נסיון העושר או העוני

בס"ד ספר תורת חסד חומש ויקרא פרשת קדושים מאמר נסיון העושר או העוני (עמודים רצז'-שה')

ניסיון העושר

א. מדוע ניסיון העושר הוא מהקשים ביותר שיש?

ב. איזה ניסיון קשה יותר - האם דקדוקי עניות או ניסיון העושר?

ג. אימתי ה' נותן עושר לטובת האדם, ומתי העושר נועד לנקמה?

ד. מהו עומק מאמר חז"ל: "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר"?

ה. מי הראשון שעמד בניסיון העושר בשיא תוקפו?

...

- העולם מלא נסיונות הממון הוא מבחן גדול

ה' יתברך ברא עולם ומלואו, שמים וארץ ומליוני כוכבים, ועוד יצר בחכמתו הרבה גלקסיות ומערכות שמש אדירות מימדים - והכל למען בחיר הבריאה, הוא האדם.

ותפקיד האדם הוא לעמוד בכל עת ושעה במבחנים ובנסיונות הגדולים המשחרים לפתחו!

ובספר חובת הלבבות (שער הביטחון, ד') כתב שהממון - הוא אחד מהמבחנים המיוחדים והקשים ביותר, והוא המצרף וכור הזהב שבו ניכרים מידותיו של האדם וטוהר לבבו.

לא בכדי אמרו חז"ל במסכת עירובין (דף ס"ה): "אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו" - כי ביחסו לממונו ניכר בעליל מהי מדרגתו בעבודת ה' ובפרט שאמרו רבותינו במסכת שבת (דף ליא) גלוי מפעים!

שהשאלה הראשונה ששואלים את הנשמה שעולה לעולם האמת היא: "נשאת ונתת באמונה", ומכאן מוכח שהממון הוא המבחן הראשי והפתח הגדול בכדי לזכות לעולם שכולו טוב.

ובפתח הפרשה מצאנו כמה וכמה מצוות חשובות הנוגעות לממון:

א. לקט שכחה ופאה.

ב. "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ" (ויקרא יט, יא).

ג. "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (שם יג). 

ד. אסור להשיא עיצה שאינה הוגנת במשא ומתן שנאמר: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (שם יד).

ה. "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (שם טו).

ו. "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק..." (שם פסוקים לה-לו) וכו'.

ניסיון העושר

והעושר גרם במישרין לגדול שבעוונות שהיו מאז ומעולם: שכן רבותינו הקדושים במסכת ברכות (דף ל"ב.) הביאו חידוש גדול! - משה רבינו טען כלפי מעלה טענה גדולה: שחטא העגל נעשה בגלל ריבוי תאוות הממון, ושפע תכשיטי הזהב שהיה ברשותם.

שכן בתחילת ספר דברים משה רבינו מונה בקצרה את אותן המקומות שהכעיסו את ה' במדבר, והתייחס לחטא העגל במילים: "וְדִי זָהָב" (דברים א, א).

ומעתה תמהו בגמרא: 'מהו שנאמר: "וְדִי זָהָב" - הרי חטאו רק בזהב? ובארו חז"ל: שמשה רבינו טען טענה גדולה! בגלל שה' השפיע לישראל כסף וזהב עד שאמרו: 'די!' - לכן חטאו בעגל הזהב.

ורבותינו הביאו שלושה (3) משלים: 

המשל הראשון (1) - האריה נוהם ומזיק מתוך קופה של בשר, ולא מתוך קופה של תבן. בבחינת: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב, טו).

המשל השני (2) - אדם אחד רכש פרה כחושה, ורצה להשביח אותה, ולכן החל מאכיל אותה כרשינין. ולאחר זמן מה החלה מבעטת בו - עד שהטיח כלפיה ואמר: 'מי גרם לך לבעט בי? הכרשינין שמהם שבעת!'.

המשל השלישי (3) - משל לאדם שאהב את בנו אהבת נפש, והיה מפנק אותו בתענוגים גדולים. והאכילו סעודות דשנות, וסך בשרו בשמן ומיני מרקחת, והיה מענגו בכל תענוגות עולם הזה, ונתן בידו ממון רב עד שהושיבו בפתח של... מה יעשה הבן ולא יחטא?!

וממילא כך טען משה רבינו כלפי מעלה: בגלל העשירות האגדית וביזת מצרים וביזת הים שנפלה בחלקם של עם ישראל - הרי כולם הסתנוורו מהזהב, והתאוה פעפעה בהם כארס של עכנאי, עד שנפלו לדיוטה תחתונה וחטאו בעגל הזהב! מה יעשה הבן ולא יחטא, כשנתת ברשותו "וְדִי זָהָב". 

