איסור מקח וממכר, מדידה, ניפוי קמח והפרשת חלה ביום טוב ובשבת

- - - לא מוגה! - - -

אנשי כנסת הגדולה בתחילת בית שני גזרו את הגזירה של מקח וממכר. הגזירה הזו מובאת בתנ״ך בספר עזרא, שם בפרק י״ג מספר איך הייתה תחילת הגזירה. לא תמיד הגזירה מתקבלת בבת אחת אצל כולם. היו רגילים לפני כן לקנות, למכור בשבת, פתאום אתה אומר להם להפסיק, לא כולם קיבלו את הדברים. ובפרט שהיו באים הרוכלים הגויים היו באים לשם, ולכן בא עזרא וציווה לסגור את שערי החומה, והציב שומרים. ואף על פי כן, היו באים הרוכלים הגויים, היו באים לנים ליד החומה, ואולי מישהו יפתח את הדלת, יוכלו להיכנס, למכור, ואז יהיה מעליהם עזרא. אם יבואו עוד הפעם, יד אשלח בכם. ואז הם נרתעו, יותר לא באו בשבתות, וממלאה, מאז ולפני אלפיים ארבע מאות שנה, עד היום, ברוך השם, עם ישראל שומר את הגזירה הזו, ויש לנו תקנה, שבת, יום טוב, אין, לא מקח ולא ממכר. בכלל, בתוך הגזירה של המקח וממכר, אסרו חכמינו גם לשקול, למדוד, גם המשקל והמידה, זה החלק ממקח וממכר, ולכן גם זה בכלל הגזירה, הן בשבת והן ביום טוב. מרן מצטט לנו את מה שנאמר בבצלם ד'. מרן כותב לנו את ההלכה הזו, גם אדם שרוצה ללוש ולאפות ביום טוב עצמו, ולצורך העניין, הוא רוצה לקחת ולמדוד את כמות הקמח שנחוץ לו בשביל הלחם או העוגה. גם זה אסור מלכתחילה, גם זה אין לו היתר לעשות כן ביום טוב, יום החג, למרות שזה אוכל נפש, ואף על פי כן הדבר אסור. למעלה, בסימן תקד סעיף ד', מרן התיר בתבלין. למה בתבלין מותר ולמה כאן בקמח אסור? ההבדל הוא שם בתבלין אם יהיה קצת יותר האוכל יהיה יותר מדי חריף תקדיח תבשילו. למדתם בכתובות י״ז מה דין אישה שהקדיחה תבשילו. ולכן, כדי שלא יגיע לזה שהאוכל יהיה טוב וראוי לשמחת יום טוב, ולכן לא גזרו חכמים אוכל נפש כזה הדבר מותר. אבל נשאל כן לגבי הקמח, כאן הדבר שונה לגמרי. אתה בא לאפות לחם או עוגה, אם יהיה עוד עשרה גרם קמח או פחות עשרה גרם, כאן זה לא משמעותי. ולכן, כאן הגזרה חלה, למרות שזה לכאורה אוכל נפש, לפי לאחי אסור למדוד את הקמח, כמו שהגמרא אמרה בביצה כט, כך כתבו כל הפוסקים להלכה, וכך המסקנה ל... ולכן, חג השבועות רגילות אנשים להכין לנו עוגות גבינה וכיוצא בזה. איך היא לוקחת קמח? יש לה את השק של הקמח, מכניסה כוס, ומוציאה מהכוס, ממלאת את הכוס קמח. פעמים רבות, כשהיא מוציאה את הקמח, יוצא לה מידה גדושה. יוצא על הכוס כמין גבעה. בימי החול מה עושים? עם האצבע אתה מיישר את הקו, שתהיה בדיוק המידה של כוס, אם זה 200 גרם או דוגמה אחרת. ביום טוב הדבר אסור. כשאתה בא ליישר את הקו, אתה עושה איסור מדידה ביום טוב, וכמו שאמרנו, אם יהיה עוד עשרה גרם, הגבעה הזאת תישאר או לא תישאר, זה לא משנה בטעם של העוגה, עוגת הגבינה תהיה פחות או יותר אותו דבר בין אם היה פחות עשרה גרם או יותר עשרה גרם. ולכן חכמינו גזרו ואסרו, וכך המסקנה להלכה למעשה. כל אדם ילמד בתוך ביתו את ההלכה הזו. אנחנו הגברים לא מתעסקים עם האפייה בכל השנה ולא בימים טובים. צריך להעיר את תשומת ליבה של האישה אם היא רוצה לאפוד ביום החג עצמו, שתשים לב להיזהר, לא להיכשל, לא לבוא לידי איסור. מדידה ביום החג, ביום טוב. אנשים שיש להם תינוקות, הוא קונה קופסת מטרנה, בתוך הקופסה יש לו שם כף שמכילה 200, הצנצנת היא גדולה, אבל הכף הזו מכינה 60 גרם בדיוק. הוא