הלכות עניית אמן וחובת ההקשבה בתפילה: כוונת האמן, זהירות מברכה שאינה נקייה, דין שמיעה באמצעים טכנולוגיים וחינוך ילדים.

 

- - - לא מוגה! - - - 

ויענו אמן אחר כל ברכה בין אותם שיצאו ידי תפילה בין אותם שלא יצאו

ובכוונה שיכוון בליבו אמת היא הברכה שברכה ומברך ואני מאמין בזה.

על כל ברכה וברכה שהאדם שומע הגמרא דרשה גם בספרה נאמר על הפסוק כי שם השם יקרא אבו גודל אלוהינו שצריך לענות אמן אחרי כל ברכה.

אין הבדל אם זו ברכת המצוות,

ברכת הנהנים, ברכת שבח והודאה, ברכות התפילה וכיוצא בהן על כל ברכה בלי יוצא מן הכלל חייב לענות אמן.

אלא שהכוונה על עניית האמן מחולקת לשלושה חלקים.

יש חלק מהברכות שהן שבח או הודאה להשם ולכן כשאדם אומר אמן מתכוון אמת.

אמת הוא הדבר שאמרתי.

יש ברכות שהאדם מכוון בהן דבר אחר.

הוא מבקש שהאדם הזה שובר אויבים ומכניע עבדים.

אז הוא מתכוון אמן כן יהי רצון וכן כיוצא בזה. רוב הברכות האמצעיות הם כך.

אבל כשאדם הזה אומר מחיי המתיים מכוון את שניהם ביחד.

קודם כל זה אמת שהקדוש ברוך הוא חיי מתיים.

דבר שני הוא מתכוון גם כן יהי רצון.

לכן על סוג ברכות שכוללים את שני הדברים.

גם שבח עבודה וגם כעין בקשה ותפילה, אז יכוון את שניהם ביחד, אמן כן יהיה רצון. וכן כל כך יוצא בזה, לפי זה האדם יחליט לעצמו על כל ברכה וברכה מה כדאי לעשות. אבל ישים לב לבטא בצורה נכונה את האמן, כמו שמרן ממשיך לקרוא לסעיף ח', שיאמר את הכל בביטוי שפתיים בצורה נכונה,

וישים לבו, יקשיב, ולא חלילה וחס, יאבד את האמן.

ידוע המעשה עם הגאון רבי מרדכי יפה, בעל הלבושים.

כשבחרו אותו לרב, הוא אמר להם, אמנם אני למדתי את התורה,

אבל חוכמת העיבור אינני יודע. איך מעברים את החודש?

תנו לי זמן, שלושה חודשים, אני אלך ללמוד.

אז הוא אמר,

חכמי ספרד ואיטליה בקיאים מאוד בחוכמת העיבור, אני אלך לשם.

וכך היה, הלך וישב ולמד,

אבל קרה לו מכשול ששמע ילד שעונה אמן,

ולא ענה אחריו אמן.

שמע את הילד שמברך, ולא ענה אחריו אמן. ואז הרב נידה אותו עד כדי כך ונתן לו תיקון שיעשה את העניות וכן הלאה,

עד שהרב בא להתחנן שיסלח לו. ואז הרב אמר לו,

התיקון שלך הוא תספר את הסיפור שהיה כדי שאנשים ייזהרו ויענו אמן, כי אדם שלא עונה אמן חלילה וחס הוא מסכן את חייו בדבר הזה.

אז אם בארזים נפלה שלהבת, אם המדובר הוא באדם גדול בתורה,

אז לא ויתרו לו ולא מאכלו לו.

אז כל וחומר אנחנו, אנשים פשוטים, שומעים תמיד ברכה,

חייבים לענות. שם היה מדובר בילד גדול אחרי גיל חינוך, אחרי גיל שש, דבר שני, ילד נקי.

אבל אם ילד הזה אינו יודע לקנח את עצמו טוב, אז בוודאי שאין צורך לענות אחריו אמן.

אין בזה הגבלה דווקא לילד. גם אדם גדול, כשאתה יודע שהאדם הזה מזוהם ולא יודע לנקות את עצמו טוב,

גם כן לא עונים אחריו אמן.

אמן עונים רק אחרי האדם שגופו נקי, כמו שנראה לקמן בסימן רטו. אחרת, אדם שאין גופו נקי ומברך ברכה, כותב הראוון, שעובר על איסור דאורייתא.

אז הוא עובר על איסור דאורייתא,

אז אני אענה אחריו אמן? ודאי שלא.

אלא המדובר הוא שהילד הזה, גופו נקי, יש ילדים, יש להם אינטליגנציה טבעית,

ולכן הילד הזה תמיד הוא, ברוך השם, נקי, מצוחצח, אז בחיי גוונה תענה אחריו אמן.

הרב אחי, אם אתה יודע שתמיד הוא לא נקי,

אתה יכול לענות אחריו אמן רק פעם בשבוע.

אחרי שהוא יוצא מהאמבטיה, לוקח קוסטום לברך שהכול, אז תענה אחריו אמן.

אני קורא סימן קכד סעיף ו'

ויענו אמן אחר כל ברכה בין אותם שיצאו ידי תפילה,

בין אותם שלא יצאו, ובכוונה,

שיכוון בליבו, אמת היא הברכה שברך המברך, ואני מאמין בזה.

בספרי למדו מהפסוק,

גדלו לה' איתי ונרממה שמו יחדיו.

כשאדם אומר ברכה, מברך,

אנחנו השומעים צריכים לענות אמן.

בין אם הברכה הזו,

ברכה לעצמו, ואינו מוציא אותי ידי חובה,

בין אם אני יוצא ידי חובה, בכל מקרה אני חייב לענות אחריו אמן.

המושג אמן,

הכוונה היא שאני מאמת את הדבר שאמר אותו האיש.