"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" 

בספר בית אברהם ביאר רעיון נפלא ביותר! לשם מה הוצרכו רבותינו לשלושה משלים?

במשל הראשון - היה נראה לומר שאריה שבע איננו מזיק. ולכן ממחישים בצבעים בוהקים, שאדרבא! ריבוי הבשר ועודף הטובה גורם לנזק גדול יותר. כפי שריבוי ביזת מצרים הביא לעגל הזהב.

במשל השני - הבעלים מאכילים את הפרה בסעודות דשנות והיא בועטת בו וגומלת עמו רעה תחת טובה, אולם עדיין המשל איננו מושלם, כי כאשר הבעלים פיטם אותה במאכל משובח, הוא דאג לרצונו ולטובתו בלבד כשרצה להשביח אותה למטרת פיטום הבשר כשישחט אותה בבוא העת.

במשל השלישי - המשל קולע אל המטרה, כי האב מפנק את בנו באהבה יתירה, בחושבו שריבוי הטובה ועודף הפינוק ירומם וייטיב עם בנו האהוב מכל. בו בזמן שרבוי הממון גורם להרס הנפש עד שהבן ירד לדיוטא תחתונה וטמא את נפשו.

וכפי שבמשל יש צירוף וחיבור של ריבוי ממון עם מקום טומאה - כך בנמשל יש שילוב של "עֶרְוַת הָאָרֶץ" וביזת מצרים...

וכך נאמר במפורש (דברים ח, יא-יד): "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" כי פעמים שהעשיר "שוכח" את בוראו...

ועוד נאמר (דברים לב, טו): "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" והכתוב כופל את דבריו, שמחמת ריבוי העושר פעמים שהאדם כופר בטובה ובועט...

ולבסוף אף הקב"ה הודה לדברי משה, שנאמר (הושע ב, י): "וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל" וממילא ה' יתברך אמר בפה מלא: שעם ישראל לא עמדו בניסיון העושר!

וכך אמר רש"י במפורש: "אין אדם מורד בקב"ה אלא מתוך שביעה"!!!

עושר שבא לטובה או עושר שבא לנקמה

ובספר חובת הלבבות (חשבון הנפש, כ') שופך אור גדול בניסיון העושר -

הממון הוא מהאמצעים הגדולים ביותר בקניית המידות הטובות. כי בממונו יכול לתת צדקה כפל כפליים, לגמול חסד, להרנין לב יתום ואלמנה במלבוש ומאכל, להקים מפעלי חסד, להקים שעורי תורה ולארח אביונים בסעודות השבת ובכל ימות השבוע.

והכסף הוא מבחן גדול גם לאידך גיסא, כי חמדת הממון גורמת לגנבה וכחש, לשבועת שוא ולעושק שכר שכיר. ופעמים שמרמה במידה ובמשקל. ומוכר סחורה פגומה במחיר מפולפל, ונמנע מצדקה וממתנות עניים, והם כולם מצוות המוזכרות בפרשתינו.

יתר על כן, חובת הלבבות (שער הכניעה, ה') מבאר באור יקרות את החידה הסתומה: מדוע ישנם עשירים בעולם?

ומציג רבינו בחיי באור יסודי ועמוק היורד לנבכי נפש האדם.

שכן ישנם שלוש (3) סיבות ותכליות שונות מדוע ה' נתן לאדם עושר מופלג:

האחד (1) - עושר שנועד לטובה, כי פעמים שהצדיק יזכה לעושר, בכדי שיוכל לפרנס אלפים ורבבות וכך יצבור באמתחתו זכויות רבות לאין ערוך. לא הרי צדיק שאיננו בעל אמצעים, כיכולותיו של צדיק אמיד המסוגל להחיות עם רב... 

והשני (2) - עושר שנועד למבחן. כי האדם שזכה לעושר בפתע פתאום עומד ניצב כנגד המידות הרעות הצפונות בתוכו ומאיימות להתפרץ כהר געש.

שכן בחובת הלבבות (עבווית האלוקים, ה') כתב שהשורש של כל המידות הרעות נעוץ בשתיים (2) החמורות ביותר:

גאוה ותאוה!

והעשיר נאלץ להתמודד עם שני המבחנים הקשים הללו בשיא תוקפם:

כמה עשירים מהלכים ברחובה של עיר מנופחי גאוה, ואפם עולה למעלה מראשתם, ובכל תנועה ומבט משדרים לכל העולם: "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד"... (ישעיה מז, ח) כולם כעשבי השדה לפני...