רוצה או בחול או בשבת או ביום טוב, הוא רוצה להשתמש באותה הכף. מותר. הכף הזו לא מיועדת למקח וממכר. זה לא בשביל הירקנים בשוק, אלא כל זה בשביל התינוק, שתדע כמה מטרנה לשים, כמה התערובת של החלב והדברים האחרים, ולכן צריך לדייק בדבר הזה. זה דומה לדוגמה של התבלין. אמנם הצבע של המטרנה דומה לקמח, ולכן עלה בדעתך לאסור. אבל מצד המציאות הוא יותר קרוב בהגדרה מבחינת ההלכה לתבלין. והסיבה היא, אצל הילדים הדור החדש, הנסיכים הקטנים, אתה מביא לו מטרנה, אם זה טעים, ערב לחיכו, הוא אוכל. אבל לפעמים, אם לא שמת בדיוק לפי המינון שהוא אוהב, הוא טעם את זה ולא מצא חן בעיניו, הוא זורק את זה מהפה וזועק זעקה גדולה ומרה. הוא רעב, רוצה אוכל, וזה לא אוכל, זה לא טעים. אם תשים לו בדיוק לפי המינון שהוא אוהב, האמא יודעת את הטעם של הילדים שלה, היא מבינה, מכירה אותם, ולכן כאן אתה חייב לדייק, כאן אי אפשר לעשות בערך. עוגת גבינה אפשר לעשות בערך, אנחנו אוכלים הכול. אבל התינוקות, יש להם טעם אחר, יותר דייקנים, יותר יקים מאיתנו, ולכן אין לך בריאת החייב ליישר את הקו לפי טעמו של התינוק, זאת עוד. למדנו בסימן שכח סעיף יז, עלמה כותב תינוק נחשב כחולה שאין בו סכנה. גם אם הילד הזה ברוך השם בריא, אין לו שום בעיה. הוא צוחק, הוא מחייך, אין לו חום, אין לו שום דבר, אבל המערכת החיסונית של הילדים היא חלשה מאוד. ולכן הילד, התינוק הזה, הוא בחזקת חולה שאין בו סכנה. לחולה שאין בו סכנה בוודאי שלא נוכל לגזור גזירה, לא נוכל לאסור למדוד לו באותה הכף, וכמו שהגדרנו, הכף הזו לא מיועדת לשימוש חוזר, להשתמש בה לא אצל ירקנים ולא מקום אחר, אלא זה מיועד רק לצורך התינוק, לצורך המטרנה הזו בלבד, כך שאין כאן דרך מקח או ממכר, ולכן יש היתר גם בשבת וגם ביום טוב. אינני יודע אם כל סוגי הווטרנה, אם כולם מבושלים לגבי שבת, ההלכה היא, אין בישול אחר בישול ביבש. אם זה מבושל, אז גם בשבת יהיה אותם הכללים. אם זה לא מבושל, אז זו בעיה אחרת. אבל ביום טוב, כשאין לנו בעיה של בישול, בוודאי שהכול מותר, יש על זה הכשר בדץ, הכול בסדר, וגם לרבות להוציא בתוך הכף המיוחדת הזו, להוציא את המטרנה, גם זה מותר בלכתחילה, אין בעיה בדבר. אם נרצה להשתמש בכף הזו גם בשביל הדייסה, יש תינוק שאוהב, סולת אוהב את הדייסה, הוא רוצה להשתמש בה, גם כן יחול אותו כלל ואותו דין, גם אם הוא ירצה להשתמש בה לצורך הדייסה, גם כן מותר לכתחילה, ואין בזה איסור מדידה. אלא שצריך לשים לב, לא לתת לילד סולת שיש בו תולעים. לחנך את הילד בכל התרייג מצוות זה דה רבנן. אם לא אמרתי לילד להתפלל מנחה, מנחה זה דה רבנן, החינוך בזה הוא רק דה רבנן. אבל כאן, אם יש תולעים בסולת ואתה נותן לתינוק, אתה אומר על איסור דאורייתא, לא תאכלום, לא תאכילום. כאן הדבר חמור מאוד. ולכן, מן הראוי בלכתחילה שכל אדם ישים לב שהסולת שהוא מביא בשביל התינוק תהיה סולת נקייה, בלי חשש תולעים. בדרך כלל כשזה סגור, אריזת ואקום, בדרך כלל זה לא מתליע. אז זה בא מהחנות, זה בסדר. אבל זה יכול להתליע אצלנו בבית, זה עלול להתליע. הנשים רגילות להניח את הסולת בתוך ארון מטבח, על המדף, שם היא מניחה את הסולת. מקום חם כזה, זה יכול להתליע בתוך כמה שעות, יכול להיות כולו שורץ תולעים, ואז תצטרך לזרוק את הכול. ולכן, שלא תניח שם, אלא תניח את זה מיד במקרר. סיפר לי