נתניה - אסור להכות איש מישראל

- - - אין זה תמלול ההרצאה, אלא עיקר הדרשה ע"פ הספר 'מצוות דיליה' (ראה כתבה על הספר) באדיבות המחבר הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד ישר כוחו! - - - 

תוכן ענינים: פתח דבר: / איזו מכה אסרה התורה? / אף גילוי רצון להכות - אסור! / גם "שמייסער" אסור להכות! / המכה בשוגג עובר על איסור דאורייתא! / הכאה דרך שחוק / האם יש שיעור לחוזקה של המכה? / חרם הקדמונים על המכה את חבירו / "כאילו סוטר לועו של שכינה"! / "וזרוע רמה תשבר" / צוואת החיי אדם זצ"ל / מילת "והכהו" נקראת מתחילתה ומסופה - מדוע? / מדברי הגאון רבי אליעזר פאפו זצ"ל / מה עשה המהר"י ווייל זצ"ל למי שהכה את רעהו? / ילד מ כה - חמור הדבר אפילו בפעוטות! / "רשענו" - בהכאת רעים / איסור הכאה - מן הדברים שאין נזהרים בהם / כל יהודי הרי הוא כמו ספר תורה!... / מסירות נפש אצל גדולי ישראל בענין זה / תוכחה מגולה למי שמכה את אשתו / תגובת הרב מבריסק זצ"ל להשתתפות בהפגנה אלימה.

פתח דבר:

במאמר הבא נעסוק בעזרת השי"ת באיסור המפורש בתורה להכות איש ישראל, נבאר את גדר האיסור, באיזה אופן עוברים עליו, נבחין גם בחומרת הפעולה של הכאת חבירו, וכל שכן מי שמכה את אשתו, ומכך נלמד מהי הזהירות הנדרשת מאיתנו שלא לעבור חלילה על איסור זה.

איזו מכה אסרה התורה?

ישנה מחשבה נפוצה שלא עוברים על הלאו אלא בהכאה שיש בה דם וחבורה, או כאשר ההכאה גורמת למוכה נזק ניכר.

אמנם לא כך הם פני הדברים כפי שתיכף נראה, התורה אסרה הכאה גם אם מדובר במכה קלה ביותר, ואפילו כשהיא נעשית בשוגג ובדרך שחוק. ונבאר את הדברים על פרטיהם ודקדוקיהם.

כך כתב הרמב”ם זצ”ל בהלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה א: "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול, בין איש בין אשה דרך נציון, הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר: "לא יוסיף להכותו" אם הזהירה תורה מלהוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק."

אף גילוי רצון להכות - אסור!

ולא רק הכאה בפועל אסורה, אלא אפילו המרים ידו על מנת להכות את חבירו או כל פעולה המרמזת לרעהו שהוא רוצה להכותו, גם היא אסורה, וכמו שכתוב בתורה (שמות ב, יג): "ויאמר לרשע למה תכה רעך" ומזה למדו חז”ל (סנהדרין נח:): "כל המגביה ידו על חבירו נקרא רשע."

וראה בספר המצוות להרמב"ם (מצות לא תעשה ש'): "שלא לרמוז להכות את אחד מישראל אפילו לא יכהו."

ובספר עבד המלך הוסיף וכתב בזה שאפילו לא הרים ידו אלא הפחידו בפיו להכות, הרי הוא גם כן בכלל איסור זה.

ובהלכה ב' הוסיף הרמב”ם זצ”ל וכתב: "אפילו להגביה ידו על חבירו אסור, וכל המגביה ידו על חבירו אף על פי שלא הכהו הרי זה רשע" והדברים הובאו להלכה בשו"ע (חושן משפט סימן תא סעיף א).

גם "שמייסער" אסור להכות!

בנותן ענין להביא מעשה שארע עם הבית הלוי זצ”ל: פעם נקלע למצוקה והוא התלבט מאוד כדת מה לעשות, ולא מצא מנוח לנפשו עד שהחליט לנסוע לברודי לשאול את פי הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל.

