי שם אביו. כלומר בזמן שמת הרן היה עדיין אַרְפַּכְשָׁד חי וקיים. גם פלג ונחור עוד היו אז בחיים חיותם. נמצאת למד שבאמת הרן היה הראשון עלי אדמות שמת בחיי אביו אבל אחרי המבול... 

נסיים... 

נאמר בפרשה: "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת (600) שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ" (בראשית ז, יא). 

מה אומר על זה הזוהר הקדוש? אומר על הפסוק הזה שבשש מאות שנה לאלף השישי (6,000) ייפתחו שערי החוכמה למעלה ומעייני החוכמה למטה ויכין עצמו העולם להיכנס באלף השביעי (7,000) כאדם המכין עצמו ביום שישי אחר הצהריים להכנסת שבת. כן גם בזה. וסימנך: "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ... נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה". 

מה המדהים? שפה הזוהר הקדוש, רבי שמעון בר יוחאי, מבטיח, שבשנת ה-600 לאלף השישי ייפתחו מַעְיְנֹת החוכמה למטה בעולם הזה. ייפתחו שערי החוכמה למעלה, השערים ייפתחו, ואז המעיינות של החוכמה פה ייפתחו. 

אז מה קרה באמת בשש מאות שנה לאלף השישי? אז 600 שנה לאלף השישי זה שנת ת׳ר לאלף השישי. אז יצא למניינם של הגויים 1840. שנת 1840. מה, איזה חוכמות התגלו במדע בשנת 1840 סביב השנה הזאת? שימו לב. מאלף שמונה מאות וחמש. עד אלף שמונה מאות שבעים ושלוש. שנת אלף שמונה מאות וארבעים באמצע. תראו כמה דברים מדגם מדגם חלקי ביותר. כמה דברים בומבסטיים התגלו במדע. 

רעיון האטום על ידי דלטון. חשמל על ידי אמפר. משוואות לפלס. הטלגרף. האלקטרומגנטיות. גילוי יסודות האלקטרוכימיה. חוק שימור האנרגיה. אפקט דופלר. הרדיו. המתמטיקה הבולנית. גילוי החיידקים והחיסונים. חוקי מנדל, זה העניין של התורשה. דינמיט. המערכה המחזורית. ומשוואות מקסוול. זה מדגם חלקי של דברים שהם במדע בומבסטיים ביותר. עצומים. 

מאיפה רבי שמעון בר-אי ידע את זה? קודם כל. מה? שאלה רטורית. 

מה אומרים? מה הם אומרים על זה? תוך ימי דור אחד, בין 1801 ל-1840 נעשתה התקדמות רבה יותר בכל ענפי המדע מאשר במאות אלפי השנים שעברו מאז התבונן האדם לראשונה בכוכבים ושאל עצמו מנין הם באים. זה הם אומרים. 

עוד מה הם אומרים? שהמאה ה-19 השיגה התקדמות גדולה יותר מזו של כל המאות הקודמות בידיעות הטבע ובהבנת מהותו. היא פתרה חידות עולם חשובות רבות שנחשבו בראשיתה כבלתי נתונות לפתרון. היא הסירה את הלוט במדע ובהכרה מתחומים חדשים אשר האדם לא חשד בקיומם לפני מאה שנה. לא חשד בקיומם. למה? כי זה לא המצאות, זה גילויים. יש הבדל בין השניים. 

החוכמות קיימות בעולם וחכמי ישראל ידעו הכל. אברהם אבינו ידע הכל מההתחלה. כל החוכמות של המדענים הוא ידע הכל. רק מה? לא היה היתר לגלות שזה לא יגיע לידיים של האיראנים בין השאר. כל הדברים הטובים במרכאות שגרמו לנו התקדמות, מודרניזציה, במילים אחרות מדרוניזציה, אז איפה שלא שמנו את הגבול, אז זה היום הדברים הכי מסוכנים ביותר. 

הדברים המסוכנים ביותר זה מה שאנחנו גילינו, כמו שכתוב אצל הגר, שהקדוש ברוך הוא פקח את עיניה, ואז היא ראתה את הבאר. הבאר הייתה שם, רק היא לא ראתה. הקדוש ברוך הוא פקח את עיניה, אמר לה, תסתכלי שם, הנה הבאר ("וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם" בראשית כא, יט). 

