חדרה - פחד ובטחון

- - - אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים מהספר 'לכתחילה: השגחה פרטית וקרבת אלקים' (לכתבה על ספריו - לחץ כאן) באדיבות הרב המחבר שליט"א - ישר כחו! - - - 

  ספר: 'לכתחילה - השגחה פרטית וקרבת אלקים'

פרק ל: קללה

א. - אסור לקלל אדם מישראל, או רבים מישראל, עיר בישראל, עדה, חוג, קהילה, מגזר, חצר, ואפילו את עצמו, בכל שפה שהיא, וגם לא ברמז. - שו"ע (חו"מ כז, א); חינוך (רלא) ומנ"ח (שם); רמב"ם (תשובה ד, ג).

ב. - תושבי מקום מסויים היו מקללים זה את זה וזו את זו, ונשתמדו ביניהם. - ספר חסידים (סימן תפ).

ג. - השומע קללה מאחד מבני ביתו, כגון: 'יהי רצון שפלוני ימות', יאמר בלחש: 'יהי רצון שיחיה', ובכך תתבטל הקללה. - ספר חסידים (סימן תפ); פלא יועץ (ערך קללה).

ד. - אסור לאדם לקלל את עצמו כשהדברים לא מסתדרים לפי רצונותיו, או כשאינו מצליח בפעולותיו, או כשנדמה לו שבאותו יום אין מזלו מאיר לו פנים. - ועל זה נאמר: 'ונשמרת מכל דבר רע'. כה"ח (פלאג'י א, ט). מה יעשה אדם שהוציא דבר רע מפיו, כיצד יבטלנו לבל יתקיים בעתיד – 'יראה לעשות מאותם הדיבורים והאותיות והתיבות צירופים אחרים לטובה ותתבטל הגזירה ותתהפך לטובה'. אגרא דכלה (בשלח טו, ב). אין לך חוסר אמונה גדול מזה. - יסוד האמונה.

ה. - כמו כן, אסור לאדם לקלל את כליו, רהיטיו, מלבושיו וכדומה, כאשר אינם ממלאים את ייעודם כראוי או שאינם לרוחו, כגון - לומר: 'שילכו לאבדון' וכדומה. - כה"ח (פלאג'י א, ט). המזלזל בזה – גורם נזק לעצמו (שם).

ו. - יש לאדם להיזהר מאוד שלא יאמר על עצמו שום דבר רע מתוך כעס. העושה כן גורם רעה רבה לעצמו. - שכן "בהיכל רביעי מהיכלות הקליפה יש כיתות שנקראים 'אוררי יום', ואלו לוקחים אותה קללה שקילל עצמו, ומקיימים אותה ח"ו, והוא מאותם שגורמים רעה לעצמם, כדפירשו בזוהר הקדוש, שדוד, מפני שאמר 'בן מות האיש ההוא', ולא ידע שהוא האיש, תפש עליו 'דומה', ואלמלא הקב"ה עזרו – היה נופל ביד 'דומה', כמו שאמר דוד המלך: 'לולי ה' עזרת לי כמעט שכנה דומה נפשי'".

ז. - כשאדם לומד עם חברותא או שמוסר שיעור, לא יאמר פסוקים או אימרות שיש בהם קללה כלפי הנוכח, כגון: 'יככה ה'', אלא ישנה ויאמר בלשון נסתר 'יכהו' או 'יכם', כדי שלא ישמע שמקלל את חבירו. - ראה שבועות (לו, א), רש"י (שם) וריטב"א (לה, א).

ח. - כשאדם מודיע לחבירו על צרה או אסון שאירע לו - יאמר לחבירו: 'כך וכך אירע לי, לא עליכם'. - סנהדרין (קד, ב, ורש"י ד"ה מכאן); בא"ח (ש"ב פנחס אי"ג). בירושלמי (שבת פ"ו ה"ב) מסופר על רב יוסא שסבל כל חייו מכאבי שיניים, משום שפעם אחת שוחח עם חבירו על כאבי שיניו ולא אמר 'לא עליכם'.

ט. - אדם שמתנסח: 'מה אפשר לעשות', או בנוסח דומה לזה, הוא מגדף את ה' אלוקי ישראל. - 'דמשמע: הא אפשר למיעבד – עבדי'. ב"ק (לח, א).

ברית כרותה לשפתיים

י. - לעולם כל דיבורו של אדם יהיה חיובי, בלשון טובה, ולא להיפך, כי 'ברית כרותה לשפתיים'. - במסכת פסחים (ג, ב) שנינו, כי אדם שגדלו לו חיטים רעות, שלא יאמר זאת בלשון שלילית, אלא יאמר: 'אשתקד נעשו חיטין יפות', וביאר הבן איש חי בספרו בניהו (שם): 'ואע"פ שהוא עומד ברע באותה שנה, עם כל זה אם פותח פיו בדבר טוב – יועיל להיות הרע לטוב, כי ברית כרותה לשפתיים הן לטובה והן להיפך'.

יא. - בבוא צרה על האדם - אל יוציא בשפתיו שהוא נמצא בצרה, רעה, אסון וכדומה, כי הדיבור מזיק מאוד, ועל ידי האמירה הוא מקבע את הצרה וקורא לה שם והיא עלולה להשאר. - כמבואר בזוה"ק שאפילו אדם פשוט יכול להזיק בדבריו.

