רמת גן - בית המקדש חרב על שהשוו בין גדול לקטן, כעם ככהן! וגם עכשיו כך החורבן של המדינה...

- - - אין זה התמלול, אלא עיקר הדרשה ע"פ הספר 'הראנו בבנינו' באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א - ישר כוחו! (לכתבה על ספריו - לחץ כאן)

סיבת החורבן - על שהושוו קטן וגדול

תוכן עניינים: סיבת החורבן - על שהושוו קטן וגדול / חייבים להבדיל בין קטן לגדול / שש חילוקים בבריאה... / "כי כל העדה כולם קדושים"... / כל קהלה וקהלה חייבת שיהיה לה רב ומורה דרך! / מהו החילוק בין עובד את ה' למי שאינו עובד אותו / מה היא הקללה הקשה שבכולן?... / למה זה שהושוו קטן כגדול גרם לחורבן הבית? / המזלזל בכבוד רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל / דברים נפלאים מהנצי"ב זצ"ל / כלל ישראל נמשלו לעוף / "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" / "על ימין שהוא שמאל" / גן המבוכה / רואים רבים מול יחיד שראייתו חדה / להבין דברי הראשונים זצ"ל נר לרגלינו / משל - העיוור הממשש / המכיר את מקומו - רוחש כבוד לדברי רבותינו ז"ל / מעשה עם הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל / "זה לא שייך אלי, זה שייך לגדולי הדור" / אחד מהתועליות שיש לנו מהספר "שם הגדולים".

הגמרא במסכת שבת (דף קיט:) אומרת: אמר רבי יצחק לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול.

צריכים להבין מה כונת המאמר הזה, מה הגריעותא שהושוו קטן וגדול ולמה נחרב הבית בגלל זה. וכן נשתדל להוציא מכאן לימוד גדול עבורינו.

הגמרא למדה שירושלים נחרבה ממה שכתוב (ישעיה כד, ב-ג): "והיה כעם ככהן" ואחר כך כתוב "הבוק תבוק הארץ". ומבאר על זה המהרש"א זצ"ל וז"ל: כעם ככהן, לא אמר עם ככהן דהוה משמע שמניח לכהן מעלתו אלא שמחשב גם העם כמעלת הכהן. ...כעם ככהן כ"ף הדמיון שהוא מחשיב העם כראוי לכהן. עכת"ד. והמשך הפסוק שכתוב "הבוק תבוק הארץ" כבר פרש"י זצ"ל שהפירוש הוא שתתרוקן הארץ. ומפסוקים אלו למד רבי יצחק שכלל ישראל גלו מהארץ על ידי חורבן הבית בגלל שהושוו קטן כגדול.

חייבים להבדיל בין קטן לגדול

הגאון רבי משה שוואב זצ"ל כותב בספרו מערכי לב, שדבר זה נוגע גם לזמננו שאין יודעים להבדיל ואין שום דרך ארץ מקטן לגדול. "כעם ככהן", כשם שיש מעלה בכהונה, כך יש מעלה לתלמיד חכם ולכל בר מעלה שלכלל ת"ח לא הגיע.

יש לומדי תורה ויגעים בה, וישנם עמי הארץ. כמו כן יש תלמידי חכמים, ויש גדול בתורה, ויש גאונים וכו'. אך אין מבינים בזמננו, וכי משום שלמד תורה כמה שנים יותר, הוא זקוק ליחס שונה?

אך אליבא דאמת כן היא המידה, שאם למד כמה שנים יותר מגיע לו כבוד יותר.

כדאי להבהיר שאין אנו מדברים שיש לזלזל במי שנמצא במעלה פחותה ממנו ח"ו, כי הרי כבר כתוב במשנה באבות (פ"ד מ"א): בן זומא אומר: איזהו מכובד? המכבד את הבריות. דהיינו שצריך לכבד את כל הבריות כולם. 