ברם, לא היה בידו כסף לנסיעה, מה עשה? איתר בעל עגלה שעמד לנסוע לברודי, והשכיר עצמו כעוזר לעגלון המחזיק במושכות הסוסים, הקרוי "שמייסער" - מצליף.

אמנם, הואיל ולא ניסה בכגון דא היו המושכות רפויות בידיו והסוסים נטו מן המסילה...

קצף עליו העגלון והתחיל להכותו מכות גדולות...

הגיעו לברודי, והבית הלוי זצ”ל בא לפני רבי שלמה קלוגר זצ”ל, שטח בפניו את השאלה וצדדיה, ורבה של ברודי זצ”ל נוכח להבחין שלפניו אברך גאון חריף ובקי, אמר לו: "הואיל והיום יום חמישי, ודאי ישאר כאן מר לשבת, הריני מכבדו להשמיע בשבת דרשה בבית הכנסת."

בין הנוכחים בדרשה היה אותו עגלון, שראה לתדהמתו כיצד ה"שמייסער" שהוכה נמרצות על ידו, עומד ודורש בפלפול בהלכה ובאגדה ברוב עם. בסערת רוח המתין לסיום הדרשה, ובדמעות ביקש ממנו סליחה ומחילה, "לא ידעת שתלמיד חכם מורם מעם אתה, חשבתי שאתה סתם "שמייסער!"

נענה הבית הלוי זצ”ל ואמר: "האיסור להכות יהודי לא נאמר רק לגבי תלמיד חכם, גם "שמייסער" אסור להכות..."

וכמבואר ברמב”ם ובשו"ע הנ"ל שהאיסור של הכאה נוהג בין בקטן בין בגדול בין באיש ובין באשה - כל שיכונה בשם ישראל. 

המכה בשוגג עובר על איסור דאורייתא!

וכשם שבכל התורה יש חטא ועוון במי שעובר על איסור בשוגג, כמו כן גם באיסור הכאה, אם הכה או חבל באדם בשוגג עובר הינו באיסור הכאה.

דוגמא לזה הביא בספר לרעך כמוך (עמ' נח): ראובן נשא בעגלה את המצרכים שקנה בצרכנייה, גלגלי העגלה הקדמיים היו בולטים, כפי המצוי ברוב העגלות, וכאשר הוא דחף את העגלה הוא פגע מספר פעמים ברגליים של בני אדם שעמדו לפניו, וזאת משום שגלגלי עגלת הצרכנייה הם גבוהים בדרך כלל, והם עלולים לפגוע ישירות ברגלי אדם.

מצב זה הוא מצוי ושכיח וישנה חובה להיזהר מכך, על מנת לא לעבור על איסור הכאה בשוגג.

הכאה דרך שחוק

והנה האיסור להכות את חבירו שייך גם כשההכאה היא בדרך שחוק, וכן כתב בשדי חמד (אסופת דינים מערכת ה' סימן ד').

ובתוספתא (בבא קמא פרק ט הלכה א) מצינו דבר מחודש: "הכהו בנייר ובפנקס נותן ד' מאות זוז, ולא מפני שמכה של צער אלא שמכה של בזיון" עכ"ל.

הרי לנו שאיסור הכאה נאמר גם כאשר אינו גורם נזק או צער אלא שהוא מבזה בכך את המוכה.

האם יש שיעור לחוזקה של המכה?

ידועים המה דברי הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ”ל בשם רבו החפץ חיים זצ”ל 

הלכה היא, שהמכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה, לוקה עליה מכיון שאין שם תשלומין. וכתב שם רש"י זצ”ל, שהכוונה היא שבכל חמשה הדברים יחד, היינו בנזק, צער, ריפוי, שבת ובושת גם יחד - אין שוה פרוטה.

