חינוך הילדים - משימה קשה אבל אפשרית

- - - לא מוגה! - - - 

יש לי שאלה בנושא חינוך הילדים,

שכולנו כהורים נתקלים בבעיה הזאת. הרי אנחנו רואים בפרישות של ספר בראשית שגם אברהם אבינו, ממנו יצא ישמעאל, וגם מיצחק יצא עשיו.

זה לא שזה מנחם אותי,

אבל האם זאת אומרת שנעשו טעויות על-ידי ההורים?

ואם כן, האם משהו לא מצליח, לא מוצליח אצל הילדים שלנו, זה נובע מהטעויות שלנו?

או שממקום אחר? והשאלה שלי היא,

עד איפה צריכה להיות ההתערבות של ההורים

בחינוך הילדים, בשמירה על מצוות, במידות ובכל הנושאים האלה?

אצל האבות הקדושים נאמר שישמעאל יצא לתרבות רעה בגלל שאברהם אבינו לא רידהו.

אצל יצחק אבינו כתוב שעשיו יצא לתרבות רעה בגלל שלא רידהו. בשניהם נאמר, ויאהב אברהם את ישמעאל ויאהב יצחק את עשיו,

כי ציד בפיו.

אצל דוד המלך גם נאמר על אדונייה ועל אבשלום שלא רידה אותם. אצל פנחס,

אצל עלי הכהן נאמר שהוא לא רידה את הילדים שלו גם כן. זאת אומרת,

הם השפיעו עליהם אהבה רבה בדרך החינוך, שהם חשבו לנכון,

וכיוון שהם לא רידו אותם ולא חינכו אותם בייסורים גם כשצריך,

אז כתוב שהם יצאו לתרבות רעה.

אצל יצחק זה הצליח,

אצל יעקב זה הצליח, אבל יש ילדים כאלה שצריך לרדות אותם.

מה לעשות, איתם זה לא הולך בהסברים,

הם לא מבינים טבעם קשה,

וצריך לפעמים לייסר אותם.

אז כמובן שמנסים בהתחלה לייסר אותם בדברים,

ולהוכיח אותם כמובן בנחימות עד כמה שאפשר,

ואחר כך להטיל עליהם עונשים,

ולאט-לאט לראות איך לעשות.

רק הבעיה שבדור הזה קצת קשה יותר,

בגלל שהרחוב מחנך גם כן, ואומר, אל תהיה ככה, ואל תהיה ככה, ואל תשמע, ואל תעשה, ותבוא אתנו ותעשה ככה.

אז גם סביבה קובעת, באזור שגרים,

וגם בית-הספר ששמים, או בית-המדרש, או לא משנה מה,

זה מורכב,

זה לא דבר פשוט. אבל צריך עין פקוחה, ולא יותר מדי לשבת על הזנב, כי לפעמים, בתקופות מסוימות בחיים, צריך לדעת גם מתי להרפות טיפה,

אבל לשים עין בשביל שידעו שהם משגיחים.

אין מצווה בתורה איך מחנכים,

יש מצווה לחנך, אבל אין מצווה איך מחנכים,

כיוון שלכל ילד זה אינדיבידואלי,

ולא כל האצבעות שוות, וכל ילד שונה, כמו שאנחנו מכירים, מהחיים והניסיון.

אבל צריך לתת הרבה השפעה של חום, תשומת לב,

שייכות, אכפתיות,

מעורבות,

הרבה דברים שהילד יבין שההורים דואגים לשלומו ולטובתו.

לא יותר מדי,

אבל בחוכמה.

לא משימה קלה.

צריך להתפלל על זה שנצליח.

כתוב בתנא דבי אדיהו שהיה אבא אחד שהיה משתטח שלוש פעמים בתענית

על הרצפה.

משתטח ומתפלל לשם, יתברך

תמיד להצלחת בניו, חינוכיו, לימודם והכול,

ויצאו ממנו זרע קדושים גדולים מאוד.

לעומת זאת, מביא את תנא דבי אליהו על האבא אחת שהיה מביא את הבן שלו לבית הכנסת,

והבן שלו היה מרעיש ומתרוצץ והכול,

והיו מכירים לו שהילד הזה מפריע, והוא אמר, מה אתם רוצים, אין לו ילד קטן, ילד קטן, ילד קטן?

לא עבר זמן מועט ולקחו אותו מן השמיים.

זאת אומרת,

חינוך זה התייחסות. איך מתייחסים?

יש הורים שמקפידים

להתפלל על הילדים, וגם נותנים דוגמה אישית.

כמו שזוג בא אצל החפץ חיים עם ילד בגיל חודשיים,

ואמרו לו, כבוד הרב,

ממתי אנחנו חייבים בחינוך שלו?

אמר להם, אתם באיחור כבר 20 שנה.

ההורים צריכים להיות מחונכים קודם, גם בשביל לחנך, ולהיות דוגמה אישית. ברגע שהם דוגמה אישית,

והם לא רבים ולא מתווכחים ליד הילדים ומכבדים אחד את השני,

זה החינוך מספר אחת.

אחר כך יש תוספת בהסברה וכו'.

אז צריך גם לדעת איך לחנך את עצמנו.

משימה קשה, אבל אפשרית.