סודות העמידה מול ספר התורה והפתרונות ההלכתיים למבוכת הגבאים: מדיני עמידה בפתיחת ההיכל ועד להשלמת פרשיות חסרות בשעת חירום

- - - לא מוגה! - - -

הגמרא, במגילה כא', בבא קמא פב', הגמרא אומרת שמשה רבנו תיקן לעם ישראל שיקראו בתורה שני וחמישי בשבת. ברגע שאנחנו פותחים את ההיכל, הציבור כולו עומד. אמנם החובה מעיקר הדין, רק אחרי שמוציאים את הספר תורה, מאה אחד, ולא קודם. הגמרא בקידושין ל״מ עוסקת בחובת עמידה מפני ספר תורה, ולומדת את ההלכה הזו ממה שהתורה חייבה אותנו לעמוד מפני תלמיד חכם. תלמיד חכם, יש לנו מצוות עשה דאורייתא, כתוב בפירוש בתורה. פני שיבה תקום והדרת פני זקן. פני זקן נוטריקון, זה קנה חוכמה, ומזה למדו חכמינו בקל וחומר, שאם מפני החכם עומדים, גם מפני הספר תורה צריך לעמוד. מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן, ולכן גם כשהספר תורה עובר, אנחנו חייבים לעולם לעמוד. לא רק בשני וחמישי. ונאמר כעת, בא המגיע, רוצה להוציא את הספר תורה, להעביר את זה לשולחן כדי לשבת ולהגיע. אין שום בעיה. מותר לו גם בלילה להגיע ספר תורה, ובשעה שהוא מוציא את הספר תורה מההיכל, כל מי שיושב כאן צריך לעמוד. לכן, גם בשני וחמישי יש עלינו חובה לעמוד כשספר תורה הולך. אבל כשהספר תורה עדיין בהיכל, רק פתחנו את ההיכל, מעיקר הדין לא היה חובה לעמוד. אף על פי כן כתבו הרשב״א והתורי זהב ביוראי דעה סימן רפ״ב שהמנהג לעמוד גם כשעדיין לא הוציאו את הספר תורה, אלא ברגע שפתחו את ההיכל, המנהג לעמוד. ככה העתיקו גם כל האחרונים, גם ביוראי דעה וגם אצלנו כאן באורח חיים, וככה הלכה. צריך לעמוד מייד בשעה שפותחים את ההיכל. אחרוני דורנו מספרים על הגאון רבי משה פיינשטיין, בעל היגרות משה, שהיה רגיל לעמוד לא רק בלחש של תפילת הנעילה, אלא גם בחזרה. ולמה? מדוע הוא היה עומד? כי ההיכל פתוח בתפילת הנעילה, ולכן הוא היה עומד כל הנעילה. גם כשהיה זקן, היה חלש מאוד, אפילו אחרי היה מתאמץ, למרות הצום, היה נשאר עומד כל תפילת הנעילה. אבל יכול להיות אולי שזה היה בגדר עומרה וחסידות, אין ראיה שזה דין גמור. כי כל מה שהתז, כל מה שכתבו לנו הפוסקים, הרשב״ם והתז, הם דיברו על דוגמה כזו. אני פותח את ההיכל כדי להוציא את הספר תורה. שם, כשאני מוציא ומוליך, זה דין. אז כדי שלא תהיה חלילה איזו טעות, שלא יפספס אחר כך את חובת העמידה, אנחנו מקדימים. ברגע שפתחו את ההיכל אנחנו עומדים. אבל כאן, בתפילת הנעילה, אנחנו לא מתכוננים בכלל להוציא את הספר תורה. גם במוסף, סדר עבודה, גם שם יש הרבה קהילות. ברגע שמתחילים סדר עבודה, פותחים את ההיכל. גם שם, אותו דבר, אף אחד לא מתכונן להוציא את הספר תורה, כבר קראנו בתורה לפני כן. אלא מה? רוצים שהתפילה תתקבל לפני בורא עולם, אימת יום הדין, ולכן פותחים את ההיכל. אבל אם אתה לא מתכונן להוציא את הספר תורה, מי אומר שבפתיחה הזו, מי אמר שעל זה יש מנהג לחייב לעמוד? יכול להיות שבזה אין את החובה, על זה אולי אין מנהג לעמוד. ניקח דוגמה אחרת. לפעמים מגיע המגיע המגיע מגיע לבית-הכנסת, אנחנו יושבים כאן בצד, לומדים. והמגיע פותח את ההיכל והוא לא מוציא את הספר תורה. לפעמים הוא צריך לתקן כמה תיקונים, כמה דקות, פותח את ההיכל. ההיכל פתוח, אבל הוא לא מוציא את הספר תורה. גם בזה אנחנו לא חייבים לעמוד. הוא יכול לעמוד שם, להגיע את ספרי התורה, ואנחנו לא חייבים לעמוד. שהרי ההיכל שלנו הוא גבוה מהקרקע יותר מ-80 סנטימטר, בלשון חכמינו, עשרה טפחים. ולא רק זה, השטח של ההיכל יש בו יותר משטח של 40 סאה. יש שם יותר מנפח של אמה על אמה ברוב שלוש אמות. אני אומר, ממלאס זה כמו חדר בפני עצמו. אז ספר תורה נמצא בחדר אחר. אז גם אם אני רואה את ספר התורה והוא בחדר אחר, אם לא מוליכים את ספר התורה, אני לא חייב לעמוד. אני יכול לשבת מעיקר הדין. ולכן, אם לדין יש תשובה, אבל אדם שרוצה להחמיר ולעמוד בשעת הנעילה, או בסדר העבודה, כל הזמן הוא רוצה לעמוד, יש לו כוחות בין תורת הספר, הרגליים שלו חזקות, למה לא? המחמיר תבוא על הברכה, אבל אדם שקשה לו מעיקר הדין יכול לסמוך על הסברה זו ולהקל בדבר. יותר מזה, דנו האחרונים, ערוך השולחן, מנחת שלמה חלק א', הם דנו לגבי יום שמחת תורה. יש בתי כנסת שיודעים לעשות את שמחת התורה כמו שצריך. זה לא שבע-שמונה דקות, עושים הקפות, מסתובבים, גומרים, הולכים הביתה. לא. כל הקפה, אצלהם חצי שעה רוקדים ושמחים, והזקן המסכן הזה, בן תשעים וחמש, אין לו כוח לעמוד. שעתיים, שלוש, מאיפה יביא כוחות? הרגליים שלו כבר הרימו תשעים שנה ויותר, כבר אין להם כוח להרים אותו כל כך הרבה שעות. הוא שואל אותך, מה אני עושה? שוב, תגיד, לא. בשעה שמסתובבים, בשעת ההקפה, חייב לעמוד. אבל ברגע שהספר תורה הגיע ליד התיבה, אפילו שהם עומדים ורוקדים, הוא לא חייב לעמוד, יכול לשבת. זהו עיקר הדין. זאת ועוד, שם בדרך כלל כשעומדים ורוקדים במעגל, המעגל הזה הוא מהווה כמו מחיצה של אנשים. הרי מצאנו בגמרא, גם לגבי דין סוכה, שמחיצה של