ובאמת צריכים לכבד את כולם וכמו שהזהיר רבי אליעזר את תלמידיו כשנכנסו לבקרו ואמר להם: "הזהרו בכבוד חבריכם", כמבואר במסכת ברכות (דף כח:), וכן ידועים דברי התנא דבי אליהו (רבא פכ"ח) שכותב: אמר להם הקב"ה לישראל: בני אהובי כלום חיסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם - אלא שתהיו אוהבים זה את זה ותהיו מכבדין זה את זה. 

והרי גם לאדם פשוט צריכים לכבד רק בגלל היותו נברא בצלם אלוקים, אמנם יש לדעת שלא ראי זה כראי זה, אם כי צריך לכבד את כל אדם באשר הוא אבל לתלמידי חכמים על אחת כמה וכמה שמוטל עלינו החיוב לכבד אותם, ולהכניע עצמינו כלפיהם, ולדעת שככל שהוא ת"ח יותר גדול אז הוא במדרגה יותר גדולה מאיתנו, והוא נחשב לסוג אחר לגמרי מהאחרים.

שש חילוקים בבריאה...

וידועים דברי הגאון רבי יהודה הלוי זצ"ל בספר הכוזרי (סוף מאמר החמישי): כשם שיש ד' חילוקים בבריאה - חי דומם צומח מדבר, כמו כן יש מדרגה חמישית והיא "יהודי", דהיינו, כמו שאנו מבינים שיש הבדל מהותי בין דבר דומם כגון אבן, לבין צומח או חי וכל שכן למדבר, כי הם שני בריות שונות לחלוטין ואי אפשר לדמותם בשום פנים ואופן, כך בדיוק המרחק התהומי שיש בין גוי ליהודי. וידוע מה שאומרים בשם גדול אחד, שמי שלומד תורה הוא דרגה ששית כלפי מי שאינו לומד תורה!

ולכן מוטל עלינו לדעת את ההבדלים בין האנשים ולכבד את כל אחד לפי ערכו בלי להשוות בין המעלות.

ובעצם כשלא מבדילים בין המעלות השונות ומשווים את כולם כאחד זה הדבר הגרוע ביותר, ונבאר את הדברים בעזהי"ת.

"כי כל העדה כולם קדושים"...

בריש פרשת קרח (במדבר טז, ג-ד) מסופר איך שקמו קרח וכל עדתו נגד משה רבינו ע"ה וכה נאמר: "ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. וישמע משה ויפול על פניו".

ולכאורה יש להתבונן בזה, כי בכל התלונות של עם ישראל לא מצינו שמשה רבינו ע"ה נפל על פניו, ואדרבה, אזר עוז ותעצומות והשיב להם. רק כאן החלישה מחלוקתם את מעמדו עד שנפל על פניו. ומה הביאור בזה?

אמנם, אמר הגאון רבי חיים ברנשטיין זצ"ל מתלמידי הסבא מסלבודקא זצ"ל, שעד כה הטענות והטרוניות נשאו אופי אישי, התאוננות על רוע מצבם וכדומה, ועל זה יכול היה עדיין לאמצם ולחזקם ולהעמידם על טעותם, אך כשראה שבלבול הדעת וערבוב המושגים כה גדול, עד שהם סבורים ש"כל העדה כולם קדושים", דהיינו שיש חסרון בהכרה האמיתית בערך הקדושה כפי שהוא בכלל ישראל, לכן "ויפול על פניו"...

כל קהלה וקהלה חייבת שיהיה לה רב ומורה דרך!

דרך אגב יש להעיר מהפסוק הזה שכתוב "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", כי מזה נובעת תופעה קלוקלת המצויה כיום בקרב קהלות חדשות, שאינם חפצים ברב ובמורה דרך, באומרם: כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה, ואם כן למה אנו צריכים לרב?

אבל ידוע מה שהיה אומר הרבי רב אלימלך מליזענסק זצ"ל: קהלה בישראל שאין לה רב, הס"מ הוא הרב שלה! 

