תל אביב - הוכח תוכיח כיצד?

 

 

 

- - - אין זה תמלול ההרצאה, אלא עיקרי הדרשה ע"פ הספר 'מצוות דיליה' (ראה כתבה על הספר) באדיבות המחבר הרב אברהם חנונו שליט"א ישר כחו! - - - 

תוכן ענינים: פתח דבר: / מהות המצוה / חיוב תוכחה מוטל על כל אחד מישראל / "מצות תוכחה קשה היא מאוד לקיימה כתיקונה" / "אוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה, כי יפקוד ה' על מצות התוכחה" / בית המקדש נחרב משום שלא מיחו זה בזה! / האדם חייב להוכיח גם את "עצמו" / "וחי אחיך עמך" - חייך קודמין לחיי חברך / "ולא תשא עליו חטא" - אל תשא את החטא רק עליו / שכרו הגדול של המוכיח עוברי עבירה / "ואתה נפשך הצלת" / העונש העצום של הנמנע מתוכחה / מעשה שסיפר החפץ חיים זצ"ל / מעשה נורא מבעל ה"פלא יועץ" זצ"ל / "תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח" / "הוכח תוכיח" - אפילו מאה פעמים / כשקוראים וקוראים - באים לבסוף כמה קונים... / תוכחה - טיפת המים המחוררת את האבן / דייך אם תצוד ר' צבי אחד... / מדברי הנודע ביהודה זצ"ל / "די לחוצפה נגד הרב"!... / המוכיח רק פעם אחת - יש צד הפסד בדבר! / "הוכיח תוכיח" - רק מתוך "לא תשנא"! / משלו של הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל / כיצד הוכיח החפץ חיים זצ"ל את החייל הניקולאיני? / מעשה עם הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל / מה שונה הנחש מן העלוקה? / הנהגת הגאון רבי אריה לוין זצ"ל / "חילול שבת" לא מונעים בזריקת אבנים חלילה... / "כשופר הרם קולך" - תעורר ותמליץ טוב! / "לא תשא עליו חטא" / "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" / "תוכחה" - כמו תרופה מרה מצופה בשוקולד... / "תוכיח את עמיתך" והרשע ישמע ויקבל... / להוכיח בדרך רמז / "לנהג מיוחד כמוך מגיע שלושים שקלים"... / מדוע הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל ביקש "סליחה"? / "מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע" - באיזה אופן? / "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו" / "מה לי ולבית יעקב"? / תוכחה - כמו מחאה שלא תהא "חזקה".

 

פתח דבר: 

במאמר הבא נעסוק בעזרת השי"ת במצות עשה דאורייתא אשר כתב עליה השל"ה הקדוש זצ”ל כי היא מצוה רבה מאוד! והיא - מצות התוכחה. 

נצטווינו להוכיח אדם מישראל שאינו מתנהג כשורה, בין בדברים שבין אדם לחבירו או בין אדם למקום, וכלשונו של ספר החינוך (מצוה רלט). ומקור מצוה זו מהנאמר בתורה (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" 

בענין ה"תוכחה" יש לעמוד על פרטים רבים, מה גדר המצוה, מהו שכרו של המוכיח ובאיזה אופן יש לקיים מצוה זו ואיזו זהירות נצרכת לא להוכיח בצורה לא ראויה. נזכיר את חומרתו הרבה של המתעלם מעבירות רעהו ואינו מוכיחו, וכן נראה כמה פרטים המסתעפים במצוה זו. 

יש מה להאריך גם במעלתו של מקבל התוכחה בשמחה וברצון. ואכן המשנה במסכת אבות מונה כאחד מקניני התורה את ה"אוהב את התוכחות" אך בזה כבר הכברנו בדברים בספרנו "תורה דיליה" קחנו משם. 

מהות המצוה 

טרם שנבאר את פרטי המצוה, נזכיר בקצרה את שתי סוגיות הגמרא העוסקות בפסוק (ויקרא יט, יז): "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" 

איתא בגמרא (ערכין טז:): "מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו, שנאמר: "הוכח תוכיח" הוכיחו ולא קיבל מנין שיחזור ויוכיחנו, תלמוד לומר: "תוכיח" - מכל מקום. יכול אפילו משתנים פניו (כלומר שעל ידי התוכחה יתבייש עד שישתנו פניו) תלמוד לומר: "ולא תשא עליו חטא". 

ובמסכת בבא מציעא (לא.) מבואר: "אין לי אלא הרב לתלמיד, תלמיד לרב מנין, תלמוד לומר: "הוכח תוכיח" מכל מקום". 

למדנו אם כן שגם תלמיד חייב להוכיח את רבו במידה ויש צורך בדבר. אך מן הראוי לציין את דברי הגאון רבי חיים מבריסק זצ”ל בענין זה: "הוכח תוכיח אפילו לרבך" - אבל האם אכן מדובר במעשה המצריך תוכחה, שאול תשאל זאת את רבך..." 

חיוב תוכחה מוטל על כל אחד מישראל 

וראה מה שכותב הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ”ל בפירושו רוח חיים על מסכת אבות (פרק ב משנה א) וזה לשונו: "הנה המון העם סוברים שמצות תוכחה לא נצטוו רק הרבנים והדרשנים, אבל באמת היא טעות, כי המצוה על כל ישראל, אפילו עם הארץ שרואה בחבירו דבר מגונה - חייב להוכיחו." 

השל”ה הקדוש זצ”ל כותב: כשם שיש חיוב תוכחה על עבירה שנעשתה כדי שיחזור בתשובה ויתקן את מה שכבר נכשל בו, כך יש גם חיוב תוכחה על העתיד, להזהיר על להבא, ולהודיע את דרך הטוב והישר אשר צריך לילך בה. 

"מצות תוכחה קשה היא מאוד לקיימה כתיקונה" 

מצוה זו אינה מן הקלות לקיום, וכפי שכתב הגאון בעל הכתב סופר זצ”ל בתשובותיו (סימן כז) וזה לשונו: 

"ובאמת מצוות תוכחה קשה היא מאוד לקיימה כתיקונה יותר מכל המצוות, כי צריך לשקול במאזני שכלו אם יוכיח או יפה השתיקה, שהרי מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים." 

"אוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה, כי יפקוד ה' על מצות התוכחה" 

והן אמת שקשה מאוד לקיים מצוה זו כתיקונה, אמנם מי שבוחר בדרך הקלה ואינו מוכיח את רעהו כאשר הוא נדרש לכך - הדבר חמור עד למאוד, ונצטט בענין זה מלשונו הטהור של בעל הפלא יועץ זצ”ל (ערך תוכחה): 

"והן בעוונותינו גברה חנופה ואין בדור זה מי שיוכיח, ובפרט לאיש מכובד, אם רואה אותו עובר על דברי תורה הוא בוש וירא לגשת ולומר לו מדוע אתה עובר את מצות מלכו של עולם, וכובש פניו בקרקע ועושה עצמו אשר לא רואה. 

אוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה, כי יפקוד ה' על מצות התוכחה, מה נענה ומה נאמר כי יאמר על כבודך הקפדת הרבה, ומה גם על כבוד אביך ואמך היית מקפיד הרבה, אם היית רואה איש מכה אביך ואמך, או מקלל אותם, היית יוצא לקראתו ויורד עמו עד לחייו, ולמה לא תקפיד על כבוד שמים בראותך איש עובר עבירה שהוא מיקל בכבוד שמים, וגורם צער וכעס ופגם. וכהנה רעות רבות, ואין איש שם על לב..." 

נמצא אם כן שההתעלמות ממעשיו של רעהו, או המחשבה שאיננו ראוי לתת תוכחה אינן נכונות כלל וכלל, אלא על האדם לפקוח עיניים וכאשר נדרשת תוכחה - לא יהסס מלהוכיח את החוטא. 