אם האדם הזה בירך את השם, אני מאמת את הדבר,

זו המשמעות של אמן. כמו שראינו בפרשת נשוא,

ואמרה האישה, אמן, אמן,

מאמצת את כל מה שאמר לה הכהן.

או דוד המלך אמר, ויאמרו כל העם, אמן ויעלה לה' מצאנו במקומות רבים את הביטוי הזה שמשמעותו שאדם מאשר את כל הנאמר.

ולכן, על כל ברכה וברכה שהאדם שומע,

חייב לענות אמן, בין אם הוא שומע את זה מאיש,

מאישה,

אפילו אם הוא שומע ברכה מגוי,

שמע את הגוי, מברך,

בתחילת הברכה ועד סופה,

גם בזה רשאי לענות אמן.

סוף סוף הגוי הזה שיבח את הקדוש ברוך הוא,

ולכן גם בזה יש רשות לבוא ולשבח את השם באמירת אמן.

אלא שיש הבדל בכוונת אמירת האמן בין סוגי הברכות.

לא כל הברכות שוות לעניין זה.

כשאדם שומע ברכה שהיא שבח להשם,

פוקח עברים,

זוקף כפופים וכיוצא בזה,

אז הוא מתכוון,

כשעונה את האמן,

שהדברים שאמר אותו האיש זה אמת.

יש סוג ברכות אחרות שאנחנו מתפללים להשם.

אתה אומר, חונן הדעת, אתה רוצה בתשובה,

רופא חולה עמו ישראל.

שם אתה מתכוון, כן יהי רצון.

זו הכוונה שהאדם הזה מכוון בעניית אותה האמן.

יש ברכות שהאדם משלב את שני הדברים גם יחד.

כשהוא עונה אמן על מחיי המתים,

א', הוא מאמת את הדבר,

מכוון בעניית האמן אמת,

דבר שני, כן יהיה רצון שיחיו המתים.

עושה את הכוונה המשולבת עם שני הדברים גם יחד.

לכן, תמיד צריך לשים לב ללכת לפי התוכן של הברכה.

אם זו ברכת השבח, יכוון רק אמת.

ואם זו ברכה שהאדם מבקש דבר מסוים מהבורא,

אז יכוון בעניית האמן, כן יהיה רצון.

ואם הברכה משלבת את שני הדברים יחד,

יכוון בעניית האמן, אמת, כן יהיה רצון.

לא ישיח שיחת חולין בשעה ששליח ציבור חוזר התפילה,

וימסח

הוא חוטא וגדול עוונו מנסו וגוערים בו.

כותב רבנו יונה, בתי כנסיות רבים חרבו בגלל העוון שהיו מדברים בהם, שיחת חולין,

קל וחומר אם מדברים באמצע התפילה, באמצע החזרה.

נכון שאני התפללתי את תפילת הלחש, אפילו הכי אני חייב להאזין ולשמוע בהקשבה גם את החזרה שאומר החזן.

ואם האדם הזה לא מקשיב, מדבר באותה השעה,

אומר מרן,

האדם הזה חוטא וגדול עוונו,

ואין אפשרות לרחם עליו לומר, אני אשתוק כדי שהוא לא יתבייש.

אלא, מרן מסיים, וגוערים בו.

הסיבה היא,

כשאדם עושה עבירה בצנעה,

אני גם אוכיח אותו בצנעה.

על זה נאמר,

אוכיח תוכיח את עמיתיך ולא תישא עליו חטא.

אבל כשהאדם הזה מחלל את השם בפרהסיה,

הולך ומדבר לפני כולם, מפריע לאחרים,

בזה אין אפשרות להתאפק.

לכן, אם רמזת לו והאדם הזה היה חכם ונבון, חכימה ברמיזה, מצוין.

ואם לא, טיפשה בקורמיזה. אם האדם הזה לא הבין את הרמז,

אז החזן הזה יפסיק שנייה וידפוק.

ירמוז לאדם הזה שיסתום את הפה.

אם הוא רוצה לדבר, יצא לחוץ לדבר, יצא מבית הכנסת,

ואין לו היתר להישאר בתוך בית הכנסת ולדבר באמצע החזרה.

אפילו אם נאמר, האדם הזה עוסק במצווה,

הוא בא לאסוף כסף לצדקה,

האם משום שהוא עוסק במצווה תהיה לו רשות,

להפריע ולבלבל את האנשים באמצע החזרה?

גם לאדם כזה אין היתר.

ולכן, אם הדבר יודע שאותו העני,

עני בכסף וגם עני בדעת, כשהוא בא הוא מפריע, עושה רעש.

אדם נתן לו 2,000 שקל, הוא שואל אותו, זה הכול או זה עודף?

הוא צריך לשמוע בקולי קולות את כל הדברים.

אז אם יש עני כזה, צריך להגיד לו,

תבוא אחרי הווידוי.

אם תבוא באמצע החזרה, לא ניתן לך כלום.

לתת לו הוראה כזו, כדי שבאמת יוכלו לשמוע את החזרה מההתחלה ועד הסוף בהקשבה ללא כל הפרעה.

כותב הקולבו ילמד בניו הקטנים שיענו אמן, כי מיד כשהתינוק עונה אמן, יש לו חלק לעולם הבא.

הגמורה בסנהדרין קי' מביאה חמישה דעות

מאיזה רגע התינוק יכול לזכות לחיי העולם הבא.

דעה ראשונה,

מרגע יצירתו. דעה שנייה, לעם נולד כי עשה, מהרגע שנולד.

דעה שלישית,

מהרגע שמלאים אותו, עני עני וגובה עם ונוער.

דעה אחרונה, רבי מאיר אומר, מהרגע שעונה אמן, שנאמר,

פיתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים.

אל תקרא אמונים אלא שאומר אמינים,

ולכן כדאי להשתדל לשים לב על הילד ברגע שיודע לחתך מילים מגיל שנתיים או שנתיים.

ולא שיודע לדבר, כדאי ללמד אותו שיענה אמן.

יש מחלוקת גם בראשונים,

מהשיטה העיקרית להלכה.