ובליקוטי תשובות מהחתם סופר זצ"ל (לונדון סימן ט') מובא שזה בכלל מה שאמרו חז"ל בירושלמי (סוף מסכת קידושין) שאסור לדור בעיר שאין בה רופא, והיינו גם רופא הנפש בכלל. ולכן היה המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל מאוד נלחם על זה בכל כוחו שבכל קהלה שנפתחת, בכל בית כנסת, ובכל בית מדרש וכדומה צריך שיהיה רב ומורה.

מהו החילוק בין עובד את ה' למי שאינו עובד אותו

ולכן עלינו לדעת את ההבדלים במעלות ובמדרגות בין האנשים, והרי דבר נורא כתוב בגמרא במסכת חגיגה (דף ט:): אמר ליה בר הי הי להלל מאי דכתיב (מלאכי ג, יח) "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו", ודורשת הגמרא: ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד. אמר ליה: ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו? אמר ליה אין!

רואים מזה דבר נפלא, לא רק שיש חילוקים בין האנשים, אלא עוד יותר מזה, שהחילוק וההבדל בין זה שלמד מאה פעמים (שאינו דבר מועט), לזה שלמד מאה פעמים ואחד, הוא כל כך גדול כמו החילוק שיש בין מי שעובד אלוקים ומי שאיננו עובד אלוקים!

ולכן כמה שזה כואב כשרואים לפעמים שמגיעים לעיר אחת או לבית כנסת אחד שני תלמידי חכמים, הראשון - תלמיד חכם גדול ומופלג בתורה וביראת שמים, ולעומתו מגיע גם ת"ח רגיל היודע לדרוש יפה בציבור אבל אינו מגיע כלל וכלל לדרגתו של הראשון, שאז כל העם מכבדים את אותו ת"ח היודע לדרוש יפה והתלמיד חכם המופלג מוזנח בקרן זוית...

אם כן המוטל עלינו הוא להזהר ולהכיר במעלות השונות שיש ולא להשוות קטן כגדול. והרי זו היתה הסיבה לחורבן הבית...

וזהו "כעם ככהן".

מה היא הקללה הקשה שבכולן?...

יש עוד גמרא נוראה המלמדת אותנו את חומר הענין.

איתא במסכת חגיגה (דף יד.): כי אתא רב דימי אמר: שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה (ישעיה ג, ה): "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד".

והמובן של "ולא נתקררה דעתו", מסביר המשגיח דמיר הגאון רבי ירוחם זצ"ל (דעת חכמה ומוסר ח"ב מאמר ע"א) כמו אחד שמקלל את חבירו קללות נמרצות זו אחר זו ואחר כל זה עדיין לא נתקררה דעתו עד שאומר לו "יפול חץ בלבך", ומבינים אנו שזו היא כבר המכה האחרונה שאין למעלה הימנה. י"ח קללות קלל ישעיה הנביא, כל קללה וקללה בפני עצמה היא מחרבת עולמות, ואם לא נתקררה דעתו עדיין עד שאמר להם "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד", מבינים אנו מזה שזו היא כבר הקללה האחרונה שאין למעלה הימנה, ואין כבר מה לקלל יותר, מפני שקללה זאת היא הפסק החיים לגמרי!

רואים מכאן עד כמה נורא ענין זה של "ירהבו הנער בזקן", שזהו נכלל גם בענין זה של "השוו קטן כגדול"!

למה זה שהושוו קטן כגדול גרם לחורבן הבית?

מה שעתה עלינו להבין הוא, נכון זה דבר גרוע ביותר כשלא יודעים להבחין בין המדרגות השונות, אבל למה דבר זה גרם לחורבן הבית? מה הקשר בין הדברים?

ונראה לבאר בכמה אופנים. 