בית המקדש נחרב משום שלא מיחו זה בזה! 

ומפורסם בשער בת רבים "מאמר התוכחה" של מרן החפץ חיים זצ”ל בו הוא מזרז את ציבור התלמידי חכמים לעמוד בשער ולהוכיח את ההמון המזלזל במצוות שונות. 

הוא מציין שם את דברי הגמרא (שבת קיט:) שבית המקדש הראשון נחרב בעוון ההשתמטות מחובת התוכחה. וכן את דברי הגמרא (שם נה.) שמידת הדין באה בתביעה כנגד הצדיקים שלא מיחו בעוברי עבירה. 

אמר לה הקב”ה: "גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם - לא יקבלו מהם". 

אך מידת הדין שוב אמרה: "רבונו של עולם, אם לפניך גלוי - להם מי גלוי"? 

ואכן גם הצדיקים נענשו בשל טענה זו. 

ועל כן כותב החפץ חיים זצ”ל: "אחי ורעי תלמידי החכמים שבכל עיר ועיר, עליכם המצוה הזאת - להוכיח ולזרז את המון ישראל לתשובה!"

 האדם חייב להוכיח גם את "עצמו" 

אלא שיש כאן הערה מעניינת: אכן יש חיוב להוכיח את הזולת ומי שנמנע מכך - הדבר חמור מאוד, אך מצות "הוכח תוכיח" לא נאמרה רק כלפי הזולת אלא גם אל האדם עצמו. 

וכך כותב הגאון רבי יהושע העלער זצ”ל בספרו דברי יהושע (מאמר א דפ): ישנה מצות עשה מן התורה ללמוד ספרי מוסר ולהוכיח ולייסר את עצמו, והדברים קל וחומר. 

הלוא ישנה מצות עשה להוכיח את חבירו כמו שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך" ואם על חבירו נצטוה לחוס עליו ולהוכיחו, על אחת כמה וכמה שצריך לרחם על חייו שלו עצמו, להתבונן על דרכיו, ליישר מידותיו ולפשפש במעשיו בכל עת וזמן. 

ידוע בשם הגאון רבי ישראל סלנטר זצ”ל: מה מלמדת אותנו המילה "את" הלוא די היה לכתוב: "הוכח תוכיח עמיתך?" 

התשובה היא: "את" בא לרבות את האדם עצמו. חיוב תוכחה נאמר גם על עצמו וגם על רעהו... 

"וחי אחיך עמך" - חייך קודמין לחיי חברך 

שוב ראיתי כי גם תלמידו הגאון רבי אליעזר שולביץ זצ”ל כותב כעין הדברים הללו בספרו אור אליעזר (פרשת קדושים): 

"מצות התוכחה ידוע גודל ערכה. ומזה יקח ק"ו בעצמו כמה גדול הוא הצורך והנחיצות להוכיח את עצמו, שהרי הלכה פסוקה היא משבא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך" - חייך קודמין לחיי חברך, ואם בחיי הגוף כך בחיי הנפש על אחת כמה וכמה!..." 

ואם כן למדנו כי מצות עשה מוטלת על האדם להוכיח את עצמו, ובפרט מי שיודע בנפשו כי כבר נפל פעם ברשתו של היצר ועודנו עלול להיכשל במוקשו כבתחילה - רובץ עליו החיוב להוכיח את עצמו באמצעות לימוד בספרי מוסר ויראה, ולערוך "חשבון נפש" כדי לדעת מה ניתן לתקן בנפשו. וכל זה מכח ציווי התורה: "הוכח תוכיח את עמיתך" 

"ולא תשא עליו חטא" - אל תשא את החטא רק עליו 

ומלבד זאת ראוי להזכיר את היסוד המובא בדברי הגאון בעל הבני יששכר זצ”ל (מאמרי חודש תשרי מ"ד דרוש ב'): 

מקובל מאת תלמידי הבעל שם טוב זצ”ל, כי צדיק הרואה אדם עובר עבירה עליו להבין שאין בעולם דבר במקרה. מדוע השי"ת זימן לו שיראה את העבירה? 

ועל כרחך שיש בידו שמץ מה מדוגמת אותה העבירה, והראו לו זאת מן השמים בכדי שיפשפש במעשיו ויתקנם. 

לפי זה יתפרש הכתוב "הוכח תוכיח את עמיתך" - כאשר הנך מוכיח את עמיתך בענין מסוים, תפשפש גם אתה במעשיך באותו ענין, "ולא תשא עליו חטא" - אל תשא את החטא רק על עמיתך, אלא הצטרף גם אתה לתוכחה ותשוב אל ה' כמוהו כמוך, וכך תזכו שניכם לחיי העולם הזה והבא. 

ודי לנו בהערה הזאת. 

שכרו הגדול של המוכיח עוברי עבירה 

אם נרצה לעמוד על השכר הגדול השמור לכל העומד בשער ומוכיח עוברי עבירה, נוכל להציץ בכמה מאמרי חז"ל כותבת הגמרא (תמיד כח.): "כל המוכיח את חבירו לשם שמים, זוכה לחלקו של הקב"ה, ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד." 

ובמסכת סנהדרין (קא:) איתא: "מפני מה זכה ירבעם למלכות? מפני שהוכיח!" 

עוד מצינו בחז"ל (מדרש אליהו רבה איש שלום פרשה ג'): "כל היודע להוכיח ומוכיח את הרבים, הרי זה עושה קורת רוח לפני הקב"ה, שנאמר (משלי כב, כה): "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב" - עליו תבוא ברכת טוב לא נאמר, אלא "עליהם" - למוכיח ולמקבל." 

"ואתה נפשך הצלת" 

בספר חסידים (סימן ה') מבואר חידוש נורא: 

כאשר אדם מוכיח את החוטא על חטאו ולא קיבל את תוכחתו, לא די שיצא המוכיח נקי מעונש, אלא הוא נוטל לרשותו את כל זכויותיו של החוטא אשר לא קיבל את דברי תוכחתו. 

וזה לשונו שם: "ויש למוכיח זכותו לפי שהוכיחו ללכת בדרך ישר ולהתרחק מן העון, כמו שמפורש בפרשה ואתה בן אדם (יחזקאל לג, ט): "ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב... הוא בעונו ימות ואתה נפשך הצלת." 

העונש העצום של הנמנע מתוכחה 

וכשם שהמוכיח את החוטא זוכה לשכר גדול, כך גם להיפך חלילה - מי שאינו מוכיח את חבירו כשהוא מחויב לעשות זאת עלול לקבל עונש חמור. 

וכדברי הגמרא (שבת נד:): "כל מי שיש בידו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה - נתפש על אנשי ביתו, ואם יש בידו למחות באנשי עירו ואינו מוחה - נתפש על אנשי עירו, ומי שיש בידו למחות בכל העולם ואינו מוחה - נתפש על כל העולם!" 

מעשה שסיפר החפץ חיים זצ"ל 

החפץ חיים זצ”ל רגיל היה לספר על כך את המעשה הבא שהוא עצמו היה עד לו (ליקוטי אמרים פרק ג'): 

"בהיותי בשנת תרמ"ג בראקאוו וראיתי בעיני מעשה... שבכפר אחד סמוך לעיר דר שם עשיר אחד שעשה דברים אחדים נגד דיני הממשלה והעמידוהו לדין וחייבוהו על ט"ו שנים שיהא שלוח לסיביר. 

וכשהובילוהו מכפרו דרך ראקאוו למינסק, ביקש מהשוטרים שהובילוהו שיקראו לו את הרב בראקאוו. וכשבא אצלו הרב, 

אמר אל הרב: 'רבי, יש לי תרעומת על כבודו שלא הוכיח אותי מעולם, ואף שבודאי עבור עוונותי שרבו נתגלגל הצרה לידי כך, אבל מעולם לא הוכיח כבודו אותי, ויכול להיות כי לו היה מוכיח אותי כבודו, חדלתי ממעשי הרעים ולא באו אצלי צרות כאלו." 