משגיח כשרות, הוא היה עובד במאפייה, זה היה התפקיד שלו. ניפה את הקמח. גמר לנפות, קיבל טלפון דחף. מאשתו קיבלה צרי לידה, כיסה את הקמח ורץ מיד. ברוך השם, בסימן טוב, הכל נגמר בכי טוב. אחרי ארבע שעות הוא חוזר חזרה למאפייה. הוא רואה שאף אחד לא נגע בקמח, כמו שהוא כיסה את זה, זה נשאר. אבל עברו ארבע שעות, מה קרה בינתיים? זה התליע, לא התליע, היה לו ספק אם יחזור לנפות. הוא אמר, בוא נבדוק, בוא נראה. היה סקרן לדעת מה קרה. ניפה את זה עוד פעם. ראה על הנפה למעלה תולעים. למה? המאפייה זה מקום חם. במקום חם עברו ארבע שעות לתליעה, עד כדי כך. גם המטבחים שלנו, בדרך כלל המטבח הוא מקום חם. יש שם את הגז, את התנור וכיוצא בזה, לא תמיד המקום הזה הוא מצונן. ולכן, כדי שהסולת לא תתליע, מן הראוי להניח את זה מיד במקרר. זה המקום שבוודאי הוא לא יתליע. ברגע שאתה פותח או את השקית, את השק של הסולת, או קמח, או כל דבר שעלול להתליע, אל תשאיר את זה בארון מטבח, שם זה עלול להתקלקל, אלא תכניס את זה מיד לתוך המקרר או המקפיא. זה המקום שמיועד לאותם הדברים שהתולעים אוהבים אותם. יש דברים שהתולעים לא אוהבים. תניח מנפפון, המנפפון יישאר בארון מטבח, לא יקרה לו כלום. התולעים לא אוהבים מנפפון, זה לא מתוק. אבל יש דברים שהתולעים אוהבים, ומהם אנחנו אמורים להישמר, להיזהר מאוד מאוד, לא רק אצלנו, אלא בכל מקום שאתה נמצא. היום יש הרבה אולמות. אתה מגיע לאולם הסמכות, הבעל הוא עיראקי, האישה הכורדית, מה המאכל החביב על העדות האלה? קובה. מביאים מנה עיקרית, באולם אתה רואה מביאים קובה. מביאים את זה טעים מאוד, אבל נוסף לטעים צריך לבדוק אם זה גם כשר. אתה יורד למטה, אתה רואה את המשגיח. משגיח על הכשרות, אדם ירשמיים, בן תורה, בקיא היטב בהלכות, הוא אומר לך, הסולת שממנה עשו את הקובה, אני בדקתי את זה, הכול בסדר, אין תולעים. הכול היה מונח בחדר קירור, הכול היה בסדר, אין בעיה. אתה יכול לאכול, יאכלו הענבים וישבעו, הבשר חלק, הסולת טובה, הכול בסדר. אבל לפעמים אתה יורד למטבח, המשגיח לא נמצא, יש שם שני סינים וערבי אחד, וכן על זה הדרך. מה אתה חושד בכשרים, שהם ישבו לבדוק לך את הסולת? שהם יקפידו להכניס את הסולת לחדר קירור? איפה שזה יהיה, יהיה. מה זה מעניין אותם? הם לא מבינים, אלא אם הווה אמנה להבין את הבעיה מעיקרה. ולכן, מקום כזה, אל תאכל מהקובה. כל הכבוד למנה העיקרית, אבל אנחנו לא נכנסים אפילו לספק דאורייתא, ספק אולי יש שם תולעים. כמו שאמרתי, הסולת מושך אליו מאוד את התולעים. אם אמרתי שקמח מתליע בארבע שעות, במקום חם, הסולת מושך אליו עוד יותר, התונעים אוהבים עוד יותר את הסולת, זה יותר טעים ולכן זה גם יכול להתליע מהר ולכן עדיף שאדם ימשוך את ידו ויאמר גם לבני הבית שלא יאכנו מזה. לפעמים הילד אוהב, אז הוא אומר, טוב זה ילד בן חמש, תן לו שיאכל, מה יכול להיות? הוא ילד אבל אמרנו שזה איסור דאורייתא, לא תאכלו ולא תאכילו ולכן גם לילד אל תיתן דבר כזה שיש בו תערובת של תונעים הוא רוצה להגיש אורץ בצורה יפה, זה קודם כמו תעריף קטנה, ממלא בזה אורץ ועושה ככה, אבל מי שיצא על הצלחת כדי להגיש את זה יפה. נכון. או הוא מודד ככה, הוא לא רוצה לבדוד, אין לו כוונה לבדוד אבל הוא רוצה... מותר, מותר. כל הצורה הזו כדי שייראה יפה, מונח יפה בצלחת. נכון, אין לו הקפדה ולכן בזה יהיה