יב. - כל מילה שאדם מוציא מפיו - נשאר רישומה בחלל לנצח נצחים. - כלומר: בעת אמירת תיבה כל שהיא נפער חלל בתוך האויר בצורת אותה תיבה. מלבי"ם (ארץ חמדה פרשת לך לך). לכן יש להשתדל להוציא מהפה רק דברים טובים.

יג. - כל דבר שיוצא מפיו של אדם, אפילו דברים מוגזמים ביותר, חייב להתקיים ביום מן הימים, ואף כעבור שנים רבות, 'על כן ישמור אדם את עצמו שלא להוציא מפיו איזה דבר לא טוב, כי ח"ו יתקיים באיזה זמן'. - אגרא דכלה (בשלח טו, ב). במסכת מועד קטן (יח, א) מסופר על שמואל שהלך לנחם את פנחס אחיו שישב שבעה על קרובו שנפטר. שמואל שאל את אחיו מדוע הוא מגדל את ציפורניו, שכן אין הלכה שמורה לעשות כן בזמן האבילות. פנחס ענה לשמואל: 'אם לך היה קורה מה שקרה לי, האם לא היית נוהג כמוני'. הגמרא מספרת, שלאחר פרק זמן קצר גם קרובו של שמואל הלך לבית עולמו, וזאת מחמת שפנחס פתח פה לשטן. זאת למרות שפנחס לא התכוון לכך ולא רצה בכך. חז"ל מספרים, שהמלך יהוא בתחילה היה צדיק ולבסוף נהיה רשע, משום שפתח את פיו לשטן. יהוא ביקש להרוג את כל נביאי הבעל, וכדי להצליח בכך הוא בישר לנביאי הבעל: 'אחאב עבד את הבעל מעט, יהוא יעבדנו הרבה'. יהוא לא התכוין למה שהוא אמר, וכל מטרתו היתה לשם שמים, כדי לשכנע את נביאי הבעל לבוא אליו, ואז הוא יוכל להרוג את כולם בבת אחת; ואכן כך היה, כולם הגיעו, ויהוא ציוה לשחוט את כולם. למרות זאת, כיון שהוא אמר 'יהוא יעבדנו הרבה', הוא נכשל לבסוף ועבד ע"ז, לפי שפתח את פיו לשטן.

יד. - אסור לאדם לומר על עצמו 'כל מה שאני עושה אני לא מצליח', 'יש לי שתי ידיים שמאליות', 'אין לי מזל', כי 'ברית כרותה לשפתיים'. - ראה לכתחילה (בן אדם לחברו – סור מרע).

טו. - 'ברית כרותה לשפתיים' בכל אדם, אולם באדם גדול יתקיים דיבורו במהרה ובעוצמה 'כשגגה שיוצא מלפני השליט'. - כתובות (סב, ב), מו"ק (יח, א), ב"ק (פ, א) וחינוך (מצוה רלא). כה אמר רבי אלחנן וסרמן (קובץ שיעורים סב, ב): מוצא פיו של אדם קדוש – מתבצע ונפעל גם כשאותו אדם קדוש לא התכוין למה שאמר ולא רצה שכך יקרה, כשם שהסכין חותכת כשחותכים בה גם אם לא מתכוונים ולא רוצים את התוצאה. כשם שפעולת הסכין אינה בגדר נס, אלא דבר טבעי, כך פעולת פיו של צדיק הינה דבר טבעי.

טז. - כאשר עושים 'מי שברך' למקשה ללדת - יש אומרים שאין להזכיר את רחל אמנו, משום שרחל נפטרה בלידתה. - כתר שם טוב (עמ' שצד) בשם לקט יושר (ח"ב יו"ד עפ"ב); שו"ת משנה בנימין (סנ"ה).

יז. - המדבר טוב - גורם שיהיה טוב. ולכן יאמר: 'אני בע"ה יעבור את המחלה בשלום, ותוך פרק זמן קצר אחזור לאיתני בריא ושלם'. וכן יאמר לאחרים. - ראה מו"ק (יח, א: 'ויאמר אברהם אל נעריו...'). חיי משה (ח"ו עמ' תרנג).

פרק לא: מנוחת הנפש

א. - מרגלא בפומיה דהסבא מקלם: 'מנוחת הנפש היא השיא של הנאת החיים'. - אור רש"ז (פרשת ויחי עמ' כא). מאידך, על אדם שאין לו מנוחת הנפש – כתב הרמב"ם (כתבי הרמב"ם): 'אשרי למי שחתמו ימיו מהרה בלי טרדת נפשו'.

ב. - שעה אחת של ישוב הדעת ומנוחת הנפש - שווה יותר מכל חללי דעלמא. - אילנא דחיי (פרשת תזריע).

ג. - 'מנוחת הנפש' משמעה - שכאשר האדם עשה את שלו, מעתה הוא יכול להיות רגוע ושלו, כי מאותו רגע הוא הטיל את כל האחריות על הקב"ה. - האמונה והבטחון.