ומה נאמר על ריבוי התאוה שהעושר גורם, כי האדם זולל וסובא, וריבוי ממונו מעצים את מידת התאוה עד הקצה העליון, וממילא מוריד אותו לשאול תחתית. ומעתה התבאר שהעושר הוא ניסיון אדיר שבו ה' יתברך בוחן אותו - הן במבחן הרוחני (גאוה) והן במבחן הגשמי (תאוה).

והשלישי (3) - לנקמה!

פלא פלאים!

פעמים אנו תמהים ונפעמים: מדוע פלוני עשיר כקרח, שבע ומדושן עונג? מה פשר הטובה הבלתי מוגבלת שזכה אותו שחצן בעל גאוה המעוטר בכל מידה קלוקלת?

מגלה רבנו בחיי את הסוד הגדול -

העושר ניתן לפעמים בדמות נקמה גדולה!!!

- - כי האדם מכלה שכרו בעולם הזה... ולא תשאר לו אפילו זכות קטנה לחיי העולם הבא!

ניסיון העוני

ובספר שבילי פנחס (וישלח, תשע"ד) מחדד שכנגד ניסיון העושר מצינו בדברי חז"ל את ניסיון העוני:

שבמסכת ערובין (דף מא, ב) אמרו רבותינו שדקדוקי עניות - מעבירים את האדם על דעתו ודעת קונו. כפי שאמר שלמה המלך (משלי ל, ט): "וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי".

וזהו הניסיון הגדול, שגם אם יסבול חרפת רעב וחוסר לחם - לא יקוץ בבוראו. אלא אדרבא! יאמין: שהכל מאת השי"ת, וזוהי הטובה שבה ה' יתברך חפץ שיזכה בעולם שכולו טוב, בשעה שיעמול ויעמוד איתן בניסיון העוני.

עד כדי כך שאמרו רבותינו (שם) שאביון גמור שחי בדקדוקי עניות ולא עובר על דעת קונו - איננו רואה פני גיהנם. כי די לו ביסורים שעבר בעולם. 

ומעתה חוקר הגאון הרב פנחס פרידמן שליט"א: איזה ניסיון גדול יותר; האם ניסיון העושר או ניסיון העוני?

והנה, האלשיך הקדוש (דברים ח, א) מוכיח באותות ובמופתים שניסיון העושר גדול יותר - שכן שלמה המלך (משלי ל, ח) ביקש: "רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי".

כי שלמה המלך חושש משני הניסיונות הללו - ואיננו חפץ לא בנסיון העושר ולא בניסיון העוני, אלא רק בדרך האמצע: "הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי" (שם).

ניסיון העושר קשה מניסיון העוני

ועתה נתבונן ונראה כיצד שלמה המלך מתייחס ומתבטא כלפי כל אחד מהנסיונות הללו:

על ניסיון העושר אמר: "פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה'" - - ופירש רש"י: שמרוב עושר וגאוה עלול לבוא לידי כפירה, רח"ל, בבחינת: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט".

ועל ניסיון העוני אמר: "וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי" - שאם בעני חושש שמא יאלץ לגנוב ולהשבע לשקר! מכל מקום הוא נשאר מאמין באלוקים...

ומוכח שניסיון העושר גדול ועוצמתי יותר, ורק הוא עלול להביא לידי כפירה! ובניסיון העצום הזה עליו לעמוד איתן כנגד גל הגאוה של: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" (דברים ח, יז) השוצף את רגשותיו, ובפרט עליו לרסן את כלי התאוה המבקשים לבוא על סיפוקם המלא.

וכך אמר קהלת (ה, יב): "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" משום שכאשר העשיר משוכנע שהעושר שלו והוא הבעלים של הכסף - הרי גואה בו היצר של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" ומגיע לשכחת ה', רח"ל - וזהו "לְרָעָתוֹ"!

ואילו בניסיון העוני, אדרבא! הוא שפל בעיני עצמו, ומתוך שפלותו ויגונו וצרותיו המרובות - עיניו נשואות למרום ומייחל תמיד לישועה, בבחינת: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה' " (תהלים קל, א).

עני שהעשיר

ונוסיף ונשאל: אימתי ניסיון העושר מתעצם ומתגבר כפל כפליים?

הכתב סופר (ויגש מה, כח, משפטים כג, כה) חידד: שניסיון העושר מתעצם עשרת מונים כאשר הגלגל מתהפך על אדם עני ואביון ובפתע פתאום התעשר ונעשה גביר גדול!

כי עושר פתאומי - הוא הניסיון הגדול שבענקים!

- לב מי לא ירום!

