הישיבה שיצאה לקאמפ.

 - לא מוגה! - 

קמפ, מחנה, ישיבה מסוימת עשתה קמפ, והמצב הרוחני היה ירוד, לא בדיוק ברוח התורה. המשגיח רצה לנער את הבחורים, אמר להם, מוריי ורבותיי, אנחנו נמצאים כעת בחודש אב, ראשי תיבות אלול בא. אלול אני לדודי ודודי לי. איך אפשר להגיע לאלול באווירה כזאת? אחד הבחורים חשש שימת הדין שהמשגיח מנסה להכניס עכשיו למחנה תגרום לכולם לא ליהנות מספיק. הם באו ליהנות בקמפ. בענה בעזות, כבוד הרב. אב זה ראשי תיבות אלול באלול. כשיגיע אלול, דבר איתנו על אלול, לא עכשיו. אין לנו כוח לשמוע עכשיו על אלול, אנחנו באב חצוף. ונתבקש אחד הראמים להגיד לבחורים מעניין. הוא אמר, הייתי רוצה לשאול אתכם שאלה. נניח שניקח את החיים, של אדם בין חלק לשניים. חצי הנאות, חצי סבל. מה שייך להנאות? בריכת שחייה. פיצות. אוכל. ים. טיולים. מה שייך סבל? כאבים, מחלות, צרות. שלא נדע. עכשיו שאלה. חודש אלול, זה שייך להנאות או לסבל? כל אחד ענה תשובה אחרת. אבל התמצית הייתה שאלול זה עמוק עמוק בתוך הסבל. אחד הבחורים, חכמולוג, אמר, הלוואי והיה לי כדור שינה לבלוע בראש חודש אלול ולהתעורר בסוכות. כי ימים נוראים זה נורא, נורא. איך אפשר לראות בזה דבר טוב? אומר הבחור. ואז המשגיח אומר להם, בואו תשמעו כמה התפיסה הזו מעוותת. אספר לכם סיפור. אברך בן תורה. הקים משפחה לתפארת. אחד הבנים למד בישיבה חשובה מהמפוארות בארץ, נמנה על הבחורים הטובים ביותר. בגיל 22 כבר סיים ש״ס. אלא שהשטן לא יכול לראות בחור שלומד כל כך טוב. הצמיד לו חבר רע שחשף אותו לאינטרנט ולאט לאט פעפע ארץ פנימה עד שיום אחד פרק עול לגמרי. בזמן השידוכים שכל העולם רצה אותו, הוא עזב את הכול. השאיר את התפילין מיותמות בארון. בעבר הם חברים פורקי עול כמוהו לדירה בתל אביב. מה לא ניסו ההורים השבורים לעשות? דיברו איתו, תקשירו איתו, הפנה להם ולתורת ישראל עורף. האבא בא, שבור, רצוץ, התורה בוכה עליו. כמה עמל תורה היה לו. ובכל זאת כבר שלוש שנים הוא בתהומות החטא. נו, ישבנו עם הבן כארבע שעות והבנו שרק נס יכול לעזור כאן. חילוני לחלוטין, גס רוח, עמוק בתוך הטומאה, ללא עדינות כלל. אי אפשר להאמין, לפני שנים מספר, אחד הבחורים הטובים בישיבה, למד יומם בלילה. הרגשתי שדיברתי אליו כמו אל קיר אבן, והיה מתאים לעשות עליו קריעה. אבא התקשר, נו, מה אתה אומר? לעניות דעתי רק נס משמיים יכול לא עיר. לא רציתי לספר לו את החוויה, הנוראה, שעצמי עברתי באותן שעות איתו. האבא בכה. ניסיתי לנחם אותו. שאלתי, יש לך עוד ילדים? אמר כן, ברוך השם, עוד תשעה. חמישה מהם כבר נשואים, השאר בישיבות, וגם נכדים, כולם בני תורה. אמרתי לו, אולי תסתכל על שלושת רבעי הכוס המלאה, וזה ינחם אותך? כעס. ניחומים של הבל, אתה מנחם אותי. מאז שהאסון הזה קרה לפני שלוש שנים, אין לנו יום ולא לילה, לא שבת ולא חג. הלב שלי כל הזמן איתו. כל בוקר אני פותח את הארון, רואה את התפילין שלו, אני בוכה. בליל שבת אני מקדש, חושב מה קורה איתו עכשיו בתל אביב. לא מסוגל להמשיך, עומד ובוכה כל שבת מחדש. יום אחד גיליתי את הדירה שהוא גר בה. הגעתי לשם ואמרתי לו, אתה רואה את הספסל הציבורי מולך? אני מחכה לך פה עד שאתה חוזר בתשובה. הבאתי טלית, ותפילין, וישבתי שם. הגיע הלילה, ישנתי בחוץ כמו הומלס. ראיתי שהוא מזיז את הווילון, רואה אותי, ונשאר בבית. הוא יודע שאבא שלו נמצא בלילה על הספסל, בליבו לב אבן. שבוע! אני על הספסל ביום ובלילה. אשתי מתקשרת מבקשת שיחזור הביתה. אני מתעקש, אני נשאר. הייתי בטוח שהוא לא יוכל לשאת את זה. אבל אחרי שבוע אני נשברתי וחזרתי הביתה. הלב שלי איתו כל הזמן. ואתה אומר לי, תתנחם בתשעה ילדים שיש לך ובנכדים? כשהוא אמר לי את הדברים הללו, חשבתי על חודש אלול. בחודש הזה המלך בסדה, יוצא מארמון הפאר. ומגיע לסדה. המלך ישן בספסל מול הבית שלנו. מלך מלכי המלכים, הוא רוצה שנעזור בתשובה. הוא יורד אלינו הבנים החוטאים שלו. אביו של הבחור, בשר ודם, וכואב לו שהבן שלו חוטא. אם הוא מרגיש כך, כמה צער וכאב אנחנו גורמים לבורא עולם שמתרחקים ממנו.