ותמה החפץ חיים זצ”ל: אם מכה כה רפה וחלשה הכהו, שבכל אלו הדברים אין כדי להצטרף לפרוטה, אם כן מה כבר עשה, רק נגע בו, ועל כן לוקים שלושים ותשע מלקות! רואים מזה עד כמה יש להזהר בענין זה!

הרי מכל זה למדנו שאיסור הכאה לא נאמר רק במי שעושה חבלה ונזק של ממש, אלא גם בשוגג ובכל אופן שיהיה אף בהרמת ידו בלבד, הרי הינו עובר על לאו דהכאה.

חרם הקדמונים על המכה את חבירו

ונרחיב כעת הדיבור בחומרת הדברים בענין מי שמכה את חבירו, ונאמרו על כך דברים חריפים ביותר.

ראשית כל נציין את דברי הרמ"א זצ”ל בחושן משפט (סימן תר סעיף א): יש חרם קדמונים שלא להכות אדם מישראל, ואם הכה - עבר על החרם, וצריך ג' בני אדם לעשות לו התרה בכדי שיוכל להצטרף למנין. ויש מן הפוסקים שם שהוסיפו וכתבו שאסור לשבת בתוך ארבע אמותיו. 

"כאילו סוטר לועו של שכינה"!

ומצינו שחז”ל הפליגו עד למאוד בחומרתו של המכה את רעהו, ונצטט את לשון הגמרא (סנהדרין נח:): "אמר ריש לקיש: המגביה ידו על חבירו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע שנאמר: "ויאמר לרשע למה תכה רעך" "למה הכית" לא נאמר אלא "למה תכה" אף על פי שלא הכהו נקרא רשע. זעירי אמר רבי חנינא: נקרא חוטא, רב הונא אמר: תקצץ ידו, ר"א אומר: אין לו תקנה אלא קבורה."

עוד מובא שם בגמרא: "אמר רבי חנינא: הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה". וביאר בזה המהר"ל זצ"ל (נתיבות עולם נתיב אהבת ריע פרק ג) שהרי האדם הוא בדמות יוצרו ובצלם אלוקים, ולכך המכה את צלמו כאילו סוטר לועו של שכינה.

"וזרוע רמה תשבר"

בוא וראה כיצד התייחסו לענין זה רבותינו הראשונים והאחרונים זצ"ל.

בספר חסידים (אות מט) כותב רבנו יהודה החסיד זצ”ל וזה לשונו: "ויאמר לרשע למה תכה רעך" לא הכהו ובהרמת יד נקרא רשע. ואמרו חכמים: "כל הסוטר לועו של חבירו כאילו סוטר לועו של שכינה" פרוש: כל המכה לועו של ישראל כאילו הכה השכינה, ואין לו תקנה אלא קציצת ידו, שנאמר (איוב לח, טו): "וזרוע רמה תשבר."

ולכן אתה בן אדם הזהר ושמור נפשך מאוד פן תרום ידך לא על איש ולא על אשה, הן קטנים הן גדולים, אם לא על בנך להוכיחו, וחשוב בלבך לעשות כאיש שנשא שתי נשים שעבר על תקנת רבנו גרשום, כל העולם אומרים עליו כמה חצוף אותו האיש, ראוי הוא לטרדו ולנדותו, יותר ויותר מזה עובר המכה את חבירו, וגם המגביה ידו עליו אפילו לא היה בן יג'."

הרי מהו כובד הראש בו התייחס לענין זה רבנו יהודה החסיד זצ"ל! 

צוואת החיי אדם זצ"ל

עוד מצינו לבעל החיי אדם זצ”ל שכתב בצוואתו (אות מ') וזה לשונו:

"מאוד ומאוד תזהרו בנפשכם שלא להרים יד להכות שום אדם, כי נקרא רשע ועובר על לאוין. אוי לנפשו כי התורה קראתו רשע "ויאמר לרשע למה תכה רעך" וכתוב (ישעיה נח, ד): "ולהכות באגרוף רשע" והקורא לחבירו רשע מותר לירד לחייו, ואיך תעיז פניך שתהיה נקרא רשע מהמקום ברוך הוא, אוי לנפשו! ואפילו למשרת ומשרתת שלך ואפילו אם לא יעשו רצונך, אסור להכותם. וכי בשביל שהם משרתים לך, הם פחותים במעלה ממך?!

