קנין מ"ב - "שואל ומשיב"

נבאר את הקשר בין תכונת השואל ומשיב לתורה. וכן מה הכלל המנחה, באלו ענינים יש לשאול ולהקשות, ובאלו מהם אין לשאול. וכן בענין ה"משיב" על מה הושתתו דרכיו, והאם מדובר ב-2 ענינים - "שואל" ו"משיב", מדוע לא נמנו כל אחד מהם בנפרד. ויובן חסרונו של מי שאינו שואל שאלות, ולעומתו התועלת מהשואל במקום ובזמן הנכון.

קנין מ"ב "שואל ומשיב"

פתח דבר:

ראשית כל יש לבאר את הקשר בין התכונה של ה"שואל ומשיב" לתורה, עוד נעמוד בדברינו מהו הכלל המנחה - באלו ענינים יש לשאול ולהקשות, ובאלו מהם אין לשאול. 

עוד נבוא בדברים בענין ה"משיב" על מה הושתתו דרכיו, נעסוק גם בהערה, אם אכן מדובר בשני ענינים - "שואל" ו"משיב", מדוע לא נמנו כל אחד מהם בנפרד. 

מתוך הדברים יובן גם חסרונו הגדול של מי שאינו שואל שאלות, ולעומתו - התועלת העולה מהשואל במקום ובזמן הנכון.

"במכוסה ממך אל תחקור"

נתחיל דוקא לציין מה הם השאלות מהן כדאי להימנע:

הגאון רבי יהונתן שטייף זצ"ל היה אומר: מצינו כאשר סיבב הקב"ה לתת את התורה לאומות העולם, התחילו בשאלה, מה כתיב בה? וכשהשיב להם הקב"ה תשובה, אמרו - לא בעינא. אבל עם ישראל לא שאלו כלל, אלא אמרו מיד "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז).

ואיתא במכילתא על הפסוק (שמות יב, כו) "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם": "בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה", הבשורה הרעה היא שיבוא זמן אשר בניהם ישאלו בו שאלות - "למה זה? ועל מה זה עשה ה' כך?".

במדרש שמואל כתב שיש ענינים רבים שאין ראוי לאדם להרבות בהם בשאלות, כגון בדברים הנוגעים לאלוהות וכיוצא בו.

וכבר מובא בגמרא במסכת חגיגה (דף יג:) מה שכתב בספר בן סירא: "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור". מפני שבעניני אמונה אין להרהר ולשאול שאלות ח"ו, אלא עלינו להיות תמימים באמונתנו בבחינת "תמים תהיה עם ה' אלוקיך".

מליצה שגורה בפי כל, "שאלה היא טריפה"! 

זאת משום שכאשר מתחילים בשאלות הדבר מראה על חוסר אמונה, כי המאמין באמונה שלימה אינו מרבה בשאלות, אלא יודע ששכלו קצר מלהשיג את עומקה של אמונה, וקיימת לכל השאלות תשובה מקיפה אחת - מה דכתיב (ישעיה נה, ח) "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה'". 

אולם כל זה רק בעניני עיקרי האמונה וכדומה, אבל השאלה בשביל לדעת ולהבין תורה והלכה, אין בה שום מניעה, יתירה מזאת, היא רצויה ונצרכת כי על ידה ניתן להבין טוב יותר את הדברים וכמו שנבאר בעזהי"ת.

"לא הביישן למד"!

ראשית נעסוק בחיסרון של מי "שאינו שואל". אדם הנמנע להעלות את ספיקותיו ושאלותיו כי בוש הוא להראות שאינו יודע וחושש שמא ירד ערכו בעיני חבריו, ללא כל ספק, אדם כזה לא יזכה לכתרה של תורה כי ישאר מלא בספיקות וקושיות! 

וכבר אמרו חז"ל באבות (פרק ב משנה ה) "וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד". וכתב הרמב"ם זצ"ל בהלכות תלמוד תורה (פרק ד הלכה ה): "שלא יהיה התלמיד בוש מחביריו שהם למדו מפעם ראשונה או שניה והוא לא למד אלא אחר כמה פעמים, שאם נתבייש מדבר זה, נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו לומד כלום".

