הביטול אינו סתירה למעשים | הרב אמנון יצחק

נציב יום: לרפואת צביקה יהודה בן חוטא - יקום ממיטת חוליו ויחלים מניתוח לב פתוח וכל מחלותיו עם כלל חולי עמו ישראל יעברו אל קלאוס שוואב - ימח שמו וזכרו מהרה אמן.

אנחנו ממשיכים בענין הביטול והיום אנחנו לומדים: שהביטול אינו סתירה למעשים.

הביטול בלב חיב להיות יחד עם עבודה בפועל. אבל צריך להזהר לא לפול לידי הקליפה 

שאומרת: 'אם ככה? ממילא הכל זה רק השי"ת. אז מה יש לי לפעול?!'. 

לא כן הדבר. אלא צריך לקחת את שני (2) הצדדים יחדיו; מצד אחד (1) אנחנו צריכים לחיות בביטול עצום להשי"ת, לזכור: שהכל זה השי"ת – הוא הפועל והוא העושה האמיתי. מצד שני (2), צריך לדעת: שהשי"ת נתן בידינו שליחות: לפעול ולעשות. וחובתנו לעמול.

אז יש פה שני צדדים: גם להתבטל וגם לפעול. ושניהם אמת כשהם יחדיו. כי מצד אחד, אם האדם עושה לעיקר את החלק שלו – לפעול – ומתיחס בעיקר לעבודה המעשית של הנברא – זה גם לא טוב; הוא מחטיא את המטרה. יכול לפול לבלבול, לגאווה, לעצבות, לדאגה, לכעס. זאת אומרת, אם הוא מצליח – הוא יתלה בעצמו, אם הוא לא מצליח – הוא ידאג ויכעס. זה אם הוא מסתכל רק על צד אחד: שהוא צריך לפעול.

אמנם מצד שני, אם אדם לא יעשה כלום, אלא רק יתבטל ויאמר: 'הכל זה רק השי"ת' – גם זו אינה התכלית. כי: "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ" (ישעיה מה יח) אנחנו לא רובוטים. השי"ת ציוונו: לפעול בעולם. אז הדרך הישרה היא להתחיל כל דבר עם הרגשה של ביטול מתוך ההכרה: שהשי"ת זה הכל והאדם בעצם כלום, כי רצון ה' יצא תמיד בין מצדיקים בין מרשעים, בכל מקרה, כמו שהוא ברא את העולם ברצונו. אבל לנו נתנה הבחירה: לבחור בטוב ולפעול. וההצלחה - זה בידו. או אי ההצלחה. זה הוא קובע לא אנחנו. בידינו לבחור. בידינו לפעול. אבל גמר המלאכה, כמו שאומרים – זה השי"ת. אז ממילא אין לנו לתלות בעצמנו שום דבר לאחר מעשה. רק דבר אחד: שבחרנו בטוב ופעלנו. וה' עשה את השאר.

ואחרי שמרגיש את הביטול, יכנס לפעול ולעשות כל מה שיוכל בכל בכוחו למען כבוד השי"ת, כשהוא זוכר כל הזמן: שלא הוא העושה, אלא הוא רק שליח. כי איך אתה יכול לעשות משהו אם אתה לא חי ומי נותן לך חיות כל רגע, מי מזרים בך? מי נותן לך את המחשבה שאתה יכול לחשוב בכלל? מי נותן לך את היכולות בכלל לזוז ולנוע ולעשות? זה הכל השי"ת! ואנחנו השליחים.

וכשמסיים לעשות – צריך לחזור להרגשה של ביטול גמורה בבחינת: "לָאֵ-ל גֹּמֵר עָלָי" (תהילים נז, ג) מי גומר את כל דבר שאני עושה? הא-ל "לָאֵ-ל גֹּמֵר עָלָי" ויזכור: שאפילו בחיצוניות נראה שהוא עשה, כי עשינו פעולה אנחנו עשינו פעולה כאילו, אבל באמת השי"ת הוא העושה האמיתי.

והסימן לזה: כמה הוא הצליח בפועל. לדוגמא, בענין תפילה. מצד אחד להיות בְּיֵּשׁוּת של קדושה, להתחזק ולבקש לפעול רחמים בשביל כל ישראל גם ברוחניות וגשמיות 

ולא יגיד: 'מי אני שאתפלל על כלל ישראל ואני אבקש בשבילם?!'. 

צריך לעשות זאת. אבל מצד שני יהיה מלא ביטול וידע: שרק ה' עושה. אתה יכול להתפלל, נכון. מי עושה בסוף? וה' עושה את הכי טוב.