החפץ חיים זצ”ל נהג להוסיף ולומר: "הנה מי זה יחשוב על דבר כזה לעתיד לבוא, כי כשיוליכו רשעים לגיהנם, יבקשו כי יובילו אותם אל הרב שלהם, ויתבעו את הרב על שלא הוכיחם והניחם במעשיהם הרעים." 

נורא נוראות! 

מעשה נורא מבעל ה"פלא יועץ" זצ"ל 

בספר פלא יועץ (ערך נבלות הפה) הביא מעשה נורא ומזעזע: 

"מעשה שארע בימינו באיש אחד שהיה בדחן, והיה מרבה בשחוק וקלות ראש בשמחת מרעים, והיה מדבר נבלות הפה וכדומה מדברים הגורמים שחוק וקלות ראש ושמחה לריקים ופוחזים. 

ויהי היום כאשר קרב קיצו והיה שכיב מרע ומתעלף כמה ימים ויהי בחצי הלילה פתח את עיניו כברקים, 

ועמד והתחיל לזעוק מרה: 'אוי וי! אוי וי! והעומדים עליו רעדה אחזתם, והתחיל לומר להם: הלא תראו דמות אנשים שחורים וצורות משונות שמראים לו נאדות נפוחים מלאים אש להריק לתוך פיו, ושלשלאות של ברזל, וכהנה דינים קשים מכינים לו על אשר הרבה שחוק וקלות ראש ודברי נבלות, והיה צועק צעקה גדולה ומרה'. 

ויהי היום ויודע הדבר בתוך העיר, והיו מרבים לבוא ולכולם היה אומר כדברים האלה ובקול צעקה גדולה, וכשהיה נכנס איש שעשה כמעשהו, 

היה אומר לו: "גם אתה כמוני עשית, גם עליך יעבור כוס'. 

וכשהיה נכנס מי שראה אותו ושתק וצחק ולא הוכיח אותו. היה אומר לו: "זכור אתה ביום פלוני ששמעת אותי דובר נבלה וליצנות, ובמקום שהיה לך להכות בסנדל על פני - שתקת וצחקת, גם עליך יעבור כוס כזה!" 

והיה צועק מרה ומגיד הדינים הקשים שהיו מראים לו, ונמשך בזה שלושה ימים ושלושה לילות, עד שלבסוף הניח ידיו לתוך פיו ופער פיו לבלי חוק, 

והיה צועק: 'השליכו! השליכו אש!' 

ומתוך כך יצאה נשמתו. ונתעוררו כל העם בתשובה." 

לזאת יחרד כל לב! 

"תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח" 

ועתה ננסה להסביר מעט מהו אופן התוכחה הראוי והנכון, ויש בזה כמה וכמה פרטים: 

וכבר כתב המהר"ל זצ”ל בחידושי אגדות (ערכין טז:): בכדי להוכיח באופן המועיל נדרשות חכמה יתירה ותחבולה גדולה עד מאוד, וכמו שאמרו בגמרא (שם): "תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח." 

והטעם: "שהחוטא כבר נטה אל החטא, ואם רוצה להוציא אותו מן הדבר אשר עשה צריך חכמה גדולה לדבר עמו דברי טעם ודברי סברה עד שהדברים נכנסים בלבו, וכן שלא יעשה מה שאין ראוי לעשות - צריך לדבר זה דברי טעם דברי אמת ודברי סברה שהם נכנסים ומשברים לב האדם אשר לבו קשה." 

כלומר: בכדי שהתוכחה תהיה לתועלת יש צורך בחכמה ופקחות, כי לא הוכח תוכיח את עמיתך רפה די באמירת הדברים אלא יש צורך שהם יחדרו אל לבו של החוטא ויגרמו לו לשינוי דרך! 

"הוכח תוכיח" - אפילו מאה פעמים 

ומכך שכפל הכתוב בלשונו: "הוכח תוכיח" הוכיחו בגמרא (שם דף טו:) שהמצוה נוהגת "אפילו מאה פעמים" ואין הכוונה דוקא רק "מאה פעמים " - אלא גם יותר מכך. ונרחיב בס"ד את הדיבור בזה: 

על פניו הדברים תמוהים עד למאוד, מדוע חייבים אנו להוכיח ולחזור ולהוכיח "אפילו מאה פעמים" הלוא לאחר שהוא מבחין כי התוכחה אינה מועילה מאומה לשם מה עליו לחזור ולהוכיח שוב ושוב? 

כשקוראים וקוראים - באים לבסוף כמה קונים... 

התשובה פשוטה מאוד, והחפץ חיים זצ”ל המחיש אותה באמצעות מעשה שהיה עד לו: 

'הלכתי ברחובות וורשה וראיתי אדם הולך ובידו סל מלא כעכים, 

והוא צועק בקול: "ארבעה כעכים בעשר פרוטות! ארבעה כעכים בעשר פרוטות!" 

הגעתי למקום שחפצתי וסידרתי ענייני, וכאשר חזרתי הבחנתי כי אותו אדם עומד עדיין והסל מלא כפי שהיה, 

והוא קורא בקול ניחר: "ארבעה כעכים בעשר פרוטות! ארבעה כעכים בעשר פרוטות!" 

'נגשתי אליו - אמר החפץ חיים זצ”ל – 

ואמרתי: "שמעני רבי יהודי, הן מכלה אתה גרונך! כשהלכתי ראיתיך קורא ואיש לא סר לקנות, ועתה עודך קורא ואיני רואה אף קונה..." 

האיש ענה לי: "אני מכיר עובדות - בסופו של יום באמתחתי ישנם כמה זהובים! כנראה כאשר קוראים וקוראים, באים לבסוף כמה קונים..." 

חשבתי לעצמי' - אמר החפץ חיים זצ”ל – 'כמה מוסר השכל יש בזה! כמה וכמה אנשים מונעים עצמם מלהוכיח עוברי עבירה, באומרם: צועקים אנו לשוא ואין לנו שומע, אבל עלינו לזכור: כשקוראים וקוראים - באים לבסוף כמה קונים...' 

תוכחה - טיפת המים המחוררת את האבן 

יש להוסיף בזה נקודה נוספת מדברי החפץ חיים זצ”ל: 

'החיוב להוכיח "אפילו מאה פעמים" אינו נובע רק משום שאולי תהא "עת רצון " באחת הפעמים, ומה שלא נשמע בעבר יישמע עתה, אלא יש בזה טעם נוסף: 

כל תוכחה ותוכחה פועלת פעולה בלב השומע! כדוגמת טיפות המים הנופלות על אבן ובהתמדתן יוצרות בה חור, על אף שלמתבונן מן הצד נראה כי הטיפה הראשונה לא פעלה מאומה, האמת יורה דרכו שהיא פעלה ופעלה אלא שאין זה נראה לעיני בשר. 

כך גם אדם הנוטל תרופה במשך תקופה, כל פעם ופעם שהתרופה נמזגת בדמו כאשר היא נלקחת ברציפות ובהתמדה - היא פועלת בגופו את התוצאה הרצויה. 

זוהי אפוא דרך פעולתה של התוכחה, למרות שנראה "כאילו" היא לא השפיעה דבר בלב השומע, אין הדבר כן אלא שאין רישומה ניכר רק לאחר כמה תוכחות. 

דייך אם תצוד ר' צבי אחד... 