הרמ״ם כאן כתב בשם הקולבו חשש לדעה הזו, ולכן מן הראוי ללמד את הילד מיד שיענה אמן.

אבל רב נחשון גאון כנראה הלך בדעה שמרגע שמלים את הילד הוא זוכה לגן עדן.

גם מרן ביורי דעה בשני מקומות בסימן רסג בהלכות מילה, וגם בהלכות אבלות העתיק להלכה את דברי רב נחשון גאון.

שם הדוגמה שלו עוסקת,

תינוק שנפטר לפני שהספיקו למולתו,

אפילו אחי יעשו את המילה ללא ברכה.

כי חרפה היא לו להיקבר כך עם העורלה,

אלא מלין אותו,

נותנים לו גם שם, אולי יזכה להיכנס לגן עדן,

נזכה גם לקום בתחיית המתים.

אנחנו חוששים גם לאותה הדעה, ומרן העתיק את זה שם בשולחן ארוך.

אבל אם הילד הזה, ברוך השם, זכה, והוא גדל בן שלוש-ארבע, יודע לדבר,

מן הראוי שההורים יחנכו אותו לענות אמן. על כל ברכה שהוא שומע, נתרגל בעניית אמן.

אין צורך להביא אותו לבית הכנסת בשביל זה.

לא זה המקום ללמד אותו,

אלא כשהוא נמצא בגן,

הגננת או הגנן יכולים בקלות רבה ללמד אותו את זה,

או בבית.

יושבים בבית, האבא והאימא, זה התפקיד שלהם.

היום, לצערנו, מתחילים בדברים אחרים.

מאלפים את הילד הזה לומר תודה או מילים אחרות.

ייתנו לו סוכרייה,

זה לא נימוסי שהוא לא יענה מייד תודה.

לכן מלמדים אותו,

כדי שאם אי פעם מישהו ייתן לו סוכרייה,

שלא יהיה כפוי טובה,

ידע להגיד את התודה יפה.

קודם כל צריך ללמוד איך אומרים תודה להשם, שיאמר אמן, זה הדבר הטוב ביותר.

ולכן ילמדו את הילד כהוגן, כדי שיזכה על ידי זה לגן עדן.

לא יענה אמן חטופה, דהיינו כאילו האלף נקודה וחטף.

וכן שלא יחטוף וימהר לענות אותו קודם שיסיים המברך.

וכן לא יענה אמן חטופה,

דהיינו שמחסר קריאת ענון ואינו מוציאה בפה שתהא ניכרת וגם לא יפסיק באמצע המילה.

הגמרא במסכת ברכות בדף מ״ז מביאה לנו ברעיתה כדי לפרש לנו איך המצווה בעניית אמן.

הדין הראשון, הגמרא אומרת שלא יענה אמן חטופה.

מהי אמן חטופה?

שני פירושים בדבר.

הפירוש הראשון, שהאדם הזה לא מבטא נכון את האמן.

את האלף של אמן הוא לא אומר נכון, במקום אמן הוא אומר מן.

מהמהירות,

מרוב שהוא ממהר,

הוא בולע את האלף הראשונה,

זה נקרא בשם אמן חטופה,

וחלילה וחס זה יכול לגרום שיחשפו ימיו.

דבר שני, פירוש שני באמן חטופה,

שהאדם הזה אין לו סבלנות עד שהמברך יסיים,

אלא עדיין המברך לא סיים את המילים בורא פרי הגפן, הוא מיד עונה אחריו אמן.

גם זה נקרא אמן חטופה.

אלא ימתין, אחרי שהמסיים יגמור את המילה הגפן,

אז הוא יוכל לענות אמן.

יש לנו דוגמה פשוטה לדבר הזה בעוד יומיים.

יש לנו ביום חמישי ראש חודש.

הרבה מהחברים מתפללים אצל אחינו, בני ישראל האשכנזים,

והם, כשמסיימים את תפילת החזרה,

הם רוצים לסובב את המנגינה להגיע למקם הלל.

אז כשהם מגיעים לסוף הברכה,

המברך את עמו ישראל בשלום.

אז החזן מנגן, בשלום.

אז במנגינה הזו חלק מהאנשים, עמי הארצות, שאין להם סבלנות,

הוא מנגן את המילה בשלום והם מנגנים באותו רגע בד בבד את האמן שלהם.

עדיין הוא לא גמר את הברכה.

על מה אתה עונה אמן?

לכן אדם שיודע הלכה ימתין בסבלנות.

אחרי שיגמרו אלה את האמן, אחרי שהחזן יגמור את המילה בשלום,

רק אז הוא יענה את האמן עם מנגינה, בלי מנגינה.

זה לא חשוב,

אלא חשוב יותר שידייק עם סבלנות קודם

קול שישמע את המילה האחרונה של הברכה בשלום ורק אחר כך יוכל לענות.

כך גם לגבי ברכת כהנים.

לפעמים יש חזן מעולה שמנגן יפה וגם אחד מהכהנים גם הוא זמר במקצועו והוא עונה לו,

האלוקים יעננו בקול, גם הוא עונה לו במנגינה.

אז בסוף הקטע וישמרך מסיימים את הסולם, את המכה ולפעמים זה לוקח סיבוב ארוך

שוב אם הכהן הזה מעריך שתהיה לך סבלנות.

אל תענה את האמן אחרי וישמרך מייד בעוד שהכהן עדיין לא חתך את האות האחרונה אלא אחרי שיסיים וישמרך רק אז תענה.

גם זה מצוי הרבה אצל אחינו האשכנזים הם רגילים לנגן וישמרך וחונק השלום גם כן יש להם סלסול בסוף המשפט בסוף הפסוק לכן מן הראוי שתמיד יתאזר בסבלנות.

האמת היא שהחזן צריך לשים לב על צאן מרעיתו.

לפי הציבור כך גם חייב לתכנן את המנגינה.

