לב סתום בלחם ובצל

מעשה בעני רעב וכואב, חיכה שנה שלמה לחתונה של בן העשיר, שאליה הוא יובל לאחר כבוד יחד עם כל עניי העיר ויסעד סעודה גדולה כסעודת שלמה בשעתו. העשיר הזה מפורסם מאוד, כשהוא משיא אחד מצאצאיו, הוא שולח מרכבה מיוחדת לאסוף את כל העניים שבעיר, ודואג להושיבם על שולחן מלכים מלא וגדוש מכל טוב הארץ.

הגיע היום הנכסף בבוקר, החל העני את ההכנות, מה ההכנות? לא טועם כלום, להשאיר מקום, שיוכל להכניס לתאבון את כל הסעודה הגדולה שתהה מזומנת לעת ערב. בצהריים הציק לו הרעב, הסתפק כזית פת ומים במשורה, שיאכל על ריק. מעיים מצומקים שיוכלו להכיל את כל המנות ממנות שונות שיגיעו אליו. סוף סוף הגיע הערב, העני כבר רעב, האצטומכא מקרקרת, מצפה מתי תגיע הכרכרה והיא בוששה לבוא, הרעב מציק מאוד, היום נוטה לערוב, הסעודה לבטח כבר החלה, שום עגלה לא נראית באופק.

עיניו כלות, גופו נמצא כאן ולבו בחתונה, הוא רואה בדמיון את שולחן המלכות, מאכלים כריבים שאין כדוגמתם, שהוא רק אוכל משמיטה לשמיטה, וכך הוא יושב ומצפה, פני המערב כבר השחירו, קרני השמש ירדו נוטלות את זיקי התקוה האחרונה, ואיש לא בא לקחתו לחתונה. לילה, הסעודה החלה מזמן, ולעני מר לו מר, מרוב ייאוש הוציא מהסל שיירים של לחם שחור שנותר לו מאמש, מירכתי הבית לקח שני בצלים קטנים, וככה בלחם יבש ובצל חי השביע את נפשו הרעבה. עיניו נוטפות דמעות, שאפילו ביום הזה שמשיא העשיר את אחד מבניו - הוא לא זכה ליהנות משולחנו,

מאחר והעני היה רעב מאוד, אכל הפעם יותר מצורכו. פשפש ומצא עוד חתיכות משלשום של לחם שחור והרשה לעצמו לקחת עוד שני בצלים, וכשסיים בטנו עמדה להתפקע. איך שסיים נקשו בדלת שני שלוחים מתנשפים מרוב ריצה, פיהם מלא התנצלויות בשם העשיר על ששכחו לקחת אותו לסעודה. "הכרכרה בחוץ ממתינה!" אמרו לו, "ואנחנו מחכים לך שתבוא עמנו!". עיניו חשכו, בלבו חשב איך אוכל להכניס דבר מאכל אל פי אחרי אכילה גסה כזאת של בצלים ולחם שחור? אבל השליחים מאיצים בו: "העשיר מחכה! הוא רוצה לראות את כל עניי העיר בסעודה בל ייפקד ולו אחד מהם!!".

העני לא יכול לעמוד בפיתוי, מאכלים אשר לא שיערום אבותיו, מוגשים ככל דיכפין, איך יוותר עליהן? ואז שקל את הצדדים והחליט לבוא לחתונה. התלווה לשלוחי העשיר ולאחר דקות ספורות נמצא כבר באור יקרות, באור אולם מואר, תופס מקומו ליד השולחן, יושב וצופה בכל העניים שבעיר, אביונים יושבים, אוכלים וטועמים מטעמים בתיאבון רב, עיניהם כשמש וכירח. אבל הוא לא יכול להכניס שום דבר אל פיו, מפוצץ בצלים ולחם שחור, אחרי מספר רגעים שהוא צופה בחבריו שממלאים את כרסם, החליט לנסות בכל זאת ואומר לעצמו "תבשיל כזה אי אפשר לבטל עליו".

החל לטעום טעמים משובחים, "וגם זה אי אפשר לוותר, וכאן התחיל להאביס את עצמו, בכל רגע מוגש עוד מעדן משובח מקודמיו, והוא בחלומות לחלום שיש מאכלים כאלה, ולא הצליח להתאפק. לרגעים כבר חש בחילה, אבל העיניים הרעבות מזה עידן ועידנים תבעו את שלהן, והוא התעלם מכל קנטורי הגוף שהוא עומד להקיא, יכול להיות שהיה ממשיך ככה עד הבוקר. אבל יש גבול לכמות של מזון לגוף של אדם שיכולה להכיל, ובשלב מסוים כשהוא דוחס נתח משובח אל פיו - הרגיש כבר תחושת קבס עמוקה עולה ומפעפעת בו,

ולאחר שני רגעים כבר ניצב מסביבו שלולית של סחי ומאוס, הקיא והקיא והקיא עד שהוציא כמעט את נשמתו עם האוכל, כרסו נשארה ריקנית ומשמימה. כולם נדים בראש לאותו עני לא יוצלח, שמילא קודם את בטנו בלחם שחור ובצלים. ארבעה בצלים ולחם שחור מאתמול ושלשום, בשעה שארוחת מלכים היתה מזומנת לו, והוא הכין את עצמו, שנים הוא חיכה ליום. אנחנו משולים לעני הזה. מאחר והלב שלנו מלא בלחם שחור ובצלים מהם? הקנאה, התאווה, הכבוד, הלב מפוצץ! בצלים עם ריח - תאווה, כבוד, קנאה, לא נשאר מקום,

אין מקום בלב, להכניס עוד קצת, מנה, מנה של רוחניות. איפה נמצא מקום לתפילות ותחנונים? אם הלב מתחנן לתאוות קנאה כבוד גאוה, איפה יש עוד מקום שמה לדחוס, איך אפשר לבכות באמת? כשאין לב - אין דמעות, כשאין לב אין תפילה, וזו היא התשובה שלאלה שלנו, למה אין לנו לב להתפלל, למה אין לנו לב לבכות, למה אנחנו לא מתפללים מעומק הלב? הוא סתום, לחם שחור בצלים, מפוצץ, הדור שלנו זה דור האבן, לב האבן. הנביא יחזקאל מדבר על בני הדור של המשיח ואומר: "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר"

זאת אומרת: כל הדור הזה זה עם לב של אבן.