תזהר בנפשך כי נפשך אתה חובל, ואם בעל נפש אתה תרגיל עצמך שתהיה לך הרגילות כל כך שלא יעלה זאת כלל על דעתך" עכ"ל.

מילת "והכהו" נקראת מתחילתה ומסופה - מדוע?

ובמה שכתב החיי אדם זצ”ל בסוף דבריו: "תזהר בנפשך כי נפשך אתה חובל" בנותן טעם להביא את אמרתו של הרבי מגור זצ"ל: 

כמו שתיבת "ונתנו" אפשר לקרוא הלוך ושוב מתחילת המילה ומסופה, והרמז בזה הוא שמי שנותן צדקה הכסף חוזר אליו. כמו כן המלה "והכהו" הכתובה בפסוק בפרשת כי תצא (דברים כה, ב) "והכהו לפניו כדי רשעתו" נקראת ישר והפוך, ללמדך שאם הינך מכה מישהו אחר, תדע נאמנה שעתיד הנך ללקות בעצמך...

כי מלבד העוון הנורא להכות אדם שנברא בצלם, כל מכה ומכה תחזור אל המכה.

מדברי הגאון רבי אליעזר פאפו זצ"ל

וכדאי להעתיק גם מלשונו של הגאון רבי אליעזר פאפו זצ”ל בספרו פלא יועץ (ערך הכאה) והלוא "אין בית המדרש בלא חידוש:"

"ואיסור הכאה אינו רק לבנו, אלא גם לשאר כל אדם איכא לאו ד: "לא יוסיף פן יוסיף". וכבר אמרו: הסוטר לועו של חבירו כאילו סוטר לועו של שכינה, ופרש רש"י זצ”ל: המכה על הלחי, והוא הדין בכל מקום אלא שדיברו בהווה. וכתיב: "זרוע רמה תשבר" ורב הונא קץ ידא.

'וכן ראוי לכל מנהיגי הערים ליסר את אנשי זרוע ובפרט לאנשים בני בליעל שמכים את נשותיהם מכת אכזרי, תיפח רוחם של עושי אלה שמחזיקים את בנות ישראל כשפחות ודורסים ומכים ובועלים ואין להם בושת פנים וראוי למי שיש יכולת בידו ליסרם כאשר יוכלו. ואם יוכלו להוציא נשותיהם מתחת ידם – אם הוא ברצון האשה, כי אין אשה דרה עם נחש במקום אחד – מצוה רבה עבדי להציל עשוק מיד עושקו'.

הרי לנו באלו ביטויים חריפים נקטו רבותינו זצ”ל נגד מי שמכה את רעהו!

מה עשה המהר"י ווייל זצ"ל למי שהכה את רעהו?

וכבר אירע בזמנו של המהר"י ווייל זצ"ל (מובא בשו"ת שלו סימן נח) שאדם אחד היכה איש זקן על ראשו עד שהיה הדם שותת ממצחו על פניו. והמהר"י ווייל זצ”ל קנסו בממון רב, וציווהו שיבקש ממנו מחילה על הבימה אחרי קריאת התורה, וכן פסק להלקותו בבית הכנסת בין מנחה ומעריב, כדי לומר אחר המלקות "והוא רחום יכפר עוון."

ילד מכה - חמור הדבר אפילו בפעוטות!

וראיתי בספר תולדות יעקב שכאשר נשאל הסטייפלר זצ”ל מה דעתו על מה שכתוב בספר סדר היום, שלא להכות לפעוטות עד גיל חמש, אמר:

המנהג הוא להכות! ועל שני חטאים ודאי יש להכות: כאשר הילד מסרב חלילה לברך ברכה, וכן כשהוא מכה את חבירו באכזריות מרובה. 