בני אדם מהווה מחיצה, אז גם לגבי זה הדבר הזה יכול להועיל, ולכן אם ירצה אותו הזקן לשבת, יהיה מותר לו. רק בשעה שמתחילים הקפה, מתחילים לומר מזמון הדוד, דבוי לה' בני אלים, מתחילה הקפה, אז הוא התחייב לעמוד. החזון איש בשנה האחרונה שלו היה חלש מאוד, הוא סבל מאוד מהלב, ולכן היה נאלץ לשבת. אבל בכל אופן הוא רצה שלא ילמדו ממנו מה הוא עשה. אצל האשכנזים ספר תורה לא מונח על התיבה, אלא כל אחד תופס אותו בחיקו. אז הוא לקח ספר תורה, תפס אותו בחיקו וישר, בצורה כזו שלא ילמדו האחרים לשבת כמוהו. אבל מעיקר הדין, כמו שאמרנו, רק בשעת ההקפה יש חובה, הלא וכי לא. אז כאן, כשהספר תורה נמצא בתוך ההיכל ואין דעתנו להוציא אותו, ודאי שגם בזה אין חובה מעיקר הדין לעמוד, אם אין דעתנו, אלא כל זה בגדר חומרה בלבד. ודאי שצריך לעמוד בין העומדים, ואם רוקדים ביום שמחת התורה, אני ואתה, אנשים בריאים, חייבים לרקוד. אל תפרוש מן הציבור, צריך לרקוד. אבל כשתהיה בן 95, אז אנחנו ניתן לך פנסיה, ואז נגיד לך חלק מהזמן נתיר לך לשבת, לנוח קצת, ואחר כך תחזור ותמשיך ללכוד אתנו עוד הלאה. זאת אומרת, תהיה לו אפשרות כמה דקות לפחות. לפעמים הוא רוצה לשבת, לנוח כמה דקות, אז מצאנו דרך, מצאנו אפשרות גם לשבת. יש מחזיק ספר תורה, צריך לקום מפני ספר תורה? לא. אחד לא, אבל כשיש לך מעגל, האחד לא תמיד מהווה מחיצה. אלא אם כן, אם האדם הזה, בלי עין הרע, גבוה עשרה, רחב ארבעה, יש לו 200.5 אורכו וכו', אחד כזה יכול להיות. אבל אם האדם הזה הוא רזה, אם הוא שדוף, יש בעיה. אבל כשיש לך מעגל, אז עומדים כמה אנשים, זה הליבא דקול עלמא, מהווה מחיצה גמורה, וזה טוב. זה אמר שהאחד הוא נחשב. כן. לא, הוא לא בטל. לא בטל, אינה נחשב כחדר בפני עצמו. משה רבנו תיקן לעם ישראל קריאת התורה, וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים. אין מים אלא תורה, ולא עסקו בתורה, ולכן וילונו. מה עשה משה רבנו? כדי שלא יהיו תלונות, שכולם יהיו שקועים במ״ט שערי תורה ולא יסיט אותם השטן לכל מיני עלילות ברשע, ולכן התחילו ללמוד בתורה שבת, שני וחמישי, לא עוברים שלושה ימים, וברוך השם כבר עוסקים בתורה. הגמרא, באבק המטפלת, הגמרא גם ממשיכה לתאר את התקנה של עזרא הסופר. עזרא הסופר הוסיף גם תפילת מנחה בשבת, גם שם אנחנו מוציאים ספר תורה, שם הטעמו משום יושבי קרנות. זאת אומרת, יש אנשים שלא יודעים ללמוד. אנחנו, ברוך השם, ביום שבת, אחרי שגומרים את החמים, יושבים, לומדים גמרא, הלכה וכן הלאה. יש לנו שיעורים קבועים, הכול בסדר. אבל יש אנשים מסכנים, אין להם ידע, יש אנשים אפילו לקרוא ולכתוב בתקופה ההיא, לא ידעו. אז אותם בעלי הבסטות, מה יעשו ביום שבת? היו מטיילים, מבלים את הזמן. באו ותיקנו שיקראו בתורה כדי שגם אותם האנשים יזכו וישמעו כמה פסוקים. משה רבנו תיקן לקרוא בתורה, הוא לא אמר כמה פסוקים, הוא לא הגדיר. עזרא הסופר ושאר חכמי ישראל הגדירו לנו את זה, לפחות עשרה פסוקים. כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, כנגד עשרת הדיברות, ולכן הן בשבת במנחם, הן בשני וחמישי, חנוכה, פורים, תעניות לעולם, צריך שיהיו לכתחילה עשרה פסוקים בין כל העולים ביחד, שיקראו עשרה פסוקים. יש רק יום אחד בשנה, יום פורים. יום פורים קוראים פרשת ויבוא עמלק, שם כל הסדר כולו, מלחמה לה' בעמלק מדור דור, מסתיים בתשעה פסוקים. לא מחייבים אותך לקרוא פסוק עשירי, להתחיל וישמע יתרו. סליק עניינם, נגמר העניין, ולכן מספיק לנו תשעה, לא צריך יותר מזה. ואף על פי כן, למרות שמעיקר הדין זה מספיק, אפילו אחי אנחנו מחמירים וחוזרים על הפסוק, ויאמר כי יד על כסיעה. חוזרים את זה פעם שנייה. אני אומר חוזרים, אנחנו הספרדים. אבל האשכנזים והתימנים לא כולם חוזרים. הרבה מהתימנים גומרים פעם אחת מדור דור, ומייד מסיים אומר ברכה אחרונה, כל אחד יעשה כפי המסורת של אבותיו. זאת ועוד, גם אצלנו, אם החזן סיים פעם אחת, אמר מדור דור, והעולה לספר תורה, באה לו סבלנות, מייד התחיל לברך את הברכה האחרונה. לדיעבד עצר, מיקר הדין, גם בתשעה יצאנו. ולא רק באותו יום, בכל השנה כולה. נכון שלכתחילה צריך להיות עשרה פסוקים. אם היה טעות, הייתה אי-הבנה, וקראו לכהן שלושה, ללוי שלושה, ולישראלי שלושה עולים, שלושה פסוקים, אז אין בעיה. בדיעבד קיימו את חובתם, ולא חייבים לחזור. מה שאין כי נמיה רק שניים. אם קרא לאחד העולים שני פסוקים, והעולה הזה טעה וברך ברכה אחרונה. זה דבר שמצוי כשיש פסוקים גדולים. פסוק גדול, אז היה נדמה לו לחזן שהוא קרא כבר שלושה, ואז העולה מיהר וברך ברכה אחרונה. הברכה שלו לא טובה, אלא צריך החזן להוסיף לו עוד פסוק, יהיו שלושה פסוקים, ואחזור עוד הפעם לברך את הברכה אשר נתן לנו. כך כותב הגאון חידה בלדוד המת, העתיקו אותו הכף החיים בספרו בסימן תרססט ושאר האחרונים, וכך ההלכה, ולכן ישים לב החזן אף פעם לא לסיים בשני פסוקים, הן אם זה בשני וחמישי, הן אם זה בשבת. לפעמים מעלים גם העולה, ולפעמים לגם העולה