פרשת תְּרוּמָה, מאמר: תרומה לשמה

פרשת תְּרוּמָה מאמר א] תרומה לשמה

תְּרוּמָה לשמה; 

א] מה ההבדל בין תְּרוּמָה לבין צדקה ונדבה? 

ב] איזה טעם מופלא יש לכך שדוד המלך לא בנה את בית המקדש הראשון? 

ג] דוד המלך אמר: "וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה' זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף" וכו' (דברי הימים-א כב, יד) לבנין בית המקדש אך אם עני היה כיצד הכין סכום עתק שכזה? 

ד] איזו תְּרוּמָה חשובה יותר מאשר תרומה לבנין בית המקדש? 

ה] 'רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: 'רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת' (מכות ג, טז) ותמוה: אדרבא! אם היה מפחית מתרי"ג (613) מצוות היה קל יותר לזכות לגן עדן?

תְּרוּמָה היא לשם שמים ובצדקה ונדבה יש פניה אישית; 

הכלי חמדה הקשה: 'מה ההבדל בין תְּרוּמָה לבין צדקה ונדבה? וביאר: אדם שנותן צדקה ונדבה הרי זה משום הכרח! כגון; שגבאים באו ולחצו אותו או משום שהוא רחמן ואינו יכול לראות את העני בצרה לכן צדקה ונדבה - אינם לשם שמים! אבל לשון תְּרוּמָה הוא לשון הפרשה והרמה וכשאדם נותן בלב שלם לשם שמים ו: 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים' (מנחות יג, א) אזי נקרא תְּרוּמָה! 

ובמדרש (אבכיר) הקשו: 'מפני מה כתוב בפסוק שלוש (3) פעמים את המילה 'תְּרוּמָה'; "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה, ב) "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שם) "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם" (שם פסוק ג)? 

ותירצו: 'שבא ללמד על שלוש תרומות שיהיו בעם ישראל; א] המשכן ב] בית ראשון ג] ובית שני. ומרומז גם בפסוק: "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" (שם); 

"זָהָב" הוא המשכן שהוקם על ידי משה רבינו. 

כסף - מרמז על בית המקדש הראשון שהוקם על ידי שלמה המלך. 

נחושת - מרמז על בית המקדש השני שהוקם על ידי עזרא. ומדוע נמשל רק לנחושת? כיון שהיה חסר חמשה (5) דברים חשובים ביותר! א] ארון ב] כפורת ג] כרובים ד] אש שמימית ה] ורוח הקודש. 

"שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ" (תהילים קכב, א); 

ברש"י בתחילת הפרשה מבאר: 'מהי מהות התרומה "וְיִקְחוּ לִי" – 'לשמי!' היינו; שהכרחי הדבר כי יתרימו את עם ישראל לשם שמים. 

וכדי להבין את העומק: מה הכוונה לתרום לשם שמים? יש להתבונן: מדוע דוד המלך 'רגל רביעי במרכבה' לא זכה לבנות את בית המקדש: 

שהנה בגמרא (ירושלמי ברכות ב, א) כתוב: 'באו פריצי הדור לדוד המלך וצעקו אליו מהחלון: 'מתי יבנה בית המקדש? אימתי "בֵּית ה' נֵלֵךְ"? 

שכן ידעו כולם באותו הדור: שכל עוד דוד המלך חי - לא יבנה בית המקדש! ורק שלמה בנו הוא שיבנה אותו ועל זה אמר דוד המלך (בתהילים קכב, א) "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ" אף על פי שבאו ללעוג לו ולהקניט אותו דוד המלך שמח! 

כל כך השתוקק הוא לראות או לשמוע על בנין בית המקדש עד שלא אכפת היה לו שלועגים לו! 

ובגמרא (במסכת זבחים דף נ"ד ובמסכת מכות דף י"א) מבארים חז"ל את עומק דברי דוד המלך (בתהילים קלב, ג-ה): "אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי...: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לה'!" 

דוד המלך על אף שידע: 'כי לא יזכה לבנות את בית המקדש!' בכל זאת הרעיש עולמות!! בחיפושיו אחר המקום המקודש: "עַד אֶמְצָא מָקוֹם לה'" והלך דוד המלך והתייעץ עם שמואל הנביא: 'היכן מצוי מקום בית הבחירה? איפה נמצא? "וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן" (דברים לג, יב) עד שנתגלה לו: 'כי זהו גורן ארונה היבוסי!' הלך דוד המלך וקנה את הגורן בכסף מלא! ושם חפר את השיתין היסודות לבנין בית המקדש! 