רובם ככולם של כל המדענים חיפשו דבר מסוים, ועל הדרך מצאו משהו אחר. אז זה לא ההמצאות שהם המציאו, זה גילויים שהם גילו על הדרך. 

אבל חכמים, עם ישראל, ידעו את זה תמיד. רק לא הייתה רשות לגלות. מתי ניתנה הרשות לגלות בתקופה הזו? ולמה? למה דווקא אז? בגלל שהתרחקנו והתרחקנו והתרחקנו ממעמד הר סיני, והאמונה ירדה וירדה ירדה. אז היה צורך להראות לאנשים, את מציאותו יתברך, את השליטה שלו על כל דבר. ואז מה היה צריך להיות? שכולם יתפעלו ויגידו, פשש, ישתבח שמו לעד, ישתבח שמו לעד, אה, ראית? וואי, וואי, וואי. היינו צריכים להתפעל. 

אז מה עשו המדענים, אלה שגילו? ראית? גיליתי! המצאתי! לקח את כל התארים לעצמו. הבנתם? 

על זה כותב הגאון הקדוש מפאשיסחה, זיכרונו לברכה, שמה שאנו רואים שמתחדשים חוכמות חדשות בעולם, כבר התנבא על זה בזוהר הקדוש, על מה שכתוב "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ... נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה" וכולי, דהיינו שבשנת המאה השישית לאלף השישי ייפתחו מַעְיְנֹת החוכמה. 

שימו לב עכשיו למה שהוא כותב. ובעוונות הרבים שלא היינו ראויים לזה, חטפו החיצונים את ההשפעה ממעיינות החוכמה לעסקיהם, ועלינו להשיבם אל מקור הקדושה לחוכמת התורה. 

שמעתם מה הוא אומר? עלינו להשיבם. למה? כי זה היה שם, בתוך התורה, זה היה מוסתר, שלא יגיע לאיפה שלא צריך להגיע. היה צנזורה. זה לא יגיע למי שלא צריך להגיע. אז כשהמציאו את הגלגל, אמרו, פששש, אתה יודע מה אפשר לעשות עם גלגל? אופניים? אופנוע? מכונית? מטוס? מה לא? עם גלגל. יכול לקצר תהליכים. 

היום יודעים שמי שמקצר את החיים יותר מכל דבר אחר, זה הגלגל. רוצח מספר אחת בעולם, זה תאונות הדרכים. נו, אז כל דבר טוב יכול להיות טוב עד שאתה, אם לא שמת לו גבול, הטוב הזה יהפך להיות רע. כשגילו את האטום, האטום, כולם שמחו. אבל מי חשב על זה שמזה יכולה לצאת פצצת אטום שיכולה להחריב את כל העולם? או פצצת מימן, וכדומה. 

כשעשו ריסוסים, אז זה היה מצוין. אתה רואה איזה יופי? מרססים, מחסלים. תולעים, כנימות. אבל מה יצרו הריסוסים בעצמם? אה? תולעים חדשות, שעוד לא היו. אז היום יש לנו חיידקים שהם חסיני אנטיביוטיקה. וככה זה הדרך. 

אז בלאו הכי צריך לדעת איך להשתמש נכון בכל דבר. לדעת איך להגביל ולהגדיר כל דבר. לכן כשהתורה אומרת אסור, אסור, זה לא לרעתך, זה לטובתך, שיהיה לך תמיד ברקסים. שתדע תמיד להגיד, עד כאן. אבל אם אתה מתיר לעצמך יותר מדי, זה נקרא: 'נבל ברשות התורה!' אפילו שמותר לך. אבל אם אתה לא יודע לשים לעצמך גבולות, אתה נקרא נבל ברשות התורה. 

לכן הקדוש ברוך הוא יזכה את כולנו כשנזכה בעזרת השם. לדעת להגביל ולהגדיר את עצמנו, לעבודתו יתברך, לעשות רצונו כרצונו, אמן כן יהי רצון. תודה רבה.