מסירות נפש למען הזולת

חומש שמות פרשת שמות

מסירות נפש למען הזולת

א] "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא" (שמות א, ו) מי בכל זאת נשאר משבעים הנפש שירדו למצרים (שם פסוק ה) והיה במשך כל השעבוד הנורא?

ב] "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (שמות ב, א) מדוע לא מוזכרים שמותיהם של עמרם ויוכבד מפורשות בתורה במשך כל הפרשה?

ג] בשל איזו זכות עצומה נגאלו כלל ישראל?

ד] מדוע רחצה בת פרעה ביאור ולא בבריכה בארמון?

ה] לכאורה סותרים דברי הגמרא במסכת סוטה: 'שירדה בת פרעה לרחוץ ולטבול לשם גירות' את דברי הפרקי דרבי אליעזר: 'שרחצה ביאור בגלל צרעת'?

ו] אילו ארבעה (4) דברים עצומים קבלה בתיה כשכר על הצלת משה הקטן?

ז] "וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן" (שמות ב, טו) כמה זמן עבר מתחילת הפסוק ועד סופו?

ח] מדוע נזקק הקב"ה לפתות את משה לקבל שררה כה גדולה? מהו פשר הלשון לפתות? ומפני מה סירב משה?

מדוע נגזרה על עם ישראל גזרה נוראה כל כך של שיעבוד במצרים?

אמרו חז"ל (מדרש רבה ה, כב): 'שטען משה רבינו טענה גדולה כלפי הקב"ה! ואמר לו: 'נטלתי ספר בראשית וקראתי בו ראיתי מעשיהן של דור המבול ומה היה דינם וכן ראיתי מעשה דור הפלגה ואנשי סדום ומה היה עונשם אבל העם הזה מה עשו שנשתעבדו כל כך מכל הדורות שעברו? מה פשעם ומה חטאתם?'

מבאר הזרע ברך: שהיה לעם ישראל תיקון עצום לעשות במצרים:

שכן שרו של מצרים הנקרא 'אמון' לקח בידו שעיר עיזים וקטרג על מכירת יוסף לעבד ולכן נגזרה גזרה על עשרה הרוגי מלכות אלא שלא היה די בכך וקטרוגו הביא גם לזה שירדו כל ישראל למצרים ויעשו גם הם עבדים כמו יוסף!

ומפני שהשליכו את יוסף לבור השליכו המצרים את בניהם ליאור!

ומפורשים הדברים (מדרש רבה ל, ז): שבגלל חטא מכירת יוסף השתעבדו בני ישראל במצרים! כי בפרשת משפטים כתוב: 'שהגונב צאן משלם תחתיו ארבעה!' (שמות כא, לז) ויוסף נקרא 'צאן' שנאמר: "נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף" (תהלים פ, ב) לכן נשתעבדו ארבע מאות (400) שנה!

ומשום כך בשעה שדתן ואבירם ביקשו להלשין על משה באזני פרעה אמר משה רבינו: "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" (שמות ב, יד) – 'אם מספרים לשון הרע וממשיכים בשנאת אחים זוהי סיבת הגלות!'

ומבאר הכלי יקר את עומק ענין הירידה למצרים: 'שיש רק דרך אחת (1) לאחד את עם ישראל רק על ידי שיעבוד ועינוי! על ידי צרה גדולה ואויב משותף - רק אז יתאחדו ישראל ויפסיקו להציק זה לזה!

לפי שהקשו חז"ל: 'מדוע נגלה הקב"ה למשה דווקא בסנה? (שמות ג, ב) והטעם: כיון שהסנה הוא הקשה מכל האילנות וכל מי שנכנס בתוכו לא יוצא בשלום! וזהו שרמז הכתוב: "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות א, יב) כביכול היו ישראל כמו קוצים זה לזה כל אחד הכאיב לחברו ולכן רק באמצעות אש הצרות אפשר יהיה לאחד אותם!

ויאירו דברי הילקוט שמעוני (קסט): 'סנה מרמז על שנאה ושורשה החל בשנאת האחים את יוסף (בראשית לז, ד) שעליו נאמר בברכתו של (יעקב) משה רבנו ע"ה: "וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה!" (דברים לג, טז).