מה הסימן? אם ח"ו יש לו מחיצות ועיכובים ומניעות והוא לא רואה שהתפילה שלו נענתה – האם יהיה מלא ביטול ושמחה ויאמין: שבוודאי תפילתו נשמעה ופעלה? אלא שלא יודעים חשבונות שמים למה לא התמלאה בקשתו? 

זאת אומרת, יכולה להיות מציאות שבאמת הבקשה שלו התקבלה והיא לא נענתה בפועל.

למה היא לא נענתה בפועל? כי יש סיבות לקב"ה הידועות לפניו למה כרגע היא לא יכולה להתקבל. אבל זה לא אומר שהיא נדחתה. 

אתה שולח למשרד ממשלתי, נגיד, משהו ואתה מבקש נגיד משהו והם לא עונים לך חודש-חודשים (30-60 יום) ופתאום זה מגיע. למה? מכל מיני סיבות. אבל זה לא אומר שלא התקבלה הבקשה מזה שאתה לא מקבל תגובה מידית.

אז לכן הסימן לזה: שלא ישנה לו כמה הוא הצליח בפועל: 'אני עשיתי את שלי. אני התפללתי בשביל כלל ישראל, אני עשיתי הכל' וכולי וכולי. הצליח, לא הצליח, מה זה משנה? מה אני נדרשתי? אני נדרשתי לעשות את הראוי והרצוי. 

כשאדם חי את האמת: שהשי"ת הוא העושה האמיתי, אז אם עשיתי כפי יכולתי, בעצם השלמתי את שליחותי. והתוצאה בפועל ממילא היא רק שייכת לקב"ה והוא יחליט מתי ישלים את הענין על הצד הכי טוב. אם כן ואם לא ורק הוא יודע מה טוב באמת. 

דברים פשוטים! רק צריך לתרגל אותם במחשבה.

אז בואו נתן דוגמאות; בתחילת העבודה שלנו שאנחנו רוצים להגיע לביטול, כמו שסיימנו את הדרשה הקודמת שמשה רבינו היה בביטול גמור לקב"ה, שאמר: "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז ז) ביטול גמור-גמור-גמור. אז בתחילת העבודה צריך להתבטל לגמרי לפני השי"ת ולהתבונן: שאין שום מציאות בעולם, אלא רק הקב"ה שם הוי"ה אחד. ורק אחרי שהאדם מתבטל בביטול גמור לפני קונו – אז רצון ה' שאדם יעסוק בעבודתו. מתוך ביטול. ממילא הוא יגיע גם ל'לשמהּ' כי אין לו צד. הוא לא צד בכלל.

ויש לנו דוגמא נפלאה! למרות שמשה רבינו היה בביטול גמור כלפי הבורא יתברך, האם הוא לא תבע בשביל ישראל: שה' ימחל להם! ויוותר להם!! וכולי? בוודאי שהוא עשה את זה. אז רואים: שלמרות הביטול הוא פעל. והקב"ה החליט אם כן או לא ומתי ואיך. הוא עשה את שלו. אבל הוא עשה את זה מתוך ביטול גמור, כשהוא יודע: שאין בידו לעשות כלום בלי רצונו יתברך והסכמתו.

אז קודם מתחילים בביטול עצמי, בהסתכלות: ש'מי אני? מה אני?'. לא צריך להזכיר שעפר ותולעה וכל הדברים (פשוט!) כן? ואי אפשר להתחיל בפעולות לפני שיש ביטול. כי אם יתחיל בעשיה, הוא עלול להסחב להרגשה: ש'אני עושה': "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" (דברים ח יז) זה אפיקורסות. זה מכשלה גדולה שרוב בני האדם נכשלים: 'אני פועל, אני עושה. אני עשיתי, אני אמרתי, אני פעלתי'...

ולכן, מה הוא הסדר? הסדר הוא ככה: ביטול, לבטל את עצמו בפני הבורא יתברך לגמרי. אחר כך עבודה, לעשות את עבודת ה' הנדרשת והרצויה. ובסוף: שוב ביטול. גם אם הצלחת בהצלחות גדולות והכל – זה לא אתה זה ה' עשה. ולהרגיש: שהקב"ה עשה אתך חסד עם כל העולם: משלים את הדברים ואת הרצונות ואת התפילות והכל, אבל זה הוא – ורק הוא. "לָאֵ-ל גֹּמֵר עָלָי" הוא גֹּמֵר את הדברים.

