ספירת העומר – דין “תמימות”, אונן, חיסור ימים ומעמדם של קטן, גר וחולה

 

- - - לא מוגה! - - - 

אנחנו קוראים בכל לילה בנוסח לשם יחוד

וספרתם לכם ממחרת השבת ויום אביאכם את עומר התנופה שבע שבתות

תמימות תהיינה

התיבה הזו, המילה הזו תמימות

מפרש בעל הלכות גדולות

שאדם מתחיל לספור ספירת העומר מהיום הראשון עד היום האחרון חייב להיות רצוף

מבלי להחסיר אפילו יום אחד אבל אדם שהחסיר יממה שלמה לא ספר אינו יכול להמשיך לברך ולספור בשאר הלילות

התוספות במסכת מנחות סו

התוספות מצטטים מדברי בעל הלכות גדולות

והם כותבים על זה

וזה תמה גדול ולא ייתכן

התוספות חולקים על זה

גם הרמב״ם בתשובה

גם הוא נוקט

שכל לילה מצווה בפני עצמה ואין חובה שיהיה מההתחלה ועד הסוף

אלא גם אם החסיר יום או יומיים זה לא נורא

או שנפרש תמימות

אני לא בא לספור בשתיים עשרה בלילה

אני סופר בתחילת הלילה

שבע וחצי אצל הכוכבים אני מיד מברך וסופר

ואז יש לך את כל היום כולו שלם כל היממה ספורה

להלכה במחלוקת הזו

מרן מסכם לנו

אנחנו צריכים אומנם לפסוק כדעת רוב הפוסקים

שכן צריך לספור בשאר הלילות

אבל כמו בכל מקום בענייני ברכות כשיש לנו מחלוקת אנחנו אומרים

סבל ספק ברכות להקל או עדין גם פה ההלכה היא ספק ברכות להקל

ואדם שהחסיר לא ספר יממה שלמה לא יברך בשאר הלילות

אין הבדל אם הדבר הזה קרה במזיד, בשוגג או באונס

זה לא עונש, אלא אם במציאות הוא הצליח לספור כל הלילות, כן, אם לא, לא

ולכן

אדם שעבר ניתוח

עבר ניתוח בראש,

ברוך השם הצליח,

אבל יומיים הוא היה בלי הכרה

וכעת חזר לאיתנו, שואל אותנו הלילה הזה אני מברך או לא?

אתה אומר לו לא

אז הוא מיד מתחיל להגיד לך, תשמע,

אני לא אשם, כך וכך היה, היה ניתוח, אני לא התרשלתי,

זה לא שאני...

תענה לו,

זה לא עונש,

לא שהענשנו בגלל שהוא חלילה עשה עוון,

אלא מציאות,

אם במציאות היו כל הימים ספורים, כן?

אם קרה מה שקרה ובשמיים לא נתנו לו את הזכות לספור באותם היומיים,

ולכן ימשיך לספור ללא ברכה,

אסור לו לברך, אלא אם כן אם ישמע את הברכה.

מהחזן, בזה יצא ידי חובה מדין שומע כעונה,

אבל לברך הוא בעצמו אינו רשאי.

כך הוא הדין גם,

אדם שהיה לו אונס אחר, גם כן יהיה אותו כלל.

אדם שעתיד לעבור ניתוח.

עד הלילה הוא ספר, הכל היה בסדר.

עכשיו, הוא היה אצל הרופא, הרופא אומר צריך ניתוח דחוף.

יום ראשון, אומר לו, אתה נכנס לניתוח ראש.

הוא שואל את הרופא,

והיה אם הניתוח בעזרת השם מצליח,

מתי אני חוזר להכרה?

אז הרופא אומר לו, ייקח יומיים.

יום שלישי אתה חוזר להכרה.

יממה שלמה, יום שני כולו,

הוא יהיה בלי הכרה.

גם בניתוח מעקפים, לפעמים ניתוח מסובך,

לפעמים לוקח יומיים עד שהאדם הזה חוזר להכרה.

ואז הוא בא עכשיו לחכם.

מה אני עושה עכשיו, בינתיים?

אתה אומר לי פסק הלכה, אחרי הניתוח, לא לברך. בסדר, הבנתי.

לפני כן, אפשר או לא?

מדברי הגאון חידה במחזיק ברכה משמע שגם כעת לא יברך.

הליבה דבעל הלכות גדולות,

ואתה אומר שבע שבתות תמימות,

אז כאן חסר לו, הוא יודע מראש שצריך לעבור ניתוח,

אז גם למפרע.

גם הברכות שהיו לפני כן,

גם הן חלילה יהיו לבטלה אם יברך.

מורנו חכם בן ציון, בעוד ציון חלק א', מפרש את דברי בעל הלכות גדולות, מפרש אותו אחרת.

אבל שוב, לעניין הלכה,

יש לנו מחלוקת,

וכמו בכל מחלוקת, ספק ברכות להכן,

ולכן גם פה לא כדאי שיברך,

אלא עדיף שיאמר לחזן, כוון עליי והוציאני,

ונקווה שיגמור את הניתוח בשלום,

יגמור לחיים טובים ולשלום,

זה מה שצריך להדריך את אותו האדם.

פה הדין גם,

אדם שנמצא בבית הסוהר,

נעצר, ושם המקום לא נקי, ולא ספר ספירת העומר.

גם שם, במציאות, הוא אומר לך, לא יכולתי לספור, היה המקום מדוכלך.

אין לנו טענות עליו, אבל במציאות הוא לא ספר,

ולכן אסור לו לברך ולספור בשאר הלילות.

על פי דברי הזוהר הקדוש, יש שאמרו שאסור לבוא ולעשות מצווה במקום לא נקי.

אבל הדברים לא מוסכמים.

יש בזה מחלוקת גדולה בין הפוסקים.

תראו בדברי הביאור הלכה, בסימן תקפח,

שם הדוגמה של הביאור הלכה,

אדם שנמצא בבית הסוהר, מקום לא נקי,

ויש לו שופר.

לברך, ודאי שאסור לברך. התורה אסרה, והיה מחנך הקדוש.

האם יש תועלת?

האם הוא יכול לקיים את המצווה באותו מקום שהוא לא נקי?