הדרך הפשוטה להבין את זה היא, שמכיון שהושוו קטן כגדול, אם כן לא היה להם שום ערך וכבוד לגדולים, כי גם הכהנים והחכמים והנביאים לא היו חשובים בעיניהם אלא כקטן, ואם כן הם לא קיבלו את התוכחות והנבואות מהם, והמשיכו במעשיהם הרעים ובדרכיהם המקולקלין.

נמצא איפה שסיבת החורבן היתה בגלל מעשיהן הרעים, והשורש לזה היה משום שהושוו קטן וגדול ולא קיבלו התוכחה מהם.

המזלזל בכבוד רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל

עוד דרך לפרש ענין זה הוא על פי דברי הרמב"ם זצ"ל בהלכות תלמוד תורה (פ"ה, ה"ח) וז"ל: "כל תלמיד חכם שמזלזל דבר מכל כבוד רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל". ואם כן ברגע שהעם לא החשיבו את החכמים וכקטנים היו נדמים בעיניהם, על כרחך שזלזלו בכבודם כי זה גופא שמחשיבים אותו כקטן זה זלזול נורא כלפיו, וממילא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל והרי אין לנו סילוק שכינה גדול מזה שנחרב הבית.

דברים נפלאים מהנצי"ב זצ"ל

יש ירושלמי במסכת ראש השנה (פ"ב ה"ח) שאומר כך: רבי יוחנן אמר: אלפים מסבלים אין כתיב כאן אלא אלופינו מסבלים. בשעה שהגדולים מסבלים את הקטנים "אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו". רבן שמעון בן לקיש מסרס הדין קרייא, אלופים מסובלים אין כתיב כאן אלא אלופינו מסובלים, בשעה שהקטנים סובלים את הגדולים (פירש בקרבן העדה: בשעה שהקטנים שומעים לדברי הגדולים אין פרץ וכו') אין פרץ של מגיפה ואין יוצאת של מגיפה ואין צוחה של מגפה ברחובותינו.

ומבאר הנצי"ב זצ"ל בפירושו על שיר השירים (פ"ה, ב) דהענין מתבאר על פי מה דתנן במסכת אבות (פ"ה מ"א) דמגפה באה על חייבי מיתות שלא נמסרו לבית דין, והיינו משום שאין הקטנים נשמעין לגדולים, על כן אין בית דין יכולים לעשות ולענוש כפי התורה, הא בשעה שהקטנים נשמעין לגדולים אין פרץ של מגפה, היינו שאין הדור פרוץ להגיע לידי עבירות שראויים להתחייב מיתה, בשביל שיראת בית דין ועונשיהם על הדור, ע"ש.

ולענינינו אפשר לומר שעל ידי שהושוו קטן כגדול ממילא זה הביא אותם שלא לשמוע לחכמים ולכן היו ראויים לעונשים. ומצב זה הוא המצב של חורבן הבית.

כלל ישראל נמשלו לעוף

וראיתי להגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל (שיחות מוסר מאמר ס"א) שהביא את דברי המדרש רבה (ויקרא פי"א, ח): אמר ר"ע: נמשלו ישראל לעוף, מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפיים, כך ישראל אינם יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם. (ופירש שם בעץ יוסף: זקניהם: היינו תלמידי חכמים).

כלומר, כלל ישראל לא יכולין לעשות כלום בלא זקניהם כשם שהעוף אינו יכול להתקיים ולא לעשות כלום בלא כנפיים. יוצא שהמעלה שיש לכלל ישראל היא ה"זקנים", ומעלה זו היא עצם קיומם, שבלא זקנים לא זו בלבד שיאבדו את מעלתם על שאר האומות אלא גרועים הם מאומות העולם, ואינם יכולים לעשות מאומה.

אמנם מעלת ה"זקנים" קיימת רק אם ישראל כפופים ונשמעים לזקנים ונוהגים בהם כבוד, אבל ברגע שהושוו קטן כגדול אין בכח ה"זקנים" להועיל מאומה כיון שבטלה ח"ו השפעתם, ובלא זקנים אין ישראל יכולים לעשות דבר ואין להם קיום.