"מפני מה נתנה תורה לישראל? מפני שהם עזים"

המהר"ל זצ"ל מבאר עוד: "התורה נקראת "אש", וכל ענין שכלי כמו התורה מיוחס אליו הכח והעזות כמו האש שהוא "עז", וכדי להיות ראויים להתחבר לתורה צריכים להיות עזים, ולכן כתוב בגמרא במסכת ביצה (דף כה:) מפני מה נתנה תורה לישראל? מפני שהם עזים, ולפיכך בביישנות שהיא היפך העזות אינו יכול לקבל את התורה".

ויעויין בפירושו של רבינו יונה זצ"ל (אבות פרק ב משנה ה) שכתב: מידת הבושה היא טובה בכל ענין חוץ מאשר בלימוד התורה, שנאמר (תהלים קיט, מו) "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ". דוד המלך ע"ה בברחו מפני שאול ובעמדו לפני מלכי אומות העולם לא היה מתבייש לדבר בתורה ובמצוות, גם אם יהתלו בו וילעגו לדבריו, כי הבושה לא טובה ללימוד.

אין לתלמיד לומר, טיפש כמוני איך אשאל דבר לפני חכם גדול בתורה ומפולפל בחכמה ולא דעת ולא תבונה לי, ואם כה יהיה משפטו כל הימים, חכמה אליו מאין תבוא?". 

נמצא אפוא שעל הלומד לשאול כל שאלה ולא יתבייש וכך ילמד היטב את הדברים.

"המנבל עצמו על ד"ת סופו להתנשא"

דברים ברורים בנושא זה למדנו מדברי הגמרא במסכת ברכות (דף סג:): "אמר רבי שמואל בר נחמני, מאי דכתיב (משלי ל, לב) "אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה" - כל המנבל עצמו על דברי תורה (פרש רש"י זצ"ל וזה לשונו: ששואל לרבו כל ספיקותיו ואף על פי שיש בהם שחבריו מלעיגים עליו) סופו להתנשא, (שיצליח בתורה). ואם זמם (פרש רש"י זצ"ל: שסתמת פיך מלשאול, זמם - לשון טבעת של רצועה שתוחבים בחוטם הבהמה, ונותנים אותו בשפתיה לתופרם יחד ולסותמן), יד לפה (פרש רש"י זצ"ל: סופך שתתן יד לפה כשישאלוך ולא תדע להשיב)".

תמצית הדברים: הלומד ואינו מציע את שאלותיו וספקותיו בפני רבו או רעיו על מנת שהנלמד יתבהר, נותר הוא עם הבנה מעורפלת וחלקית.

ה"שאלה והתשובה" - כלי נפוץ בתורה ובספרים רבים

כאשר עומדים אנו על חשיבות הקנין של ה"שואל ומשיב" יש לציין בזה דבר מעניין עד למאוד, מצינו בחז"ל בכמה וכמה מקומות שכל דבריהם היו בנויים ומבוססים על שאלה ותשובה, ויש לעמוד על פשר דבר. 

נביא כמה דוגמאות:

א) מצינו לרבינו הקדוש שפתח את חיבורו בלשון שאלה: "מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית?" 

ועל דרך זו רבו המשניות הפותחות בלשון שאלה: בפאה (פרק ח' משנה א') - "מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין בְּלֶקֶט?" בשביעית (פרק א' משנה א') - "עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הָאִילָן עֶרֶב שְׁבִיעִית?" בביכורים (פרק א' משנה ב') - "מֵאֵיזֶה טַעַם אֵינוֹ מֵבִיא?" בפסחים (פרק א' משנה א') - "וְלָמָּה אָמְרוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בְּמַרְתֵּף..."? בסוכה (פרק ג' משנה ט') - "וְהֵיכָן הָיוּ מְנַעְנְעִין?" וכן בעוד משניות רבות.

וכן יש לציין שגם בתלמוד נהגו חז"ל לנקוט לשון שאלה, במסכת שבת (דף כא:) "מאי חנוכה"? וכן במקומות רבים ואין כאן מקום להאריך.

ויש לעיין בדבר, מה הצורך לכתוב בדרך שאלה, ניתן היה לומר את אותו הדין כצורתו ללא הקדמת כל שאלה?

ב) הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל נהג להעיר על המזמור בתהלים (קיד, ה-ו) "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם", שבאמצעו מוזכרות ארבע שאלות, "מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס? הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר? הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים? גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן"?