האם מצוות צריכות כוונה?

בשעה שהוא בא לתקוע, הוא מכוון לעשות מצווה.

האם גם הכוונה ל...

לעשיית המצווה, כמוה כדברי תורה או ברכה,

וגם זה אסור לו,

לחלוקת גדולה על הפוסקים,

ולהלכה אנחנו פוסקים לו שכן יתקע.

או, יש לו שם ארבעת המינים, לולב וארבעת המינים יש לו.

שוב, גם בזה תאמר לו שאין עניה.

בדרך כלל בארץ ישראל אין את הבעיות האלה.

הסיבה היא,

כמעט בכל בתי הסוהר יש בית כנסת,

וגם לאותם העצירים שנמצאים או בבית המעצר או בבית הסוהר, מרשים להם ללכת להתפלל שחרית,

מנחה וערבית.

ואז הוא מגיע לבית הכנסת,

שם הוא יכול לברך המוציא, ברכת המזון, שם אין ריח,

יכול לברך על נטילת לולב,

יכול לעשות כל מצווה.

בדרך כלל יש אפשרות כאן,

אבל כל זה טוב בבתי הסוהר.

אבל אם האדם הזה נפל בידי השב״כ,

שם בשב״כ יש אנשים שמנותקים מהדת.

אין להם לא דת ולא דין. איך אומרים בעברית? אין להם אלוקים.

האדם הזה שום דבר, שם אין לא בית כנסת ולא דבר אחר.

וזרקו אותו לאיזה מקום מלוכלך, איזה מקום.

שם תחול השאלה הזו שאמרנו, ושוב להלכה,

אין ברירה, שעת הדחק, נסמוך על דברי המקלים,

ונאמר לו שיספור בינתיים ללא ברכה. כמובן, נברך אסורא לבדיקול עלמא.

שיספור, אולי יש תקווה, אולי יציל את הימים הבאים.

עוד דוגמה, שגם בה יכולה להיות בעיה,

אדם שקרה לו אסון ואחד משבעה הקרובים, האבא או מישהו אחר, נפטר.

ברגע שהוא מקבל את הבשורה,

הוא נחשב לאונן,

והאונן פטור מכל המצוות, כולל גם מצוות ספירת העומר.

מנין לנו?

התורה אמרה, ובלכתך בדרך.

מכאן למדו חכמינו, העוסק במצווה פטור מהמצווה.

הרי אותם האבלים,

התורה מצווה אותם בחומש שמות פרשת משפטים,

לא תלי נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא.

יש מצווה לקבור את המת.

כיוון שהוא עוסק במצוות קבורת המת,

לכן אותו האונן עוסק במצווה, פטור מהמצווה,

כמו שהגברה הסבירה בסוכה כה.

ובלכתך בדרך, בלכת דידך ודמחייבת.

אז אתה חיה במצוות.

אבל אם האדם הזה עוסק במצווה, פטור מהמצווה, ולכן כל אותם שבעה קרובים עד הקבורה דינם כאוננים ופטורים מכל המצוות.

הוא מורעב,

רוצה לאכול, או שהוא צמא, רוצה לשתות מים.

אסור לו לברך.

לא ברכה ראשונה,

לא שהכול ולא בורא נפשות, לא המוציא ולא ברכת המזון.

וכן כל כיוצא בזה, בכל המצוות שבתורה,

לא רק שלא חייב,

אלא מרן פוסק שאסור לו לעשותם.

מרן מדבר בהלכות האלה

גם באורח חיים סימן ע' א' וגם ביורא דעה סימן שמ' א'.

ובשני המקומות מרן מדגיש לנו את ההלכה האמורה,

כיוון שלפי דברי הירושלמי,

כשהוא עוזב את מצוות קבורת המת והולך להתעסק במצוות אחרות,

הולך להתפלל,

לקרוא תהילים, ללמוד חוק לישראל,

או לספור ספירת העומר,

הוא מזלזל במת, כאילו לא אכפת לו שאבא שלו שוכב ככה מת,

הוא לא דואג לקבורה,

לא דואג ללוויה,

אלא הולך ועושה מצוות.

ולכן בגלל הביזיון, לכן לא רק שלא חייב,

אלא להלכה אסור לו לברך, אסור לו לעשות מצוות אחרות.

ולכן גם פה אצלנו, לענייננו,

כל זמן שהוא אונן,

לא יספור ספירת העומר.

גמרו את הלוויה, הכל נגמר,

סיימו לפני שקיעת החמה,

צריך מיד לספור בלי ברכה,

כדי להציל את הלילות האחרות.

בדרך כלל האבלים באותה השעה מבולבלים מאוד, חשך עליהם עודמם, מבולבלים.

ולכן לא עולה בדעתם העניין הזה.

מי שנמצא לידו, ליד האבל,

נניח מגיעים לבית סעודת הבראה,

ועדיין לא שקעה השמש,

יאמר לו מי שנמצא לידו, תעמוד כעת, תברך.

אם זה בלילה, יברך.

אם זה ביום, שיספור מיד, בלי ברכה,

כדי להציל את הלילות שאחרי.

אבל אם חלילה האסון קרה בצורה שגם יממה שלמה,

לא יצליחו לקבור את הנפטר.

מסיבות טכניות,

יותר מ-24 שעות רצוף הוא היה אונן,

ולכן לא יכל לספור ספירת העומר כשהיה אונן.

מ' אלה, לילות שאחרי, יספור ולברכה.

שוב הוא יגיד לך, מה אני אשם? קרה אסון, קרה כך וכך.

אין לנו טענות עליו, זה לא עונש.

ולכן אנחנו מדגישים לו, במציאות הוא לא ספר יממה שלמה, לא לילה ולא יום,

ולכן בשאר הלילות

ימשיך ויספור ללא ברכה.

הפנים מאירות דן כשיש חברה קדישה טובה.

הגמרא לא כותבת את המילים חברה קדישה,

אלא הגמרא מביאה דוגמה כשהגופה, המת, נמסר לכתפים.

זאת אומרת,

מה החובה של המשפחה? לקבור את המת.

אותם חברה קדישה, אותם הכתפים, הם יעשו את הכול.