ונעיר הערה חשובה למי שתפקידו להוכיח את הרבים, וכפי שאמר החפץ חיים זצ”ל לחתנו כאשר החל לדרוש ברבים: 

"יודע אני שתתייאש מהר, משום שכולם שומעים את הדברים ואיש איננו משתנה. אבל דע לך כי חובתך ללמוד מן הציידים היוצאים ליער, הם יודעים ידיעה ברורה כי כמות החיות המסתתרת במעבה היערות היא עצומה והם לא יצליחו לתפוס את כולם. 

כל מטרתם אינה אלא לצוד "דוב אחד" "צבי אחד" ואולי "אריה אחד" - ועבור אחד מאלו כדאי להם כל הטרחה והעמל. 

גם אתה אשר טורח רבות בהכנת הדרשה ונשיאתה ברבים, עליך לדעת שאם יעלה בידיך באמצעות אחת הדרשות "לצוד" ר' דוב אחד, ר' צבי אחד, או ר' אריה אחד - דייך!... 

מדברי הנודע ביהודה זצ"ל 

וכך מצינו שכתב בעל הנודע ביהודה זצ”ל בדרושי הצל"ח: 

"כבר הוכחתי כמה פעמים על שיחה בטלה בבית הכנסת ובפרט בעת חזרת הש"ץ, ומעונש המבואר על זה רח"ל וכבר הזהרתי על זה. ורואה אני שלא פעלתי כלום ועדיין פשתה המספחת, לכן אוכיח עוד כמצוה "הוכח תוכיח" - אפילו מאה פעמים!" 

"די לחוצפה נגד הרב"!... 

בוא וראה כיצד באמצעות תוכחה החוזרת על עצמה שוב ושוב - ניתן לבסוף להשיג את המבוקש: 

באחת השנים נודע למרן הרב מבריסק זצ”ל שהגבאים מתכוונים להציב מקהלה בבית הכנסת הגדול בעיר, על מנת שתלווה את החזן בתפילות הימים הנוראים. 

היות וידיעה זו הגיעה לאזניו רק סמוך להתקדש היום, לא היה סיפק בידו להזמין אליו את הגבאים ולהניאם מתוכניתם, אולם גמר אומר בלבו שלא לאפשר לחברי המקהלה לשיר. 

הסיבה שבגללה התנגד מרן זצ”ל נחרצות לשירת המקהלה, לא נבעה משיקול הלכתי האוסר זאת, אלא משום שידע שכל רצונם של הגבאים לא היה אלא ניסיון להחדיר ממנהגי ה"מודרנים" ומתוך רצון להידמות לבתי הכנסת ה"מתקדמים". לזאת כמובן, לא יכל להסכים ויהי מה.

כשהגיע מרן זצ”ל בליל ראש השנה לבית הכנסת, הבחין בחברי המקהלה התופסים את מקומם בגלריה שיוחדה להם. 

'ידעתי' - סיפר מרן זצ”ל – 'כי אם אפנה אל הגבאים, לא יצייתו לי. משום כך פניתי תיכף לאנשי המקהלה ואמרתי בתוקף: 'רדו מכאן, אתם לא תשירו!' 

הללו שחלקם היו בעלי בתים פשוטים וחלקם ילדים שניחנו בקול ערב, צייתו לציוויו של הרב, וללא אומר ודברים ירדו מן הגלריה. אולם הגבאים נגשו אף הם תיכף לחברי המקהלה, והורו להם לעלות שוב לבמה שיועדה להם וכך עשו. מרן הרב מבריסק זצ”ל עלה בשנית, ופקד עליהם: 'לרדת!'. הגבאים לא וויתרו והורו להם לעלות... 

וכך חזר המראה על עצמו שוב ושוב, משהיו עולים במצות הגבאים, היה מרן זצ”ל עולה ופוקד עליהם לרדת, והגבאים שבים ומורים לעלות, וחוזר חלילה. 

הרב מבריסק זצ”ל חשב בלבו: 'מה עוד יכול אני לעשות?' הוא החליט: כי כל עוד כוחו במותניו לעלות לגלריה ולסלק משם את חברי המקהלה - אעשה זאת, מפני שכל מה שהוא בגדר היכולת - חובה לעשות מצד הדין. 

'לפני הפעם האחרונה שעליתי' - אמר מרן הרב מבריסק זצ”ל: 'אמדתי את כוחותיי האוזלים וידעתי כי זו הפעם האחרונה בה יתאפשר לי לעשות זאת. אם אף בפעם הזאת יעמדו הגבאים על דעתם - לא יעמוד לי כוחי לעלות שוב. ואכן, בשארית הכוחות עליתי שוב אל הגלריה וגערתי באנשים שירדו, והנה, עוד הם יורדים והגבאים אף הם הופיעו ופקדו עליהם לעלות. 

בו ברגע נפתחו חלונות עזרת הנשים, ונשים רבות - ביניהן אף נשות הגבאים - פתחו בצעקות: "די לחוצפה נגד הרב!..." 

רק אז חדלו הגבאים ממעשיהם. 

הרי לנו שלעתים תועלת התוכחה ניכרת רק לאחר שהיא נאמרת שוב ושוב "אפילו מאה פעמים." 

המוכיח רק פעם אחת - יש צד הפסד בדבר! 

ויתירה מזו כותב הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ”ל ביערות דבש (חלק א' דרוש יא): 

'מי שמוכיח רק פעם אחת - יש צד הפסד בדבר! ועדיף לו שלא היה מוכיח כלל ועיקר. והטעם - כי אמנם יש מהשומעים אשר די להם להשתנות בפעם אחת, אבל רבים הם שתוכחה אחת אינה מספיקה להם, ואדרבה הם הפכו באחת משוגגים למזידים... 

ולכן אין עצה ואין תבונה: יש להתמיד בתוכחה - להוכיח, ולשוב ולהוכיח, עד שהיא תחדור ללבות השומעים. 

כי כך דרכה של תוכחה, להוכיח תמיד - לא ילאה ולא יתן מחסום לפיו, כי בפעם הראשונה רק נגלה עוונו לפניו, אבל כאשר ישמע את התוכחה שוב ושוב, אז יחזור בתשובה'. 

"הוכיח תוכיח" - רק מתוך "לא תשנא"! 

נעבור לנקודה חשובה מאוד בדרכי התוכחה הנצרכת על מנת שיהא בה תועלת: 

על תוכחה להגיע מתוך אהבה, כי רק זו עשויה להשפיע ולהועיל, מאחר שהלה חש ומרגיש באהבתו ולכן יקבל את תוכחתו. אבל השונא לרעהו לא תועיל תוכחתו כלל. 

רק באמצעות הזהירות ב: "לא תשנא את אחיך בלבבך" ניתן לקיים את המשך הציווי: "הוכח תוכיח את עמיתך." 

כאמור ההסבר הוא פשוט: כאשר אדם חש כי הינך אוהבו, הוא יודע ומכיר שאין כוונתך להדגיש את כישלונותיו, אלא אדרבה - להציל אותו מהנפילה. 

ולכן תוכחה מתוך אהבה, לא זו בלבד שהיא לא תגרום לשום פירוד וקפידה ביניהם, אלא אדרבה - היא תוסיף אהבה ואחוה! 

משלו של הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל 

הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ”ל היה ממשיל על כך משל: 

'מי שיש לו לכלוך מאוס על פניו או על בגדיו והוא אינו שם לבו לזה. רעהו פונה אליו 

ואומר לו: "תסיר מעליך את הלכלוך כי אין ראוי שתבוא עמו בחברת בני אדם"

 - וכי יעלה על הדעת שיקפיד עליו על שאמר לו זאת?! 

אדרבה - הוא יאמר לו: "תודה רבה!" מכל הלב על כך שהעיר את תשומת לבו ובכך חסך ממנו את הביזיונות הכרוכים בהתהלכות עם הרבב בריש גלי. 