ולפי זה מדוקדק גם חשבון הגלות: רצו האחים לאבד שבט אחד (1) וי"ב (12) שבטים הם כנגד י"ב שעות היום ממילא יוצא ששבט אחד הוא כנגד שעה אחת וכיון שיום של הקב"ה הוא אלף (1,000) שנה ["כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר" (תהלים צ, ד)] נמצא ששעה אחת היא שמונים ושלוש שנים ושליש (83.3) בדיוק פרק הזמן שהיו בשיא השעבוד והעינוי הגדול!

שהרי מן היום שנולדה מרים החל השעבוד הגדול ונמשך שמונים ושלוש שנים וארבעה חודשים (83.4) כנגד שבט אחד!

התיקון של שנאת חינם ולשון הרע נעשה במצרים;

ועל פי זה יובן חידושו המופלא של הבן איש חי! שמבאר: מהי סיבת המנהג בליל הסדר שאנו מטבילין שתי (2) פעמים:

תחילת הגלות היתה על ידי טבילה של פירוד: "וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם" (בראשית לז, לא).

וסופה של הגלות באה על ידי טבילה של אחדות "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף" (שמות יב, כב) כלל עם ישראל כאגודה אחת!!!

ועל כן לזכר הטבילה שהיתה שיא הפירוד והטבילה שהיתה האחדות בשלמותה אנו מטבילין שְׁתֵּי פְעָמִים.

ומעתה יאירו דברי הזוהר הקדוש! (וארא חלק ב דף כה): שהדיבור היה בגלות מצרים ומכיון שהפה והלשון היו בגלות ממילא כשרוצים להיגאל צריכים לתקן חטא זה של שנאת חינם ולשון הרע. 

ומפורשים הדברים במדרש (רבה ויקרא לב, ה): עם ישראל נגאלו בזכות; (1) שלא שינו שמם (2) ולשונם (3) ובזכות שלא היו פרוצים בערוה (4) ושלא דיברו לשון הרע!

ושנים (2) אמרו לשון הרע: דתן ואבירם ופרסמם הכתוב!

ולפי זה יאירו באור יקרות 2 הסימנים של הקב"ה למשה רבינו; צרעת (שמות ד, ו) ומטה שנהפך לנחש (שמות ד, ג) יסודם הוא אחד; להזכיר חטא לשון הרע שהוא סיבת השעבוד!

וכיון שחטאם היה שהיו כקוצים זה לזה מוכרח אם כן שהתיקון יהיה שעם ישראל יאהבו זה את זה!!!

לכן ניתן להתבונן ולראות כיצד כחוט השני עוברת בכל הפרשה מסירות הנפש לאהוב זה את זה!

תחילה מתגלת מסירות הנפש של השוטרים ["וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ה, יד)] לאחר מכן מתבאר כיצד שפרה ופועה מסרו את נפשן להצלת ילדי ישראל (שמות א, טו ואילך) בהמשך מתואר איך בתיה מסרה את נפשה להציל ילד קטן (שמות ב, ה) ולבסוף שיא השיאים יתחדש במאמר זה בעזרת ה' שבחירתו של משה רבינו לתפקיד הנשגב ביותר בעם ישראל היתה על ידי מסירות נפש למען הזולת.

מסירות נפש של השוטרים;

משה רבינו קָבַל לפני הקב"ה: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה" (שמות ה, כב) 

ומקשה הבית יצחק: 'וכי היה משה סבור שהקב"ה יגאל אותם מיד ממצרים? הלא הודיעו הקב"ה: שפרעה יכבוש ליבו ולא ישתחררו מיד? (שמות ד, כא).

אלא, שטען משה רבינו: שפרעה מכביד את עולו על ישראל! אבל אינו מרוויח מכך דבר שהרי לא זו בלבד שאינו מגדיל את התוצרת אלא להיפך! הוא אינו נותן להם תבן (שמות ה, י) וכך מפחית את תפוקת הלבנים ואם כן מטרתו פשוטה: שיצאו העם ויתפזרו יחפשו תבן ויריבו על כל קש וכך תושרש השנאה!! ועל זה טען משה רבינו: "לָמָה הֲרֵעֹתָה" הרי נעשו רָעִים זה לזה! 

אמר לו הקב"ה: "עַתָּה תִרְאֶה" (שמות ו, א) על ידי מסירות הנפש של השוטרים תגדל האהבה!

ובספרי (זוטא בהעלותך יא, טז) מבואר איזו מסירות נפש עילאית היתה לשוטרים כלפי חבריהם היהודים; כל עבד שלא הספיק את מתכונת הלבנים שהיה עליו להכין תפקידו של השוטר היהודי היה להלשין עליו אך השוטרים שתקו! ולא הלשינו על חבריהם.