נותנים לו שלושה-ארבעה פסוקים, זה טוב. אבל אם נתנו לו בטעות שניים והוא בירך ברכה אחרונה, זה לא טוב. צריך להוסיף לו מייד עוד פסוק כדי להשליט. יש לנו בימים, כמו שאמרתי, שני וחמישי, חנוכה פורים ותעניות, שלושה, ראש חודש וחול המועד, חול המועד זה יום טוב, ארבעה, יום טוב, חמישה, כיפור, שישה, יום שבת, שבעה עולים. תראו בספר מעיינה של תורה, פרשת אומה, זהב, הכסף ונחושת וכו', שם הוא מביא דרשות יפות מאוד, רמזים יפים על סדר העליות של שבת, יום טוב או בשאר הימים. נותן לכל דבר את הסדר, את הרמז הנכון, עיין שם. אני חוזר לנושא, למה בימים שני וחמישי רק שלושה, לא פחות ולא יותר, ואילו בחול המועד ארבעה? ההבדל הוא, כאן יש לנו בשני וחמישי אפשרות ללכת לעבודה. אנשים צריכים להימהרים לעבודה, ואם הגבאי הזה ירצה להוסיף גם העולה, זה מפריע לאנשים. אנשים צריכים להגיע לעבודה, וזה מכביד עליהם להוסיף עליהם גם העולה. ולכן, לא התירו מפני ביטול מלאכה, לא התירו להוסיף. מה שאין כן חול המועד, רוב האנשים לא עובדים בחול המועד. רק דבר האבד מותר, או צורכי רבים. אבל ככה, סתם, באופן כללי רוב האנשים לא עובדים, כיוון שזה כעין חג, כהן יום טוב, ולכן שם אנחנו רשאים במקום שלושה, ארבעה. אבל גם בראש חודש וחול המועד ארבעה, לא פחות, וגם לא יותר. ביום טוב ושבת, שם אסורים כולם בעשיית כל מלאכה, גם דבר העבד וצורכי רבים אסור, ולכן ביום טוב ושבת, שם מי שירצה להוסיף גם העולה. מעיקר הדין אפשר להוסיף, כמו שכתב מרן בבית אסף, מסימן ר' וב', שם יש לנו היתר, וזה המנהג שלנו. אמרנו שבשני וחמישי אין היתר להוסיף יותר. חגות מימוניות והמרדכי דנו. מה יהיה הדין אם באו לבית הכנסת ביום שני, באו חתן ובר מצווה אבי הבן, או שני חתנים? מה יעשו במקרה הזה? אז בא הגבאי, שואל את הרב, כבוד הרב, יעלה הכהן, יעלה הלוי, אחר כך יש לנו שני חתנים ישראלים. למי אני אתן? אני אתן לחתן ראובן, שמעון ייפגע. וכן הפוך, הם באים לא לבד, באים עם השושבינין, ולפעמים האימא באה נמצאת בעזרת הנשים, הביאה קילו סוכריות, היא מתכוונת בכוננות מבצעית לזרוק, להמטיר אש, ופתאום הבן שלה לא עולה. אולי תצא משם ותתחיל לבכות. השאלה היא, מה יעשה אותו הגבאי במצב הזה? זגות מימוניות, המרדכים והרמה מחדשים לנו חידוש. במקרה הזה מותר לכתחילה להוסיף עוד עולה. במקום שלושה, יהיו ארבעה. ולמה? החתן בשבעת ימי החופה, יום חתונתו ויום שמחת לבו, זה יום טוב שלו. אז אם זה יום טוב שלו, אז במקום שלושה, תעשה את זה כמו חול המועד. כמו חול המועד זה חג ארבעה, גם פה יהיו ארבעה. ואתה אומר לי, תורח ציבור, אנשים ממהרים לעבודה? תענה להם, לאותם הממהרים לעבודה. אם לא היה החתן, הייתם צריכים לומר וידוי, נפילת אפיים, והוא רחום, זה עשר דקות לוקח. החתן הזה בא, חסך לכם עשר דקות. אז תיתנו לו תמורה במקור עשר דקות, תן לו עוד דקה אחת, עוד עלייה, מה יכול להיות? זו הטענה של אותם הפוסקים. מרן בספרו, בדק הבית, מביא את הסברה הזו, אבל מרן לא מסכים עם זה. דעת מרן, שאין אפשרות להוסיף בשני וחמישי, לא חילקו חכמים אם יש חתן או אין חתן. אתה אומר שזה יום טוב? יום טוב בשבילו. הוא החתן זה אצלו יום טוב, לא לנו. בכל המועד לכולנו זה יום טוב. כולנו אסורים מעשיית מלאכה, אבל מה שאין כאן זה רק הוא, יש לו יום טוב. רק חתן, אסור לו לעבוד. ולכן, מרן, אין דעתו. כן, מרן סובר שגם כשיש חתנים, אבי הבן וכיוצא בזה, אין היתר לבוא ולהוסיף אלא שלושה, לא פחות וגם לא יותר, גם במקרה הזה. ולכן, כשאנחנו נשאלים, אנחנו קיבלנו הוראות מרן. אפילו אצל האשכנזים, שהם הולכים בדרך כלל לפי הרמה, כאן, בדבר הזה, הרבה אחרונים לא הסכימו עם דברי הרמה, הרי יש לנו חשש, ספק, ברכה לבטלה. אומנם יש כאן ספק ספקה. ספר תיקון יששכר מביא בשם מרן חידוש כזה. מה שאתה אומר, שבת שני וחמישי לקרוא בתורה, זה המינימום, אבל אין מקסימום בזה. זאת אומרת, אם יש לך ציבור בשעה 13 בצהריים, ובא להם כיף, ביום שלישי, רביעי, בא להם חשק, רוצים לקרוא, אז ישיר משה. יכולים להוציא ספר תורה, לברך אשר בחר בנו, ולנגן, אז ישיר משה. אתה אומר שני וחמישי, היום זה יום רביעי, יום שלישי, זה המינימום, שני וחמישי, אבל אם רוצו, יכולים לעשות. זה החידוש העצום של תיקון יששכר. הוא אומר שכך דעת מרן. אבל, יש חולקים. רוב הפוסקים חולקים. והכלל בידינו תמיד, כשיש מחלוקת בענייני ברכות, ספק ברכות להקל. ולכן, למרות שיש לנו כאן ספק ספיקה, אולי בכל עת ובכל שעה אפשר להוציא ספר תורה, ואולי אפשר לסמוך על דברי הגאות מימוניות, המרדכי והרמה, בגלל שזה יום טוב שלו של החתן, אולי אפשר להוסיף במקום שלושה-ארבעה, יש לנו ספק ספיקה, אבל עדיין, ספק ספיקה בברכות לא עושים מלכתחילה, בפרט שכאן זה מיעוט הפוסקים ורוב הפוסקים לא הסכימו כך, ולכן להלכה אנחנו אומרים לגבאי, לא, אין אפשרות להוסיף עוד עלייה, אלא רק שלושה. אתה עונה לו, לגבאי, אתה עונה לו תשובה, אבל תראה, הוא מתחנן לך, תרחם עלי. יש חושבים שהתפקיד