המשיך הגר"ח שמואלביץ זצ"ל ואמר - ונראה, שמשום כך חמור הוא עונשו של המורה הלכה בפני רבו, שאינו משום כבוד הרב בלבד, אלא שהוא מבטל את מעלת ה"זקנים" שיש לכלל ישראל, וממילא בטל כח השפעת הרב, ואם כן זה המצב הגרוע ביותר לכלל ישראל.

וזהו הגורם והמצב של חורבן הבית!

וזהו "כעם ככהן".

"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך"

בוא וראה מה שכותב המדרש שמואל זצ"ל בענין אמונת חכמים ונבין את זה כי הדבר נוגע גם לענינינו.

כתב בספר מדרש שמואל (אבות ו, ו): "באמונת חכמים. כלומר שיאמין בכל מה שיאמרו רבותינו ז"ל כאלו ניתנו למשה מסיני. ועל זה נאמר (שופטים יז, יא) "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" שאם לא יאמין אף בדבר אחד לא יתגלו לו רזי תורה, כי זה סופו שיעשה צדוקי כי עבירה גוררת עבירה".

ועל הפסוק (דברים יז, א) "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" פרש"י זצ"ל: "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל". היינו - אפילו מה שנראה בעיניך שהוא שמאל וחכמינו ז"ל אומרים שהוא ימין או להיפך, עליך לשמוע בקולם ואל תלך אחרי מראה עיניך.

"על ימין שהוא שמאל"

וראיתי מדייקים למה נקטה תורה בביטוי ימין ושמאל דוקא, ולא השתמשה בדוגמא של יום ולילה וכדומה? אך באמת התשובה היא פשוטה: כאשר אדם עומד מול פני חבירו הרי צד ימין של חבירו הוא גם צד שמאל שלו, וכן להפך, נמצא שהכל תלוי לאיזה כיוון האדם פונה. 

הוא הדין לגבי ה"דבר אשר יגידו לך", אם האדם היה עומד אל פני הכיוון הנכון, היה רואה בעיניו בדיוק את אותו דבר שחכמי התורה מורים עליו מדעתם, אלא שלפעמים הוא מזהה בטעות את הימין כשמאל משום שפניו אינם אל פני המציאות נכוחה.

גן המבוכה

בנותן טעם להביא בענין את משלו הנפלא של רבינו הרמח"ל זצ"ל בספרו מסילת ישרים (פרק ג) שיפתח לנו שער נוסף בהבנת הדברים וז"ל: "גן המבוכה", הוא הגן הנטוע לשחוק הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים, וביניהם שבילים רבים נבוכים ומעורבים, כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצע. ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה, ומהם משגים את האדם ומרחיקים אותו ממנה. ואמנם ההולך בין השבילים, הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, כי כולם שוים ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית, שהוא האכסדרה.

והנה העומד כבר על האכסדרה הוא רואה כל הדרכים לפניו, ומבחין בין האמיתיים והכוזבים, והוא יכול להזהיר את ההולכים בם, לומר להם: זה הדרך הנכון לכו בו! והנה מי שירצה להאמין לו הוא יגיע אל המקום המיועד, ומי שלא ירצה להאמין וירצה ללכת אחר ראות עיניו, ודאי שיישאר אובד ולא יגיע אליו.

כן הדבר הזה: מי שעדיין לא משל ביצרו, הוא בתוך השבילים לא יוכל להבחין ביניהם, אך המושלים ביצרם, שכבר הגיעו אל האכסדרה, שכבר יצאו מן השבילים וראוים כל הדרכים לעיניהם בברור, הם יכולים לייעץ למי שירצה לשמוע ואליהם צריכים אנו להאמין. עכת"ד.

אף אנו נאמר כן בגודל החובה על האדם להשתלם באמונת חכמים משום שרק אלו שכבר הגיעו אל האכסדרה וראייתם ברורה ובהירה מסוגלים לומר מה ואיך לעשות תוך שמכוונים הם אותנו אל הדרך המתוקנת אשר נלך בה.

