מנהיגות - חלק ב - מנהיגות? לכל אחד! | הרב אמנון יצחק

נציב יום: לעילוי נשמת יפה בת חנה מנוחתה עדן.

'מנהיגות' חלק ב.

מנהיגות

מהדברים הללו, אנו למדים יסוד עמוק: התכונה היסודית ביותר הנדרשת מה'חסיד' – היא: מנהיגות!!!

אנשים רבים מן הסתם עשויים להתפלא: "מנהיגות?! לכל אחד? מאן דכר שמיה? אני בסך הכל מוכר אבטיחים בשוק?"... הם משוכנעים, שהנושא כלל אינו שייך אליהם, אלא למנהיגי מדינות, מנהיגי קהילות, בעלי חברות, או להבדיל, לאדמו"רים, רבנים גדולים, ראשי ישיבות.

אבל לומדים מה'כוזרי': שזוהי טעות!

כן! כן, כן! גם אם אתה יהודי פשוט, והינך נידח בקצה העולם, אתה חייב להיות 'מנהיג'! היכולת הזו חיונית לכל אחד ואחד, הן ברובד האישי – בכדי להשפיע ולהוביל את הכוחות והיכולות לעבר היעדים הרוחניים שלמענם הגעת לעולם; הן ברובד המשפחתי – להוביל את בני המשפחה כולם לעבר היעדים הרוחניים; והן ברובד הציבורי – של כל המכרים, חברים וידידים וכל עם ישראל כי 'ישראל ערבים זה לזה' להוביל את כולם לעבודת ה'. 

וזה באמת לומדים: ממה שכתוב שהאדם הוא דיין בעצם לעצמו. הרי כל רגע יש לך שיקול דעת: 'כן לעשות, לא לעשות, מותר? אסור? לא?' אז אתה צריך להיות דיין. דיין זה אחד שלמד את הכל בשביל לדון. לא תמיד נמצא לידך רב שאתה יכול כל רגע לשאול אותו בכל החלטה. אז זאת אומרת, אתה צריך להיות מנהיג – להנהיג את עצמך בדרך המשפט והצדק, ולא חלילה ליפול.

על כן, מי שמתעטף באיצטלא של 'ענווה', ומחליט: 'שמנהיגות לא שייכת אליו! בכל רובד שהוא' – הוא אומר בעצם: שהוא לא מעוניין בתפקיד שיעדו לו מן השמים כשהגיע לעולם.

עכשיו נרחיב קצת את הדברים.

המנהיגות האישית

ראשית, על האדם להיות 'מנהיג אישי' כדי להוציא את כוחותיו, יכולותיו וכשרונותיו מהכוח אל הפועל, להתעלות במעלות התורה והיראה, לממש את היעוד למענו הגיע לעולם הזה. ככתוב (דברים ל יט-כ): "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ".

אז על האדם הוטלה משימה מנהיגותית: להילחם ולהכריע בין הקולות הפנימיים שנמצאים בתוכו; חלק מהם – הינם קולות של הנשמה הא-לוקית, של היצר הטוב שבו, חלק אחר – זה הקולות של הגוף הגשמי ותאוותיו והיצר הרע שבו. ועל האדם להיות מנהיג – להילחם ולהכריע בין קולם של הגוף ותאוותיו – לבין קולה של הנשמה הטהורה שיודעת בדיוק מה עליה לעשות כדי לעלות במעלות התורה והיראה...

ראיה לדברים הללו אנחנו מוצאים בדברי הרמב"ם. שפותח את 'הלכות מלכים' הכותרת היא: 'הלכות מלכים ומלחמותיהם'. הרמב"ם בוחר לשלב את תפקיד המלך בכותרת הפרק – כ'לוחם' ללמדנו: שמצב הלחימה הינו מהותי במידת ה'מלכות'! מלך תמיד מתמודד, כשיטת חיים.

ויש שני מישורים להתמודדות: יש המאבק הפנימי ויש החיצוני.