הרי שאחת מהעבירות החמורות ביותר - כאשר הוא מכה את חבירו! 

"רשענו" - בהכאת רעים

ולא בכדי על דבר זה אנו מתוודים בכל יום באומרנו "רשענו" – וכוונתנו בכך כפי שביארו המפרשים: עשינו מעשים הגורמים לנו להיקרא בשם רשע, ואחד מהם - המרים יד על חבירו כדי להכותו, שנקרא רשע.

ובענין זה כדאי להוסיף ביאור נאה, על מה שאנו אומרים שכל המרים ידו על חבירו על מנת להכותו נקרא רשע, והראיה היא מהפסוק (שמות ב, יג): "ויאמר לרשע למה תכה רעך" וכבר התקשו בזה המפרשים מנין לנו שמחמת הכאה זו קראהו רשע, אולי היה רשע מקודם מחמת עבירה אחרת ומשה רבנו ע"ה פשוט קראו בשמו הראוי לו.

וכבר תירץ בזה המהרש"א זצ”ל (סנהדרין נח:): תיבת "לרשע" אינה מדברי משה רבנו ע"ה, שאם כן היה לו לומר "ויאמר, רשע, למה תכה רעך" אלא שהתורה מספרת שאמר כן לרשע.

וכעין זה דייק בספר עיון יעקב שם, וכתב שלכאורה המילה "לרשע" מיותרת, כיון שבין כך התורה איננה מספרת לנו במי מדובר, ואם כן לשם מה כתבה התורה זאת שהיה רשע, אלא ודאי היא באה ללמדנו שבהכאה זו נעשה רשע.

הרי לנו שהקב "ה בעצמו קורא לאדם "רשע" מפני שהוא רק רוצה להכות את חבירו וק"ו אם כבר הכהו חלילה.

ועל כך אנו מתוודים בכל יום - "רשענו!"

איסור הכאה - מן הדברים שאין נזהרים בהם

וכבר כתב רבנו יונה זצ”ל בשערי תשובה (שער ג' אות עז) שזה מהדברים שכמעט ואין בני אדם נזהרים בהם, וזה לשונו:

"ויש אזהרות שאין מקצת ההמון שומרים עיקר האזהרה, כמו החבלה וההכאה, שהמכה את חבירו עובר בשני לאוין, שנאמר (דברים כה, ג): "ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף" ורבים עוברים על הלאוים האלה בהכאת נשותיהם. ואמרו רז"ל: כל המרים יד על חבירו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע. ואיוב אמר (איוב לא, כא): "אם הנפתי על יתום ידי" ואמרו רז"ל רב הונא קצץ יד המכה, אמר (איוב לח, טו): "וזרוע רמה תשבר."

הרי לנו שעל אף שמדובר בדבר כה חמור, עדיין רוב בני העולם אינם נזהרים מזה!

כל יהודי הרי הוא כמו ספר תורה!...

וכבר התבטא פעם האדמו "ר מגור זצ”ל בשם הגאון רבי משה בצלאל זצ”ל

יש להביט על כל יהודי כאילו היה ספר תורה, ויש להיזהר שלא להרים עליו יד...

מסירות נפש אצל גדולי ישראל בענין זה

ומן הענין להביא כאן מעשה המלמדנו עד כמה גדולי ישראל מסרו נפשם בכדי לא לעבור חלילה על איסור זה של הכאה.

היה זה כשהאדמו"ר מסלונים זצ”ל נכלא במחנה קדליצ'ובה וסבל מרות מנגישותיהם של הנאצים ימ"ש אשר הרבו להתעלל בו. יום אחד כפתו הצוררים יהודי, נתנו בידי הרבי מקל חובלים ואיימו עליו שאם לא ירביץ לו, תהא מרה אחריתו!