כך בדיוק גם המוכיח את חבירו מתוך אהבה ודאגה על מעשיו הרעים המכתימים את נשמתו, והוא מגלה את אוזנו ואומר לו: 'ידידי ורעי מדוע תתהלך עם נגע כה מאוס? תרחץ בניקיון כפיך ותחזור בתשובה שלימה!' הרי אין לך דברים מתקבלים על הלב כמו תוכחה שנאמרת באופן זה. 

אמנם כשהדברים אינם נובעים מאהבה, אלא אדרבה התחושה של השומע שהוא "מחפש אותו"

 - התגובה הראשונית שלו היא: "טול קורה מבין עיניך"! - אל תטיף לי מוסר כאשר אתה בעצמך נגוע ומלא בזוהמה'.

 כיצד הוכיח החפץ חיים זצ"ל את החייל הניקולאיני? 

נביא שתי עובדות מהן תעלה התועלת המרובה בתוכחה מתוך אהבה: 

בתקופה שהחפץ חיים זצ”ל נדד בין העיירות בכדי למכור את ספריו, הוא שהה באכסנייה בעיר וילנא, שם נתקל ביהודי חסון ומגושם, אשר עשה רושם שעוסק הינו במקצוע הסבלות. הוא נכנס לאכסנייה, התיישב ליד השולחן ופקד בקול על המשרת שיגיש לו נתח אווז צלוי וכוס משקה חריף. ואז בלע בתאוותנות את נתח האווז בלי ברכה, קינח במשקה והתייחס אל המשרת בצורה בלתי הוגנת. 

החפץ חיים זצ”ל שעמד בפינת הבית נדהם מהמחזה, והחליט לגשת אל הזולל על מנת להעיר לו על קלות דעתו. 

אך בעל האכסנייה התקרב בשקט אל אורחו החשוב - החפץ חיים זצ”ל כדי למונעו מתוכניתו. הוא חשש מפני מה שעלול לקרות, הוא ידע שמדובר בחייל ניקולאיני לשעבר, אשר עלול להרים את ידו על הצדיק: 

"אנא הנח לו, אין עם מי לדבר! הוא מגושם ובור של ממש, הוא לא למד משהו אחר. בן שבע שנים היה כאשר נחטף יחד עם ילדים אחרים קנטוניסטים, ונשלח לסיביר. עד גיל שמונה עשרה גדל בין איכרי המקום ואחר כך עבד את ניקולאי עשרים וחמש שנה. 

האם אפשר ללמוד ב"חיידר" שכזה הנהגה טובה יותר? היש פלא שגדל בצורה כה מגושמת ופראית? קרוב לארבעים שנה לא היה מצוי בסביבה יהודית, לא למד אות אחת מן התורה ולא ראה פרצוף יהודי! מוטב רבי, שלא תתחיל עמו, כבודך יקר מדי בעיני." 

חיוך שליו נגלה על פניו המאירים של החפץ חיים זצ”ל, 

והוא אמר: "כך? יהודי שכזה?! כבר אדע כיצד לשוחח עמו, אני מקווה שתצמח מכך טובה!" 

החפץ חיים זצ”ל ניגש אליו והושיט לו יד תוך כדי אמירת "שלום עליכם" בנעימה לבבית וידידותית, ואז פתח ואמר: "שמעתי עליך כי כילד קטן נחטפת והוגלית לסיביר הרחוקה, גדלת בין הגויים ולא זכית ללמוד אפילו אות אחת מן התורה. עברת גיהנם בעולם הזה, סיוט, צרות, רדיפות איומות ועינויים נוראים! הרשעים הללו רצו להעבירך על דתך, אילצוך לאכול חזיר, נבילות וטריפות, ואף על פי כן נשארת איתן ביהדותך, לא השתמדת ולא המרת את דתך!" 

המשיך החפץ חיים זצ”ל את דבריו: "מאושר הייתי לו היו לי זכויות כשלך והייתי בן עולם הבא כמותך, מקומך בעולם האמת בודאי שמור בין צדיקים וגאוני עולם. אטו מילתא זוטרתא היא מסירות נפש שכזו? לסבול יסורים שכאלו למען היהדות וכבוד שמים במשך שלושים וכמה שנים רצופות? דע שניסיונך גדול יותר מניסיונם של חנניה מישאל ועזריה!" 

דמעות נקשרו בעיניו של החייל הניקולאיני לשעבר, הוא נזדעזע מהמילים הרציניות, הלבביות והחמות שזרמו ממעיין חי וטהור, הן ליטפו והחיו את נשמתו המייגעת. ומשנודע לו כי העומד בפניו הוא גדול הדור בכבודו ובעצמו, פרץ בבכי עז והחל לנשק את החפץ חיים זצ"ל. 

החפץ חיים זצ”ל הוסיף לדבר אליו: "אדם שכמותך, שזכה להיחשב בין הקדושים שמסרו נפשם על קדושת השם, לו תקבל על עצמך לחיות מעתה את שארית ימיך כיהודי כשר, לא יהי ה מאושר כמוך בארץ!" 

היהודי המחוספס הזה לא עזב את החפץ חיים זצ”ל עד שהפך לבעל תשובה אמיתי וצדיק גמור. 

רק כאשר דברי התוכחה נובעים מתוך לב אוהב ומחבק - ניתן להשפיע על לבו של יהודי! 

מעשה עם הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל 

עובדה נוספת הממחישה את האמור: 

בפאתי העיירה אופקים הוקמה "קריית ספורט" אשר פתוחה היתה גם ביום שבת קודש. לאחר דיונים קדחתניים של העסקנים ורבני העיירה, הוחלט לקיים בקרבת מקום "הפגנה שקטה" במסגרתה ישירו שירי שבת בנחת, מבלי להיגרר לאלימות בשום צורה שהיא. 

בעיני מקימי ה"קריה" - לא מצא הדבר חן כלל ועיקר. הם היו מעדיפים לראות הפגנה סוערת ומתלהמת אשר האלימות במרכזה, עובדה שתאפשר לנגח בתקשורת את שומרי התורה החרדים. לשם כך אחד ממנהלי המקום יצא אל עבר הציבור שנאסף וניסה בכל כוחו "לחמם" את האוירה, ולגרור את המשתתפים למעשי אלימות. 

ניגש אליו הגאון רבי שמשון פינקוס זצ”ל ואמר לו בנועם ובחום: "יהודי נכבד ואח יקר, דע לך כי לא הגענו לכאן בכדי להרע לך... ההיפך הוא הנכון! אנו נמצאים כאן אך ורק מאחר שאנו אוהבים אותך! אין בלבנו אפילו שמץ של שנאה כלפיך, הגענו הנה בכדי להפגין ולנסות להניאך מהמעשה החמור אותו הנך עושה מבלי שתהיה מודע למשמעותו הנוראה. אנחנו לא מסוגלים לראות במצב הזה את אחינו בשרנו!..." 

דבריו של רבנו זצ”ל שנאמרו מלב רגיש ואוהב היכו אותו בתדהמה, הוא לא ציפה לתשובה שכזו, ומבלי אומר ודברים שב על עקבותיו...

 מה שונה הנחש מן העלוקה? 

יש כאן דגש חשוב מאוד: לא די בכך שהתוכחה באה ממקום של אהבה פנימית, אלא על המוכיח להעניק ולהחצין את התחושה שכל דבריו ומעשיו אינם אלא בשבילו ולטובתו. רק כך דברי התוכחה יוכלו לחדור אל לבו! 

ויפה המליץ על זה הגאון רבי משה אהרן שטרן זצ”ל: יש לשאול, מה שונה הנחש מהעלוקה? מי שמוצא נחש מרוצץ את ראשו, ואילו את העלוקה קונים בכסף רב, הלוא שניהם נושכים את האדם? 