וכאן ראו כולם את גבורת עם ישראל כי כל שוטר שלא הלשין ספג את המכות שחברו היה צריך לקבל כזו מסירות נפש היתה בשוטרים עבור זולתם!

וזהו תחילת התיקון שכן לא סיפרו לשון הרע על חבריהם אלא אדרבא! מסרו נפשם עליהם ואחדות זו היתה התחלת הגאולה!

יוכבד זכתה להוליד את הגואל על ידי מסירות נפש לכלל ישראל;

המשך תהליך הגאולה היה על ידי מסירות הנפש של שפרה ופועה:

שהקשה האור החיים: 'מה טעם חזר הכתוב על דברים ידועים: "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וכו' (שמות א, ו-ז) ומה הקשר בין מיתת הַדּוֹר הַהוּא לריבוי בני ישראל?'

מבאר האור החיים: 'שכאן מתאר הפסוק את סוד השתלשלות השעבוד:

תחילה כשיוסף נפטר פסקה השררה של המלכות אבל עדיין היו המצרים מכבדים את ישראל בגלל השבטים והם היו עליונים על המצרים.

לאחר מכן כשנפטרו כל השבטים אף שירדה מעלת ישראל עדיין היו כמו שוים למצרים בזכות שבעים (70) נפש שעוד נשארו בחיים.

אך כשנפטרו כל הַדּוֹר הַהוּא אז החל השעבוד הנורא!

ובחז"ל מתבאר: שבאמת לא נפטרו כל הַדּוֹר הַהוּא אלא נשארו ארבעה (4):

שני (2) זכרים; אפרים וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית (בראשית מו, י) והוא "זִמְרִי בֶּן סָלוּא" (במדבר כה, יד). 

ושתי (2) נקבות; סרח בת אשר ויוכבד.

ואם כן יוכבד שנולדה בין החומות והיא בכלל השבעים נפש היתה במשך כל השיעבוד הנורא ולבסוף זכתה להוליד את הגואל! 

ונשאלת השאלה: בשל מה זכתה?

כתוב בפסוק: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי".

והקשה המהר"ל (גור אריה א, ט): 'מה הסיבה לכך שלא מוזכרים שמותיהם של עמרם גדול הדור ואשתו יוכבד בפסוק במפורש?

יתר על כן בכל פרשת שמות מוזכרת יוכבד רק בשם שִׁפְרָה (שמות א, טו) ואילו אך בפרשה הבאה (שמות ו, כ) מוזכרים שמותיהם של עמרם ויוכבד במפורש?

מבאר המהר"ל יסוד עצום! נשמת משה היתה מתוקנת לגאול את עם ישראל מששת ימי בראשית ולכן לא הוזכרו שמות הוריו בפרשה ללמדך: שלא היה העיקר אצלם ולא מכוחם נולד הגואל!

ואף על פי שאמרו חז"ל: 'שעמרם גדול הדור היה! ועל כן היה ראוי להוליד את משה יותר מכולם' מכל מקום אם לא היה משה נולד מעמרם היה נולד מאיש אחר!

כיצד זוכה עמרם להוליד את הגואל;

וכיצד זכו עמרם ויוכבד להוליד את הגואל?

יאירו הדברים על פי הגמרא (מסכת סוטה דף יב עמוד א): 'וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: 'שָׁלֹשׁ (3) גְּזֵירוֹת גָּזַר: 

[א] בַּתְּחִילָּה גזר על המילדות: ״אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אוֹתוֹ״ (שמות א, טז).

[ב] לאחר מכן גזר: ״כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ״ (שמות א, כב) ובילקוט שמעוני (רמז קסה) מבואר: שהיתה גזרה זו עומדת במשך שלוש (3) שנים מלידת אהרן עד שהושלך משה ליאור!

[ג] ולבסוף ביום שנולד משה גזר על כולם כולל המצרים להשליך את ילדיהם ליאור. 

ומדוע? 

פירש רש"י: כיון שביום שנולד משה אמרו אצטגניניו: 'היום נולד מושיעם של ישראל! ואין אנו יודעים אם יהודי או מצרי?' 