ויש לדקדק מה טעם באריכות המזמור לשאול וליישב, אפשר היה לסכם את כל הענין במשפט קצר ותמציתי: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר: הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן" (שם פסוקים ג-ד) ודי בזה, וטעמא בעי לצורך מה כל האריכות?

ג) מובא במדרש רבה (פרשת ויצא פס"ח ב) שבשעה שיעקב אבינו ע"ה ברח מבית אביו, ונאמר על כך בתורה "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה", אמר המזמור בתהלים (קכא, א) "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי"? ויעקב אבינו ע"ה השיב מיד על השאלה: "עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (שם פסוק ב).

גם כאן יש לתמוה על זה מה פשר השאלה "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי"? ולמי הופנתה השאלה? הלא הדבר פשוט ש: עֶזְרִי מֵעִם ה'" וכי היה ליעקב אבינו ע"ה ספק קל שבקלים בזה ח"ו? ועוד אם היה לו אכן ספק מה הועילה שאלתו?

ד) עוד יש לתמוה, ידוע ש"ליל הסדר" הינו הלילה הנשגב ביותר מכל לילות השנה ללא כל ספק, ובו נוהגת המצוה של "סיפור יציאת מצרים", וחז"ל תקנו בו את אמירת סדר ההגדה. הם תקנו את אופן קיום המצוה דוקא בדרך של "שאלה ותירוץ". 

בוא וראה עד היכן הדברים מגיעים, בגמרא במסכת פסחים (דף קטז.) מובא: "תנו רבנן: חכם בנו שואלו, ואם אינו חכם אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל לעצמו, ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות פסח שואלים זה לזה". וכן נפסק להלכה ברמב"ם ובשו"ע סימן תעג' סעיף ז'.

ויש לתמוה מדוע המצוה של "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" (שמות יג, ח) מתקיימת על ידי שאלה ותירוץ דווקא, הרי "וְהִגַּדְתָּ" יכול להתפרש גם כסיפור דברים בעלמא, או כדרך דרשה וכדומה, מהיכן שאבו חז"ל שקיום מצוה זו הוא על ידי שאלה ותשובה?

ה) חז"ל במסכת ע"ז (דף יט:) מספרים על רבי אלכסנדרי שנהג להכריז: "מאן בעי חיי? מאן בעי חיי? כניף ואתו כולי עלמא לגביה ואמרו לו "תן לנו חיים. אמר להם: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהלים לד יג-יד).

ושאל על זה ראש ישיבת מיר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: למה היה צריך רבי אלכסנדרי להכריז בצורת שאלה, מי רוצה חַיִּים? הרי כל מה שאמר להם היה פסוק בתהלים אשר כל ילד יודע אותו בעל פה, ואם כן די לו להזכיר לכולם את הפסוק ותו לא, מה הועילה הקדמת השאלה?

ו) עוד הקשה הגר"ח שמואלביץ זצ"ל על מימרת הגמרא במסכת קידושין (דף כ.): "אמר רב הונא, כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא נעשית לו כהיתר".

וקשה, מלכתחילה היה לו לרב הונא לומר "כל שעובר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר", לשם מה אמר בתחילה נעשית "היתר", ולאחר שאילת הגמרא תיקן נעשית לו "כהיתר"?

ז) הגמרא במסכת ב"מ (דף פד.) מספרת שלאחר פטירתו של ריש לקיש, היה רבי יוחנן מצטער ומתחרט מאוד על מה שנעשה. אמרו חכמים: מי ילך לפייס דעתו? ילך רבי אלעזר בן פדת שמחודד בלימוד. הלך וישב לפניו וכל מה שרבי יוחנן אמר, הביא רבי אלעזר ראיה לדבריו. אמר רבי יוחנן לרבי אלעזר: וכי אתה כריש לקיש? ריש לקיש כאשר הייתי אומר דבר, היה מקשה עלי עשרים וארבע (24) קושיות והייתי עונה לו עשרים וארבע תירוצים, וממילא רווחא שמעתתא, אבל אתה מביא ראיות לדברי, האם איני יודע שטוב ונכון אמרתי? והיה הולך וקורע בגדיו ובוכה, ואמר: היכן אתה ריש לקיש? היכן אתה ריש לקיש? והיה צועק עד שירד מדעתו, בקשו חכמים רחמים עליו ומת.

חזינן מדברי הגמרא שרבי יוחנן חסר היה עד למאוד דוקא את שאלותיו של ריש לקיש, עד שלא נותר בידי חכמים אלא להתפלל על מיתתו.