הדבר מותר. או נאמר, אין לי כוס לשתות. אני רוצה לשתות כוס תה, אין לי באותו מקום יש את הבקבוק של התינוק. הבקבוק הזה, יש עליו 100, 200, 250, יש שם את החריצים. אין לי שום עניין למדוד אם אני שותה את התה אם זה 250 או 240, אלא אני רוצה לשתות בזה, מותר לכתחילה, כך גם הדוגמה שלך. לכן בזה אין לנו את הבעיה האמורה, אבל בדברים שאדם מקפיד על המידה רוצה לדעת את המינון המדויק, שם הוא צריך להיזהר לא למדוד, אלא אם כן במקום חולי. במקום חולי לא יבוא ולא יהיה מותר. כגון אנשים שסובלים מסכרת, מותר לו לאכול לחם, אבל לא הרבה. הרופא אמר לו, תשים לב בשבת, אתה אוכל, אבל לא יותר מכזית. אז הוא לוקח את החלה, מה שבצעו ונתנו לו, הוא רואה, אם יש שם יותר מכזית, אז הוא מוריד את מה שמיותר. אז מותר. כאן זה במקום חולי, ולכן שוב זה לא דרך מקח או ממכר, ולכן מותר לו לשקול. דיברנו בזה גם לגבי ליל הסדר. הוא רוצה לשקול את המצה, את החסה, לדעת כמה הוא אוכל מרור, מצה, אם יש כזית, אין כזית. גם שם זה דרך לצורך מצווה, ולא דרך מקח וממכר, וגם שם המשנה במסכת שבת קנז התירה, וכך כתבו הפוסקים להלכה בסימן שווה. למה הוא מוחק? מה אכפת לו שיהיה עוד עשרה גרם? זה דרך מידה. מה שאנחנו מיישרים את הקו, להוריד את המידה הקדושה, זה כדי לדייק, שהיא תדע שבדיוק יש כאן כוס. לא כדאי. אפילו שלא תעשה את זה באצבע, גם כן לא כדאי. מה שיצא, יצא. זהו, מה שיצא, תניח, ולא כדאי לנסות להחסיר. מה שהיא מנסה, זה יכול להיות להתקרב, שזה יהיה מידה שאסורה ביום טוב, מן הראוי להימנע, להיזהר מכל זה. אחת מאבות המלאכות שאסורות לנו בשבת, מלאכת מרקד, כמו שהמשנה אמרה בשבת ה... אסור לנפות קמח ביום שבת, מי שמנפה עובר על איסור דאורייתא ושוגג חייו קורבן חטאת ומזיד חייו סקילה. למה את הניפוי הזה אנחנו קוראים בשם מרקד? כשאתה מנפה, הנפה כאילו רוקדת, אתה מרקיד אותה ואז הקמח יורד? מי שעושה דבר כזה ביום שבת, אליבא דקולה עלמא, אסור מן התורה. אבל, לגבי יום טוב, מחלוקת עם האיסור דאורייתא או דרבנן, לפי התוספות בביצה ג' בסווה דברי הירושלמי זה דאורייתא. לפי הרמב״ם, רוב הפוסקים ומרן, האיסור הוא דרבנן, כיוון שזה אוכל נפש. מהתורה מותר, כל הבעיה היא רק מדרבנן, אבל מכל מקום, מדרבנן מאה הדבר אסור. ולכן, אותם האנשים או הנשים שרוצים לאפות עוגת גבינה ביום טוב, הם רוצים גם לערב קמח, את הקמח שהם אמורים לערב בעוגה, חייבים לנפות את הקמח בערב יום טוב. הכניסו את זה למקרר אחרי הניפוי והשתמשו בו למחרת, ואסור להם לנפות את הקמח ביום טוב עצמו. אמנם, הגמרא ומרן השולחן ערוך כתבו שיש הבדל בין אם הקמח הזה הוא עובר ניפוי פעם ראשונה או פעם שנייה, ולכאורה אצלנו הקמח כולו עבר ניפוי פעם אחת בתחנת הקמח, כך שהניפוי הזה הוא פעם שנייה. אז למה אנחנו מחמירים ואוסרים לגמרי? ההסבר הוא, על פי דברי הבית חדש והפרי חדש. הם כותבים מה שנאמר בגמרא ובפוסקים, שניפוי שני מותר, כל זה כשהניפוי הראשון, אותה הנפה, אותו גודל חורים שהיה בנפה הראשונה יש גם בנפה השנייה, אין הבדל, שניהם שווים. בזה הדבר אסור, בזה הדבר מותר, כיוון שניפאנו את זה מערב יום טוב, מותר לנפות פעם שנייה ביום טוב. אבל אם האדם הזה ניפה בערב יום טוב, כשניפו בתחנת הקמח, שמה הנפה גסה, יש שמה חורים גדולים. ואילו כשאתה בא לנפות בבית, הנפת משי שלנו שישים מאש