לא להגיע לזחיחות הדעת! | ר' לב ביין

- - - לא מוגה! - - - 

ברשות רבנו הרב אמון יצחק שליטא ברשות הקהל

נאמר מספר דברים בפרשת אמור

הדברים יהיו לעילוי נשמת צוותי יקרה הספיר בית גניה

ולעילוי נשמת כל הנשמות

שאין מי שיאמר עליהם קדיש

דבר אל אהרון ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל

ויקרא קו בית

נקפוץ רגע לפרשת בעלותיכם

כתוב

ויען כי מאסתם את אדוני אשר בקרבכם

אומר רשי

אם לא שנתתי שכינה ביניכם

לא גבה לבבכם להיכנס

לכל הדברים הללו

וכי בשביל נטיית השכינה בתוך בני ישראל יגיעו בני ישראל חלילה לידי מצב

אשר מאסתם את השם

תמוה העניין

אלא לפעמים שהאדם דווקא

על ידי רוממות הרוח

על ידי השגת השכינה בלבו הבאה לו בחסדי השם

עלול לו להיכשל בזכיחות הדעת

ולהיאחז בגאווה המבריחה ממנו את השכינה

והיות

שסיבת

הזכיחות הדעת היא בעקב השארת השכינה דווקא.

הרי צריכים שימת לב

והרגשת דקה מן הדקה שלא להיכשל

בכגון זה.

יש והאדם זוכה לידי התרוממות רבה

וכל בתי נפשו נפתחים לרווחה לראות חיי נצח ונועם ה'.

ודווקא לעת כזאת מתגנב לו יצר אל נפשו.

הניסה ויאמר לו

הבית נעורה הלא כל העולם היצורים כסלים המה

לא ידעו ולא הבינו את העונג הרוחני שאתה מתענג בו

ומה נחשבים ומה מרקם מטבעם

וייתכן מאוד

שראשית הרגשה זו

ברחמים יסודה והרגשת אמיתותה של תורה שהשיג בעמל וברטט

ידאג וירחם לכל אלה שאינם בני בדרגתו ההולכים בחושך

ולא ראו אור אמת

ולא טעמו חיי נצח ונועם זיווה ברם.

אם לא ישמור האדם המעלה על עצמו וימשיך בהבטה זו על בני אדם,

ייתכן מאוד שבקרב הימים הרגשה זו תהפך מהרוממות הרוח לידי גבות וגסות.

אמנם בתחילה ההרגשה בהיתר באה לו דרך הכרת אור התורה והערכה.

אדם לומד ומתעלה מול החיים החומריים שרוב בני האדם שקועים בהם,

אבל במשך הזמן הרגשה זו הופכת ליחס

של ביטול אל הזולת.

אחר כך הוא מתחיל לחשוב

כי מים לעומתי, נשאל בנפשו.

אמנם ישנם הבדלים, מדרגות ותחומים,

ואין להשוות קדושת ישראל לבן אדם פשוט.

ישנם עשרות ומאות מעלות ומדרגות שבין אדם לחברו,

הן קדושת ישראל כקדושת כהן,

והן קדושת כהן כקדושת כהן גדול.

אבל חס

לכאור בעל דעת להתיימר,

בגלל זה להגיע לידי זלזול וביטול אל הזולת.

וכבר ישבו על המזוכה הזו

חכמינו זוכרם ברכה,

שלא לבוא לחלילה

לידי חילופי הרגשות כנ״ל.

אם תראה,

אומרת התורה, אם תראה חמור שנאכר רובץ בדרך תחת

מסעו עזוב תעזוב עמו.

והחובה של קיומו על המצווה,

המצווה זוהי, בכל ההידורים וההתאמצות.

והקשו בגמרא וכי מותר לישראל לשנוא וכי מותר לישראל לשנוא.

וכתבו התוספות,

הרי מה כתוב?

כתוב

תראה חמור שנאכר רובץ בדרך. אז שואלת התורה,

שואלת הגמרא מותר לישראל לשנוא?

איך יכול להיות שהתורה כותבת דבר כזה?

וכתבו התוספות,

ששנאה זו באה אצלו בשגגה,

וראשיתה הייתה בהיתר.

וגם חיוב שחייבה התורה אותו לשנוא מצד שנאה של קנות לשם ותורתו,

אבל הוא לא שמר על הגבולים ועבר את התחום.

ומשנאה שהותרה לשנאה פרטית אסורה לו מצד התורה.

מה אנחנו רואים מכאן?

שישנם הן התפתחות עקומה של הרגשים המותרים. בהתחלה הייתה לו השנאה מותרת,

ואחר כך הפכה לשנאה אסורה,

שבהסתבכם בנימי הפרטיות והאנוכיות

הופכים עבירה וגורמים להסתלקות השכינה.