ויש לתמוה מדוע חש רבי יוחנן שמוכרח הוא את שאלותיו של ריש לקיש עד שמבלעדיהן אין לו כל טעם בחייו וטובה מיתתו, הלוא דבר הוא?

ח) ידוע כי ספרים קדומים שחיברו גדולי הדורות, התחברו בסגנון של שאלה ותשובה או בדרך ויכוח, כגון ספר חובות הלבבות (עיין שער עבודת האלוקים) או ספר מסילת ישרים (ישנן נוסחאות של הספר עשוי בצורת ויכוח) וכן ספר הכוזרי. 

ידוע עוד שספר תרומת הדשן למרות שהוא ספר של שאלות ותשובות בהלכה, לא היו אלו שאלות שנשאל ונשלחו לו כדי שישיב עליהם, אלא בעל תרומת הדשן זצ"ל שאל את עצמו, וערך את חידושי תורתו כתשובות לשאלות אלו.

גם בזה יש לשאול מדוע בחרו הגדולים הללו זצ"ל לחבר ספריהם בדרך של שאלה ושוברה בצידה?

"על ידי שאלות ותשובות יתחקקו הדברים בלב"

ובכדי ליישב את כל התמיהות, קודם כל עלינו להתבונן מעט במה שמובא בספרים הקדושים על גודל ונחיצות "השאלות": 

ויסוד הדברים, כאשר קיים הרצון שענין לימודי כלשהוא יתבהר ויתלבן ויהא מחוור כשמלה, אין דרך אחרת אלא לשאול ולהקשות ואחר כך ליישב ולתרץ עד שיבואו הדברים על מקומם בשלום, וכמו שנבאר בס"ד.

התפארת ישראל זצ"ל כותב לפרש קנין זה של "שואל ומשיב" בזה הלשון: "כי רק על ידי שאלות ותשובות יתחקקו הדברים בלב השומע". 

באמת ניתן הלומד יכול לחוש זאת, כאשר הלימוד הוא באופן של גילוי כל הקשיים הקיימים בסוגיא, ואז בא הניסיון לפתור אותם, הדברים אכן נחקקים ומתבססים טוב יותר בלבו של הלומד.

"לא תערב התשובה בלתי אחר הפלגת השאלה"

וראיתי שהמגיד מדובנא זצ"ל בספר המידות (שער הדעת פרק ו') כתב דוגמא נפלאה לכך: "כמו שלא יערב אכילה בלא רעבון הקודמו, כן לא תערב התשובה בלתי אחר הפלגת השאלה". 

הוא אשר דיברנו, הצורך בשאלה הינו בכדי שהדברים יובנו טוב יותר, כי יש בזה טעם לשבח כאשר דברים נאמרים כתשובה לשאלה, ועל ידי קיומה של השאלה לבו מתעורר ומצפה לשמוע ולהבין היטב כיצד תתיישב השאלה.

על ידי השאלה זוכרים טוב יותר

תועלת נוספת הנובעת מיצירת ההתעניינות בדברים, ידוע שככל שהאדם מתעניין יותר בנלמד, לא במהרה הוא משתכח מלבו. ונמצא שעל ידי השאלה והתשובה בדרך כלל יועיל הדבר לזיכרון.

דברי הגמרא הם בדרך שאלה ותירוץ

על כן מצאנו שכל המבנה של הגמרא הוא דרך שאלה ותשובה, כגון: "מנא הני מילי"? "מאי טעמא"? "מיתיבי" "הכא במאי עסקינן"? בהרבה מהמקרים יכולה היתה הגמרא להרצות את הדין ללא כל הקדמת שאלה לדבריה. 

אבל הענין הוא שהשאלה יוצרת השתוקקות וענין רב לשמוע את התירוץ, כך שמים לב לדברים הנאמרים כתשובה ביתר דיוק, והם נשקלים בפלס הגיונו של הלומד האם אכן התשובה מספקת.

וכן כתב בספר מילי דאבות: "צריך האדם לעורר שאלות במה שהוא לומד, כי על ידי זה יתברר הענין בשלימות. וכמו שאמר אחד החכמים: "נאה לאמת שנקשה עליה כדי שתתקיים יותר".