או יותר, ואז הקמח הגס לא יורד דרך אותה נפת משי, אם כן יש לו תועלת שהוא מנפה בפעם השנייה. השנייה הזו נחשבת מבחינת ההלכה כניפוי ראשון, ולכן אין לו היתר בלכתחילה לנפות ביום טוב עצמו. לכן אמרנו שיקדים, ינפה את זה מערב יום טוב. אלה דברי הבח והפרה חדש, וכך הסכימו גם שאר האחרונים. תראו את זה על המקום במשנה ברורה, כף החיים ושאר האחרונים, וכך ההלכה. בדרך כלל, 99% מתחנות הקמח בארץ הם טוחנים תחינה קצת גסה. יש שם אמנם נפה, אבל כמו שאמרתי, הנפה ש... שם היא גסה, יש שם חורים גדולים ולכן גם הקמח הגס יורד כשאתה מנפה בבית עם הנפת משי מתוך קילו אתה רואה נשאר לך על הנפה למעלה 10 או 20 גרם נשאר מהקמח הגס ולכן זה נחשב כניפוי ראשון וניפוי ראשון אסור לעשותו ביום טוב אלא חייב להקדים לכן אמרנו שינפה בערב יום טוב נכון אבל לא אנחנו עוסקים במלאכה הזו, שוב הנשים בדרך כלל הן עוסקות בזה צריך ללמד את האישה, להסביר לה את ההלכה אם את רוצה להכין לנו עוגרת גבינה וכיוצא בזה שתשים לב לנפות כבר מערב יום טוב כדי שהכל יהיה ביתר ולא באיסור כבוד הרג יש יום קמח האריזות באקווים של חולשות ועצות נכון יום טוב נוכל להשתמש בזה ? שוב יהיה מותר, כאן אתה לא מנפה, לא עושה שום דבר אם זו אריזת ואקום אין חשש שזה יתליע הנה חנמה היא לוקחת ישר ולשה, היא לא מנפה אין לה בעיה ולכן אדמה מותר, אבל נשים שיודעות איך לעשות עוגה טעימה גם את זה הן מנפות הן לא מנפות בגלל התונאים, אין שם חשש תונאים הן מנפות בגלל הקמח הגס זו הסיבה שהן כן מנפות ואז אם היא תרצה לנפות נחייב אותה שתנפה מערב יום טוב מול מוסיוף יש שם עופר שמיים אליהו כהן הוא מנפה את כל הקמח שהוא עושה מזה, את העשתנור הוא מנפה לפני כן שאלתי אותו, נשאר לך על הנפה, בכל קילו נשאר 10-20 גרם מה אתה עושה בזה? אצלי בבית, פעם בשבוע 10 גרם אתה זורק אבל אצלו יכול להצטבר בכל יום 3-4 קילו הוא אמר לו, מה אתה עושה עם זה? הוא אמר, אני זורק הוא אמר, למה אתה זורק? תאסוף את זה, יהיה לך במשך היום 3-4 קילו תעשה עוד כמה פיתות וזה, לא חבל? הוא ענה ואמר לי, אם אני אעשה מזה פיתה זה יהיה גס, זה יהיה כמו שאדם אוכל חצץ כלומר אנשים לא יקנו ממני יותר פיתות ולכן אני זורק את זה זאת אומרת, מה שמנפים ולא מעוניינים בקמח הגס זה לא הבעיה רק של התולעים, אולי יש שם תולעים אלא בגלל הטעם ולכן אם האישה רוצה שתהיה לה עוגת גבינה עם טעם טוב ושלא תהיה להם הרגשה בין השיניים כמו איזה חצץ אז מה היא עושה? היא מנפה, אם היא רוצה לנפות חייבת להכין את זה מערב יום טוב, אי אפשר להתיר לה לכתחילה לנפות ביום טוב. מה לדעת ההלכה? כבר עשתה? מגישים לך את העוגה, אתה יודע שקרה מה שקרה, אף על פי כן בדיעבד העוגה מותרת. להלכה סיכמנו קודם שאנחנו פוסקים כדעת הרמב״ם למרן שאין הניפוי מלאכת ההרקדה מן התורה אלא מדרבנן? אז אם כן נעשה כאן איסור דה רבנן בשוגג שלמדנו במסכת בצה יח להתיר. שם הדוגמאות, התבלת קנים או הפרשת תרומות ומעשרות והגמרא אומרת שרק בשבת, שזה איסור סקילה, כנסו יום טוב שזה לאו לא כנסו, כך פוסק להלכה הרשב״א שהובא בבית יוסף בסימן תקג״ ולכן להלכה למעשה יכולים להקל בדבר בדיעבד אפשר יהיה להתיר לאכול מאותה עוגה. אבל מלכתחילה ילמד אותה את ההלכה כדי שתדע לנהוג ולעשות על פי כללי ההלכה, לא תבוא חלילה לידי תקלה או לידי מכשול. אני עובר