ד. - מהות הבטחון היא: רוגע ושלווה, מנוחת הנפש והשקטת הרוח, 'שיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו, שיעשה הטוב והנכון לו'. - לשון חובות הלבבות (שער הבטחון ח"א). והמס"י (פכ"א) כתב: 'אין לו אלא לבטוח בקונו, ולא להצטער על שום דבר עולמי'. ובבית הלוי (פר' מקץ) איתא: 'עיקר בחינת הבטחון הוא: השקטת רוחו ולבו להשליך על ה' יהבו'.

ה. - הבוטח - סומך על ה' מתוך אימון מלא, ומוסר את ניהול חייו בידיו, ומקבל את כל מה שקורה לו בשלוות נפש, מתוך ידיעה ברורה שהכל לטובתו. - חובה"ל (שער הבטחון).

ו. - מידת הבטחון מורה לאדם לא להלחץ מאף מצב, וגם במצב הגרוע ביותר - לעשות הכל ברוגע ושלווה. - דברי אמונה.

ז. - המעלה הגדולה ביותר שחז"ל מצאו באדם - היא: בטחון שמביאו לידי מנוחת נפש ושלווה, באופן שביכולתו לפעול מבלי להיות מופרע על ידי אף גורם שהוא, חיצוני או פנימי. - האמונה והבטחון.

ח. - הבוטח זוכה ל'מנוחת הנפש'. מאידך, מי שאינו בוטח שרוי ב'פיזור הנפש', וכבר אמרו חכמנו: 'מנוחת הנפש היא תכלית המעלות והעידון הנפלא, ואילו פיזור הנפש הוא תכלית ההרס ותכלית היגון והאנחות'. - חכמה ומוסר (ח"א רפב).

ט. - האפשרות היחידה להשיג 'מנוחת הנפש' היא - על ידי רכישת מידת הבטחון. - ישנן אפשרויות נוספות (כגון, לעשות כל דבר בנחת: לדבר בנחת, ללכת בנחת, לאכול בנחת ועוד), אך הן אינן יסודיות ושורשיות.

י. - אחת הדרגות הגבוהות ביותר בלימוד התורה - היא: ללמוד בצלילות הדעת ובמנוחת הנפש מתוך בטחון מלא בה' ומבלי דאגות לעתיד. - מהר"ל (נתיבות עולם ח"א בסוף נתיב האמונה).

עצות לרכישת מנוחת הנפש

יא. - הרוכש את מידת הבטחון - שרוי במנוחת הנפש, וכידוע: 'מנוחת הנפש היא כליל המעלות, ואיך לא ישים האדם כל עמלו על המידה של מנוחת הנפש'. - אור הרש"ז (בראשית).

יב. - בעל בטחון אינו דואג ואינו פוחד ממאומה, ביודעו שהכל מאת ה' ולטובתו. הבטחון מקנה לו שלווה ומנוחת הנפש. חייו נינוחים ונעימים. הוא לומד תורה ומקיים מצוות בשלימות, משום שאף פעם הוא אינו מבוהל וטרוד. - שפתי חיים (מידות ועבודת ה' ח"א עתק"פ).

יג. - אין אדם בעולם - מלבד הבוטח - שיכול לחיות את חייו מתוך שלווה תמידית, ליהנות מהטובה המושפעת עליו ולשמוח תמיד, כי כולם - מלבד הבוטח - טרודים ולחוצים, דואגים וחוששים, חרדים וזועפים מכל בעיה קטנה ומכל מה שעדיין חסר להם. - אבל הבוטח חי במנוחת הנפש, בשלווה תמידית, בשמחה על מה שיש, ומודה לה' על הכל.

יד. - הרוגע והשלווה בה שרוי הבוטח - נותנים לו ישוב הדעת ויכולת הכלה והתמודדות נכונה עם כל אתגר שיוצב לפתחו. - עצה ותושיה.

טו. - שום אירוע פתאומי לא יוכל להסיח את דעתו של הבוטח. הוא יכול לנתח כל אירוע מבחינה שכלית ולפעול כפי הנדרש (שם).

טז. - בעל בטחון מתהלך רגוע, נטול דאגה, כי הוא משוכנע שכל מה שה' עושה לו - זה הטוב ביותר שיכול להיות. - חובה"ל (שער הבטחון).

יז. - הבוטח חדור בהכרה כי בעת צרה אין מקום לבהלה ולאובדן עשתונות, אלא אך ורק לחשבון נפש ולתפילה. - אמונה ובטחון.

יח. - האמונה גורמת לרוגע. הרוגע גורם לבריאות הנפש. בריאות הנפש גורמת לבריאות הגוף. - שכן, כידוע, מחלות הנפש קשורות למחלות הגוף. מעתה, לפ"ז, כל הסטטיסטיקות הרפואיות אינן קשורות לבעלי אמונה.

יט. - מרגלא בפומיה דה'חתם סופר' (שבת פו, ב): מכיון שהיהודים בוטחים בבורא עולם, הם רגועים יותר מהגויים, וממילא גופם עשוי להגיב אחרת מהם. - שהרי – כאמור – מחלות הגוף קשורות למחלות הנפש, ולמי שיש מנוחת הנפש - יש חסינות גופנית גבוהה, הגורמת לגוף להגיב אחרת למחלות.