המאבק הפנימי – כנגד כוחות הגוף, כנגד היצרים המנסים להשפיע על הכרת האדם, ולמנוע ממנו לפעול בהתאם לאמת התורנית. וכך ביארו חז"ל את התואר של 'מושל': "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים" (במדבר כא כז) – אלו המושלים ביצרים (ב"ב עח:) ועוד אמרו (אבות ב): "איזהו גיבור – הכובש את יצרו". ואף הנזיר, השולט בתאוותיו – קרוי על שם ה'נזר' –כתר מלכות! אז זה המאבק הפנימי.

המאבק החיצוני – כנגד כל מערער ומתנגד. על האדם להיות חזק דיו לא להיכנע לכוחות הסביבה הטבעיים והאנושיים, ולהיות כאברהם אבינו המכונה "אברהם העברי" – משום ש"כל העולם עמד מעבר אחד והוא עמד מן העבר השני" (בר"ר מב ח). "מלכותא לא הדרא בה" המלכות לא חוזרת בה. "אי אמר מלכא: 'עקרנא טורי!' – עקר טורי" (ב"ב ג:) אם הוא אומר: 'נעקור את ההר!' – עוקרים את ההר. מה שאומר, יוצא מפיו – מקיים. כלומר, מלך 'עוקר הרים'. מלך 'עז כנמר' שומר על יציבות גם כאשר תנאי החיים משתנים. וחכמים אמרו (סנהדרין צב:): "אפילו בשעת סכנה אל ישנה אדם עצמו מן הרבנות שלו" אדם צריך לוודא שגורמי חוץ לא יכניעו את רוחו או לשנות את מסלולו הרוחני.

אז זאת אומרת, אפילו אם יש סכנה – "אל ישנה מן הרבנות" פרושו של דבר: תשאר במקומך יציב, כמות שאתה, כאילו אין סכנה, לא משנים בשעת הסכנה מן הרבנות שלו.

משום כך, 'אדם המעלה' נחשב ל'מנהיג' ול'מלך' על עצמו, כמו שאומרת הגמרא במסכת נדרים (לב:): "אמר רבי בר אבא: "מאי דכתיב: "עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט"? עִיר קְטַנָּה – זה הגוף, וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט – אלו אברים, "וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ" – זה יצר הרע, "וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים" – אלו עוונות, "וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם" – זה יצר הטוב, "וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ" – זו תשובה ומעשים טובים" (קהלת ט יד-טו).

אותו אויב מר של האדם קרוי (קהלת ד יג): "מֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל"! בכדי לנצח 'מלך' –צריך האדם להיות בעצמו מלך! זה מה שאמרו חז"ל (גיטין סב.): "מאן מלכי? – רבנן!" מי הם המלכים? החכמים. ומה נפלאו דברי האבן עזרא (במדבר ו ז) שכתב: "דע כי כל בני אדם עבדי תאוות העולם, והמלך האמיתי, שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, זה כל מי שהוא חופשי מן התאוות!". זה מלך – ששולט על גופו.

'פה נטמן...'

את הסיפור הבא סיפר הגאון רבי אייזיק שֶׁר ראש ישיבת 'סלבודקה' והוא ימחיש לנו היטב: כיצד ניתן להגיע באמצעות מנהיגות ומלכות האדם על עצמו! וכך סיפר:

"כשהייתי בחור, למדתי בישיבת סלבודקא, אצל הסבא רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, מי שהיה ברבות הימים לחמי. באחד הימים, נעמד עמי הסבא בחלון הישיבה, ושאל אותי: 'מה אתה רואה?'

" 'אני רואה רחוב מלא באנשים שהולכים מהכא להתם, מהתם להכא, זה לתלמודו וזה למסחרו!' כך השבתי, 

אבל הסבא לא קיבל את התשובה. אמר: 'אינך רואה טוב... אני רואה פה בית קברות!'

"עמדתי נדהם, משתומם, והסבא חייך. אמר: 'הבט!... אתה רואה את האיש הזה שם? זה איש חכם מאוד, בעל כישורים יוצאים מן הכלל. הוא יכול להיות ראש ישיבה גדול מאוד, ולהאיר את העולם בתורתו. אבל במקום זה, הוא בחר להיות פרופסור גדול ומפורסם! אתה רואה אדם, אבל אני רואה מצבה שמתהלכת ועליה כתוב: 'פה נטמן ראש הישיבה הגאון הגדול, בעל המוח החריף, שהעמיד תלמידים הרבה!'...