--- מי לא יבקש להתעדן ולהנות מכל תענוגות עולם הזה בכדי להשלים את החסר משנים עברו...

וכך אמר יעקב: "רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי" (בראשית מה, כח) - היאך כוחו רב, וכיצד עמד בצדקו - ואפילו מתוך עושר ושררה לא רם ליבו ולא בעט בעושרו.

ובפרט לאחר שנמכר לעבד וירד לבירא עמיקתא, תרתי משמע, בשעה שישב בבית האסורים י"ב (12) שנה - ובין רגע עלה לכס המלכות ולאגרא רמא. וממילא עמד בניסיון אדיר ונשגב כשהתרומם בבת אחת מאסיר שפל עני ואביון - לעושר, שררה ותפנוקים מלכותיים, ובכל זאת עמד בצדקתו.

וממעלה אדירה שכזו גם יעקב אבינו מתפעל...

ולכן אמרו רבותינו במשנה במסכת אבות (ד, ט): 'כָּל הַמְּקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעֹשֶׁר'.

והו הסדר הנכון -

כי אם עמד בניסיון העוני, הניסיון הקל - סופו לעמוד בהצלחה יתירה גם בניסיון העושרו. 

ומי היה האדם הראשון שסלל את הדרך לעמוד בניסיונות הקשים הללו?

מבאר הרה"ג פנחס פרידמן שליט"א - שהיה זה יעקב אבינו:

תחילתו בעוני - כי לאחר שנתברך בברכת: "וְיִתֶּן לְךָ" (בראשית כז, כח) נשלח לבית לבן כדי לישא את רחל לאשה.

ובמדרש רבה (סח, ב) מתבאר שאליפז דלק ורדף אחריו עד שלבסוף נטל את כל כספו, ובעומק יגונו וצערו התפלל יעקב ואמר: "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי"! (תהלים קכא, א)

ולאחר שלמד תורה בבית מדרשם של שם ועבר ארבע עשרה שנה בדלי דלות - הלך לבית לבן, וביקש מה' את הצורך הבסיסי, והמינימום ההכרחי ביותר: "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (בראשית כח, כ).

ושוב נותר בחוסר כל ארבע עשרה (14) שנה נוספות - כשעבד עבור רחל ולאה!

והתבאר להפליא שבחיר האבות חי כ"ח (28) שנה בדלות בדחקות ובעוני... ורק בהמשך החל להתפרנס כשהוא בן תשעים ואחד (91) בעל משפחה ברוכת ילדים.

"כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" (בראשית כח, יא)

וסופו בעושר - שנאמר: "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד" (בראשית ל, מג) ובמדרש רבה (עב, יא) מתבאר שבאותן שש (6) שנים זכה לעושר מופלג ביותר, עד שהיו ברשותו ששים ריבוא (600,000) עדרי צאן, ועוד כהנה וכהנה.

חזהו העומק בשני שמותיו;

יעקב - מלשון עקב ושפלות, כי תחילתו בעוני.

וישראל - מלשון שררה ועושר, שכן סופו בעושר.

ומשעה שעמד בניסיון העוני - זכה לעמוד בניסיון העושר.

ומאחר שהתעשר בזמן קצר ביותר ועמד בניסיון הגדול ביותר עלי אדמות - ממילא סלל את הדרך ליוסף בנו שעלה ברגע אחד לכס המלכות, ולא הסתנוור ולא התבלבל ולא התערער אלא נשאר איתן באמונתו וצדקתו.

ויאירו הפסוקים המרמזים לשני הניסיונות הללו: שבפרשת ויצא נאמר: "כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" שכן השמש מיהרה לשקוע בטרם עת, והוא רמז לחשכה ולניסיון העוני כשהוא בדרכו ללבן.

ואילו בפרשת וישלח נאמר: "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ" (בראשית לב, לב) - וכעת השמש מיהרה לזרוח, והוא רמז לעושר העצום שזכה בצאתו מלבן, ולניסיון הגדול יותר שבא לפתחו - הוא ניסיון העושר.

ובאותה שעה יעקב אבינו מייסד כלל גדול לבניו לכל הדורות: 'כל המקיים את התורה מעוני - סופו לקיימה מעושר!'.

לקובץ PDF לחץ כאן.

[קרדיט: גם מאמר זה על פרשת קדושים מהספר הנפלא! 'תורת חסד'

באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו!

למאמר הקודם: למה אין תאריך לחג השבועות?  - לחץ כאן]. 

בענין המשנה הנ"ל ראה סרטון: 'שנות העוני סיפור אישי של הרב אמנון יצחק שליט"א'