למשל; אדם צריך למסור שיעור. הוא צריך להתישב על הכיסא. הלו! הלו! מה עם ביטול? צריך להרגיש: ביטול - 'אין לי מה לומר'. יושב על הכיסא ואומר לעצמו: 'אין לי מה לומר. ואין לי גם יכולת לומר'. הרי אנחנו אומרים: "ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח" (תהילים נא, יז) אם הוא לא יפתח את הפה שלי, איך אני יכול לדבר? אני יכול לדבר אם הוא לא יפתח לי את הפה?! כמה אנשים מתבלבלים בדיבור? 

יש בני אדם שֶׁכָּל משפט הם אומרים: 'אה.. אה... אה....'. כל פעם הם צריכים 'אה.. אה...' בשביל להמשיך. 

אז זאת אומרת – הדיבור מאת ה'. אפילו נשיא מצרים, סהאדת, היה אומר: 'אה... אה... אה...'. שלוש (3) פעמים לפני כל פעם. יכול להיות שהיה לו סגולות בזה, אבל הוא צריך להגיד שלוש פעמים לפני כל עם 'אה... אה... אה...'. אז מי גרם לו שהוא יגיד ככה? הקב"ה.

אז יושב למסור שיעור צריך להרגיש: ביטול שאין לו מה לומר ואין לו יכולת לומר כי הכל רק מהשי"ת. ואין לו שום כוח עצמי ושום מציאות עצמית. 

ואחרי שהוא ביטל את עצמו והוא יודע: שהוא מבוטל באמת, יכנס לחלק של העשיה. כי רצון ה' למעשה הוא שימסור שיעור. ה' רוצה שיפיצו את התורה. אבל כיוון שהוא התחיל בביטול ונכנס לחלק של העשיה והדיבור מתוך הרגשת הביטול – זה נקרא עכשיו: 'דרשה נכונה!' זה שיעור תורה אמיתי. מתוך ביטול לא מתוך חשיבות ו'אני... וזה והכנתי מערך והכנתי זה ואני זה וזה....'

אז דרך העשיה הנכונה היא: ראשית; יתפלל אל השי"ת בלב אמת ויבקש: "ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח" כי הכל זה רק אתה! 

איך אנחנו פותחים את ההרצאות? - "בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח". ירוויח מלשון רווח. לא רווח, ירוויח. 

"ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח" – 'כי הכל זה רק אתה. תזכה אותי להיות צינור להפיץ את האור שלך!'.

 ואז יעשה חלקו: ידבר מה שיתן לו ה' לדבר.

אתם רואים שאצל אלה שפולטים מילים, במקום: 'רוצים' - 'רוצחים', ה' משחרר להם את הדברים הכמוסים הידועים להם החוצה נגד רצונם! להשמיע אותנו שזה מה שהם יודעים: במקום 'חיסונים' אומרים: 'חיסולים!'.

וגם כשהאדם כבר מדבר יש בזה שני (2) צדדים: דבר ראשון (1) לא להתגאות בחכמתו, אלא לדבר מתוך הכרה: שהוא רק צינור של הקב"ה להעביר את הדברים. 

ויזכור: ש: "ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה" (משלי ב, ו). מצד שני (2), צריך לשקול את דיבורו, שהדיבור יהיה כדת וכראוי. ועל זה הוא אחראי. 

לא להגיד: 'אני אדבר סתם מה שאני אגיד – זה ה' אמר'. אתה צריך אחריות מה אתה הולך להגיד. מי הציבור שעומד לפניך, לשקול את המילים, להבין מה ההשפעות של כל מילה ומילה - כל זה מדובר בשעת השיעור כבר. 

אבל אחרי שנגמר השיעור יחזור לביטול. ויאמר לעצמו את האמת: 'לא עשיתי כלום. חסד ה' שנתן לי לדבר! והצלחתי להעביר את הדברים ושנתקבלו בליבות האנשים השומעים וכו'. אני רק הייתי צינור להעביר את הדברים'. 

בזה האדם נצל מבלבולים ולא יגיד: 'וואו! הייתי צריך לומר יותר טוב. איך שכחתי את זה ולא אמרתי את זה. אם הייתי אומר את זה ואת זה'... כאילו הוא תולה בעצמו שהוא... 

אבל רואים שלפעמים אדם נשמט לו דברים פתאום עולים לו דברים פתאום נזכר בדברים. מי עושה את כל זה??

צריך לדעת: שהכל מאת השי"ת לבדו! וממילא מה שהיה הכי טוב ויצא – ואין לו מה להתגאות.