אם הוא ידע שהאנשים האלה אין להם הרבה סבלנות,

שישתדל את המנגינה, את הכול,

להקדים ותמיד את המילה האחרונה יקצר וימשוך כדי שהעונים את האמן יענו בסדר ולא חלילה תהיה האמן, אמן חטופה.

לכן יהיה חכם אותו החזן שלא יגרום תקלה ומכשול לאנשים. לכן, כשהוא אומר את החתימה, רוצה בתשובה, חנון המרבה לצלוח,

את המנגינות ישאיר לקטעים אחרים. ולא בחתימה, כשהוא עושה את הכול בחתימה,

זה יכול לגרום בלבול לאנשים, וחלק מהם עלולים להיכשל באמן חטופה.

הדין השני שהגמרה אוסרת באמן, שלא תהיה האמן כטופה.

מה זה האמן כטופה?

מלשון שהוא קוטף אותה ולא מסיים אותה בצורה נכונה.

במקום לומר את האמן ולהדגיש את הנון סופית,

האדם הזה אומר אמה,

ואת הנון מחסיר לגמרי, זה נקרא בשם אמן כטופה.

כך גם, לא יפסיק באמן באמצע, לא ינישום באמצע איתה. כגון שיש חזן טוב, יש גם הקהלה טובה שעונים לו,

אז הוא אמר את המכה בצורה נכונה, היה יפה מאוד,

והם גם מסיימים לו את האמן.

אז אם הם עונים את זה בצורה שתוך שנייה אחת הם גומרים את האמן, זה בסדר.

אבל אם הם צריכים להאריך בזה יותר מדי,

והנשימה שלהם נפסקה,

אז הוא אמר בהתחלה אה,

אחרי שנשם, גמר מן.

מה זה אה ומה זה מן?

אין לזה שום משמעות.

אתה לא יכול לחבר את זה, כי הייתה נשימה באמצע. ברגע שהוא נשם,

הוא איבד את כל המשמעות.

כך גם לגבי שאר המקומות.

לאו דווקא בהאמן, אלא שהאמן הוא החמור יותר ממקומות אחרים.

זה מצוי גם בקדושה.

נא קדישך ונעריצך. לפעמים הוא רוצה לגמור את הסלסול,

והנשימה שלו נגמרה,

אז הוא עשה בהתחלה נא.

את החצי השני, קדישך.

מה זה נא ומה זה קדישך.

צריך לומר נא קדישך בבת אחת, בנשימה אחת,

ואסור לנשום באמצע תיבה,

אלא רק בין תיבה לתיבה.

ואם האדם הזה, שמתיימר להיות חזן,

הוא לא יודע את ההלכה הזו,

אלא הוא זמר ולא חזן, עדיין חזנות הוא לא יודע,

אז צריך ללמד אותו. אין בושה. אומרים לחזן שייזהר בדבר הזה.

כך הזהירו גדולי האחרונים,

המערמשיק ושאר האחרונים למדו מהדין הזה כאן,

גם לגבי קטעים האחרים שבתפילה,

שבכולם צריך מאוד מאוד להיזהר.

לצערנו,

רוב החזנים בעולם, בפרט החזנים של אחינו האשכנזים,

הם לא חזנים,

הם בדרך כלל זמרים,

והם לא יודעים את ההלכות האלה. תשמע, איך שהם מתפללים, לפעמים זה מדהים, צורת התפילה שלהם,

כאילו אתה נמצא באיזה קונצרט,

כאילו אין בית-כנסת ואין תפילה ואין הקדוש ברוך הוא.

לכן צריך להעיר את תשומת לבם, שעשו את העיקר עיקר והתפל תפל.

העיקר, אלה הן המילים של התפילה.

זה העיקר,

זו הנשמה.

אלא מה? היא להנעים את התפילה. לכן גם אומרים מנגינות יפות, זה דבר טוב, דבר יפה.

ולא לעשות, חלילה וחס, את המנגינה עיקר,

כך שהאדם הזה משעבד את המילים,

מסרס את המילים, מעקם אותן וחותך אותן לפי צורך צורת המנגינה. לא, חלילה וחס.

אלא המילים הן העיקר.

לא ישנה מי לעיל, מי לרע או הפוך,

אלא הכול יהיה בצורה מסודרת וטובה,

ועל-פי זה ינהיג את סדר התפילה מההתחלה ועד הסוף.

ואם החזן הזה לא רוצה לשמוע,

לא מקבל את מה שאנחנו אומרים לו,

חייב הגבאי לחפש חזן אחר,

יביא חזן יותר טוב ממנו. לא אלמן ישראל, יש, ברוך השם, הרבה חזנים.

לא יענה אמן יתומה,

זו הדוגמה האחרונה שהגמרא הביאה שם בברכות מ״ז.

יש כמה וכמה פירושים מהי אמן יתומה.

הדבר הראשון שעלינו לדעת, שהאדם שעונה אמן יתומה, חלילה וחס ענו שיענש, יהיו בניו יתומים.

זאת אומרת, זה יכול לעלות לו ביוקר, יעלה לו בחייו.

ולכן ייזהר כל אדם שלא יענה אמן יתומה.

מה המשמעות של אמן יתומה?

התוספות על המקום דנו בנושא הזה,

איך להגדיר בדיוק את כוונת הגמרא. יש כמה וכמה דעות בראשונים.

אני אקדים את דברי הגמרא בסוכה בדף נא,

שממנה הקשו התוספות קושייה ועל פי זה בנו את הפירוש הנכון.

שם הגמרא מספרת

שבאלכסנדריה היה להם בית כנסת ענק.

מקום הישיבה שלה

האנשים היה מסודר לא לפי שמות האלף-בית, אלא לפי המקצוע.

הנגרים היו יושבים בקבוצה לבד,

וכן עם זה הדרך.

אדם מרגיש נוח, יושב יחד עם החברים שלו,

אז כל הנגרים ביחד, כל הרופאים ביחד,

וכן עם זה הדרך.