למה קראו לאנשי חברה קדישה כתפים?

אז היו מרימים את הארון על הכתף.

על שם זה קראו להם כתפים,

אז הוא התנתק.

יש מישהו אחר שיעשה במקומו את המלאכה הזו, ולכן הוא מתחייב במצוות.

כל הטעם הוא למה פטרנו את האונן.

אמרנו, העוסק במצווה, פטור מהמצווה.

אבל כאן הוא כבר לא חיה במצווה. הוא מסר את המצווה הזו, שלוחו של אדם כמותו.

יש מישהו אחר שעושה את זה,

ולכן במקרה הזה הוא מתחייב במצוות.

מזה למד הפנים מהירות. בכל מקום שיש חברה קדישה מסודרת שיכולים לעשות את הכל,

הוא מתחייב במצוות.

עוד מגדולי האחרונים הלכו בעקבותיו בנושא זה.

אבל היום בדור שלנו זה לא שייך.

היום בדור הזה,

עד סתימת הגולל,

כולם בחזקת אוננים שפטורים מהמצוות.

מה נשתנה?

מה ההבדל בין הדורות ההם לדור הזה?

ההבדל הוא כך.

בזמנם לא היה את מכשיר הטלפון,

ובפרט הנייד לא היה קיים.

ברגע שהוא מסר לכתפים, זהו, הם עושים את הכל.

הוא לא יודע משום דבר, אין לו שום אחריות יותר.

אבל היום כל דבר ודבר הם שואלים אותך, אותם אנשי חברה קדישה.

אפילו אם נאמר, אנשי חברה קדישה הם אנשים טובים מאוד.

עושים מלאכתם באמונה.

כל דבר הם עושים על פי כללי ההלכה.

אפילו, אחי, יש דברים שהם צריכים להיוועץ עם המשפחה,

כך שגם המשפחה כל הזמן נמצאת בתמונה,

והקרובים, אותו הבן, הוא לא מנותק.

כגון

גומרים את הרחיצה, צריך להעצים את עיני המת.

לפני שמעצימים את העיניים,

מביאים את הבן הגדול שיניח מעט עפר על העין, ואחר כך סוגרים,

מעצימים את עיני המת.

רמז לדבר,

ויוסף ישית ידו על עיניך. יוסף היה נחשב כבכור.

אתה רואה שצורכים את הבן,

הם מזעקים אותו, יש לו תנאייד בכיס,

תבוא, אנחנו עוד מעט גומרים את הרחיצה,

מדריכים אותו,

אם הוא לא תבוא, לפחות שירחץ את הידיים, נותנים לו כלי לרחוץ ידיים בסירוגין,

ואחר כך הולך ועושה את הפעולה הזו.

לא רק זה, גם דברים אחרים שהם עושים,

הרבה פעמים הם שואלים את המשפחה.

היום הביטוח הלאומי משלם עבור הנושא הזה,

אבל הביטוח הלאומי משלם רק עבור תכריכין שעשויים מבעד מכותנה.

יש תכריכין יותר יקרים שעשויים מפשטן.

תראו בספר מעבר יבוק, גשר החיים ועוד,

גם הגאון רבי חיים פנאצ'י, בחיים ביד ועוד,

הם מדגישים

שעל פי הקבלה יש תועלת עצומה לעטוף את המת דווקא בתכריכין מפשטן.

והסיבה היא,

המת, כשמסתובב שם בעולם האמת,

אותו הלבוש, אותם התכריכין,

בזה הוא מתעטף גם שם.

רמז לדבר, מהמעשה המפורסם של הגמרא בברכות יח,

שם שתי רוחות היו מספרות זו לזו,

אמרה לה, בואי נשות בעולם ונשמע מה פורענות באה לעולם,

ענתה לה, אני לא יכולה לבוא,

למה שהיא קבורה במחצלת של קנים.

אתה רואה שאותו מלבוש הוא שבו היא מטיילת,

וכאן היה לה ביזיון להסתובב עם דבר כזה.

כך שלמעשה כל מת שהשאיר עיזבון ורוצים לעשות לו נחת רוח צריך להשתדל לעשות לו את הדבר הזה אבל

אנשי חברה קדישה הם לא יודעים מה המחשבות של הבנים השאיר כסף, יש לו עיזבון, לא השאיר אז הם שואלים אותם הם מסיימים את הרחיצה לפני שבאים לבוא ולהלביש אותו בתכריכים שוב, אם הבן לא נמצא,

מרימים לו טלפון.

אם הטלפון, אם הנייד הזה הוא כל הזמן נמצא בעניינים

ניקח לו פשתן, אתם תשלמו יותר?

אומרים כן, כן, לא, לא.

אותו דבר גם לגבי חלקת הקבר.

הרי אסור לקבור רשע ליד צדיק.

צריך כל אחד ואחד לפי המעשים שלו. אבא שלהם היה ירא שמיים,

צריך לתת לו חלקת קבר,

מקום שכולם בני תורה,

כולם יראה שמיים.

שוב, גם זה על חשבון ביטוח לאומי.

אבל לפעמים המשפחה רוצה שיקברו אותו בחלקה יותר מיוחסת, יותר טובה.

במקרה הזה זה עולה יותר ממון. שוב,

הם מדברים איתו. אתם רוצים חלקה זו, חלקה אחרת?

מדברים איתם משא ומתן.

נכון שאת הביצוע,

את הפעולה להוריד אותו לתוך הקבר,

את זה הם עושים,

אבל כל מה שמסביב לזה הם שואלים את המשפחה, כך שהוא לא מנותק.

אז היה מוסר לכתפים, גמרנו, לא היה לה שום קשר.

היום הוא לא מנותק.

זאת ועוד.

להדביק מודעות,

את זה לא עושים אנשי חברה קדישה.

אפילו אם יש לחברה קדישה, יש להם דפוס.

ידפיסו לך מודעות כמו שאתה רוצה,

אבל איפה להדביק את המודעות?

הבנים יודעים.

הבנים, אתה שואל אותו,

איפה אבא שלכם היה מתפלל? איפה החברים שלו?

הם יגידו לך, היה מתפלל במוסיוף.