אמנם כדי להגיע לזה צריכים לדעת את ההבדל בין המדרגות ובלי להשוות קטן כגדול.

רואים רבים מול יחיד שראייתו חדה

ראיתי פעם בספר דליות יחזקאל משל נפלא: קבוצה של אנשים ערכה תחרות כדי לקבוע מיהו בעל הראייה הטובה ביותר, הם הניחו לפניהם ציור של אגם שבתוכו היו עופות ומסביבו עצים וכו', וכך עמדו האנשים ממרחק והביטו אל הציור.

כל הקבוצה עמדה במרחק של מאה מטר מהציור, האדם הראשון שהביט בציור ראה רק עד מרחק של עשרים מטר ואמר שאינו מבחין במאומה והכל נראה בעיניו מטושטש, השני ראה ממרחק עד שלושים מטר, והשלישי ראה עד חמישים מטר וכו', אף אחד מהם לא היה מסוגל לראות את כל הפרטים שבתמונה במרחק של מאה מטרים.

לבסוף נמצא שם אדם שהצליח לראות את כל התמונה בבהירות גם במרחק הגדול של למעלה ממאה מטרים, מיד הוא הוכרז על ידם כהמנצח של התחרות, לעומתם טען אחד ממשתתפי התחרות: "אין זה צודק לומר שהוא ניצח את כולנו, שהרי רבים אנחנו ואם נצרף לחשבון חמישים מטר ועוד ארבעים ועוד שלושים וכו' הרי בסך הכל רואים אנו יחד למרחק יותר גדול ממנו".

כל הנוכחים פרצו לשמע הדברים בצחוק רועם ואמרו לו, אין זה ממין הטענה כלל, מפני שמאה אנשים שראייתם קלושה אינם דומים לאחד שראייתו מעולה, ואף אם נניח לרגע שכולם יתאמצו יחד בכדי להשקיף אל פני המרחק לעולם לא יגיעו לרמת הראייה של חד העין. 

ונראה שכן הם פני הדברים, כשחכם מחכמי ישראל קובע בראייתו ובהבנתו החדה תקנה או סייג וכדומה, אף שרבים הם האנשים האומרים בלבבם "איננו רואים בעיני רוחנו את מה שאותו גדול רואה" והיינו "כעם ככהן", אך, אף על כך מצווה התורה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" - אף שנראה בעיניך שמה שקבע החכם שהוא ימין, לדידך הוא שמאל, עליך להאמין במי שדעתו דעת תורה וראייתו חדה וברורה יותר.

 להבין דברי הראשונים זצ"ל נר לרגלינו

מענין לענין באותו ענין רציתי לדבר על החשיבות שיש בזה לבן תורה, להתייחס עם הערכה הנכונה כלפי רבותינו ז"ל. ויש לדעת שגם כדי להצליח בלימוד חייבים לדעת להעריך כראוי את רבותינו ז"ל, ועל ידי זה נדע שמה שהם אומרים היא האמת המוחלטת וצריכים אנו להטריח את עצמנו כדי להבין דברי קדשם. אבל אם ח"ו אחד משווה קטן כגדול וחושב שהוא גם כן נמצא באותה מדרגה שהם נמצאים, זה יגרום שאם לא יבין את דבריהם אז הוא לא יטרח ויעמול כדי להבין דבריהם, אלא יגיד פשט אחר או סברה אחרת ועי"ז יוכל ליפול בהרבה טעויות.

נקודה נוספת: בענין זה שלא להשוות קטן כגדול טמון בו יסוד גדול לאדם המשתוקק לעלות בתורה, ונבאר את הדברים. 