של הגבאי זה לספור כסף ולשלם על החשמל. זה לא כך. הנה, כאן, במקרה הזה, הוא אומר, תראה, החתן ראובן, חבר שלי, אנחנו אוהבים ידידים, מיום שהוא נולד אני הייתי בברית שלו. השני גם, תוציא אותי מהמבוכה, מה אני אעשה אם תן לזה, לא נגמור. האימא שלו גם תתחיל לבכות בעזרת הנשים, מה יהיה? תן לו עצה, העצה היא כך, תקרא לה כהן. איך שהגיעו שני החתנים, אנחנו אומרים, רבי ישמעאל אומר, ב-13 מידות התורה נדרשת, אתה כבר יודע מה עתיד להיות עוד מעט, תקרא לכהן. תשמע, החזן שלנו, הגבאי שלנו, יש לו בעיה קשה, כך וכך. מה אתה מייעץ? אתה שואל את הכהן, אז אם הכהן הזה דעתו יפה, עולה לך תשובה קצר ולעניין. הוא אומר לך, אין בעיה, אני הכהן יחיד, אני אצא רגע אחד החוצה, ואתם תגידו, אין כאן כהן, ישראל החתן במקום כהן יעמוד בכבוד, אז יעלה החתן ראשון, אבי הבן יהיה שלישי, או להיפך, אני מוכן, אין שום בעיה. ברגע שהחתן יתחיל את הברכה, מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים, ייכנס הכהן בפנים חזרה, ברוך השם, עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, יהיה הכול בסדר, הגבאי יגיד לו לא רק תודה רבה, כדאי שאחרי שיגמרו את קריאת התורה, כדאי שהגבאי יעשה לו מי שבירך, מי שבירך מיוחד לכהן, שחילץ אותו מהבעיה הקשה הזו, ברוך השם, הכול יסתדר. זה טוב אם יש שם כהן שדעתו יפה. אבל לפעמים יש כהן משונה, הוא אומר לך, מה פתאום? אני עולה, אני מברך ברכת כהנים, אני צריך גם לעלות. הוא חושב, בימות יתן שכרו, לא משלמים לו משכורת, אבל לפחות עלייה. כך הוא מבין. אתה אומר לו, אבל יש לנו בעיה, לא רוצה לשמוע בשום אופן. הוא אומר לך, אני לא מוכן, אני לא מוותר. מה עושים במקרה הזה? גדולי האחרונים, הכנסת הגדולה, הפרי חדש ועוד, דנו, האם יש לנו סמכות לצפצף על הכהן או לא? האם מה שאמרה המשנה בגיתי נט, כהן עולה ראשון מפני דרכי שלום, כאן הפוך, כאן יש לך בעיה דרכי שלום עם החתנים? האם יכולים לצפצף עליו או שיש בזה גם עניין וקידשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון? אולי אין לנו סמכות לצפצף על אותו הכהן? מחלוקת גדולה בין הפוסקים. בכל מחלוקת אתה מסתכל מה המנהג. חלק מהפוסקים מספרים לנו שבירושלים יש מנהג לצפצף על הכהן. מתי זה היה קורה? הרבה פעמים היה מגיע איזה עשיר, והכהן לא היה רוצה לציין, והיו מצפצפים על הכהן. היו אומרים, אף על-פי שיש כאן כהן, ישראל במקום כהן יעמוד בכבוד. אם מצפצפים עליו, היו נותנים לאותו עשיר שיעלה ראשון. הנה, יש מנהג. גם על זה הפוסקים לא שמחו. והסיבה היא, התוכן, המשמעות של מנהג שנאמר בירושלמי, כשיש לך ספק, כל מקום שההלכה רופפת בידך, פוק חזה, מה יעמד דבר, כל זה מנהג שהנהיגו החכמים. ישבו חכמי ישראל, גדולי חכמי ישראל, הקבינט הרוחני החליט, אתה בא, מיישם את זה הלכה למעשה, כך נוהגים. זה נקרא, יש לו תוקף מנהג. אבל כאן, מי עשה את זה? עשו את זה הגבאים. הגבאי המסכן הזה צריך לשלם מחר 10,000 שקל על החשמל, על המזגנים. מאיפה יביא את הכסף? סוף-סוף הגיע לידו איזה דג שמן, העשיר הזה יעלה, אחרי זה מי שברך 1,000 דולר, הוא ירשום להם צ'ק. איפה ימצא דבר כזה? זה יחלץ אותו, שהצ'ק של בית-הכנסת לא יחזור. ולכן הם ינהיגו את זה, בגלל העניות הנוראה שהייתה בירושלים עשו את זה. אבל לא בגלל שדעת חכמים הייתה נוחה מזה. כך יש מאחרונים שדחו ולא רצו להתבסס, להסתמך על המנהג הזה. טוב, אתה אומר אי-אפשר בעל כורחו של הכהן. חוזר אליך הגבאי, נו, חכם, תן לי עצה, מה אני עושה? תחלץ אותי מהמבוך. לפעמים החתן עוזר לנו, החתן רואה מה שקורה, ומייד הוא מריח. אז הוא ניגש הגבאי, אומר לו, תשמע, אני חתן שבוע, שבעה ימים, נכון? תיתן לחתן הזה היום, ואני אעלה ביום חמישי. גם ביום חמישי אני חתן, האמא שלי תבוא עוד פעם גם ביום חמישי. אני אגיד לה שתשמור את הקילו הסוכריות בסיבוב שני, נודיע לילדים שגם ביום חמישי יש סוכריות. זהו. כי לפעמים החתן גם בא לקראתנו, זה מצוין. אבל לפעמים גם הם לא באים לקראתנו, ומסכן הגבאי נמצא בין הפטיש והסדל. מה עושים? יש עוד העצה, עוד פתרון, פתרון טוב, קל, עליבה לכולעלמא. ברוב הבתי-כנסת היום יש להם או מקלט או חדר ביטחון, או שיש להם איזה אולם מעל בית-הכנסת. תגיד להם, תוציאו עוד ספר תורה. באים שני חתנים, באים עם השושבינין, יש שם יותר מ-20 איש, נכון? יכולים לפצל מייד את המניע לשניים. תגיד להם, אתם תעלו לישיבה של מעלה, תיקחו את הספר תורה ותרקדו שם עם הספר, תגידו מה שאתם רוצים. יהיה לך כהן, נביא ישראל, הכול יהיה 100%. החתן יעלה למעלה, ואצלנו למטה אבי הבן, או להפך, זה הפתרון הכי קל, הכי טוב. וזה עונה על הדרישות של ההלכה. אתה לא צריך לרמוס על הכהן, לצפצף עליו, לשים פס. למה לך להיכנס במחלוקת? יש לך פתרון קל מאוד, וכך עושה גבאי חכם נבון וירא שמים. אלה הם הפתרונות כשבאו בבת אחת, הרבו שמחות בישראל, באו כמה החתנים, אבי הבן, בר מצווה וכיוצא בזה. תמיד אפשר לפצל את המניין לשניים. יש