ציווה פרעה: 'להרוג את כולם!' וכיון שעבר היום ועדיין ראו אצטגניניו שלא לקה העמיד את הגזרה שלשה (3) חודשים עד שהונח משה בתיבה ביאור (כמבואר במדרש רבה שמות א, כד).

ואז נאמר: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי" להיכן הלך? אמרו חז"ל: 'שהלך בעצת בתו; כי באותו יום שגזר פרעה על הזכרים אמר עמרם שהיה גדול הדור: 'לשוא אנו עמלים! נוליד ילדים ופרעה יהרגם?!' עמד וגירש את אשתו עמדו כולם וגירשו את נשותיהן.

באה מרים וטענה: 'אבא! גזרתך קשה משל פרעה; שכן (1) הוא גזר רק על הזכרים ואתה גם על הנקבות (2) פרעה גזר רק בעולם הזה ואתה בעולם הזה ובעולם הבא!' עמד והחזיר את אשתו חזרו כולם והחזירו נשותיהן!'

וכאן נמצא השורש של הגאולה:

במדרש חזית; 'יש אומרים: שהושלכו עשרת אלפים (10,000) תינוקות ליאור! ויש אומרים: שישים ריבוא (600,000)!' - נורא נוראות!

'רבי ינאי אומר: 'שבמשך שלוש שנים ומחצה (3.5) היתה גזירה נוראה זו עומדת! עד שנולד משה' 

איזה צער עצום! נתאר לעצמנו: יהודי שזכה להוליד ילד דור ההמשך של כל אבא והוא המאושר באדם וברגע קט באכזריות עצומה משליכים אותו ליאור אין צער גדול מזה!

ואף על פי כן מסרו את נפשם ללדת ילדים!

וכל זה בשביל מה? בשביל הבנות! אם כן זוהי מסירות נפש עבור הזולת שאין כדוגמתה ובזכות זה עמרם הוליד את הגואל! וליוכבד היתה זכות נוספת: "וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א, יז) כנגד גזרת פרעה!

לעם ישראל כולו עמדה זכות מסירות נפש;

וכאן נפתח הפתח להבין איזו זכות גדולה ונוראה היתה לכל העם כולו.

כי הרי לא נצטוו להחזיר את נשותיהם ויכלו כולם להתחמק ולומר: 'שמרים בסך הכל ילדה קטנה! ואין צורך להתייחס לטענותיה'.

אבל, לא! גדול הדור פסק וכולם נהגו כמותו הם היו מוכנים לסבול 'יסורי איוב!' לראות את ילדיהם מושלכים ליאור על ידי הרשעים הארורים ובלבד שתוולדנה הבנות בשבילן היו מוכנים לסבול הכל! ומסירות נפש כזו עבור הזולת זהו התיקון הגמור שהביא לגאולה!! ואכן אז נולד משה וכשהונח ביאור מיד פסקה הגזירה!

אם פרעה מפחד מילד קטן סימן שאיננו עבודה זרה, ולכן בתיה התגיירה;

ובשרשרת המופלאה הזו של מסירות הנפש לזולת הגיעה בתיה ובא זמנה לזכות לגדל את מושיעם של ישראל בזכות מסירות נפשה להצלת תינוק יהודי.

ובאמת במעשה זה יש כמה וכמה תמיהות:

א] מדוע רחצה בתיה ביאור ולא בבריכה שבארמון? ומדוע ירדה דווקא לארץ גושן?

ב] ישנה סתירה בדברי חז"ל כי בגמרא (מסכת סוטה דף יב) מבואר: שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה, כלומר; טבלה לשם גירות! ומאידך בפרקי דרבי אליעזר (פרק מח) מבואר: שירדה לרחוץ כיון שהיתה מנוגעת בצרעת! וכיצד אם כן מיושבים הדברים?

ג] ועוד קשה הסתירה בדברי חז"ל: "וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ" (שמות ב, ה) – 'היינו שפחתה' או לפי דעה אחרת: 'שאמתהּ נשתרבבה אמות הרבה!' וקשה: הרי לא יתכן שחז"ל יחלקו במציאות; האם שפחה הצילה את משה או ידה של בתיה שנתארכה?

בספר ברכי נפשי מביא את הספר דודאי יצחק שפותח פתח להבנת הענין:

בתיה ראתה שאביה האליל של מצרים אותו אדם שטען: "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג) זה שהיאור עלה לקראתו! ועשו ממנו עבודה זרה!! מלך על כל העולם!!! פתאום מפחד! ממי? מילד קטן שהאצטגנינין אמרו: 'שיושיע את עם ישראל!'.