אומר המחבר, הבעל תורת הנפש,

שמעתי ממורי ורבי,

הגאון הצדיק הקדוש, מרן רבי דוד בליאכר,

זכר צדיק אלרוכה, שאמר בשם אדמו״ר,

שמאוד צריך אדם,

איש התורה והמוסר, להיזהר,

אחרי שהכניס אל נפשו מנה הגונה של תורה ומוסר והכרת אלוהות,

השעה היא שתרוממות הנפש

חם לבו בקרבו,

ובהשגות המוסריות נעלות

תלהט נפשו,

ומתוך נקודה להתברמות משקיף

הוא על כל החיים.

ויש שמורה יותר לעצמו להביט בזחיחות הדעת

על כל אלו שלא זכו להרגשתו ואף זלזול על הזולת.

וזוהי סטייה מהכיוון המוסרי.

מספרים

על הגאון רבי ישראל מסלנד,

זכר צדיק לברכה,

שפנה לאחד ביום הכיפורים

שהיה שקוע במחשבות עמוקות בענייני הדין.

שאל אותו מה שעה?

אלא מתוך מחשבתו בעולמות העליונים הוא לא ענה לו.

ועל זה היא רגריס.

וכי מפני שאתה מפחד ממימת הדין אני אשם?

עליך להיעזר בכבוד בזלולתך ואמצאך במדרגות רוחניות שלך?

ואכן,

במידה שאדם מרגיש שהוא מתעלה במדרגותיו עליו להכפיל ולשלש את מידת הזהירות

בכבוד חברו.

כמה שאדם מתעלה ולומד הוא צריך

להכפיל ולשלש את הזהירות

שלו להסתכל על החבר שלו כאילו דרגה יותר נמוכה ממנו.

וכן להיזהר מאוד אחרי לימוד התורה שלו להגיע לידי זכיחות הדעת.

הגמרא במסכת ענית

דף כ'

מספרת

על רבי אלעזר ברבי שמעון

שהלך

היה רכוב על החמור ומטייל על שפת נער

ושמח שמחה גדולה והייתה דעתו גסה עליו.

למה?

מפני שלמד תורה הרבה.

מסופר על הבן של רבי שמעון בר יוחאי שלמד תורה הרבה

ושהגיע לגסות הדעת בגלל שלמד הרבה תורה.

המשך של המעשה

מזדמן לו אדם אחד שהיה המכוער ביותר.

אמר לו אותו אדם המכוער

רבי אלעזר בר שמעון רבי אלעזר ברבי שמעון

שלום עליך רבי

והוא לא החזיר לו שלום

אלא אמר לו רקע אדם ריק אתה

כמה מכוער אותו האיש כלומר כמה מכוער אתה

שמא כל בני עירך מכוערים כמותך אמר לו האיש איני יודע

אלא אם סבור אתה שאני כל כך מכוער לך ואומר לאמן שעשאני

כמה מכוער כלי זה שעשית

כלומר, יש לך לבוא בטענה לקדוש ברוך הוא שבראני שאין מעשה מוציחים בעיניך.

הוא אומר לו, אני לא בראתי את עצמי, אם יש לך טענות איך שאני נראה, אתה תבוא לקדוש ברוך הוא.

דברי התוכחה הללו חדרו ללבו של רבי אלעזר ברבי שמעון,

כיוון שידע בעצמו שחטא,

מיד כאשר הבין שאכן חטא בזה, שפגע באיש המכוער,

וירד מן החמור והוא נשתטח לפניו, אמר לו,

נהניתי לך, דיברתי כנראה יותר מדי וביקש מחילה.

אז מה אנחנו רואים מה הוא עושה?

ולזה הזהיר הקדוש ברוך הוא את הכהנים,

שינזרו מקודשי בני ישראל, הוא פירש אספורנו,

זיכרונו לעורכה וזה לשונו,

שלא יחשבו שלגודל מעלתם יהיו קודשי עם כחולין אצלם,

ולא יחללו את שם קודשי אשר הם מקדישים לי,

ולא יחללו את שם אותו ההקדש שישראל מקדישים לי,

שקראו עליו שם הקדוש עד כה לשונות.

עזרה רבה לכהנים המשרתים בקודש,

שלא השתבשו חלילה להביט מגבוה על קודשי בני ישראל,

ולחשוב שבאופן יחסי למעלת קדושתם שהוא כחולין,

ודווקא ההפך מזה צריך להיות.

המכונן במעלת הקדושה רמה ונשגבה הוא שיודע להעריך את קדושתו,

וחשיבותו של כל אחד בישראל,

ואין להכניס כאן מחשבת פיגול על קדושת הזולת.