אמנם אם הוא טעה במשהו - לא יגיד: 'ה' רצה בטעות!' צריך לתקן אותה. הוא אמר דבר לא נכון עפ"י ההלכה – צריך לתקן. ולא יתלה בשי"ת שהוא אמר טעות בהלכה... אבל אפשר שהקב"ה רצה שהוא יטעה בשביל שלא יחזיק את עצמו כאילו הוא זה... 

ואז יבואו ויעירו לו: 'כבודו! ההלכה לא ככה וככה וככה'... אז אולי בגלל שנקודת הביטול שלא לא היתה מספיק אז יבוא הציבור ויבטלו אותו. אם אתה לא מבטל את עצמך אז תבוטל ע"י הציבור. והציבור יחכה לראות: אם אתה מתקן לא מתקן חוזר בך לא חוזר בך. ככה יגלו גם מי אתה. וכן הלאה, בקיצור, זה מורכב מאוד! אבל הפרנציפ כבר ברור.

הכלל העולה: אם ככה הוא שבכללות הרוצה לחיות עפ"י האמת שהכל הוא באמת מאת השי"ת שהוא עושה את הכל מכל מקום, אבל בנוגע לעתיד אנחנו צריכים לחשוב ולעסוק בעתיד: מה אנו נצרכים ונדרשים לעשות כידא האריכתא של הקב"ה וכצינור השפע שצריך להשפיע בעולם ולהאיר את האור הגדול של הקב"ה בעולמות כולם! וזה החלק שלנו בבריאה: להיות שליחים נאמנים לבורא יתברך לעשות כרצונו. ומה שצריך לתקן טעויות – צריך לתקן.

ונא-נא לא להתבלבל! 

אדם הוא אחראי על מעשיו. הוא צריך להשתדל בכל כוחו שהמעשים שלו יהיו כראוי ואם הוא לא נזהר וקלקל – הוא יענש!! אם לא יעשה תשובה. וזה לא סותר כלל את האמת הפנימית: שהכל ביד השי"ת. [ויש בזה עומק על עומק ורובד על רובד אבל זה לא המקום שבחר המחבר כאן לפתוח]. אבל במה שנוגע למעשה צריך לדעת: ששני (2) הצדדים; גם היחוד שה' הוא אחד והכל מאיתו יתברך וגם הבחירה - הם אמת גמורה! וזה מגדלותו של השי"ת שיכול לעשות שהנבראים והנראים בהם כשני (2) הפכים – יהיו: "אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו" (תהלים יט י).

אנחנו רואים שהשמש לדוגמא – שַׁמַּש אחד (1) של הקב"ה הוא עושה הפכים: מלבין את הכביסה ומשחיר את הפנים! שורף ומאיר!! פעולה אחת, אותה פעולה, אבל היא משתנה במקבלים. 

אז גם האור הגדול של הקב"ה משתנה לפי המקבלים, לפי הנבראים. כל אחד כפי הכנתו. אז ככה הוא זוכה: או שהוא יהיה מפיץ אור גדול! או לא... 

אבל יש מקומות שהדברים לא תלויים בנו ושמה אנחנו צריכים להכנס רק ליחוד השי"ת שהוא העושה היחידי ואין בלתו. הוא המנהיג הכל לטוב גמור. זאת אומרת, מקום שאין ידינו מגעת ומשגת ויכולה – אז מה, מה נעשה במצב כזה שאין בידינו מה לעשות? זה הכל צריך להאמין: ביחוד השי"ת שהוא עושה הכל לטובה! 'כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד' (ברכות ס:).

נגיד אני עשיתי איזה דבר וזה לא דבר שצריך לתקן אותו ואני גמרתי את החלק שלי בבחירה, עשיתי מה שנדרש ממני, עכשיו נשאר לי רק להאמין ביחודו יתברך: "לָאֵ-ל גֹּמֵר עָלָי" שהוא יעשה הכל! כי מכאן והלאה אני כבר סיימתי את חלקי. וצריך לדעת: שהשי"ת מנהיג הכל לטוב גמור ואין לי מה להתגאות בזה וגם לא יצטער: 'אולי זה היה יכול להיות באופן יותר טוב?...'

וגם ביחס לאחרים העושים. ולי אין מה לעשות בזה. צריך להכנס לידיעה ברורה: זה מה שה' אִפְשֵׁר, רצה. 

- 'אֶה! חבל, למה לא הבאת לי גם את זה ואת זה?'. 