אם כן דוד המלך כל כך השתוקק לבנות את בית המקדש אז מדוע לא זכה לכך? 

בדברי הימים-א (כב, ח) מופיע הטעם: "כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" - אתה לא תבנה את הבית! 

ואין לומר: שהסיבה היא כי ידיו של דוד כביכול מגואלות בדם! שהרי כל חייו נלחם מלחמות ה' נגד אויבי ישראל!! אלא הביאור הפשוט הוא: שבדורו של דוד המלך הכל ידעו טעמה של מלחמה ולכן היה חשש: שכאשר יבנה בית המקדש ויזכו עם ישראל להשקט ושלווה עלולה חלילה להתערבב ביחד עם שמחת בנית בית ה' אלוקינו גם צהלתם האישית על שזכו סוף-סוף לשקט ולרווחה. 

על כן נבנה הבית בימי שלמה כאשר כבר שרר השקט והשלוה בעם ישראל ואז באמת נבנה לשם שמים ללא פניה זרה! 

מדוע לא זכה דוד המלך לבנות את בית המקדש? 

והנה במדרש יש עומק נוסף! שמבאר באור יקרות: מדוע דוד המלך לא בנה את בית המקדש? ועד כמה מוכרח האדם לתרום לבית המקדש תְּרוּמָה 'לשמהּ!': 

בילקוט (רות תקי"ג) הביאו מעשה: 'בשעה שדוד המלך הרג את גלית הפלשתי - עם ישראל שהיו שרויים בפחד נורא - במשך ארבעים (40) יום כה שמחו וצהלו על הניצחון הגדול! עד שזרקו בנות ישראל זהב וכסף מהחלונות על דוד המלך!!

עמד דוד המלך והקדיש את כל הכסף לבנין בית המקדש! 

כמו שמפורש בדברי הימים (שם): "וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה' זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף" ואם עני היה דוד כיצד הכין סכום עתק שכזה לבנין בית המקדש? 

אלא שאת מה שזרקו עליו בנות ישראל את כל הסכום נידב לבנין בית המקדש. 

ולאחר מכן ממשיך המדרש: 'היו שלוש (3) שנות רעב!

באו עם ישראל וביקשו: 'שיתן להם חלק מממון זה לפרנסתם!' כמו שפסק הרמב"ם (מתנות עניים פרק ח'): 'שאם גבו מעות לבנית בית הכנסת ונזדמן לאחר מכן מצוות פדיון שבויים או עניים שעלולים למות ברעב - יתנו מממון זה להחיות עניים ושבויים!' 

אך דוד המלך סירב. 

אמר לו הקב"ה: 'אתה לא ריחמת על העניים - לא תזכה לבנות את בית המקדש בחייך!'

וזה העומק בפסוק"כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" לא ריחמת על העניים הרי זה כשפיכות דמים! ועל כן אתה לא תבנה את הבית! 

ובילקוט (מלכים סימן קפ"ו) הוסיפו: 'שכל אותו ממון שכנס דוד המלך - עשה הקב"ה ששלמה בנו לא יצטרך לו!' מדהים!

עניי ישראל קודמים לבנין בית המקדש ובית הכנסת;

ומדוע באמת לא נתן דוד המלך את כספו לעניים? 

מבאר היד יוסף (משפטים): 'שחשב דוד המלך; 'ששונה קדושת בית המקדש מזו של בית הכנסת! ולכן סבר: שאף על פי שעניי ישראל קודמים לבנין בית הכנסת מכל מקום בניית בית המקדש חשובה מכל!'

וחידש לו הקב"ה: 'שלא יבנה אפילו בית המקדש על חשבון דמם על עניי ישראל!'. 

ואם כן מוכח: שצדקה לעני - עולה במעלתה לאין ערוך על תְּרוּמָה לבנית בית המקדש!! 

ובזוהר הקדוש (בשלח) כתוב: 'שמצוה לבנות בית הכנסת כמו שמצוה לבנות את בית המקדש! והתפילות שמתפללים בבית הכנסת הרי הם כקרבנות ממש!! שנאמר: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ!" (הושע יד, ג)

ואף על פי כן בגמרא (בירושלמי סוף מסכת פאה) מסופר מעשה מבהיל!