ואכן,

שהקדושה לא לכהנים בלבד ניתנה,

כמובן בתנא דבי אליהו.

לכהנים בלבד ניתנה הקדושה מסיני,

לא לכהנים בלבד, אלא לכל ישראל, שנאמר, דבר אל כל עדת בני ישראל,

קדושים תהיו.

למי נאמר? לכל עדת בני ישראל, לא רק לכהנים.

וראינה וישתומם,

איך כלוא האמן זו הברכה בתפיסתם הדקה על היריון הנל

ובביאורם על הפסוק בקהלת?

אם רוח המושלת תעלה עליך,

מקומך אל תנח,

כי באה לך ממשלה,

אל תנח מדעת ענוותנותך ללמדך שכל המניח את ענוותנותו גורם איתה לעולם וחוטא לדורו.

ומי אנחנו לומדים את הדבר הזה?

מזכריה.

מה היה עם זכריה?

כתוב, ורוח אלוהים לבשה את זכריה ויעבוד מעלם.

וכמעל ראש העם היה מולך?

אלא שראה עצמו כגדול מכל העם,

חתן המלך, כהן, נביא, דיין,

והתחיל מדבר גדולות ואומר להם,

למה אתם עוברים על מצוות ה' ולא תצליחו?

ומייד, מה קרה אחר כך? ויקשרו אליו והרגום אותו עווהם.

והנה מבהיל ונורא על המעמיק להתבונן,

ברעיון שהביאו לנו כאן חכמים זוכר לברכה בעניין זכריה הנביא.

הנה הכתוב בעצמו מעיד שדוברי התוכחה שזכריה הטיף לעם בשעה זו,

הייתה תוצאת רוח האלוהים שלבשה את הנביא.

ובשעה זו היה שלוחו של הקדוש ברוך הוא ממש,

וכל גופו ונשמתו חדורים וספוגים היו קנאת ה' צבאות.

ורוח ה' התברך,

מקור הנבואה,

השתלטה על זכריה ולצטו לומר דברי התוכחה ולהטיף

קנאה וזעם על עלבון כבוד ה' ותורתו.

מכל מקום,

כאן חכמים זוכר לברכה והרגשתם המעודנת להרגיש ולהכיר את חומר הדין,

הלחות, הסערה הדקה

של זכות דעתו של זכריה,

ועל שאייה מדבר גדולות

ותוכחות שבא לו מתוך אשרת הנבואה.

ועל הרגשתו האישית המיוחסת,

חתן מלך, כהן, נביא, דיין,

והיה סמוך ובטוח בנבואתו.

אם הוא לא בטוח,

הוא לא היה מוכיח את העם.

ואכן, גם אז לא היה לו להניח את ענבותנותו,

גם בעת שלבשתו רוח עולים.

והיה לו להיזהר שלא יבוא מתוך ההתרוממות האלוהית,

לזלזל בקודשי העם.

אף בעת תוכחה יש להיזהר,

היה לו להיזהר שלא להשתרבב עליהן בשמץ,

מיני שמץ של זכיחות דעת.

וזהו רונו חכם זוכר,

שאף בעת השראת השכינה בדרגה העילאית ביותר,

הנביא בנבואותו, הצדיק בצדקותו,

החכם בחוכמתו, הגדול בגדולתו.

אל יניח את ענבותנותו,

אל יעמוד מעל ראשי העם.

אף בעידנא של התעלות נשמתית וצורך התחת דברי תוכחה ומוסר,

אל יסיחנה באופן שיורגש בה זכות דעת וביטול הזולת.

אף בדברי מוסר תוכחה,

לא להסיח את דברי התוכחה באופן כזה שיורגש

כאילו הוא יותר גדול מאת מי שהוא מוכיח.

וחומר הדין והתביעה כרוכה בהיעדר הגשה זו,

לא רק שגורם הפסד לעצמו אלא גם הפסד לכל העולם וחטא לדורו.

ולזה צריך לימוד גדול,

להתרגל להעריך את קודשי זולתו ומדרגתו.

אף בשעה שהוא נמצא תחת השריעת השכינה,

אף שלבש את רוח השם,

אף שבשעה שתוכח את השם בפיו,

לא תשתרבב הרוח הטהורה לזכות הדעת העצמית.

והלימוד לנו מכל הנעל,

שחלילה לנו לזלזל ולפגוע או לבזות חידושיו וספורתיו של זולתו.

אפילו של זה שנדמה לנו שהוא עוד ממנו והלאה וממדרגתו,

קדושתנו ומדרגתנו.

כי גם את חבריך בערך השם וקדושו וקדושה מיוחדה ומתאימה לו,

וכולם קדושים וחשובים לפני השם.

תודה.

תודה רבה.