פרשת משפטים: מאמר 'דין תורה'

פרשת משפטים: מאמר א] דין תורה 

א] מדוע המצוה הראשונה (1) שנצטוו בה ישראל מיד לאחר מתן תורה היתה מצות דינים?

ב] בכמה לאוין ואזהרות הוזהרו דייני ישראל שלא להטות משפט וכיצד אזהרות אלו קשורות לעשרת (10) הדברות? 

ג] במקרה ששני (2) הצדדים גם התובע וגם הנתבע מסכימים לדון בערכאות האם יש היתר לכך? 

ד] מהי הסיבה לכך שהעונשים תמיד קבועים? לדוגמא; הגנב נדרש בכל מצב לשלם כפל (*2) ואילו הגזלן משלם קרן בלבד? האם לא ראוי היה להתחשב יותר בנסיבות? שהרי אינו דומה עני שגונב מעשיר שגונב ובפרט שהיה לכאורה מקום להתחשב במצבו המשפחתי של הגנב באשתו ובילדיו. 

ה] מה ענין משפטים לגלגולים? 

עשרה (10) לאוין הוזהרו הדיינים כנגד עשרת הדיברות;

במדרש (מכילתא) הקשה רשב"י על הפסוק: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים" (שמות כא, א) מדוע מצוות דינים קדמה לכל המצוות שבתורה? והטעם: כיון שכאשר יש דין בין אדם לחברו ועודם נתונים בעיצומו של המשפט הרי שקיימת תחרות ביניהם ורק ברגע שנפסק הדין בא שלום לעולם! ומכאן חשיבותו הרבה של דין אמת שמביא שלום בעולם וזהו שאמר יתרו למשה רבינו: 'שיעמיד דיינים "וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם" (שמות ח, כג). 

ובמדרש (השכם) הדגישו כל כך את חשיבות העמדת דין תורה: 'שכן מנה הקב"ה עשרה לאוין; "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט" (דברים א, יז) "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" (שם) "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט" (ויקרא יט, טו) "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים, וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד" (דברים טז, יט) "לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל" (ויקרא יט, טו) "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ" (שמות כג, ו) "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" (שמות כג, ג).

ומטעם זה הסמיכה התורה את פרשת משפטים לעשרת הדברות (פרשת יתרו) לפי שהזהיר הקב"ה על עשית משפט בעשרה לאוין עשרה כנגד עשרת הדברות. 

והם הם הדברים במדרש (רבה ל' ט): 'רבי אומר: 'כשם שהזהיר הקב"ה על עשרת הדברות - כך הזהיר על הדין! ומדוע? לפי שבו העולם תלוי! שנאמר: "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ" (משלי כט, ד) ובו יבנה בית המקדש! שנאמר: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה" (ישעיה א, כז)'. 

ולפיכך, במדרש (תנחומא ה'): 'אמר רבי אליעזר: 'אמר הקב"ה: 'אם יקיימו בני ישראל את הדין למטה - לא יהיה עליהם דין למעלה ולא תשלוט בהם מידת הדין!'. 

בדיון בערכאות כלול גם גזל וגם חילול ה'; 

והנה רש"י הקדוש הביא את דברי הגמרא (במסכת גיטין דף פ"ח): 'אמר רבי טרפון: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, א) – 'לפני בית דין של ישראל ולא לפני דיינים גויים! לפני שבעים (70) זקנים כלומר, דיינים תלמידי חכמים ולא לפני עם הארץ!'. 

והוסיף הרמב"ן: 'שאפילו אם שניהם מסכימים הן התובע והן הנתבע - אסור לדון בפני ערכאות! ואף על פי שמותר לדון בפני הדיוטות אם שניהם מסכימים לכך כלומר, מותר להם לעשות פשרה לפי החלטה של בני אדם שאינם מומחים בדיני ממונות אבל מכל מקום לא בערכאות כיון שהיא מערכת חוקים שלא על פי התורה ואסור להתדיין שם בשום אופן!'. 

וחידש התשב"ץ (שו"ת חלק ב' סימן ר"צ): 'שאפילו מי שיש לו דין עם גוי - אסור לו לדון בבית דין של גויים!'. 