תלך, תדביק שם את המודעות,

כל החברים שלו יבואו, 200 חברים יבואו ללוויה,

יחלקו לו את הכבוד האחרון.

או, אם הוא היה עובד,

היה לו מכולת בארמון הנציב או בגילה,

הם מדביקים שם, באותו אזור, אנשים הכירו אותו,

נהנו מהמכולת שלו, כולם יבואו, יחלקו לו את הכבוד האחרון.

אנשי חברה קדישה, הם איפה יודעים?

מנין להם?

איפה הוא היה מתפלל בחול?

איפה הוא היה מתפלל בשבת?

איפה היה לו מכולת?

מה הוא עבד?

כל הדברים האלה, דברים שרק המשפחה יכולה לדעת,

יכולים לארגן את הדבקת המודעות, לחלוק לו את הכבוד האחרון בדרך הנכונה,

כך שגם כשיש חברה קדישה של אנשים בני תורה,

שאת מעשי הקבורה, את הרחיצה, את הדברים האלה הם עושים בצורה נכונה, בצורה מקצועית,

אבל את הדברים האחרים, את זה רק המשפחה יכולה לעשות.

זאת ועוד,

היום זה ראש חודש, אסור להספיד,

אבל ימים רגילים,

לא רק שמותר, אלא מצווה להספיד.

כמו שנאמר שם, אחים לי בהספדי דעתם קעימנה.

יש תועלת, יש נחת רוח לנפטר בהספד.

אם אתה אומר, אין לנו אנשים שיספידו,

מי יספיד?

אז זה אומרים לך, יש אחד מאנשי חברה קדישה שיספיד.

בדרך כלל, אותו האדם,

יש לו הספיד קבוע.

איך אומרים? תקליט, יש לו...

והוא חוזר, לכולם הוא אומר אותו דבר

עבד חסיד מן הארץ, ישר באדם עין, הוא חוזר על הכל

האנשים, זה לא מדגדג אותם, לא מעורר

לעומת זה,

אם אתה תביא את הרב שלו,

הרב שהכיר אותו, ידע את המעלות שלו,

יבוא, ידבר דברי תורה, דברי אלוקים חיים,

יעורר את הלבבות, ייתן שאגה אחת,

ימיס את הלבבות למים

דבר כזה שכולם יחזרו בתשובה בזכות זה, בוודאי שיש תועלת רבה ועצומה לאותו הנפטר.

אנשי חברה קדישה לא יודעים, מי הוא למד, האדם הזה? הם לא יודעים.

הבנים, המשפחה, הם יודעים.

אז הם יכולים ללכת לפנות לרב ראובן, לרב שמעון, לרב לוי,

יספרו לו מה שקרה,

מבקשים ממנו, רבנו תבוא, תגיד דברי הספד,

מודיעים לו מתי ההלוויה,

מי יבוא לקחת את החכם, וכן הלאה, מסדרים גם את הצדדים הללו.

שוב אתה רואה,

יש חברה קדישה, אנחנו סומכים על החברה קדישה בדברים רבים,

אבל יש דברים שהם לא יודעים, לא מסוגלים לדעת.

לפעמים אותו הנפטר היה תמיד חכם,

אז יש לו תלמידים שלמדו אצלו, התלמידים שהם עצמם תלמידי חכמים,

הם אמורים להספיד. שוב, מי יסדר את הרשימה?

מי ראשון? מי האחרון? איך יהיה?

כל הדברים האלה, המשפחה מעורבת בהם,

ולכן זה עדיין בגדר אונן,

או עדיין בגדר עוסק במצווה, פטור מהמצווה.

לפי הפשט,

אפשר להוריד אותו לקבר, ואין חובה לומר כלום.

אבל לפי הקבלה,

טוב שעשו לו שבעה הקפות.

עושים שבעה הקפות באמצע,

לא רק שאומרים יג מידות וכולי,

אלא גם אומרים את הפסוק בדיוני הפלגשים, אשר לאברהם נתן אברהם מתנות,

לוקחים מטבעות של אגורות וזורקים וכולי.

יש סדר מיוחד שכתבו המקובלים, מעבר יבוק ועוד.

ואל מלך יושב על כיסא רחמים האחרון, אחרי שבע הקפות,

מגיעים ליג מידות, השם השם אין רחום וחנון,

ואז מורידים את הארון, מורידים את הגופה לקבר.

זה מה שעושים לחלק מהנפטרים.

בדרך כלל אנשי חברה קדישה לא עושים את זה לכל אדם.

אבל אם האדם הזה היה יהודי ראש שמיים וכולי,

באה עם המשפחה ואומרים לאנשי חברה קדישה.

אתם עשרה, אתם עניין,

אני משלם לכם.

זה ייקח עוד חצי שעה, עוד ארבעים דקות,

אני אשלם לכם, נפצה אתכם,

ואז שוב,

אתה רואה שהם מעורבים עד זיבולה בתרייתה, כמו שהגמרא אמרה על הפסוק, על זה תתפלל אליך כל חסיד לעת מצוא, זו קבורה.

ולכן אי אפשר לומר,

חברה קדישה יעשו את הכל.

יעשו את הכל, השאלה, איך יעשו את הכל?

יש אפשרות לעשות כך,

ויש אפשרות גם לעשות יותר טוב בצורה אחרת.

ואת זה הבנים,

המשפחה הם שנותנים את ההנחיות בדברים הללו, ולכן בלי ספק,

היום, עם המהפך שנעשה עם הטלפון, עם הנייד,

ברור לנו כשמש שעדיין הם בגדר אוננים,

עד סתימת הגולל. סתימת הגולל הכוונה היא מנחם.