לך יותר מ-20 איש, בקלות רבה אנחנו פותרים את הבעיה. לא רק שיש חתנים, לא עלינו, לפעמים יש שניים שיש להם אזכרה. ושוב, שניהם רוצים עליית שלישי. אם אחד מהם כהן, אחד ישראל, אז תיתן, זה שיש לו אזכרה לאבא שלו עליית כהן, הוא כהן, והשני הישראלי עליית שלישי. אבל לפעמים שניהם כהנים או שניהם ישראלים. נו, מה אתה עושה במקרה הזה? לפעמים הגבאי לא עושה לאף אחד חשבון. אומר להם, אנחנו מוכרים גם ביום שני וחמישי. יש להם אזכרה? טוב, אדרבה, שיוסיפו. זה יגיד 200, זה יגיד 500, והקופה תתמלא. לפעמים הוא עושה את הפטנט הזה, ואין לו הרבה רגשות, הוא לא עושה להם חשבון. אבל לפעמים אחד מהם, אדם שיש לו ראש קטן, ואז הוא יתחיל לבכות, תהיה מהומה בבית-הכנסת. זה עניין של יותר רגש מאשר שכל, הנושא הזה, לעלות עלייה ביום האזכרה. זה לא דין, זו לא חובה, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, אלא כל זה מנהג. אבל מה נעשה? זו המציאות ששוב הגבאי הזה יהיה נבוך כשהוא נמצא בין הפטיש והסדן, בין שני אותם האנשים. הגאון רבי ישראל מסלנט, היה לו דבר כזה פעם עם יהודי עם הארץ, והרב ויתר. הרב ויתר לאדם השני ולא התווכח. אחרי שגמרו עלינו לשבח, היה איזה טיפש אחד שהקשה על החכם. אמר לו, כבוד הרב, היום יש לך אזכרה של האבא שלך, איך זה שוויתרת? אז הוא ענה לו, תראה, מעמידים את האדם בשמים לא רק על מה שהוא עשה, אלא גם על מה שהבנים שלו עושים. אנחנו מתחילים את הפסוק, גדול העצה ורב העליליה. הפסוק מסיים, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעללה. לא רק מה שהוא עשה, אלא גם הפירות, פרי מעללה. אם הילדים ממשיכים במסורת, תלמידי חכמים, יראי שמים, כל זה לעילוי נשמת האבא. הילד עלה לתורה, הילד עשה מצווה, זה לעילוי נשמת האבא. חלילה, אם זה הפוך, עוונות, אז זה הפוך. אז עונה לו רבי ישראל מסלנט, אומר לו, אתה חושב שהאבא שלי היום קיבל פחות מהאבא של אותו האדם? קיבל הרבה יותר. אני עשיתי כאן מצוות ואהבת לרעך כמוך. עשינו אהבה ואחווה, שלום ורעות, שאותו המסכן לא יתחיל לבכות ולא יהיה כאן, חלילה, קנאה ושנאה. זה הרבה יותר נחת רוח וגן-עדן לאבא שלי. כך ענה לו הרב. וזו האמת. מה שאמר הגאון רבי ישראל מסלנט, זו האמת הפשוטה. עכשיו, תבוא תספר לאנשים האלה שיש לשניהם אזכרה. תגיד להם, אומר רבי ישראל מסלנט, אחרי כל הסיפור הזה, לפעמים הם אומרים לך, חזק וברוך על הדרשה, עכשיו אנחנו רוצים עלייה. זה לא משכנע אותם, זה רגש, כמו שאמרתי. אחד, יש לו יורציית של האימא שלו, והוא מרגיש שאם הוא יעלה ביורציית אז הוא יכניס אותה לגן-עדל העליון, אני יודע מה יהיה. יש לו דמיונות. הוא חושב שרק העלייה, בזה זה מתחיל, בזה זה נגמר. אנשים עמי ארצות שלא יודעים את האמת, לפעמים, שוב, יכולים לסבך את הגבאי הזה ומה שלא ייעשה לא יצא איתם בראש. הפתרון הקל ביותר, הפתרון הפשוט, אם יש שם עשרים במניין הזה, בן פרת יוסף יש שם עשרים, ויש להם אולם למעלה או חדר ביטחון או מקלט, נגיד להם, חברים, היום אנחנו מפצלים את המניין לשניים, ילכו עשרה במקום אחר ויקראו שם בתורה, ייתנו לו על יד שלישי, הכול יבוא על מקומו בשלום. גם שם אנחנו יכולים להשתמש בפטנט הזה, בעצה הזו, מפני דרכי שלום, אין שום בעיה. נכון שמלכתחילה אנחנו רוצים ברוב העם אדרת מלך, וכל השנה אנחנו לא מפצלים את המניין. אם יש שם עשרים או שלושים, כולנו ביחד. אבל כאן, בגלל ההכרח הזה, בגלל היארציין, אז לשעת חירום אנחנו כן נשתמש ברעיון, בפטנט הזה, וכן כל כיוצא בזה. תמיד הגבאי צריך להיות ער לבעיות האלה בחול או בזמנים אחרים, ויכול לפצל את המניין. כך עושים הרבה ביום שמחת התורה. באותו יום המנהג הוא, כולנו עולים לספר התורה, כולם רוצים לזכות, גם העולה. אז מה עשו בישיבה או בבית כנסת, שיש שם 200 איש, 300 איש? אז אם כולם יעלו גם העולה, מתי נגמור את התפילה? ב-2? ב-3? מתי נרקוד? מתי נאכל? מה, נעשה צאת הכוכבים דה רבנותם? נתחיל? אי-אפשר. שוב, גם שם הפתרון קל מאוד. אם יש להם בישיבה, יש שם בתי-מדרש, חדרי שיעורים, יוציאו עוד כמה ספרי תורה, יכינו מראש כמה חזנים, יגידו לתריסר בחורים, תכינו את הפרשה טוב, את פרשת וזאת הברכה, ומייד כשמגיעים עד יהיה השם אלוהינו עמנו, מוציאים ספר תורה, יוציאו גם ספרי תורה לחדרים האחרים, ילכו בכל חדר עשרה-עשרה, ואז עשרה לקרוא בספר אחד, זה קל מאוד, בתוך 20 דקות גומרים את הכול, ואחר כך חוזרים כולם לחתן תורה, או חתן בראשית, או לתפילת המוסר, ואחר כך יאחדו עוד פעם את המניין להתפלל ביחד. אבל גם שם הפיזור הזה נותן להם אפשרות שלא יהיה תורח ציבור, ובחצי שעה כולם עולים, כולם מרוצים, אף אחד לא כועס על גבי, למה לא נתת לי עלייה, מה, אני לא יהודי, אני לא שווה, אני לא בן-אדם? באות כל מיני טענות ומענות. אבל על-ידי החלוקה הזאת לא יהיה תורח ציבור מצד אחד, ומצד שני כולם יזכו בעליות. כך כדאי לעשות בכל בית-כנסת שיש להם גם עוד חדר אחד, עוד מקום, כדי לפצל את המניין לשניים. ברגע שיש