היה שם עושר מדהים, הגמרא מתארת את כל מה שהיה שם.

מרוב שבית הכנסת היה גדול וענק,

לא היו יכולים לשמוע את קול החזן בשעה שהיה מתפלל,

כך שאי אפשר היה לענות אמן בצורה רגילה.

מה היו עושים כדי שהעם בכל זאת יוכלו לענות אמן?

כשהחזן היה גומר מגן אברהם, היו מרימים דגל.

כולם רואים שהרימו דגל, עונים אמן.

וכן עם זה הדרך.

כל מקום,

במקום הרמקול שיש לנו היום, בזמננו,

היה להם במקום רמקול, היה דגל.

זה מה שהיו עושים.

בחול, בשבת,

ועל-פי זה היו העם יודעים שצריך לענות אמן.

התוספות שואלים, הרי כאן הגמרא אומרת,

כשאדם עונה אמן בצורה כזו, זו אמן נטומה.

ואילו שם הגמרא אומרת שאפשר לענות אמן אם הוא רואה את הדגל שמורם.

שני תירוצים בדבר, ויש הפרש עצום ביניהם.

התירוץ הראשון,

שם הם היו שמים לב, עוקבים אחרי החזן.

פעם הראשונה הרימו את הדגל,

הוא יודע, זה על מגן אברהם.

הוא ממשיך הלאה, מסתכל בסידור.

הרימו פעם שנייה,

זה על מחיי המתים.

כל פעם הוא יודע איפה בדיוק נמצאים.

גם כשהוא מגיע לברכות האחרונות,

הרימו דגל, הוא יודע, כעת זה בונה ירושלים.

למרות שהוא לא שומע את החזן, אבל הוא עוקב כל הזמן,

ואז אפשר.

אבל אם הוא לא יודע איזו ברכה,

לפי זה אי-אפשר לענות.

כך הסבירו רשי בתוספות.

אבל דעת רוב הפוסקים אינה כן.

דעת רבנו ניסים,

הרמב״ם,

הראש ורוב הפוסקים,

שההבדל הוא אם האדם הזה יוצא ידי חובה או לא.

שם, בחזרה, לא היה יוצא ידי חובה.

התפללתי כבר את תפילת הלאכה שלי,

החזרה היא רק כדי לשמוע קדושה ויאמן.

אני לא יוצא ידי חובה באותה הברכה,

לכן אני עונה אמן אפילו אם אני לא יודע איזו ברכה היא זו.

אבל אם זו ברכה, קידוש, הבדלה וכיוצא בזה,

אפילו אם הרימו דגל, אסור לי לענות אמן.

שם הדבר חמור יותר,

וכך פסק מרן כאן להלכה,

כדברי הרמב״ם וסיעתו.

לא מתחשבים אם הוא יודע את הברכה או לא,

מתחשבים יותר אם הברכה הזו היא ברכה שחייב בה או לא.

הדברים האלה שייכים למציאות של ימינו, ההבדל והתירוצים האלה,

הבדל שמצוי מאוד בזמן הזה.

אני אפרט את הדוגמאות.

אדם ששומע ברכה בטלפון,

ברמקול או מהרדיו בשידור חי,

האם יענה אמן או לא?

הדין הזה נלמד מהמחלוקת האמורה מהדין הזה.

ראשית, דבר ראשון,

אם מישהו אמר הבדלה לפני עשרים שנה והקליטו אותו.

כעת אני שומע את ההקלטה.

אני שומע, הוא אומר בורא פרי הגפן,

אני לא עונה אמן.

הסיבה היא פשוטה.

אדם, בשר ודם, שחייב בברכה,

הוא מברך,

אני עונה אמן.

אבל כאן אני שומע את הקול של הפלסטיק,

הפלסטיק הזה של הקלטת הוא שמדבר,

אני שומע את הקול של העצים והאבנים,

וידבר אל העצים והאבנים.

הוא חייב במצוות? הפלסטיק הזה חייב במשהו?

אם הוא לא חייב,

לכן על שידור מת, על הקלטה כזו,

אין עמיית אמן, בזה אין ויכוח. אין שאלה, כולם מודים.

הבעיה מתחילה כשהמדובר הוא בשידור חי. כגון,

יש נוהג,

כשמת

אדם חשוב, נניח אם מת נשיא המדינה או ראש הממשלה או יושב-ראש הכנסת,

אז עושים לוויה ממלכתית.

עושים לוויה בהר-הרצל ונותנים לבן שלו, נותנים לו את המיקרופון ומעבירים את זה בשידור חי. גם ב'גלי צהל', גם ב'קול ישראל', בכל הרשתות מעבירים בשידור חי.

טוב, אני יושב לשמוע, להאזין.

השאלה אם אני עונה אחרי הקדיש הזה, עונים אמן או לא עונים.

זה תלוי בדין שלמדנו עתה.

המסקנה היא שכן.

אתה יכול לענות אמן אחרי אותו הקדיש,

כיוון שהקדיש הזה הוא בשידור חי.

כך גם לגבי ז' באדר, פעמים רבות גם כן מעבירים את הטקס לשידור חי מהר-הרצל,

גם שם אפשר יהיה לענות אמן.

רק צריך לשים לב, לא תמיד הרדיו מדייק בדבר הזה.

הרבה פעמים זה לא שידור חי, זה שידור מת.

רק כשהשדרן מקבל פרמיה, מקבל עוד קצת כסף,

אם קוראים לזה שידור חי,

אז הוא עושה את זה, הוא קורא לזה שידור חי,

אף אחד לא יודע שזה נגמר לפני חמש דקות.

את ההפרש של זה אנשים לא שמים לב,

ואז אם זה שידור מת, אין מה לענות אמן.

רק כשהוא בטוח שזה שידור חי,

יהיה רשאי לענות אמן.

כך הוא עדין באמירת הסליחות.