זהו. זה מה שה' רצה שיגיע. זה לא משנה אם הוא בחר טוב, לא בחר טוב, רצה, נדיב, לא נדיב. בסוף: לאחר שאתה מקבל או לא מקבל – זה מה שה' רצה. כי גם לחברים יש בחירה על המעשים. והם אחראים עליהם. ומבחינתם זה נכון מה שהם עשו. וזה חלק השליחות שלהם. אבל מבחינתי מה שהם עושים כלפי - זה רק שייך לחלק של הקב"ה כי הוא הבעלים על העולם 'ואין אדם נוקף אצבע למטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה' (חולין ז:) וזה הכל מפלאי תמים דעים – איך הכל מסתדר יחד באופן נפלא!

אבל דברים שהשי"ת נתן לי בידי לעשות - זה התפקיד שלי בעולם. לעשות בפועל את השליחות כרצון השי"ת. ופה אסור לי להתנהג רק ביחוד השי"ת ולהטיל עליו הכל אלא אני צריך לפעול על פי הבחירה שלי! 

ולזכור: בפנימיות - אני צריך להיות בביטול גמור וברוגע מתוך ידיעה: שיש בעל הבית והוא עושה את הכל ואין דבר יוצא משליטתו ואני רק שליח ואיני מחליט מה יהיה. 

מצד שני, אני צריך להתאמץ בפועל בכל כוחי! לעשות מעשים שיהיו כרצון השי"ת, כי אנחנו השליחים של הקב"ה לעשות רצונו ולגלות את אורו באופן הנכון. ואנחנו צריכים להיות אחראים לעשות את השליחות כראוי לפי מה שהורה הקב"ה.

לכן, נתן לעשות הכל ברוגע ובשלווה, בלי לחץ, מתוך שזוכרים: שאנחנו רק כלים ושליחים. מצד שני (2): צריך לבחור בטוב, להתאמץ לעשות, כי יש לנו אחריות: לעשות בפועל מה שבידינו לפי הכללים שהקב"ה ציוונו בתורתו הקדושה.

ואם אדם חלילה מזלזל או נפתֶה אחר יצרו ונכשל – הוא יענש! כי עשה מעשה שלא יעשה ולא עשה את רצון המשלח ומעל בתפקיד ובאחריות והוא חיב לתקן ולשוב בתשובה בכל כוחו ככל הלכות התשובה. 

אחרי ששב כראוי, צריך להאמין: בגודל כח התשובה וברחמי השי"ת וכוחו וידע: שבסופו של דבר מה שפגם – יתהפך לטובה! כי הכל ביד השי"ת. וזה נוגע לאחריות שלנו לגבי העתיד: כל זמן שלא נעשֶׂה תשובה אז גם מה שכבר נעשַׂה – באחריותנו, אבל אחרי עשיַּת התשובה עצם הפגם כבר לא בידינו. ובזה צריך להיכנס למדרגת היחוד ולדעת: שה' הוא כל יכול - להפך רעה לטובה!

אם נשכיל ללכת במהלך של ביטול ופעולות שאנחנו חיבים לעשות – לעשות ולחזור לביטול, אנחנו מגיעים לתכלית האמיתית שבשבילהּ נברֵאנו.

עכשיו, העבודה למעשה: ביטול בעצם. 

אמנם אנחנו צריכים להבין: איך לבצע זאת בפועל? כי לכאורה ברגע שאדם מתחיל לפעול - זה גורם לו לרדת מהרגשת הביטול כי הוא מרגיש: שהוא פועל, שזה בניגוד לביטול. ויכול להפסיד את ההרגשה המוחלטת: שהכל זה רק השי"ת! ועלול להכנס להרגשת עצמו, כי הרי הוא העושה; הוא צריך לעשות. אז מהי הדרך השלמה? 

כאשר אדם נכנס לפעול – לא יכניס את המחשבה: "אני פועל, אני עושה..." 

אלא ירגיש: "אני שליח של השי"ת לפעול! וה' פועל דרכי ואני הכלי לאור שלו לגלותו בעוה"ז בגילוי מיוחד" דהיינו; ירגיש: שאין לו מציאות כלל לעצמו וכל מה שיש לו מציאות וכוח לפעול - זה רק ככלי וצינור לגילוי אור השי"ת וזה לא המציאות שלו אלא גילוי מציאותו יתברך.

למשל; כשהוא מדבר ירגיש: שבעצם 'שכינה מדברת מתוך גרונו' כביכול. דהיינו; יחוש: 'אני איני כלום, אלא השי"ת הוא בעל הכוחות וכביכול הוא מדבר דרכי'. 

ובכל מעשה ירגיש: 'שרוח השי"ת שבקרבו – זה הפועל, אלא שזה מתגלה בו ודרכו'. 

וכשאדם מגיע לדרגה זו לראות בכל דבר את הבחינה: "אֱ-לֹקַי בְּקִרְבִּי" – זו תכלית מדרגת הנברא והיא נקראת: "ביטול בעצם". 

זה הטענה: "עַל כִּי אֵין אֱ-לֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" אומר הפסוק (דברים לא, יז) "עַל כִּי אֵין אֱ-לֹקַי בְּקִרְבִּי" אני צריך להרגיש ש: אֱ-לֹקַי בְּקִרְבִּי והוא-הוא המחיה הפועל העושה וכולי. מי שיש לו את ההרגשה הזאת - הוא חי ב'ביטול בעצם'.

במדרגה הזו לא רק שאדם רואה: שיש רק מציאות של השי"ת ושכל העולם נמס ובטל כאילו לא קיים – שזו מדרגת: 'ביטול במציאות', אלא יותר מכך: הוא רואה שיש לעולם מציאות ואף על פי כן זו לא סתירה לאמת המוחלטת של מציאות השי"ת כי כל המציאות פועלת מכוחו של בעל המציאות – השי"ת. בכלל לא סתירה!!

כי רואה: שכל מציאות הנבראים אינה מציאות עצמית, אלא הם אופנים של גילוי האור הא-לקי והם כלים לגילוי האור הא-לקי וכל הפעולות הנעשות סביבנו - זה גילוי רצון השי"ת כלפינו. באופן הזה אפילו שאדם יודע ורואה שכל הבריאה מתבטלת לפני השי"ת ואין להּ מציאות עצמית, מכל מקום הוא לא צריך להתעלם מהבריאה, אלא רואה בכל דבר: איך: "אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לה לד) וכל מה שנמצא - זה כלים של השי"ת. ורואה: איך השכינה שורה בכל דבר! ושהכל כולם כלים שלהּ ומרגיש את השי"ת הנמצא בכל תנועה ותנועה שלו ושל אחרים ואז אדרבא! ככל שהוא יותר פועל ויש לו יותר 'יש', מתגברת בו התחושה: 'שה'יש' הזה – זה לא אני; אלא זה אור השי"ת שמתגלה דרכי!'.

נתן כמה משלים לקרב את ההרגשה;

יש מנורה ויש אור במנורה. האם המנורה מאירה? אין כוח במנורה להאיר. זה רק הזרם – הוא המאיר במנורה את האור. אם אין זרם, ברגע שתנתק את הזרם, אין במנורה את היכולת להאיר. היא לא יכולה להוציא לפועל כלום בלי הזרם החשמלי. 

ככה אנחנו: אנחנו כמו מנורה ואם יש את הזרם – החיות הא-לקית הפועלת דרכנו – אז אנחנו מאירים; מאירים בדיבור, בשמיעה, בראיה, בפעולות, בעשיה. אם הוא ינתק את הזרם – שק בטטות. טראח! נופל. שום דבר; מנורה שרופה, לא עובד.

דוגמא נוספת: רמקול. אנחנו שומעים מהרמקול צלילים והכל. בעצם זה כלום. יש דוֹבֵר שמדבר וזה רק עובר דרך הרמקול, אבל כשאנחנו מתקרבים – את מי אנחנו שומעים? את הרמקול. 

זה רק מגלה: את מה שהדובר, הדובר בי, מי 'הדובר בי'? אז אנחנו משמשים ככלים לעבודת הבורא, כמובן עפ"י הבחירה שלנו. אנחנו יכולים לבחור להעביר את האור או להסתיר את האור. כן? יש מנורה – אני יכול לכסות אותה ואז אפילו שיש בהּ אור לא יראו את האור.

מכל מקום, צריך לדעת: לולי ה' המחיֶּה 'בְּכָל יוֹם תָּמִיד!' מחדש, מחיֶּה, מאיר, פועל – אין חַיּוּת, אין כלום. אנחנו כלים שכרגע מתנועעים, זזים, חושבים, הכל – מכוחו. אבל אם הוא רוצה לשבש אותנו - רח"ל! או להפסיק אותנו – אין לו שום בעיה. בלי שום בעיה.

אתם רואים מגיע בן אדם מִגֵ'נִין, מג'נון, לדיזינגוף ובא לקטוף חייהם של אנשים...! זה בלי ידיעת ה'?! בלי רצון ה', בלי הסכמת ה'? בלי חשבון של ה' כלפי כל אחד ואחד וכו'? בלי להראות במאקרו את חולשתהּ של מדינת ישראל עם כל הצבא ועם כל השב"כ ועם כל הימ"מ ועם כל המשטרה ועם כל הזה... – לרדוף תשע (9) שעות אחרי בן אדם שברח להם עם אופנוע? והגיעו ליפו...!!

פעם קודמת המרצח שהיה בדיזינגוף - נעלם להם לשבוע (7)!! ומדינה שלמה עסוקה ופחדים כבר לכולם וכל אחד פוחד ולא יודעים מה לעשות וזה... 

ועוד יותר במאקרו: להפיל את הממשלה, כי זה ממשלה כושלת והיא לא מצליחה לתת בטחון כמו שמנסים להגיד: 'שהם שומרים עליכם...!' עליכם. כן... הם שומרים עליכם. 

ועוד יותר במאקרו: להראות את חולשתהּ של ישראל שמפני מפגע אחד (1) - מדינה שלמה עם צבא שלם, אלפים של חיילים ושוטרים והכל...! - אז זה מקטין את ישראל בעיני אומות העולם. 

ועוד יותר במאקרו: שאתם לא שווים כלום והם לא מסוגלים לעשות כלום ואם אני רוצה אני יכול להוציא לכם פה אחד (1) ושם אחד ועוד שנים (2) שם ועוד זה ועוד זה ולטרטר אתכם כל הזמן... וזה יותר קשה אפילו מהטילים! כי טילים, אתה יודע: יש טילים אתה נכנס לממ"ד או אתה נכנס למקלט או משהו... בסדר. מה הסיכוי שלך שתפגע? אֶה... אחד למליונים (1/1,000,000). אבל פה כל אחד פוחד: 'אולי הוא פה? אולי הוא פה? אולי זה הוא? אולי זה? אולי זה הוא? אולי הבן אדם הזה? זה נראה לי חשוד. זה ככה זה ככה זה ככה...' 

אתם רואים? פעולה אחת של אדם אחד מג'נון מג'נין מכניסה עולם ומלואו לשינוים! ועכשיו כמובן יעשו 'סדר עולמי חדש' ויעשו יהיה פיקוח וסדר צבאי ושלטון צבאי ויכניסו צבא לערים. לפי התכנית... לפי התכנית של הסדר העולמי.

אבל מי שיודע: שהכל זה מאת השי"ת, הוא רואה את מעשה ה' בבריאה בכל דבר ודבר! הוא לא מתרגש, הוא מבין והוא יודע: שזה מכין אותנו לקראת אפסיות הכוח של הפועל שחושב שהוא פועל ויותר יחוד ה': שהכל ה' עושה! ושום דבר לא יכול להֵעשות בלי רצונו. כן?

כל פעם מתהדרים בממשלה: 'כוחותינו ימצו את הזה ויגיעו וישיגו וזה ויביאו ו...'. 

כן, אבל, אתם יכולים לחזות מראש?! עם כל הטכניקות של סין מצלמות ושב"כ ולוויינים וכל הזה ומודיעין ו-8,200 ובאוויר ובקרקע ובכל וציתותים ושמיעה וסינונים ורשתות ואתם יודעים ושומעים ומקליטים והכל! והנה – ויוצאים אנשים, מגיעים לאן שמגיעים, עם סיוע של אנשים נוספים והכל – ולא עליתם. ולא תעלו לעולם! למה? כי ה' מראה את אפסיות האדם. זה לא יכול להיות סטרילי, אתה לא יכול להיות מוגן לגמרי. שום דבר. אתה יכול ללכת ברחוב - וקוקוס יפול לך על הראש...! יש מקומות שעפים דגים באוויר ונופלים על אנשים והם לא מבינים איך זה נפלו עליהם דגים מן השמים. דגים. דגים! איפה שאין ים. דגים. כל מיני דברים ותופעות יפות שיש להן הסברים אחר כך, אבל עד ההסברים – איך הדג הגיע לראש שלך בדיוק? אשה יושבת בתחנת אוטובוס פתאום מטוס נופל עליה! מטוס. מכל המטוסים שטסים – זה בא אליה מטוס. טאח. ישר לתחנה והטיס אותה מהעולם... מה זה? 

אז זאת אומרת הקב"ה דואג מדי פעם להראות לנו: את אפסיותנו. כמה שלא תהיה מתוחכם כמה שלא תהיה מוכן ומוגן והכל – אני אראה לך: את נקודות החולשה שלך מדי פעם. להזכיר לך: שהכל ה' עושה, עשה ויעשה. – תתבטל! כדאי שתתבטל. 'נפתולי בוטן...' (נפתלי בנט)

אז אנחנו צריכים להרגיש: שבעצם הקב"ה פועל דרך כל הברואים וכל הבריאה ואנחנו צריכים להכיר: שזה מציאותו יתברך בכל מקום והוא מדבר אלינו באופן הזה ואנחנו צריכים לקלוט: מה הוא מוסר לנו? ולזכור: שאנחנו רק כלים להעביר את האור שלו בבחירה וברצון שלנו כמובן. אבל לא לטעות: 'שאנחנו הפועלים ועושים...' - אלא הכל ברצונו. לנו יש את הזכות לבחור ולפעול. להצליח או לא – זה בידו. הוא הא-ל הגומר עָלָי.