אמנם שוני רב יש ביניהם: הנחש "מוציא" רעל מגופו ומכניסו לתוך האדם, ואילו העלוקה עושה פעולה הפוכה - היא מוצצת ומוציאה את הרעל מגופו של אדם. 

כאשר אדם אומר דברי תוכחה עליו להיות בבחינת "עלוקה" שכל פעולתה היא לסלק מהאדם את רעליו! 

הנהגת הגאון רבי אריה לוין זצ"ל 

וזאת יש לדעת: אם אכן יחוש אדם כי מה שמניע את מוכיחו הוא להשפיע תועלת, הוא יהיה מוכן בדרך כלל לקבל את התוכחה ולשנות את דרכו. ונביא על כך שני סיפורים מפיו של המשגיח דקמניץ הגאון רבי משה אהרן שטרן זצ”ל: 

'זכורני מה שאירע לפני קרוב לארבעים שנה: היה זה בשבת קודש, הלכתי ברחובה של עיר בצוותא עם הצדיק הגאון רבי אריה לוין זצ"ל. לפתע ראינו מרחוק "קיבוצניק" ענק בגובהו, בפיו תקועה סיגריה והוא מתקרב למולנו. פחדתי מאוד שרבי אריה זצ”ל יעיר לו על כך והלה ישתמש כנגדו בכח הזרוע. 

אך רבי אריה זצ”ל לא היסס, כאשר עבר על ידינו הוא פנה אליו ואמר לו: "שבת היום! אסור לעשן"! 

הלה התחיל לכעוס ועיניו בערו כמו שני גחלי אש, הוא סינן לעבר רבי אריה זצ”ל ואמר: "אני לא יהודי! אני גוי ומותר לי לעשן בשבת!" 

אמר לו רבי אריה זצ”ל ברכות: "אל תאמר כך! אתה אח שלי ואני אוהב אותך ממש, למה אתה מעשן בשבת?" 

מאותו רגע השתנה צורתו, והוא החל לדבר בנעימות: "כבוד הרב, בטח אני יהודי, כבר הוכיחו אותי מאות פעמים על מעשיי, אבל אף אחד לא התכוון לטובתי, קראו לי "שייגץ" ו: "גוי" כבוד הרב הוא הראשון שאני חש כי הוא מתכוון לטובתי, אם הרב רוצה אני מכבה מיד את הסיגריה..." 

אמר לו רבי אריה זצ”ל: "גם לכבות אסור בשבת... תניח אותה בצד..." 

הוסיף הקיבוצניק ואמר: "רבי, איני יכול להבטיח לך שאתחיל לשמור שבת, אבל למען האהבה שיש לך כלפי, אשתדל לא לחלל היום את השבת פעם נוספת..." 

נפלא! 

"חילול שבת" לא מונעים בזריקת אבנים חלילה... 

עוד סיפר המשגיח דקמניץ זצ"ל: 

'שבת אחת פנה אלי מו”ר הגאון רבי אליהו לופיאן זצ”ל ואמר לי: 'ברצוני להתפלל מנחה בישיבת חברון'. 

הצטרפתי אליו ללוותו, ובדרך עברו על ידינו רכבים בנסיעתם. רבי אליהו זצ”ל התבטא ואמר: "רחמנות עליהם, אין מי שילמד אותם את חומרת האיסור של "חילול שבת"... אולי נחזור... אני לא מסוגל לראות את אחיי בני ישראל מחללים שבת בפרהסיא." 

אמרתי למו”ר זצ”ל: 'הלוא כבר הלכנו את רוב הדרך, עדיף להגיע בהקדם לישיבת חברון וכך ניתקל בפחות מחללי שבת...' 

רבי אליהו זצ”ל הסכים איתי, אך מפיו בקעה אנחה שוברת לב ממש... 

בדיוק באותו רגע עצרה על ידינו מכונית והנהג שאל את רבנו זצ”ל: "כיצד אני מגיע מכאן לרחוב יפו"?... 

רבי אליהו זצ”ל פרץ בבכי, רק לאחר שנרגע מעט אמר: "כיצד אוכל להדריך אותך לעשות דבר איסור - לנסוע בשבת?... מצד שני: איך אוכל לסרב למלא בקשתו של יהודי"?... ושוב פרץ בבכי... 

האיש הנדהם יצא מן הרכב ואמר: "גם אמי שתחי' שומרת שבת, והיא צועקת עלי בכל הזדמנות: "מדוע אתה מחלל שבת"? אך מעולם לא ראיתי אותה בוכה... אף פעם לא חשתי שהיא דורשת את טובתי כמו ברגע הזה..." וכשכולו מלא בהתרגשות הפטיר: "אני מבטיח לכבוד הרב שמהיום והלאה לא אסע עוד בשבת! קח את המפתחות של הרכב, ובמוצאי שבת אבוא אליך לקחתם..." 

אמר לו רבי אליהו זצ”ל: "אני רואה שיש לך נשמה גדולה, ולכן אגלה את אוזנך: גם המפתחות הם "מוקצה" ואסורים בטלטול... תניח אותם כאן בשולי הדרך ותבוא הנה במוצאי שבת". 

נהג הרכב הסכים גם לזאת. רבי אליהו זצ”ל התרגש מכך שדבריו נשאו פרי ומצאו אוזן קשבת, והחל לשוחח עמו על עניינים רבים. השיחה התארכה כשעה שלמה בצדי רחוב חגי בגאולה - קרוב וסמוך לישיבת חברון. בחורים רבים שהזדמנו למקום תמהו: מה לרבי אליהו זצ”ל עם אדם חילוני... 

בגמר השיחה בירכו רבי אליהו זצ”ל לשלום, ואמר לכל הבחורים שהתאספו שם: "חילול שבת" לא מונעים בזריקת אבנים חלילה... רק באמצעות קירוב אמיתי אשר נובע מאהבה! 

הרי לנו כי גם אנשים שהיו רחוקים לגמרי מדרך הטוב, הסכימו לקבל דברי תוכחה כאשר הם חשו שהמוכיח מכוון לטוב תם, ודבריו נובעים מתוך אהבתו לזולת. 

"כשופר הרם קולך" - תעורר ותמליץ טוב! 

וכיון שנתבארה החובה הרובצת על המוכיח לעשות זאת מתוך אהבה וכוונה להיטיב עם הזולת, מסתבר אם כן שבד בבד עם דברי התוכחה שהוא נושא ימליץ עליו טוב וישא תפילה לזכותו. 

הלוא המוכיח נמשל לשופר, כלשון הכתוב (ישעיה נח, א): "כשופר הרם קולך" והשופר תפקידו כחרב פיפיות, מצד אחד - לעורר את בני ישראל מתרדמתם לחזור בתשובה, ומצד שני - להזכיר זכות עקידת יצחק כלפי שמיא, ובזכותו הקב"ה היושב על כסא דין עובר לכסא רחמים. 

כך צריך לנהוג המוכיח: מחד גיסא עליו לעורר את בעל העבירה להכיר במעשיו הרעים ולשוב בתשובה שלימה, ומצד שני מוטל עליו להמליץ עליו טוב כלפי שמיא. 

מעשה שהיה: חסיד אחד הגיע לפני האדמו”ר מסאטמאר זצ”ל והעיז פניו בשאלה: 'הרבי אומר לחסידים יותר מידי דברי מוסר וכיבושין, מדוע הוא לא מוצא מקום לדונם לכף זכות?!' 

ענה לו הרבי רב יואל זצ”ל בזו הלשון: "כל פעם שהנכם שומעים אותי נושא דברים, אני נושא את פני אליכם ואת גבי לארון הקודש, אתם אף פעם לא שומעים אותי כשפני אל הארון קודש וגבי אליכם..." 