כ. - אין לחדול מהחדרת הידיעה שבורא עולם דואג לנו לכל צרכינו בתמידות, ללא הפסקה, כפי שמברכים בברכות השחר: 'שעשה לי כל צרכי'. מי שחי עם הידיעה הזו - יהיה תמיד רגוע ושלו, בהיותו בטוח כי המצב העכשוי הוא הטוב ביותר עבורו. - האמונה והבטחון.

כא. - פעם אחר פעם, ללא הפסקה, יש להחדיר את הידיעה שה' אוהב אותי. ידיעה זו נותנת מנוחת הנפש, רוגע ושלווה. - אבן עזרא (דברים יד, א); אור יחזקאל (אמונה עקל"א).

כב. - לאחר פעולה שנכשלה או אירוע לא נעים - אמור מיד: 'גם זו לטובה'. אמירה זו תסייע לך לשמור על שלוות הנפש. - אין להסתפק במחשבת 'גם זו לטובה', אלא יש לומר זאת בפה, כדי לחרוט את האמונה במח ובלב.

כג. - המשקיע זמן ומחשבה לעניני אמונה ובטחון - זוכה להרגשת שלווה מיוחדת, שלווה הלוחשת כל הזמן שה' נמצא אתו ורוצה רק להטיב עמו. - עצה ותושיה.

כד. - עצה נוספת למנוחה מטרדות העוה"ז: להרבות באמירת מזמור 'אליך ה' אקרא' (תהלים מזמור כח) מתוך התבוננות רבה בתוכנו. - תהלים תתקבל (שם) בשם המאירי, הרד"ק והשל"ה.

פרק לב: פיזור הנפש

א. - 'פיזור הנפש הוא תכלית ההרס ותכלית היגון והאנחות'. - חכמה ומוסר (ח"א רפב).

'מנוחת הנפש היא תכלית המעלות והעידון הנפלא' (שם).

ב. - אין דבר רע יותר מ'פיזור הנפש'. העצה היחידה להנצל מ'פיזור הנפש' היא: להשליך את כל עניני החיים על בורא עולם ולבטוח בו. - 'ואז הרי אין מקום לדאגתו, ולא תהא נפשו מפוזרת עליו כלל, אדרבא – יכול להתהלך בישוב הדעת ובשלווה, כיון שהוא סומך על ה' אלוקיו... כי אי אפשר לו לאדם להתהלך בשלווה אמיתית ובמנוחת הנפש ללא שום דאגות, רק כשמשליך יהבו על ה''. דרשות מהרי"ץ (דרוש טו).

ג. - אין אדם שיודע מה טוב לו באמת ומה רע לו. אין אדם שיודע באמת ממי להתרחק ולמי להתקרב, מי ידיד אמת ומי שונא. האמונה היא המשענת היחידה להשרדות בכל תחומי החיים. היא לבדה מקנה את השקט הנפשי החיוני כל כך לחיים תקינים, רגועים ושלווים. - אמונה והשגחה.

ד. - אדם שנמצא בבלבול הדעת - עליו להרגיע את עצמו וליישב דעתו על ידי התחזקות באמונה. כיצד? - יחדיר אל לבו שהכל נעשה משמים, ואין אדם עושה מאומה, ואין מי שיכול ליטול ממנו או להזיקו - אז מתיישבת דעתו. - זוהי הסיבה האמיתית שהזקוקים למנוחת הנפש נוסעים אל הים, אל ההרים או לנאות דשא, שכן במקומות הללו לא נגעה יד אדם, והם עומדים במתכונתם כבעת בריאתם ע"י בורא עולם. כשרואים מראות אלו, שלא במודע נותנים אל הלב כי הכל מעשה אלקים אשר ברא את השמים ואת הארץ וכל אשר בם, ואז שוכחים קמעא מהצרות. אמונת יהודה.

ה. - כל בלבול דעת וכל פיזור נפש הינם תוצאה ישירה של חוסר אמונה ובטחון. - האמונה והבטחון.

ו. - אדם חסר אמונה ובטחון - מרבה לחשוב ולתהות על העבר: 'איזו טעות עשיתי, מדוע נהגתי כך, חבל שלא נהגתי בצורה חכמה וטובה יותר' וכדומה, וכל ימיו הוא עסוק במחשבות של הלקאה עצמית הגוזלות את כל שלוות חייו (שם).

ז. - בהלה וחוסר ישוב הדעת - משמשים כסימן ל'הסתר פנים', שנאמר: 'הסתרת פניך הייתי נבהל', כלומר: הסתר פנים מביא בהלה. - שמועות טובות (עמ' כט) בשם המגיד ממעזריטש.

ח. - בלבול הדעת וחוסר ישוב הדעת - הם הדברים המשפיעים ביותר על מצבו הרוחני של האדם. הפתרון לכך הוא: בטחון. - אמונה ובטחון.

פרק לג: דאגה

א. - 'הדואג על עוה"ז להשיג מאומה - הוא מגונה מאוד'. - אורחות צדיקים (שער הדאגה).

ב. - אדם שדואג על עניני העוה"ז - הינו רחוק מאוד מן התורה והמצוות והתפילה. - אורחות צדיקים (שם).