מפאת הסכנה שבדבר, לקח אומנם הרבי זצ”ל את המקל והניף אותו באויר אבל לא העלה על דעתו להכות חלילה איש ישראל. ברגע שהבחינו הנוגשים בערמתו, התנפלו עליו בחימה שפוכה והפליאו בו את מכותיהם, עד שכל גופו התמלא פצעים וחבורות דם...

האדמו"ר זצ”ל, חרף את נפשו אפילו למות, ובלבד שלא יכה את רעהו... 

תוכחה מגולה למי שמכה את אשתו

ומענין לענין באותו ענין כדאי להביא את לשונו החריפה של הגאון רבי חיים פלאג'י זצ”ל בספרו תוכחת חיים (פרשת אמור פרק לא) הנותן תוכחה מגולה למי שמכה את אשתו וזה לשונו:

"ולענין מכה את אשתו, כתב הרב מוהר"מ בר ברוך זצ”ל בתשובות ארוכות וזה לשונו: כי כן נראה לי כל בן ברית חייב לכבד את אשתו יותר מגופו, ועולה עמו ואינה יורדת, "בעולת בעל" כתיב - בעלייתו של בעל ולא בירידתו. לחיים נתנה ולא לצער. ומספר כתובה נלמד: "אנא אפלח ואוקיר ואיזון."

והמכה את אשתו, מקובלני, שיש יותר להחמיר בו ממכה את חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו, ובאשתו חייב בכבודה. ודרך הישמעאלים בכך, אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית לעשות זאת, והעושה כן, יש להחרימו ונדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך, כי הא דרב הונא קץ ידיה, אפילו בבבל, דאין דנים דיני קנסות בבבל, אף על גב דאין דנים דיני קנסות בבבל בבית דין מכין ועונשים, שלא יקלו ראשם בכך."

ובהמשך שם כתב עוד: המכה אדם מישראל יצא מכלל אדם, ונחשב לבהמה שמנגחת ובועטת!

תגובת הרב מבריסק זצ"ל להשתתפות בהפגנה אלימה

נסיים עם מעשה שהיה המלמדנו בינה עד כמה יש צורך לפקוח את עינינו ולהיזהר שלא להיכשל חלילה באיסור זה.

קבוצת מפגינים חזרה מאחת הפגנות השבת הידועות בירושלים, בדרכם הם נכנסו אל ביתו של הרב מבריסק זצ”ל. הגרי"ז זצ”ל קיבלם בכבוד, אך כאשר סיפרו לו מהיכן חזרו, נענה באי רצון והתבטא בצורה חריפה נגד השתתפותם בהפגנה.

לתמיהתם איזה פסול מצא בזה, הראה להם הגרי"ז זצ”ל את דברי התוספות (פסחים קיג:) שיש דין על השונא לכוף יצרו ולעזור לשונאו לטעון את בהמתו, ואף על פי שההלכה חייבתו לשנוא, אך מכיון שחבירו מחזיר לו שנאה תחת שנאה מצד "כמים הפנים לפנים" וממילא גם הוא מוסיף שנאה בחזרה, נמצא ששנאה זו היא מצד טבע האדם ועל כן היא אסורה.

מעתה, הוא הדין אצלכם, הפטיר להם הרב מבריסק זצ”ל, כשצועקים בפעם הראשונה "שבת" אפשר וכל כוונתכם היתה אכן לשם שמים, אך לאחר מכן, כשהוכיתם על ידי השוטרים וחזרתם להכות, הרי הכאה זו לא היתה לשם שמים, כי אם הכאת אויב, אשר היא דבר אסור...

נפלא!

נוכחנו אם כן לדעת מהי הגדרתו של איסור הכאה ומה חומרתו הרבה, וכן כמה זהירות נצרכת על מנת שלא ניכשל חלילה בלאו חמור זה. ולמרות שבני האדם בטוחים שאין הדבר מצוי ונוגע כל כך, אין לך דבר מעשי ומצוי ממנו.

- - - שאלות ותשובות - - -