את הבלוקים אחרי שסתמו את הגולל אז הם סיימו את האוננות

מתחילים שבעה ימי אבלות ואז הוא כבר חייב במצווה. ולכן,

ספירת העומר אינה יכולה להיות לפני כן הוא עדיין אונן אלא רק אחרי סיימת הגולל אז יעירו את תשומת ליבם של האבלים שמיד יספרו ספירת העומר כדי להציל את הימים הבאים אבל הם לא הספיקו, יממה שלמה לא ספרו את העומר

עד שגמרו את הקבורה נעשה שעה שמונה בלילה

זהו, זה הפסידו את הימים הבאים אין להם את האפשרות,

לא יכולים להמשיך ולספור בברכה שוב זה לא עונש, אנחנו לא מענישים אותם אבל בפועל הם לא ספרו אם ספרו בפועל בלי ברכה

יכול להיות שהצילו את הימים הבאים שעשו שאלת חכם,

ייתכן לפעמים אחד מהאחים הוא אדם שלא מבין

הרבה תמים גדול פתי התמים הזה שום תפקיד לא נותנים לו לא ללכת לחפש ספדנים אפילו להדביק מודעות לא סומכים עליו

אחד כזה אין לו מה לעשות נתנו את התפקיד לחברה קדישה אחד כזה יכול להיות שכן יהיה חייב במצוות אבל יוסיף דעת יוסיף מכאוב האח האחר שהוא יודע עפרית גדול אז כל דבר הוא מעורב בו

הוא כן ייקרא בגדר אונן וכמו שאמרתי היום החברה קדישה

בכל כמה דקות הוא שומע בכיס את הצפצוף של הטלפון הנייד שואלים אותו בדבר כזה, דבר אחר הם מערבים אותם בכל הדברים כמו שאמרתי זה נפקא מינה גם לדיני ממונות שלהם והם חייבים לשאול את המשפחה בכל דבר ודבר כך שהיום המציאות השתנתה גם על איבדי הפנים מהירות

עדיין לא שייך לומר בזמן הזה את הנקודה של נמסר לכתפים. כל הפוסקים דיברו על דברי הפנים מהירות, כולם הלכו באותו כיוון אבל המהפך שנהיה בעשר השנים האלה

עד לפני עשר שנים הטלפון הנייד היה דבר נדיר, רוב האנשים לא היה להם את זה,

היום יותר מ-90% מהאנשים יש להם את הנייד בכיס כך שהיום כמעט

כולם לצערנו יש להם את הבעיה האמורה שהם בגדר אוננים כך שאי אפשר לפטור אותו מחובת ככבוד תקברנו כל מה שמסביב לזה זה מחייב אותו ולכן הוא מנוע עדיין לספור את העומר אלא כמו שאמרנו רק אחרי הקבורה יזכירו לו מייד כדי שיציל את הימים שאחרי.

אבל זה אחד לא קורה?

גר שמתגייר

הגר הזה עשה את הטבילה הכל היה בסדר מאה אחוז ואחרי הטבילה הוא שואל אותך

אני הלילה מברך על ספירת העומר או לא?

אתה אומר לו לא שבע שבתות תמימות תהיינה

אז הוא מייד אומר לך הגר תשמע נכון שרק היום בית הדין לקח אותו ועשו את הטבילה

אבל יש לי עדים אני הייתי בא כל לילה לברוכוף והייתי סופר יחד

יחד עם כולם הנה הם עדים הם שמעו אותי כל לילה אני ספרתי

מה שהוא ספר זה היה גוי היה אפס

כן, זה לא נחשב כספירה,

אלא רק הלילה הוא מתחיל מחדש.

דבר כזה מחדש, אין בו עת שבע שבתות ימימות תהיינה,

ואני בא דבעל הלכות גדולות, אסור לו לברך,

אלא גם בזה, כמו שאמרנו קודם,

יאמר לחזן, כוון עליי ותוציא אותי ידי חובה.

הוא הדין גם לגבי ילד קטן.

ילד קטן שנעשה בר מצווה ולא ספר,

גם בו יחול אותו כלל.

אם הילד הזה עדיין לא נעשה בר מצווה,

אלא הילד הזה בן עשר,

הוא בא, רוצה לספור הלילה ספירת העומר.

אתה יודע ששלשום הוא לא ספר.

אפילו אחי שיברך לספור, אין לנו בעיה איתו.

לא מבעיה אם קרה הדבר באונס,

אפילו אם הוא אומר לך את האמת. אתה שואל אותו, תגיד לי,

יום ראשון לא ראיתי אותך בבית כנסת.

אתה ספרת ספירת העומר? הוא אומר לך, לא. אתה אומר לו, למה לא? למה לא באת?

הוא לא משקר עליך. הוא אומר, תראה, שיחקנו כדורגל,

אני הייתי החלוץ המרכזי.

אם הייתי עוזב, היו מפסידים הקבוצה שלי, לא היינו מקבלים את הגביע.

כך הוא אומר לך את האמת, בתמימות, ככה.

אז אתה יודע שהוא לא ספר לא לילה ולא יום,

וזה היה שוגע קרוב למזיד,

אבל סוף סוף הוא ילד.

ולכן לילד הזה אנחנו יכולים להקל,

לברך ולספור ספירת העומר.

הרי לפי דברי

התוספות בערובין צדיק ו',

האבא חייב לחנך את הבן בכל המצוות,

חוץ מעליו לא תישא. בזה האבא לא חייב לחנך, אין לילד עוון לא תישא.

ועל פי זה פסק

בספר עקבי חיים,

הגאון רבי גירשון לפידות היה מגדולי הדור לפני שישים שנה.

הוא היה רב של שכונת בית ישראל, היה ענק בתורה.

הוא אמר שאומרים לילד הזה שימשיך ויספור ספירת העומר בברכה.

מהרמב״ם לא משמע כך.

בדברי הרמב״ם משמע,

הוא אומר ששלושה ילדים שאכלו ביחד יכולים לזמן,

אבל אם הם עשרה,

לא אומרים להם שיגידו נברך אלוקינו.

וכך ברן פסק,

בהלכות זימון, סימן קצ״ט.

אם נאמר שהרמב״ם ומרן סוברים כמו התוספות,

מה אכפת לך שהילד הזה יגיד דברך אלוקינו, שיגיד שם שמיים?

הרי אין לו איסור ברכה לבטלה.

כנראה שהרמב״ם לא נוקט כך.

מכל מקום,

כאן אצלנו אמרנו שהרמב״ם, התוספות ורוב הראשונים סוברים,

שכל לילה מצווה בפני עצמו.

נכון שאנחנו הגדולים,

אנחנו פוסקים ספק ברכות לעקל חוששים מאוד,

אבל לגבי הילד לא יחול הכלל הזה.