כלומר: המוכיח צריך לשלב בהנהגתו דברי תוכחה ומוסר המופנים אל החוטא, ותפילה כנה בלבו המופנית כלפי שמיא. 

"לא תשא עליו חטא" 

ישנו חלק נוסף חשוב עד למאוד באמירת דברי תוכחה: 

חז"ל מלמדים אותנו (ערכין טז:): יש להיזהר מאוד לא לגרום לחוטא להתבייש בזמן התוכחה, וכפי שדרשו שם: "יכול אפילו משתנים פניו? תלמוד לומר: "לא תשא עליו חטא." 

"אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" 

השל”ה הקדוש זצ”ל (פרשת מסעי) מבאר: לא רק שלא יבזהו בתוכחתו, להיפך - עליו לשבח אותו ורק אחר כך להוכיחו. 

הוא סומך את דבריו על הפסוק (משלי ט, ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" - "אל תוכח לץ" - אל תוכיח אותו באופן שתאמר לו שהוא לץ, אדרבה "הוכח לחכם" - אמור לו: "חכם אתה" וחרפה היא לאיש כמוך לעשות כן. ואז "ויאהבך" - הוא ישמע לקול דברי התוכחה שלך. 

כלומר: כאשר אתה מוכיח את עמיתך אל תאמר לו רק את חסרונותיו כי אז ישנאך ולא ישמע לדבריך, אלא תעלה לו את הדימוי העצמי שלו ואז יקל עליו להשתכנע מדבריך ולשנות את דרכיו. 

"תוכחה" - כמו תרופה מרה מצופה בשוקולד... 

על דרך זה פירש הגאון רבי גדליה שארר זצ”ל את הפסוק: "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא." 

ניתן להוכיח אדם ולומר לו: "אתה רשע ומושחת, מדוע אתה עושה מעשים רעים"? אבל התורה באה ומורה לנו כי צורת התוכחה שונה היא לחלוטין, וכך עליו לומר לו: "אתה אדם כה חשוב ומיוחד, לא מתאים לך לעשות כדבר הזה..." 

זה מה שאמרה תורה: "ולא תשא עליו חטא" לומר לו שהוא רשע ובעל חטא, אלא תאמר לו שהוא צדיק והמעשה שעשה איננו הולם אותו, כך יהיה לו טעם וענין לתקן את מעשיו. 

נקודה זו מודגשת באחד המכתבים של המשגיח הגאון רבי שלמה וולבה זצ”ל: "תוכחה" צריכים לעטוף בדרך כלל בריבוי של חסד, כמו תרופה מרה שמצופה בשוקולד. 

"תוכיח את עמיתך" והרשע ישמע ויקבל... 

ידוע בשם הבעל שם טוב זצ”ל: על כן אומרת לנו התורה הקדושה, "הוכח תוכיח את עמיתך"- להורות לנו שעל אף שמן הראוי להוכיח גם את אלו שאינם שומרי תורה ומצוות כלל, אבל מאחר ודבריו עלולים לגרום להם לבושה, לכן יוכיחם ברמז. 

וכיצד ירמוז להם? יוכיח את עמיתו, וכאשר הרשע ישמע את תוכחתו ליראים לדבר ה' - יקח את הדברים אל לבו. בזה האופן נמצא מוכיח את הרשע מבלי שנושא עליו חטא ומביישו. 

להוכיח בדרך רמז 

יש באמתחתנו שני סיפורים המלמדים אותנו כי אכן לעתים יש לומר דברי תוכחה בדרך רמז, ורק אז יתקבלו בברכה וישפיעו על השומע. 

באחת הישיבות נתפס בחור על ידי אחד מאנשי הצוות כשברשותו עיתון לא כשר. כאשר הגיעו הדברים לאוזניו של הגאון רבי חיים ברים זצ”ל, הוא ניגש אל הבחור והתחיל לדבר אתו ברעות וידידות כדרכו. רק לאחר זמן מה הוא פנה אל הבחור 

ואמר לו: "שמעתי עליך לשון הרע" 

שאל הבחור: "מה?"

הגיב הגאון זצ”ל: "אה! זה לא נכון"... ושוב אמר: "אבל שמעתי עליך לשון הרע." 

הבחור שאל שוב: "מה?" 

רבי חיים זצ”ל הגיב: "אה, זה כנראה לא נכון, אבל כך שמעתי"...

 וכך חזר הדבר על עצמו כמה פעמים! רק בסוף אמר לו את מה שהוא שמע... כאשר הבחור אישר את הדברים, רבי חיים ברים זצ”ל אמר לו דברי תוכחה היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. 

"לנהג מיוחד כמוך מגיע שלושים שקלים"... 

ישנו סיפור נוסף על הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ”ל המתאר כיצד הוכיח אדם בדרך רמז ובכבוד. 

הוא נסע במונית אל מחוז חפצו, בסיומה דרש הנהג עבורה שלושים שקלים. רבנו זצ”ל ידע שלא משלמים על נסיעה זו יותר מעשרים שקלים. הוא נתן את אשר ביקש 

אך אמר לו בזה הלשון: "דע לך שנסיעה כזו אצל כל נהג מונית אחר מחירה עשרים שקלים, אבל לנהג מיוחד כמוך מגיע שלושים שקלים..." 

מדוע הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל ביקש "סליחה"? 

הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר מאמר התוכחה) כבר הזהיר בזה: 

'הבא להוכיח את חבירו עליו להיזהר שלא יביאנו לידי מצב של חרדה ויאוש, כי אז אין סכנה כסכנתו, אלא על המוכיח לשקול היטב כיצד ובמה להוכיח, ואז יזכה לקיים את המצוה של: ”הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" כראוי. 

הגאון רבי אליהו לופיאן זצ”ל הוכיח פעם אדם אחד על מעשיו, ולמרות שהוא חזר שוב ושוב על דבריו הם לא נגעו ללבו כלל ולא השפיע עליו מאומה. 

כאשר רבי אליהו זצ”ל הרגיש שדבריו אינם נשמעים, הוא ביקש ממנו: "סליחה!". הוא הסביר: כל התוכחה מותרת רק משום שהיא במטרה להיטיב עם השומע, ולכן אף על פי שלפעמים השומע מתבייש, בכל זאת מכיון שהדבר לטובתו - אין בזה איסור. 

וכאן הוסיף ואמר: "אך לאחר שראיתי שדברי אינם פועלים עליך כלל, אם כן יתכן שביישתי אותך שלא לצורך, על כן מבקש אני ממך סליחה ומחילה..." 

יש לציין כי בקשת המחילה פעלה בלבו יותר מכל דברי התוכחה שנאמרו לפניו, משום שבזה הרגיש כי רבי אליהו זצ”ל עושה זאת מקירות לבו. 

"מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע" - באיזה אופן? 

כאן המקום להבהיר נקודה חשובה עד מאוד: 

יש אנשים הפוטרים עצמם מלקיים מצות "הוכח תוכיח" והם תולים עצמם במאמר חז"ל (יבמות סה:): "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע" וממילא הם אומרים: הלוא בדרך כלל אנשים אינם מקשיבים לדברי תוכחה, ואם כן "מצוה" שלא לומר דבר שאינו נשמע. 

אמנם כבר כתב רבנו יונה זצ”ל בשערי תשובה (שער ג' אות קצו): דכל זה דווקא באופן שידוע בבירור שהחוטא לא יקבל את דברי התוכחה, וכלשונו שם: 

'ואם הדבר גלוי לכל וידוע ונבחן ונחקר כי החוטא שונא מוסר ולא ישמע לקול מוריו וכו' על זה נאמר (משלי ט, ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך" ואמרו (יבמות סה:): 'כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע'." 

הרי שהוא זצ”ל כפל ושילש את דבריו - "אם הדבר גלוי לכל, וידוע ונבחן ונחקר" - אז הוא פטור ממצוה זו, ודו"ק. 