שומעים ברדיו את אמירת הסליחות,

ואתה רוצה יחד עם הרדיו לומר השם השם אין רחום וחנון.

שוב, האם מותר לומר כן או לא? גם כן, זה יהיה תלוי בדין האמור. וכן, כל כך יוצא בזה.

כלומר, אני מדבר עם חברי בטלפון.

האדם הזה, מרוב שדיבר,

נהיה צמא, לקח כוס תה כדי לשתות.

אני מאזין ושומע שהכול נהיה בדברו.

האם הוא עונה אמן או לא?

שוב, גם בזה אפשר לכתחילה לענות אמן.

הסיבה היא פשוטה.

הרי אני לא חייב בברכה שאותו האיש מברך.

אני לא חייב בברכה הזו. הוא מברך רק לעצמו.

ולכן אני רשאי לכתחילה לענות אמן. כמו הדין גם, שמיעת ברכה מרמקול.

לפעמים יש רמקול רב-עוצמה,

ואז האדם הזה מתפלל ברמקול או שמברך ברכה דרך הרמקול,

ואני שומע מרחק 200 מטר את הברכה.

אילו לא היה הרמקול לא הייתי מסוגל לשמוע את הברכה.

רק בזכות המיקרופון והרמקול הזה אני יכול לשמוע,

אפילו, אחי,

אני עונה אמן. כך הוא הדין.

אדם כבד השמע שאינו יכול לשמוע בצורה טבעית,

יש לו מכשיר שמיעה באוזנו,

שוב, רשאי לכתחילה לענות אמינים על הברכות הללו.

יש מחלוקת עצומה לגבי ברכות שהאדם רוצה לצאת בהן ידי חובה, כגון קידוש,

הבדלה.

או נאמר,

האדם הזה בטלפון רוצה לברך על הכוס תה,

אתה אומר לו, תשמע, גם לי יש ביד כוס תה,

תכוון להוציא גם אותי ידי חובה.

האם הוא יוצא ידי חובה או לא?

אדם שהוא מסכן חולה ביום פורים ולא יכול לבוא לבית-הכנסת.

למזלו, בבית-הכנסת יש כבר טלפון.

ואז הגבאי אומר לו, תשמע, אין בעיות,

אני אניח את השפופרת,

אניח אותה על התיבה,

כדי שהחזן, בשעה שקוראת המגילה,

הכול יעבור דרך השפופרת של הטלפון, אתה תאזין ותצא ידי חובה.

האם בזה יוצא ידי חובה או לא? הרי זה שידור חי, זה לא מת.

אבל כאן הבעיה היא שהכול עובר דרך המברנה.

בדרך כלל, כל מכשיר שמיעה חשמלי,

רמקול, רדיו וכיוצא בהם,

הקול של האדם נקלט על-ידי מכשיר שנקרא מברנה.

הוא קולט את זה ומייד משדר את זה כהרף עין.

זה גם מסנן את הקול, משפר מעט את הקול של האדם.

ולכן, דעת רוב הפוסקים,

שאם אני רוצה לצאת ידי חובת מגילה או הבדלה דרך הרמקול,

והרדיו וכיוצא בזה,

אני לא יוצא בזה ידי חובה. משום.

כמו שאם אני שומע דרך הקלטת, אני שומע מגילה שהקליטו לפני עשרים שנה,

זה אפס.

אתה צריך לשמוע

להוציא גם אותי ידי חובה.

האם יוצא ידי חובה או לא?

אדם שהוא מסכן חולה ביום פורים ולא יכול לבוא לבית הכנסת.

למזלו, בבית הכנסת יש כבר טלפון.

ואז הגבאי אומר לו, תשמע, אין בעיות,

אני אניח את השפופרת,

אניח אותה על התיבה,

כדי שהחזן, בשעה שקוראת המגילה,

הכול יעבוד דרך השפופרת של הטלפון, אתה תאזין ותצא ידי חובה.

האם בזה יוצא ידי חובה או לא? הרי זה שידור חי, זולמת.

אבל כאן הבעיה היא שהקול עובר דרך הנברנה.

בדרך כלל כל מכשיר שמיעה חשמלי,

הרמקול, הרדיו וכיוצא בהם,

הקול של האדם נקלט על ידי מכשיר שנקרא מברנה.

הוא קולט את זה ומייד משדר את זה כהרף עין.

זה גם מסנן את הקול, משפר מעט את הקול של האדם.

ולכן, דעת רוב הפוסקים שאם אני רוצה לצאת ידי חובת מגילה או הבדלה דרך הרמקול, הרדיו וכיוצא בזה,

אני לא יוצא בזה ידי חובה.

משום.

כמו שאם אני שומע את דרך הקלטת אני שומע מגילה שהקליטו לפני עשרים שנה,

זה אפס.

אתה צריך לשמוע מאדם שהוא בעצמו חייב,

גם אתה יוצא בזה ידי חובה.

אבל כאן הפלסטיק הזה לא חייב,

הוא לא יכול להוציא אותך ידי חובה.

אם כן,

מה ההבדל אם זה נקלט לפני עשרים שנה או שההקלטה הייתה,

בשנייה הזאת, כהרף עין, זה קלט ושידר מייד? מה ההבדל ביניהם?

לכן דעת רוב הפוסקים שהאדם לא יוצא ידי חובה דרך הרדיו אם הוא רוצה לשמוע מהרדיו את מקרא המגילה.

אפילו אם הוא בטוח שהסיפור זה נכון, זה באמת שידור חג,

אף אחד לא עובד עליך בעיניים, אפילו אחי,

אינו רשאי לכתחילה לשמוע מהרדיו ולצאת בזה ידי חובה.

לכן,

גם לגבי הקוסטה ששאלת,

הוא לא יכול להוציא אותך ידי חובה, אלא

תברך אתה בעצמך לבד.

אבל אם קרה שהאדם הזה היה עם הארץ

ולא ידע,

הוא אמר לו תכוון עליי, וזה עשה כן,

והוא שתה חצי כוס תה.