שהרי,

מרן כתב בסימן רס״ט,

כל מקום שיש מחלוקת ויש מי שמתיר לגדול,

אפילו אם ההלכה לא כן,

אנחנו סומכים על מאן דאמר להתיר לילד הקטן.

כאן יש הרבה פוסקים שאומרים כל לילה מצווה בפני עצמו,

ולכן אין בעיה בדבר.

יהיה אפשר מעיקר הדין להתיר לאותו הילד למרות

שדילג יום אחד או שניים,

אפשר להתיר לו שימשיך ויספור בשאר הלילות בברכה.

במה דברים אמורים? בילד בן עשר.

אבל אם הילד הזה נולד בראש חודש אייר,

והלילה הזה הוא יהיה בר מצווה.

אתה שואל אותו, שבועיים, ספרת?

הוא אומר לך את האמת, יום ראשון אני לא ספרתי, יום ראשון היה משחק כדורגל.

זהו.

אם כך,

בוודאי שמהלילה והלאה לא יוכל לברך. כמו שאמרנו, בגר,

אותו דבר גם כאן, אין כאן תמימות,

אתה אומר לו שלא יברך,

בזה אין מחלוקת.

מתי יש מחלוקת?

אם הילד הזה היה ילד טוב ירושלים.

הנער הזה, שהלילה הזה הוא אמור להיות בר מצווה,

הוא כן ספר כל הלילות.

התפלל איתנו כל לילה,

שמענו אותו סופר.

היום יום אחד לעומר, היום שני ימים לעומר, הכול היה בסדר.

האם אפשר לחבר את מה שהיה עם מה שיהיה,

וזה נקרא תמימות או לא?

בזה יש לנו מחלוקת גדולה בראשונים ובאחרונים.

דן בזה הגאון, בעל פרי הארץ,

הגאון חידה ברכי יוסף, שערי תשובה על המקום, וכל האחרונים העריכו בשאלה הזו.

הרבה מהפוסקים אומרים שאינו רשאי להמשיך ולברך,

אלא צריך להמשיך בשאר הלילות ללא ברכה. טעמם ונימוקם.

מה שהוא ספר קודם זה דבר אחר,

וזה דבר אחר,

ואין כאן רציפות.

שהרי ילד קטן לא יכול להיות חזן,

כמו שמרן אמר בסימן נה.

ילד קטן לא יכול לברך ברכת המזון ולהוציא אותי ידי חובה.

ילד קטן לא יכול לעשות קידוש,

גם לא לאימא,

לא קידוש ולא הבדלה.

מרן כתב בסימן תקפט,

ילד לא יכול לתקוע לנו בשופר,

גם בדיעבד שתקע זה אפס.

או בהמשך, בתרפט, מרן אומר,

ילד קטן לא יכול לקרוא לנו את המגילה.

אין אפשרות, הוא לא יכול להוציא אותנו.

לא רק כלפי אחרים,

גם כלפי עצמו יחול אותו כלל. כגון

ילד שבר מינן נעשה יתום בגיל יומיים.

הילד הזה הוא בכור.

מגיע הלילה לגיל בר מצווה.

אני אומר לו, ברוך השם, אתה כבר בר מצווה, אתה בכור.

יש כאן כהן, בוא תיתן לו,

תקיים את מצוות פדיון הבן,

תפנה את עצמך.

מה הוא עונה לי?

הוא אומר, תראה, הייתי בגיל עשר, אני כבר נתתי לו, שילמתי לו.

אבא שלו השאיר לו עיזבון, היה עשיר גדול, נתתי לו.

תגיד לו, אז היית ילד קטן.

מה שעשית אז הדרבנן לא יכול להועיל לדאורייתא.

אבל כבאיגר בסימן קב״ו אומר דוגמה אחרת.

הנער הזה, שהלילה הזה הוא בר מצווה,

הוא ישב ואכל.

בשעה שבע הוא אכל וסבע וברך ברכת המזון.

כעת בשעה שמונה אתה אומר לו

אתה צריך לברך ברכת המזון, אתה אכלת ושבעת.

אז הוא אומר לך, אבל אני בירכתי בשעה שבע. הנה, יש עדים.

אתה אומר לו, בשעה שבע בירכת, היית עדיין ילד קטן.

כעת אתה גדול, אתה שבע, תברך.

אם רבי נח חולק עליו, הוא אומר, מה שהתורה אמרה,

ואכלת ושבעת, אם הוא אכל בזמן שהוא חייב,

יש גם חובה מן התורה וברכת.

כאן הוא אכל בזמן שהיה פטור.

יש ביניהם מחלוקת, הנפקא מינה גם לאונן שאכל,

ולא ברך, האם ברכת המזון שלו דאורייתא או לא.

כל זה שנוי במחלוקת.

המחלוקת מסתעפת גם פה.

אם תלך לפי הרמב״ם וראביה של ספירת העומר דאורייתא,

מה שהוא ספר הילד הזה שבועיים,

זה היה דרבנן.

איך תחבר את מה שספר את הדרבנן עם ההמשך שזה דאורייתא,

שבע שבתות תמימות?

יותר מזה,

גם אם תלך לפי שיטת הרן ורוב הפוסקים,

שספירת העומר דרבנן.

קודם הדרבנן שלו היה חלש מאוד, תרא דרבנן.

וכעת זה חד דרבנן.

אין תרא דרבנן מוציא חד דרבנן.

התוספות אמרו את זה במגילה יט, לגבי מקרא מגילה.

המשנה אומרת לנו שם,

שילד קטן לא יכול לקרוא לנו את המגילה. שואלים התוספות, למה? מדוע?

הרי אנחנו חייבים מדרבנן, וגם הוא חייב.

שנינו אותו דבר, אתה דרבנן ומפיק דרבנן.

מתרצים התוספות.

במצווה דאורייתא שלנו, אצל הילד יורד את דרבנן.

מגילה שאני חייב רק מדרבנן,

אצל הילד זה יורד דרגה וזה תרא דרבנן.

ואין תרא דרבנן, החיוב החלש הזה יכול להוציא חד דרבנן.

אם כך,

ספירת העומר שלנו זה דרבנן, אצל הילד זה תרא דרבנן.