"דבר שבא ע"י שאלה - מסודר ומתוק לחיך, ונקבע ביותר בנפש"

שוב ראיתי בספר דרך פיקודיך לבעל הבני יששכר זצ"ל (מצוה כא' חלק המעשה אות ב') שמזה הטעם קבעו חז"ל בליל פסח לספר סיפור יציאת מצרים דוקא בדרך שאלה ותשובה, ונצטט מלשונו הזהב: 

"כי יותר נקבע הענין בנפש הבן כאשר הסיפור בא לו על ידי מבוקשו, כיון שהוקשה לו איזה דבר וביקש למצוא טעם, ועל ידי זה נקבע הענין בנפשו יותר ממה שיקבע הענין לו בהודעה בלבד בלי שאלה. והגם שבשני תלמידי חכמים לא שייך הטעם שבדרך שאלה יבין יותר הנס, כי הרי כבר ידוע להם, מכל מקום מצוה מהתורה שיהיה הסיפור דרך שאלה ותשובה, דדבר שבא על ידי שאלה בא הענין ברוב הדברים - מסודר ומתוק לחיך, ונקבע ביותר בנפש".

לימוד בדרך שאלה - נקבע בדעתו ואינו מסתלק עוד

כך גם מצאתי במשנת הגאון המקובל רבי אליעזר נחמן פואה זצ"ל תלמיד הרמ"ע מפאנו זצ"ל בספרו מדרש בחידוש על הגדה של פסח, שעמד על הטעם שסידרו חז"ל בפסח את מצות סיפור יציאת מצרים על ידי שאלה ותשובה, ואלו דבריו: "שלהיות כי כל דבר לימוד כשהלומד מתקשה בו ואחר כך מוצא תירוץ שמתיישב בלבו, אז הדבר ההוא נקבע בדעתו, ולא תסתלק עוד ממנו"!

ישוב שמונת התמיהות:

השתא דאתינן להכי ניתן ליישב את שמונת התמיהות שהבאנו לעיל.

א) זהו הטעם לכך שהרבה משניות מתחילות בדרך שאלה וכן הוא גם דרך הש"ס להקשות, מפני שדוקא בדרך זו מתעוררת התשוקה בלב המעיין להבין היטב וכך מתיישבים הדברים על לבו, ועוד מעלה נוספה בכך, שלא במהרה ישתכחו הדברים.

ב) בענין המזמור בתהלים "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם", דוד המלך ע"ה ראה צורך מובהק לעורר שאלות ותהיות, כי רק על ידי כך נסי יציאת מצריים נעשים מודגשים ומוסברים היטב.

ג) וכן יעקב אבינו ע"ה שאמר "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי"? כאן היתה מטרתו של יעקב אבינו ע"ה להשריש ולקבוע בלבו את האמונה והביטחון בהשם יתברך אשר אין לנו כל עזר אחר מלבדו, על כן הוא גם שאל וגם ענה.

ד) מזה הטעם כתבו המפרשים שהבאנו לעיל להסביר את ההנהגה בליל הסדר בקיום מצות "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" דוקא בדרך שאלה ותשובה.

ה) בכך תבין את המעשה של רבי אלכסנדרי ששאל "מאן בעי חיי"? אף שידוע ידע כי אין איש שאינו מכיר את הפסוק, אך דוקא לגודל ההיכרות, הבין רבי אלכסנדרי בחכמתו כי קריאת הפסוק באוזניהם לא תשבור את השגרה שבה הם חיים. לכן הוא עשה שימוש בסוד הנ"ל לעורר תמיהה והתענינות אצלם על ידי השאלה "מי כאן רוצה חיים"? כך כולם ירצו וישתוקקו לשמוע את דרך החיים וכך הדברים יכנסו ללב שומעיהם.

ו) בזה מובן מדוע רב הונא בחר לומר את דבריו בדרך המעוררת תמיהה - "נעשית לו היתר", בכדי שהשומעים יסכיתו אוזנם בכדי לשמוע את התשובה - "נעשית לו כהיתר".

ז) ובכך נפתח לנו הפתח להבין את גודל חסרונו של ריש לקיש אצל רבי יוחנן, שהיה מקשה לו על כל דבר עשרים וארבע שאלות, כי רק על ידי שאלות אפשר להשיג בהירות בלימוד, וכמו שרבי יוחנן היטיב להתבטא, "וממילא רווחא שמעתתא".