לתקו, סעיף ג׳. הגמרא אוסרת לנו להפריש תרומות ומעשרות וחלה בשבת ויום טוב. אנחנו קוראים את המשנה הזו בשבת ל״ד, קוראים את זה בכל ערב שבת. ספק חשיכה, ספק אינה חשיכה, אין מעשירין את הוודאי וכו'. אפילו בבין השמשות אסור להפריש תרומות ומעשרות וחלה בבין השמשות, אלא צריך להקדים, להפריש תרומות ומעשרות אוכלה מערב שבת או מערב יום טוב. הטעם לאיסור הזה נראה כמתקן. קודם היה אסור לאכול. על ידי שהפרשת תרומות ומעשרות אוכלה, ממילא זה מתוקן וראוי לאכילה. או טעם השני נראה כמקדיש. קודם היה הכל חולין. ברגע שאמרת שזה יהיה חלה, זה נהיה קדוש ואסור לנו רק לכהנים. או אמרת שזה יהיה תרומה, אסור לנו לאכול תרומה רק לכהנים. נראה כמקדיש ולכן אסור. אלא כל אדם שיש לו לחם או עוגות, והלחם הזה חייב להפרשת חלה, צריך להקדים. בערב יום טוב או בערב שבת יפריש את החלה כדת וכדין, יקיים את המצווה כהלכתה, ואז יהיה מותר לאכול מזה, ליהנות מזה ביום שבת או ביום החג. כאן, בדוגמה של הפרשת חלה, יש לנו דוגמה אחת יוצאת מן הכלל, שאפשר להפריש חלה ביום טוב. רק כיצד? אם האדם הזה לש ועשה את העוגה ביום החג עצמו. אתה לא יכול להגיד לו, למה לא עשית אתמול? למה לא הפרשת אתמול חלה? אתמול זה היה קמח. התורה אמרה, ראשית עריסותיכם, כשהקמח הזה נילוש, רק בשעת הלישה, גלגול העיסה, הוא שמחייב בחלה. לפני כן לא. אז לא יכולתי אתמול להפריש מהקמח, ולכן משום זה אנחנו מתירים לו בלכתחילה. מי שלאש ועפה לחם עוגות, אם יש לו שיעור חלה 1,508 גרם, יכול לכתחילה. לברך מלך העולם אשר קידישנו במצוותיו וציוונו להפריש חלת תרומה הוציא חתיכה קטנה, כמה גרמים, ואומר הרי זו חלת תרומה, בזה הוא קיים את המצווה כהלכתה, הכל מותר באכילה מיד אחרי זה, אין לנו שום בעיה. הרמב״ם הוא שבא והקל עלינו את העניין כדי שנדע בדיוק כמה זה שיעור חלה, כי הגמרא אמרה 43 ביצים וחומש ביצה, וקשה לנו לדייק, לא כל הביצים אותו דבר, ולכן בא הרמב״ם ותרגם את זה למידה, על המשקל שהיה בדורותיהם. המשקל שהיה דירהם. המשקל הזה היה שייך למלכות הטורקית העות'מאנית. הם שלטו במרחב הזה כאלף שנה, והמשקל שלהם הוא דירהם. יותר גדול מזה, העוקייה, זה בערך רבע קילו. המידה הגדולה יותר, רוטל, היה בערך שלוש קילו. באו הבריטים לפני כמאה שנה, הייתה מלחמת העולם הראשונה, גירשו מכאן את הטורקים, הכניסו לנו את התרבות של הבריטים, והתחלנו עם הגרם ועם הקילוגרם. אבל, כמו שאמרתי, הרמב״ם, לפי דורו, שכל העולם, כל המזרח התיכון כאן היה משתמש במידה הזו של הדירהם, לכן הוא תרגם לנו לפי הדירהם כמה הוא החיוב בהפרשת חלה. ומרן מעתיק אותו פעמיים באהבה, גם באורח חיים סימן תנ״ו וגם ביורה דעה סימן ש״כ״ד. מרן כותב שזה 520 דירהם. אתה קח דירהם, זה השיעור של הפרשת חלה. יש לך את השיעור הזה, אתה יכול אחרי הלישה לברך ולהפריש, לקיים את מצוות הפרשת החלה כדת וכדין. אלה דברי מרן. הבעיה היא, במשך אלף שנה המשקל הזה של הדירהם לא נשאר אותו דבר. המשקל הזה השתנה. היו תקופות יותר, היו תקופות שזה היה פחות. הגאון רב חיים נאי לפני כמאה שנה חקר בהרחבה את הנושא הזה. יש לו ספר שלם, שעורי תורה, שמתייחס להלכה הזו, והרב הלך לפי הדירהם האחרון שהיה פה. הדירהם האחרון, כשהיו כאן הטורקים לפני מאה שנה, היה 3.2 גרם וחומש. זה היה המשקל אדירהם. ולפי זה הוא חשבן 520 כפול 3.2 