והוסיף התשב"ץ (חוט המשולש טור א' סימן י"ז): 'שכל כך חמור הוא האיסור לדון בפני ערכאות שהוא כאיסור עבודה זרה ממש!' וכתבו הראשונים: 'שאף מנדים את מי שהלך לדון בערכאות!'. 

ומדוע כל כך החמירו בענין זה? 

תירץ התשב"ץ וכן כתב גם רבינו בחיי: 'כיון שכלולים בעבירה זו שתי (2) עבירות מהחמורות ביותר; עוון גזל! ועוון חלול ה'!! שהם חמורים אפילו יותר מאיסור רציחה!!! 

כי גזל חמור מבחינה מסוימת מן הרציחה שהרי הרוצח אף על פי שעבר על איסור חמור ביותר שהינו אחד מעשרת הדברות ואיבד אדם שצלמו 'צלם א-לקים' ובנוסף גם את יוצאי חלציו וכאילו 'איבד עולם מלא!' למרות הכל ישוב בתשובה - נמחל לו! ואילו הגזלן לא תועיל לו שום תשובה שבעולם עד שישיב "אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" (ויקרא ה, כג) ולכן רבים שבים בגילגול על עוון הגזל!'. 

וכן חילול ה' - אמרו חז"ל (בסוף מסכת יומא): 'שחמור איסור זה - הרבה יותר מכריתות ומיתות בית דין! שכן יום הכיפורים וייסורים יחדיו מכפרים אפילו על עבירות שחייבים עליהם מיתת בית דין!! ואילו עוון חילול ה' - אף אם באו עליו ייסורים ועשה תשובה ועבר יום הכיפורים - אין הם מכפרים לו אלא רק תולים ולא יכופר לו העוון עד מותו - רח"ל!'. 

והאדם שדן בערכאות; גם גזל וגם חילל את ה'! 

שהרי ודאי דיין גוי או עם הארץ לא ידון כפי דין התורה ואם כן ההולך לדון בערכאות גוזל הוא את חבירו וגם חילול ה' יש בידו שכאשר נותן כבוד לבית דין של גויים או עמי הארץ הרי שח"ו מזלזל בבית דינו של הקב"ה. 

הדיינים נקראים: 'שלוחי ה'!'; 

על כן מרן השולחן ערוך (חושן משפט סימן כ) פסק: 'שכל הבא להתדיין בפניהם - הרי זה רשע! וכאילו חירף וגידף את הבורא יתברך והרי הוא מרים יד בתורת משה רבינו ע"ה וראוי שינדוהו ויחרימוהו!'. 

ומאידך, צא ולמד עד כמה חשובים דיינים תלמידי חכמים בפני הבורא יתברך! שאמרה התורה: "וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות כא, ו) וכתב הרמב"ן: 'כך הוא שמם של שלוחי ה'!'. 

והוסיף רבי אליהו לופיאן זצ"ל נופך לדברים: 

לכאורה יש לתמוה: מדוע תמיד העונשים קבועים? הגזלן משלם את קרן הגזילה, הגנב משלם כפל וכי לא ראוי היה יותר להעניש את העבריין בכל מקום באופן שונה? האם לא מתאים היה לתת לדיין שיקול דעת היכן יש להקל בעונש והיכן ראוי להחמיר? 

כדוגמא לדבר; ניתן לצייר: אדם עני שהרעב תקף אותו ולא היה ברשותו דבר וחצי דבר להכניס לפיו ולהשביע רעבונו עולליו שָׁאֲלוּ לֶחֶם ואין לאל ידו להושיע! והנה כאשר הכביד הרעב מאד גבר עליו יצרו ולא הצליח לעמוד בפניו וכך הלך וגנב קצת כסף על מנת להביא מעט פת לבני ביתו במקרה זה הרי יש מקום למידת הרחמים לסנגר על אותו אביון: 'שכל חפצו היה להשביע מעט את רעבונם של עולליו!' לעומת זאת אדם עשיר שביתו מלא בכסף וזהב וכל מחמדים אם יכנס לחנות ויגנוב ממנה תכשיטים רק בכדי להרבות את ממונו עוד ועוד הרי שנטיית הלב הינה למצות איתו את הדין בכל חומרתו.