באמצע התה נכנס לבית שלו החכם לבקר אותו,

ואומר לו אדוני הרב כך וכך עשיתי.

הברכה טובה, אני יכול להמשיך לשתות או לא?

יש בזה מחלוקת. חזון איש אומר בכל זאת שהדבר מועיל.

הוא אומר, כיוון שגלי החשמל דוחפים את הכול,

ולא חשוב לי אם זה עבד דרך המברנה או לא, כיוון שזה שידור ישיר,

לכן הדבר יועיל.

דווקא מינה גם לגבי מקרא המגילה.

אם החולה הזה כבר עשה מה שעשה ויצא ידי חובה בצורה עקומה כזו,

אחר כך הוא בא ושואל,

יגידו לו, יפסקו לו,

שיחזור ויקרא את המגילה,

אבל לא יברך משום שכלל גדול בידינו ספק ברכות להקל.

ולכן, בדיעבד מאי דיעבד אבא, אבל לכתחילה ייזהר שלא יעשה כן.

עד עכשיו דיברנו לגבי ברכות שאיני חייב בהן,

כגון ברכת הנהנין או ברכת החזרה.

אבל יש סוג אחר של ברכות שהן חמורות מאוד ועליהן לא חלו הכללים האלה,

כגון

אני רוצה לשמוע מחברי את ההבדלה ולענות אמן,

במוצאי-שבת, אני הייתי באמצע השיחה אתו והבן שלו אומר, אבדלה, אני רוצה לשמוע, לענות את האמנים.

אינך רשאי לענות אמן אחרי אותה אבדלה,

אליבדי כולה עלמא. כולם מודים שבזה אתה מנוע מלענות אמן ולצאת ידי חובת האבדלה,

כי האבדלה כאן היא סוג ברכה שאני חייב בה.

זה לא כמו החזרה.

החזרה אתה לא חייב בה, אתה בעצמך התפללת,

אמרת את תפילת הלחש,

אבל פה כל יהודי ויהודי חייב בעצמו לשמוע מדין שומע כענה את ברכת ההבדלה,

ולכן אני מנוע מלענות את האמן,

כיוון שלא שמעתי במו אוזני בצורה טבעית את הברכה,

לכן אינני רשאי לענות אמן,

הן לגבי הקידוש,

הבדלה וכן כל כיוצא בהם.

אדם שרוצה לצאת ידי חובת הברכה מהחזם,

לשמוע קול שופר או כל דבר אחר.

לכולם יש הבעיה האמורה,

ובפרט לאנשים שהם כבדי שמע, אוזנם כבדה משמוע.

אותם האנשים, יש להם את הרמקול בתוך האוזן.

אז אם האדם הזה רוצה לצאת ידי חובת ההבדלה,

הוא יושב בסוף בית-הכנסת, בקצה האחרון.

החזן עומד כאן.

אילו לא היה לבוש מכשיר שמיעה,

לא היה שומע כלום.

נמצא איך הוא שמע בכל זאת את ההבדלה רק הודות לרמקול הקטן שבאוזנו.

לכן לא יצאה בזה ידי חובת ההבדלה.

מתי כן יצא אם האדם הזה סמוך וצמוד לחזן,

מייד אחרי התיבה הוא יושב?

גם בלעדי מכשיר השמיעה היה ראוי לשמוע.

מכשיר השמיעה עזר לו יותר, שיפר לו יותר את השמיעה,

אבל גם בלעדי המכשיר היה יכול לשמוע,

אז יצא ידי חובה.

ולכן מן הראוי שהגבאים ישימו לב,

המקום שאחרי התיבה,

שתי המקומות האלה שמורים לנכים בשמיעה,

להבדיל, כמו באוטובוס.

פה ייתנו את המקום הזה לאותם האנשים כבדי השמע,

כדי שישמעו טוב הן את ההבדלה, המגילה וכיוצא בהן,

ולא יסתבכו, לא ייכנסו בספק.

אבל לגבי החזרה, לא אכפת לנו. לגבי החזרה,

דעת מרן שמעיקר הדין, אפילו אם האדם הזה שומע את זה ממרחקים,

גם כן עונה אמן.

נניח אני עולה את חדר המדרגות

ואני שומע את הציבור אומרים אמן,

אני יכול לענות יחד איתם אמן.

למרות שאני לא יודע על מה הם אומרים אמן, אומרים את זה על יצמח פרוקנא וקרב משיחה או בעגלה בזמן קריב ואמרו אמן. אני לא יודע על מה בדיוק אומרים אפילו, אחי.

אתה שומע שאומרים אמן, אתה גם רשאי לענות.

רק על סוג הברכות שאדם יוצא בהן ידי חובה, רק בהן יש את ההגבלה,

אם לא שמעת את הברכה, אינך רשאי לענות אמן.

אבל ברכות אחרות,

החזרה, או הדוגמה השנייה שאמרתי,

כולם נקראים ברכות שאדם לא חייב בהן.

ברכות השחר, אני בעצמי בירכתי ברכות השחר, אני לא חייב בברכות שהאדם הזה אומר.

לכן,

אפילו אם אני לא שומע בדיוק את הברכה,

מה הוא מברך,

אני רשאי לענות אמן.

זה דבר מצוי מאוד בבתי-הכנסיות של אחינו האשכנזים.

בבוקר הם מתחילים את התפילה לא מפרשת העקדה, אלא הם מתחילים מברכות השחר.

עומד אחד, ולפעמים זה לא רק אחד,

עומדים כמה אנשים לפי התור כדי לזכות את האנשים בעניית אמנים.

יש צורך לכל אדם לומר מדיון ביומו את הגמטרייה של צדיק. מה זה צדיק?

האות הראשונה, צדי, רומזת שאדם חייב לשמוע בכל יום ולענות תשעים אמינים.

ד' זה ארבע קדושות,

י' עשרה קדישים,

הקוף האחרונה זה גמטרייה מאה,

מאה ברכות.

