המחלוקת שעשתה שס כנגד גדול מחזירי התשובה בדורינו | הרב אמנון יצחק שליט"א

הרב גשטטנר זצ"ל בספרו להורות נתן, כותב על שבת הגדול סימן י"א כך, איתא מהרב הקדוש בעל נועם אלימלך ז"ל, שבכל דור יש מצוה מיוחדת שצריך לתקנה ביותר, והבחינה לדעת מהי המצוה שצריך לתקנה, הנה הסימן הוא ע"י שרואים מה נפרץ ביותר. והנה בזמננו זה נפרץ מאד ענין המחלוקת רח"ל, אשר הוא יסוד ושורש להרבה עבירות חמורות ולכן נבאר חומר איסור זה. 
בסנהדרין ק"י כתוב "ויקום משה וילך אל דתן ואבירם", אמר ריש לקיש מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, שמחל על כבודו והוא עצמו הלך לבטל מחלוקת, ככה מביא רש"י, דאמר רב, כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר "ולא יהיה כקרח וכעדתו", עד כאן דבריו. 
וחזינן מזה, דלא רק מי שמעורר ומתחיל מחלוקת עובר בלאו, אלא אפילו מי שאינו מבטלו ומחזיק בה עובר, דהא לא משה רבינו התחיל לריב עם דתן ואבירם אלא הם התחילו לריב עם משה, ומכל מקום הלך משה רבינו לפייסם כדי שלא להחזיק במחלוקת. ומבואר, דמי שבידו לבטל מחלוקת ואינו מבטלה עובר בזה. אז העוון לא מוטל רק על מי שהתחיל במחלוקת אלא גם מי שיש בידו לבטלה ואינו מבטלה. 
ובספר עיון יעקב שם הקשה, דאיך מחל משה רבינו ע"ה על כבודו? דהא איכא למאן דאמר בקידושין ל"ב, הרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול, והניח בצריך עיון. ברם נראה כי משה רבינו ע"ה העדיף שלא להחזיק במחלוקת, ואף שיוקשה עליו קושיה דרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ולקושטא דמילתא נראה, דהא דאמרו שם שאין כבודו מחול כגון במלך ורב, אין זה דין על המלך והרב, אלא שהוא דין על האחרים, שאף שהמלך מוחל על כבודו מכל מקום האחרים חייבים לכבדו, וכן ברב אפילו שמחל על כבודו חייבים האחרים לכבדו, אבל אין זה דין על המלך והרב עצמו שיהיה עליהם איסור למחול על כבודם, ולכן היה רשאי משה רבינו ללכת לדת ואבירם כדי לפייסם כי אין עליו איסור למחול על כבודו. אלא שדתן ואבירם היו חייבים להקדים ולבוא אל משה, כי להם אין מחילת הרב מועלת, מה שהרב מוחל להם זה לא מועיל להם, כי הם חייבים בכבודו. ושוב מצאתי כי סברא זו כתב בספר שפת אמת בחגיגה ה', עיין שם. 
ובאמת עבירת המחלוקת אינו לאו חדא גרידא, זה לא לאו אחד בלבד, אלא שנלוים אליה כמה וכמה איסורים דאורייתא, כי ע"י הקטטה הוא מגדף את חברו בדברים, ומצערו, ועובר משום לא תונו איש את עמיתו, וכשהלבין פני חברו ברבים עובר משום לא תשא עליו חטא, ואמרו חכמים ז"ל בבא מציעא נ"ח, המלבין פני חברו ברבים יורד לגיהינום ואינו עולה, וכאילו שופך דמים, ואין לו חלק לעולם הבא, ועל שנעשה שונא לחברו בליבו, עובר משום "לא תשנא את אחיך בלבבך", וכשהוא נוקם בחברו, עובר משום "לא תקום", וכשהוא נוטר לחברו עובר משום "לא תטור", ואם בא לידי הכאה עובר משום פן יוסיף, ואם בא לידי קללה עובר משום לא תקלל חרש, וכשהוא מספר בגנותו עובר משום לא תלך רכיל בעמך, ומשום "לא תשא שמע שוא" ומשום "השמר בנגע הצרעת" וכשהוא סוחף אחרים עמו במחלוקת עובר משום "ולפני עור לא תתן מכשול" ואם הוא אדם חשוב והבריות מרננים, הרי זה חילל את ה' ועובר משום "לא תחללו את שם קדשי" ואם עושה כן בפני עשרה מישראל הרי זה חילל שם שמים ברבים, ואם עשה זאת בקול בעמרה אוי ואבוי לנשמתו ולנשמתם. ויש להוסיף עוד לאוים וביטול מצוות עשין כהנה וכהנה עיין ברמב"ם הלכות דעות פרק ו' וז"ל, כי שנאה מקלקלת את השורה ואינה יודעת גבולות כלל, וכל התורה נעשה אצלו כהפקר חס ושלום, והנה כל הלאוים הללו עובר בכל רגע שעוסק במחלוקת, בכל רגע. 