 כיצד ידון אותם הדיין? וכי ראוי לדון את שניהם בדין שווה?! הרי לכאורה יש להקל בדינו של העני ולהחמיר בדינו של הגנב העשיר! יתר על כן צריך להתחשב בשיקולים נוספים! כגון; אדם שיש לו אישה וילדים שיפגעו אם יענש בחומרה רבה לכאורה יש מקום להקל בדינו יותר ממי שאינו מטופל במשפחה. 

אלא, אומר הקב"ה: אכן יש שיקולים הכרוכים בפסק הדין אבל לעולם לא יתכן שבשר ודם יצליח לפי מידת היושר שבו לקבוע פסק דין אמיתי. 

לכן מצווה עלינו התורה: עשו כפסק הדין שכתוב בתורה והקב"ה עצמו יפחית או יוסיף כפי הראוי לכל חוטא וחוטא וזהו נימוק נוסף על הצורך לדון בדין תורה כדי שבורא העולם ישלים את חלקו בדין! 

יש דינים שבאים לתקן דבר מגלגול קודם; 

ועל פי זה ניתן יהיה להבין את דברי הזוהר הקדוש (דף צ"ד) שאמרו על הפסוק: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" – 'אלו הם סדרי הגלגול דינים של הנשמות שנידונות כל אחת לקבל את עונשה הראוי לה!' 

וממבט ראשון תמוהים הדברים! מה ענין דיני תורה לגלגולים? הכיצד נלמד מפסוקים אלו העוסקים בגניבה חבלה דיני שומרים ועוד לענייני גלגולים ונשמות?

וראיתי בספר שיח פינו שהביא ביאור נפלא! מהראשל"צ הרה"ג רבי שלמה עמר: 

פעמים רבות אדם מגיע להתדיין בפני בית דין ומרגיש: 'שהדיינים עשו לו עוול!' לפעמים קורה שאדם יוצא חייב בדינו בו בזמן שהוא יודע ללא שום ספק: שעל פי ההלכה הינו זכאי! ותוהה האדם לעצמו: 'איך ח"ו יתכן שיטעו בית הדין בפסקם?! הלא נאמר: "אֱ-‍לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ-ל" (תהלים פב, א)? 

ועל זה תירצו בזוהר הקדוש: 'אם ברי לך שחייבו אותך שלא כדין! דע לך: שיש כאן תיקון על גלגול קודם!' 

וביאר על פי מעשה שהיה; שאל המגיד ממעזריטש זי"ע את רבו הבעל שם טוב זצוק"ל את אותה השאלה: 'מה עניין גלגולים אצל משפטים?' 

השיב לו הבעל שם טוב: 'לך נא אל היער הסמוך לעירנו שם תחפש אילן עבות שתחתיו זורם נחל שוקק התחבא היטב בין ענפי האילן והמתן שם בשקט עד הלילה ועוד זאת אבקש ממך: שכל מה שתראה בעיניך תרשום'. 

עשה המגיד אשר היה נאמן לרבו ללא כל פקפוק ככל אשר ציווהו הבעל שם טוב הגיע ליער והסתתר היטב במקום אשר הורה לו.

לפתע הופיע אדם רכוב על סוס עצר בסמוך למקום מסתורו של המגיד קשר את סוסו לעץ והלך להרוות צמאונו במי המעיין לאחר ששתה פנה לשכב מעט על גבי הדשא הסמוך למעיין עצם את עיניו ונמנם קלות. 

כעבור מספר דקות התעורר האיש קם בזריזות עלה על סוסו והמשיך לרכוב עליו לדרכו אולם ברוב חפזונו לא חש כיצד ארנקו התפוח והגדוש נשמט מכיסו ונותר מושלך על הדשא. 

לא חלפו מספר דקות והנה הגיע עובר אורח נוסף למקום שתה הלה מאותו המעיין ולפתע התנוצץ אל מול עיניו ארנק גדול ושמן שכל כולו קורץ אליו ואומר לו: 'טול!' הביט אנה ואנה וירא כי אין איש שמח על מציאתו והלך לו. 