לנו יותר מ-20 איש, קל מאוד ללכת בדרך הזו, בעצה הזו, ולא רק ביום שמחת התורה, אלא גם בדוגמאות הקודמות שהבאנו לצורך אותו העניין. אולי הכהן לא רוצה, למה שולחת הכל על הלבים? זאת אומרת, תעלה כהן ושניך את הלבים. לא, אבי עתליה, אבי עתליה. אם הכהן לא עולה, אז התפרדה החבילה, ואין צורך להעלות את הלבים מספר שניים, עליית לבים. אבל כשיש כהן חייבים לעלות אחריו לוי. ואם הלבי ויתר, הוא אמר אני יוצא, אז נותנים לכהן שניים, מייד. אין כאן לוי, כהן במקום לוי. אז לא פתרנו את הבעיה. עדיין, מה נשאר לך? עלייה אחת. ולכן אתה, אגב, היית מסתבך עם האנשים האלה, ולכן אין מנוס אלא למצוא את הפתרונות האחרות. אבל להוסיף עולה במקום שלושה, לומר שיעלו ארבעה בשני וחמישי או בחנוכה, אין לנו את הרשות, אין לנו את הסמכות לבוא ולחדש חידושים כאלה, למעשה. יש כמה כהנים. יש כמה כהנים וכולם מוותרים. אז כולם יוצאים בכמה שניות. רק התחיל הישראלי החתן אשר בחר בנו מכל העמים, כולם נכנסים. השאלה אם באמת חייבים לצאת או לא. לפי דעת מרן אין חובה לצאת. מרן אומר, יכולים לנסח ולומר אף על-פי שיש כאן כהן, ישראל במקום כהן יעמוד בכבוד. הרי הם מוחלים על כבודו. כהן שמחלה על כבודו, כבודו מחול. דיברנו בזה בהרחבה למעלה בסימן קכח סעיף מ״מ, ולכן גם פה אין חובה לצאת. יש חולקים. יש אומרים לא. יבוא לדבר חלילה על הכהן, למה הוא לא עלה? חלילה הוא בן גרושה או משהו כזה. ולכן, יותר מהודר שיצא. עדיף יותר שיצא. אלא אם כן, אם הכהן הזה בן תשעים וחמש, קשה לו. הוא אומר לך, תשמע, בחוץ קר, אם אני אצא דלקת ריאות. הוא אומר, אני מוכן למחול, אני מוותר, ואני לא רוצה לצאת. טוב, חי גוונה, ראו אותו קודם, שברוך השם הוא עלה ברכת כהנים, ולכן מעיקר הדין אין את החובה לצאת, אלא יכול החזן לנסח ולומר, אף על-פי שיש כאן כהן, החתן ישראל במקום כהן יעמוד בכבוד. מעיקר הדין יכולים לעשות כן. אבל כששואל אותנו הכהן, אם הוא אדם צעיר שיכול לצאת עצה טובה, טוב לחוש, לדברי החולקים, שיצא רגע אחד החוצה, וכמו שאמרתי, הוא לא חייב להישאר כל הזמן בחוץ, אלא ברגע שהתחיל הברכה, אשר בחר בנו, מייד הוא יכול כבר להיכנס ולחזור ולשבת במקומו. כהן שדעתו יפה, אנשים מתורבתים שיודעים הלכה, צריכים לסייע לאחינו הגבאים לפתור את הבעיות האלה, ולא להכביד עליהם. אבל מה נעשה? יש גם כהנים שלא באים ללמוד הלכות, ואותם עמי ארצות הם שמשגעים את הגבאים, מסכן הגבאי, שצריך לצאת ידי חובה כאשר יישא האומן את היונק. לפעמים התינוק בוכה, אתה לא מבין מה הוא רוצה, אתה לא יודע למה הוא בוכה. זהו, אז אותו דבר, לפעמים, יש לו, עם אנשים מבוגרים כאלה, יש לו את העסק באשתו, אין ברירה, אז שיעשה את התחבולות, את העצות האחרות שאמרנו. אם יש שם כהן אפס, יש לנהל תגיד לכהן שייצא את הרב? שוב, גם כן, אותו דבר, כן. אפשר, אפשר אם הכהן מקבל את הדברים האלה, יודע שאו שיש שם חכם גדול, או שיש שם גביר. כמו שאמרתי, הגיע להם איזה דק שמן, ולפעמים לא אחד, באו שניים, שלושה, והגבאי רוצה, אומר לו, תשמע, היום זה הזדמנות. והכהן מוכן לוותר, למחול, למה לא? שייצא רגע אחד החוצה וייתנו לכל שלושה התיירים האלה, לכל אותם העשירים, שיעלו לתורה, יעשו להם מי שבירך, רבותינו, ינגנו להם כדי שיתרמו בעין יפה? למה לא? אנחנו צריכים את התרומות שלהם. בלעדי זה, מחר-מחרתיים יגיע חשבון חשמל, אין אפשרות לשלם, יחתכו להם את החשמל, מה יהיה? אין ברירה. אתה חייב לשלם, היום החשמל יקר מאוד, בתי-הכנסת משלמים, אלפי שקלים. ולכן, בשעת הדחק, כדאי שהכהן יבוא לקראת הגבאים, כדאי שיעשה את הדבר הזה, ויהיה לו, ברוך השם, יש להם הרבה עלירות. עולים שני, חמישי, שבת, שבת במנחה, אנחנו עולים פעם בחודש, הם עולים שלושה-ארבע פעמים בשבוע. לא חסר לו, ברוך השם, ולכן כדאי שישתדל לבוא לקראת הגבאי, כדאי שינהג ויעשה כן. הוא לא מבין, מותר לגבאי להגיד לנו, לבקש ממנו. כן, כן, כן. אפשר לבקש. אם הוא לא הבין את הרמז במשפט הראשון, נגיד לו, אתה רשאי מעיקר הדין למחוא, לוותר על כבודך. אתה יכול לצאת החוצה כדי שאנחנו נעלה במקומך את הישראלי. האם אתה מסכים? האם אתה מוכן לשתף אתנו פעולה? אם הוא אומר שכן, זהו, זה הדבר הכי טוב. כך כדאי שהכהן ינהג ויעשה יום. לא, אפשר להערים על הכהן? אפשר להערים על הכהן? אי-אפשר להערים על הכהן? אי-אפשר, לדבר עיקר? כן. אם הטלפון שלו פתוח, תטלפן לו, הוא יצא החוצה, תעשה לו את הפטנט הזה. יש כאלה אהבלים שמשאירים את המכשיר פתוח. לא מנתקים כשבאים לבית ה' אז תעשה לו את התחבולה הזאת. אני מסכים, תחבולה טובה. כנראה יש לך ניסיון קרבי, אתה היית גבאי. כן, אפשר. אני עובר לסימן קלדה, סעיף ב'. מקום שמפסיקים בשבת ושחרית, שם קוראים במנחה ובשני וחמישי ובשבת הבאה. אגב, אם ביטלו שבת אחת קריאת הפרשה בציבור, לשבת הבאה קוראים אותה פרשה, אם הפרשה שייכת לאותה שבת. איך הסדר של קריאת התורה? בזמנם, לפני אלפיים שנה היה סדר אחר, והיום הסדר אחר. בזמנם היו לא רק