"הסבא הצביע על עוד דמות: 'תראה את האיש הזה. מדובר באדם מלא עוצמה, בעל רגשות מעודנים ועוצמתיים שיכול היה להגיע למדרגות צדיק נפלא ועובד ה' נשגב. יכול היה למלא תפקיד של משגיח בישיבה או משפיע, רבי או אדמו"ר, ולהשפיע לדורות על העולם כולו! במקום זאת, הוא בחר להשקיע את יכולותיו בפריטה על מיתרי כינור, ולהתפרנס מכך!'. הוא הפך להיות כנר...

" 'גם במקרה הזה, אני רואה לפני מצבה, גדושה בתארים: 'הצדיק הנשגב, עובד ה' מופלא, המשגיח או הרבי שהעמיד תלמידים הרבה, האי שופרא דבלי בעפרא!'.... אתה מבין?' סיים הסבא: 'כל הרחוב הזה הוא בית קברות אחד גדול!!!' וכך המשיך הסבא בהתלהבות כשדוק של עצב בעיניו: 'אתה יודע מה ההבדל בין בית הקברות שמחוץ לעיר, לבית הקברות שמולנו עכשיו ברחוב?

"ההבדל הראשון, ניכר לעין: שם יש שקט, וכאן הכל תוסס... שם, מחוץ לעיר, המצבות שוקטות, דוממות, אפופות שמיכה עבה של דומיית מוות; ואילו כאן – מדובר בבית קברות פעיל ותוסס, עשרות ומאות ואלפי מצבות מלאות בתנועה ורעש, גועשות וסוערות, הולכות ונוסעות לבית עולמם... ואחרי הכל, מצבות!!! כן, כן... מצבות מהלכות!!! ברחוב מסתובבים המון אנשים עם מצבות עליהם!...

" 'אולם ההבדל המהותי יותר הוא' המשיך הסבא במוסר הנוקב: 'שם בבית הקברות – ה'חברא קדישא' הם קוברים את האדם והם בונים מצבות על קברו... וכאן, בבית הקברות של החיים – האדם עושה את זה לעצמו!!!'..." - הוא קובר את עצמו...

ואכן, כבר כתבו בספרים הקדושים לבאר את תפילת הכהן גדול בצאתו מבית קדשי הקדשים ביום הכיפורים, שעל אנשים השרון היה אומר: "יהי רצון שלא יהיו בתיהם קבריהם", דהיינו: מרוב השפע שיש להם – שלא יתקיים בהם הפסוק "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב טו) עד שבתיהם המשופעים כל טוב יהיו בבחינת המצבה שלהם!

איום ונורא!!!...

ובכן, זה תפקידה של המנהיגות האישית: להוציא מן הכח אל הפועל את היכולות והכשרונות של האדם, להוביל אותו להתעלות במעלות התורה והיראה עד שיִקַרֵא 'איש המעלה!' כפי שהוא יכול ונועד להיות כך!

אמרנו, שכך ישאלו כל אדם: 'מה עשית בעולמך?' וידונו אותו: 'לפי מה שהוא'; לפי מה שהוא, מה שהנשמה ירדה, עם היעוד שלה. ככה ידונו אותו. לא לפי מה שהוא הגיע ובא – אלא לפי מה שהוא. אם מתוך מאה אחוז הוא נתן עשרה אחוזים, ידונו אותו: 'איפה התשעים אחוז, שהיית חייב לשנות את העולם כולו?'

מנהיגות משפחתית

עד כאן עסקנו ב'מנהיגות אישית', אבל אמרנו שלמנהיגות יש גם רבדים נוספים ועכשיו נעבור לרובד המנהיגות בהיבט המשפחתי.