ח) זוהי הסיבה לכך שאותם גדולים ז"ל כתבו ספריהם בדרך ויכוח או שאלה ותשובה, כי מתייראים היו שמא לא יבינו דבריהם מחמת עומק המושג וקוצר המשיג, על כן ראו לנכון לתקן ספריהם דוקא בדרך שאלה ותירוץ, כי על ידי זה אפשר יהיה להבין ולזכור, ובכך יוכלו המעיינים להפיק תועלת שלימה מהספר.

"שואל" ו"משיב" - קנין אחד או שניים?

בעיקר קנין זה נעמוד על נקודה נוספת: מדוע ה"שואל" וה"משיב" נמנו כקנין אחד, ראוי היה לכאורה להחשיבם כשני קנינים נפרדים, הרי מדובר בשני מטלות - לשאול, ולהשיב.

וראיתי שבשו"ת משפטיך ליעקב (יורה דעה סימן סד) עמד על הערה זו. ותירץ שהמכוון בדברי המשנה, כי מדרך ה"שואל" כענין, שיתרגל מכח שאלותיו להיות ה"משיב" בעצמו. 

ויש לדייק זאת ממה דלא כתיב "נשאל ומשיב", אלא "שואל ומשיב" - הוא עצמו השואל והוא המשיב, כי על ידי שעומד על כל הקשיים בסוגיא, עם הזמן ילמד גם לתרצם בדרך משלו, וכך התורה מתקיימת בידו. ועיי"ש שסיים דבריו בזה הלשון: "הבן ותשכח כי הוא בדוק ומנוסה"!

וידוע הפתגם השגור בפי הבריות: "שאלת חכם - חצי תשובה".

דרך הלימוד של הגדולים באופן של "שואל ומשיב"

בהתבוננות מעמיקה ניתן להיווכח שכך היה דרך לימודם של גדולי התורה. 

וכך סיפר אדם אשר נשאר ללון בביתו של הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, והנה לפני אשמורת הבוקר שמע קול לימוד מחדרו של הרב זצ"ל. היטה הלה אוזנו, אומנם שמע את קול הרב זצ"ל בלומדו גמרא, אך נדמה היה לו ששמע קול של אדם נוסף, כי נשמע דו שיח - האחד שואל והשני עונה. בטוח היה שהגר"י אברמסקי זצ"ל לומד עם חברותא או בצוותא עם תלמיד.

למחרת היום שאל את ראש הישיבה זצ"ל: הגידה נא לי עם מי כת"ר למד באשמורת הבוקר?

לשמע השאלה צחק הגר"י אברמסקי זצ"ל ואמר: לא למדתי עם איש, זו דרכי מנעורי, כאשר מכין הנני שיעור, אני משווה לנפשי כאילו התלמידים עומדים לפני, ועל כן משקיע אני מחשבה מה יכולים הם לשאול ולהשיב על דברי, זהו ה"דו שיח" שעלה באוזנך...

דרך לימודו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל

בנותן טעם להביא תיאור של הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל. אירע פעם שעלה לירושלים עיר הקודש על מנת לשאול את פי מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל בדבר ה' זו הלכה, אבל נתאחרה השעה והגריש"א זצ"ל כבר היה בעיצומו של הלימוד ב"אוהל שרה". הוא הלך לשם והתבונן מבעד לחלון בלימודו של הגרי"ש זצ"ל, וזה תיאורו:

מה נורא היה המחזה שנגלה לעיני מבעד החלון: מרן ישב ולמד סוגיא בתחילת פרק "איזהו נשך". והנה פותח הוא חומש, וקורא לעצמו בקול רם ובנעימה, מן התורה שבכתב את הפסוקים של פרשת ריבית... בכזה חשק, עם כזו שמחת התורה, נדמה היה הדבר כאילו הוא לומד את הפסוקים פעם ראשונה בחייו.

רבינו ישב ולמד לעצמו כאילו לומד עם חברותא לצידו, הוא "שואל" כביכול את ה"חברותא", מברר עמו את הדברים, הוא שואל אותו מה הפשט, ואז מסביר ל"חברותא" את הפשט, מקשה ומתרץ, והכל בקול רם ובהתלהבות.

ידוע כי אנשים שהיטו אוזן מעבר לדלת בית המדרש בטוחים היו כי מדובר בשניים הלומדים בצוותא, האחד שואל והשני עונה, "כך הפשט בתוספות", "כך הביאור ברמב"ם" או בשאר שיטות הראשונים. וכאשר סיים המסביר להסביר, הוא חזר על דבריו ביתר הטעמה "תקשיב טוב, שוב..." אך אילו היה עולה בידם לפתוח את הפתח של הדלת הנעולה, מגלים היו שיושב שם אדם בודד המלמד את עצמו: מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שלמד ב"חברותא" עם עצמו...