קוראים את הפסוקים שבתורה אלא היו גם מתרגמים. עד היום אצל אחינו בני ישראל התימנים ממשיכים במסורת הזאת שהייתה בתקופת התלמוד ועומד ליד החזן, עומד אדם ומתרגם. לכן קריאת התורה היתה לוקחת הרבה זמן, ולא היו קוראים את כל הפרשה אלא רק שליש מהפרשה. פעם אחת בשלוש שנים היתה להם שמחתורה והיו גומרים את התורה. זה מה שהיה בזמנם. והיו קוראים הפטרה, מייד אחרי שליש מהפרשה היתה להם גם הפטרה. על כל פרשה יש שלוש הפטרות. תשימו לב, תראו בחומשים, הפטרה אחת מנהג הספרדי, מנהג התימני, מנהג האשכנזי. איך נהיו ההפטרות האלה כל כך הרבה? כמו שאמרתי, פעם היו מפצלים את הפרשה לשלושה, ובכל פרשה, מעין אותה הפרשה, היו להם את הפרקים בנביאים שהיו קוראים אותה. היום, כשאנחנו קוראים את כל התורה כולה בשנה אחת, אין דבר כזה לקרוא שליש, היום אנחנו לא מתארגנים. אתה קורא את כל הפרשה, אז יש לך לכל פרשה הפטרה אחת. השאלה מתוך השלושה, איזה הכי טוב, וזה הוויכוח, לפעמים יש הבדלים, חילוקי מנהגים. כל ההבדלים האלה, מה יותר טוב מלכתחילה. כולם יודעים שאם קראת את זה או רואה את זה, בדיעבד בוודאי שיצאנו ידי חובה. אתה מקדים ומברך ואומר, אשר בחר בנביאים טובים. האם, חלילה, ההפטרה השנייה זה לא נביאים טובים? גם זה וגם זה נביאים טובים. כל הוויכוחים הם רק מה יותר מהודר, מה יותר טוב, ולכן כאן, כמו שסיכמנו להלכה, אנחנו קוראים את כל התורה כולה בשנה אחת. יש לנו מדי שבוע בשבוע את פרשת השבוע. זה הסדר שלנו. סיימנו ביום שבת את פרשת ועדותך. שבת במנחה, אנחנו מתקדמים הלאה. מתקדמים פרשת שלח לך אנשים. כך גם שני וחמישי, גם כן אנחנו מתחילים כבר פרשה חדשה, פרשת שלח לך אנשים. לכן מרן כתב בסימן רפה, במצוות שניים מקרא ואחת ארגום, המצווה הזו עד יום שבת בצהריים. אז היא מסתיימת. אתה בא לקרוא שניים מקרא ואחת ארגום ביום שבת בשעה 1600 אחר הצהריים? זה לא שייך. למה? אתה קורא פרשת ועדותך. בארבע, זמן מנחה, כבר התחלנו שלח לך אנשים. ולכן חייבים כולנו לסיים שניים מקרא ואחת ארגום, חייבים לסיים מוקדם, לפחות שזה יהיה לפני יום שבת בצהריים. זה הסדר תמיד. וכמו שאמרנו, מתחילים ביום שבת במנחה, כך גם שני וחמישי, פרשת שלח לך. לפעמים יש טעות. הטעות הזו מצויה הרבה בפרשת נשא. שם יש לנו בתחילת פרשת נשא את המילים נשא את ראש. יש גם בסוף במדבר קטע כזה, נשא את ראש בני גרשון גם הם. ולפעמים המקום שהיה פתוח ספר תורה לא היה בתחילת פרשת נשא, אלא היה בסוף פרשת במדבר. והחזן לא שם לב, התחיל לקרוא בקטע השני. אז אם הרגישו מייד, והציבור פותח ועוקב אחרי החזן, צריך לתקן אותו שיתקדם הלאה ויעבור לפרשת נשא. אבל לפעמים האנשים לא עוקבים אחרי החזן, הם סומכים עליו. וקראו כבר שלושה עולים, סיימו את הכול בדאבא דמאי דאבה אבה. ולכתחילה אמרנו, צריך שיקראו בפרשה הנכונה. אבל אם קראו שלושה עולים בפרשה אחרת, אי-אפשר להוסיף עוד ולקרוא עוד עולים אחרים. אם נזכרו לפחות בעולה השלישי, עדיין העולה השלישי לא בירך ברכה אחרונה, יש להם עצה. ימשיכו מייד בפרשת נשא ויקראו לפחות עשרה פסוקים עם העולה השלישי כדי לקיים את המצווה הזו כהלכתה. זה מה שרצוי לנהוג ולעשות מלכתחילה. מחלוקת. מרן בסימן קמ מביא בזה מחלוקת. דעת מרן צריך עוד הפעם לברך. אבל האחרונים חולקים על מרן. כלל בידינו תמיד. ספק, ברכות להקל, אפילו נגד מרן. למרות שהמשנה ברורה דווקא פסק כמרן, האשכנזים נוהגים כן לברך, קשה לנו להתיר, ולכן בחיי גוונה שיקראו להלאה עוד עשרה פסוקים בלי ברכה. אלא בסוף, אחרי שיגמרו את העשרה פסוקים מפרשת נשא, אז אברך את הברכה האחרונה, ברכת אשר נתן לנו. האור זרוע דן לגבי ציבור שלא קראו בתורה ביום שבת, היה להם איזו תקלה, אונס. מה עושים? והאור זרוע אומר, במקום אונס כזה קוראים בשבת הבאה שתי פרשיות. למה הדבר דומה? אדם לא התפלל שחרית, היה אנוס, היה חונה, מתפלל מנחה שתיים. לא התפלל מנחה, מתפלל ערבית שתיים. אתה רואה, יש תשלומים. גם פה אותו דבר. ולכן, אם הציבור היה אנוס ולא קראו בתורה באותה השבת, שבת שאחריה יקראו שתי פרשיות. לצערנו, היו הרבה מקרים כאלה בהיסטוריה של עם ישראל. לפני 60 שנה הייתה כאן בירושלים מלחמה קשה, מלחמת תש״ח, והיו שבתות שהיה פחד לצאת מהבית או מהמקלט, ללכת לבית-הכנסת. לא רחוק מכאן, אשתיב לך בית ישראל, הלכו אנשים להתפלל ביום שבת, הייתה הפגזה, נהרגו שם עשרה, השם ישמור. וכן, על זה הדרך. לכן, אנשים לא יכלו. אחר כך הייתה הפוגה, שבת שאחרי זה הייתה הפוגה, אז היו קוראים שתי פרשיות. כך עשו גם לפני חי שנים, לפני 18 שנים, באזור המרכז. מי שזוכר, הייתה מלחמת המפרץ, והיו סגדים שם. אנשים פחדו, פחד מוות, להסתובב ברחובות. היו בתי-כנסת שבאותה השבת כמעט ולא היה מניין. שבת שאחרי זה, שבת שאחרי הפורים, פרשת פרה, כבר היה להם מניין. אז אותו מקום, אותו בית-הכנסת, אותו ציבור שלא זכו לקרוא בפרשה הקודמת, יכולים להשלים עם פרשה שאחריה, יקראו שתי פרשיות, ואם זה היה שבת זכור, אז את זכור אשר עשה