הרובד הזה כולל את בני ביתו של האדם וילדיו, שהם האוצרות היקרים ביותר שיש לו. אלה האוצרות שיכולים להכריע את גורלו הנצחי, שהרי 'ברא מזכה אבא' (עי' סנהדרין קד.) אם השקעת בילדים, הם יזכו אותך בעולמות העליונים. האוצרות האלה מושפעים על ידי האדם באופן ישיר או עקיף. הוא זה שנבחר להנהיג אותם אל עבר יעודם וגדלותם הרוחנית (ותסתכלו בשו"ע יורה דעה סימן רמה).

ההיבט המשפחתי הזה לא כולל רק את בניו ומשפחתו הקרובה, זה כולל גם את תלמידיו, שהרי אמרו חז"ל במסכת סנהדרין (יט:): "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: "כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". וכתב בסמ"ג (חלק מצות עשה, מצוה יב): "כשם שחייב אדם ללמד את בנו תורה כך חייב ללמד בן בנו שנאמר (דברים ד,ט): "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ (קידושין ל, א), ולא לבנו ולבן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם מישראל ללמד תורה לכל התלמידים שנאמר (דברים ו, ז): וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, ותניא בספרי (ואתחנן): "אלו התלמידים שהתלמידים קרוים 'בנים' שנאמר (מלכים ב-ב, ג) וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים". והכוונה תלמידיהם.

יסוד כל עולם החינוך היהודי – הוא בין הורה לילדיו ובין רב לתלמידיו: זה לפתח ולהעצים כל אחד ואחד לפי מהותו ודרכו, לפי כשרונותיו ויכולותיו, כמו שאמר שלמה המלך (משלי כב ו): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". ובכך הם יתפתחו ויתעלו עד שבעצמם יהיו מנהיגים, שכל אחד מהם כפי יכולותיו וכשרונותיו יוכל להתמודד ולנתב את דרכו בין גלי הים הסוערים הם ניסיונות החיים, ולהתעלות במעלות התורה והיראה לפי דרכו.

סיפור נורא אודות הרב יצחק לורינץ:

בשנת תשמ', כשזכתה ארץ ישראל בביקור כבוד של זקן ראשי הישיבות בארה"ב, הרה"ג ר' יעקב קמנצקי. זכיתי לבקר אותו יחד עם ידידי ר' חיים לייב אויערבאך. אחר ששוחח עמנו בדברי תורה, שיתף אותנו ברשמים מביקוריו בהיכלי הישיבות בארץ הקודש.

ר' יעקב תיאר את רשמי הביקור באחת הישיבות המפורסמות שנפתחו באותה תקופה בירושלים – רשמים שמהווים יסוד חינוכי ממדרגה ראשונה. וכך אמר:

"לאחר שסיימתי למסור שיעור, שאל אותי ראש הישיבה: 'מה דעתי על תלמידיו?' 

פתחתי בשבח על רמתם הגבוהה שנתגלתה מתוך השאלות במהלך השיעור, אולם הרגשתי שאסור לי להתאפק מלהוכיח אותו באהבה גלויה. אמרתי לו: 'ביקרתי בשיבות בארץ, הכרתי ישיבות רבות בליטא ובארצות הברית. אבל מראה כמו בישיבתך מעולם לא ראיתי! ישיבה שאין בה ראש ישיבה – ותלמידים, אלא מאות העתקים זעירים של ראש ישיבה! אין כאן ראש ישיבה ותלמידיו, אלא ראש ישיבה גדול והרבה הרבה העתקים קטנים שלו!'

" 'ומה רע בכך?' הקשה ראש הישיבה, 

ואני הסברתי לו: 'כש'הסבא' החליט: 'לייסד את הישיבה בסלבודקה' הוא ביקש הדרכה ממחולל תנועת המוסר, מרנא רבי ישראל סלנטר. 

ושאלתו היתה: 'על איזה יסודות יש להשתית את הישיבה החדשה?' 

אולם רבי ישראל, התמקד ביסוד אחד ויחיד הכולל הכל, וכך הוא סיכם זאת במשפט ממצה אחד: 'תפקידו של ראש ישיבה הינו: "לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים!" (ישעיה נז טו)'.