והנה יש החושב שלפעמים איכא מצוה לעשות מחלוקת, אולם באמת איך יתכן מצוה גדולה כזו שדוחה את כל האיסורים בתורה, איפה מצינו מצוה אחת שדוחה כל כך הרבה לאוים מן התורה? ועל כל פנים צריך שאלת חכם, לשאול אם באמת מצוה זו דוחה כל האיסורים. והנה אנו רואים שכל אחד פוסק זה לעצמו ואינו עולה על דעתו לשאול, ובאמת לפסוק בהלכות מחלוקת הרבה יותר קשה מלפסוק שאלה של עגונה, שזוהי עבירה שבין אדם לחברו אשר אין יום הכיפורים מכפר, והוא כדיני נפשות שהורגת חס ושלום רבים, והנה שאלת עגונה יש רק יחידי סגולה יכולים ומקבלים בכלל על עצמם לפסוק, ואילו בהלכות מחלוקת מוחזק כל אחד בעיני עצמו שהוא יודע לפסוק, ואפילו אם תמצא לומר שהוא בגדר מצוה, הלא אין זה מצוה שבגופו אשר אין מועלת בה שליחות, וחזינן שתקיעת שופר ודאי מצוה ומכל מקום לאו כל אחד תוקע בעצמו אלא מוציא עצמו ע"י אחרים, אז זה לא מצוה בגופו לפסוק בענין המחלוקת, הוא יכול לשאול אחרים, כמו שיוצאת תקיעת שופר ע"י אחרים, יכול לשאול ע"י אחרים שיפסקו לו בדין המחלוקת אם מותר ואם מצוה בכלל. יש הטועים לחשוב שהאיסור לגרום מחלוקת הוא רק כשאין הצדק עמו, אבל כשהוא צודק מותר. ואין לך טעות גדולה מזו! כי לא נאמר בשום מקום שיהיה מותר לעסוק במחלוקת משום שהוא חושב שהוא צודק, ואם מישהו חושב שעשו לו עוולה יש על זה הלכות איך להתנהג, אבל אין שום היתר לעשות ולהצית מחלוקת. גם קורח חשב שהוא צודק, וכמו שרש"י מביא בפרשת קרח, ומה ראה קרח לחלוק על משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, שמינהו משה לנשיא על בני קהת על פי הדיבור, אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, עמרם הבכור, נטלו שני בניו גדולה, אחד מהם מלך זה משה ואחד כהן גדול זה אהרן. מי ראוי ליטול השניה, לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם? והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם הריני חולק עליו ומבטל את דבריו מה שעשה. עיין שם. 