יצא לו קילו 666. זה המידה שאתה יכול להפריש חלה בברכה. אלה הדברים שהוא כתב, כמעט כל ספרי הקיצורים, כל הספרים הישנים, בכולם אתה מוצא את המידה הזו, כולם העתיקו את זה בדברי הגאון רב חיים נהן. אבל אנחנו אמרנו שהמידה המדויקת יותר היא 1508 גרם. איך אנחנו מגיעים לזה? ההסבר הוא, הרי אמרתי שהמידה הדירה משתנה. לא רק שהשתנה, הייתה תקופה בארץ ישראל שהפחה, המושל בירושלים, היה בסכסוך עם הפחה עם המושל של חברון. היה נתק, וכל אחד הנפיק מטבע דירהם שונה. היית רואה, היה הבדל גרם אחד בין הדירהם ההוא לדירהם הזה. עד כדי כך. קל וחומר, במרחב כולו, טורקיה, מצרים, סוריה, היו הבדלים במשך הדורות. לפי מה אנחנו הולכים? מה שקובע לנו, מי שתרגם לנו את הכול לדירהם זה היה הרמב״ם. תבדוק מה היה דירהם בדורו של הרמב״ם. זה מה שחשוב לנו מאוד לדעת. הגאון רב חיים לאי היה לו אפשרות לדעת מה היה הדירהם בתקופתו של הרמב״ם. היום אנחנו יודעים. בזמנו, כשהיו כאן הבריטים, הם עשו כאן חפירות ארכיאולוגיות, מצאו מטבעות של דירהם. המטבעות האלה נמצאות עד היום במוזיאון הבריטי. הם שדדו מאיתנו את אותם הממצאים הארכיאולוגיים, גם מטבעות כאלה, גם גלוסמאות, עד היום יש להם את זה שם. אבל דבר אחד הם כן מרשים, לשקול את זה ולצלם את זה. אחד מחכמי הדור, הרב וייס, יש לו ספר מידות ומשקלות של תורה. הוא היה שם בלונדון וצילם. לא רק צילם, אלא גם שקל. היו שם כמה מטבעות מלפני 800 שנים, מדורו של הרמב״ם. המטבעות האלה היו במשקל 2.78, הגדול שבהם היה 2.9. אין יותר. מימלא, אם אתה אומר שהדירהם הוא 2.9 כפול 520, כפול תקח דירהם, יוצא לך בדיוק 1,500, במקום מה שאמרנו קודם, המשקל הקודם, יוצא לנו 1,508 גרם. מי שיש לו מחשב בטלפון או בשעון, יחשבן את זה, מיד ימצא את החשבון שאמרנו. לפי זה נוכל גם מעיקר הדין לברך. אומנם רבנו יוסף חיים כתב תשעז, אבל כותב בספר כל אליהו של הרב תופיק, הוא אומר, הרב יתכוון למידת הלח. ביבש גם הרב מודה שמורידים שליש, וגם הרב מודה שאפשר יהיה לברך על המידה הזו. פחות מזה, יפריש חלה ללא ברכה. אבל אם יש לו 1,508 גרם, כבר אפשר יהיה לברך. זה לא רק לגבי הפרשת החלה. דווקא מינה בכל יום לגבי ברכה אחרונה. אכלת כזית, אתה צריך לברך בורא נפשות או על המחייה. כמה זה כזית? שוב, אם היית הולך לפי רב חיים נאה, צריך להיות... 29 גרם, אבל אם אתה הולך לפי מה שאמרנו, 2.9 כפול כמה זה כזין? תשעה דירהם, 2.2 כפול 9, יוצא לך 27 גרם, אכלת חצי בננה, יש שמה 27 גרם, תברך בורא נפשות. מה תגיד לי? יש חולקים עליך, יש אומרים שזה 29, אם יש מחלוקת, נגיד, ספק ברכות, להקל. כך ישאל עם הארץ. תענה לו, כאן זה לא מחלוקת בהלכה, כאן זה ויכוח במציאות. הם לא ידעו את המציאות, הקדוש ברוך הוא האיר לנו את העיניים, ואנחנו יודעים את המציאות. אם רב חיים נאי היה רואה את המטבעות האלה מדורו של הרמב״ם, בוודאי שגם הוא היה אומר כדבר הזה. ולכן אין לנו בעיה בדבר, מותר בלכתחילה לברך מייד נפשות על המחיה. כך גם לגבי רביעית. אדם שתה רביעית מים מברך נפשות. כמה זה רביעית? רב חיים נאי אמר 86. אבל לפי החשבון שאמרנו, רביעית זה 27 דירהם, כפול 2.9, יוצא לך 78 גרם, שתיתה מים 78 גרם בבת אחת, תברך נפשות. אם זה היה יין, שתית בבת אחת 78 גרם, תברך על הגפן ועל פרי הגפן. אכלת כזית לחם, 27 גרם, שוב תברך ברכת