"רבי ישראל! גדול חכמי הנפש, הגדיר במילים ספורות כי תפקידו העיקרי של ראש ישיבה: להעניק לכל תלמיד את הכלים להתפתח לפי שורשיו, לפי טיבו, לפי טבעו. לְהַחֲיוֹת אותו, לרומם את כוחותיו ויכולותיו שלו 'לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים' לכל צעיר ישנם רגעי משבר, שתמיד הוא מתחיל לחשוב שוב פעם על דרכו, והם עלולים להשפיל את רוחו ולדכא את צמיחתו. בא רבי ישראל והעמיד אותם על אחת: 'לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים!' זאת אומרת, ראש ישיבה צריך להכשיר הקרקע בפני כל תלמיד, הוא צריך גם למוסס את המוקשים בדרך, וגם להיות מלאך שמכה על קדקדו ואומר לו: 'גדל'! זו סלובדקה שבנויה על 'גדלות האדם'! כולם גדולים, אבל צריך לרומם אותם מאיפה שהם נמצאים.

"הוספתי ואמרתי לו: 'מבחן המציאות מוכיח. סלבודקה זכתה להצמיח גדולי תורה, אבל כל אחד מהם גדל לפי מהותו ויחודיותו. כל אחד שונה מחברו, באישיותו ואפילו בדרך לימודו. אתה מוצא דמיון רב ביני ובין מרן הרב שך?! הלא שנינו חניכי אסכולת סלבודקה, אבל כל אחד גדל בצורתו שלו! התלמידים שלך נפלאים... אבל הם דומים בעיני לנעלים שיוצאות מהמפעל, למַעֵט הבדלים קלים במידה ובצבע – יש להם תבנית אחת'".

זוהי גם תפקידה של המנהיגות המשפחתית: לפתח ולהעצים את יכולותיהם של בני הבית והילדים, בכדי שיעלו ויתעלו במעלות התורה והיראה, כל אחד לפי יכולותיו וכשרונותיו הוא! עד שיהיו מנהיגים בעצמם!

על ההורים להחדיר בילדיהם: את עוז הרוח להילחם במלחמת היהדות נגד יצר הרע על שלל התחפושות שלו בכל התחומים! על ההורים להנחיל להם: את ההשראה, את האושר והשמחה, שיש בעבודת ה' ובהתגברות על היצר הרע! וגם להטמיע בהם את הגאווה היהודית: 'וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'' (דברי הימים-ב יז ו) שיוכלו להחזיק בדרך היהדות נגד כל נסיונות הדור המבולבל והמסוכן שלנו!

וכל זה מדובר כמובן שההורים הם דוגמא והם מקיימים בעצמם את מה שהם מנחילים לילדיהם.

מנהיגות ציבורית

מכאן אנחנו עוברים לרובד השלישי זה 'מנהיגות ציבורית'.

כל אדם משפיע על חבריו, ידידיו ומכריו, ועל כל יהודי באשר הוא... ומטבע הדברים, גם הוא מושפע מהם. היהדות בנויה באופן של קיבוץ עם: 'כאיש אחד בלב אחד' בכל חלקי החיים כולנו קשורים זה לזה; הן מבחינת משפחה, חברה, בית הכנסת, ישיבה, קהילה, חסידות, וכיוצא בזה. לכן, כל אדם, בין אם ירצה ובין אם לא, מהווה מנהיג שמשפיע ומושפע מאחרים. משכך, יש לכל אחד אחריות על כל מה שקורה בכלל ישראל, מדין 'ערבות' שקיבלנו על עצמנו במעמד הר סיני.

את השם: 'רבי שלמה הופמן' – אין צורך להכיר לרבים וטובים מעולם התורה בכלל, ותושבי בית וגן בפרט. הוא היה מדמויות ההוד של עולם התורה, מפארי ישיבת 'חברון', הוא סירב לשמש 'משגיח' למרות הפצרות מרובות, ונחשב בעיני רבים: לגדול תלמידיו של רבי אייזיק שר ראש ישיבת סלבודקה. בבחרותו אף זכה לינוק מאוצרותיו של רבי שלומק'ה מזוויעהל זתע"א, כאשר ישן בביתו שבשכונת בית ישראל בלילות, בשובו מעמלו בתורה בישיבת חברון שב'גאולה'.