ההבנה בכל ענין שלומדים צריכה תמיד להתבסס על מימי תורתם של רבותינו הראשונים, זאת אפילו כשבסוגיא ישנה קושיא וללומד נראה לכאורה שתירוצם של רבותינו הראשונים זצ"ל דחוקים הם, ולכן נטייתו היא לומר תירוצים "חדשים" שהראשונים לא אמרו, ומתגנבת לו מחשבה בירכתי מחו "זה תירוץ יותר טוב ממה שהראשונים תירצו"... 

אבל האמת יורה דרכו: חשיבה מעין זו בטעות יסודה, כי עלינו להכיר את מקומנו בלי להשוות קטן כגדול, "כעם ככהן", ולדעת שאם אנו כבני אדם ראשונים כמלאכים, ויש להבין מדוע הם בחרו לומר את מה שאמרו ונמנעו מלנקוט בדרך אחרת, כי תורתם של ראשונים היא תורת אמת ללא כחל וסרק, ואף שבעיני המעיין הדברים נראים דחוקים.

משל - העיוור הממשש

הגאון בעל הבית הלוי זצ"ל המחיש את האמור במשל: אדם עיור הנמצא בגפו בבית גדול, וברצונו לצאת ממקום מושבו אל מחוץ לבית. מכיון שאין ביכולתו לראות ופשוט שאינו יכול לגשת ישירות אל פתח היציאה, ממשש הוא בידיו את קירות הבית למצוא את הפתח. והנה אחר מישושים רבים מצא הוא בקיר מקירות הבית מקום רחב הפתוח לרווחה, שמח עד למאד בלבו "הנה מצאתי את הדרך החוצה, בעוד רגע אהיה בחוץ"...

נכנס והלך הוא דרך אותו פתח, לאחר צעדים מספר מצא את עצמו מגיע למרתף סתום אשר אין בו כל מוצא, חזר שוב על צעדיו ושוב מישש בקירות הבית עד שהגיע למקום אחר הפתוח לרווחה, חשב בלבו "כעת מצאתי את הפתח, כהרף עין אצא לאויר העולם", אך שמחתו התבררה כמוקדמת, הפתח הוביל ישר אל תוך לוע התנור...

המחזה נשנה שוב ושוב, עד שנחלץ לעזרתו אדם פיקח, ובעיניו הרואות והפקוחות הביט נכוחה וראה מיד להיכן מובילים הפתחים, הוא לא התרשם כלל ועיקר מאותם פתחים רחבים המוליכים לשום מקום, עד שמצא הוא סדק צר ודחוק באחת מפינות הבית ומשם הוביל את העיוור בידיו ונדחקו הם ויצאו לאויר העולם בהיות שם הדרך היחידה שיכולים לצאת מהבית... 

הבית הלוי זצ"ל משלים את הנמשל: הראשונים, עינם היתה פקוחה וצופיה למרחוק, ולבם היה פתוח כאולם, ואם נמנעו מלומר סברא מסויימת אין זה אלא כי ידעו והבינו שאף שהסברא נראית מבריקה ונוצצת ממבט ראשון, בסופה היא נסתרת מהיכן שהוא, והקושיא תשאר בעינה, כי זאת האמת: אין אפשרות אחרת אלא ליישב באותו דוחק שכתבו הם במשנתם.

המכיר את מקומו - רוחש כבוד לדברי רבותינו ז"ל

הגמרא במסכת שבת (דף קיב:) אומרת: "אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים".

וראה במסכת עירובין (דף נג.): "אמר רבי יוחנן: ליבם של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סידקית".

הרי לנו מהו ההבדל התהומי הפרוש בין דורות הראשונים לדורות האחרונים, וק"ו בן בנו של ק"ו לדור יתום כשלנו.

מעשה עם הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל

סיפר הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל על רבו הגר"ח מבריסק זצ"ל, שפעם אחת בעת שישב עם תלמידיו שאל אחד מהם: מה יהא אם כעת כמו שאנו יושבים יכנס ויבוא לכאן דוד המלך ע"ה בכבודו ובעצמו? ענה הגר"ח זצ"ל: היינו נשרפים מקדושתו!