המזון. וכן, כל כיוצא בזה, אנחנו אומרים את זה בין לכולא בין לחומרא, כולל גם לגבי מצוות עשי דאורייתא, מצה, מרור וכיוצא בהם. בכולם אנחנו הולכים לפי המידה האמורה. כך גם נפקא מינה לגבי נטילת ידיים. מרן פסק לנו בסימן קנח. עד כזית לא חייב בכלל בנטילה. יותר מכזית לחם צריך נטילה בלי ברכה. אם הוא אוכל קבצה ויותר, צריך ליטול ידיים בברכה. שוב, הוא רוצה לדעת אם יש כזית או לא, חייב נטילה או לא. ההגדרה היא 27. הוא רוצה לדעת אם יש שם קבצה או אין קבצה. שוב, גם זה, לא צריך לחכות עד שיגיע ל-56 אלא גם ב-54 חייב ליטול ידיים בברכה. גם שם ההגדרה היא כמו שאמרנו, זו ההגדרה בכל מקצועות התורה. נפח, אמרנו שבכל הדברים האלה הולכים לפי הנפח, נפח של 27. לא נפח של 29 אלא נפח של 27. אני אומר את המילים דיברה תורה כלשון בני אדם. אני אומר גרם, בגרם יבינו אותי. אם אני אגיד להם נפח, לא כולם יבינו. ולכן אמרנו פעמים רבות, דיברנו על זה לפני חודש, לא יפקד מושבך. דיברנו בהלכות מצע, שם הסברנו בהרחבה את העניין. עיין קלטת. תודה רבה. אני חוזר לדברי מרן, אמרנו שיש לנו מצווה גם בזמן הזה להפריש את החלה. בזמנם הכוהנים היו אוכלים את החלה, הכוהנים היו טהורים. היום בזמן הזה הכוהנים טמאים. אין אפשרות לאכול כאן בארץ חלה, אלא שורפים את החלה. אסור לשרוף את החלה ביום טוב, כי השרפה הזו אינה לצורך אוכל נפש. כך למדנו בפסחים ו' וענותו ממנו עד בוקר באש תשרופו, לתת לו בוקר שני לשרפתו ולכן הפסוק שם כופל את המילה עד בוקר, ולכן אין היתר לשרוף גם את החלה. תניח אותה בצד, תניח את הגרמים האלה בצד, רק בלילה במוצאי החנק תיקח ותקיים בזה מצוות שרפה. בחוץ לארץ עד היום אוכלים את החלה. כהן שטבע לקריאו או ילד פחות מגיל תשע שעדיין לא ראה קרי, אוכלים בלכתחילה את זה. צריך להעיר את תשומת ליבם של העולים החדשים. לפעמים אנשים באים מג'רבה או מקום אחר, וכמו שהוא היה רגיל היה עופה, עושה חלה. אם היו עושים חלה, היו עושים לחם אחד גדול במיוחד לכבוד הכהן. והיו מביאים לו כמה גרמים. היו מביאים לו חתיכה ראויה להתכוון, ושם הכהן היה אוכל את זה אחרי הטבילה. פה לא. פה, חלת ארץ ישראל, יש לה עיקר מנה תורה, ואסור לשבט הכהנים שהם טמאים, אסור להם לאכול מזה, גם אם הוא טבל לא יועיל לו, כך גם אסור לתת לילד, אלא בארץ הפתרון היחיד הוא שרפה, לשרוף את החלה. אלא שההגבלה היא, כמו שאמרנו, לא שורפים ביום החג, אלא אתה מחכה עד מוצאי החג, ורק אז אנחנו שורפים את החלה. כן, כדי שלא כן, והשנייה היא בשביל הכהן, בשביל שיאכל. בסדר. אבל בארץ לא. בארץ רק אחת ויחידה שהיא מיועדת לשרפה, כמו שאמרנו, כיוון שכאן החלה יש לה עיקר מן התורה, לכן היא חמורה יותר שגם כהן שטבע לקריאו אסור לו לאכול מזה, קל וחומר לגבי התרומה הגדולה או תרומת מעשה. ובהימת כהן יהיה מותר. אם יש שם בהימת כהן, רוצים לתת להם את הבצק הזה, בהמה יכולה, במקום שישרוף את זה בלילה, ייתן את זה לבהמה מותר. אבל מה שאין כן לכהנים הדבר אסור, יבוא מחר משיח, יראה לנו איפה אפר פרה אדומה, הכהנים יהיו טהורים, החלה תהיה טהורה, ואז שבט הכהנים יתחילו לאכול עוד פעם תרומה וחלה וכו'. אבל מה שאין כן בהווה, בינתיים, עד שיבוא המשיח, הדבר אסור, אין היתר בדבר. אנחנו מקדמים בזרחה את מורנו ורבנו, ראש ישיבת כף החיים, רבנו יעקב חיים סופר. יחיד אל דלולה מלך