ואין תרא דרבנן יכול להוציא חד דרבנן.

ולכן,

הרבה מגדולי המחוסקים אומרים,

אסור לו להמשיך לברך,

אלא ישמע את הברכה מהחזן.

אבל גם בזה יש חולקים.

החולקים מצטטים את מה שכתב ארי אנגל,

שהחובת חינוך שיש לאבא זה גם אחרי גיל הבר מצווה.

הרבה מגדולי האחרונים הלכו בדרך הזאת, תראו תשובה בספר אור לציון של מורנו חכם עין ציון,

גם הגאון רב חיים קלייבסקי ייבדל לחיים,

גם הוא

בחיבורו על מסכת תפילין, גם הוא כותב את הרעיון הזה,

שלא רק עד הבר מצווה האבא צריך לחנך, אלא גם אחרי.

הוא מביא לזה ראייה בקידושין כט.

שם הגמרא בריתה אומרת, אדם שזכה נולד לו בן,

הוא חייב בבן הזה למול אותו,

אם הוא בכל לפדות אותו,

ללמדו תורה, ללמדו אומנות, שחייה ולהשיאו אישה.

מתי צריך לחתן אותו? בגיל עשר? לא.

המשנה אמרה, באבות פרק ה', בין שמונה עשרה לחופה.

מה אתה אומר לי?

אתה חייב להשיאו אישה,

הנביא אומר, קחו לפניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים.

מה אתה מחייב אותי?

אני אמרתי ביום הבר מצווה,

ברור שפתרני מעונשו של זה.

מה אתה מחבר אותי, אתה אומר, תשלם עליו, תקנה לו דירה,

מה זה קשור?

אלא ודאי.

מצווה שהבן לא מסוגל לבצע בעצמו,

הוא צריך את העזרה של האבא,

גם אחרי הבר מצווה לאבא יש מצווה להמשיך ולחנך אותו ולעזור לו.

להתחתן בגיל 18,

הילד לא מסוגל לבדו לבצע את הפעולה הזו,

ולכן אין ספק שהאבא חייב לעזור לו.

אותו דבר גם פה.

הנער הזה שנעשה הלילה בר מצווה,

הוא לבד לא יכול לספור את ספירת העומר בברכה.

הוא צריך את העזרה, את החינוך של האבא.

האבא יבוא ויגיד לו,

וממילא הוא מתחייב גם בשאר הלילות בברכה.

גם על המהלך הזה יש חולקים, אבל יש לנו כאן ספק ספיקה.

הספק הראשון,

אולי כל לילה מצווה בפני עצמה, כמו שאמרו הרמב״ם,

התוספות ורוב הפוסקים.

אפילו אם תאמר שבע שבתות תמימות,

אבל אולי תראה דה רבנן, מועיל אחא דה רבנן, כמו שאמרו, בעל העיטור והרן.

ושמא יש חינוך גם אחרי הבר מצווה.

על פי הספקי הספקות האלה, אם ירצה הילד הזה שהלילה נעשה נער בר מצווה,

אם ירצה לברך, יש לו על מי לסמוך,

לא נמחה בידו.

אפילו אם הילד הזה אומר לך, תשמע, אני בלאדי.

הבלאדים הולכים רק לפי הרמב״ם.

אז לפי הרמב״ם ספירת העומר דאורייתא.

אם כך, מה שהיה קודם זה דה רבנן.

אז איך הדה רבנן יועיל את דאורייתא?

תענה לו, אתה בלאדי הולך לפי הרמב״ם?

הרמב״ם בתשובה כותב שספירת העומר לא צריך תמימות.

כל לילה מצווה בפני עצמה.

אין מילה, גם לפי הרמב״ם הוא יכול להסתדר ולהמשיך לספור ספירת העומר,

בברכה בשאר הלילות.

אם הוא רוצה להחמיר, לעקוף את המחלוקת,

עצה פשוטה מאוד. יאמר לחזן,

כוון עליי, תוציא אותי ידי חובה.

זה מה שכדאי הכי קל, הכי פשוט,

לעקוף את כל המחלוקות.

אבל אם הוא רוצה בעצמו לברך ולספור,

לא מוחים בידו,

כי הפרי חדש בהסבר דברי תרומת הדשא ומרן אומר לנו כאן כלל, כשיש לנו ספק ספיקה,

זה מחייב, הספק ספיקה הזה לחומרה מחייב אותו לספור,

וזה שואב אחריו גם את הברכה,

ולכן להלכה, אם ירצה לברך,

יש לו על מי לסמוך,

וזה לא משנה אם הוא נעשה בר מצווה הלילה,

בליל ראש חודש,

או שבעוד שבוע-שבועיים, זה לא משנה התאריך.

לעולם,

על פי הספק ספיקה האמור,

מעיקר הדין, אם ירצה לברך,

יש לו על מי לסמוך.

אבל לכולנו,

אנחנו ברוך השם גדולים,

לכולנו יש את החובה שבע שבתות תמימות,

ולכן כל אחד ואחד צריך להיזהר שלא יאבד אף יום מכל 49 הימים האלה.

לא רק על פי דברי בעל הלכות גדולות, שאמרנו שבע שבתות תמימות,

אלא גם המקובלים אמרו,

אדם שזכה,

ספר ספירת העומר כל הימים,

לא החסיר אפילו יום אחד,

והגיע

לחג השבועות, ראוי הוא לחג מתן תורה לקבלת התורה.

אבל אדם שהחסיר יום כאן, יום שם, לא ספר,

מגיע לחג מתן תורה,

חסר לו חיסרון מהותי.

ולכן כל אדם יעשה כל מאמץ לא להגיע למחדל הזה, לא להגיע לפשלה הזו.

הפתרון הוא קל מאוד.

כשאדם מתפלל מדי לילה, מתפלל תפילת ערבית במניין,

יחד עם המניין, גם הוא סופר איתם ספירת העומר.

אדם שמתעצל ואומר, אני עייף, קשה לי ללכת להתפלל במניין. נתפלל ביחיד.

הוא אומר לך, תפילת ערבית רשות, והוא מתפלל ביחיד.

בדרך כלל, אלה שמתפללים ביחיד,

במקרה לא טוב הם שוכחים לגמרי את ספירת העומר.