"פעמים הרבה זקוק הוא התירוץ לעזרתה של הקושיא"

בספר פחד יצחק (פסח) כותב הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל: "כל השגה שנתקבלה לתוכינו בתור התרה של ספיקותינו או בתור פתרון לקושיותינו, שבחה גדול יותר מאשר אם היתה השגה זו נקלטת בתוכינו בדרך סתם מבלי ספק וקושי הקודמין לה. וכל העוסק במושכלות יודע כי פעמים הרבה זקוק הוא התירוץ לעזרתה של הקושיא, הרבה יותר מאשר הקושיא זקוקה לעזרתה של התירוץ".

האיך צריכים להכין שיעור?

היסוד הנ"ל היה שגור בפיו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, שמנהגו היה למסור שיעורים מגוונים בביתו לקבוצות שונות של בחורים ואברכים, עיקר מטרתו בשיעורים ובחבורות אלו היה להראות לתלמידים כיצד מכינים שיעור. ועד כמה חשובות השאלות וההערות שמעירים המשתתפים, אשר הינן בסופו של דבר חלק מבנין השיעור.

"ומתלמידי יותר מכולם" - הטעם

במסכת תענית (דף ז.) איתא: "אמר רב נחמן בר יצחק: למה נמשלו דברי תורה כעץ, שנאמר (משלי ג, יח) "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" - לומר לך, מה עֵץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים. והיינו דאמר רבי חנינא: הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם"!

וכתב על זה המהרש"א זצ"ל בחידושי אגדות וז"ל: "כך פרש רש"י ששואלים כל שעה. ומתוך משא ומתן ופלפול אתרווחא ההלכה, ולכן "מתלמידי יותר מכולם", לפי שכל אחד מאלו שואל ביותר ומביא טפי לידי חידוד".

והרמב"ם זצ"ל בהלכות ת"ת (פרק ה' הלכה יג') פוסק להלכה את דברי הגמרא: "תלמידים מוסיפין חכמת הרב ומרחיבין לבו, אמרו חכמים: הרבה חכמה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם, וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול כך תלמיד קטן מחדד הרב עד שיוציא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה".

מהיכן שאב מרן הרב שך זצ"ל בהירות בלימוד?

בענין זה סיפר המשגיח רבי מתתיהו סלומון שליט"א: בהיותו משגיח בישיבת גייטסהעד, נכנס פעם למעונו של מרן הרב שך זצ"ל, אשר שיבח מאוד את ישיבת גייטסהעד, באומרו שיש לה מעלה על פני הרבה ישיבות, כי הנוהג שם בישיבה שבחור מבוגר לומד עם בחור צעיר ממנו. 

והוסיף הגרא"מ שך זצ"ל ואמר: מיום עמדי על דעתי, תמיד היה לי סדר קבוע עם מי שחלש ממני, וזה מה שנתן לי את הבהירות בלימוד! 

ויתירה מזאת: "ברור לי כי דוקא מכח לימוד זה שאבתי את ה"סייעתא דשמיא" בלימוד התורה"!

ה"משיב" - ילמד היטב בכדי שיוכל להשיב

עד כאן ביארנו את חשיבות "השאלה", אבל כפי שכבר הוכחנו, תוכן הקנין הינו - "שואל ומשיב", על כן נקדיש מעט מילים גם על מעלת ה"משיב".

ישנה תועלת עצומה לידיעת התורה, בעובדה שעל האדם קיימת המטלה "להשיב", כי על ידי שמודע הוא לעובדה שבאים לשאול אותו שאלות בעניני תורה והלכה, יש בו פחד תמידי שמא ישאלוהו על דברים שלכאורה אמור הוא לדעת את התשובה, אך בפועל לא יהיה לו כל מענה בפיו. ולכן הוא שם אל ליבו לחזור ולשנן את תלמודו, על מנת שלא ישכח את מה שכבר למד. ועם הזמן בעת הלימוד עצמו יתעמק יותר בשביל לברר את כל הצדדים, שמא ישאלו אותו בענין זה. 

