הרהורי עבירה קשים מעבירה.

הגמרא במסכת שבת דף סד מביאה כך: ויקצוף משה על פקודי החיל, אמר רבי נחמן, אמר רבה בר אבהו, אמר להם משה לישראל, שמא חזרתם לקלקולכם, הכוונה על מעשה השיתים שזנו בבנות מואב, אמרו לו, לא נפקד ממנו איש, אמר להם אם כן כפרה למה? אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, ויד "ונקרב קרבן ה'". ז"א שיצאו להלחם במדין הם ביקשו להקריב קרבן, על מה שאל אותם משה רבינו, אמרו לו מידי עבירה יצאנו, לא הגענו חלילה לידי מעשה אבל מידי הרהור לא יצאנו.

תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה? מפני שזנו עיניהם מן הערווה. ז"א הם נהנו מהסתכלות. אמר רב ששת, מפני מה מנה הכתוב תכשיטים שבחוץ עם תכשיטים שבפנים? למה מונה הכתוב את השלל שהביאו שהיה בו תכשיטים שבחוץ כגון טבעת עם תכשיטים שבפנים זה קומז חגורת צניעות שהיו שמים לנשים, לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורפה. ז"א אתה מסתכל אפילו במקום שיש טבעת באצבע קטנה כאילו מסתכל באותו מקום.

וכן איתא בברכות ס"א. תנו רבנן, המרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו, כדי להסתכל בה, אפילו קיבל תורה מסיני כמשה רבינו כדכתיב מימינו אש דת למו, לא ינצל מדינה של גיהינום, שנאמר "יד ליד לא ינקה רע מדינה של גיהינום". אז מי שמרצה מעות - מעביר מעות מהאשה לידו ומידו לאישה, אבל כל זה נעשה כדי להסתכל בה, ואפילו שהוא יהיה בדרגה של משה שקיבל תורה מסיני הוא לא יינצל מדינה של גיהינום. אז פה מדובר בהסתכלות בלבד, הסתכלות זה לא גוף המעשה, זה הרהור, וגם מה שראינו קודם זה הרהור. ורואים שלא יינצל מדינהשל גיהינום.

בני ישראל באו לכפר על הרהורי החטא שהיו להם, וצריך להבין באמת מה כל כך חמור, החטא של ההרהור או ההסתכלות יותר מגוף עשיית העבירה, כמו שנאמר ביומא פ"ט, אמר אפרם הרהורי עבירה קשים מעבירה, מדוע מי שמהרהר בחטא חמור יותר מעושה החטא? האם יתכן שאדם שחושב לגנוב הוא חמור מהגנב עצמו ומעצם הגניבה? היתכן שמי שחושב לחלל שבת חמור ממחלל שבת בפועל. דבר נוסף מבחינה הלכתית לא מצינו עונש על ההרהור כגון מיתה, כרת, מלקות, על הרהורי עבירה לא מצינו. רק על עצם עשיית מעשה עבירה, אז איך אומרים שהרהור חמור מן החוטא בפועל?

כאן טמון יסוד שצריכים לדעת אותו, ישנם שני סוגי חוטאים, יש אדם שעומד בפני פיתוי של יצר הרע, והוא מנסה להתמודד אבל הפיתוי חזק ממנו. יתכן שיראת העונש שלו חלשה, או סיבה אחרת, ואז הוא נופל ברשת של היצר ונכשל בעשיית החטא בפועל. היה לו פיתוי הוא לא עמד בפיתוי נכשל במעשה. יש חוטא אחר שהוא חושק בעשיית החטא, אבל יש לו יראת העונש שיגרם לו מעשיית החטא, אז הוא לא יכול לבצע את החטא בפועל, כי יראת העונש אצלו חזקה יותר מהקודמת, אבל אז הוא מתחיל לבחוש במחשבה על מנעמי החטא, ומתחיל לדמיין כמה מתוק וטוב לו היה עושה את החטא, ונכנס לציור הזה. ופה יש מלחמה פנימית והיא תלויה בדרגת יראת שמים, לעמוד מול עוצמת הפיתוי, האם מצליח האדם לדחות לגמרי גם את המעשה וגם את ההרהור או רק את המעשה או בכלל לא. ויש כאלה שיש להם ספקות, הם מכרסמים כל פעם להתיר את השרץ, והם נקראים נבל ברשות התורה, ומתירים את רצועת יראת העונש שכובלת אותם, והם מחפשים להתיר לכל הדעות ולמצוא דוגמאות לשיטתם ונתלים באחרים בד"כ, הנה כולם ככה, מה מה מה, אלה שנמנים על הקבוצה השניה, שהם חוטאים בהרהור, צריכים לדעת שמי שנכשל בחטא בפועל אז החטא התחיל בגופו וייגמר בגופו, דהיינו הוא נמשך אחר התאוות והרצונות ולא שלט בהם וסיפק את צרכיו, למרות שה' אסר עליו את זה, אבל דרך התשובה שלו יחסית קלה, למה כי הקב"ה יפרע מאותו הגוף, הגוף הזה עשה עבירה, הגוף הזה ישלם. והוא יצטער מהעולם הזה בצער כדי שיוסר ממנו עוונו וחטאתו תכופר. הצער שבגוף יהיה בהתאם להנאת האיסור שבאה לגופו כדי למרק אותו מטינוף החטא.