במקרה הטוב שכן זכר,

הרבה פעמים הוא שוכח את המספר המדויק.

כאן בבית הכנסת, אם הוא ישכח,

אם הוא יגיד היום 12 יום,

צעקו עליו, כולם סופרים את המספר המדויק.

שם בבית, מי יצעק עליו? אשתו לא יודעת כמה המספר לעומר.

אין דורש, אין מבקש, ואז הוא יכול להסתבך.

אדם שכן בירך וספר, אבל ספר טעות,

זה כאילו לא ספר.

בשאר הלילות לא יוכל לברך בשום אופן.

ולכן, בימים האלה כל אדם חייב

לקבל על עצמו לא להתפלל ביחיד, אלא ישתדל להתפלל במניין.

זאת ועוד,

אלה שמתפללים במושא יוף מוקדם,

יש אנשים שקשה להם להתפלל מאוחר.

לחכות עד שבע וחצי זה מאוחר מאוד.

צריך לשמוע את החדשות של שעה שבע.

איך הוא יכול להחסיר מהדורה שלמה?

ולכן מתפללים מוקדם,

רבע לשבע גמרו עלינו לשבח של ערבית, הולכים הביתה.

נו, הולכים הביתה, מה יהיה על ספירת העומר?

חלק יזכרו, חלק לא.

ולכן צריך היה להושיב את האנשים האלה,

שישבו, ילמדו עד שיהיה צד הכוכבים,

כדי שיברכו על ספירת העומר בזמן שהכול יהיה בסדר,

שלא יבואו לידי תקלה, כמו שהדגשנו,

שבע שבתות תמימות תהיינה.

אדם צריך להקדים רפואה למכה, ואז בעזרת השם,

יזכה להגיע לחג המתן תורה בעתו, בזמנו, בצורה מושלמת.

הלילה הזה, היארצייט של הגאון,

רבי עקיבא יוסף שטיינזינגר.

הוא היה מתלמידי הכתב סופר והגיע כאן לירושלים,

ועשה גדולות ונצורות כאן בארץ ישראל.

הרב מאס בארץ ניכר,

היה לו שמה תפקיד מכובד, הוא היה רב,

ובא לירושלים, עיר הקודש,

וכאן הרביץ תורה.

הרב היה נועז ואמיץ.

גם בספרים אתה רואה שהרב היה מקורי בפסיקה שלו.

הוא כותב גם בספרו, הלב העברי,

גם בספר שאחריו, בית יוסף החדש, הוא כותב שם פסקי הלכה,

שלא כל הפסקנים, גם אם הם חשבו כך,

לא כולם העזו לכתוב את אותם הדברים.

יש לו שם פסיקה בנושא של נשיאת שתי נשים,

על נושא של חרם דרבנו גרשום,

וכן על זה הדרך.

בזמנו, בדורו, התחילו לבנות את השכונות החדשות של ירושלים.

לפני 150 שנה כל היהודים היו גרים רק בעיר העתיקה.

אף אחד לא היה גר במקומות האלה,

כל המקומות האלה הכל היה מדבר שממה.

ואז התחילו לבנות את האזור של כיכר ציון וכו',

ואז הרב התעורר.

האנשים מטיילים, הולכים מעיר העתיקה לרחוב יפו,

והרבה פעמים בשבתות יש להם בכיס חפצים,

מטלטלים,

מוציאים חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים,

עוברים על מה שאמרה התורה בחומש שמות פרשת בשלח, שהוא איש תחתיו,

אל יצא איש ממקומו, דרשו חכמים אל יצא אל יוציא,

ולכן הוא בא ותיקן את העירוב,

והוא הראשון שיזם וביצע את הדברים להלכה ולמעשה.

היה לו ריב קשה עם העסקנים, אותם הגבאי צדקה,

מה שנקראים גבאי הכוללים.

הם היו מחלקים, אם זה קמחטה פסחה או ממון צדקה,

לפי המפתח של המקורבים.

אתם חושבים שזו מחלה של הדור הזה?

תמיד היו חולי נפש כאלה גם בדורות ההם.

הוא לחם בהם מלחמת חורמה.

כתוב בשולחן ערוך, הלכות צדקה, למי לתת, למי לא לתת, יש כללים, מה אתם עושים?

והם לא שמעו לו, רדפו אותו עד חורמה.

הרב סבל לא מעט בגלל ההתקפה הזו על אותם הגבאים.

היה לו עוד דבר נועז.

עד הדור שלו,

כולם היו נמצאים פה בירושלים.

בירושלים לא הייתה פרנסה.

מאיפה היו מתפרנסים?

מקבלים כספי החלוקה.

ואז הרב יצא,

אמר להם, בשביל מה אתם צריכים להתפרנס מהצדקה?

אלה שלא לומדים תורה, מי שלא לומד בכולל,

שילך לעבוד.

מה העבודה?

בואו ונקנה אדמות, בואו ונקים מושבים,

ערים, פרדסים, זה מה שהרב יזם.

לא רק יזם, אלא פנה לרוטשילד ולקח ממנו ממון,

והוא היה מייסדים של פתח תקווה, מלבס.

כך גם בדרום.

יש מושב שקרוי על שמו של הרב,

מושב בני עייש.

עייש ראשי תיבות,

עקיבא יוסף שטזינגר.

היום ברובו יש שם תימנים באותו המושב,

אבל הרב הוא שייסד את המושב הזה.

עד היום יש שם יהודים מראי שמיים שעוסקים בתורה ובמצוות, מקיימים גם את ההלכות התלויות בארץ.

הוא עשה הרבה דברים ושלח את היהודים ששמעו לו,

שלח אותם להתפרנס מיגיעה כפם כדי לקיים גם את המצוות התלויות בארץ,

תרומות, מעשרות וכיוצא בהם.

זכותו יגן עלינו, אמן. בכבוד שלמה, יעלה וימכור רבנו עקיבא יוסף שלזינגר.

איך, כבוד הצדיק,

מי מדאיג?

זכוי. זכוי. מאה ואחד. זכוי למצוות. ציועים עמודיים.

זכוי למצוות. מאה ואחד נכון הצדיק.