ובספר הישר מתאר מה היה בשנת ק"ל לירידת בני ישראל למצרים: 'פרעה חלם חלום נורא! ובחלומו הופיע זקן שמחזיק בידו מאזניים והנה נטל הזקן את כל שרי מצרים וגדוליה והניחם בכף אחת (1) ובכף השניה (2) הניח טלה והטלה הכריע את כולם! וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ של פרעה ושלח לחכמיו לפתור לו את חלומו; 

אמר לו בלעם: 'שהטלה הקטן הוא ילד מבני ישראל שיכריע את כל מצרים כולה! ולכן הציע בלעם: 'שיהרגו את כל הילדים שיוולדו!'

וכך פתאום בבת אחת התחוור לה לבתיה שאביה אינו אלוה - הכל שקר! גם הוא מפחד והורג אלפי תינוקות והדבר לא נתן לה מנוח.

הלכה בתיה לתור אחר האמת היחידה וביקשה: 'לטבול לשם גירות!' ומבאר המהרש"א: 'שהדבר מרומז בפסוק כי כתוב שטבלה עַל הַיְאֹר (שמות ב, ה) = דרכה על העבודה זרה של פרעה עמדה ברגליה עַל הַיְאֹר שהוא העבודה זרה!

בתיה זכתה על ידי שמסרה את נפשה להתגייר ולהציל תינוק יהודי;

ומוסיף הבן איש חי (עוד יוסף חי): 'שלא מוזכר בתורה שמה של בתו של פרעה אלא רק: "בַּת פַּרְעֹה" (שמות ב, ה) ומדוע?

אין זאת אלא כדי להראות: ש: "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק" (תהלים ב, ד) פרעה הרג אלפי ילדים בכל מצרים! ובאותו זמן בתוך ביתו שלו גדל המושיע ומי גידל אותו? הבת שלו עצמו ובשרו היא שגידלה את המושיע וכך החזיק פרעה את משה הקטן על ברכיו בו בזמן שאלפי ילדים הושלכו ליאור על פי מצוותו והילד עצמו זה שכל כך חשש ממנו יושב על ברכיו!

ואיך זכתה בתיה? על ידי שרצתה לטבול לשם גירות ומשום כך ירדה דוקא לגושן להתגייר במקום טהור!

ומוסיף הספר אריה שאג (עמוד קצז) ביאור נפלא! שאין כל סתירה בדברי חז"ל 'ואלו ואלו דברי אלוקים חיים' כי באמת בסתר ליבה רצתה בתיה להתגייר ולכן ירדה ליאור אבל כיון שפחדה מאביה השתמשה בתירוץ: 'שהיא מצורעת!' והקב"ה אכן שלח לה צרעת כי: 'הבא להטהר מסייעין אותו'.

וכך כשהיא מצורעת ירדה בתיה ליאור ואז ראתה תיבה והצביעה לשפחתה שתיקח את התיבה.

ותוך כדי שהצביעה קרה נס! ונשתרבבה אמתה אמות הרבה.

ראתה בתיה בזה נס גלוי וסימן משמים וגמלה החלטתה בליבה: 'לטבול לשם גירות!'

בתיה זוכה לארבעה (4) דברים בגלל מעשה זה;

וזכתה בתיה בעטיו של מעשה זה לארבעה דברים:

האחד (1) לגדל את המושיע של עם ישראל ובספר דברי הימים נקראת אמא שלו משה בן בתיה! (דברי הימים-א ד, יח)

והשני (2) כשנגעה בתיבה - נרפאה מיד מצרעתה!

ובנוסף (3) זכתה לגילוי שכינה! כמו שנאמר: "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד" (שמות ב, ו) וביאר רש"י: 'שראתה שכינה עמו!' ורמז נאה לכך שראתה שכינה נתן הגאון מוילנא: וַתִּרְאֵהוּ; ותרא–הו.

והדבר הרביעי (4) שקיבלה את חייה במתנה! כי במדרש (רבה יח, ד) כתוב: שבמכת בכורות מלבד הבכורים מתו גם הבכורות כולן חוץ מבתיה!

ואם כן נפלאים הדברים! שטבלה בתיה הן לצרעת והן לגירות ושלחה את שפחתה כשהצביעה לכיוון התיבה ובו זמנית דרשו חז"ל: 'שנתארכה ידה'.