זמן קצר לאחר מכן הופיע איש עני ועייף שתה גם הוא מהמעיין נשכב על הארץ ונרדם אך הנה בעודו נם את שנתו בשלוה חזר ההלך הראשון אשר איבד את ארנקו והחל לחפש אחריו בקדחתנות בכל מקום משלא מצאו התעורר מייד חשדו כלפי אותו עני אשר ישן לו בנחת ליד המעיין. 

- 'קום מיד!' החריד קולו הרם את שנתו המתוקה של העני: 'היכן ארנקי?' 

- 'אינני יודע דבר!' השיב לו העני: 'זה עתה הגעתי לכאן הרוויתי את צמאוני ממימי המעיין ונרדמתי'. 

אך העשיר כלל לא האמין! 'לא יתכן!!' הוא טען בזעם: 'הן רק לפני דקות ספורות איבדתי כאן את ארנקי'. 

החל העשיר להכות את העני המסכן מכות נמרצות! אולם העני שאמת דיבר וידו כלל לא היתה במעל צעק ובכה ונשבע לו: 'שאינו יודע דבר!'. 

אך כל זה לא הועיל לו העשיר לא אבה להאמין לדבריו של העני ולא זז ולא מש משם עד שהכה אותו מכה הגונה והותירו שוכב על הדשא פצוע וחבול. 

חובה לדון דין אמת כדי שלא להטריח את הקב"ה להשיב את הממון לבעליו; 

שקעה החמה והמגיד חזר נפעם לרבו הבעל שם טוב ושאלו בתימהון רב: 'מה פשר המעשה שראיתי?' 

השיב לו הבעל שם טוב: 'בעל הסוס שאיבד את ארנקו גזל בגלגול הקודם סכום כסף גדול מחברו וכדי שהגזילה תשוב לבעליה נאלצו שניהם לחזור בגלגול הנוכחי ולכן מוצא הכסף קיבל סכום זהה בדיוק לזה שנגזל ממנו וזכה למעשה בשלו.' 

'ומי הוא אותו עני שהוכה על לא עוול בכפו?'

'העני?' הסביר הבעל שם טוב למגיד הקדוש: 'הוא השופט שבגלגול הקודם דן אותם וחרץ דין שקר! לא חקר ולא בדק וכך גרם לאותו אדם לאבד את ממונו ומסיבה זו השיב לו ה' כגמולו והוא הוכה על לא עוול בכפו'. 

וזהו העומק בדברי הזוהר הקדוש: 'שהמשפטים הם סדרי הגלגולים!' 

ועל כן במסכת סנהדרין (דף ו') הוזהרו העדים והדיינים: להעיד ולדון דין אמת! שאם יטעו - הרי הם מטריחים את הקב"ה להחזיר את הממון הגזול לבעליו! 

יתר על כן הוסיפו בגמרא: 'אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: 'כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין - הקב"ה נוטל ממנו את נפשו! שנאמר: "אַל תִּגְזָל דָּל וכו' כִּי ה' יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ" (משלי כב, כב-כג) ועד כדי כך שמחויב הדיין להרגיש: כאילו גיהנם פתוחה תחתיו אם ח"ו יטעה בדינו! 

אסור לדון כאשר אחד מן הצדדים לבוש כעני והשני בחליפה מהודרת;

ולסיום תובא פנינה מוסרית מרהיבה: 

בספר אור יהל מביא הגרי"ל חסמן את דברי הגמרא (במסכת שבועות דף ל"א): 'מנין לשניים (2) שבאו לדין תורה; אחד לבוש סמרטוטין וחבירו לובש חליפה יקרה שאסור לדיין לדונם כך! אלא אומרים לעשיר: 'או שתתלבש כמוהו או שתלביש אותו כמוך'? 

שנאמר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז) ופירש רש"י: 'שלא יגרום העשיר שישאו לו פנים מחמת עושרו'. 

ורק כאשר יצאו שניהם ויחזרו בלבוש שווה או אז אפשר להתחיל לדון את הדין. 

ונשאלת השאלה: 'אטו בשופטני עסקינן?! וכי הדיין שוטה הוא? והלא אך לפני דקות מספר ראה את העשיר בחליפה מהודרת ואת העני בסמרטוטים וכי שכח מי העשיר?