'רבי חמא ורבי הושעיא טיילו ליד בית הכנסת בלוד; 

אמר רבי חמא: 'אילו ידעת כמה ממון שיקעו אבותי בהקמת בית כנסת זה!' 

השיב לו רבי הושעיא: 'כמה נפשות שיקעו אבותיך בבית הזה! הרי יכלו בממון זה להאכיל עניים ולהחיותם מרעב!! וממילא יכלו גם לגדול בתורה ועדיף דבר זה עשרת מונים אפילו מבנין בית הכנסת או בית המקדש!'

טבע האדם לתת תְּרוּמָה כשיש "הנצחה"; 

ובספר אוזניים לתורה חידד מאוד את הנקודה הזו: 

שפירש רש"י: 'ששלוש (3) תרומות נאמרו; 

א] "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת" (שמות לח, כו) מהם נעשו האדנים. 

ב] "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת" לקנות קרבנות ציבור. 

ג] ותרומת המשכן - שכל אחד נתן כנדבת ליבו. 

ותמוה: מדוע לשם בנין בית המקדש נצטוו ישראל: 'שכל אחד יתן כרצונו!' ואילו לקרבנות ציבור לקחו מכל אדם בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת סכום שווה מכולם? הלא מטרת המשכן היתה להקריב קרבנות ואם כן ברור היה שכולם ירצו לתרום עבור הקרבנות? 

אלא, שירדה התורה לסוף דעת בני האדם; לבנות בית קדוש - כולם רוצים! הרי גם בימינו אנו ניתן לראות בעליל כי הרבה יותר קל לבנות בית כנסת ונותן אדם ממון רב לשם כך כיון שתהיה לו הנצחה שמו יחרט על קיר בית הכנסת לעולמי עד ועל כן גם עבור בנין בית המקדש הצליחו תוך יומיים (2) לאסוף כפי הצורך די וְהוֹתֵר (שמות לו, ז) עד שהוצרכו להוציא כרוז: "אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ" (שם פסוק ו). 

מאידך, על קרבנות - אין הנצחה! ולכן חייבים לכוף אותם ואפילו אדם שאינו חפץ בכך - כופין אותו לתת בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת. 

וזהו העומק גם במתנות עניים ובאחזקת לומדי תורה התורמים נמנעים מלתרום כראוי אף על פי שמעלתם רבה יותר! ובו בזמן שמתפארים: 'כמה ממון שילמו עבור בית הכנסת...' יש עליהם תביעה: 'כמה נפשות לא הצילו!'

מעלת תרומת שמן למאור; 

ואם כן זוהי התרומה שרוצה הקב"ה: 'לשם שמים!' לא להתפארות או להנצחה, תְּרוּמָה ולא נדבה או צדקה!! 

והבן איש חי (אדרת אליהו) מרמז: שרוצה הקב"ה תְּרוּמָה של "הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר" (שמות לה, כח): 

כי יש שלושה (3) סוגי השתמשות בשמן; א] להדלקת הנר, ב] לסיכת הגוף ג] לאכילה. 

אכילה - הרי היא הנאה גשמית ושקולה לצדקה שנותן אדם על מנת לקבל גמול מידי כבוד או הנצחה. 

סיכה - היא הנאה רוחנית יותר דרך רפואה ושקולה לצדקה שנותן לשם שמים ובד בבד נהנה גם מכבוד. 

אבל הקב"ה רוצה: תְּרוּמָה שהיא שֶׁמֶן לַמָּאֹר שמן רוחני! שמקיים מצוותו באהבה גמורה לבורא יתברך ואז המצווה היא "נֵר מִצְוָה" (משלי ו, כג) שֶׁמֶן לַמָּאֹר בדרגה הרוחנית הראויה. 

ובפרט שיצאו עם ישראל מעבדות לחירות ונגאלו מבית עבדים ונתן להם הקב"ה בכבודו ובעצמו את כל אוצרות מצרים כאשר כל אחד ואחד מעם ישראל נטל תשעים (90) חמורים לובים טעונים כסף וזהב! (בכורות ה, ב) ובתמורה מה הקב"ה מבקש? 'תנו לי מעט ממה שנתתי לכם!' 

ואם כך איך יתפאר האדם בליבו כאילו משלו הוא נותן?! והרי כל הממון ניתן לו במתנה! ובפרט שכל מטרת הנתינה היא למען יכופר עוון העגל ולמען תשרה שכינה וירבה השלום ותעלה קרנם של ישראל על כן מוכרחים היו עם ישראל לתת תְּרוּמָה לשם ה'!

'רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת'; 

והנה במסכת עבודה זרה (דף י"ח) מסופר: 'שכאשר חלה רבי יוסי בן קיסמא בא רבי חנינא בן תרדיון לבקרו; 

אמר לו רבי יוסי: 'אין אתה יודע שאומה זו רומי שולטת בעולם?! החריבה את בית המקדש! הרגה תלמידי חכמים רבים!! ועדיין בשיא תוקפה ושמעתי עליך: 'שאתה יושב ועוסק בתורה! ועוד מקהיל קהילות ברבים?! הרי אתה מתגרה בהם! ומסכן את נפשך' 

אמר לו רבי חנינא: 'מן השמים ירחמו!' 

אמר לו רבי יוסי: 'אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר 'מן השמים ירחמו'?! תמה אני: אם לא ישרפו אותך עם ספר תורה באש!' 

ואכן רבי חנינא היה אחד מ: 'עשרת הרוגי מלכות!'. 

שאל רבי חנינא בן תרדיון: 'מה אני לחיי עולם הבא?' 

אמר לו רבי יוסי: 'כלום, מעשה בא לידך?' 

חשב רבי חנינא ואמר: 'יש מעשה טוב בידי! פעם אחת מעות של פורים נתחלפו במעות צדקה וחילקתי הכל לעניים!' כלומר; בתחילה טעיתי ונתתי לעניים צדקה ממעות שהיו מיועדות לסעודתי בפורים ובמקום לקחת במקומם את כספי העניים ולהשתמש בהם לסעודה נתתי גם אותם לעניים. 

אמר לו רבי יוסי: 'אם כן מחלקך יהיה חלקי!' 

ותמוהים הדברים: וכי העובדה שרבי חנינא בן תרדיון עסק בתורה והעמיד תלמידים הרבה האם כל זה לא מספיק?! וכי תנא קדוש כמוהו צריך עוד מעשה טוב? 

ממבט ראשון רואים מכאן: עד כמה גדול הענין של נתינת צדקה! תְּרוּמָה 'לשמהּ!' כי על ידה זוכים לחלק ודאי בעולם הבא! 

אולם ברמב"ם (הקדמה לפירוש המשניות מסכת מכות) הובא עומק עצום!

כשאדם מקיים מצווה, בודק הקב"ה את תוכנה: עד כמה היא לשם שמים? ללא פניות! גם אדם גדול בתורה שמעמיד תלמידים הרבה יתכן שיש לו קורטוב פגם של פניה שלא לשמהּ כגון; לשם כבוד! 

לכן חיפש רבי יוסי מצווה אחרת מצווה שעשה רבי חנינא לבד בהסתר בלי שיראו אותו ללא גמול כבוד וללא מחשבה זרה עד שנזכר רבי חנינא: 'שאכן נתן פעם צדקה בהסתר לשם שמים!'

ומעתה מבאר הרמב"ם את המשנה הידועה: 'רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: 'רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב, כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר". 

ויפלא הדבר מאוד! הרי אם 'רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל מדוע נתן להם כל כך הרבה מצוות הלא אם היה נותן מעט מצוות היה הרבה יותר קל לקיימן ולזכות לחיי עולם הבא?

מבאר הרמב"ם יסוד עצום! 

הקב"ה הביא את האדם לעולם על מנת שיעשה לפחות מצוה אחת (1) בשלימות גמורה! רק שאין אדם יודע מהי מצווה מושלמת ומתוך כך יהא תמיד דבוק בה' על ידי המצוות ואם כן מספיקה מצווה אחת כדי לזכות לחיי עולם הבא!! 

אלא מה? צריך שתהיה מושלמת! 

על כן נתן הקב"ה לעמו ברוב חסדיו שבעים (70) שנות חיים ותרי"ג (613) מצוות ובמשך כל כך הרבה שנים ומתוך מבחר של כל כך הרבה מצוות כשמקיימים פעם זו ופעם זו אי אפשר שלא יעשה מצווה אחת מושלמת לשם ה'!

כמו תְּרוּמָה מרוממת ומושלמת!

[קרדיט: גם מאמר זה על פרשת תרומה מתוך הספר הנפלא! 'תורת חסד' באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו!

לצפיה בשיעור מפי כבוד הרב שליט"א: 'פרשת תרומה - תרומה לשמה'

למאמר הקודם: 'פרשת משפטים: מאמר 'כעס' - לחץ כאן].