הדברים מוכחים גם מדברי חז"ל שהארכנו בהם לעיל: "הוכיח תוכיח - אפילו מאה פעמים" גם אם כבר הוכיח אותו עשרות פעמים ולא קיבל את דבריו, עדיין מוטל עליו החיוב להמשיך ולהוכיח, כי שמא ושמא יקבל בפעם המאה את תוכחתו. 

"שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו" 

וכמה נאה פירושו הנפלא של הגאון רבי יעקב מליסא זצ”ל בספרו תעלומות חכמה, על הפסוק (קהלת יא, א): "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו" 

וזה לשונו: "שלח לחמך על פני המים" - זהו אזהרה לחכם, שאף אם רואה שאין הוכח תוכיח את עמיתך שא הדור מקבלין תוכחה, מכל מקום יוכיח אותן. ולחם הוא כינוי להתורה, אמר: תזהיר ותורה הדרך הטוב לעם אף שדומה לך שהדברים לא יועילו להדור ההוא, ודומה לך שאתה שולח תורה לעם כשולח לחם על פני המים שאין בו תועלת, על כן אני אומר לך שאין בזה כלום - "כי ברוב הימים תמצאנו" כי אי אפשר שלא יכנס בו איזה דבר באיש אחד ברוב ימים." 

אין לנו כל מושג מתי הדברים יפעלו בלב שומעיהם, תפקידנו לעשות את המוטל עלינו וביום מן הימים הדברים יפעלו! 

"מה לי ולבית יעקב"? 

פעמים רבות יש מי שמוכיח לאדם או לציבור והוא אינו מצפה כלל שהדברים תהא להם השפעה משמעותית, אך הרושם של תוכחתו מוביל לגדולות, נצורות ונכבדות. 

וכך מרגלא בפומיה דהגאון רבי שלום שבדרון זצ”ל, אודות הנסיבות אשר הביאו את האשה הצדקנית מרת שרה שנירר ע”ה לייסד את תנועת "בית יעקב" תנועה אשר שינתה לחלוטין את פני העם היהודי לדורותיו. 

ראשיתו של המעשה בימי מלחמת העולם הראשונה, שרה שנירר ע"ה היתה אחת מבין אלפי פליטים אשר גלו מקראקא שבגליציה. היא התגלגלה לעיר וינה וקבעה בה את מושבה בדירה שכורה באחד מרבעיה של העיר. 

היא השתייכה לאחד מבתי הכנסת בו כיהן כרב יהודי תלמיד חכם בשם הרב פלש זצ”ל. אותו רב זצ”ל נהג למסור שיעורים קבועים מדי שבת בשבתו אשר נסובו סביב פרשת השבוע. על מאזינותיו הקבועות נמנתה שרה שנירר ע”ה, ומעזרת הנשים היא הקשיבה לדבריו המרתקים. 

פה מפיק מרגליות היה הרב פלש זצ”ל ושיחותיו כולן מרתקות היו, אולם לאחת מהן נודעה השפעה מכרעת על המשך חייה של מרת שנירר ע"ה... היה זה בחנוכה והרב פלש זצ”ל התייחס בשיחתו לעזובה הרבה הקיימת בשטח חינוך הבנות. 

באותם ימים לא היו בנמצא בתי ספר עבור בנות ישראל הכשרות, וכך בלית ברירה היו רבים מן ההורים שולחים את בנותיהם אל בתי הספר הכלליים הכפרניים, המעניקים חינוך קלוקל אשר עמד בסתירה לדרך ישראל סבא, חינוך אשר תוצאותיו ניכרו היטב בשטח... 

"היכן הם החשמונאים שבדורנו"? - זעק הרב פלש זצ”ל מקירות לבו "היכן הם אלו אשר ירימו את הדגל ויכריזו את ההכרזה: "מי לה' אלי?!" - הוא שאל בכאב וגברת שנירר ע”ה החליטה לספק את התשובה... 

רבים שמעו את דבריו הנוקבים, אולם אחת יחידה קמה ועשתה מעשה! מרת שרה שנירר ע”ה בעקבות אותה דרשה, לאחר תקופת מה - עם שובה לעירה קראקא, הניחה את היסודות של "בית יעקב" עליהם מושתת עד היום חינוכן של בנות ישראל בכל העולם! 

היא ריכזה סביבה קבוצת בנות, הרעיפה עליהם טל תחיה - בדמות שיעורי תורה והשקפה נכונה, ואט אט נפתח בית ספר וסמינר בהנהלתה, חניכותיה - נפוצו בכל קצוות הארץ והעמידו תלמידות משלהן. כעבור שנים ספורות לאחר מכן ניתן היה למצוא בתי חינוך לבנות על טהרת הקודש - בפולין, בהונגריה, בליטא ובכל העולם כולו! 

"הבה נתאר לעצמנו" אמר רבי שלום זצ”ל: "כאשר הגיע הרב פלש זצ"ל אל עולם האמת - מה הוא מצא? הלא ודאי הראו לו עולמות על גבי עולמות אשר כולם נזקפים לזכותו! הראו לו נשמות רבות מספור אשר הצלתן מיוחסת אליו! 

"לזכותי"?! - תמה בודאי הרב פלש זצ”ל... "מה לי ולבית יעקב"? אולם בבית דין של מעלה הזכירו לו את אותה שיחה אשר נשא בחנוכה לפני שנים רבות, וגילו לו כי בעזרת הנשים ישבה באותה עת אשה צדקנית אשר הושפעה מדבריו, קמה וחוללה מכוחם את המהפך הכביר! "בדיבורך הצתת את אש הקודש בלבה של מרת שרה שנירר ע”ה"! הסבירו לרב פלש זצ”ל בשמים, והבהירו לו כי יש לו יד וחלק בכל זכויותיה! 

זאת היא התועלת העצומה של התוכחה! לפעמים ניתן להשפיע על מאן דהוא אשר יפעל גדולות ונצורות למען ה' ותורתו! 

תוכחה - כמו מחאה שלא תהא "חזקה" 

לסיום נביא תועלת נוספת בכל דבר תוכחה: 

הגאון המגיד רבי צבי הירש מוילנא זצ”ל אמר פעם באחת מדרשותיו: 'יודע אני שדברי המוסר והתוכחה שלי לא יועילו, ומדוע בכל זאת אני אומר דרשה? 

התירוץ הוא: הגמרא בפרק חזקת הבתים קובעת כי אדם היושב על קרקע של אדם אחר והוא טוען שקנה אותה ממנו, ובמשך שלוש שנים ישב בה בלא מחאה, גם אם אחר כך הוא יידרש להציג את שטר המכירה, והוא יאמר: "נאבד לי" בכל זאת הקרקע בחזקתו. 

זאת הסיבה שאני דורש ומדבר - המשיך המגיד רבי צבי הירש זצ”ל: 'כאשר אני מבחין בהתנהגותכם - מוכרח אני למחות בעדכם, שכן למרות שאינני משפיע וגורם לשינוי מעשיכם, עלי לדאוג שלא תהיה לכם "חזקה" שהדבר מותר...' 

כלומר: על אדם לעשות מחאה כדי שלא "יחזיק" החוטא את הדבר כהיתר, ולעולם אין אדם יכול לפטור את עצמו ממצות תוכחה, אך בד בבד נדרשת זהירות עצומה שהתוכחה תיאמר באופן הנכון ובמידה הראויה. 

ביארנו אם כן מצוה זו של תוכחה ואופן קיומה וכמו שכבר הבאנו מהשל”ה הקדוש זצ”ל: מצות תוכחה - מצוה רבה היא מאוד! אשרי מי שיכול לקיימה כראוי! 

 

 

 

- - - שאלות ותשובות - - -