לך עמלק ישלימו בשבת שאחריה. יהיה להם באותה השבת גם זכור וגם פרש. זו התקנה, זו ההנהגה שיעשו באותם המקומות. כך גם במלחמות אחרות. לצערנו, חשבו פעם, הקימו מדינה, שאנחנו נהיה כמו שווייץ. לא יהיו לנו מלחמות, יהיה מקום מבטחים לעם היהודי. כך היה מישהו שחלם חלום. לצערנו, אנחנו הולכים ממלחמה למלחמה, ולא מזמן, לפני שישה חודשים, הייתה המלחמה האחרונה, או המלחמה בעזה, עופרת יצוקה. היו שם הרבה חיילים דתיים שלחמו בשבת. הם התפללו, מנחה ערבית קבלת שבת, אחרי הקידוש, אחרי הסעודה, מיד הם נכנסו לרפיח. וכשהם נכנסו שם, ברפיח, עדיין לא בנו להם, אין שם בית-כנסת. המתנחלים עדיין לא בנו שם. ולכן הם הפסידו. אותה שבת הם לא קראו, אבל אותה פלוגה, שבת שאחריה, יכלו להשלים ולקרוא שתי פרשיות תשלומין לשבת הקודמת. זה מה שצריך להודיע להם, לחייב אותם בדבר. לא, לא תורח ציבור, אלא כיוון שכל הציבור הפסידו את הקריאה. אתה צריך להגיע לשמחת התורה, שנשלים את כל התורה, שיהיה לך סיום. ולכן חייבים, כמו שאמרנו, מצד דין תשלומין. כמו אדם שלא התפלל מלחם, מתפלל ערבית שתיים, אתה לא אומר שזה צורך ציבור. אותו דבר גם כאן. אלא מאי? עצה טובה, ולכתחילה לא לקחת חזן כבד. חזן שעושה לך מוולת, מקמט, תיקח חזן שיש לו לשון קלה, לשון מהירה. אצל אחינו האשכנזים יש להם חזנים, הלשון שלהם מתגלגלת פי-חמש ממהירות הכול. כן, הוא קורא, טס, אז הוא יקרא לך את שתי הפרשיות ביחד בחצי שעה. אז מה קרה? תמצא חזן כאן, אבל עקרונית לא לוותר, כדי שיהיה לנו, כמו שאמרנו, רצף, תורת השם תמימה, הכול יהיה שלם. זו התקנה, כך כותב לנו האור זרוע, כך הסכימו כל הפוסקים, הרמ״מ כאן ושאר האחרונים, וכך צריך לעשות אם חלילה וחס היה אונס. גם אם זה אונס של חולי, לפעמים אתה נמצא בתחומים הדסה עין-כרם או מקום כזה, ומגיעים לשם, ביום שבת מגיעים חלק מהחולים, יש להם מעלית שבת, הם מגיעים לשם. ואז חלק מהם, לפעמים יותר ממניין, אומרים לך, שבת שעברה הוא היה בחדר ניתוח, הוא לא שמע את קריאת התורה. ברוך השם, עכשיו הוא התאושש, והוא אומר לך, מה יהיה עם פרשת בעלותך? אני לא זכיתי לשמוע. זה לא רק הוא, יש שם מניין כזה. שוב, גם שם אין בעיה. אם החזן רוצה, הוא יכול בקלות רבה לפתור להם את הבעיה, שיקרא להם פעמיים באהבה, שתי פרשיות, וזה לא חייב להיות דווקא אונס של חולי או אונס של מלחמות, אלא יכול להיות גם סיפור אחר. לפני 222 שנים, בשנת תקמ״ז, כאן, בירושלים עיר הקודש, ירד שלג כבד. ראשון הפוסקים היה כקומת איש. גובה השלג היה 1.70 מטר. היום אתה יוצא דרך חדר המדרגות. אז לא היה כך. אז היו יוצאים מהדלת ישר לרחוב. אתה בא לפתוח את הדלת, והדלת לא נפתחת. יש שם שלג בגובה 1.70 מטר. ולכן לא היה מניין בבית-הכנסת ביום שבת, פרשת בשלח. לא היה מניין. אנשים לא יכלו לצאת, היו מסוגרים בבית. אחרי הצהריים השלג הפשיר קצת. יש חלק מהבתים, יש להם חלון גבוה. אם אין שם מסורגים, יוכלו להשתחל לצאת החוצה דרך החלון. אחרי הצהריים במנחה כבר היה מניין. השאלה היא האם ניתן להשלים את מה שלא קראו בבוקר אפשרי אחרי הצהריים או לא. היה ויכוח בזה בין הגאון חידה לבין רבנו יוסף מיוחס בשאר האחרונים. דעת רוב הפוסקים כדעת הגאון חידה. על-פי דברי הזוהר, זמן קריאת התורה שני וחמישי ושבת עד חצות, ולא יותר. ולכן, למרות שאחרי הצהריים כן הגיעו אנשים, לא יכלו לקרוא את פרשת בשלח אחרי הצהריים, אלא היו צריכים לקרוא רק שלושה עולים בפרשת יתרו, ואין להם את הרשות לבוא ולקרוא בפרשת בשלח להעלות שבעה עולים אחרי הצהריים, לא היה להם רשות הליבה, דעגאון חידה וסיעתו. אם כן, באיזה צורה כן ישלימו את הפרשה שחסרה להם, פרשת בשלח? אז הפוסקים מספרים לנו את ההיסטוריה, שבת שאחריה, פרשת יתרו, קראו שתי פרשיות, קראו גם פרשת בשלח וגם פרשת יתרו. לא ידוע לי בהיסטוריה שהיה דבר כזה, שלג בגובה מטר שבעים. זה דבר שלא ידוע בשום מקום, דבר כזה. זה הסיפור האותנטי, הסיפור שכתבו, הספרים, ספרי השאלות והתשובות, מספרים לנו גם, לא רק כותבים לנו הלכה, לפעמים במשפט קצר אתה רואה גם מה היה בהיסטוריה, דבר נדיר מאוד, אבל זה קרה, קרה ויכול לקרות עוד פעם. החזאי יכול להבטיח לך שלא יקרה דבר כזה בשנה הבאה, אף אחד לא יכול להבטיח לנו. ואם חלילה תהיה תקלה כזו שציבור מסוים לא קראו בתורה, אז כמו שאמרנו, לעולם יש תשלומים לשבת שאחריה קוראים שתי פרשיות. אם יש תשלומים מהצבא הבא והוא היחיד או עושה חיילים שלא קראו את הפרשה הזאת. כל זה ציבור, ציבור שלא קראו את הפרשה. אבל בשביל אחד או שניים, בשביל מיעוט של אנשים, או שהיה חולה או מסיבות אחרות לא קרה, אין חובה, אין דבר כזה לעשות את התשלומים. אלא כל מה שאמרנו, החובה היא אך ורק שהציבור או רוב הציבור לא קראו. בזה שייך לומר את הכלל שאמרנו, שאנחנו עושים תשלומים לשבת שאחריה. אנחנו מקדמים בברכה את מראנו ורמנו, ראש ישיבת כף החיים, רבנו יעקב חיים סופר. ראש ישיבת כאן וראש ישיבת כאן וראש ישיבת כאן ולא קרובים בלבדים.