ג. - דאגה, דכדוך, הסתר, עיצבון, בלבול, איבוד עשתונות - כל אלו וכיוצא באלו נובעים מחוסר בטחון.

הבוטח - ממשיך את עבודת ה' שלו כרגיל מתוך רוגע ושלווה. - שהרי הבוטח הוא כתינוק היונק מאמו, שהוא נטול כל דאגה בכל הנוגע למזונותיו וצרכיו, כי הוא נתון לחלוטין בידיה הרחומות – 'כגמול עלי אמו'. אורות הגר"א.

ד. - אדם שמצהיר על בטחון בה', אך לבו מלא דאגות ופחדים ומצפונו אינו שקט - יתכן שהוא נכשל בעוון 'חילול ה'', שהרי במצב זה ה' לא יושיעו, והבריות יאמרו שה' עזב את הבוטחים בו. - חובה"ל (שער הבטחון פ"ג הקדמה שניה).

ה. - אין לאדם להיות מודאג משום דאגה בעולם, פרט לדאגה אחת, והיא: מדוע בכל זאת הוא מודאג. - אמרי שפר.

ו. - אם באה על האדם צרה - ניתן להחלץ ממנה על ידי שיצמצמה וימעיט מערכה, ויאמר לעצמו: הצרה אינה כה גדולה כמו שהיא נראית. - מצודות (משלי יב, כה).

הצרה יכולה אף להעלם לחלוטין - אם יחשוב בלבו שהכל לטובה. - מצודות (שם).

ז. - 'הדאגה לא נמצאת כלל באנשים הבוטחים בה' יתברך ומאמינים בו'. - אורחות צדיקים (שער הדאגה). מובא בשם החיד"א, כי אותיות 'דאגה' הן האותיות הראשונות של הא-ב, אולם חסרה בהם האות ב', ללמדך שכאשר יש דאגה אין בטחון, ואם יש בטחון תעלמנה כל הדאגות. עצתו של הגרש"ז אויערבאך כיצד להשתחרר מדאגות (חכמת הנפש היהודית): "התשובה לכל הדאגות אחת היא: ההפך מדאגה – בטחון מלא בהקב"ה. איך מגיעים לכך? אתן לך עצה בדוקה ומנוסה: המצא לעצמך פנקס קטן ושמור עליו מכל משמר; בכל פעם שאתה רואה בעינך ישועה – רשום נא בפנקס ההודאות. לפני כל תפילה הוצא את הפנקס והתבונן בנכתב בו, כדי שתזכר כמה טובות וחסדים עשה לך הבורא, וכשתגיע בתפילה ל'מודים' – תכוין על כל אותם טובות שעשה לך ה'. אם תעשה כך – מובטחני שכל דאגותיך יעלמו כלא היו".

ח. - עצה טובה: מכיון שאדם לא יכול לחשוב שתי מחשבות בו זמנית, לכן בכל פעם שעולה במוחו מחשבת דאגה וצער - יש להודפה עם מחשבת אמונה. - רבים סובלים ממחשבות שליליות בעת שמתעוררים מהשינה. אפשר להפטר מהם ע"י שיכין לעצמו מחשבת אמונה שאיתה הוא מתעורר. תוך פרק זמן קצר מחשבת האמונה תקפוץ במוחו מיד בעת הקימה, ותהדוף כל מחשבה אחרת. עצה ותושיה.

נזקי הדאגה

ט. - אדם שדואג לעתידו, לא זו בלבד שאין בדאגה כדי לסייעו, אלא שהיא אף גורמת לו נזק רב. - סוכה (נג, א); שבת (קיט, א).

י. - מי שאינו בוטח - הוא תמיד מודאג ומפוחד, וכידוע: 'הדאגות מחלישות את הכח ומקרבות את קץ המוות'. - רבנו יונה (משלי י, כז).

יא. - אל לו לאדם לקחת את הצרות ללב - כי אפילו גיבורים גדולים שבקו חיים מצרות שקיננו בלבם. - סנהדרין (ק, ב): 'לא תעיל דויא בלבך, דגברי גיברין קטל'.

יב. - הדאגה ממיסה ומתיכה את הלב (צמח צדיק פרק ט). היא מביאה על האדם מחלות קשות במיוחד, הגורמות לו מוות בטרם עת. - בימות המשיח לא תהיינה דאגות ואז יתארכו מאוד חיי בני אדם. רמב"ם (פירוש המשניות סנהדרין פ"י).

יג. - כאשר אדם שרוי בצער ודאגה - אין הרוק מצוי בפיו, דבר שגורם להתדבקויות במחלות. - רש"י (תהלים כב, טז) בביאור הפסוק 'יבש כחרש כוחי ולשוני מדובק מלקוחי'.

יד. - דאגה מפני פורענות - גורמת לפורענות שתבוא. פחד מפני צרה - גורם לצרה שתבוא. - רבי צדוק הכהן. כפי שנאמר (איוב ג, כד): 'כי פחד פחדתי ויאתני ואשר יגורתי יבוא לי'.

טו. - בכוחה של מחשבה - לזרוע הרס וחורבן אפילו על דברים גשמיים, וזה אחד 'מסודות הבריאה'. - חזו"א (חו"מ ליקוטים סימן כא).

טז. - אדם ששקוע עמוק בצערו - הצער ישקע עמוק בו. - רש"י (מו"ק כז, ב, ד"ה על מת אחר הוא בוכה).

יז. - הדאגה גוררת פחד, והפחד גורם לצרות רבות בממון, בגוף ובנפש. - ראה להלן רבנו בחיי וגר"א.

יח. - מי שהדאגה מושלת עליו - יש לו לדאוג מפני עתידו, 'פן יפול מנכסיו, או פן ימותו בניו, או פן ימשלו אויביו עליו, והרי כל חייו בצער ובדאגות, והרי הם מזיקים לו את הבריאות ומקרבים את מיתתו'. - רבנו בחיי (פרשת כי תשא); גר"א (משלי יב, כז).

יט. - אדם שדואג - מקצצים לו מקצבת המזונות שקצבו לו בראש השנה. - קדושת לוי (פרשת בשלח): 'אם אדם בטוח שהשי"ת יעשה לו כל צרכיו, גם למעלה ממלאים לו כל משאלותיו; אבל אם אדם דואג תמיד על פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, אזי גם למעלה תחסר פרנסתו, ולכן אשרי איש שלא ישכחך ושם בטחונו בה', כי אז ה' צלך ומכין פרנסתו, כמו שהוא בוטח בה' שהאל עושה כל צרכיו, כן האל נותן לנו כל צרכינו'.

כ. - אדם שנאנח - גורם נזק לעצמו, שכן כלל הוא: אנחה גוררת אנחה, והודאה גוררת הודאה. - ראה לעיל פרק הודיה.

כא. - כלל הוא בטבע הבריאה: אדם שחושב על דבר רע - לבסוף הדבר הרע יתקיים ויבוא עליו. - רמב"ן (ויקרא ט, יז).

פרק לד: פחד

א. - אין לפחד משום אדם בעולם. ואף אם אדם מרע לו - הכל מאתו יתברך, ואין המרע אלא שבט בלבד ותו לא. - רבנו יונה (שע"ת שער ג אות לב): "הוזהרנו בזה, שאם יראה האדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה, כענין שנאמר (תהלים פה, י): 'אך קרוב ליראיו ישעו', וכן כתיב (ישעיהו נא, יב): 'מי את ותיראי מאנוש ימות'".

ב. - בעל בטחון משוחרר מפחדים ודאגות, כי הוא חי מתוך הכרה והרגשה שרק ה' מנהל אותו בכל צעד ושעל ולא שום דבר אחר. - חובה"ל (שער הבטחון).

ג. - 'לפחד - רק מרבונו של עולם', זה יסוד שיש לכל אדם להחדיר לעצמו ולבני ביתו בכל עת. - הגראי"ל שטיינמן (מזקנים אתבונן אמונה ובטחון עמ' 17).

ד. - אסור לפחד במלחמה, ומכל צרה שהיא (סכנת נפשות, גוף או ממון), אלא יש לבטוח בישועת ה'. - רבנו יונה (שע"ת ש"ג אל"ב): "'כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם' – הוזהרנו בזה שאם יראה האדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה, כענין שנאמר: 'אך קרוב ליראיו ישעו'".

ה. - אדם שמפחד במלחמה או מכל צרה שהיא - עובר על עבירת לא תעשה מדאורייתא. - רמב"ם (מניין המצוות מצות ל"ת נח).

ו. - מי ששרוי בפחדים ודאגות, ואינו מתבונן בעבר - כיצד ה' הושיעו מצרותיו פעם אחר פעם, קיימת כלפיו תביעה גדולה בשמים. - וזה שאמר ישעיה (נא, יג): 'ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק, ואיה חמת המציק', ופירש רבנו יונה (משלי ג, כו): 'היה לך להעלות על לבך כי גם פעמים רבות מצאתך כזאת, וזרח אור ישועת השי"ת ונפלאותיו...'.

נזקי הפחד

ז. - שורש כל הנפילות - הוא: הפחד.

לעולם לא תבוא ישועה על לב מפחד, ולא מפלה על לב שלו. - המגיד מדובנא (ספר המדות שער הבטחון פ"ה).

ח. - אדם שמפחד מכוחות טבעיים, סימן שאמונתו אינה טבועה בלבו, ובלבו הוא מאמין בכוחות שיכולים להזיקו. אדם זה מזמין על עצמו יסורים מסוג של 'נעזב למקרים'. - כמבואר במסכת ברכות (ס, א): 'יסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה'. - ראה פרק 'נעזב למקרים'.

ט. - הפחד והחרדה - הם עצמם גורמים למפלה, - בגמרא מבואר, שאם יולדת מבקשת להדליק אור בשבת, והיא לא באמת צריכה, אך אם לא תעשה כן היא עלולה לפחד ולהנזק – מותר לחלל שבת עבורה, כי פחדיה עלולים להכניס אותה לסכנה גדולה. וכן: בשו"ע נפסק, שאם נחש או עקרב עקצו אדם – מותר ללחוש לו לחשים, אע"פ שהדבר לא באמת אמור לעזור, מ"מ עושים כן, מחמת שהאדם בפחדו עלול להרע את מזלו ולמשוך עליו דין נוסף מעבר לגזירה שהיתה, ולכן אם הדבר עשוי להרגיעו – הרי שיש לעשות כן. חובת האדם בעולמו (בריאות). ואילו הביטחון בה' - מהווה כשלעצמו סיבה להצלה מהצרה. - שנאמר (משלי כט, כה): 'חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב'.

י. - הפחד מפני האסון הוא עצמו מביא את האסון  שנאמר (ג, כד): 'כי פחד פחדתי ויאתני, ואשר יגורתי יבוא לי'. 'לפי שאין עושים נס להציל מי שנפחד ונבהל, כי עצם פחדו ובהלתו היא הסכנה הגדולה ביותר עבורו'. - רד"ק (מלכים ב, ו, טו-יח).

יא. - מי שמפחד מאדם רע - הפחד עצמו יגרום שהאדם הרע יוכל להזיקו. - מצודת דוד ומלבי"ם (משלי כט, כה) עה"פ 'חרדת אדם יתן מוקש, ובוטח בה' ישוגב'.

יב. - מי שמפחד מאדם, הריהו במו ידיו מניח מוקש לעצמו ומקרב אליו את הצרה. ואפילו אם היה ראוי להנצל מחמת זכויותיו הרבות - הפחד ימוטט אותו. - רבנו יונה (משלי כט, כה) בביאור הפסוק 'חרדת אדם יתן מוקש, ובוטח בה' ישוגב'.

יג. - אדם שפוחד ואינו בוטח בה' - אינו מושגח משמים והריהו חשוף לפגעים. - הגמרא בברכות (ס, א) מספרת שיהודה בר נתן היה הולך אחרי רב המנונא והיה נאנח. אמר לו רב המנונא: יסורים אתה רוצה להביא עליך, כמו שכתוב (איוב ג, כד): 'כי פחד פחדתי ויאתני ואשר יגורתי יבוא לי'. 

יתירה מזו: נחשב לו שהוא בעצמו, במו ידיו, הביא את היסורים על עצמו. - שיעורי דעת (פרק קוה אל ה').

יד. - מי שפוחד מהבעיה עצמה, ולא מחטאיו או ממידותיו הרעות - הוא עלול להרע את מצבו הרבה יותר (שם).

עצות להסרת פחדים

טו. - המאמין בה' בלב שלם ובוטח בו בטחון מלא - לעולם לא יפחד מדבר רע. - אורחות צדיקים (שער השמחה).

טז. - התקוה בה' - מסירה מהלב את כל הפחדים, שנאמר: 'חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה'' (תהלים לא, כה) - רבנו יונה: 'כי איך יפחד ואיך ימס לבבו, הלא התקוה תחזקהו, שנאמר: חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה''.

יז. - פחד נגרם מדאגה מפני העתיד הבלתי ידוע. מי שמשוכנע שהכל משמים ואין שום מקרה בעולם - לא יפחד אף אם יראה לנגד עיניו את המוות, מפני שההצלה מהמוות תלויה אך ורק בבורא עולם ולא תעזור שום השתדלות. - ממ"א (ח"ב עמ' 262).

יח. - אדם הבוטח בה' - אינו פוחד ממקרה רע, כי הוא יודע שהכל מכוון מאת ההשגחה העליונה ונועד להיטיב עמו בסופו של יום. - כמאמר ישעיהו: 'הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד'.

יט. - כל פחד נובע מכוחות שונים המסוגלים לפעול כרצון עצמם. מי שמאמין שהכל נעשה בהשגחה פרטית ולטובתו - לעולם הוא לא יפחד מגורם כל שהוא, כי האמונה שוללת גורם המסוגל לפעול בכוחות עצמו. - חובה"ל (שער הבטחון).

כ. - כשדוד המלך נקלע ל'גיא צלמות', הוא הרגיש כזה רוגע מחמת ש'אתה עמדי', עד שלא היה לו שום פחד כלל - 'לא אירא רע'. - אמונה והשגחה.

כא. - בעל בטחון אינו חושש ממאורעות מפתיעות ובלתי צפויות, כי הוא יודע בוודאות שכל מה שמתרחש מכוון מלמעלה ומתוך אהבה. - חובה"ל (הקדמת שער הבטחון).

כב. - השתוקקות יתירה לעניני עוה"ז - גוררת השתדלות מרובה, ושתיהם יחד גורמות לחרדה, 'וחרדה זו תהיה לו למוקש'. - מעם לועז (עה"פ במשלי כט, כה: 'חרדת אדם יתן מוקש, ובוטח בה' ישוגב').

כג. - הקפדה על לבישת טלית קטן בדוקה וכשרה כדת וכהלכה - מסוגלת מאוד להסיר מהלובש כל מיני פחדים סמויים. - שו"ת רב פעלים (ח"ד בסוד ישרים סימן יט).

כד. - אדם שנתקף בפחד פתאומי, ואינו יודע את פשרו - סימן הוא שמזלו (המלאך השומר עליו) חש שהוא עומד בפני נזק. תרופתו היא לקרוא קריאת שמע בכוונה, ועל ידי כן הקב"ה יצילהו מן הנזק. - מגילה (ג, א).

כה. - אדם שרוצה לבטל פחדים שונים המטרידים את מנוחתו - ישא עמו ערבות שנחבטו ביום הושענא רבה. - כף החיים (סתרס"ד ס"ק ס).

כו. - עצה נוספת להסרת פחדים: בכל תפילות העמידה, הן בחול והן בשבת, לפני תפילת 'אלהי נצור', לומר את מזמור 'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים'. - שו"ת רב פעלים (ח"ד בסוד ישרים סימן יט).

כז. - אדם שחש בפחד סמוי ואינו יודע מה מקור הפחד - א. יקפיד לקרוא קריאת שמע בבוקר ובערב במתינות ובכוונה; ב. יזהר שלא להניח את ידיו על נחיריו ועל שפתיו; ג. יזהר ליטול את ידיו שלוש פעמים לסירוגין לאחר צאתו מבית הכסא, לאחר גזיזת ציפורניו ולאחר שמסתפר או מתגלח. - שו"ת רב פעלים (ח"ד בסוד ישרים סימן יט).

פרק לה: אין עוד מלבדו

א. - אדם שמגיע להכרה ברורה שהכל ביד ה', ואין עוד מלבדו שום כח בעולם - שום דבר בעולם לא יוכל להזיקו ולהרע לו. - נפש החיים (שער ג פרק יב). וכדברי המשנה בר"ה (כט, א, בנוגע לנחש הנחושת ששמוהו על נס וכל נשוך שהביט בו – חי): 'וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאין, ואם לאו – היו נימוקים'. הנחש לא ריפא את החולים, אלא היה רק אמצעי לחיזוק הבטחון בה' (הפוך בדיוק מסמל הרפואה הבינלאומי שמסמל שאפשר להרפא ולהנצל מגזרות ה' בדרך אחרת, ולאו דווקא ע"י ההסתכלות כלפי מעלה ולבטוח בה'). חובת האדם בעולמו.

ב. - האבות הקדושים זכו להנהגה ניסית תמידית מהקב"ה משום שחיו את ה'אין עוד מלבדו' באופן תמידי. - רבי מתתיהו חיים סולומון (חוברת קול תורה כז). כה אמר הגר"א לאפיאן (לב אליהו ח"א הטבע ולמעלה מן הטבע): "'אין עוד מלבדו' – כלומר: מה שהעיניים הבשריים רואים לכאורה איזה 'עוד' דבר להנהגה האלקית, דהיינו הטבע, תדע – כי זה 'אין', אין בזה שום דבר עצמי ח"ו, רק הכל בשמים ממעל... 'אין עוד מלבדו', הוא המנהיג, הוא הכל ואפס זולתו, אין ואפס ממש".

ג. - יש לדעת כי מדרגת 'אין עוד מלבדו' שייכת גם לאנשים כערכינו, וכל אדם יכול להגיע - לפחות באופן זמני - לבטחון מוחלט, אם יתבונן ביסוד של 'אין עוד מלבדו' וישתכנע שאין שום כח בבריאה חוץ מה' יתברך (שם).

ד. - ביכולתו של אדם לבטל כל דבר רע שנגזר עליו, על ידי שיפסיק לבטוח בבני אדם, ויחשוב בלבו שרק ה' לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים ואין עוד מלבדו שום כח בעולם. - אם יחשוב על כך ויאמין בזה באמונה שלימה – 'ממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם, שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל'. הגר"ח מוולאז'ין (נפש החיים שער שלישי פרק יב).

ה. - כשם שעם ישראל במדבר ביטלו את כוחו של ארס הנחש ללא כל תרופה, אלא על ידי התחזקות ב'אין עוד מלבדו', כך כל אדם שיתחבר ל'אין עוד מלבדו' - לא יזדקק לתרופות. - נפש החיים (שם).

ו. - יש לעבוד על העברת השליטה לידי בורא עולם, שלב אחר שלב, דבר אחר דבר, פרט אחר פרט, עד שכל השליטה תעבור אליו באופן מלא. - דברי אמונה.

ז. - מרגלא בפומיה דרבי העניך מאלכסנדר: הידיעה היחידה שצריך לדעת היא, ש'ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'. 'חוץ מדבר זה - לא צריך לדעת מאומה'. - אמונת יהודה. ראה לכתחילה (אמונה ובטחון).

ח. - מי שמגיע להכרה ש'אין עוד מלבדו' - משמים מנהיגים אותו שלא בדרך הטבע. - ולא ממעטים מזכויותיו כאדם שנעשה לו נס, מכיון שבמדרגתו הוא לא רואה הבדל בין טבע לנס, שמבחינתו הכל מאיתו יתברך, ולכן לא נחשב לגביו כמשתמש בנס.

ט. - כאשר אדם אוחז במדרגת 'אין עוד מלבדו' - הוא הופך להיות מושגח בהשגחה ישירה על ידי בורא עולם, וממילא ה' מצילו מהשפעת המזלות. - רמב"ן (דברים יח, יג).

י. - מהות תפילת 'עלינו לשבח' היא: 'אין עוד מלבדו', ולכן תפילה זו 'מסוגלת לכל דבר וענין'. - כמבואר בסדר היום (כוונת 'עלינו').

שאלות ותשובות...