אבל אדם שהרהר בשכלו על עשיית החטא, אדם כזה פוגם בשכל האלוקי. השכל האלוקי אמור להעלות את האדם למעלות ודרגות קדושות, והוא פוגם במה שמשנה ומרומם אותו מעל כל הנבראים שברא הבורא, הוא פוגם בשכל האלוקי שניתן לו, ולכן החמירו חז"ל כל כך בהרהור של זה יותר ממעשה של זה, ולכן אמרו עליו שלא ינקה מדינה של גיהינום, על אדם שעשה מעשה יכול לבוא צער בפרנסה, בבריאות, חולי וכו'. והצער הזה ימרק את החטאים שחטא בגופו, אך באותם חטאים שחטא בשכלו אין להם כפרה ביסורי הגוף, כי השכל זה לא חלק מן הגוף, זה חלק רוחני, ואם ישאל השואל אז אם כן איך יעשה תשובה, מי שנכשל בהרהורי הגוף אם אין לו כפרה ע"י הגוף איך יעשה תשובה מי שנכשל בשכלו?

על כך יש עצה שמובאת במהר"ל מפראג, יגיעת התורה, שאדם יתייגע ויאמץ את שכלו להבין קושיה סבוכה, תוס' קשה, רמב"ם תמוה, כל מה שידוע מעולם הישיבות, יגיעה כזאת שהוא ייגע את שכלו, זה צער שיכול למרק את שכלו ולכפר על החטאים שחטא בהרהורי החטא שלו. ז"א מין במינו, חטא בשכלו יתקן בשכלו. נהנה בשכלו יצטער בשכלו, מהו הצער? יסבול את עומק הקושיות לתרץ להבין להשכיל להעמיק לעיין בשביל לדעת ביגיעה ממש, זה יגיעה קשה מאד, להפעיל את השכל, לתפוס ראש מה שנקרא, אז ככל שאדם מתייגע בתורה באמת להבין דבר על בוריו, ומה עוד שיקיים את זה בעצמו לאחר מכן על כל צדדי השלמות, אדם זה יתקן גם את מה שפגם בהרהור, אבל תיקון זה הוא יותר קשה, כי הוא צריך להחליט עד כמה הוא צריך להתייגע בשביל למרק, אם הוא לא עשה כדי סיפוקו וצרכו הוא עדיין לא תיקן. בגוף הקב"ה שולח לאדם יסורים, הוא לא מזמין לעצמו את היסורים, הוא בורח מיסורים, אבל ה' מביא עליו סך כזה שיספיק, ואז ממילא הגוף מתמרק כנגד החטא כמובן עם התשובה, שאדם שב בתשובה על זה, אבל אם הוא לא מודע, הוא חשוב שיסורים הם אקראים ולא על דבר מסויים זה לא יועיל, אלא אם חזר בתשובה. ומבקש מה' שימחק  ממנו את העוון, אז אם יספיק התשובה שלו האמיתית וכו' והוא יקבל על עצמו לעשות חסדים במקום יסורים שיבואו עליו כמו שלמדנו מספר פעמים, אז הצער הזה שהוא יעשה בגופו בבחירה יכול להספיק ואם לא ה' ישלים. ואם לא הוא עשה כן מעצמו ה' יביא עליו וזה יתקן, וזה כשעשה תשובה. אבל בהרהור זה קשה, למה? כמה צריך ללמוד ולהתייגע ולתרץ קושיות ולהעמיק ולפלפל כדי למרק את זה. נו, אז כל אחד נשא רלו רק לשער כמה הרהורים יש לו במשך היום, במשך השבוע, במשך החודש והשנה והשנים, ועכשיו יבין כמה הוא צריך להשקיע בלימוד התורה, אחרת תהיה לו בעיה איך יתקן את הרהורי החטא שהוא עבר, רק ביגיעת התורה.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות...