הלכות ימי השובבים - חלק א | הרב שמעון משה חי רחמים

 

- - - לא מוגה! - - - 

בשם השם נעשה ונצליח, היום נעסוק בהלכות הקשורות לימי השובבים.

הימים הללו של ימי השובבים הם ימים נעלים ונשגבים,

כידי איתה בספרים הקדושים, ומן הראוי לכל בר דעת

לעשות בהם הכנה בסייעתא דשמיא ותיקונים לקראת התשובה ולקראת חזרתו ממעשיו,

ולהמשיך הלאה כדי להוסיף מעשים טובים. ועל כן ראוי לכל אדם מישראל לעסוק בתיקונים הללו כדת וכדין בימים הללו, ובפרט בימי שני או חמישי.

בשנים עברו כבר הקדמנו מספר שיעורים בעניין, ועכשיו אנחנו נעסוק בסיכום ההלכות הקשורות לימי השובבים.

בשולחן ערוך בסימן תקסב סעיף ה' כתוב כל תענית שלא קיבלו היחיד מבעוד יום,

אינו תענית.

דהיינו, אדם שקיבל על עצמו תענית ללא קבלה קודם לכן,

התענית הזו אינה נחשבת לו כלל.

ולמה? המשנה ברורה כותב שם במקום,

בסעיף קטן כב, כי בתענית נאמר קדשו צום.

דה משמע שהתענית צריכה

להיעשות עם הזמנה הקדשה מקודם.

ובלבוש כתב

עוד טעם שהתענית דומה לקורבן.

וכמו שהקורבן צריך להקדיש אותו קודם שיקריב אותו,

כך המתענה צריך שיקבל את התענית קודם לכן, ואז התענית,

בסייעתא דשמיא תהיה לה על מה לחול.

דהי אם לא כן, הרי שהוא מתעסק

כביכול

בדבר מסוים.

וכשמתענה אדם ביום ראשון, כבר במנחה של שבת,

במנחה של שבת,

צריך לקבל על עצמו את התענית בנוסח,

הוא לא אומר את נוסח התחינה, אלא אומר, הנני בתענית נדבה למחר.

על שולחן ארוך עוד כותב,

בנוסח קבלת התענית הדבר הבא, הריני בתענית יחיד מחר, ויהי רצון שתהיה תפילתי ביום תעניתי מקובלת.

הרב עקף החיים סופר זכותו תגן עלינו אמן בסימן רשמם.

בסעיף קטן ו' כותב שמי שמתענה עבור כפרת העוונות,

צריך לומר הריני לפניך למחר בתענית, כדי, זה התוספת,

שתכפר לי קרוב רחמך וחסדיך על עוון פלוני,

ומפרט שמה את העבירה שעבורה הוא עושה את התענית.

ותרצני ברחמים הרבים, וכולי, יהיו לרצון עם רפי.

לגבי קבלת תענית בלי נדר, בואו נראה.

מובא בסידורים המודפסים,

שאדם שמקבל עליו תענית יאמר את הקבלה בלא נדר ובלא שבועה.

וכבר הצדיק רבי ישראל יעקב פישר זצל הרעיש על כך ואמר שזו טעות גדולה.

למה?

כי מבואר שהתענית צריכה קבלה מקודם לכן,

ואם כן, ביי שיהיה קבלתו בתורת נדר.

ואם עכשיו הוא אומר שהוא מקבל על עצמו את התענית בלי נדר, נו,

אז איזה קבלה זאת?

איזה הכנה זאת?

כמו שאמרנו,

אבל בלא קבלה בנדר אינו נחשב לקבלה תענית, ודינו כתענית ללא קבלה דינו נחשב כלל לתענית.

ולכן כותב הרב

זצל שהסידורים הללו שהדפיסו בהם את הדבר הזה מכשילים את הרבים.

בספרי האחרונים, לעומת זאת,

כותב הרב אוזנר, בעל שבט הלוי,

חלק ח' סימן קל',

ובתשובות והנהגות חלק ב' סימן רנ״ה ועוד מקורות,

דנו בחידושו ודעתם,

אף על פי שהוא מקבל על עצמו בלא נדר את התענית. בכל אופן, הקבלה הזאת

מועילה למה הוא לא רוצה להרגיל עצמו בנדרים.

מצד מוצא שפתיך תשמור ועשית,

שילפינן שאסור לאדם לשנות בדיבורו.

ולכן,

לגבי עניין קבלת תענית,

דווקא אין צריך שיהיה קבלה בנדר,

אלא

כל שצריך לקיימו מצד אמירתו, כך היא שיטתם,

ייחשב לו כקבלת תענית.

ישנם אנשים, לעומת זאת, שמקבלים תענית על תנאי.

אם כך וכך, אז אני אתענה. אם לא כך וכך, אז אני לא אתענה.

על זה כותב החידר הקדוש בספרו מורה באצבע,

סעיף ג',

שאפשר לומר את התנאי הזה.

אם לא אוכל או לא ארצה להתענות,

כשאומר, וזה מופיע בנוסח,

כשאומר מזמור לדוד, אמירוי לא יחסר, וכו' וכו', אוכל להפסיק ולא יהיה בשום עוון.

והיינו שמועיל קבלת תענית על תנאי,

ונפסק להלכה גם, כפה חיים סופר,

באות מ״ג, וכן בבן איש חי,

הביא בספרו לשון חכמים,

שאפשר לעשות קבלת תענית על תנאי.

החתם סופר, לעומת זאת,

הביא בשם רבו,

רבי נתן אדלר, זצל,

דאין זה נחשב לקבלת תענית,

כי כל שנעשית הקבלה על תנאי,

בכל זמן הוא יכול להגיד מזמור ולאכול.

אז איזה תענית זאת? ממילא חסר בו בקבלת התענית.

ולכן זה לא נחשב כקבלת תענית כלל, כי לא הייתה קבלה במקורה.

לעומת זאת, בשוב,

בשו״ת וישב משה בסימן נט כתב שכן מועיל קבלת תענית על תנאי,

ולכן ישנם צדדים לכאן ולכאן. הרוצה יעשה כדברי

מרן הרב החידה, וכדברי הכף החיים,

וכדברי הלשון חכמים, והרוצה להחמיר על עצמו,

אז יעשה בלא תנאי,

כפי שהביא הרב החתם סופר, זכותו תגן עלינו, אמן.

החידה בספרו מורה באצבע, בסימן ג' אומר,

שגם ניתן לעשות קבלת תענית מעלות השחר.

הריני לפניך, בתענית נדבה מעלות השחר, עד צאת הכוכבים.

ובתשובות והנהגות, באור חלק א',

בסימן שכז, פקפק בזה.

ואמר דיש לומר, דאין על זה דין תענית כלל.

דהא כל תענית מתחילה כבר מהערב.

זו תענית סטנדרטית.

וכמבואר לכמן, ולפי זה יש מקום לפקפק

על דברי קודשו של החידה,

שכתב שניתן לקבל תענית מעלות השחר

עד צאת הכוכבים.

כי אם מתחילה לפי דברי החידה,

אומר התשובות והנהגות, תענית מעלות השחר עד צאת הכוכבים,

זה אינו תענית.

כי סטנדרט של תענית מתחילה כבר בערב.

אולם הרבה פוסקים

נוקטים כשיטת מרן הרב החידה,

שכן נחשב הדבר לקבלת תענית,

והביא את זה גם בספר בית תפילה

של מרן הרב הפלא יועץ,

וכן הבן ישחי בלשון חכמים בסימן עין,

וכן הרב כפא חיים סופר בסעיף קטן יד, ולכן בדיעבד ניתן לסמוך על הדבר הזה ולקבל תענית מעלות השחר ועד צאת הכוכבים.

השולחן ערוך בסימן תקסב סעיף ו' כותב שעניין קבלת התענית חייב להיות, כמו שאמרנו,

בתפילת מנחה.

ולמה דווקא קבעו את העניין הזה של הקבלה בתפילת מנחה?

הביאור ההלכה שם בדיבור המתחיל אמתי,

כותב משום שכדי שיבקש בתפילה שיתקבל תעניתו.

תפילת מנחה,

אנחנו יודעים שזה רעבה דרעבין,

את רצון גדולה וכולי,

זאת אומרת, יש עניין יותר משאר תפילות.

וכתב השולחן ערוך שקבלת התענית תהיה בברכת שומע התפילה,

או אחר שסיים תפילתו קודם שיעקור רגליו, דהיינו קודם יהיו לרצון עם רפי.

הרמ״ו כותב שיותר טוב לקבלו אחרי התפילה משיקבלו בשעת התפילה.

וכל זה למה?

הוא חושש להפסק באמצע התפילה,

הרמ״ה,

ומכל מקום האחרונים כתבו דה טוב שגם בשומע התפילה ייהרהר שמקבל עליו התענית למחר.

ולאחר מכן גם יאמר את הנוסח כדת וכדין קודם יהיו לרצון ותהיה חשובה ומקובלת ורצויה קבלת תעניתו.

כל זה, כמו שהזכרנו, דווקא לכתחילה, אבל בדיעבד,

בכל זמן בשעות היום ניתן לקבל את התענית.

ואפילו שכבר הלילה החל,

שוב, אבל ברגע, סליחה, שכבר הלילה החל,

אינו יכול לקבל את התענית. כך פוסק המשנה ברורה בסעיף קטן כף זין.

אבל בבין השמשות קודם צאת הכוכבים,

יש מי שכותב שניתן עדיין לקבל את התענית.

אדם שקיבל תענית לפני תפילת מנחה,

ובתפילת מנחה בכלל לא הזכיר את הנוסח של הקבלה,

האם יחשב לו התענית או לא יחשב לו התענית הקבלה?

אז כותב

השולחן ערוך בסימן תקסמ״ג שאינו נחשב לו כלל קבלת תענית,

ודינו כתענית ללא קבלה?

דינו נחשב כלל כתענית. למה?

כי עיקר קבלת התענית צריך שיהיה בתפילת מנחה,

וכן הביאה משנה ברורה בסעיף קטן,

ג' שמה.

ועל כן, מדברי השולחן ערוך מבואר,

ובחיי גבנה אין צריך אפילו להתענות,

כיוון דאינו נחשב כלל כקבלת תענית.

אבל יש אחרונים שסוברים,

לעומת זאת שמחויב להתענות מדין נדר,

אף על פי דעל כל פנים הדין אינו נחשב כלל לתענית,

לעניין כל הדינים.

ולכן, באופן כזה,

המתפלל מנחה סמוך לשקיעה באופן שגמר תפילתו תהיה אחרי השקיעה,

טוב שיקבל את התענית שקודם תפילת מנחה, ויחזור ויקבל גם בשעת התפילה, כדי שיצא את ידי חובת כל השיטות כולן.

ומאי דינא?

כתבו רבותינו שקבלת התענית מחויבת להיות מבעוד יום,

כפי שפסק השולחן עורך בסימן תקסב,

סעיף ה',

ובמשנה ברורה שם, בסעיף כב' וכז', סעיף קטן, כב' וכז',

ובשער הציון, בסעיף קטן, יט',

וכיוון דבעי שיהיה הקבלה סמוכה לתענית,

לכן רק מבעוד יום אפשר לקבל את התענית,

אבל בלילה לא תחול קבלת תענית,

כיוון שהתענית כבר היא מתחילה כבר מהערב.

ובגמרא במסכת שבת דף כד',

כתוב,

דה מדינא היה צריך לומר במעריב,

בתפילת ענינו כבר, כמו שאנחנו עושים

בתשעה באב,

יפה מאוד, וכן דעת השולחן ערוך בסימן תקסע, סעיף ג', בתענית ציבור צריך לומר ענינו בתפילת ערבית כבר,

אפילו שמקודם רק אכל.

והטעם, כתב המשנה ברורה בסעיף קטן ט', התענית מתחילה כבר מהערב,

אף על פי שמותר לו, לאותו אחד שמתענית תענית יחיד לאכול בלילה,

מכל מקום שם התענית

מתחיל כבר מהערב.

לעומת זאת, הרמה חולק וסובר, דה אין לומר ענינו,

אלא בתפילת מנחה, לא בשחרית ולא בערבית,

וכן מנהג האשכנזים.

וכל זה למה? שמא יאחזנו בולמוס,

ונמצא חס שלום שקרן בתפילתו,

שהוא אמר שהוא מתענב, בפועל

הוא בא לידי אכילה.

יפה מאוד.

ממשיך השולחן ערוך בסימן תקסה ואומר שאם אדם ישן שינת קבע על המיטה,

אז הוא לא יכול לאכול אפילו קודם עמוד השחר,

ורק אם עשה תנאי, כפי שאנחנו נוהגים תמיד,

קודם התענית, אז מועיל לו.

ולמה?

כי התענית כבר מתחילה מהערב,

וכל מה שהתירו לו לאכול זה דווקא קודם השינה,

אבל אחרי שהוא ישן כבר גילה בדעתו שזהו,

ממילא כבר, מה שנקרא, הוא מתכונן לבוקר, לכן אסור לו לאכול ללא תנאי,

זה בכל צום הדבר הזה, כן,

מהצומות הקלים,

אפילו קודם עלות השחר, אלא אם כן יעשה תנאי קודם השינה.

האם קבלת תענית בלב נקראת תענית או לא?

האם אנחנו רואים דברים שבלב אינם דברים, או שגם יש בהם ממשות? בואו נראה.

אדם שלא הוציא קבלת

התענית בפיו, אלא רק הרהר בליבו שהוא מקבל את התענית למחר,

כותב השולחן ערוך בסימן תקסב סעיף ז', שזה נחשב כקבלת תענית,

וכל זה שהוא הרהר בלשון

שהוא מקבל עליו תענית.

אבל אם בדעתו להתענות, זה לא נקרא קבלה,

ויכול לחזור בו.

ואם אדם כזה התחיל תענית,

אסור לאכול בלי התרה בכל גבנה,

כפי שכותב המשנה ברורה בסעיף קטן ל',

ואף על פי כן לעניין שבוע או נדר לא מהנה עד שיוציא בפיו ממש, מפורש,

ומכל מקום, כיוון שהתענית היא דמה למצוות

נדר צדקה,

אז יש לומר שמה שגמר בליבו,

כמו צדקה שהוא התחייב לתת לסכום פלוני, לאלמוני וכולי וכולי.

והטז כותב עוד טעם נפלא,

דמי הני הרהור על קבלת תענית. למה?

דכיוון דעל ידי התענית בפועל בגופו נתמעט חלבו ודמו,

וממילא הוא חשיב כקורבן, כמו שאנחנו רואים בנוסח, כאילו נתמעט חלבי ודמי.

ובקורבן כתוב כל נדיב לב.

אם ככה,

אנחנו רואים שגם מה שנדב בליבו, בעצם הרהר בליבו, זה מועיל.

אולם דווקא היינו שהרהר אחר תפילת מנחה,

אבל אם הרהר קודם תפילת מנחה,

הקבלה הזאת אינה קבלה.

למה?

משום שנאמר,

וגם שמקבל התענית בפה אינו מועיל,

אם זה קודם המנחה, מקודם אמרנו.

אז אם ככה, לכן,

אם זה קודם המנחה, אין בזה שום ממשות. איזה תענית יש פה? רק אחרי מנחה,

או במנחה עצמה.

ולכן,

מן הדבר הזה, שאם עשה את ההרהור הזה קודם תפילת מנחה, לא עלתה לו קבלת תענית בלב,

אבל במנחה או לאחר מכן, כן,

עלתה לו תענית.

מה הדין אם אדם לא ערער,

לא קיבל תענית בכלל, ורוצה לצום.

השולחן ערוך כותב

שאם אדם לא קיבל תענית,

לא נחשב לו כלל התענית שהוא עשה לתענית.

הרמות בסימן תקס״ב, סעיף ה',

אומר,

רצונו לומר, דאינו נחשב לו תענית

כדי שיוכל להגיד ענינו בתפילת שחרית.

למה?

דלא יצא ידי חובת נדרו.

כי אם הוא מתענה ככה,

על דבר שהוא היה צריך להתענות וכולי,

אז הוא לא יצא ידי חובת הנדר שלו.

אולם מכיוון שיש אומרים שאפשר לומר ענינו גם באופן שלא היה קבלת תענית,

כי בפועל עכשיו הוא כן צם,

לכן מכריע הרמה שבתענית יחיד,

כיוון שאינו אומר ענינו בברכה בפני עצמה,

אלא אומרה בשומע תפילה,

לכן אפשר לומר גם באופן שלא קיבל עליו את התענית.

אבל שליח ציבור לא יאמר ענינו כי ברכה בפני עצמה,

כל שאין שם בבית הכנסת או במקום של התענית עשרה אנשים המטענים שקיבלו עליהם

את התענית מבעוד יום.

רבותיי, אנחנו מדברים דווקא על תענית יחיד,

תעניות שובבים וכולי, ולא תענית ציבור שנוהגים בהם מחיוב של חכמים

שקבעו לנו להתענות בעקבות מאורעות כאלה ואחרים.

עד כאן יהי רצון בסייעתא דשמיא שהקדוש ברוך הוא

ייתן לנו כוח

לקיים את

תורתו בקדושה ובטהרה,

והצומות הללו ייכפרו לנו על עוונותינו ועל פשענו,

ונזכה להתקדש מקדושתו יתברך תמיד.

אמן, כן יהי רצון.

ברוכים תהיו להשם.