אלא אכן הראש זוכר אבל העין כבר לא רואה! וכל כך יכולה העין להשפיע אפילו על דיין תלמיד חכם ירא שמים שיודע שנפשו בסכנה אם יטעה בדין. 

בא אחריו רבי שלום שבדרון תלמידו והוסיף על כך פרק מוסר שמתאים לכל אדם ואדם: 

בתוך כל אדם קיימים שני (2) בעלי דינים; היצר טוב ויצר הרע והוא האדם הדיין שאמור להכריע ביניהם. 

מה טוען היצר הרע? – 'כדאי לך לשמוע בקולי! כל תענוגות העולם הזה פרושות לפניך כשמלה' היצר הרע בא בחליפה מהודרת! 

לעומתו היצר הטוב בא כולו לבוש סמרטוטין ואומר לו: 'אסור! אסור!! אסור!!! גיהנם! כל היום תעבוד קשה תלמד תורה!' 

וכי אפשר כך לעשות דין?! והלא על זה נאמר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק"? 

'יזכור לו יום המיתה' כדי להלביש את יצר הרע סמרטוטין; 

על כן אמרו חז"ל (בגמרא במסכת ברכות דף ה): 'אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: 'לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע! שנאמר: "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ" (תהלים ד, ה) אם נצחו – מוטב! ואם לא - יעסוק בתורה! שנאמר: "אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם" נצחו – מוטב! ואם לא - יקרא קריאת שמע! שנאמר: "עַל מִשְׁכַּבְכֶם" נצחו – מוטב! ואם לא - יזכיר לו יום המיתה! שנאמר: "וְדֹמּוּ סֶלָה". 

ומבאר רבי שלום שבדרון זצ"ל בטוב טעם ודעת את דברי הגמרא: 

'אדם מנסה ללחום ביצרו הרע - ואיננו מצליח! ומדוע? כיון שיש כאן דין שקר! היצר הרע לבוש חליפה מהודרת והיצר הטוב לעומתו בסמרטוטין. 

אם כך חייבים להלביש ליצר הטוב גם כן חליפה מהודרת! הכיצד? יעסוק בתורה על ידי מתיקות התורה שיתענג מאורה ויתבשם מזיוה! שעליה אמר דוד המלך: "וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תהילים יט, יא) רק אז יוכל לשפוט בין שניהם כששניהם בלבוש מהודר האחד מציע הנאה רגעית ואילו חברו הנאה לנצח! 

נצחו - מוטב. 

אבל אם לא - כנראה חסר משהו! שהרי איך יתכן שכלי הנשק היחיד שנברא כנגד היצר הרע אינו מועיל?! אלא ודאי חסרה כאן יראת שמים! טמטום הלב שולט. 

מה יעשה? 

'יקרא קריאת שמע' - יקבל עול מלכות שמים!

ואם גם זה לא עוזר? כנראה מצבו גרוע במיוחד! ויצר הרע שולט בו לגמרי עד שכבר אין לו הנאה משום דבר רוחני. 

אז מה עושים? 'יזכיר לו את יום המיתה!' 

כי אם האדם אינו מצליח להלביש את היצר הטוב בחליפה מהודרת אין מנוס אלא להלביש את היצר הרע בסמרטוטין שיעלה בדעתו: כיצד נראה אדם שהולך לקבר! 

ואז יוכל לדון דין אמת; האם מבכר הוא הנאה רגעית שאחריתה אבדון או שמא בוחר הוא בדרך הישר בדרך האמת! 

כך הצליחו ענקי הרוח להפוך את היוצרות! מחד להלביש את היצר הרע בסמרטוטין ומאידך להלביש את היצר הטוב בחליפה מהודרת. 

למען נצליח לדון דין אמת בנפשותינו!

[קרדיט: גם מאמר זה על פרשת משפטים מתוך הספר הנפלא! 'תורת חסד' באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו!

למאמר הקודם: 'פרשת יתרו - סודות התורה' - לחץ כאן].

לצפיה בהרצאה מכבוד הרב שליט"א: 'ירושלים - עבד עברי ופועל ישראלי' [חלק א] - לחץ כאן

.