במשך עשרות שנים, נחשב רבי שלמה ל'המבין' בה"א הידיעה, בכל הנוגע לנבכי נפשם של בחורים צעירים ומבוגרים בעולם הישיבות. גדולי המשגיחים וראשי הישיבות היו מתייעצים אתו רבות בשאלות חינוכיות מורכבות ובטיפול במקרים מסובכים, וראו בו את המילה האחרונה בתחומים עדינים וחשובים אלו.

רבי שלמה הופמן היה מספר בהתרפקות על המחזות הרבים שראה, והקניינים הנשגבים שזכה לקנות מרבותיו במהלך חייו.

הנה לפנינו אחד הסיפורים שנהג לספר רבות:

"ערב אחד, כשחזרתי מבית תלמודי בישיבת חברון, הגעתי לביתו של הרה"ק רבי שלומק'ה מזוויעהל – וקרא לי הרבי ואמר לי: 'אנא, היכנס לחדרי ושב ליד השולחן. ניצבת שם ערימה גבוהה של 'קויטלא'ך' (זה פתקאות עם בקשות לברכה). ביקשתי ממך, כי תקראם אחד אחד!'...

"מבלי להבין על מה ולמה, עשיתי בדיוק מה שהתבקשתי. נכנסתי אל הקודש פנימה, התיישבתי על כסא האדמו"ר, והחילותי לקרוא את הפתקאות בסקרנות...

"הפתקאות הקטנות הכילו סיפורי חיים קורעי לב! נדמה היה שכל הצרות, היגון והאנחות, התקפלו לתוך ערימת פתקים דוממת זו. מאחורי כל פתקה – לב יהודי קרוע ומדמם.

"פתחתי את הפתק הראשון: קראתי על יהודי קשה יום! שתי בנותיו טרם מצאו זיווגן, ואניצי שיער לבן כבר מבצבצים ברקותיהן... פתחתי קויט'ל שני: התוודעתי לתלאות רבות של יהודי שקיפח פרנסתו, כשחובות ונושים קשים משתרגים על צווארו... המשכתי לפתקה השלישית: כתב ידו של חולה המגולל יסוריו המרים ומבקש מזור למחלתו הקשה וחשוכת המרפא...! את הפתק הזה קראתי עד האמצע והנחתי מידי, כשבליבי פושט עצב ויגון על רוב הצרות והאסונות התכופים האופפים את באי העולם...

"לא הייתי מסוגל להמשיך. אוי! כמה אפשר?!

"בעוד אני מנסה לעכל את ים המצוקות והמשברים שנגלה לעיני, שב הרבי הביתה ושאל אותי: 'האם כיליתי לקרוא את כל ערימת הקויטל'ך' 

החוויתי בידי על שלוש פתקאות שפתחתי ותו לא...

" 'מדוע לא קראת הכל?' הקשה הרבי, 

ואני השבתי בדכדוך: 'הרי זה כל כך נורא! איך אפשר להכיל כל כך הרבה צער וכאב?!'

"הרבי לא הסכים לקבל את הצטדקותי והלין כנגדי: 'האם רק עלי מוטל להיות שרוי בזה?!'...

"רבי שולמק'ה העביר לי את המסר לכל החיים! הוא לימד אותי: שכל אחד יכול, וכל אחד חייב, לקרוא את הקויטלאך של יהודים ולעזור להם!" זה לא מוטל רק על רבי, זה מוטל על כולם!

"ואכן לימים" אמר הרבי מספינקא, רבי יעקב יוסף (ספינקא דונולו בני ברק): "כי רבי שלומק'ה מזוויעהל הוא שהפך את רבי שלמה הופמן - לרופא הנפשות המפורסם מבית וגן... עם קריאת הקויטלאך!"

אולם כפי שהורה רבי שולמק'ה לרב הופמן: 'אין זה תפקידם של יחידים...' זה תפקידו של ירימי, ואמזלג וברדה. זוהי המנהיגות הציבורית המוטלת על כל יחיד ויחיד: לעזור ולדאוג איש לרעהו! "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק!" (ישעיה מא ו).

המשך יבוא...