וטענו השפחות כלפיה: 'מלך שגוזר כולם חייבים לקיים גזרתו! על אחת כמה וכמה הבת שלו!!' - בא המלאך גבריאל וחבטן בקרקע'.

כך בזכות מסירות נפש להצלת ילד יהודי זכתה לגדל את המושיע עד שנקרא משה בנה של בתיה גם בדברי הימים ומטעם זה לא ידעו האצטגנינים אם יהודי הוא או מצרי!

שישים (60) שנה משה התחבא מפרעה ועדיין שואף לעזור לזולת;

אותו יום שמשתה בתיה את משה רבינו מהיאור החזירה אותו לאימו למשך כ"ד (24) חודש על מנת שתאכילהו ופרעה היה כל כך סומא מיופיו של משה עד שלא שם לב שאינו יונק ממצרית וכך קיבל משה גינוני מלכות.

וכאן יש לפתוח פתח עמוק יותר! והוא שיא השיאים של מסירות הנפש למען הזולת:

כי יש לחקור חקירה גדולה! שכן פשוט וברור שתפקיד המנהיג בעם ישראל דורש מבחן אמיתי ואם כן איזה מבחן עבר משה עד שקיבל את התפקיד הגדול ביותר בעם ישראל להיות הגואל ממצרים ונותן התורה?

וברור הדבר שמוסתר המבחן בפסוקי התורה על כן יש להעמיק ולראות היכן נבחן משה רבינו:

משה הציל יהודי מאיש מצרי! ואז: "נוֹדַע הַדָּבָר" (שמות ב, יד) ופרעה רדף אחריו להורגו ובמדרש (רבה א, לא) מבואר: 'שפרעה שלח שיהרגוהו בסיף ונתנו על צוארו עשרה (10) פעמים - ונעשה צוארו שיש! שנאמר: "צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן" (שיר השירים ז, ה) – 'ואמר רבי יהושע בן לוי; 'נעשו עבדי פרעה; מהם חרשים, מהם סומין, מהם אילמים עד שלא יכלו לרדוף אחריו!'.

ואז כתוב בתורה: "וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן" (שמות ב, טו).

מבאר הרב יעקב מאיר זוננפלד ביאור נפלא! כמה זמן עבר מתחילת הפסוק ועד סופו?

אומר הרמב"ן: 'חלפו ועברו שישים (60) שנה!!'

והיכן היה משה? כל הזמן הזה ברח מפרעה! שישים שנה חי משה רבינו בסתר!

ומופלאים הדברים שעל מחצית מחייו של משה רבינו שמוזכר בתורה הרבה יותר מכל אדם אחר אין אזכור בתורה אפילו במילה אחת (1)! כי כל אותו זמן היה במסתור!

ובמקומו כל אדם אחר בודאי היה מתחרט וחושב: 'בשביל מה עזרתי לדתן? תראו כמה סבלתי!'

עברו חלפו להן שנים רבות ומשה רבינו הגיע למדין "וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר" (שמות ב, טו) כמבואר במדרש (רבה א, לב): 'מכיון שידע שזיווגו יבוא עַל הַבְּאֵר כמו יצחק ויעקב'.

והנה הגיעו בנותיו של יתרו שהיה כומר לעבודה זרה אולם ראה שאין בה ממש וכפר בה! ולכן נידוהו אנשי העיר ושוב ראה משה רבינו מלחמה כי הָרֹעִים הפריעו לבנות יתרו להשקות את צאנן (שמות ב, טז-יז) אך גם כאן כמה מדהים הדבר! בחר להושיע אותן והרי לשם מה היה צריך להתערב לטובתן?! מדוע שיעזור להן אחרי שישים שנה שהוא מסתתר כיון שעזר למישהו?

"וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן" (שמות ב, יז) - - -

הוא לא למד לקח!!!

שכן משה אמת (בבא בתרא דף עד עמוד א) ואיננו מסוגל לראות עוולה.

ומה היא האמת? לעזור לזולת אפילו במחיר של פיקוח נפש!