הרי לנו איך שהכיר הגר"ח זצ"ל את המעלות השונות, וידע שלדבר על דוד המלך ע"ה זה לא נוגע לנו כלל!

עלינו לשנן זאת לעצמנו, בכדי שנחשיב ונוקיר את דברי רבותינו הראשונים, וניזהר עד למאוד לא להתבטא כלפיהם בנימת זלזול, כמו היינו חכמים כמותם ח"ו.

ניתן לראות הנהגה זו אצל גדולי כל הדורות, הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל כאשר הוא מקשה על דברי הפני יהושע זצ"ל הוא מקדים "עפר אני תחת כפות רגליו". ומי לנו גדול מהגאון רעק"א זצ"ל. ויעויין בשו"ת (קמא סימן נה) כמה הצטער אותו גאון וצדיק זצ"ל על שדברו נגד רבותינו הראשונים. ואחרי שכתב לשואל דברי תוכחה בענין, הוא מסיים מכתבו בזה"ל: "והיה אם יקח אמרי ויצפנם בלבו לעד ולמשמרת, אז אחתום עצמי אוהבו ומכבדו"...

"זה לא שייך אלי, זה שייך לגדולי הדור"

ומן המפורסמות הוא איך שהרבה מגדולי ישראל, כשהיו נשאלים בדבר הלכה, שלחו את השואלים למורה הוראה מובהק או לחכם הבקי באותו תחום שנשאלו ולא נהגו למהר להשיב. וכן הרבה פעמים היו עונים כהאי לישנא: זה לא שייך אלי, זה שייך לגדולי הדור... 

מכאן רואים איך שגדולי עולם זצ"ל ידעו להבחין בין המעלות בלי לערב בתחומין, ומאידך אנו קטני הקומה אל לנו לקפוץ כהדיוט להשיב ולהורות בכל שאלה הלכתית העולה על השולחן, שהרי כח ההוראה אינו מסור לכל. וצריכים לדעת להבדיל בלי להיות "כעם ככהן".

אחד מהתועליות שיש לנו מהספר "שם הגדולים"

לסיום הנני רוצה להזכיר כאן מה ששמעתי לפני שנים רבות ממו"ר הגאון רבי יעקב בן-נאים שליט"א.

ידוע בשער בת רבים שהגאון הרב חיד"א זצ"ל חיבר הרבה ספרים בחייו. אחד מספריו נקרא "שם הגדולים", הוא מחלק את ספרו לשתי חלקים "מערכת גדולים" ו"מערכת ספרים" ובהם הוא מאריך לכתוב סדר זמנים בחיי גדולי עולם וסדר תולדות חבוריהם ושנות דפוס ספריהם, למען הרים מכשול מדרך הוגי התורה כדי שהחכמים יזהרו בדבריהם ואל יבהלו ברוחם להקשות ולהשיב מגדול על גדול ומספר אל ספר, ואל יצאו לריב מהר בטרם ידעו דין קדימה ואיחור בסדר זמנים.

ואמר מו"ר שליט"א שכל בן תורה חייב ללמוד ספרים אלו כדי שיוכל לדעת מי היה חי לפני מי, וכן כדי שלא לסתור דברי הראשון מקושית אחרון וכדומה, וממילא על ידי כל זה נדע גם להעריך אותם כל אחד בכבוד הראוי לו.

היוצא לנו מכל הנתבאר עד כאן הוא שמי שידע להעריך את החכמים ואת הגדולים עם הערכה נכונה, הוא האיש אשר יוכל לקבל מכולם תועלת וידע להדריך חייו על פיהם ולא להיות שופט לעצמו, ועל ידי שנתקן דבר זה ממילא יוסר הסיבה שבגללה נחרב הבית, על ש"הושוו קטן כגדול", ואם כן נזכה לראות בקרוב בבנין הבית בב"א. 

- - - שאלות ותשובות - - -