סיכום: 

התברר לנו בפרק הזה: שיש ארבע (4) מדרגות בביטול שהן ארבע מדרגות בהכרה של האדם במציאותו של השי"ת; 

דבר ראשון (1) למדנו הכרה בסיסית: זה מציאות השי"ת בגלל שאנחנו מכירים במציאות השי"ת זה גורם לנו לקבל עול מלכותו. אמרנו; שעדין יש לנו רצונות.

דבר שני (2) זה הכרה גדולה יותר: בכך שהוא אתנו כל הזמן והכרה זו גורמת להרגיש אותו בקשר רגשי בתוך החיים שלנו. אבל עדין יש לנו רצונות.

שלישית (3): זה הכרה עצומה שאנחנו מכירים שהשי"ת מהווה את הכל ואין קיום לנברא בלעדי האור הנשפע אלינו מהשי"ת וזה גורם לנו להרגיש: שאין לנו חשיבות כלל.

וההכרה הרביעית (4) המוחלטת: זה שמבינים שבעומק האמת הכל זה רק אור השי"ת, רק הוא המציאות האמיתית והכרה זו מביאה את האדם להרגיש: שלו - אין מציאות עצמית בכלל! בן רגע היה – ובן רגע איננו (ראה יונה ד י: "שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד") ואז עולים להרגשה: שכל המציאות והמעשים שלנו - זה רק צינור וכלי לגלות את אור השי"ת כאן בעולם.

זה מביא אותנו לחיי אמת. אדם שזוכה למדרגת הביטול הזאת, לחוש: שאין לו מציאות עצמית כלל לפי סדר ארבע המדרגות ולחוש: שכל מציאותו זה להיות כלי להאיר באורו של השי"ת, עכשיו הוא מתחיל לחיות חיי אמת וכל העבודה נעשית מתוך נקודת מוצא אמיתית ופנימית ואז תמיד ירגיש עליַּה והתרוממות, כי כל פעם שה' משתמש בו להאיר עוד, להאיר עוד, להאיר עוד – הוא שמח! בוודאי שה' משתמש בו ומאיר לעולם דרכו. וככה הוא עולה ומתרומם וגם בתפילות שלו וגם במעשים שלו – הוא רואה: שהוא רצוי לפני השי"ת! 

אם אדם רואה שהמנורה נכבתה – יש לו דיכאון, יש לו דאגה, יש לו כעס, אז מעשיו אינם רצוים אצל ה'. אם מעשיו היו רצויים היה מאיר דרכו. אבל אם הוא רואה הפוך! הוא לא מאיר ולא זורח ולא מפעיל ולא פועל – אז זה מגלה לו כמה זרם עובר דרכו...

הכל בא משורש נכון מההכרה: שהשי"ת הוא הכל והאדם הוא הכלי לגלות את אורו יתברך. אם אדם זוכה לזה: כל תפילה, כל מעשה שלו - הופך להיות אמיתי ומלא חן: "בְּעֵינֵי אֱ-לֹקִים וְאָדָם" (משלי ג ד) מי שהולך בדרך הזו מרגיש בבירור ויודע: שזה מה שהשי"ת רוצה ממנו ואז אדם חי ומרגיש את ה' בכל הזמנים: בזמן עליַּה, בזמן ירידה, בזמן אור, בזמן קושי – הוא יודע: שהוא עושה את הדבר הנכון; שהוא מתעלה והוא מרגיש: מרכבה לאור של השי"ת, חש שאורו נח עליו. 

תמיד טוב לו כי את כל מעשיו ומה שקורה עמו הוא תמיד קושר להשי"ת והוא מבין ויודע: שאין כלום חוץ מהשי"ת! וכל הנבראים הם כלים ושליחים מהשי"ת לעשות כרצונו הטוב של השי"ת וכמובן שזה טוב לו. אם ה' בחר לו כך ולא אחרת. כי בכל ענין הוא מתבטל בפני הנהגת השי"ת עמו. 

וההמלצה היא: "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'" (תהלים לד ט) כי אין עונג גדול מזה שאדם מודע ומרגיש וחש את ה' בכל הליכותיו.

המשך יבוא.