המבחן השני (2) של משה אם ראוי להיות מנהיג;

ואז הגיע המבחן השני שבדק: האם ראוי משה להיות המושיע הגואל ונותן התורה:

הקב"ה נגלה אל משה רבינו בסנה! והביא רש"י את דברי המדרש (רבה ג, יד): 'ששבעה (7) ימים היה הקב"ה מפתה את משה: 'ללכת לגאול את עם ישראל!' עד שנגלה אליו בסנה (שמות ג, ב) ומעשה הסנה היה ביום השביעי בלבד! ובפרקי דרבי אליעזר מבואר: 'שאותם שבעת ימים היו מט"ו ניסן ועד כ"א ניסן' בדיוק שנה קודם יציאת מצרים! והחל הקב"ה לפתות את משה בט"ו בניסן שנה קודם יציאת מצרים ולבסוף שכנעו: להיות הגואל! בכ"א ניסן שנה קודם קריעת ים סוף!

והנה יש להתבונן: בשבעה ימים הקב"ה ברא את העולם כולו (בראשית ב, ב) אם כן כמה אלפי נימוקים משכנעים! אמר הקב"ה למשה במשך שבעה ימים: 'דע לך שכל רגע שתקדים ותלך - תציל אלפי בני אדם 'וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא!' ואתה הוא זה שתמסור להם את התורה וגדול המלמדו תורה!' וכו' וכך עוד כהנה וכהנה דברי שכנוע רבים ושונים.

אך עם כל זה - משה רבינו סירב! ומדוע?

במדרש רבה מבואר: 'שאמר משה לקב"ה: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד, יג) – 'אחי אהרן מתנבא במצרים שמונים (80) שנה! ועכשיו אכנס בתחומו?!' הוא לא הסכים לפגוע באחיו הוא לא רצה להיות הגואל על חשבונו!

אמר לו הקב"ה: 'אל תדאג! אהרן אחיך ישמח על גדלות אחיו הקטן: "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד, יד) - ואז משה רבינו הסכים!

ותמוה מאוד: הלא ידע הקב"ה במשך כל שבעת הימים ששכנע את משה שמשה סירב רק מהטעם הזה שלא היה מוכן להיות שותף בעקיפין לפגיעה באחיו ואם כן מדוע לא גילה לו הקב"ה כבר ביום הראשון שאינו צריך לדאוג ולחשוש כל כך כי אחיו ישמח! הרי אז מיד היה מתרצה לשליחות למה היה הקב"ה צריך שבוע שלם של ויכוחים ושכנועים שיכלו להיחסך במשפט אחד? ומהו עומק הלשון: 'שהקב"ה היה מפתה אותו'?

מבאר הרב זוננפלד את המבחן השני של משה - שיא השיאים של מסירות הנפש:

הקב"ה בכוונה לא גילה למשה שאהרן ישמח; משום שהיה כאן מבחן למשה רבינו כי אם היה משה מסכים אות היא לכך שאינו ראוי למשרה הזו! הקב"ה הביא לפניו אלפי טענות משכנעות עד מאוד על כף אחת (1) של המאזניים עמדו מיליארדי הזכויות שהוא יכול להרוויח; הצלת עם ישראל! ונתינת התורה ועל הכף השניה (2) עמדה הפגיעה באחיו! וכאן היה המבחן: האם יסכים משה? האם יתפתה?

אם היה אומר: 'כן!' - לא היה מתמנה! כיון ש: 'המטרה אינה מקדשת את האמצעים!'

ובפרט שכל מטרת הגלות לחבר בין אחים!!!

ליצור אהבת חינם!!!

ואיך יתכן שהגואל יקום על חשבונו של אחיו?!

הבין משה רבינו את כל זה עמד בכל השכנועים בגבורה עילאית ואמר לקב"ה: 'אנא! בחר באחי' שכן הגאולה צריכה לבוא מתוך אהבת אחים כאשר אדם מוכן למסור את נפשו למען הזולת את המשרה העצומה ביותר שאפשר לעלות על הדעת נתן משה לאחיו זוהי מסירות נפש למען הזולת שאין כמוה!!

ורק אז אמר לו הקב"ה: 'אין מתאים ממך לגאול את עם ישראל! ואינך צריך לדאוג לאחיך כי גם הוא ישמח שכן הגאולה תבוא רק על ידי אהבת אחים!'

וכך ממש בימינו אנו תפקידנו האמיתי הוא להסיר את השנאה וללבות את האהבה ואז נזכה לגאולה השלמה בביאת גואל משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

[קרדיט: גם מאמר זה על פרשת שמות מתוך הספר הנפלא! 'תורת חסד' באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו!
למאמר הקודם על פרשת ויחי: "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" - לחץ כאן]