אמרנו את זה בווידו של יום הכיפורים,

שאנחנו מתוודים שלא תמיד עשינו את זה.

כל אדם לרשמים יהיה זהיר לענות את האמינים,

למלא את חובתו מדיון ביומו בכל זה.

ולכן,

אם האדם הזה שומע סוג ברכות כאלה, כמו ברכות השחר,

הרי אני בעצמי כבר אמרתי ברכות השחר, אני לא חייב בברכות האלה.

לכן, אפילו אם אני יושב בקצה בית-הכנסת ואני לא יודע בדיוק מה הוא אמר,

לפעמים האדם הזה שברך, ברך בטון נמוך.

אני לא יודע אם הוא אמר פוקח עיוורים או זוקף כיפופים,

אני לא יודע מה הוא אומר.

אני שומע אותם עונים, אומרים אמן.

גם אני רשאי לכתחילה לענות יחד עימם אמן, אין בזה חשש.

מה תאמר, ספק אמן לכולי, יש מחלוקת ראשית ותוספות,

אבל מצד שני, אם לא תענה אמן, הרי יש בזה חשש סכנה,

ולכן כדאי יותר, מומלץ יותר, שכן יענה אמן,

זה עדיף יותר ללכת על קו הדין.

ידוע המעשה שמספרים על הגאון רבי מרדכי יפה, בעל הלבושים,

כשבחרו אותו לעיר פוזנא שיהיה רב אב בדין עליהם,

הוא אמר להם, אמנם למדתי את כל התורה,

אבל את חוכמת העיבור עדיין לא למדתי,

איך עושים את ראש חודש, כל הדינים האלה, אני עדיין לא בקי.

אני רוצה לנסוע שלושה חודשים לאיטליה וספרד,

שם החכמים בקיאים טוב בדבר הזה.

אני אלך לרב אבו-האר, אני אלמד אצלו ואדע.

הסכימו,

הוא הלך לשם, ובאמת התחיל ללמוד אצל הרב אבו-האב את כל החוכמה הזו.

באחד הימים הילד בירך ברכה,

והגאון רבי מרדכי לא ענה אמן.

לא שם לב ולא ענה אמן,

ואז הרב נידה אותו,

עשה לו נידוי נזיפה.

שלושים יום היה החכם הזה בנידוי, כמו אבל.

אחר כך בא, ביקש סליחה, התפייס,

ושאל את הרב,

מה אחורי האף הגדול הזה, מה קרה?

הסביר לו הרב שהוא איבד את האמן, ויש בזה חלילה סכנה גדולה.

אם אתה רוצה שאסלח לך, בתנאי,

בכל מקום שתהיה רב, בכל מקום שתלך, תספר את המעשה שקרה.

וזה האדם יבין,

אפילו אמן של ילד בן שמונה עשר, כל כך זה חמור.

לכן, היזהר מאוד לא לאבד שום אמן.

לכן, משום זה, למרות שיש כאן מחלוקת עצומה בין ראשי

ותוספות לבין הראש והרמב״ם פסקנו כמו עיקר הדין,

כדעת הראש והרמב״ם, נגד ראשי ותוספות. לכן,

בין אם האדם הזה בקי ויודע על מה הוא עונה אמן,

הוא שמע את החזן שאומר בונה ירושלים,

בין אם לא שמע בדיוק,

בכל מקרה, יענה אמן, כיוון שהברכה הזו אינו חייב בה.

אבל אם הברכה הזו היא סוג ברכה שהאדם הזה חייב בה,

כמו הדוגמאות של קידוש,

הבדלה וכיוצא בהן,

והאדם הזה רוצה לצאת ידי חובה,

אי-אפשר אלא אם כן, הוא בעצמו ישמע את הברכה.

אם לא שמע את הברכה אלא רק שומע את האנשים שאומרים אמן, אינו יכול לענות יחד איתם את האמן,

וזה הדבר חמור מאוד.

דוגמה שנייה של אמן יתומה מוסיף רבי דוד אבו דירהם,

לא ימתין עם עניית האמן,

אלא מיד שקלה הברכה יענה אמן.

זאת אומרת, לא יחכה יותר מדי,

צריך בתוך שנייה אחת זמן של אמירה שלום עליך רבי,

תוך שנייה אחת לסיום הברכה, לענות מיד את האמן.

אם הוא סוחב את זה יותר מדי,

בין סוף הברכה לבין עניית האמן עברה יותר משנייה,

ואחר כך ענה את האמן, האמן הזו היא אמן יתומה.

הדוגמה מצויה הרבה, שוב, בחזנים שקוראים בתורה.

הרבה פעמים החזן הזה לא היה לו מספיק זמן לחזור על הפרשה,

אז בין גברה לגברה, כשהעולה הזה עוד מברך, הוא מציץ בינתיים בחומש.

טוב, שיציץ, אין עבון.

אחר כך, טעות שנייה הוא עושה,

כשהאדם הזה גמר את הברכה,

הוא לא אומר יחד עם כולנו אמן,

אלא הוא רוצה לסובב את המקם של קריאת התורה, המקם סיגה,

אז הוא מסלסל.

אחרי שגמרנו את האמן, הוא מתחיל לתאמן.

חלמת באמצע, מה קרה? חלמת בחזאי, עשו להטרת חלום.

צריך מייד, איך שהאדם גמר, נותן התורה,

יענה יחד עמנו. ואם האדם הזה, החזן הזה, מפסיק שנייה אחת זמן כדי אמירת שלום עליך רבי, אחר כך ענה את האמן, זו אמן יתומה.

ולכן אם יש חזן כזה,

שמחכה, הוא חושב שכך הסדר של החזנים.

נדמה לו שהחזנים, יש להם שולחן ערוך אחר.

תסביר לו, תגיד לו, לא, גם אתה חייב לענות יחד עמנו,

וגם הוא חייב להיות כמו כולם בנושא הזה,

בחובת עניית האמנים.