נמצא אפוא שאותו פחד, הוא המוביל את הלומד ללמוד היטב ולחזור על לימודו, והוא אף יברר את הדברים באופן יסודי יותר!

חוב גמור להיות"משיב"

חשוב לדעת, כאשר באים לאדם לקבל מענה הלכתי באיזה ענין, אין לו להתחמק מהשואל ולשלוח אותו אל רב אחר, שהרי בתשובה שהינו משיב לשואליו הוא מקיים מצוה של "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" (דברים יא, יט) - דהיינו תלמוד תורה לרבים, וגם זה בכלל האמור במשנה: "ומתלמידי יותר מכולם".

וראיתי דבר נפלא שכתב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל (בהקדמה לשו"ת אגרות משה חלק א'): הגמרא במסכת ברכות (דף ד.) דורשת את הפסוק (תהלים פו, א-ב) "תְּפִלָּה לְדָוִד...: שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי", שכן אמר דוד המלך ע"ה לפני הקב"ה: "רבונו של עולם, לא חָסִיד אָנִי?! שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה".

וקשה טובא, אם מדובר בחוסר כבוד למלך להשיב על שאלות מעין אלו, היה לו לשלוח את השואלות לחכמים אחרים, שהרי חכמים רבים התגוררו בירושלים?

אלא בהכרח צריכים לומר, שאם חכם נשאל שאלה כלשהי, והוא ראוי לענות עליה, אסור לו לשלוח את השואל אל חכם אחר, כי לאחר שהגיעה השאלה אליו, זוהי המצוה שלו, הרובצת על כתפיו! ואין לו כל ברירה אלא להשיב עליה!

ה"שואל" וה"משיב" - כרוכים ירדו מן השמים

כי שני הענינים גם יחד הם קנין התורה, ויש צורך לקיים את שניהם, את ה"שואל" וה"משיב", ולכן מצינו בכמה מקומות, שמי שיש לו את שני כתרים אלו במקביל, הוא חשוב יותר ממי שאין לו אלא אחד מהם.

והדברים מפורשים באבות דרבי נתן (פרק מא, ג): "שלוש מידות בתלמידי חכמים, שואל ומשיב - חכם, שואל ואינו משיב - למטה הימנו, אינו שואל ואינו משיב - זהו למטה מכולם.

וכן מצינו במשנה באבות (פרק ה' משנה ט'), שמונה התנא שבעה דברים שבחכם, ואחד מהם: שואל כענין ומשיב כהלכה.

ובגמרא במסכת עירובין (דף נד.) על הפסוק (משלי טו, כג) "שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב", שואלת הגמרא: "אימתי שִׂמְחָה לָאִישׁ"? (פרש רש"י זצ"ל: אימתי אדם שמח בתלמודו?) "בזמן שמענה בפיו" - בזמן שיש לו מענה כאשר נשאל דבר ה' זו הלכה.

וכן מובא בתנא דבי אליהו (פ"ו): "אשרי אדם שיש בידו דברי תורה, ושמורין בידו, ויודע להשיב בהן תשובה במקומו".

ה"שואל" ו"המשיב" - דבריו מחודדין בפיו!

ונראה שמי שיש בו מעלה זו של "שואל" ו"משיב", מסוגל להשיג את הנאמר בדברי הגמרא במסכת קידושין (דף ל.): תנו רבנן: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז) - שיהיו דברי התורה מחודדין בפיך, שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד!

 - - - 

לצפיה בשיעור מהרב שליט"א: 'קניין מ"ב - שואל ומשיב' 22.06.2014.

לכתבה: ריכוז 26 קניני התורה מהספר הנפלא 'תורה דיליה' [חלק א] - לחץ כאן.

למאמר הקודם: קנין מ"א - "מתיישב לבו בתלמודו" [לחץ כאן] בביאור קנין זה כלול כמה ענינים יסודיים ביותר שצריך לדעת: להיות מתון בתלמוד ובהבנה ולשקול היטב כל דבר קודם שבא להסיק מסקנה כלשהיא. בפרט כשמדובר במורה הוראה או בדיין שבא לפסוק הדין. בכלל הקנין גם כשמלמד תלמידים או שעוסק בהכנת שיעור בכדי למסרו ברבים עליו להתיישב בדבר ולסדר את הדברים בינו לבין עצמו ועוד

לצפיה בסדרת שיעורים מכבוד הרב שליט"א על מח' קניני התורה - לחץ כאן.