הרי שלפי החשבון הוא צדק, והוא לא האמין על פי הדיבור דהיינו שמשה קיבל את זה על פי הדיבור, ומכל מקום נענש, ומשם ילפינן דאסור להחזיק במחלוקת. כשהייתי אצל הרב בעדני, אמר לי אני לא מאמין לך שהרב שטינמן אמר, לא מאמין, נו אז מותר ללכת לרדיו ולהגיד על סמך שאתה לא מאמין? מותר ללכת לרדיו ולהגיד ולדבר עלי לשון הרע והוצאת דיבה על דברים שלא נשמעו אפילו מעדות אפילו לא עד אחד וגם לא שניים אלא מישהו סיפר לי ואם זה נכון זה חמור, על סמך זה אפשר לעשות דבר כזה? וגם אם לא מאמין, מה לא ניתן לברר? ולא ניתן לשאול אותי? ואם כן לא צריך להעמיד בית דין? אז הנה אפילו שלא מאמין וצודק בחשבון קורח, צודק בחשבון קורח רק לא האמין שזה על פי הדיבור, נענש והוא נקרא בעל מחלוקת.
וכן בענין איסור הלבנת פנים בריבם, יש הטועה לומר שהאיסור הוא רק שאין המלבין צודק, אבל הלא איתא בבבא מציעא נ"ב, נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, מנלן, דתמה דכתיב היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה, פירש רש"י אע"פ שהיא מוצאת לשריפה לא אמרה להם שמיהודה נתעברה, אלא שלחה לו למי שאלה לו אנכי הרה, הרי שהיא היתה צודקת ויהודה הודה לה ואמרה צדקה ממני, ומכל מקום לא רצתה להלבין פני יהודה ברבים, אז בענין איסור הלבנת פנים ברבים יש הטועה לומר שהאיסור הוא רק שאין המלבין צודק, אבל אם המלבין צודק מותר, רואים מתמר שלא כך, שגם שהיא צודקת והודה לה גם יהודה שהיא צודקת, היא לא הלבינה את פניו וזה להלכה שאסור להלבין פנים. ואיזה שפיכות דמים, איזה הלבנת פנים בכל מקום עם הביטויים הכי קשים שיכולים להיות בתורה, לא נגד אויב ישראל, לא נגד צר, נגד מזכה הרבים. על מה ולמה? 
ובשאלות ותשובות חתם סופר אור החיים סימן ט"ז כתב על דבר עיר שתיקנו שלא יתפלל לפני התיבה הלובש בגדי צמר מחשש שעטנז, זהו, החליטו בעיר מסוימת שזהו, מי שלובש בגדי צמר לא יעלה להיות שליח ציבור מחשש לשעטנז כיון שהוא לובש צמר, צמר ופישתים יכול להיות מעורב, שעטנז מעורב לא יעלה כי התפילות לא מתקבלות מי שלובש שעטנז, ועל ידי זה נעשה מחלוקת. אז בשאלות חתם סופר אור החיים סימן ט"ז, וכתב שהמחלוקת הוא שטן עז. זה מרקד יותר מהשעטנז, המחלוקת זה שטן עז שמרקד יותר מהשעטנז. 
ובספר עוללות אפרים חלק ב' ע"ז מאמר ע"ה, כתב לפרש, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, והלילה הזה, הלילה הזה כולו מצה. כתב לפרש מה נשתנה הלילה הזה, רוצה לומר, למה הגלות הזו ארוכה? לילה זה לשון גלות, בוקר זה לשון גאולה, למה הלילה הזה, מה נשתנה הלילה הזה הגלות הזאת היתה גלות ראשונה נסתיימה אחרי שבעים שנה, עכשיו אנחנו בגלות אלפיים שנה, למה הלילה הזה, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? התשובה היא משום שהלילה הזה כולו מצה, מצה ומריבה בגלל המחלוקת. הלילה הזה כולו מצה, רק מצה ומריבה שנאת חינם. זהו. בשביל זה אנחנו עדיין בגלות והלילה הזה נשתנה מכל הלילות. וכל זה מצד ההלכה מה שאמרנו, ברם מלבד זה יש לשים לב לגודל ההיזק היוצא מן המחלוקת, דכתב רש"י בקרח ט"ז כ"ז, בוא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, בן שלש עשרה ויום אחד ושיביא שתי שערות, ובית דין של מעלה עונשים עד עשרים שנה, וכאן במחלוקת אבדו אפילו יונקי שדיים עד כאן דבריו. גם הקטנים מתים בעוון המחלוקת, למה ילדים שגדלו על מחלוקת, כמו שעושים עכשיו בש"ס שמלמדים בכל התלמודי תורה נגדי ועושים מחלוקת ומלמדים אותם נגדי, מגדלים ילדים שבגלל מחלוקת מתים גם ילדים קטנים. למה? כי הם יהיו גם בעלי מחלוקת, ובני קרח לא מתו, ממשיכים, הם ימשיכו אח"כ את המחלוקת. אז מה קורה חס ושלום מן השמים הורגים אותם, עם הגדולים. והטעם כי חכמים ז"ל בסנהדרין ז' אמרו, היא תגרה דמיא לצינורא לבדקא דמיא, כיון דרווח רווח, דימו חכמים את המחלוקת לנהר שפורץ את גדרו ושוטף את הכל. והנה מה שהנהר נפרץ ופורץ את הסכר ושוטף את הכל, זה לא בגדר עונש, אלא זה בגדר מציאות, זה לא עונש, מציאות שנפרץ סכר אז הוא הולך והופ עד שהכל נפרץ. ואם ראובן יפרוץ את הסכר, ינזקו גם נכסיו של שמעון המצויים על ידי המים השוטף. ז"א אחד פורץ את הסכר בפה שלו, הסכר נפרץ, מדבר בבית כנסת או בית מדרש או בישיבה, והוא שוטף את כל האנשים שיושבים שמה עם המחלוקת והגלים האלה סוערים, והוא הופך את כולם להיות נשטפים בסער של המחלוקת. 
ואף ששמעון לא פשע כלום, ואינו ראוי לעונש, כמו כן מה שהקטנים נענשים אינו בגדר עונש, אלא בגדר מציאות, המציאות הוא כשהסכר נפרץ הוא שוטף הכל. כשהמחלוקת פורצת כל מי שנמצא ולא הסתלק ממנה לא לשום צד, הוא נשטף איתה.
וחכמי המוסר כתבו כי מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות, לא רק מאה פרנסות, דהיינו היא פוגעת בממון והפסדים גדולים וכבדים, אלא מחלוקת אחת גם מפסידה מיליארד וחצי שקל. מחלוקת אחת. וצריכים להיות באופוזיציה בינתיים ונראה מה ההמשך יבוא.
וברש"י פרשת בחוקותי כ"ו ו', "ונתתי שלום בארץ" שמא תאמרו, הרי מאכל, הרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת, "ונתתי שלום בארץ". מכאן שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר, עושה שלום ובורא את הכל, עד כאן דבריו. 
הנה חזינן תרתי, שאם אין שלום אין כלום, ואם יש שלום יש הכל. כי השלום אינו רק מעלה בעלמא והעדרו אינו רק חסרון בעלמא, אלא שהוא יסוד היסודות, ובלעדיו אין כלום ועמו יש הכל. ואמר בשלהי עוקצין, לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, הרי שאף אם יש ברכה רבה מכל מקום בלי שלום אין כלום, ואין הברכה מתקיימת.
וביותר צריך להתבונן כמה המחלוקת מזיקה לדור הצעיר ובני הנעורים, והיא נכנסת ומחלחלת בליבו כערסו של עכנאי, ואת התוצאות מי ישורנה, וכבר ראינו כמה עזבו את הדת, וכמה התדרדרו ביראת שמים, וכמה אמונת חכמים, וכמה אנשים נחלשו במצוות. ולכן העצה היעוצה לברוח מכל מה שיש בו שייכות של מחלוקת, והוי מתלמידיו של אהרן, אוהב ורודף שלום, וכתוב "בקש שלום ורדפהו" שאף אם השלום בורח צריך לרדוף אחריו. ובמיוחד מסוגלים ימי הפסח לשלום, כי מקיימים מצות מצה, ומצה של מצוה מבטלת מצה ומריבה. 
עכשיו, מה אמרו? אם תבטל את המפלגה תהיה ממועצת החכמים, אם לא נצא נגדך באש וגפרית. עכשיו אין מפלגה, איפה השלום? איפה השלום? תרמית. קנאה ושנאה לאין תכלית. 
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם...